עם ספרה של רחל אוירבך

אמר המחבר: בבואי להיענות לה לפדרציה של יהודי פולין ולומר מה בסדר חלוקת פרס־הבכורה משמה; שזכתה בו רחל אוירבך על שום ספרה “ווארשעווער צוָאות” (צוָאות וארשאיות), הוצרכתי לפתוח את דברי במה שהעמדתי את הקהל הרב שמילא, עד אפס מקום, את אולם בית סוקולוב, על טעות אחת. היא הטעות, שהשתרבבה בין מה שהובטח משמי – כלומר, דברים על הספר, לבין מה שהבטחתי – כלומר, דברים על הסופרת, וביקשתי, איפוא, מעם שומעי, כי יבינו לכורח נסיוני להלך באמצע.

ב    🔗

אמת, כי מוקדה של העצרת היה הספר, אבל דברים על טיבו וערכו כבר נאמרו תחילה, משמו של חבר־הדיינים שנקט, כצרכה של השעה הקטנה העומדת לרשותנו, דרך הקיצור, ובאמת דבריו אלה תמצית של מסה מקיפה ומצוינת, שכתבהּ, משמם של הדיינים, ידידנו יצחק יונסוביץ, וסופה יתפרסם ברבים, באופן שהנרמז סופו יפורש ויפורט, ואף יעורר סופרים אחרים להעמיד על הספר הנחשב הזה מצדי־צדדים ובכמה וכמה פנים כריבוי הצדדים והפנים של שאר ספריה, שעניניהם רבים ושונים, אף שענינם אחד, או כמעט אחד, הוא דבר־השואה, – הן שני ספריה, שיצאו בוארשה “אויף די פעלדער פון טרעבלינקע” (בשדות טרבלינקה), “דער יידישער אויפשטאנד” (המרד היהודי); הן ספריה, שיצאו בתל־אביב: “אונדזער חשבון מיטן דייטשן פאלק” (חשבוננו עם העם הגרמני); “בחוצות וארשה”; “מרד גיטו וארשה” והספר עתה, שכמותו כקודמיו, הוא חלק ממפעל, שמחַברתם שוקדת עליו כשני־דור, ומחובתו של הדור לפרסם כל־כולו ברבים.

אמרתי: כמעט כל ספריה, להוציא מהם את הספר: “אין לאנד ישראל” (בארץ־ישראל), שעניניו אינם שם אלא פה. אבל אף בו מהמה בת־קולו של הענין ההוא, שאינו מרפה ממנו, להיות לו סופרת, הסופרת, תרתי משמע – לשון סיפור ולשון כפירה. לשון סיפור – כדבר התהילה: כי סבבוני כלבים, עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי, אספרה כל עצמותי. הלא הן עצמות אחינו ואחיותינו, שהיו לאפר; וכוחה של המספרת לראותן בחינת עצמותי, וללמדנו גם אנו לראותן איש־איש בחינת עצמותי. לשון ספירה – כדבר התהילה אף הוא: נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך.

ואף אוסיף, כי במגילת־הספר, המונחת עתה לפנינו, נתקיים ענין הספירה, כדבר התהילה אף הוא: מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא, שכן יסופר בו וייספר בו על הכוכבים, אשר ההלו שמי־חיינו בעיר ואם בפולין, והאויב, בכבותו אותם, דימה להשכיח אורם, באה הסופרת, וסופרתם ובאה המספרת ומספרתם, כי יִנוֹן זכר אורם בקרב עמם עדי־עד.

