בפתח ספרה של רוזה פאלאטניק, שניתן עתה בידי קהל־העברים (“פרוכת הקטיפה”, תירגם משה יונגמאן, תשל"ב), מתבקשות שתי הערות. הערה ראשונה: אף שהפרהסיה העברית עוקבת דרכה ושביליה של ספרות־יידיש החיה, הרי גם המתחקה בשקידה מיוחדת על הדיה והדי־הדיה, ימצא בדוחק הערה או ציוןּ על פעלה של המסַפרת המצוינה הזאת, באופן שמַתן מִבחר־סיפוריה הוא כחידוש וכחדשה. הערה אחרונה: מעמד זה של אינפורמציה, הלוקה ביחוד בענין גילויי־הספרות במרכזי־יידיש רחוקים, כמרכזה המועט בבראזיל, שהמספרת נמנית עמו, מחייב שינוי במדיניות־התרגום שלנו ולוַאי שההתחלה שנעשתה עתה, בידי הוצאת “המנורה”, יהא לה המשך ראוי. אך היא הנותנת, כי נלמד משהו תחילה על המספרת, פעלה ודרכה.

ב    🔗

אם לפתוח בקצת תאריכים וציונים, הרי לידתה (1904) וגידולה בבית יראים. אביה ר' פייבל איסר וואגנר, שען לפי אומנותו, שוֹלחהּ לחדר, והיא לומדה בו עד שנת השמונה לחייה; כמה זמן מלמדהּ אף מורה־בית, אך עיקר לימודה מכוח עצמה ובעיקר מתוך ריבוי של קריאה בלשונות שקנתה לה ידיעה בהן – פולנית, רוסית, גרמנית, ואין צריך לומר בלשון ביתה וסביבתה, יידיש. אף יצר־הכתיבה הקדים להתעורר בה, וחלומה מקדמת־ילדותה ממש – סופרת. תחילת הכתיבה יומן, שנתעוררה לכתבו בעצם ימי המלחמה הראשונה, ואולי אף בשלה ובשל חוָיותיה, אולם אך מקץ עשור שנים, בא מקרה־לא־מקרה והוציא לה מוניטון. משקראה ב"וועלט שפיגל", שיצא לאור בוארשה, על תחרות שענינה: רומן־החיים שלי, ושיעורו מאה וחמישים שורה, בדתה חיבור ושמו: “תאוה והפקרות”, ולגודל פתיעתה נתפרסם ברבים (גל' 36, שנת 1927), ואף העניק לה פרס – חתימת־חינם לשנה תמימה. אותה שנה נתיתמה מהוריה, הניחה עיירתה שבה שימשה בהוראה (בעודה בת שש־עשרה), עסקה בפעולת־תרבות, בחובבות של חוג דרמתי וכדומה, ונדדה לפאריז, שישבה בה כעשר שנים, ועיסוקה מזכירה במעון ילדים יהודיים (“קולוני סקולייר”), והיא כמיטלטלת בין חפץ לחפץ – כתיבה ומשחק, ונענית קמעה־קמעה לשניהם: מפרסמת מסיפוריה (“האנדעלס־צייטונג”, “פאריזער היינט”), מופיעה בהצגות של להקת־חובבים. אך עיקר פעולתה בא עם בואה לבראזיל (1936) והשתקעותה בריו־די־ז’נירו, עיר־מושבה עד עתה – כתיבת־קבע, מדי שבוע בשבוע, מעל דפי העתון שם “פאלקס־צייטונג”, וכן בשארי בימות בבראזיל ומחוצה לה. עם כינוס סיפוריה ופרסומם, לעת־עתה בארבעה קבצים – “קראשניק – ריא” (1953), “ביים גערויש פון אטלאנטיק” (1957), כלומר: להמולת האוקינוס האטלנטי; “דרייצען דערציילונגען” (1961), כלומר: שלושה־עשר סיפורים, “געקליבענע דערציילונגען” (1966), כלומר: סיפורים נבחרים – והם עוררו עליה ועל פעלהּ תשומת־דעתה של הביקורת, והיא תשומת־דעת ראויה ונכבדה למדי, שכן אתה מוצא בכלל מעריכיה את שלמה ביקל ויעקב בוטושנסקי, את א. גלאנץ־לעיעלעם ויעקב גלאטשטייין, את אפרים אוירבך ויצחק באשוויס ואחרים. אולם זכות מיוחדה קנו להם והקנו לה י. י. סיגל, שכתב עליה, לפני היות לה ספר ברבים, וכן מלך ראוויטש שהקדים מבוא לבכור ספריה, ושניהם דבריהם טובים ומלבבים ביותר.

