בבוא, ככל הקרוב, לפני קהל־העברים, קבוצת סיפורים של שלמה ווּרזאגר, ראוי להקדים להם קצת ציונים על דרכו ועל פעולתו, ותהי ראשיתם הרצאה קצרה על חייו, לאמור:

האיש, העומד עתה בשנת הששים לימי־חייו, נמנה עם הדור האחרון של סופרי־יידיש, שהעמידה גולת פולין, והוא יליד קהילה קדומה וישנה בה, קהילת חלמא (חֶלם), שהיתה במשך ארבע מאות שנה ומעלה, מוקד־חיים נחשב של יהודיה, ובה מרכז של תורה ודעת, ובכלל רבניה אישים מפורסמים ביותר, וחיוּתה לא פסקה גם בדורות אחרונים, ודיו עיון בספר־הזכרון שכתבו שרידיה, כדי לעמוד על כך. אפילו נסתפק, לעניננו עתה, בגירסה אחת של מסכת־חייה ועשייתה, היא הספרות וסופריה, וביחוד בלשון יידיש, נמצא רב, בין נחפשם ברחוק, כגון המשורר ומסַפר ל. אלקוויט (אליעזר בלום), מראשי חבורת האינטרוספקטיביסטים (“אינזיך”) בארצות־הברית, בין נמצאם מקרוב, כגון המשורר יעקב צבי שארגל, מבוני מרכז ספרות יידיש בארצנו, ואחיו המשורר הלל שארגל, ואם לצרף להם, אנשי העליה השלישית, שבאו עוד לארץ־ישראל ואת בני־עירם, שבאו כבר למדינת־ישראל, ראוי לפרש בשמו של פייבל זיגלבוים, שעלה מדרום־אפריקה והוא מחברו של רומן על שבט־זולו ומונוגרפיה על משפחתו שלו עצמו, וראש לה מנהיג “בונד”, שמואל זיגלבוים, הנודע בכינויו ארטור, וכן ראוי לפרש בשמו של יעקב בקר, עורך “ישראל־שטימע” בתל־אביב, ואחרון־אחרון – שלמה ווּרזאגר, שלמד בעיר הורתו וגידולו, גם לימודי־קודש (חדר, ישיבה), גם לימודי־חול (גימנסיה שלשון־הוראתה היתה יידיש), ומקדמת־נעוריו נתן לבו ודעתו לספרות ושלח ידו לכתיבה.

ראשית מסתו בה היתה שירה; ואמנם, הקדים לפרסם, שכן בכור־יציריו, והוא שיר, נדפס בשנה הט"ז לחייו, ואילו בכור ספריו איחר, ויצא אך לאחר מלחמת־העולם השניה, שעברה עליו ועל משפחתו, בברית־המועצות, שנמלטו אליה עם פלישתו של היטלר לפולין. הלא הוא ספר־שיריו “זיין” (מינכן 1948), שעל־פיו ניתן להניח, כי השירה תהא עיקר תחומו, בעוד שהתפתחותו היתה אחרת, והיא העלתה אותו על דרך הפרוזה, וכבר גמלו בה עד עתה ארבעה ספרים, וגם הם, כספר־שיריו, שמותיהם הברה אחת: “ברויט” (“לחם”), “זאַמד” (חול), או הברתים “גורלות”, "יאָרן (שנים); וכל ספר וספר קובע פרשה לעצמו, ביתר דיוק: תחנה במהלך־חייו, שהיא בנותן־ביטוי למהלך־חייו של הדור והקורא בהם כקורא מגילת הדור על שני קטביו, קוטב הכליה וקוטב התקומה.

