השאלה הגדולה, ששאל נביא הגולה: התחיינה העצמות האלה, נשאלה בפי רבים, לאחר הגדולה שבפורענויות, שפקדה את עמנו עם הטבח, שמחה את בית־ישראל מעל אדמת־אירופה. ובדומה לה שאלה גדולה כמותה, כפי שניסחה יצחק טבנקין, בהמשילו עלינו את משל גופו של אדם, שאם נשרף לא בלבד חלק מכריע של בשרו, אלא אף חלק מכריע של עורו, ספק אם יש לו תקומה. אמנם התשובה שהשיבו השואלים, ומנסחה בכללם, היתה כתשובת הנביא, אבל כשם שנדרש משאר האומה כוח־על־אנוש לשאת בחורבן, כן נדרש ממנו כוח־על־אנוש לחיות אחריו; ומה תימה, כי האומה נזדעזעה מקצה אל קצה, ואין לך כאותה הזדעזעות להוכחת גודל כוחה וחיוּתה.

כי נחזיר־נא את עצמנו אל הימים ההם: גולת אירופה היתה אפר־מִקלה; גולת רוסיה, שחלקה הגדול אף גורלו כן, נתונה היתה בחרצובות המנתקות אותה ממעגלו ההיסטורי והאקטואלי של העם; גולת אמריקה היתה מכרסמת עצמה על שלא הבינה, בעוד מועד, לאותות הכליה; ונראה כי כובד גורלו של העם ותולדתו על הישוב המועט בארצנו, אשר מלחמה לו פנים ואחור, מרמת־אלביון ומַשׂטמת־ערב. וכאם המאספת את ילדיה אל חיקה, כן אסף הישוב, אל מול לועי זינם של הסרדיוטים, את פליטת אֶחיו השׂרידים, ולבו, שפעם בו לב העם כולו, הנתון לתקומת מולדתו, פירכס מציפיה ומחרדה היקום בה בעצרת העמים כוח ההבנה לכרחה של התקומה הזאת, וכוח ההסכמה לה, בין לשמה ובין שלא לשמה. ובבוא האות הזה, מה תימה, כי האומה נזדעזעה מקצה אל קצה, ואין לך כאותה הזדעזעות להוכחת גודל כוחה וחיותה.

כי אם יש תימה, הלא היא בשאלה: איך הכילה האומה את צמד־הסתירות בגורלה; איך עמדה בצמד זעזועיה, ונפשה לא יצאה בדברה, דבר קינתה ודבר נחמתה. אבל אף שאלה זו תשובתה ישנה־נושנה: איך קיימה האומה לדורותיה שתי שבתותיה הסמוכות – מוסר כליותיה ואבלה בשבת חזון, והתעודדותה בשבת נחמו, וחיזוק ההתעודדות בשבע ההפטרות, שבעה דנחמתא; כביכול האומה הכינה את עצמה, דורי־דורות, לאותה שכנות צפופה שבכפל־החויה הנורא והאדיר, שפקד את דורנו.

ב    🔗

וכפל־הזעזוע הזה הוא שחידד בה באומה כולה, וביותר בלבה, היא ארצה, רגישות דרוכה לגורלם של חלקי־האומה הפזורים בגולה, בין היא גולת אדום בין היא גולת ישמעאל, בין כבליה כבלי־ברזל, שהם ברגיל קבע, בין כבליה כבלי־זהב, שהם ברגיל עראי, וצרה של נגישה ורדיפה, הבאה על ישוב מישובי היהודים, היא צרתה של האומה כולה, והסרת הצרה היא דאגת האומה כולה, וביותר דאגת לבה, היא ארצה, המסמיכה לה לאנחתה את רווחתה – עקירת שרשיה של צרה וצרה על דרך המלטתם של הנרדפים והניגשים במולדת־העם. תגבורת הרגישות הזאת העלתה וחזרה והעלתה את גורלה של גולת רוסיה על לב האומה, ומה תימה, כי רציחתם של טובי הסופרים היהודים בה הרעישה את האומה כמעט מקצה אל קצה. תיבת כמעט, שראינו לשלבה, באה להרמיז על סיעה אחת ואחרת, שדיבוק־הסַנוורים במשטר־הרודנות וראש רודניה נתן, כי עד שלא ראה יורשו להתיר את לשדנו, מילאו הללו פיהם מים, ולפי שרובם ככולם חזרו בתשובה, קצתם על דרך אכלה ומחתה פיה וקצתם על דרך חרטה ממש, תתגלגל נא מידת־הרחמים על קשיחותם האנושית וקהותם היהודית שנתפסו לזו ולזו, והיו – כדברי המשורר, חיים גורי, – כתוקעים גם המה מסמר בארונותם של הנרצחים.