ג    🔗

תיבת כמעט שנעזרנו בה, בשל ספר אחד מספריה, שהוא כהופעת־עראי חורגת בחזיון־קבע קיים, אומרת דרשוני. ואם, אמנם, נידרש לה כהלכה, לא נוכל שלא להודות כי לפנינו אישיות, שידעה להגביר את מה שנחשב לה ככרחה על כל האפשרויות שבה, והגבירתו משום תודעת־שליחות, שהיא עובדת לה ומשמשתה בכל מיני דרכים – בעבודה רצופה וממושכת של גביות־עדות, המתגבבות תלי־תלים, שהצילה מפיהם של ניצולים בני גלויות שונות ודוברי לשונות שונות, בעוד זכרם, זכר־האימים, עמהם, ובטרם תשש זכרונם מחולי וזיקנה; וכן בחקירה ממַצה ומדויקה של שיירי־תעודות ושרידי־מִסמכים, ואחרון־אחרון: בחפירה מעמיקה ומדוקדקת בחוָיותיה ובמראותיה שלה עצמה. אף כוחה לעמוד בכורח הזה, מתוך שהיא דוחה מפניו את אפשרויותיה האחרות, אומר דרשוני, ואם, אמנם, נידרש לו כהלכה, לא נוכל שלא לנסות ולבדוק, האם לא נעזרה, לפחות, באחת האפשרויות הגנוזות שבה, הלא היא סגולת השירה ורוחה, וכבר נמצא מי שהעמיד על כך, בהערכתו לספרה “בחוצות וארשה”, לאמור “תיאורה וציורה של רחל אוירבך למאורעות גיטו וארשה, ספוגים אמת אנושית עמוקה, אחריות וישרות של משוררת עמוקת־רגש – – אני אומר בכוונה: משוררת, אף שרחל אוירבך אין לה יומרות כאלו ביצירתה. בפרקים, שבהם היא מעלה את חיי־הגיטו – מצויה, יתר על הציוריות המאקאברית שבהם, ליריות עמוקה כל־כך, שהיא נדירה אפילו בספרות האמנותית”.

ד    🔗

עד כאן דברי המעריך, אברהם ליס (בספרו “היים און דויער”, 1960, עמ' 239), שניתן לומר עליהם, כי אם הם נכונים לגבי ספר “חוצות וארשה”, הרי לגבי ספר “ווארשעווער צוָאות” על אחת כמה וכמה. מכאן ואילך דברי: אכן, אחת האפשרויות שבה, ואולי המובהקת שבהן, היא סגולת השירה, עשתה את עצמה אופן במרכבת־תעודתה, ומקיימת את עצמה באזורה של חוקה קשה ואכזרית, היא חוקת האותנטיות של המציאות ועובדותיה.

ביסודה של השירה הזאת מונח דבר המשורר: ובהיאלם האדם ביסורו, נתן לי אל לשיר את ענותו. ניבא האי סבא דבי־ויימאר ולא ידע מה ניבא – כי כמה דורות אחריו, ישפל עמו וימליך עליו כאותו נבל, ששלח את בני־עמו להטביע את בני־עמנו בנחשול של יסורים, אשר אין בתופת מָשלם, וייאלמו מיליונים ביכוריהם ויידרש כוח־שירה, העז מלשון אנוש ולשונותיו, לשיר את ענותם. ומה הוא, בעצם, הכוח הזה, כבר גילה משוררנו, בשירו הנודע, לאמור: “איך בין געשטראָפט פון גאַט מיט הארץ / איך האָב א האַרץ, וואָס קרענקט פאר יענעם, / קאָרטשעט זיך פאר פרעמדן שמארץ / און ווערט פארברענט פון יעדנס גיהינום”. כלומר: האל ענשני בתתו בי לב, הוא לב הדואב דאבת־זולתו, ומתכווץ מכאב אחרים, ונשרף בתָפתם של הכל. הוא־הוא הלב, שכמותו ניטע בה, ברחל אוירבך, והיא נאמנת לו, רב יתר משנאמן לו המשורר, ביֶתר דיוק: נביא התוכחה, שהמשורר דיבר או דימה לדבר משמו.