ג    🔗

ודבר זה הוא בנותן־ציוּן, שכן המספרת איחרה לבוא לרשות־רבים גדולה, כשמגילת־ספר בידה. לא שלא ידעה ערך עצמה והתמהמהה, ולא שידעה ערך עצמה והתרשלה, והרי עוד בראשית ישיבתה בבראזיל, עמדה הוצאת קלצקין בוילנה לפרסם אסופת סיפוריה, אך בטרם הגיע כתב־היד לידי המו"ל, פרצה מלחמת־העולם השניה. ואם האיחור הזה גרם לאיחור פרסומה, באה ישיבתה במרכז הרחוק, והוסיפה עליו. מבחינה זו ראוי לציין פרסומה בארצנו ב"גאלדענע קייט", שגרר אחריו מתן פרס, הנחלק על הטוב שבסיפורים, הנדפס על דפי הרבעון הזה. וגם דבר זה הוא בנותן־ציוּן, שכן הפרס ההוא הוא מיסודו של פישל בימקו, סופר הקרוב מצד־מה למספרת שלנו ורחוק מצד־מה ממנו. קרוב – כמותו כמותה יסוד חוָייתם המכרעת ערעור ההוָיה של העיירה היהודית בפולין; רחוק – בעוד ראִייתו הריאליסטית, אף נַטוראליסטית, עורמת בכתביו, שענינם ימי מלחמת־העולם הראשונה, צללים על־גבי צללים (“פראָך” “מארכביינער”), הרי ראִייתה הריאליסטית, אף נטוראליסטית, מחביאה מתחת לעביה של עכרורית אורות על־גבי אורות.

ד    🔗

ואם לפישל בימקו, ראוי להזכיר צד אחר – בבוא ליאו פינקלשטיין לחבר מונוגרפיה עליו, ראה לקרוא לה: דאָרטן און דאָ" ובבוא אבא גורדין לחבר מונוגרפיה עליו, ראה לקרוא לה “דא און דארטן”, והדין עם הראשון אף שהאחרון דיקדק, שכן המסד הוא שם, בקילץ, והנדבך שעל גבו פה, בניו־יורק. ולא הזכרנו זאת אלא כמשל לנמשל, לאמור: יפה עשתה רוזה פאלאטניק, ששמרה על דקדוק הסדר וקראה בכור קבצי סיפוריה “קראשניק – ריא”, תחילה הפסד, שם – עיירת־מולדתה, ואחריו הנדבך שעליו, פה – עיר־גולתה עתה, כשהחלוקה החדה של התם לחוד ושל ההַכא לחוד היא חלוקה מאוחרת, לכן קודמת ההחלקה, החדה גם היא, של ההתם לתוך ההכא. לאמור, אנו רואים תחילה את קרושניק לגופה, ולסוף את ריו לגופה, אבל באמצע אנו רואים את קרושניק־בתוך־ריו, – ללמדנו, מה היה על איש־העיירה עם גלגולו לתוך הכרך הרחוק והזר, מה נשתייר בו בחינת המשך, ומה נצמח לו בו בחינת חידוש; על־שום מה ההמשך לרוב פתוח יותר לטובה ועל שום־מה החידוש לרוב פתוח יותר לרעה, ללמדך אבדנם של קניני־תרבות־ומוסר כיצד.

