א. 🔗
ישעיהו שפיגל נודע בעיקרו כמספר, שחווית־השואה היא מרכז־סיפוריו, על ענינם ועניניהם, והקורא המצוי אצלם סברה היא לו, כי חוויה זו היא לא בלבד מוקד יצירתו אלא אף מולדה. והיא טעות, ואפילו כפולה – ראשית, הוא נמנה עם צעירי־הסופרים, שביצבצו ועלו לפני שנות־השואה: אחרית, גם קודם לכך גם אחר־כך, התנודדה יצירתו בין דרך שירה, כענין בכור־ספריו, לבין דרך פרוזה, ואחרון־אחרון גבר. ולא עוד אלא זלמן רייזן, שהיה חרד ושוקד על כל נצנוצו של כשרון חדש והיה זריז ומזורז לפרסמו ברבים, קבע לו לישעיהו שפיגל מדור־מה בכרך־הסיום של הלכסיקון שלו (1929) ומתוך כשני תריסרי הטורים של ערכו אנו למדים, כי לידתו וגידולו היו בבאלוט, פרבר העוני של לודז'; אביו ואמו, פועלים בבית־חרושת לאריגה, שלחו את ילדם תחילה לתלמוד־תורה ואחר־כך לבית הספר העממי, אולם בשנת הבר־מצוה גזרו עליו גירוש מספסליו על שום נטייתו להתעלף; מחמת עניים של הוריו אנוס היה לפרנס את עצמו והיה נער־סבל, נושא פחמים, תפוחי־אדמה, צרורות מקרונות־הטראַם; לימים נכנס לגימנסיה והגיע עד גמר שש כיתות בה. בן תשע־עשרה (1921) התחיל מפרסם דברי שירה ופרוזה בעתוני לודז', כגון ב"פאָלקסבלאַט" בעריכתו של ל. קאַהן, וכן באסופות “ס’פעלד”, “שוועלן”, בשבועון “פרייטאג” ואף שלח דבריו ל"פרייהייט" בניו יורק. אומנותו מורה בבית־ספר־ערב על שמו של ולאדימיר מדם בלודז', ומורה פרטי ללשון האנגלית וספרותה.
ב. 🔗
הבאנו כמעט מילה־במילה, את הערך ההוא, כי היא הידיעה הראשונה על הסופר, שהגיעה לרשות־רבים גדולה יותר, וביותר שעם כל קיצורה יש בה כדי ללמד, שהיא מרמיזתנו על המוצא ואוירת־הגידול ודרך־החיים וראשית־העשייה בספרות, ושבח היא לבעל־הלכסיקון, שמתוך שהרגיש במציאותו של הצעיר סיפר עליה לקוראיו. והרי אפשר היה שלא ירגיש בה, כדרך שלא הרגיש י. י. טרונק, – בספרו “די יידישע פּראָזע אין פּוילן אין דער תקופה צווישן ביידע וועלט־מלחמות”, כלומר הפרוזה של יידיש בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שיצא לאור מקץ עשר שנים לתחילת המלחמה האחרונה (בואנוס איירס 1949), נמצא פרק־סיום, שבו ידובר, בתכלית־הקיצור על סיעת צעירי הפרוזאיקנים, שנגלו בסמוך למלחמת העולם השניה, ונזכרים שם שלמה ברלינסקי, הנגדר כמספר שאין לו נעימה משלו ואף המוטיבים שלו אינם בחזקת־מקור, אך כשרונו הוא בנותן־הבטחה; הרץ ברגנר, שהוא מטובי הצעירים, בן תרבות וחד עין בציורו; לייב אוליצקי, שכתב כמה רומנים והם שנויים במחלוקת המבקרים; מרדכי צאנין שהנובילה שלו מוטיבים מיוחדים בה; מרדכי האלטר שפירסם רומן מחיי החלוצים; וכן נזכרים קורנבלום, גרין, מיצמאכר, שייביץ, משה לווין, ב. שלווין, ולא עוד המחבר מכניס בכללם אף את יקיר וורשבסקי ולייבל דרייקורס, ששוב לא היו מכלל הצעירים, אבל ישעיהו שפּיגל, שככל המשוער קלט משהו עליו ועל עשייתו, עדיין אינו בכלל חשבונו, חשבונה של הפרוזה, על סברו וסיכויו. גם סקירתו האינסטרוקטיבית המקפת של שלמה שווייצר על חיי התרבות היהודיים בפולין בין שתי מלחמות העולם (יהדות פולין, ספר השנה ב', תשכ"ח), פוסחת עליו על שפיגל בפרק הפרוזה ומזכירתו בפרק השירה על דרך הערה, כי הוא, שנתפרסם אחרי המלחמה בסיפוריו העזים על מלכות־הגיטו, פירסם לפניה כרך שירים “מיטן פּנים צו דער זון”.