ה    🔗

ידעתי, כי אמרתי דבר נועז, ועל־כן אנסה לפרשו, לאמור: נביא־התוכחה, שביאליק דיבר או דימה לדבר משמו, ייסר בשירו ההוא, את עמו ולא עוד אלא לא זז ממוסרו עד כי פלט דברים, שניחם עליהם. כונתי לאותם ארבעה טורים, שהיו בשיר “דאס לעצטע ווארט” (אחרון דבר), אולם נתקיימו אך בנוסחתו המקורית הראשונה (“דער יוד”, כסלו תרס"ב) ונמחקו, לימים, מתוך מהדורת ספר־השירים, שיצא מקץ עשרים שנה (ברלין תרפ"ב) ובעקבותיה נמחקו משאר המהדורות עד־עתה (ניו־יורק, בואנוס־איירס). וכך לשונם: “א ווארט – – וואס וועט אייך נאָגן ווי א קרענק, / און וועט די לופט אייך מאכן ענג, / וואָס וועט אָפרויבן אייך דעם שלאָף / און ווייזן אייך א שווארצן סוף”, לאמור: דבר אשר יקסוס בכם כחולי, ויצר את אוירכם, יגזול את שנתכם ויראה לכם אחרית שחורה.

ניבא המשורר ולא ידע מה ניבא – היא, האחרית השחורה, באה כתומה, והלב המתכווץ לכל מדוה־זולתו וכאבו נדרש לאהבה, ולאהבה בלבד, והיא אהבה ביסוד השירה, שאין הבינה סותרתה אלא משלימתה.

ו    🔗

והמיזוג הזה, בין שירה לבינה, ובינה תרתי משמע: התבוננות והבנה, ודאי שנתעמק בה, בסופרת בימי־השואה, וזעוות־חניותיה בה. אך לא היה לה בחינת חידוש וחדשה, שכן אפשרותו כבר היתה נתונה לה וטבועה באָפיה וסברהּ, מראשית בריאתה; ואין היא האפשרות היחידה בה, שהיתה פרוזה לכל גורל וגורל שהיה פוקדה. ושאלת האפשרויות האלו, הוה אומר: שאלת הסגולות הטבועות האלו, מן הדין שתעסיק את מעריכיה, שלא יוכלו שלא להקשות: מה היתה הביוגרפיה שלה עד הפורענות, במה נגרפה לתוכה, והיא קושיה נכונה, שכל קורא וקורא עשוי להקשותה, ולא ייפלא, אם בבקשו תשובה לה, ותהא אפילו צנועה, כדמות אינפורמציה פשוטה, ישלח ידו ללקסיקאות המצויים. אלא שיֵצא ריקם מלפניהם. שכן הלקסיקון הישן של זלמן רייזן, אפילו היה רוצה, לא יכול היה יכול להקדיש לה ערך, שכשעמד באות אל"ף, לא יצא עדיין טיבה; ואילו הלקסיקון החדש, מעשה ניגר־שאצקי, היה יכול והיה רוצה להקדיש לה ערך אך, כנראה, היא מיחתה בידם. והטעם ידוע. הלכך מוטב לילך אצל הלקסיקון האישי של מלך ראוויטש, בשני כרכיו האחרונים, כדי ללמוד, כי הסופרת נגלתה לו, בשלושה פרקי־זמן שונים, ופי שלושה, גילוי־מפנים־לגילוי.

ז    🔗

תחילה, בשנת 1938, עשויה הערכתו של ראוויטש שלושה דגשים – הדגש האחד, הוא בז’ורנליסטית הנמרצה, המלמדת־להועיל, לשם השכלתו של עם־הקוראים, ואשר אך לפעמים היא מניחה את שרביט־ההוראה ואוחזת את שבט־המריבה כדבריו: “גאנץ פלוצלינג האָט דאס שטילע קעצל אַ הויב געטאָן אַ צי אוים און באוויזן אירע שארפע נעגל”. כלומר: בפתע־פתאום החתלתולה השקטה התרוממה, התמתחה והראתה את ציפרניה החדות. הדגש האחר, עמוק מקודמו: מבינה נפלאה של משוררים ושירתם, וכדוגמה מוזכרת זכותה בהעמקת הבנת שירתו של מאנגר ותפוצתה בסביביה. הדגש האחרון, הוא בחפצה – כתיבה על חיי כפר ילדותה, לקיים משאת־נפשו של אביה – רומן ששמו: דער דארפסייד און דער שוחט, כלומר: יהודי־הכפר והשו"ב. לשנים נתגלגל אלי הד חפצה זה, – תוך שיחה שבינינו, אמרה ברוב הומור: כעין תחרות־סתר היתה בין שני ילידי הכפר שלנו, לַאנוביץ, ביני לבין איטשה מצקר, והוא זכה בה, שכתב את הספר “אין זיידנס פעלדער”, כלומר: בשדותיו של סבא, והוא מצוי גם בתרגומו העברי של שמשון מלצר.