ה    🔗

העובדה, כי המספרת שלנו מצע סיפורה כמצע חייה – תחילתו אחד, אמצעו כפול, סופו משולש, צריכה הדגשה, שכן הגירתו של סופר אינה עושאתו עדיין כפול־עולמות או משולש־עולמות. ונמשיל את הדבר במשל בולט יותר – יצחק באשוויס רוב ימיו וחיים גראדה הרבה ימים ישיבתם בניו־יורק ועינים להם ואזנים להם ובינה בהם לראות ולשמוע ולחיות את סביבתם, אך, למעשה, הראשון איננו מתעורר כהלכה והאחרון איננו מתעורר לחלוטין להראותה, להשמיעה ולהחיותה, וענין סביבת חייהם עתה, באמריקה, אינו ענין ליצירתם, הנתונה, כאן רובה ככולה, וכאן כל־כולה לסביבת חייהם לפנים, בפולין ואגפיה. והרי ידענו, כי לא כן היתה דרכם של אישי־הספרות בגלי־ההגירה לפנים, – ואדרבה, הם נתנו כן נתנו ביצירתם את עינם ולבם, ומשמם ובשמם את קולמוסם, לשני העולמות, ואפילו לשלושת העולמות; על־שום מה באשוויס, גראדה וכדומה בסופרים, שהיגרו מי על סיפה של השואה ומי מתוכה, אין מקום בלבם לשני עולמות, זה שנמלטו ממנו וזה שנמלטו אליו, ניתן להסביר קודם־כל במה שמחוז ילדותם ונעוריהם, שנמחק ברשעת הגויים מעל־פני האדמה, ממלא כל נפשם, ומחוז־הגירתם אין בו כדי להידחק בו, לא כל־ שכן לרשתו, וביותר שחיוּתו של הישוב שמעבר־לים, שהם שרויים בו עתה, מקלישה והולכת, ואפשר סקרנותם החיצונית יותר תתערה בו, אך ספק אם התעניינותם הפנימית יותר תתערה בו. וראָיה מוכחת לכך אתה מוצא בכתיבתם של סופרי־יידיש שבאו, לאחר השואה, לארץ־ישראל, שמעטים בהם שעולמם ביצירה אחד, הוא עולמו של מחוז־לידתם, אך מרובים מהם עולמם ביצירה כפול, הוא עולמו של מחוז־עלייתם, והטעמים לכך סבירים מאליהם.

