דבר טוב רחש לבו של ידידנו ג. קרסל, בעוררו את מרכז־התרבות של הסתדרות העובדים להקביל את פניהם של העולים־מקרוב־באו, הסופר לייזר פודראצ’יק ורעייתו האמנית דינה רויטקוף. ואכן, נתכנסו סופרים ואמנים, ותוך־כדי־דיבור נתברר, כי הריחוק, מעשה מסך־הברזל, ריחוק מדומה הוא, והקירבה גדולה הימנו. כך, למשל, הסב פה המורה הזקן, ממיטיבי הטעם בלשון, ר' זאב אגרת, והוא שהיה מורו העברי של חתן־המסיבה, שנאומו העברי היאה והמלוטש העיד, כי אמנם היה לו מורה־להועיל; וכך, למשל, הסב פה השחקן ישראל בקר ומתוך דברי־ברכתו למדנו, כי היה תלמידו של חתן־המסיבה בתיאטרון היהודי האמנותי במוסקבה, ואילו מפי המנחה, רפאל בש, שמענו, כי אמנם לא ידע קודם על חתן־המסיבה עד־מה, אולם כלת־ המסיבה היתה חברתו לקן “השומר הצעיר” בריגה.

ב    🔗

ודאי שהחזקתי טובה לאשר קראוני להיותי גם אני בבאי המסיבה הזאת, אך בבואי לומר מה בה, ראיתי חובה להקדים שתים הערות. הערה ראשונה: ודאי כל זימון וזימון עם בן־אומנותי, בין סופר בין חוקר ובין תרוייהו, חביב עלי, וביחוד אם הוא בחינת אח שהיה רחוק במקום וברוח ונעשה לימים קרוב ברוח ורחוק במקום, וסופו המקום והרוח נעשו לו, וממילא אף לנו, כשנים שהם אחד. הערה אחרונה: אם נקראתי מתוך סברה, כי אומנותי, שחלקה הגדול נתון לחקר ספרות יידיש והוראתה, מסגלתני להערכה מוסמכת של בני אומנותי העולים עתה, לשמחת לבנו, כאחד עם שאר העולים, ממעבר מסך־הברזל, שהם יגעים ברוב מסירות ותעוזה לזעזעו, הרי היא לא במעט סברה של טעות, ולא בלבד שמצויים מועמדים טובים ממני, אלא משום שמידת עיסוקי הפעיל בספרות יידיש וסופריה בברית־המועצות פיגרה מאחורי מידת עיסוקי הסביל בה, ודיה הצצה בשני הכרכים של ספרי “אבני מפתן”, המוקדשים לסופרי יידיש, ואף בשני הכרכים של ספרי “היימישע כתבים” (כתבים מבית), שאף ענינם כזה, להעמיד על כך, – כאן וכאן נכללו דברי־הערכה של סופרים מסופרים שונים, אך כמעט שאין בהם סופר מסופרי־יידיש בברית־המועצות, שבא על הערכתו, ואם לפסוח על מעשה־התרגום, שהתקנתי לאסופת סיפוריו של דר נסתר “הנזיר והגדיה”, שענינה יצירותיו המוקדמות יותר, הרי אך זה מקרוב פירסמתי מאמר, שהוא לי כחיבור־בכורה בתהום הזה, הוא המבוא לספר שיריו של יוסף קרלר “דאס געזאנג צווישן די ציין” (זמר בינות לשינַים).

