א    🔗

ערב בערבי תל אביב – בימים ההם כשאניות היו קולטות יורדים ולא היו פולטות עולים והעיר שנתעוררה לצמיחה נפסק גידולה –שרכתי דרכי בחול שבין הים וסימטאות כרם התימנים והנה עולה באזני קולו של קורא שירים, קול רחב, רם, מרומם. הלכתי אחרי הקול, באתי בצריף דל וראיתי כשלשת מנינים מיושבים על ספסלים ועל בימה קטנה עומד הוא, הקורא – שכני לחש לי: זהו י. פּפּירניקוב – וקולו מהלך בין הכתלים הערומים ונשמע לי ברור, חם ומאיר בענינו, אך נראה לי תמוה בדרך קריאתו כאומר: דרשוני, כי לא ככלל־עמידתו קולו, ולא כקולו עינו, ולא כעינו חיוכו. כלל־עמידתו ביסוד ההתאפקות, ואילו קולו ביסוד ההתפרצות; נעימת־קולו מוגבהה ונעלסה ואילו הבטת־עינו שקטה ונוּגה; ביטוי־עינו שלא ראיתיו אָח לקולו בקריאה המעוררת, ההמנונית, הוא ביטוי עצבות כבושה ואילו מבע־חיוכו, שלא נראה אלא בבצבוצו הקל, המרפרף בהפסקות שבקריאה, הוא מבע עליזות עצורה.

הסתירה הזאת, שנגלתה כחידה באותה שעת־ערב בצריף הרעוע, חזרה ונגלתה אחר־כך כפתרון בספריו, בשמונת ספריו. לא בכל אחד ואחד מהם, אלא בצירופם. כמעט כדרך הופעתו בפני קהל שומעיו הקטן בצריף ההוא, כך דרך הופעתו בפני קהל קוראיו הגדול בספריו – אותה הפרדה בין הקול והמבט והחיוך. ודאי אם אתה מעמיק, אתה רואה, כי השלישיה הזאת משלימה בנפשו והיא היסוד המפרנס תכונתו וקובע יחודו, אך אתה גם רואה כי היא נגלית, ואפילו רוצה להגלות, בפירודה. דייך שתתן עינך בדרך חלוקת הענינים בשמונת ספרי השירים ותראה, כי משוררם ביקש את הפירוד הזה כדרך כוונה, כדרך תכנית. לכאורה זו חלוקה של נושאים, אך תן בה עין בוחנת והבנת כי חלוקה של מהות היא.

ב    🔗

כי הנה לא יצאה שנה מאז הקריאה בצריף ההוא והשירים, שהיה קוראם בצריפים כאלו, ניתנו בצורת ספר. הוא ספרו “אין זוניקן לאַנד” (1927), שבמלוא־רחבו מהלך קולו צוהל, עז ומרומם – ורק בשיפוליו ניבטת עינו נוּגה, רפה, מושפלת. הקול הזה בא משפעת־התרוננות של אדם, שקסמה לו הארץ החדשה, המגלגלת עתותיה בין אור לאור, ואינה יודעת לא עבי־צל ולא דמדומי־בין־השמשות; הקול הזה בא מעצמת־חדוה של אדם, שקסמה לו הארץ החדשה, המגלגלת שטחיה בין שממה לשממה, ודור־צעירים נלהב משתער עליה, לעשותה שדה־תנובות ובית מבטחים לעמם; הקול הזה בא משחוק־הצהלה של מי שרואה עצמו כתינוק שנולד ומשוטט, בעירוב של חרות והפקר, נושא־שמשות על כתפיו, ימיו עמל ולילותיו מחול וכל עצמו פלא־התפרצות כוחות, שהיו שפופים וכנועים מתחת, מעמסת הנכר. ואילו העין הזאת באה מזכר הנכר ומעמסתו, ובעוד הקול משמיע את שהוא שומע מקרוב – רינת דור שזכה להלך באור, באה העין ומראה את שהוא רואה מרחוק – את אלו שלא זכו לכך, את האב והאם, האח והאחות, את המשפחה, כסמל מקוצר של בית־ישראל בגולה. כי לא נרדמה העין גם בהצטהל ביותר הקול בתוך אותה הויה חלוצית־רווקית, השיכורה מעצמה וממצה שכרונה בעירוב של משובת־חירות וכווני־הפקר. העין זוכרת את בית אבא, כחוליה בשלשלת הדורות אשר כצאן לשחיטה הובילו אריים (דוקא מונח זה, והשנה 1925).