ו    🔗

והארכנו בנקודה זו, כדי להסביר יחוד מעמדה של מספרת מובהקת כרוזה פאלאטניק, שהוא דומה ואינו דומה למעמדה של מספרת מובהקת שלפני דור, כפי שהיתה פראדל שטוק. דומה – בדרך שזו הניחה בצעירותה את סקאלאט שבמזרח־גליציה ובאה לניו־יורק וחייה ויצירתה נקלעו בין שני העולמות, כך הניחה אף זו בצעירותה את קרושניק שבדרומה של פולין, ובאה לריו־די־ז’נירו, וחייה ויצירתה נקלעו בין שני העולמות, וסיפוריה של זו כסיפוריה של זו יעידו; אינה דומה – מרת פראדל יצאה על־שום שיצאה מעיירתה, לפני מלחמת־העולם הראשונה, בימי פריחה רכה של ספרות יידיש בגלילות גליציה, ובאה לכרך ניו־יורק בימי שגשוגה ובישולה של ספרות יידיש באמריקה, ושני מחוזי־חייה, זה שבאה ממנו וזה שבאה אליו, כוחם גדול בה וזה וזה תובע: צייריני, והיא נענית להם באופן שאסופת סיפוריה “ערצעהלונגען” (1919) מחולקת, מעשה תכנית מכוונת, באופן שסיפור שענינוֹ התם, בא אחריו סיפור שענינוֹ הכא, סדר הבא, כביכול, להכריז על השיווי של שני הנושאים השונים; ואילו מרת רוזה יצאה על־שום שיצאה מעיירתה, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בימי שגשוגה ובישולה של ספרות יידיש בגלילות פולין, ובאה לאחר תחנת־עראי בפאריז (שהרחש של ספרות־יידיש בה לא היה אלא כמושבה זעירה של המטרופולין פולין), ובאה לכרך של ריו־די־ז’נירו, בימי גישושי צמיחה של ספרות יידיש בבראזיל, ושני מחוזי־חייה, זה שבאה ממנו וזה שבאה אליו, כוחם אינו שוה בה, אך בעוד הראשון כמצווה הרי האחרון כמתחנן: צייריני, והיא נענית להם, אך לא כדרך שנענתה קודמתה, שכן שווי־הפרופורציה כמעט שאינו בגדר האפשר. אכן אינה דומה מספרת, שבאה מיבשת יהודים לא קטנה, כגליציה, ליבשת יהודים עצומה, כאמריקה, כמספרת שבאה מיבשת יהודים עצומה, כפולין, לאי־יהודים קטן, כבראזיל. וההבדל בולט ביותר מבחינת השוני של מעמד הספרות ורמתה, שאינה דומה כמספרת שבאה לניו־יורק להניח לבנה לבנין גדול, כמספרת שבאה לריוֹ להניח לבֵנה לבנין שכמעט שאיננו.

משלמדנו מה שלמדנו מתוך ההקבלה שלנו, דין שנעיין בשוני של אוירת הספרות ומעמדה בשני מחוזי־חייה של רוזה פאלאטניק ויצירתה.

ז    🔗

לענין פולין – עיירתה הטיפוסית מטבע־תיאורה נפלג, עוד בראשית המאה, לשני צדדי־ראִיה שונים, – נוסח שלום אש בסיפורו “דאס שטעטל”, כלומר: העיירה, ונוסח א.מ. וייסנברג “א שטעטל”, כלומר: עיירה, נבדלו לא כל־כך בתוספתה של ה"א־הידיעה כאן ובמגרעתה כאן, כשם שנבדלו, כדי ריחוק גמור, ביסודה של התפיסה, ממש כקוטב מקוטב, ונמצאה אף הסיפורת שלאחר המלחמה הראשונה נפתלֵת בין שני אפני־הראִיה הקיצונים, על דרך בקשת המיצוע, אך כמה וכמה טעמים נתנו, ובכללם – ואף בראשם – המלחמה עצמה ותוצאותיה, התפקקות הגדרות והגדרים, בעקבי התפוררות המסורת והתפרקות המידות, כי יסודות הנַטוראליזם נוסח וייסנברג ננחלו לתלמידיו ולכמו־תלמידיו, ואף נתהדדו בהרבה, כעדות סיפוריהם של עוזר וארשבסקי, שמעון הורונטשיק, ישראל ראיון, יוסף אוקרוטני, שלמה ברלינסקי. לא שיסודות הרומנטיקה נוסח אַש נכחדו, אבל יותר משהיו להם למספרים כיסוד, היו כנופך לו, וביותר שאף הוא עצמו הוצרך להילחם עליו לקיימו, וכדי לקיימו הפליג להיסטוריה, ששעריה היו נעולים בפני אנשי הקבוצה הזאת ודומיה. והמספרת שלנו, שתחילתה – חתימתה שושנה, ולימים רוזה שאפראן ולאחריהם כחתימתה עתה, רוזה פאלאטניק, ניכרים בה הנפתולים בין שני קטבי הראִיה, ואף היא הטתה את כף־מאזניה לאסכולה ההיא, ולא בכדִי כמה וכמה מבקרים מנו אותה בכללה, אבל תכונתה, תכונת אשה אוהבה וחומלת נותנת, שהריאליזם שלה, עם כל חומרתו הזעֵפה, מרפרף עליו דוק של רומנטיקה, וביחוד כשהיא מעלה טיפוסי־אדם, וביותר נשים, שעלבון חייהם ועליבותם מתפייסים או מתכפרים בסגולת אופי או נפש.