כי בעוד ספרו, ספר־פרוזה ראשון “ברויט” (1960), רובו תיאור החיים בקהילת הורתו וגידולו, חיי משפחת נחתומים המתפרנסים בדחקו־של־דוחק, וקצתו תיאור החיים בישוב־המפלט הרחוק בקאזאכסטן, הרי ספרו השני “זאמד” (1963) כולו תיאור נכר ומרחקו, הויה של גולים הטורחים כל הטרחות לקיים עצמם בעמלם, ומהם נופלים במערכתם; ואילו הספר השלישי “גורלות” (1967), והרביעי "יאָרן (1973), ענינם בדרך לארצנו ובתוכה. הקורא את הספרים כסדרם, מתעורר על כוחו היפה של המספר בתגבורת היסודות של סיפוריו המבשילים והולכים, ורואה בבירור, כי ספר מספר יאמץ, אך הוא אף מודה וחוזר ומודה, כי היסודות עצמם כבר היו טבועים, פעמים מהוססים, פעמים היוליים, בבכור־ספריו, והזמן עשה את שלו. והגדרת זמן חלה לא בלבד על הגיל וצמיחתו, שדרכו להבשיל, אלא (ואפילו ביחוד) על התקופה וסערתה, סערת השואה, שעקרה את כל הנטוע, ומה שניצל ממנה – נגזר עליו טלטול מקרקעו של חורבן לקרקעה של תקומה. והבודק בדרכם של הסופרים, ניצולי־השואה, אינו יכול להתעלם מליבוטיהם – מהם התוקעים את עצמם, בעירוב כרחם ורצונם, למה שהיה לפני השואה או על פתחה, והם מקוממים את אלפי פני שפעת החיים שהיו, מהם התקועים, אף הם בעירוב כרחם ורצונם, בעצם השואה ובתוכה, והם מקוממים את אלפי פני זוועת המיתה שהיו, והצד השוה הוא בסגירותם כלפי מה שהווה, כביכול חייהם שלהם עצמם עשויים כענין כתיבתם ואָפיוֹ של ראש נושאיהם, באופן שנסיונות החריגה שלהם כבנים חורגים הם להם ולקולמוסם.

והדברים האלה, יותר משהם אמורים כמשוררים, שהקרוב בזמן ובמקום משדלם, הם אמורים במספרים, שהשידול הזה אינו תופסם, או אינו תופסם כל־כך, ושוני זה ניכר גם במי שמשמש בשני הכתרים, כתר השירה וכתר הפרוזה, ואין אור כתריהם וצלם שווים. הלכך ראוי, לענין שלמה וורזגר, להדגיש את מעברו משירה, שנעשתה לו, כנראה, תחנת־עראי, לפרוזה שנעשתה לו, אל־נכון, תחנת־קבע, והכרעתו לצד הפרוזה אומרת דרשני, שכן פירושה היא גלגול זכותה של השירה, לחובתה של הפרוזה – רציפות התיאור של חתחתי הדור על חליפותיו, כשמוצאי התיאור הם בציורה של הוָיה אחת, והיא הוָיה ערב התמוטטותה, ומובאי התיאור הם בציורה של הוָיה אחרת, והיא הוָיה בשחר התיצקותה; ובאמצע – חיבוטי המעבר רב־היסורים בין הוָיה להוָיה.

ב    🔗

כי, אמנם, כך ראה הסופר את תעודתו במערכת הדור, ניתן ללמוד מהרגשת השייכות שלו, שבאה על ביטויה, בהיפנותו עם מנין חברי “יונג ישראל”, שחשו בצרכה של התחברות אחרת, מכפי שנראתה בעיני סופרי יידיש, הגדולים מהם במנין השנים ובענין הכתיבה. עצם החזיון של החבורה הזאת, שהעלה רוב קולות בספרות יידיש ועתונותה, מה שאין כן בספרות העברית ועתונותה, ראוי לדיון ונקווה להיפנות לו, ביחוד לשם הבחנה בין אָרחהּ, אורח־מישרים, ובין שביליה, שבילי־עקלתון, אך עתה לא הזכרנו את הענין אלא לשם הדגשה, כי המחבר שלנו, בימי התחברותו ההיא, כבר עמד בשנה השלושים וארבע לימי־חייו, והיה הזקן שבחבורה, וצורך ההתחברות וכרחה, פרי הרגשת השוֹנוּת הם שגרמו לו שיצטרף כדרך שהצטרף. עצם השונות, כפי שהורגשה לה לחבורה ההיא, נזנח בספרות המשופעת עליה, ועיקר זניחתו במה שאמרו בו האוהבים הותיקים, ביחוד א. לעיעלעס, נ. ב. מינקוב, ומלך ראוויטש שלא ירדו לסופה של השוֹנוּת וצידוקה, ומחמת סמכותם קולם נשמע, ויותר משהבהירו את דרך החבורה – עממוה.