ג    🔗

מעטים הם שילובי־נכאים אלה בספר, שכולו אור ותהילות האור, אך הם כדבר־נוחם על תרועת־הקול וקול התרועה. וכהמשכו של הנוחם והשלמתו אתה מוצא בספר השני “רויט אויף שוואַרץ” (1929), שאילולא הצד השוה שאתה מוצא בינו וקודמו בריתמוס ובמלודיקה היית מעמעם מעט, אם שניהם מרועה אחד יצאו. מה רב הניגוד – שם מרבדי אור ותכלת וקצב צהלה ופה מפלשי־אופל ושחור וקצף מרי, שם שירי מולדת ופה שירי פּרוליטריאט. לדקדוקה של כרונולוגיה קדם חיבור שירי המרי לחיבור שירי הצהלה, אך לדקדוקו של הכרח־האמירה וסדרו ניתנו ברבים כשם שניתנו. הנוחם הוא שהעלה את שירי הזעף וחרוק־השנים לאחר השירים, שבהם חיפה זיוה הבהיר של ראשית מולדת רעננה על חשרתה העכורה של אחרית־חברה רקובה. כנגד קול השמחה והבנין, בקע קול המרירות וההרס. גם הוא קול רם, מופלג, אף מפליג מעל עצמו. אין הקול הזה נלאה מדרך הגיוונים הרבים שעלול לו צמד־התיבות: שחור ואדום, אין הקול הזה נלאה משינויי־הגירסה הרבים, שעלול לה צמד התיבות: סער אדום. כי הרבה פנים לחזונו, שאילו ידע לפטור עצמו מיותרת־האמירה הכרזנית המתכרכה לה, היה כפשע בינה ובין אַפּוקליפסה. עתה, ממרחק ימים, ניתן לומר, כי חזונו שימש באספקלריה מאירה ושאינה מאירה כאחת: הוא ניבא לסער ואמנם הסער התרגש ובא, אך הוא ניבא וקרא לפריצת הסטיכיה של המרי – ניתוק מן הריתמה דרך הפקר אל החופש – ואמנם הסטיכיה פרצה, אך היה זה סער חוּם, היתה זו סטיכיה חומה.

ונראה כי בהביאו את הספר הזה, האחר, השונה, – חזר לעולם ספרו הקודם להעלות מתוכו מה שעשוי להיות כצד שוה בין בית ועולם, וכעדות לכך הם השירים שנטלם מספרו הקודם וחזר ופרסם בספרו זה – אם שיר הסיליקאט, אם שיר החלוצים, אם שיר החצץ, ולא יצאו ימים רבים והצד השוה העמיק בעיניו ביותר.

אולם בינתיים הוא חוזר לראות בארץ־השמש ולהראותה בספרו השלישי “גאָלדענע זאַמדן” (1932), שנולד מתוך שהייה של התבוננות ושעל כן נראים בו, ראייה מתונה ורטרוספקטיבית – הזוית, הפרט, הנקודה. אין הם נבלעים במשטח־הנוף אלא ניצבים בו כנפשות – אם הצומח: הבננה, תפוחי־הזהב, הגפן, הצבר, האבטיח; אם החי: הכלב, החמור וביחוד הגמל; אם ישוב: הדר־הכרמל על קסמו, ירושלים על סלעיוּתה, תל־אביב על נעוריה; ואם אדם; ערבים, תימנים וילדיהם – אחד־אחד ניצב פה וייחודו בממשות ובסמל. הכוח המביא לראייה כזאת והכוח היוצא מראייה כזאת מחזקים את הצמיחה של השיר ומשוררו לתוך קרקע הארץ ואת צמיחתם מתוכה ושוב אין השיר ומשוררו עלולים לכך, שמה שנכבש להם מסערה ייעקר מסערה. עד מה סכנה כזאת עלולה להיות צפויה למי שחיבורו לארץ־השמש וזהב־חולותיה חסר את היסוד של שילוב היסטורי מודע ולא־מודע (אפשר וחסרון זה, המורגש הרבה ומובלט מעט בשירה זו, בהם הוא מבאר, על מה נשארה סתומה דרכו של המשורר ללשונו העברית) אתה למד מספרו הרביעי “מיט לענדער גלייך” (1934).