ח    🔗

ולענין בראזיל – איפרכיה קטנה היא במפתה של תרבות יידיש, וניתן להצטער, כי תולדת־עתונותה כבר באה, לפחות בחלקה, במגילת־ספר – הלא הוא ספרו של יצחק ז. רייזמן “א פערטל יארהונדערט יידישע פרעסע אין בראזיל” (צפת, 1968), שאפילו דרכו סכימטית ושמעתי פולגים עליו, הרי הוא אוריֶנטאטיבי ואילו תולדת ספרותה אין בה עדיין ספר־עזר כזה, ואין בידנו להיעזר אלא בנפוצות־דברים ונסתפק בדבריו של אליהו ליפינר, סופר וחוקר אשר יד לו בטיוב מעמדה ושיפור טיבה של הספרות והעתונות היהודית שם. מתוך רשימתו, שענינה יצירת־הספרות של יהודי בראזיל במחצית המאה האחרונה (“דער אידישער זשורנאל”, 7 נובמבר 1956) אנו למדים תחילה, על הדיספרופורציה, מבחינת רמת התרבות, בין קיבוץ־היהודים הישן למן המאה הי"ז (הרי המחבר היהודי הראשון באמריקה בכלל, ר' יצחק אבואב דה פאניסקו – ישב בבראזיל), לבין קיבוץ־היהודים החדש, במאה האחרונה – לאחר פרסום קצת קונטרסים שאינם מעלים ואינם מורידים, הופיע העתון הראשון בלשון יידיש בשנת 1915, ואילו הספר הראשון הופיע אך בשנת 1925, והוא ספר־שירים עברי של מו"ל ותרגום יידיש של עורכו, ש. קאראקושאנסקי שהוסיף גם פירורים משלו. ואחריו בא, אך בשנת 1932, ספרו של אדולף קישינובסקי: “נייע היימען”, כלומר: בתי־מולדת חדשים, וענינוֹ סיפורים מחיי המהגרים הרוכלים, וזו בעצם ראשית ספרות יידיש, שכתיבתה ופרסומה בבראזיל, ואך מקץ שנתים נתפרסם ספר שערכו ערך, הוא ספרו של מנשה הלפרן “אויסן אלטן ברונעם”, כלומר: מתוך באר־הקדומים, שפירסמו לאחר שכבר ישב כתשע שנים בבראזיל, אלא שענינו של ספרו (כענין זכרונותיו רבי־הענין שפירסם לשנים “פארמעטן”, כלומר: גוילים). נגיעתם בעולמה של בראזיל נגיעת־שוליִם ואף זאת בדחקוֹ של דוֹחק. מה שאין כן ספרו של יצחק רייזמן, שיצא בשנת 1935, וענינו בראזיל בלבד – דהיינו, תולדותיהם של יהודיה. וכך הגיעתנו הרשימה שלפנינו בסמוך לשנת בואה של רוזה פאלאטייק; ללמדנו, כי מה שנמצא פה לפניה היתה התחלה מזערה, ואם באה התעוררות ויצא קובץ של שירה “אקארדן אין דער שטיל”, כלומר: אקורדים בדממה, ללייבוש זינגר, שנקפד באִבּוֹ, או חיבור של חקר כעבודתו של אליהו ליפינר “אותיות דערציילן”, כלומר: אותיות מספרות (שהרחיבו והעמיקו לשנים כדי מחקר מקיף ומצוין שיצא, מטעם ייווא, בניו־יורק), הרי המשך ההתפתחות באה עליו גזירת המלכות, שגזרה על לשונות־לא־לה, ונסגרו שני עתוני־יידיש, ונמשכה הגזירה חמש שנים (1941–1945), ואך עם ביטולה חזרה ונתחברה השרשרת הנתוקה, וחזרה ההתעוררות בתחומי־יצירה־ועשיה שונים. ואם להבליט, מה שהוא מרכז עניננו עתה, כלומר: תחום הפרוזה, הרי לפנינו רוזה פאלאטניק וספרה “קראשניק – ריא” (1953) מכאן והרש שוארץ וספרו “דער אָנהוֹיב” (1954) מכאן, ועם כל הצד השונה שביניהם, גם מבחינת המוצא וירושתו – נוסח פולין מכאן ונוסח בסרביה מכאן – גם מבחינת האופי והדרך, הרי הצד השוה הוא בכך, כי כפריהם הם במעלת פרוזה ראויה לשמה ועמהם נכנסת בראזיל, כניסה של ממש, בבלטריסטיקה היהודית, וכשלישי לזימון מחרה־מחזיק מאיר קוטשינסקי, ואסופת סיפוריו על שמה האָפייני: “נוסח בראזיל” תעיד.