הלכך החוזר לרמזי הערך בלכסיקון של זלמן רייזין ומבקש פירושם, מוצא עזר מועט בזכרונות כשל יצחק יונסוביץ על לודז', היהודית־ספרותית, והם במאמרו שהוא פרק מספרו " די שטאָט פון מיין פרילינג", כלומר עיר אביבי, ועזר רב ממנו במונוגרפיה של חיים לייב פוקס “דאָס יידישע ליטע־ראַרישע לאָדז”, כלומר לודז' היהודית־ספרותית.
ג. 🔗
מתוך המאמר של יצחק יונסוביץ (די פּרעסע", 27 אוקטובר 1965) נשמע כי בראשית שנות השלושים כבר היה עולמה של ספרות יידיש, כפי שנתגבש במרכזה זוטא בלודז', אחר תקופת סערתו המהפכנית – משה ברודרזון הניח את להטי חידושיו בשירה ושיקע כוחו בפזמון ושחד מכוחו לפריחתו של “אררט”; ישראל ראבון, שנחשב כדמות המובהקת ביותר, סלד מכל מהפכה ומהפכנות וכל מיני חידושים, וחידושי כתיב בכללם, היו קונם עליו; מרים אולינובר היתה תמיד מצדדת לקרן־זוית וספר־שיריה “דער באבעס אוצר” על הקדמתו, מעשה דוד פרישמן, כבר הוחזק כשיור של קדמוניות, והיא גם רחקה מאכסניות הספרות, בין בדפוס ובין בעל־פה שבעיר, ואפילו פרחי הסופרים שנתלקטו בחוברות “ס’פעלד” [=השדה] כאלו כבר שקטו במכונם. ולענין ישעיה שפיגל יאמר בעל־הזכרונות, כי לאחר שפירסם את בכור־ספריו, הוא ספר השירים " מיטן פּנים צו דער זון" (לודז' 1930) לא נחשב כמי שמתקין עצמו להפתיע את העולם, אם כי לימים אמנם הפתע הפתיע אותו. כמה וכמה ממסיבות חייו נתנו, כי לא נראה אלא לעיתים רחוקות בחוג־הסופרים, שהיה חוג שרפיונו מרובה מליכודו. אנשי “יונג יידיש”, שרוח מהפכנותם נפוגה, או שנתפזרו בעולם וכתבו מכתבי־עגמה מרחוק, או שנשארו בעיר ונטרדו לרוב דאגות שהתישו את חפצם לחולל מהפכות. הרי, בערך, האוירה שבה הבשילה ראשיתו של הסופר שלנו.
ואילו מתוך המונוגרפיה של חיים לייב פוקס, הכלולה בכרך השלישי של האסופה “פון נאָנטן עבר” (ניו־יורק,1957, עמ' 191–284), והמתכוונת לשרטט את כלל תולדתה של העיר ההיא בחינת מרכז של ספרות יהודית לשלושת דורותיה האחרונים, אנו למדים לענין ישעיהו שפיגל, כי היה מכלל חבורת הסופרים, עיקרם צעירים, שהתרכזו מסביב ליצחק קצנלסון, הנגדר כמין אוניברסיטה רוחנית של סופרי לודז' ואמניה. פה – אומר הכותב – בביתו של קצנלסון, הריקו את “מהפכנותם” צעירי המשוררים חיים קרול, דוד זיטמאַן, ישראל ראַבון, ישעיהו שפיגל, שלמה ברלינסקי, יצחק ברלינר, יצחק יונסוביץ, יוסף אוקרוטני, ריקודה פוטאַש, לייזר דומנקביץ, ובעל־המונוגרפיה עצמו. אך לפני שבני החבורה הנזכרים קצתם ודאי הגיעו לידיעתם של קהל העברים וקצתם ספק אם הגיעו אליה, ראוי שלא נסתפק במנין שמותיהם אלא נאמר בהם, בקצירת־האומר, קצת דברי הגדרה, שיש בהם מקירובה של הערכה. ראשונים, שהגיעו ודאי לידיעתם של קהל העברים – שלמה ברלינסקי, שנמלט, עם פלישת הנאצים, לברית המועצות וממנה חזר לפולין וממנה עלה לארצנו ופירסם בה ספרי פרוזה, בין במקורם “בילדער און דערציילונגען”,(1958) בין בתרגומם – “בשחר חיים” (תש"י), “ירח אדום” (תשי"ד), ונפטר בה לעולמו; ריקודה פוטאַש משוררת עדינה, שישבה שלושים שנה ושנה עד מותה בירושלים, והיא גם ענין גדול בשירתה, כהיות נופה של ארצנו ענין גדול בה, כעדות ספריה שיצאו בחייה. “פון קדרון טאָל” (1952), “מולד איבער תמנע” (1960) וספריה שיצאו אחרי מותה, ספר השירים הגדול “לידער” (1967) וספר הפרוזה “אין געסלעך פון ירושלים”, כלומר: בסימטותיה של ירושלים (1968); אף בעל המונוגרפיה עצמו, חיים לייב פוקס, בא בשנות השלושים לארצנו וקצת שיריו, וביחוד שירו הנפלא על י.