ד    🔗

הספר הזה הוא כוידוי הפגישה השניה עם ארצנו, פגישה שבאה לאחר ארבע שנות פרידה ממנה, ועיקרה צער של אכזבה. התהייה שבסיום ספרו על חולות הזהב: לא הכרתי, חוזרת גם עתה, אלא ששם יאמר תהייתו מרוב ששונו, על כי לא הכיר את אחיו – איכה, בבוא יום טבח ופורענות, התנערו הכבשים כאריות והראו פלאי־גבורה; ופה יאמר תהייתו מרוב יגונו על כי לא הכיר את ארצו – איכה נפוגו מתוך מציאותה ומראיה אותה אש, אותה התלהבות, אותו מחול, שלהטו בה בימי החלוצים החולמים ובונים, איכה נסגרו הדלתות הפתוחות, ונקמצה היד הפתוחה ונעלמו פשטות וחדוה וכגדול הארץ גדלו גם עבדיה. מרירות־האכזבה לא זו בלבד שהיא חושפת צללים אלא גם מכפילתם דרך הפלגה: כל אח נראה כעבד, כל שיר נשמע כשיר הכנעה, והיא גם נחפזת לסכם: זריעה טובה וקציר רע. ולא עוד אלא משנתגלתה הארץ, ככל הארצות – אור וצל, עשיר ורש, שוע ועבד – מפקפק המשורר אם יוכל להאריך שבת בה, שנמוג חלומו, והוא גם מרחיק ושואל אי ארץ יעתיק בה אהלו, ותשובתו, אם כי לשעה קלה, תשובת תיקו. ודאי, יסוד התולדות, המסורת, געגועי־הדורות הכרתם והרגשתם לא היה מניח להעלות את ענין הברית עם מולדת כענין שעל תנאי, אך בהעדר היסוד הזה, באה חוית חידושה הממשי של הברית של עם שומם וארצו השוממה לבנין שניהם, באה הזעקה של מצוקת־ישראל לאַמת־קרקע ורצועת־שמים ושומרת את הברית מערעורה.