אחר־כך בשנת 1946, לאמור: מקץ שמונה שנים, עשויה הערכתו של ראוויטש דגשים שונים ואחרים – הוא מתבונן בפני הכופרת, אלה הפנים האמהיות הרכות, שהמלאך הטוב העלים מעיני הצוררים את חינן היהודי, ומזכיר את דברי עצמה על עצמה, כי הבא במחיצתה, חש אותה כאחות לו; היא־היא האחות, אשר ראתה עוני בשבט עברתו – ראתה וחיתה יסורי אחיה בני־עמה ונשבעה שלא להשכיחם והריהי מראה וחוזרת ומראה אותם כהוָייתם.

לסוף, ב־1958, מקץ עשר שנים נוספות, הערכתו של ראוויטש, מחריפה את הדגשים ההם – לפי פנקס הכתובות שבידו הוא רואה כתובתה, ביתר דיוק; כתובותיה, כמין רצוא ושוב – הרי היפה, הרי ירושלים, הרי תל־אביב, אלו ריצותיה מעיר לעיר, לגבות עדות אחר עדות, שלא לשכוח ושלא להשכיח, לאגור דמעה לדמעה, ועל שום אגירתה זו, הוא גם מכנה אותה כנוסח מוריס רוזנפלד: די טרערן־מיליאָנערין, כלומר: מיליונרית הדמעות, ואף מזכיר ספרה “בחוצות וארשה”, ואת העצרת שנערכה בשעתה לכבודו במעמדו שלו, ואמנם היא זכורה לי יפה־יפה, שהיינו, גם רבקה גורפיין גם אני, בדובריה, וברשותכם אשלים עתה במשהו את שאמרתי אז.

ח    🔗

יפה שלישית ההערכות, ששירטט ראוויטש בעטו הדק והעדין בלקסיקאותיו שלו, אך אין זו אלא מסגרת הטעונה מילוי, אלה פרקי הביוגרפיה של הסופרת, שלא איזקק עתה אלא לתחילת־תחילתה. לפני חמישים שנה, בצאתי מגליל הורתנו וגידולנו, אדמת גליציה, ראיתיה מתרוקנת מסופרים ומספרות, ומקיימת את הגזירה הנושנה שחלה עליה: בנַי יצאוני ואינם; מהם שלא הרחיקו כל־כך, שהלכו לוארשה, לוילנה וערי־פולין אחרות, מהם שהרחיקו ויצאו אל מעבר לאוקינוס, בעיקר לניו־יורק רבתי, מהם שעלו לארצנו, וכלל־הרושם שבנו, כי הנחנו כמין ישימון מאחרינו. מקץ שלוש שנים, עשיתי בה בגליציה עשרה ימים, ולצערי לא נתרפה בי הרושם ההוא, ואדרבה, נתחזק בהרבה.