ח. ברנר, נודעו גם בקרבנו, אך חזר לפולין וממנה גלה לברית־המועצות ושוב חזר לפולין וממנה בא לפאריס ובה הוציא ספר שיריו “שעה פון ליד” (1951) ובכללם שירים הנושמים אהבת ציון ושמחת תקומתה, ועתה הוא בניו־יורק מעורכי הלכסיקון של ספרות יידיש החדשה; אחרונים ספק הגיעו לכלל־ידיעתם של קהל־העברים – חיים (אהרן) קרוּל בעל נעימת שירה מקורית, שהקדים לילך לארצות־הברית (1923) וימי חייו, קדושת אהבה נכזבת ויסורי חלאים קשים, וכעשר שנים לאחר מותו (1946) יצא כרך־כתביו ונספחו לו מאמרי־הערכה (ובכללם גם משל ישעיהו שפיגל, חברו בקבוצת “יונג־יידיש”); דוד זיטמאַן, שמזלו החשיך לו, שאחז כמה אומנויות ואף אומנות של מורה בגן הילדים של יצחק קצנלסון, פירסם כמה וכמה שירים, מהם שבאו במגילת ספר שיצא בליטוגרפיה, ובראשית שנות העשרים התגולל רעב ומיוסר בבתי־חולים ונפטר עזוב ובודד בברסלא, וחבריו כינסו קצת עזבונו; יצחק ברלינר, שנדד בראשית שנות העשרים למכסיקו, והיה בבוני מרכז ספרות יידיש ועיקר יצירתו כלול בשני ספריו “שטיל זאָל זיין” (1948), “געזאַנג פון מענטש” (1954) ויסורי החולי, שהיו לו בני־לויה, עידנו את קשבו לצער הנברא עד־דק, והוא נתן לו מבע בטרם מת בלא עתו; יצחק יונסוביץ, שייבדל לחיים טובים, כבר הוציא לפני מלחמת־העולם השניה שני ספרי־שירה, “רויכיקע פאַרטאָגן” (1933), “שטילקייטן” (1938), ולאחר טלטוליו בברית־המועצות בא לפאריס והוציא בה את הפואימה “אַ שטוב אין שטעטל” (1951) והלך לארגנטינה, והוא בה עתה מראשי הפובליציסטיקה והבקורת, ואף הוציא ספר: “זכרונו תמיט יידישע שרייבער אין רוסלאַנד” (1959); יוסף אוקרוטני (טורקו) שאף הוא נמלט לברית־המועצות וממנה נתגלגל כמה גלגולים ונשתקע בארגנטינה והוא בעל רומנים רחבי־יריעה שענינם חייהם של הפרוליטאַרים ודלת־העם בלודז', וביחוד בענייה שבשכונותיה, באלוט, שבה גדל גם ישעיהו שפיגל, ויצירתו טוענת פרק לעצמה, ונסתפק עתה בהערה, כי הוא חבר ותלמיד לאחרון־אחרון שהוא מבחינת מה ראשון־ראשון בחוג ההוא, ישראל ראַבון (רובין) בעל הרומנים “די גאַס” (1928), “באלוט” (1935), שאף הוא נספה עם הנספים וחייו ויצירתו קובעים פרשה לעצמה.
ד. 🔗
ומשהוספנו פירוש־מה לרמזיו של ח. ל. פוקס, ואנו מדמים, כי עמידתו של ישעיהו פוגל בחוגו וסביביו נראית לנו ברורה ומובלטת יותר, נחזור לשאר הרמזים, כגון ההערות על ראשוני־שיריו של שפיגל, שנדפסו בחוברות “ס’פעלד” שהיו שרויים עדיין באווירת השפעתה של השירה הפולנית המודרנית, אך כבר נזקר מתוכם משהו מיוחד משלו, באופן שהרפיון של אַזלוּת־יד לא היה עלול להאפיל על קוי־הכשרון העתידים לבוא על פיתוחם; והיא הרגשה שנתאַדקה עם הופעת אסופת־שיריו הראשונה “מיטן פּנים צו דער זון”, [= הפנים כלפי החמה], גם אם המשורר עצמו נהג בה בשירתו, ואף באמצעותה, מנהג של ביקורת שדרכה באירוניה גלויה כלפי עצמו, ועדות לכך שלוש השורות, שבעל המונוגרפיה מזכירן; השורה האחת אומרת: “ישעיהו שפיגעל, דיכטער־פוטוריסט נישטָא” [= ישעיהו שפיגל, משורר־פוטוריסטן, אָין]; השורה האחרת: " ס’האָט שפיגעל שוין אַ ליד געגנבעט, פון מארקיש צי טובים" [= שפיגל כבר גנב שיר ממאַרקיש או מטובים]; השורה האחרונה “וויל נישט שטאַרבן, ווי א גאון”[= אמאן למות כגאון]. ולאחר הזכרת שלוש השורות הלוצצות, רואה הכותב להעיר, כי עם־זאת גילה שפיגל קווים של גיניאליות בנובילות שלו מן הגטיאות והמחנות, בהשכילו