ג    🔗

הבדלתי בין מידת עיסוק פעיל לבין מידת עיסוק סביל, – עקבתי דרכה ודרכיה של הספרות הזו, והמצוי אצל נפוצות כתבי אפשר לו שייזכר, כי לפני כשני־דור הייתי מגיב וחוזר ומגיב על כמה וכמה מחזיונותיה, הן בשירה, הן בחקר, הן בפובליציסטיקה, אבל דברים אלה לא היו במזל הערכה אלא במזל פולמוס, ברוחה ולרוחה של מחלוקת חדה וחמורה, הנוהגת לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. שעל־כן מבחינת מזגה של מריבה ונעימתה, לא היה, בעצם, הבדל בין תגובתי על שיר של לייב קוויטקו לבין תגובתי על מאמר של אלכסנדר חשין, כשם שלא היה, בעצם, הבדל בין ביקרתי על מחקר של א. יודיצקי לבין ביקרתי על מעשה בירוביג’אן, כפי שהיא נתונה בספרי על כך, שיצא בשלוש מהדורות (וארשה, בואנוס־איירס, פראג), וכידוע אוירת פולמוס אינה האוירה האידיאלית להערכת חזיונות בכלל, ולהערכת חזיונות־ספרות בפרט, ביחוד כשההערכה נתבעת לראותם כבדלים ממגמתם ההיסטורית – שראיתיה לא־היסטורית ואנטי־היסטורית – וכמקולפים מכוונתם האקטואלית, ואלה שני דברים שאינם במלוא־האפשר אלא ממרחק־ימים הגון, שבו מתקיימת בחינת גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה. אולם בעיצומה של ריתחת המריבה ראיתי את עצמי מחויב להילחם במגמה ההיא, כשם שראיתי את עצמי מחויב להילחם בכוונה ההיא, כפי שנתגלו בתחום הרגיש, תחומה של ספרות, ואמנם עשיתי, ככל שידי הגיעה, כפי שהייתי מצוּוה ועומד.

ד    🔗

אכן, מאז יצאו ימים רבים, שמוטטו את מוסדי ההוָיה שלנו, אלה ימי הקאטאקליזמים, שאף תולדותינו גדושות הפורענות, ידעו מעטים כמותם, והרבה פירודים נתאפסו בחשכת אֶפרוֹ של עם־השרופים ובאור התנערותו מאֶפרוֹ, ובאה תחתיה אחדות־האומה המלוכדה במַאוַייה ובעלילותיה, שהם בחינת אחרית כראשית, באופן ששרשי עומקה של האומה מתבלטים והולכים, מתחסנים והולכים, וספיחי־השטח של פלגותיה מתבטלים והולכים; ואף פליטת־ספרותנו וסופריה בברית־המועצות שותפת לכך, והיא גוברת והולכת על מחסומי פיה וחוסמיו, להיות פיה ולבה שוים. ולא עוד אלא למראה גולת התחתית האסורה, הפורצת וגולשת מעל גולת העילית המותרת, מתעוררת תביעת הבדיקה של הספרות הזאת בכללה כדי להעלות בבירור, אם ועד־מה שרשי־התהליך עתה נעוצים בתחילתה, וביחוד בהמשכה כששכבת הניכור הגלויה כגזירת האידיאולוגיה וקויה המתחלפים, מחפה על גרעין הזיקה הסמוי, כמצוַת המורשה וחוקתה הקיימת עולמית, שתסיסתה לא פסקה, וגם אם בעליה ביקשו לחזקה מדעתם עמד כוחה הנסתר בהיפך דעתם, לא כל־שכן אם בעליה ביקשו כדרך שביקשו לקיימה. ואם בתורת מורה־לספרות לא העמדתי על כך, גם לאחר שעמדתי על כך, הרי זה משום שאותה בדיקה, הצריכה לא בלבד יגיעת התעניינות מחודשת בספרות ההיא לגילוייה, אלא משום שעיקרה של אותה יגיעה היא הבדלה זהירה בין החזיונות לגופם, שכבר התרו בנו חכמינו, לאמור: אם אין הבדלה דעה מנַיִן.

