א    🔗

לא, לא אדע לומר דרך ודאי, אך דומה עלי, כי כשנפרדנו, לפני כשלושים שנה עם העליה לארצנו, מעם ידידת־נעורינו, דבורה פוֹגל, לא ידענו, ואולי גם לא שיערנו, שהיא עתידה להיות גם משוררת, גם מספרת, גם מבקרת, המנסה לפלס לה נתיבה מיוחדה בכתיבה ודרכה. ואפילו היינו משערים בדומה לכך, ספק הוא, אם היינו מעלים על דעתנו, כי כתיבתה תהא יידיש. אדרבה, זכורים דברי־שיחה שגילגלנו, ביחוד בימים שהיתה ממונית, כאחת עם צשקה קלר, על עניני התרבות בהנהגת “השומר־הצעיר” – נתקעה בי תמונה של שתי הנערות קצרות־הרואי, הגחונות, בחדר אפל־למחצה, על גבי מכונת הכפלה – והנה דברים אלה תחילתם פולנית וסופם עברית, אולם יידיש בכל אלה לא מצאנו. אמת, על פי המכתבים־החוזרים, שיצאו מתחת ידיה, יכולנו ללמוד על התענינותה בתחומה של ספרות ובעייותיה ולימים, עם פרשת הדרכים, ואנו הלכנו להכשרה והיא הלכה ללימודים, ידענו תגבורת התעניינותה זו, ואפילו שמענו כי היא מורה בסמינר־למורים – ומתלמידיה נמצאים בארצנו, מהם שמשון מלצר – אבל דימינו, כי כוחה במסירה ולא ביצירה. כיצד היתה דרכה לשירה ולסיפור, וביחוד כיצד היתה דרכה ליידיש – יוכלו לספר אלה שניצלו מחבורת־הסופרים, הקרויה על שם מאספיה, קבוצת “צושטייער”, כלומר תרומה. מזקני החבורה יושב בינינו יוסף פאַלק, מצעיריה יושב בניו־יורק נחום בומזה ובפאריס ישראל אשנדורף. אך דומה, כי יותר מהם תדע לספר רחל אוירבך, היושבת גם היא עמנו, שכן מכוחה באה אותה התעוררות לספרות יידיש ושירתה, שנגרפו הם גם שהיו נתונים ללשון נכר. היא גם היודעת מקרוב אותו פרק בחייה של המשוררת שלנו, שרישומו ניכר מצד אחר – הכוונה למסכת שבינה ובין ברוניסלאַב שולץ, שמכתביו אליה היו כחטיבות של יצירה, והיא וחברתה גילו בהם כמיני המשכים של ספר, עוררו את כותבם להוציאו ברבים. הלא הוא ספרו הפולני הנפלא “חנויות קנמוניות” שצירופו לאסכולת קאַפקה באה מגזירות שוות של שורש־נפש ומסגרת־חוויה.

ודין שנזכור, כי הדרך, שעלתה בה המשוררת שלנו, לא היה בה בגלילות ההם משום חידוש. דור לפניה, כשעלו שם ראשוני משוררי יידיש המודרניים, נמצאו בהם שמואל יעקב אימבר ומלך כמילניצקי, שתחילת כתיבתם בשירה היתה פולנית, כשם שנמצאו בהם דוד קניגסברג ומשה לייב האלפרן, שתחילת־כתיבתם בשירה היתה גרמנית. אבל אם לא היה זה חידוש מצד עצמו, היה זה חידוש מצד הזמן, שבו המעבר הזה נעשה נדיר יותר. אמנם, מצינו גם את משה שימל, ליריקן עדין, שמספר ספרי־השירה הפולניים שלו מרובה ממספר ספרי־השירה היידיים שלו, שלושה כנגד אחד. אבל בדרך כלל, בנקודת־הזמן ההיא, מצוי יותר מעבר משירה פולנית לשירה עברית.

ב    🔗

מלך ראוויטש, ששירטט בקוים כוללים ודקים, פורטרט של המשוררת שלנו, רואה להדגיש את המסד העממי של גידולה – הוא מזכיר במיוחד את אמה, אשה פעילה ונמרצת, שהיתה מנהלת־המשק של בית־היתומים היהודי בלבוב. הכרתי מקרוב את הבית הזה ונראה לי, כי יפה בזה זהירות. ודאי, הוויה והווי של בית־יתומים יסוד־העממיות נתון בו ממילא – הרי אין פה אלא בני־עמך דלת־העם – אבל עממיות זו הקלישה והחווירה הרבה בתוך הכתלים האלה שאפילו הדיבור בהם לא היה בלשון־האם, החינוך ורוחו לא כל שכן. חברי, שבאו הנה, כמותי, כאֶמיסארים של תנועת החלוצים, לגייס לה מחניכי־הבית, פעלו לא כרוחו אלא בניגוד לו. ובכלל ספק בעיני, אם הבית הזה ואוירתו היו גורם קובע, כל שכן מכריע, בחינוכה של בת־מנהלת־משקו. דומה, הכריעו יותר גורמים אחרים – בית־הספר, תנועת הנוער, וביחוד הספרות. ואפשר לא אטעה, אם אומר, כי גם כאן ניתנה לנו דוגמה להופעה, שהיתה מצויה למדי – יש ומי שהווית־העם סמוכה לאפו, בא לא דרך העם אל הספרות, אלא דרך הספרות אל העם. ביחוד שהדוגמה שלפנינו טיפוס, שתכונת היסוד שבו אינטלקטואליות מובהקת, והיא הניכרת גם ביצירתה – בין בשירה, בין בסיפור, ואין צריך לומר, במאמר, במסה. כי יצירתה קדמה לה התורה עליה, ההלכה עליה, ולא עוד אלא מותר אולי לומר, כי פעמים מעלה יצירתה את הרושם, כאילו לא באה אלא כהוכחה לתורתה, כמופת להלכתה.