בנעימות הדקות־מן הדקות להעלות את הגדול שבמכאובות. ודומה, כי ההערה הזאת היא למותר, כי בין נסיוני־השירה, שחן־הבוסר היתר היא להם, ובין מסות־הפרוזה ששוב אינן צריכות היתר כזה, חוצצות שתים מחיצות, – המחיצה האחת, שהיא רגילה, מחיצת הגיל, שבה נגלה לו לסופר, כי עיקר כוחו אינו בשירה לירית, אלא ככוח תעודתו, והיא בפרוזה, שהיא גם היא שירה על פי דרכה, והגילוי לא היה, כנראה, קשה עליו, והראיה, שבכור־ספריו ספר השירה, נצטרף לו לימים אח, שהיה בשל ממנו, “און געוואָרן איז ליכט”, כלומר: ויהי אור, שהוציאו בוורשה־לודז' (1949) וכמה וכמה משיריו אלה ידועים לקוראי־העברים, שעמדו להם כמה מתרגמים (נ. גינתון, עזרא זוסמן, שמשון מלצר, אברהם רגלסון, אברהם שלונסקי), אך אף הוא לא שינה את שיעור המיעוט של ספרי־שירתו כלפי שיעור הרוב של ספרי־סיפוריו, שמנינם קרוב עתה שיצטרף כדי מנין. המחיצה האחרת שאינה רגילה והיא מחיצת הגורל, שכמותה כתהום, והיא הכלייה של בני עמנו לקהילותיהם, וקהילת לודז' בכללה, שנדרסה בצפרני קלגסיה של האומה, שהשליטה על עצמה את זרע־עמלק וטבחה את טבחה ככל שיד זדונה ורשעתה הגיעה.
נמצא שלא נפגע במרכזה של מידת־האמת. אם סופרנו יהא מוחזק לנו איש־פרוזה, שדבר־השיר היה כגישוש או כטיפוס אליה, ונראה כעיקר יצירתו את קבצי סיפוריו: " מלכות געטאָ" (לודז', 1947), “שטערן איבערן געטאָ”, כלומר: כוכבים מעל הגטו (פאריס, 1948), “מענטשן אין תהום” כלומר: אנשים בתהום (בואנוס איירס, 1949), “ליכט פונעם אָפּגרונט” כלומר: אור מני תהום (ניו־יורק, 1952), – כולם נכתבו על הגיטו, וחלקם נכתבו בתוכו, שמחברם החביאם, לפני שנשלח לאושווינצ’ים, ולימים, לאחר שניצל מכלייה, הוציאם ממחבואם ופירסמם, כאחד עם הסיפורים הנוספים, ברבים. סוג סיפורים אלה, שריווח־הזמנים שבין התרחשות־האימים ובין תיאורה לא היה עדיין מרובה, ידוע אף לקהל העברים, שכן מיבחרם נכלל בקובץ “מלכות הגיטו” בתרגומו של א.ד. שפיר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ג). המספר לא היה היחיד שכתב בתוך הגיטו, דבר שיר ודבר סיפור, וכבר פירש ברל מארק שמותיהם (יהושע פרלה, שלמה גילברט, יחיאל לרר, מיכל בורשטין, משה שמיל) אך הוא מוסיף ומעיר, כי מה שנשמר מכתביהם אלה מעיד, שהכותבים לא נתנו את לבם, על צד העיבוד והשכלול, ואף יצחק קצנלסון, המאומן שבהם, לא טרח לחפש מלה יפה יותר, כי מה שנחשב להם ביותר היה דיוקם של הדברים כהוויתם, פעמים כדי עובדתיות מדעית. אך ליד הדרך הזאת, שעד כדי נטוראליזם הגיעה, היתה גם דרך אחרת, דרך ההבלטה של הקווים ההרואיים והרומנטיים, הקווים של מסירת נפש, של אהבת אחים, דביקות בטהרה, משמר צלום־האלהים. אי לזאת דין שנראה את ישעיהו שפיגל כשלוחה של האמונה הזאת, אֵם האמנות הזאת, שאינה מבקשת את נפשות סיפוריה בפסגות הגבורה הגדולה והסעורה, אלא מוצאת אותם בשפלת הגבורה הקטנה והדמומה, גבורת־יום־יום של אנשים ונשים מכל ימות־השנה, שהשגתם אינה מפליגה מתחום־הבינונים, אך לבם רוגש וחם; רובם ככולם כשם שאין בהם יכולת של מרידה על הרעה, כך אין בהם אפשרות של השלמה לטומאתה, והם רואים את הפורענות, שירדה עליהם לבולעם ובולעתם, כגזירת הנבלה שפשטה בעולם בחינת ניתנה ארץ ביד רשע, ולא בכדי ראה א. וולף־יסאני, לכנות את המספר, בעלותו לארצנו, בכינוי; משורר הכליון היהודי, והוא כינוי הטוען תוספת: כליון, שמתנצחת בה שיכבת האפלה המעובה ורצועת ניצוצי האור המבליחים מתוכה.