עתה, לאחר רוב ימים, כל הענין כולו נראה רחוק ונשכח, אבל רישומו רישום, ביחוד שתחושתם של בני החבורה עמדה להם להיות, לפי דרכם ודרכיהם, שנבדלו זה מזה, שונים ואחרים. אכן, מי שיתחקה על יחודה של ההרפתקה הרוחנית בארצנו, המגולמה בעצם יצירתם יצירת יידיש, בתוך המציאות הכוללת של היצירה העברית – אם עמה, אם לצדה, אם כנגדה – לא יוכל שלא להבחין בין שלושה גלים בה, גלי־הסופרים שבאו לארצנו והשתקעו בה, למימי העליה השניה ואילך. בכלל הראשונים, בני העליה השניה, אתה מוצא שכתיבתם היתה קודם כפולת־לשון, ובבואם הנה נתיחדו בלשון העברית. אחריהם, למימי העליה השלישית ואילך, באו שני גלים גל־גל ויִחודו בלשון, רובם בלשון העברית ומיעוטם בלשון יידיש ואך מעטים ביותר כילכלו כפל לשון והצד השוה שבין שני המחנות הנפרדים, שינקו ממריבת הלשונות שעיקר בסיסה היה במחלוקות האוריינטציות ההיסטוריות והאקטואליות, ובין המחנות – התנכרות־הדדין שחוק־ההתמדה האריכה גם לאחר שהקאטאקליזם כפול־הפנים ביטלה והעבירה מן העולם שכך דרכו של חוק־ההתמדה (ולא בכדי הוא גם נקרא: חוק־העצלתים), שבנינים, שהמציאות הפריחתם באויר, מדמים להמשיך את יציבתם על הקרקע, וביותר אם הפרידה ממה שהיה ואיננו פירושה פרידה מחלקה המרובה של האוטוביוגרפיה היצירית. הנקודה המכרעת שבה ייפרדו קשיש וצעיר ומבחינה זו בעיקר יפה היה הכינוי “יונג ישראל”, שהרמיז על הצעיר והחדש בתוך מציאות צעירה וחדשה. והרוצה לעמוד על כך, מן הדין שיותר משיזקיק את עצמו לעניני תכניתה של החבורה, יזקיק את עצמו לעניני תכנם של חבריה, ליצירתם; ואם להביא הוכחות, יפה לכך כל מנין החברים, איש־איש לכדרכו, ואם להעמיד על דוגמאות בולטות, וביחוד בפרוזה, על שינוי כיווּניה, אינם דומים יוסל בירשטיין וצבי אייזנמן כשלמה ווּרזאגר ואברהם קרפינוביץ, כשם שאינם דומים שני האחרונים, שזה מגלם את העולמות שחי בהם והוא מחַיה אותם בקו סירוגי, וזה מגלם את העולמות שחי בהם והוא מחַיה אותם בקו רצוף, והצד השוה במלוא ההתמודדות עם החיים, הדמויות, הסיטואציות, לא על דרך ההפליה של עולם שהוא עיקר מוטבע על עולם שהוא עיקר נקנה, שכל הדרך כולה על מוצאה ומובאה עיקר.