ט    🔗

ביקשנו להראות, ולוּ בקצרה, את המספרת שלנו על רקע־חייה הכפול, פולין מכאן ובראזיל מכאן, כשם שביקשנו לשרטט, ולוּ בקצרה, מה שנמשך לה מאותה כפילות, הלא הוא כפל העולמות שסיפוריה מביאים אותם על גילוים, משום שהביקורת נחלקה הרבה בנקודה זו. כי הנה יצחק באשוויס (ליטערארישע נאטיצן, פארווערטס 18 במרס 1962), בדברו על שלושת ספריה פוסק פסוקו, על סיפוריה, שענינם פולין, כי כבר קרא כזה וכזאת בסיפוריהם של הורונטשיק, וארשבסקי, ברלינסקי, וביחוד בסיפוריו של רב־האמן באותו ז’אנר, הוא א. מ. פוקס, מה שאין כן סיפוריה, שענינם בראזיל, שיש בהם גילויים של חידוש, והוא מרים על נס את הסיפור “מאקומבא”, ושעל־כן הוא משיא לה עצה, כי תקדיש עטה יותר ויותר לעניני ההוָיה הזאת, השרויה בין האוקינוס הקדמון והג’ונגל הקדמון כמותו. לעומתו בא קודם אפרים אוירבך (טאג – מארגען־זשורנאל, 22 באוקטובר 1961) וקושר רוב תהילה לכוחה במעשה־סיפור, שאין בו, אמנם, מחינה של רומַנטיות, אולם, עם כל ההיוליות שבו, נסוכה בו עֶדנה, ואפילו חגיגיות. אבל משיטי־דבריו ניכר, כי הוא תולה שבחו בעיקר בדמויות ילדותה, וכשם שהוא אומר בפירוש, כי החלק שענינו הכרך בבראזיל הוא פחות מן החלק שענינו העיירה בפולין, כך הוא מסיים את הערכתו במה שהוא מעוררהּ להמשיך ולכתוב על קרושניק. וגם בשובו, לימים, לכתוב על מבחר־סיפוריה (שם, שם, 27 בנובמבר 1966), הוא משבח טעם בחירתה – כתריסר מתוך שלוש מאות סיפורים, שכתבתם במשך שלושים שנה – והוא קובע, אמנם, כי היא אינטימית יותר בעיירתה אך מגוונת יותר, ואף נועזת יותר, בבראזיל, אך הוא רואה לערער על כך, כי בבחירתה קיפחה את עיירת מולדתה ומתאונן על חסרונם של סיפורים, שהוא פורש שמם.