ה. 🔗
ודומה, כי עזריאל פרשלייסר הוא שתפס ראשונה את בעיית־היסוד של המספר וסיפורו והושיט לנו קנה, במה שהיקשה קושיה חמורה: האם ממידת־המוסר הוא, נוכח פני שואה כזאת ומה גם בתוכה, להשתעשע בחרוזים או לחטט בפסיכולוגיה, ביחוד אם הדברים אמורים במי שלא היה בטרבלינקה; והיא קושיה שהיקשה אותה לימים, וביתר חריפות, איציק מאַנגר, וירד עליו קיתון של זעיפה ותרעומת. עם־זאת היא קושיה ששוברה בצדה, כי מי לנו פותר לה כספר־הספרים, והוא כולל גם ספר תהלים גם מגילת איכה; אלא שהסופר בן־ימינו חייב שישאל את עצמו, האם הוא ראוי ומוכשר לכתוב מה שהוא בגדר תהלים של ימינו ובגדר איכה שבימינו, וביותר אם אין הוא יכול להעיד על עצמו: טבעתי ביון מצולה, וביחוד: אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו. שאם, אמנם, יש בידו להעיד על כך, לא זו בלבד שהוא רשאי אלא אף חייב במתן־עדות על הקורות אותו וסביביו, ואפילו ביטויו וכלי ביטויו אינם במעלת־התיקון, על אחת כמה וכמה, אם בעל העדות מחונן בסגולת מספר־מלידה, שיכולת סיפורו אינה מחייבת תחוסה ועומדת בפני חומרת דינה של אמנות, ואדרבא עצם־יכולתו זו מעלה פליאה, איך נשא כל אלה בגבורה רוחנית כל־כך, איך לא נשברה אמונתו, כשנגזר עליו לראות וכשגזר על עצמו להראות כל אלה, ולא כדרך רוב סופרי־השואה, המניחים להם למעשים שיספרו את עצמם על דרך השתלשלותם העובדתית, אלא כמי שרואה ומראה פנימם של החזיונות בסילוני אורה של האוירה וגווניה ובנות־גווניה, עד שנשקפת בנו כבת־זיוה של גישה רמבראנדטית.
ודאי, כבר בעצם השם של אסופת הנובילות “ליכט פונעם אָפּגרונט” אור מני תהום, רמוזה תודעת עצמו של המספר, והוא על הרוב אור נערב, כיאה לחיתוך־סיפור כבוש ומאופק, הרואה את המעונים ומעניהם, אך כמעט שאינו מראה את המענים אלא את המעונים בלבד, שכן אי אתה יכול לתאר תיאור של ממש ומיצוי אלא את שאתה יכול לדעת אותו מנפשך, ומקרבך פנימה, והוא המספר, ספק אם פחתת היא לו, שאין בו כדי כך, שהרי אין לומר, כי המידה הזאת אינה יאה לצאצא נאמן של רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, וכבר קדם לו למספר הכרוניסטן של חבלי ת"ח, שנמנע מלתאר כל זוועות הנבלים, שלא לבייש את המין האנושי. וודאי הדין עם ח. ש. קזדן, כי המספר שלנו מסורת היא בידו, כפי שהיתה בידי אברהם רייזן, שהנובילה שלו, המצוינת בנעימה עממית ובהומור שקט, שקויה רוך אורה של החמלה. כ"ח הסיפורים של האסופה מסגרתם אחת – תחילתם אימה ורעב ויסורים וסופם מיתה וכליה, אך בין תחילתם מרטטים אורי־הרגעים, שבהם מתרוממים הנגזרים לכליה למעלת קדושה. אוכלוסיה גדולה ומגוונת היא – אנשים, נשים, בני גלויות שונות, בני מעמדות ושכבות שונים, משכילים והדיוטות, מתבוללים וחסידים, קרובים ורחוקים, ואימי הכליה קורעים את הפרגודים שביניהם וביניהם לבין נפשם והיא, נפשם, נבחנת ביסוריה ועומדת בהם ונגלית בתומה וכתומה, ויותר משמגלים אותה המאורעות עצמם מגלה אותה רקעם על דקות־תיאורו ודקדוקו. ולענין עצם היכולת הזאת לקלוף פירורי־אמנות מגוש האמת וזוועתו, ספק אם היינו מצטרפים לדעתו של א. מוקדוני, כי היא באה לו למספר על שום שנשאר אמן בזוועות התופת, שאלמלי־כן, היה קולף גבישיו, מגוש הממשות, והממשות שתים פנים לה, פן הרוצחים ופן הנרצחים, אך הוא אמנם קלף פירורי אמנות מגוש האמת שהיא יחידה, והיא אמתם של בני אברהם ויצחק ויעקב, שנאבקו על האדם שבקרבם, שלא הניחו, כהגדרתו הנכונה של ד. ניימארק, להוריד את עצמם בידי מי שהורידו את עצמם לנמיכותם של בני־שחץ להיות כמותם, והמאבק הזה על גבורותיו המרובות על כשלונותיו, תעודת תיאורו של המספר, באופן שבחינת האמנות ובחינת האמת עולות בקנה אחד, כדרך שהן עולות בספרות הרליגיוזית לאמתה.