אכן, האומה כולה נרעשה, ורישומה של אותה רציחה רישום, וביותר עשוי להעיד על כך מי שאגר, כמותי, דף לדף, דברי הכאב והזעם ודברי ההספד והזכרון, שנאמרו ונכתבו מעברים. והוא ענין האומר דרשני, שהרי מבחינה כללית לכאורה לא היתה בו באותו משׂפּח כל חדשה – חרב הרודנות כבר אכלה כזה וכזאת, בקיים המהפכה תפקידו של כרונוס הטורף את בניו; ואף מבחינה יהודית לכאורה לא היה בו באותו משׂפּח משום חידוש – כבר נערפו קודם סופרים יהודים ועסקנים יהודים, שהיו נאמנים לכל הזיגזגים של הקוים הגנרליים, ואם היה שינוי היה אולי ברקמת הכזבים, שקודם רקמה מוסד של עינויי־דין הקרוי כך ועתה רקמה מוסד אחר של עינויי־דין הקרוי כך, והצד השוה של מנגנון ומנגנון, שגזירתו גזורה מראש, ואין הדיון אלא מהתלה בעלמא.

ג    🔗

עם־זאת היתה סיבה עמוקה לכך, שהאומה נרעשה כפי שנרעשה, שכן ראתה, וכדין ראתה, אות־אימים מיוחד באותה רציחה סיטונית של הסופרים היהודים, שמאחוריה ארבה סכנת רציחה גדולה הימנה, היא רציחת הרופאים היהודים, שלא נתקיימה מחמת מיתתו החטופה של אותו שחיק־טמיא, שמנעה אולי טבח־משנה בגולת אירופה. אמת, אף אות־אימים זה לא היה בו משום חידוש גמור – חיסולה זה של תרבות־ישראל המכווצת והמצומקת, במתכונת הספרות היידית־הסובייטית, קדמו לו כמה וכמה תחנות, אך אינה דומה תחנת־בינַים – סגירת עתונים, נעילת בתי־ספר וכדומה – כתחנת־גמר. כי היא, תחנת־הגמר, מגלה את התחנות שלפניה – תחנה ראשונה, חיסולה של דת ישראל, שבה נעוצים שרשי האומה וקניניה; תחנה שלאחריה חיסול הספרות העברית ולשונה, מאגר מחשבתה ושירתה של האומה, משען קדומיה ומִבטח עתידותיה, ושני החיסולים, שנעשו בסיועם של בני אברהם יצחק ויעקב, נאמני המשטר על אָרחותיו ועקלתוניו, היתה להם כהנחת־ראשית וכמסקנת־אחרית אמונת תוהו באפשרות של אומה יהודית־סובייטית סגורה ומסוגרת, שלא קישור לה לשאר האומה ולא חיבור לה לחלום דורותיה, שיבת־ציון, שנכרז, כמובן, כחרם גמור. אחינו בני־עמנו גם ברוסיה גם מחוצה לה, עסקנים וסופרים שסייעו בכל אלה טחו עיניהם וטפש לבם ולא הבינו או עשו עצמם כלא מבינים, כי סיועם המאקאברי פירושו קציצת שרשיה של כל תרבות, הטוענת להיות, ואפילו במידה מחוקה, תרבותם של יהודים. בלשון אחר: הם לא חשו, כי כניסתם לתוך ההרפתקה ההיא, היא כמלכודת לעצמם, מתוך שהיא נעשית מתוך דלדול עצמם, שפירושו התשת כוח עצמם וסירוסו, וככל הנכון חטאם זה הקל על פשעם של אויבי עצמיותם, שנשמרה בלשון היהודים, שלא היתה מעודה מאושרת מקציצת שרשיה בדת ישראל ובלשון העברית, וככל שקלי השליה ונמהריה מנסים לקיים אותה, את לשון היהודים, בלעדיהם, סופה כאותו אילן שנעקר ונתלה בחלל האויר – תחילה עוד עומדים לו המיצים המשומרים בגידיו, לימים הם חרבים וכמותם כאין.

ד    🔗

אבל ככל שלשון היהודים חיה ורוהטת, הבהוביה עשויים שיתלקחו, וביותר אם היא חוזרת לחיבוריה, לשרשי שרשיה של תולדת־ישראל ותרבות־ישראל. נראה, כי החשש להתלקחות זו, ושהיה לו על מה שיישען, כגון גודל ההתלהבות, שאחזה ביהודי הגולה הזאת לשמע תקומתה של מדינת ישראל, הוא שהפריע להם לזוממים משכבר להכחיד את עצמותנו, ופרי זממם באותו משפט שפל ובאותה הריגה השפלה כמותו. אך באמת לא הפיקו זממם – מעל עצמותיהם של הרוגי־מלכות אלה, הפזורות הפקר, מנשבת רוח התחיה של אחיהם בגולה ההיא, השבה אל שרשיה, ממש כדרך תחנות נסיוני קציצתם.

תחנה ראשונה – אלה המחולות סביבי שרידיה של דת ישראל, בית־הכנסת הרוגי מלכות במוסקבה; תחנה שלאחריה – תלמודה של לשון העברים, שהקיף רחוקים וקרובים ותביעת זכות העליה; תחנה שלאחריה – שיבת הסופרים, המשמשים בלשון היהודים, לקניני עמם, על דרך השיבה לארצם, והם, השבים, כמשיבים אליה אף את מוריהם ועמיתיהם, להיותם צרורים בצרור החיים, חיים עד עולם.

[ניסן תשל"ב]