אבל למזלי נתקיימה בי בחינת מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם, והריני מחזיק טובה להני תרי, היושבים עתה בקתדראות, חנא שמרוק ובנימין הרושובסקי, שהקדימו להפקיח עיני תלמידים וקוראים, על אפיה של ספרות יידיש בברית־המועצות, מתוך שהעמידו על סודה, הוא סוד הדיאלקטיקה של הבורח מעצמו אל עצמו. ואם בבא יקטרגו עליו, כי לפי נסיונם של קורות־העתים, שאני מעמיד וחוזר ומעמיד עליו – דהיינו, כי במלחמת האמונות והדעות, כל שאינו עשוי שיתקיים לאורך־ימים מתקיים בו כענין אלה ואלה נשרפים בבית הדשן אך כל שהוא עשוי שיתקיים לאורך־ימים מתקיים בו כענין אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ולא הסתייעתי בכך, אתנצל, כי אינה דומה שעת הסכנה בריתחתה כשעת שכיכתה, ואמצא מפלט לי בדרושו הנודע של הכתוב: עת לעשות לד’ – הפרו.

ה    🔗

ומה היתה, בעצם, הסכנה, שנראתה לי בדרכה של הספרות הזאת, והתרעתי עליה. כדי להשיב על כך בקצירת האומר: הכפירה בישועתם של ישראל כיסוד תורתם ואמונתם היא תקומתם בארצם, וערעור שלמות תרבותה, מתוך שמיטה של ערכיה שנולדו בראשיתה ונמשכו לכל אורך תולדתה, ומתוך האחיזה בערכים שנצמחו באמצעה, מבלי להבין, כי יסודות וערכים אחרונים אין להם חיות בלא קודמיהם. אמת, הסכנה הזאת ארבה לכמה וכמה פלגות בישראל, – ועוד שרידים אנכרוניסטיים להם גם עתה – שעשו את הכפירה הזאת והשמיטה הזאת בסים לתכנית, אבל אינה דומה סכנה במשטר שיש בו אפשרות להילחם בה דרך־חירות, כבמשטר שאין בו אפשרות לכך, ונמצאו אותה כפירה ואותה שמיטה כיסודות שליטים, כשהכופרים והשוממים, בין לרצונם בין לאָנסם, אינם חשים כי בסייעם בין בפועל ממש בין בשתיקה־כהודיה, לכבות ערכים ראשונים, הם שומטים את הבסיס לערכים אחרונים וסופם כמכבים בעצמם את עצמם.

פטורני, כמדומה, להוכיח כי בימי פולמוסאותי הרחוקים ההם הית הסכנה הזאת במלוא־עצמתה, אך דין שאבאר, מה טעם נסתייעתי בכ"ף־הדמיון, ולא אמרתי: סופם מכבים בעצמם את עצמם, אלא אמרתי: סופם כמכבים בעצמם את עצמם. והטעם לכך: כל שמבקש לקיים את היהודים כיהודים, ותהי השגתו בכך ותפיסתו על כך כאשר תהיה, סופו שיגיעתו מתבקרת בפנקסה של האומה ונכתבת בה; היא הפנקס שבה נעשה חשבון אחדותה של האומה מעבר לחשבונות פירודיה, ומתוכה מתברר, כי המבקש לעשות חשבונו המפורד כחשבונם המאוחד של האומה, באופן שהוא דוחה ערכי־הקבע מפני ערכי־הלואי, אין הדבר עולה בידו, שאפילו נפסקה יניקתם הגלויה של ערכים אחרונים מתחומם של ערכים ראשונים, לא נפסקה יניקתם הסמויה. כי היתה, אמנם, הפסקת־יניקה גלויה, ידענו כן ידענו, והכוונה היא לא בלבד למחיקתה של התקוה הנושנה, תקוַת העם לדורותיו, לשוב אל ארץ־קדם, ולא בלבד לנידויה של לשון־קדם, שחידשה נעוריה; והכוונה היא לא בלבד לעקירתם של ערכים שנפסלו בארץ־המהפכה, הכוונה היא גם להצרת גבוליהם של הערכים שהוכשרו בה, לפחות בתחילה, וצמצום ההתעניינות בספרות יידיש ותולדתה יוכיח. שאם ראינו תחילה חוקריה מפליגים לדורות ראשונים, ראינום לימים נסוגים והולכים לדורות אחרונים, באופן שכל תולדתה של הספרות הזאת לא יצאה מתחומם של שנַיִם־שלושה דורות סמוכים, ואף עתה בא צמצום־מפנים־לצמצום – כביכול אין יצירת יהודים אלא בתחומי ברית־המועצות, ולכל המוטב יצורפו להם גרוריה במדינות אחרות. אך אם היתה הפסקת־יניקה גלויה, לא היתה – פסיקת־יניקה סמויה, ולפי שגדול כוחם של שרשי־עומק משל ספיחי־שטח, הרי משפרצו, למימי־הכליה עד לימי־התקומה, השרשים מעומקם, נתגלה בבירור, עד מה הספרות ההיא וסופריה מחוברים לכל ערכי האומה, אם ראשונים אם אחרונים, כשאין ערכים ראשונים מכבים ערכים אחרונים ואין ערכים אחרונים מכבים ערכים ראשונים, והם משמשים חיזוק כוחה של האומה כולה, רציפות חייה ואחדות־מסלולה בקורות.