ג    🔗

ולענין הפרוזה של שלמה וורזאגר ודאי שדרכו שהיא כהליכה מדרגה לחברתה המעולה הימנו נותנת שנאזין לקולות הביקורת המאוחרים יותר, שדנה בספריו המאוחרים יותר (החל מיצחק טורקוב־גרודברג וכלה בשמעון קאנץ), אבל ראוי שלא לפסוח על הביקורת המוקדמת יותר, שניחשה בבכור־ספריו “ברויט” את סגולות מחברוֹ – היכולת לעצב דמויות חיות ולגלם מסיבות־חיים ולשרטט מעמדי־נפש מתוך מתיחות של התבוננות מדוקדקת ותפיסה של בינה מתונה והתרגשות מפועמת העולים, למרבה הפתיעה, בקנה אחד. ניחוש זה עמד לו ליהושע רפפורט, שנודע כפרקליטו של בית שמאי בביקורת ספרות יידיש, והחמיר עם בעלי־תריסין מהם שביטלם, מהם שפסלם, והנה בהתגלגל אליו, לאוסטרליה, ספר “ברויט”, התעורר ושלה לו למחברו איגרת, לאמור: “זה מכבר לא נהניתי מספר פרוזה ביידיש. יש בך יתרונות גדולים: במלים מצומצמות, ואפילו דרך שתיקה, יודע אתה להביע הרבה – אנו צריכים פרוזאיקנים כמוך. אין זה מכלל תכונתי לכתוב להם לסופרים על ספריהם; על־שום מה אני נוהג בך יוצא־מן־הכלל (אף שאין אתה מוּכּר לי כלל), לא אדע, אך זאת ידעתי, כי יש בי צורך לכתוב לך מלים אחדות. אימפולס כזה…” וביותר ראוי להזכיר ביקרתו של יעקב גלאטשטיין שידע את המחבר שלנו בחזקת־משורר ונחשבה לו שירתו, ובראותו את ספרו “ברויט”, הקיש, כנראה, על המחבר מעצמו, וכך, בערך, הקיש: מה הוא עצמו השירה היא לו חזיון־עיקר ואילו הפרוזה הופעת־צדדין, אף המחבר הצעיר כך. ואמנם, במסגרת דיון זו לא העלים את גודל החסרונות ועיקרם באפיה של האמת הזכורה, המתקשה להתגבר על חומר־הגלם של עצמה, כשם שהבליט את גודל־היתרונות הוא היות המספר המתחיל מגדולי הוירטואוזים של לשון יידיש השימושית היום־יומית, ואולי לא חש כי גם בזה הקיש על המחבר מעצמו, שכן וירטואוזיות זו היא גדול־הישגיו שלו, של גלאטשטיין עצמו, בשירתו במעלתה הבשלה ביותר.

וכן ראוי להביא מדברי גלאטשטיין ההם את הערתו כי הסיפור “ברויט” בנוי פרקים־פרקים קטנים וכל פרק ופרק היא קומפוזיציה לעצמה. ואכן, התכונה הזאת, שהבשילה והלכה בספרי המחבר, לפי סדרם, היא הנותנת, כי קריאתם מטעימה את קוראה טעם מורכב – היות כל פרק ופרק גם חוליה בטבעת כוללת, וגם טבעת לעצמה. והיא, כנראה, הנסיבה, כי ברצות המחבר להביא ילקוט פרקי־פרוזה שלו בפני קהל הקוראים העברים, העמידו מערכת סיפורים, שהם בעיקרם פרקים שונים מספריו, וכל פרק ופרק סיפור לגופו, ונקווה, כי התחלה היא והמשכה – מתן ספריו השלמים, בין יקיימם כמתכונתם – כדרך שנוהג טיפוס סופרים המניחים חיבוריהם במשקלם ראשון, בין יחזור עליהם וישכללם, כדרך שנוהג טיפוס סופרים החוזרים על חיבוריהם לשם תיקון בתר תיקון. ואם כי ראינו אותו עד עד עתה נוהג כדרך הראשונים, ראוי לו, לפי טבעו וסגולתו, לנהוג כדרך האחרונים ויעניק אף לבכורי ספריו מבשלותם של בני־זקוניו, ועיני הקורא שמחות ומאירות.

[תשל"ח]