ו. 🔗
אין בידנו להכריע, מה היה עליו על ישעיהו שפיגל אילולא הכריע לצד עליתו לארצנו והיה נמשך לאותם מסופרי־יידיש, שרידי השואה ופליטי מחנות הגולים, מהם שנשארו בפולין, מהם שהשתקעו בפאריס, מהם שנדדו בין שתי האמריקות. אבל מותר לנו, כמדומה, לשער, כי כמותם אף הוא היה מייחד יצירתו בתחומו של תמול־שלשום, מבלי לכלול בו את היום, את סביבת חייו החדשה, שכמעט כל סופרי יידיש בגלותם החדשה אינם חיים אותה, וכבר העיר שמואל ניגר, כי חייהם של יהודי אמריקה, וביותר חייהם בניו־יורק, שוב אינם ממרכז־ענינה של סיפורת יידיש, והבליט את הפרט האופייני, כי מי שנתן באחרונה לבו לכך היה הסופר העברי ראובן וואלנרוד; ומאז לא נשתנה הדבר, ואדרבה כנוסח הקבוע הוא עתה, כי מספרי חייהם של יהודי אמריקה עתה הם בניהם של המהגרים, כותבי אנגלית. מה שאין כן סופר־יידיש הבא לארצנו,שאפילו ירצה אינו יכול שלא להיות שרוי בריתחתה ודריכותה, מה גם שהוא, כדרך הטבע, שרוי מלוא־נפשו ברחש חייה ועלילתם. יתירה מזו, המבקש לעמוד עמידה פנימיית על כמה וכמה חזיונות בחיי מולדתנו, וביותר מימי תקומת מדינתנו ובנינה, יותר משעשויה לסייעו הסיפורת העברית עשויה לסייעו הסיפורת היידית, וכמה טעמים לכך – סופרי־העברים הותיקים אישיותם ודרכם נתרקמו, אמנם, בהוויה יהודית דו־קטבית, בגולתם ובארצנו, אך גמר־בישולם היה בתקופה קודמת; סופרי־העברים הצעירים רובם ככולם אישיותם ודרכם נתרקמו בהוויה חד־קטבית, בארצנו, שכן הגולה אינה להם חוויה אלא שמועה, ומיעוטם, החל בבני עלית הנוער וכלה בפליטי השואה והמחנות, אינם אלא כיוצאים מן הכלל הבאים לאשרו. הלכך משוררי יידיש ומספריה, שחיו את שני קטבי־החוויה, קוטב־הכלייה וקוטב־התקומה, הם בחינת מבשרי אחזה, והם באים בכפל־חזיונם לפנינו. בנתיב־הכפל הזה נראו שתי אסופות הנובילות של שפיגל “ווינט און וואָרצלען”, כלומר: רוח ושרשים (ניו־יורק, 1955), “די בריק” כלומר: הגשר (תל־אביב, 1963).
אסופה ראשונה שמה הכפול מתפרד לשני מדורים: רוח וכשמו ענינו – הוויה עקורה ומרופפת בתוך התופת ובירכתיה; שרשים וכשמם ענינם – שרידי־הכליה המבקשים אחיזה באשר טלטלם גורלם ותחילת הבקשה ודאות של תוהו וסופה אפשרות של ממש, שתחילתה ביער־טורינגיה וסופה בהרי ירושלים. אסופה אחרונה היא כהמשך הקו שנמתח בקודמתה והמגיע עתה לקצה־מתיחתו – לא אפשרות של ממש אלא ממש שבממש, וכדרך דוגמה מובהקת: שם, זקן בודד המתנודד בין קבר אשתו בפולין ובין קבר בנגבה של ארץ־ישראל והוא בוחר באחרון אחרון, פה פליט־התופת, אשר מוראיה מחלחלים ואינם מניחים לו סדקו של פתח־אושר והרגשת אושר, זוכה לראות בנחמת ציון, והוא בבוניה והגשר, שהוא עמל בו, הורגו, אך הוא משען ומבטח לדור בא אחריו.
ושמא לא מקרה הוא, כי לאחר שני הסיפורים, ששני העולמות, עולמה של כליה ועולמה של תקומה, באים בו כשהם צפופים, מביא לפנינו המספר שני ספרים, נפרדים בענינם, ששוב אינם קבצי נובילות אלא נסיונות של בנין־רומן. הספר האחר “פלאַמען פון דער ערד”, כלומר: להבות מן האדמה (תל־אביב, 1966) והספר האחר: “שטיגן צום הימל”, כלומר: שלבים לשמים (שם, 1966, שניתן גם בנוסח עברי “ערומים בטרם שחר” בתרגומו של א.ד. שפיר (שם, תשכ"ח).