ה    🔗

עד עתה שמענו את קולו של המשורר והוא עולה בסולם הגבוה ומהלך ברשות הרבים, עתה נראה את עינו של המשורר והיא עמומה גם בנצנוצה וכל יקרה ברשות היחיד. אך ראה, בבואו לגלות את אשר מבית לפרוכת הוא רואה להקדים דבר־הסבר. דומה כי לא מקרה הוא, כי רק במבואי שיריו על נפשו ומסתריה, אם בספרו החמישי “די פיראונצוואַנציקסטע שעה” (1935) אם בספרו השביעי “אָנווקס” 1938), הוא רואה להקדיש דברי־הסברה, שבהם גם באמירתו כי לא דברי התנצלות הם יש משום התנצלות. האם משום ששמענו אותו בשיריו ששר ברשות הרבים ועליהם, שהוא כופר בזכות התיחדות האדם עם נפשו, אהבתו וידידותו, בתוך עולם רב היסורים והתועבה, כופר בצידוקם של החיים האינדיוידואליים; האם משום שלא רצה לגלות את עומק הסתירה בגילויים השונים של קולו ועינו, שקולו קול הפתוס ועינו עין האלגיה. מובן, איני יכול שלא להאמין למשורר, כי מה שפרש ב"אָנוווקס" מדרכו הרגילה ולא ציין מתחת לשירים שיר שיר ותאריכו מתבאר מתוך חפצו: כדי להדגיש כי למותר הוא להתנצל על יושן תימטיקה שהיא נצחית כעצם־החיים, שאינם משנים תכנם אלא צורתם בלבד, אך אילולא ביאורו הייתי אומר: אפשר ושמיטת־התאריכים באה למנוע את הקונפרונטציה הסינכרונית של שירי־הרבים ושירי־היחיד, קונפרונטציה שהיתה מגלה רב־יתר את הסתירה שביניהם. ודאי שאין שיריו אלה צריכים התנצלות, ראשית משום שהאמת אינה צריכה התנצלות, ושנית – ויסלח לי המשורר אם ימצא אולי דעתי בהיפך־דעתו ויסלחו לי מעריכיו שרובם ודאי דעתם בהיפך דעתי – משום שהאמת הזאת היא עיקרו, בה נגלה לרום ועומק, בה נגלה נחשו ונשרו, בה מיטב שירתו ותעודתה. מה רבים המוטיבים בשירה לירית־נפשית זאת של כילי ועני במלה ובזבזן בצליל, המתפלל לניצוץ האמונה ונוצרו, המבקש את ההתרוממות והקדושה, השר לקרובים על הרחוק ולרחוקים על הקרוב, המתפתל בתהומו שלו ואינו יודע אם ימצא מתוכה מוצא, המשתוקק למות עם חדוה תחת לחיות עם תוגה, אך ראייתו כנפשו אפורה ומאפירה וימיו הקטנים עוזבים אותו, בושים ונזופים, לבו אינו מגיע ללשונו כאשר לא תגיע אניה נטרפת לחופה, ועל כן אוצרות שוקעים בעומק בדידותו, שמתוכה הוא נושא עיניו, האפורות מתוגה, האדומות מזריחה וכחולות מתשוקה וגעגועים, לארץ־פלאות. וגם זו: רק היא, השירה הלירית־נפשית הזאת, היא ערובה לשירתו הציבורית, שירת המולדת ושירת המהפכה, ערובה לאמתו. כי אשר לא ידע את נפתולי־הנפש בינה לבין עצמה, אפשר ויכתוב רוב מליצה על אשר מחוצה לאהלו, אך לא יכתוב שירה בו. לכאורה פרדוכס הוא אך הוא האמת: שני קבצי־השירים האינדיוידואליים הם השורש, המקור, ואילו שאר הספרים, אם אלה שכבר פירשנום אם האחרים, כספרו הששי “פאַר מיר און פאַר אַלע” (1936), שנקבצו בו שירים סוציאליים – ענות כורי־פחם, רעב, עוני, מרד – אם בספרו השמיני “אונטער פייער” (1939), שבו נקבצו שירי מאורעות־הדמים, על כפל גילוים – תועבת הרצח ותפארת ההגנה – אינם אלא כענף ונחל. המשורר שואל: מה ערך לאהל הבדידות בסערה, המשורר שואל: האויר מחלחל איבה ורעל, איך תשיר צפור לפני קנה, והתשובה היא: שם מפנים לאהל ומפנים לגן, שם מפנים לנפש הוא יסוד האמת של השירה. וכן נאמר על משוררנו: אמתו על העולם מחוצה לו נבחנת באמתו על עולמו פנימה, אמת הפתוס שלו נבחנת באמת האלגיה שלו, אמת קולו נבחנת באמת־עינו.

ו    🔗

בשמונת הספרים שלפנינו ראינו בענין ואפילו בחלוקתו הפרד הקול והעין וזעיר פה וזעיר שם נצנצה מזיגתם – במקום שהקול והעין, הפתוס והאלגיה מתגברים על ניגודם, מתוך שהם נבלעים בחיוך, בהומור. הוא, החיוך, שבצבוציו נראו עוד בפגישה הראשונה ההיא בצריף הדל, עוד לא בא על ביטויו, אך אפשר כי לא יאחר – הלא הוא ספר הפרוזה הקרוב לבוא ועיקרו ריקונסטרוקציה של עולם־הילדות והנעורים וסיפור תולדתם.

[תש"ב]