ובאמנה, כשהוציאה, ב־1930, את ספר שיריה “טאָג פיגורן” (דמויות־יום), ראתה להקדים שני עמודים בפטיט, המבקשים למצות תפיסתה. והרי קצת קטעים מתוכם:

לאמור, תודעה ברורה היא בה, כי היא נתונה ועומדת בתקופה של התיישנות הצורות, התובעת התגברות, אבל תעודתה, לפי מקומה וזמנה, הוא לסייע לתהליך־ההתגברות הזה באופן שהיא מביאה את הצורות שנתישנו לידי קיצוניותן. מתוך התודעה של תפקיד כפוי־טובה זה, האנוס על פי הדיאַלקטיקה, נכתבו גם ספר שיריה הנזכר, גם ספר הסיפורים, שיצא ב־1935, “אַקאַציעס בליען” (שיטים פורחות). היא ראתה את מאמצי־יצירתה אלה בחינת מקבילה לציור המודרני. אמנם, היא מדגישה את ההבדל בין הצבע ובין המלה, אבל קשה לומר כי שמרה עליו למעשה, אדרבה, דומה כי שאיפתה היתה לעקור, כמידת האפשר, את ההבדל הזה. כוונתה היה פישוטו של ריבוי המאורעות והעמדתם על כמה תנועות קצוויות ופשוטות החוזרות על עצמן, ואם המלה מרדה עליה וסירבה לצמצם את עצמה בסכימה של קוים חוזרים, היתה זו הוכחה, כי עול־המונוטוניות, שהמשוררת הטילה על המלה, קשה עליה מטבע־ברייתה. אבל גם המושך כתפיו למראה היגיעה הזאת, הנראית לו יגיעת שוא, אינו יכול שלא להודות, כי השאיפה ההיא נתקיימה במלוא המתיחות – הלא בהתאמצות מכוונת ומחושבת בנתה ליריקה, שכולה סטאטיקה של צינה וקצב של חזרה, מתוך הכחשה מודעת וברורה, כי המילודיות והדינמיקה אינו עקרון יחיד, וממילא לא מחויב, של שירה.

בלשון קצר: המשוררת המבקשת להעזר בשיריה ביסודות הלקוחים מעם הציור בוררת במכוון דרך של מונוטוניה קרה. שהרי השפע וריבוי־הפנים אינם לה אלא כתוספת, שהרחקתה מצוה, שכן עם הרחקתה נבלט הקבע, הכלול בצורה הגיאומטרית הסכימאטית.

ג    🔗

וכדי להדגים את דרכה נביא תרגום־שיר, שעל שמו נקרא קובץ־שיריה, שהופיע בין שני הקבצים הנזכרים, הוא הקובץ “מאַנעקינען”, שיצא לאור ב־1934. והרי לשונו:

כשהבאנו ראשונה את תרגומנו זה לפני קוראינו, בסמוך להופעת הספר, היתה לנו, כלומר למשוררת ומתרגמה, מחלוקת דברים בכתב – לא היה בידי להכחיש, כי השיר הזה יש בו כדי לקיים, על פי נושאו על טבעו ומתכנתו, את מגמת המשוררת, שהרי אין בו לפנינו אלא מאניקינים, שיש אמנם רשות אך אין חובה לראותם סמל, ובמכתבי אפילו התלוצצתתי לאמור: מאניקינים כמוהם כסטאטיסטים, ויפה להם כתיבה, שיסודותיה סטאטיקה וסטאטיסטיקה, אבל מה יהא על נושאים שענינם שאינם־מאניקינים. ולענין ההגבלה המכוונת, אף מתוכננת, הנחתי אפשרות של ויתור על המלה, ואפילו באמנות המזווגת לה, כגון המשחק, כדרך שויתר על כרחו הראינוע, ולרצונו, בעצם פריחת־הקולנוע, צ’רלי צ’אפּלין, והצמצום על המימיקה; אבל אפשרות של שימוש במלה מתוך נטילת־נשמתה, הרי זו בחינת פסוק ראשו ולא ימות. תשובתה ניתנה במסתה על המונטאז', שנדפסה, בראשית 1937, ברבעון “באָדן” (קרקע) שבעריכת המשורר והחוקר נ. ב. מינקוב בניו־יורק. והנה כשקראתי את סיפוריה דומה היה עלי, כי יותר משמסתה זו היא הוכחה לסיפוריה, הרי סיפוריה הם דוגמה לרעיונות שבמסתה, דוגמה להוכחת היופי המיוחד של הענינות. והיא, אמנם, הגדירה את סיפוריה לא כסיפורים אלא כמונטאז’ים. והרי פרק הפתיחה לגדול שבסיפוריה, שנכתב עוד ב־1931, וענינו בנינה של תחנת־רכבת:

ואפשר שהמשוררת לא חשה, כי לימים, גם אם התמידה בניסוייה הנואשים, לתפוס את ההיקף והשוני על הצמצום והשווי, שגזרה מדעת על עצמה, הרי מה שביקשה להבריח דרך השער התגנב ובא דרך החלון – שכן לא מעטים משיריה, שביקשו לתפוס את החזיונות וצירופם בתכלית־הערטילאית הענינית, לא זו בלבד שהם מניחים רשות אלא, אדרבה, מטילים חובה לראותם כסמלים, ונמצא כי תחת אשר יינתן לנו, כפי שעלה במחשבתה תחילה, הפשט על פישוטו ניתן לנו, כעל־כורח, הדרש על דרושו. ודוגמה לכך שיר אחר הניתן בזה בתרגומנו:

ודאי שיר מחושב הוא, אבל כל חשבונו וחישובו לא עמדו לו לכלול את עצמו בתוך עצמו והוא פתוח, לכרחה של המשוררת, לדרש, שדרכו לדרוש עולם מאחורי עולם, וביחוד עולם בתוך עולם. וכמה פנים לדרש, והצד השוה כי גם הדרגת הצבעים גם הדרגת הפירות, כתארי הבתים, גנוזה בהן הדרגת־משמעות. לפנינו שלושה בתים, בית בית על צבעו ופריו: א’ – אדום, דובדבן; ב’ – תפוז תפוח זהב; ג’ – צהוב, לימון. ודאי הצבעים וצורת הפירות, שיעורי־העוגל שלהם, הם בתחום אמצעים המכוונים, אמצעי־הציור, אך כממילא משתרבבים יסודות אחרים, ועיקרם יסוד־הריח, פרי פרי וריחו, והם מתחזקים לא בלבד בכוחו של המראה אלא בכוחה של אותה תיבה קטנה, בפירוש לא־ציורית: נדירים, והיא המצרפת למאחורי השיר מראות ירכתיים, השונים מהוויתם הכרכית של הבתים. ואף זאת, המלה כמלה, עשויה להעלות בקנה אחד פירות כבתים ובתים כפירות, כשניים שהם אחד, מה שאין כן הציור. והדרגת הצבעים מקבילה לה הדרגת הבתים, בית בית על תכונתו וגורלו: א’ – בית, שבו רבות החליפות ועל־כן צפויה בו תמורה יום־יום; רצונך תאמר, כי הכוונה היא למקום, למשל: בית־חנויות; רצונך תאמר, כי הכוונה היא לזמן, למשל: יממה. ב’ – בית, שבו התרחשות, החדגונית והחוזרת על עצמה נעשית מכסות מכסות קצובות ושוות ומכסה לחברתה; רצונך תאמר, כי הכוונה היא למקום, למשל: בית משרדים; רצונך תאמר, כי הכוונה היא לזמן, למשל: חודש ימים; ג’ – בית, שהישיבה שבו ממושכת כמספר עגול, שבו לא צפויה כל תמורה ויום דומה לחבריו כדרך שלילה דומה לחברו; רצונך תאמר, כי הכוונה היא למקום, למשל: בית מגורים (אם בחיים אם לאחריהם, כלומר בית קברות), רצונך תאמר, כי הכוונה היא לזמן, למשל: שמיטה (כדרך סמלה בהלכה, באגדה). על כל פנים אתה רואה עצמך מעבר לציור, שאינו מזקיק עצמו אלא למקום.

ואחרון אחרון: אף שהמשוררת מתרחקת מדעת מזיקה לשירה עממית, שהדרגה משולשת כזאת היא בה יסוד גדול, הרי פעולתו של שיר־העם ניכר שלא מדעתה. ולא בשיר זה בלבד הערים עליה יסוד אחד או אחר, שהתכחשה לו לפי כוונתה ותכניתה, ואין יודע, להיכן היתה מפליגה, לאחר התגברותה המחוייבת על עצמה, כי משנחנקו חייה, בידי הנבלים, בסביבי גיטו לבוב, נחנקה גם תקות־שירתה.

[כ"א חשון תשי"ד]