ו    🔗

הרהורי אלה הרהורי־קבע הם לי, אך יש שהם חוזרים ומתנערים בי במיוחד, וכך אירעני בקראי כמה וכמה מיצירי ספרותנו בברית־המועצות, כששוב לא הייתי חייב להילחם בצלה של הקליפה, אלא הייתי רשאי להתנאות לאורו של התוך, ובכללם נמנו לא בלבד דברי שירה, סיפור, מחזה, ביקורת, אלא אף דברי חקר, וכדוגמה להם היו לי רשימותיו ומאמריו של אורחנו לייזר פודראצ’יק מעל עמודי “סאוועטיש היימלאנד” – ידעתי כי הטלית המקורעה של האידיאולוגיה, החופה על כלי־המבטא הרשמי ההוא, אינה מניחה לו לאורחנו לפשוט אצילי ידיו, כפי צרכו וכפי צורך נושאיו, אך טירחתו להביא לפני קהל־הקוראים דברי ספרות מדורות ראשונים – שבחה בצדהּ. ולא עוד אלא אודה, כי מבחינה זו שקולים בעיני לא בלבד מחקריו הממַצים, אלא גם, ואולי ביחוד, דברי האינפורמציה שלו, ששיקולי פדגוגיה מחייבים אותו לקרב ענינים של בקיאות להבנה של דרדקים, וגדול התפקיד, שהצב לעצמו, לשמש בטורי האכסניה הזאת, הנתונה לשליטתו לא־שליטתו של עורכו הפרובלימטי למדי, בתפקיד של אוצ’וני דרווני־יֶבריי. כי שיעורים, ויהיו קטנים, בספרותנו מתוך ראִיית מרחבה ומרחקה, שאינם בני תמול־שלשום בלבד, אלא מפליגים לראשונות, שיש ראשונות מהן, כסם־חיים הם לכל ישובי ישראל, ולישובם מעֵבר למסך, על אחת כמה וכמה. ודאי, שיעורים אלה לא הוגד בהם חציו של החצי, שאומרם וכותבם ביקש ויכול להגידו, אבל גם מתוך מה שנאמר מתעוררת בלב הקורא המנותק לכרחו מערכי עמו, ההשערה על גדלוֹ ועשרוֹ של שלא הוגד, ומתעורר החפץ לדעת את מכמני העם לכל רבדיהם בדורוֹת. ואילו לא היתה לו אלא הזכות הזאת, אנו חייבים להחזיק לו טובה הרבה, כי יש בזה כעין מעשה החכמים בימים שנאסרה קריאת התורה, מה עשו – תיקנו הפטרות ומתוך חומר־הקריאה המותר למדו על חומר־הקריאה האסור, וזכותה של ההפטרה עמדה לה, שנעשתה כעליה מכובדת ובני־מצוה וחתנים מתכבדים בה. עתה שאורחנו בא לארץ־חפץ, שבה נקראת התורה כולה, ויעודיה מתקיימים בה, יקוים בו ובשכמותו הנאמר בסדר הושענות: שבים עולי גולה לפדיום, הורתך בקראם בחג יום יום.

[כ"ט אלול תשל"א]