אם להעמיד את שני מיני־הדרישה הסותרים על חודם, הרי דרישתו של יצחק באשוויס, בחידודה הקיצון, פירושה שראוי לה למספרת שתנהג ביצירתה כאילו לא היתה בפולין, ודרישתו של אפרים אוירבך, בחידודה הקיצון, פירושה, שראוי לה למספרת שתנהג ביצירתה כאילו לא היתה בבראזיל. אבל המספרת חיה מה שהיא חיה וכפי שהיא חיה וצורך בה להחיות את שהיא חיה וכפי שהיא חיה, ועל־כן, בעמדה בפני שתי תפיסות סותרות אלו, כשם שאינה יכולה לקיים את התפיסה האחת ולהקדיש את המַקסימום של הכתיבה לנוסח־בראזיל, שכן אפילו הוא המַקסימום סביבה איננו המַקסימום בקרבה, כך אין היא יכולה להישמע לקיים את התפיסה האחרת ולהקדיש את המקסימום של הכתיבה לנוסח פולין, שכן אפילו איננו המקסימום סביבה, הוא המקסימום בקרבה, וכאן וכאן אינה נשמעת לעצה מבחוץ אלא לגזירה מבפנים. והרי הדיספרופורציה נתונה מראש – להיכן שהיתה מתגלגלת היתה, לפי פקחונה וקשבונה, כותבת לפי המקום, שהוא לה מקרה של גלגול, אך בכל המקומות השונים האלה לא היה משתנה מקום־מוצאה, שהוא לה גזירה של מזל, ודרך צחות ניתן לומר גם עליה גם על שאר מסַפרי־יידיש, שנעקרו ממחצבתם: גלגולים חוזרים ומזל עומד. הלכך לא נפלאתי בראותי, זה מקרוב, אה המספרת שלנו עומדת בכתיבת רומן ומחזירה בו את עצמה ואת קוראיה לעיירתה, עלילותיה ונפשותיה, ויישר כוחה.

י    🔗

וכשם שעוררנו על נקודת־מחלוקת אחת, נעורר על נקודת־מחלוקת אחרת, הוא ענין מהותה של המספרת שלנו ודרך־ביטויה. ושוב נפתח ביצחק באשוויס המדבר, במאמרו הנזכר, על הפרימיטיביות, שהוא מוצאהּ בראִיית העולם שלה וגבולותיה, לאחר שמצאהּ בתחביר ובדקדוק שלה. ודומה כי טעות כפולה היא בידו – ראשית, נתחלפה לו אלמנטריות בפרימיטיביות, כשם שנתחלפה לכמה וכמה מבקרים של א. מ. וייסנברג וא.מ. פוקס, ולא עוד אלא הפוסל ביתרונו שלו פוסל יתרונה שלה, שכן שכח, כי אפשר דרך הפוכה משלו – מה הוא, באשוויס, הולך מן המושכל אל האֶלמנטרי, ההיולי, היִצרי, כך אחרים, והמספרת שלנו בכללם, הולכים מן האֶלמנטרי, ההיולי, היצרי, אל המושכל, והוא־הוא ההבדל בין י. ל. פרץ ותלמידיו מזה לבין א. מ. וייסנברג ותלמידיו מזה. ולענין לשונה של המספרת, הרי גם אחרים התעוררו עליה, ואפילו מלך ראוויטש, שכתב מבוא לבכור־ספריה, מדבר על הדקדוק הלא־דקדוקי של המשפט שלה, ודומני כי טעות בידם, והחלוקה של המבקרים מזה והדורשים לשבח את הלקסיקה שלה – וראה ביחוד דבריו של א. גלאנץ־לעיעלעס (שם, שם, 25 במאי 1957) המעיר על האידיומטיקה המהימנה של היידיש הפולנית שלה, כפי שהיא מצויה בכתביהם של פ. בימקו, אליעזר בלום (ב. אלקוויט), בנימין דמבלין – ושל המבקרים מזה, הדורשים לגנות את התחביר שלה, היא חלוקה מעניינת, אך מתמיהה למדי. כי באמת היידיש נוסח פולין הלקסיקה שלה והתחביר שלה הם שני צדדים של מטבע אחד, הוא יִחודה, שמה שנקרא כלל־יידיש, והוא ביסודו דיאלקט של מיעוט, שנכרז כנורמה, נוטה, לפי תכונתו, לעמעם את יחוד הלקסיקה, כך הוא נוטה, לפי תכונתו, להחזיק את יחוד התחביר, ואם הלקסיקה אינה נענית לכך, הרי התחביר נענה לכך, ובבוא המחקר לעסוק באלה ובכאלה, ויתגלו דברים מעניינים למדי, ובינתים ראוי שלא לגנות מי שנאמן לאותו יחוד על שני צדדיו, והדברים ארוכים.