ז. 🔗
הרומן הראשון בא מתוך כוונה ללכד י"ח סיפורים, שכל אחד ואחד הוא סוגיה לעצמה, כדי מסכת אחת, וכוונתו עלתה בידו כמידת הצלחתו בהקפת מסגרת אחת, כשגרעינו של הספר הוא הסיפור על הפעמונר של כנסית פרנציקוס הקדוש, המסתיר שליחה של המחתרת לגיטו לודז', מתוך שהוא מחביאו מתחת למזבח ומשקהו מיין הקודש ומלבישו בגדי־כומר אך הוא נתפס בדרכו ואינו מגיע לגיטו, ופולני, ממקורבי הנאצים, מסייע לגלות את עקבי מחבואו, ומשנמצא בו זוג תפילין של המתחבא, נגזרת עליו על הפעמונר מיתה בתלייה. סיפור זה, שחלה בו הרחבה, המכשרתו כדי תפקיד של נעימת־ראש, היא הנאמנות לצלם־האלהים, שדבק בה בכל לבבו אותו חסיד אומות העולם, תוכו רצוף נעימת־מישנה, פרשת־אהבה על ספה של הכלייה, ואפשר מבריחתו אף נעימת־סתר, והיא בקשת תשובה לשאלה על העדרו של גיטו לודז' מכלל הגיטאות שהתקוממו אל משמידי־העם. ואודה, כי אף שאותה שאלה נשאלת כדרך שהיא נשאלת, אם בהצעפה בסיפורי ישעיהו שפיגל, אם בהבלטה בסיפורי ירחמיאל בריקס, הרי התשובה לה היא מתעודתם של חוקרי־השואה, אך אילו נדרשתי לומר, מה עיקרו של הרומן שלפנינו, המבקש להיות גולת כותרת למה שקדם לו בסיפורי המספר, הייתי חוזר על מה ששמעתי מפי שארי הרב ר' משה שמרלר שסיפר, איך אנשי הגיסטאפו התעללו בו במרתפם בוינה והסבו לו כל מיני עינויים וביזויים, וכשכבר תש כוחו מיסורים ורעב והיה קרוב שיתמוטט, והם ערכו שולחנם ואכלו וסבאו והוסיפו והתעללו בו, חלשה עליו כדי רגע דעתו, אך משנהו התאושש, ובירך את השם שלא ניטל צלמו ממנו.
הרומן האחרון הוא לו למספר בחינת פרשת בראשית בחידושה – כמי שהשלים תעודתו, שהיתה בחזקת ויבוא הפליט ויגד, חזר לראות את עצמו עולה מתוך הווית־ילדותו וקדמתה, משל אילן ששרד משריפת היער סביביו והוא עומד באפר המקלה ומקונן את אבדן אחיו השרופים ומבין לאחריתם, ובעמדו יתום בשלכת־עצמו, הוא נזכר אביבו שלו, שהיה כאביבם של רבים־רבים מאחיו, והוא רואה סדנו עולה ומשגשג, עד מלאות לו שבע שנים, והדברים, עם כל תגובתם מאירים ושמחים, ולא ייפלא, אם אנו הצופים בקוצר רוח לכרך הבא שיביאנו, לפחות, ליום הכניסה למצוות.
ביבליוגרפיה 🔗
תשומת־לבה של הביקורת ליצירתו של ישעיה שפיגל מידתה גדושה, והבאנו מתוכה בזה מה שיש לו צד של זיקה לדיוננו.
אברהם בלאט “ערומים בטרם שחר”, הצופה, ט"ז בתמוז תשכ"ח.
עמנואל בן־גוריון: מלכות גיטו, דבר, כ"א באדר ב', תשי"ד.
בן צבי: צווי שרייבער (על ישעיהו שפיגל וב. שלווין) אוזער אייגן ווינקל, בדצמבר 1966.
יחזקאל ברונשטיין: א)צווישן חורבן און אויפקוס (על ספרו של ישעיהו שפיגל “די בריק”), קענעדער אָדלער, 17 נובמבר 1963; ב) גבורה דורך בלוט (על ספרו של ישעיה שפיגל “געוואָרן איז ליכט”), ישראל שטימע, כ"ג טבת תשכ"ד, וכן שם, א' בשבט תשכ"ד; ג) די נייסטע ווערק פון ישעיהו שפיגל (על ספריו “פלאַמען פון דער ערד” ו"שטיגן צום הימל"), שם, י"ז בכסלו תשכ"ז; וראה בספרו “פרייד פון יצירה”, תשכ"ח, עמ' 103 – 107.
יעקב גלאַטשטיין: ישעיהו שפיגלס נייע נאַוועלן,אידישער קעמפער, 31 ינואר, וכן ישראל שטימע 1954 י"ב בניסן תשי"ד.
ד"ר וו. גליקסמאַן: ווירקלעכקייט און געדאַנק (על ספרו של ישעיהו שפיגל: שטיגן צום הימל", דער וועקער, דצמבר 1967.
מ. גרוס־צימרמן: ישעיהו שפיגל, די גאַלדענע קייט, 1959, חוב' 31.
נח גריס: א) אחד מסופרי הגיטו (ליום השואה והמרד), בשער, י"ג בניסן תשי"א; ב) דער גייסט פון ווידערשטאַנד (על ספרו של ישעיהו שפיגל “פלאַמען פון דער ערד”), צוקונפט אַפריל 1967.