והנה לא יצאו ימים רבים והיתה שם רוח אחרת – תחילה הגיעוני קבצי כתב־העת ביידיש “צושטייער” (= תרומה), ולשנים קבצי כתב־העת בעברית “הכולל”, ושניהם הופעתם בלבוב, שאמרתי עליה כי שממה מאין רחש סופר וספרות בה. עתה, ממרחק הימים, אנו חשים, בצמד כלי־מבטא אלה את ההתלכדות, ואת ההתלקחות האחרונה של בני הגלילות ההם, אולם בימים ההם התעניינתי, כמובן, קודם־כל, מי ומי העושים והמעַשים. לענין “הסולל”' שהגיעני, מאוחר יותר, השאלה נפתרה לי כמאליה – עורכו היה בן־עירי, המשורר והפדגוג, יעקב רותמן נתנאלי, אך לענין “צושטייער”, שהגיעני במוקדם יותר, ושהיה בתצוגה מלאה של סופרי יידיש, בני הגלילות ההם, בין ותיקים בין צעירים, בין יושבים שם בין פזורים בעולם, לא נפתרה לי השאלה עד ששמעתי: סופרת צעירה יש, רחל אוירבך שמה, שישבה תחילה בלבוב כמרכז סופרים וספרות, ולימים הלכה לוארשה, ואף בה, המשופעת בכשרונות, קיימה כתפקיד הזה. ראשונה שמעתי עליה מפי זלמן רובשוב, הוא שזר שעשה בוארשה בעריכת “דאָס וואָרט”, והוא לא פסק מלהתעניין בה גם מצד עצמה גם מצד יחוסה, משגונבה אליו השמועה, כי היא מצאצאיו של ר' דויד שלמה אייבשיץ בעל “לבושי השרד”, על “השולחן ערוך”, ו"ערבי נחל" בעניני חסידות, וככל הנכון עיקר ההתעניינות היה בכך, שאותו רב וגדול הניח קהילתו, קהילת סורוקי, ועלה לצפת, וידוע עד כמה כל צופיה היו חביבים עליו על נשיאנו המנוח. אף אפרש חידוד בשמו שכבר רמזתי עליו – מה ראה המדרים, המבחין בין שי"ן ימין ושי"ן שמאל, לנהוג כמצפין שאינו מבחין ביניהם וקרא ספרו אחד לבושי השרד ותיבת שרד בסירוס הסדר: ר' ד’וד ש’למה, לאחר שקרא, אמנם, ספרו אחר: נאות ד’ש’א, כראשי אותיות שמותיו וחניכתו.

לימים שמעתי עליה על רחל אוירבך, ביחוד מפי יוסף פאלק, שנזדמן עמה עוד בלבוב, לפני צאתו לוינה, ומכלל השמועות עלתה לפנַי דמותה של אשה, שקטה במכונה, אך מסעירה בשקטה את סביביה, מהיותה כמין מומחית מופלאה לגילוי כשרונות ולעידודם, ואסתפק בדוגמה משולשת לכך: היא־היא שהשפיעה במכריע על ידידת נעורינו, דבורה פוגל, שתניח את לשון־פולין ותבור לה לשון־יהודים. והיא, אמנם, הפליאה לעשות בה בקבצי שיריה, בסיפוריה, במסותיה, והיא מכלל החזיונות המקוריים בספרות יידיש המודרניסטית. והיא־היא שהבחינה בגילום כשרונו של הסופר ברונו שולץ, ובראותה את מכתביו אל דבורה פוגל, זירזתו לעשותם רקמה אחת, והם אמנם מסד ספרו Sklepy cynamonowe, ממפלאות הפרוזה שבדור; היא־היא שעמדה לימין ארתור סאנדאואר בראשיתו, והוא משורר ומסאי מחונן, וצר לנו, שלא המשיך זיקתו לספרותנו, ויהי כמשפטו תחילה: כמתרגם מצוין של שירת ביאליק, וביותר שהוא שולט בלשון העברית, ובה גילגלתי עמו שיחה, בהיותו פה לפני שנה ומעלה.

ואם זכותה של רחל אוירבך רב לגבי כוחות, שעמידתם היתה מחוצה לתחום לשונותינו אנו, הרי לגבי כוחות, שעמידתם בתוכו פנימה, על אחת כמה וכמה. ובבוא המעריך לפרש את שרמזנו עתה בלבד, ימצא, כי כוחה להיות תחילה פטרונית צנועה וגדולה של שירת־עמנו, הוא שעמד ועומד לה להיות מטרונית צנועה וגדולה של גורל־עמנו.

[י"ד ניסן תשל"ה]