יא    🔗

הבעיה של מבחר סיפוריה של רוזה פאלאטניק ותרגומם לקהל־העברים היא בעיה, ושבּח אני את המשורר משה יונגמן, שכוחו רב לו בשתים הלשונות, שפתר את הבעייה כטוּב טעמו. כדבר הלמד מאליו הוא, כי המבחר כולל כל שלושת העולמות של סיפורה, כפי שנתנסחו לנו – קרושניק (“אבי”, “להקת החובבים בעיירה”, “חנה הפופקובאית”, “פרוכת הקטיפה”, “המבריחה”, “הקפוטה”, “קידוש השם”); קרושניק־שבריוֹ (“מיכל גולם”, “כדוריות”, “שתי אמהות”, “יורדים”, “אורחי הפרובינציה באים לריוֹ”, “מלכת פורים”, “אושר”), וריוֹ־שבריוֹ (“מבעד לחלון”, “מאקומבה”, “חזרה להרי פבלה”), ודיה סקירה חוזרת להעמידנו על הפרופורציה שבין עולם ועולם, כפי יִצוגו במִבחר הניתן לפנינו. והכוונה אינה ליִצוג של כמות בלבד, אלא אף, וביחוד, ליצוג של איכות – ומבחינה זו דומה, ששורת־הדין מחייבת לומר, כי לא כסיפורי קרושניק, ואף לא כסיפורי קרושניק־שבריוֹֹֹ, הם סיפורי דלת־העם של ריוֹ־שבריוֹ. מה שניתן בסיפורים הראשונים כמאליו, מתוך אינטימיות מוטבעת, שאמינות הלשון וסממניה, לצרכו של תיאור וביחוד לצרכו של שיח, כמובטחת מראש, אינו ניתן כמאליו בסיפורים האחרונים, המצריכים כמין אינטימיות נקנית; אך שורת־האמת מחייבת לומר, כי המחַברת יודעת לקנותה. מובן, כי מה שהיא טבע פועל כממילא ומה שהיא קנין אינו פועל כממילא, והיא הנותנת, שהישגיה בתיאורו של העולם הנקנה, גם במקום שאינם פגיעים להישגיה בתיאורו של העולם המוטבע, הם תוספת עדות, ואפילו גמר עדות, ליכלתה הסיפורית, ואם מאיר קוטשינסקי סובר, כי החדירה לחייה של בראזיל ראויה להיחשב כהחזקת־טובה של ספרות־יידיש על כל הטוב שאותַה מדינה גדולה, על יפי נופה וטוּב יושביה, העניקה לבני אברהם יצחק ויעקב, שנמלטו אליה, סברה נאה היא, אך ודאי כלולה בה כברה נאה כמותה וממנה, כי דרכה של לשון־יידיש וספרותה, כדרכה של כל שכמותה, כי היא נותנת מלוא־העולם בלבה, ולבה מגלה לפיה, ופיה הם סופריה, והיא עדות לכוחה להבין הכל ולהקיף הכל, ועל יכולת־הכוליות הזאת תפארתה.

[אייר תשל"ב]