א.וואלף־יאסני: א) משורר הכליון היהודי (לעליתו של ישעיהו שפיגל לישראל), דבר, א' באדר תשי"ט; ב) ליכט אין שאָטן פון אַ פאַרגאַנגענעם לעבן, אַרויסגעבראַכט אין שפּיגלס בוך “שטיגן צום הימל”, לעצטע נייעס, כ"ט בסיון תשכ"ו; ג) די גייסטיקע געשטאַלט פונעם געטאָ ייד (על ספרו של ישעיהו שפיגל “פלאַמען פון דער ערד, שם, כ”ד באלול תשכ"ו.
ד"ר ל. ז' יטניצקי: ליטערארישע פארצייכענוגען – י. שפיגלס אייגנאַרטיקער ראָמאַן, “שטיגן צום הימל”, די פּרעסע, 27 דצמבר 1966.
משה יונגמאַן: ישעיהו שפּיגלס פלאַמען פון דער ערד, די גאָלדענע קייט, 1968, חוב' 64.
רבקה כצנלסון: פגישה עם ישעיהו שפיגל – “סופרי אידיש האחרונים אנחנו”, מעריב, ד' בטבת תשי"ח.
אברהם ליס: ישעיהו שפּיגלס געטאָ־דערציילונגען, דרוֹם־אַפריקע, ינואר־פברואר 1958.
ברל מארק: ליכט פון אָפּגרונט (על הנובילות של ישעיהו שפיגל “מלכות געטאָ”, “שטערן איבערן געטאָ”), יידישע שריפטן, גל' 10 (20), 1949.
ד"ר א. מוקדוני: א) י. שפּיגלס נאָוועלן און א. שמריס לידער (על ספרו של ישעיהו שפיגל “ליכט פון אָפּגרונט”), צוקונפט, יולי־אוגוסט 1953; ב) די צעברעקלטע טראַגעדיע (על ספרו של ישעיהו שפיגל “ווינט און וואָרצלען” ועל ספרו של ברל כהן “אַ ייד אין וואַלד”), צוקונפט, מאַרס 1956.
ד. ניימארק: אַ גרויס בוך וועגן דעס יידישן לעבן, קאַמף און גבורה אין די געטאָס, קולטור און דערציאונג, אוקטובר 1953.
א. סוצקבר: דער קינסטלער פון מלכות געטאָ (ליובלו הששים של ישעיהו שפיגל), די גאָלדענע קייט, 1966, חוב' 55.
דב סדן: א) בינה בחשכה (מבוא לספרו של ישעיהו שפיגל “מלכות גיטו” בתרגומו העברי של א. ד. שפיר), על המשמר, י"ד בשבט תשי"ג; ב) שמיטת קערה, מולד, אדר־ניסן תשי"ג.
י. י. סיגאל: ישעיהו שפיגלס וועלט (מאמר מעזבונו של הכותב), דער אידישער זשורנאַל, 16 באוגוסט 1954.
דוד עוגן: סיפורים על בעיות של עולים חדשים (על ספרו של ישעיהו שפיגל “די בריק”), אומר, ו' באייר תשכ"ג.
אפרת פאַיאַנס: לבוש סיפורי לזוועות, מעריב, י"ד ניסן תשכ"ח.
חיים לייב פוקס: ליכט פונעם אָפּגרונט, דער וועקער, 1 באוקטובר 1954.
י. פרידלנדר: ערומים בטרם שחר, היום, כ"ח בניסן תשכ"ח.
עזריאל פרשלייסר: שייע שפיגל – דער קינסטלערישער שיל־דערערטער פון געטאָ־לעבן, פרייע אַרבעטער שטימע, 19 בדצמבר 1952.
ח.ש. קאַזדאַן: פון אונזער חורבן־ליטעראַטור, ישעיהו שפיגל: ליכט פון אָפּגרונט, אונזער צייט, מאַי 1953.
שמעון קאַנץ: געטאָ־גרויל, אומקום און ליבע (על ספרו של ישעיהו שפיגל “ערומים בטרם שחר”), לעצטע נייעס, ח' באב תשכ"ח.
רבקה קוויטקובסקי־פינחסיק: שאַפונגס־וועגן פון דיכטער פראָזאַאיקער ישעיהו שפיגל, לעצטא נייעס, ט"ו באדר תשכ"ח.
ש.ק. (=שמעון קושניר): ישעיהו שפיגל, בגבעתיים (בטון העיריה),אדר תשכ"ה.
ג. קרסל: ישעיהו שפיגל, ו"מלכותו", שם, שם.
הלל רוגוף: “ליכט פונעם אָפּגרונט”, פאַרווערטס, 7 ביוני 1953.
יעקב צבי שרגל: א) לייענענדיק “די בריק” פון ישעיהו שפיגל, ישראל שטימע, כ"ג באלול תשכ"ג; נוסח עברי, על המשמר, כ"ג בתשרי תשכ"ד; ב) די מיסטעריע פון שאַפן, צו ישעיהו שפּיגלס יובל, ישראל שטימע, כ"ז בסיון תשכ"ו.
[כסלו תשכ"ט]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות