לפני כמאתיים וחמישים שנה התפלגה הספרות העברית לשני אפיקים: האפיק הדתי והאפיק החילוני. האפיק הצעיר מהשניים הוא, כמובן, החילוני, ומזהים אותו באמצעות החילוניות והאוניברסליות של נושאיו וערכיו. החילון של ספרות העם היהודי באפיק החדש כה העמיק במשך הדורות האחרונים עד שכיום המונח ספרות עברית כבר איננו כולל לא את המקרא ולא את ספרות החכמים, לא את הפייטנות ולא את ספרות הפרשנות הענפה, לא את הפילוסופיה הדתית ולא את הספרות הרבנית, אלא רק את היצירה בסוגות של הכתיבה החילונית: הסיפורת, השירה, המחזאות והמסאות. משום כך מנוצלת הספרות הישראלית (היא הספרות העברית שנכתבה בשנות המדינה) בפי אלה המבקשים להשליט את החילוניות על כל תחומי החיים במדינת־ישראל (כולל חופש העיסוק בשבתות ובמועדים, נישואים אזרחיים וקבורה שלא על־פי ההלכה היהודית) כדוגמה להישגיה של החילוניות בתחום התרבות.

הבלטת חילוניותה המוחלטת של הספרות הישראלית בהדגשה כזו לא נעשית בתום־לב. היא מובלטת על־ידי תומכיה ממניעים פוליטיים כדי להצביע על מלאותה של העגלה החילונית במטען תרבותי רב־ערך ומודרני היכול להחליף את נכסי התרבות הדתיים שיצר העם מראשיתו ועד העת החדשה. זהו הטיעון השכיח בפי השמאל. המורכב רק ממפלגות חילוניות, בוויכוחיו עם הימין, הכולל מפלגות דתיות וגם מפלגות חילוניות שאוהדות את מסורת האבות ואת מורשת הדורות. הימין מכיר בנזק שיצרה באחדותו של העם היהודי חדירת החילוניות לתרבותו בתקופת ההשכלה, במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה. הנזק התבטא בהתפוררות הזהות האחת שהיתה לעם היהודי בכל הדורות והיא הזהות הדתית. כדי לשרוד כעם במצב זה מאמץ הימין את הפתרון הבן־גוריוני על סטאטוס־קוו ביחסי דת ומדינה, המאפשר פשרה נסבלת בין דתיים לסוגיהם וחילוניים לדרגותיהם במדינת העם היהודי. מול רצונו של הימין לשמור באמצעות מנגנון הסטטוס־קוו על הזהות היהודית, מבקש השמאל להשליט זהות חילונית במדינה אם על־ידי צמצומו ואם על־ידי ביטולו המוחלט.

ניצולה של הספרות הישראלית (יחד עם היצירה במוסיקה, במחול, בתיאטרון ובציור) מכוונת על־ידי השמאל למטרה אחת: לבסס את הישראליות כזהות המשותפת לכל אזרחי מדינת־ישראל, זהות שתאפשר להפוך את המדינה למדינה דמוקרטית־חילונית של כל אזרחיה. הישראליות אמורה לבטל את הקביעה של מייסדי המדינה במגילת העצמאות, שמדינת־ישראל היא מדינת העם היהודי ובה יהנו מזכויות אזרחיות שוות גם תושבים שאינם בעלי הזהות היהודית – הזהות הלאומית של רוב אזרחי המדינה. השמאל מטפח את הישראליות כהצעת זהות חדשה כי הוא מניח שעל־ידי העמקת החילוניות בתחום התרבות ועל־ידי הפצתה יוכל להגשים מהר יותר את יעדיו הפוליטיים. הוא עושה זאת בשיטותיו הפוליטרוקיות הידועות ועל־ידי חסימת האפשרויות להשקפות אחרות להישמע. למרבה האירוניה מפיץ כיום השמאל בהתלהבות כזו אידיאולוגיה שבשנות היישוב (המדינה שבדרך) ובשנותיה הראשונות של המדינה נהגתה במקורה בימין. כאשר יונתן רטוש ותלמידיו השתעשעו ברעיון לגבש ישות לאומית מרחבית חדשה, את העבריות (המוכרת יותר בכינוי שהדביק לה אברהם שלונסקי: הכנעניות), הם הגו אז חילוניות ימנית וקיצונית מול דבקותו של השמאל בציונות הסוציאליסטית. רק חילוניות מוחלטת היתה מסוגלת לשתף בעבריות את השותפים מן המרחב: יהודים, ערבים, דרוזים ורסיסי לאומים אחרים שמתגוררים באזור. לפי הצעת העבריות היו אמורים כל צאצאי הלאומים היושבים במזרח התיכון להשיל מעליהם מרצונם את דתותיהם ואת המסורות התרבותיות הקודמות שלהם ולהצטרף למשימה ימנית מובהקת: להקים ישות לאומית חדשה. המאורעות בשנים האחרונות של המנדט הבריטי ומלחמת השיחרור הפריכו את הנחת האידיאולוגיה הכנענית, שניתן להשכין שלום במזרח התיכון על־ידי שיתופם של יוצאי הלאומים שחיים במרחב בישות לאומית חדשה על בסיס היותה חילונית.

האידיאולוגיה הכנענית אמנם הפכה לבלתי־מעשית אחרי שהמדינה נוסדה, אך רעיונותיה לא ננטשו לגמרי. הן נספגו באידיאולוגיה שהתגבשה בהשפעת מלחמת השיחרור – הצבריות. הצבריות זנחה את החזון הכנעני הגרנדיוזי, על הקמת ישות לאומית חדשה מנוטשי עמיהם ודתותיהם במרחב, אך אימצה מהחזון את המרכיב החילוני והעבירה אותו מהימין אל המרכז. בזכות זאת הצליחה הצבריות להתגבר על הניגודים ולאחד בתוכה את בני הארץ, בין שהגיעו מקרב משפחות הבועזים במושבות (משפחות האיכרים מהעלייה הראשונה) ומקרב תנועות־הנוער מכבי ובית"ר בערים ובין שהגיעו מהקינים של תנועות־הנוער הסוציאליסטיות בשכונות הפועליות־עירוניות: השומר הצעיר, הנוער העובד והתנועה המאוחדת. העברתה של החילוניות מהימין אל המרכז הפוליטי מסבירה את לכידותם היחסית של סופרי המשמרת הראשונה בספרות הישראלית, סופרי “דור בארץ”, אף שהצבריות של ס. יזהר היתה הרבה יותר קיצונית בדרישותיה החילוניות מזו של משה שמיר. במהלך העברתה של החילוניות מהכנעניות לצבריות, דהיינו: מהימין למרכז, התרכך במעט היחס של בני־הארץ גם אל יהדות התפוצות. הכנעניות הצהירה על ניתוק יהודי ארץ־ישראל, האמורים להנהיג את העבריות, מיהודי העולם, המסרבים להיפרד מהגולה ועל־פי צו היהדות ממתינים לגאולה בידי המשיח. הצבריות כבר הסתפקה רק בסלידה מיהודי התפוצות, שאותה היא ביטאה בהבלטת הניגוד בין “ישראלי” ל"יהודי" ובגינוי כל תופעה יהודית כגלותית.

סופרי “דור בארץ” ייצגו נאמנה את הרגשת הסלידה ממניעים חילוניים של הצברים מהיהדות. ואף שאבותיהם הביולוגיים לא היו ממש יהודים דתיים, התבטאו גם כלפיהם בסלידה, משום שהגיעו לכאן משם, מהגולה, ועל כן היו חשודים כנשאים של חיידקי הדת היהודית. כה חזקה היתה התחושה בקרב הצברים שמגמת ההתנתקות מהיהדות תנצח, עד שרק היא מסוגלת להסביר את ההכרזות על הניתוק מכל מה שהיה בתרבות לפניהם. מתי מגד: “ביסודה של תמונת עולמו של בן הדור, אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זיכרונותיו, חוויות הילדות שלו, אוצר מילותיו, אלה וכיוצא באלה הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה, אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות” (בקובץ “יבול” ליובל החמישים של שלונסקי, 1950). משה שמיר: “נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו, יחדל מן האשליה התמימה הזאת” (בנאום בוועידת הסופרים העברים, 1957). ס. יזהר: “הלא אנחנו נמלטים כניכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שידרתנו – – – בכל מה שהוא מבטא גלותי, מנהגי גלות, ובאידיש בכללה – – – מנערים חוצננו במפורש, מכל שייכות שהיא” (ב"ימי צקלג", 1958). צבר אחר ברומאן הזה מכריז על עצמו ועל חבריו: "בחורים בלי יחוס־אבות המה. רק יחוס־אב להם. וכל הקודם לעליית אבא – חשכה. עד ימי דוד המלך. "¹

הכרזות אלה שיקפו את ההרגשה של דור תש"ח אחרי מלחמת השיחרור, שניתן להשעין על הריבונות זהות עצמית חדשה, זהות ילידית־חילונית. רכיביה העיקריים של הצבריות היו אמורים להיות השפה העברית המדוברת, שפת החיים שהתגבשה בקן של תנועת הנוער החלוצית־סוציאליסטית ובאוהלי הפלמ"ח, הקשר לנופי הארץ וחוויות הנעורים המשותפות בנופים אלה. קריסתה של הצבריות לא היתה דומה לאופן שבו קרסה הכנעניות. היא לא התרחשה בפתאומית, אלא כתהליך בלתי־נמנע שנמשך כשני עשורים. תחילה החלישו אותה גלי העליות הגדולים בשנות החמישים, שמוססו מספרית את כוחם ואת השפעתם של ילידי הארץ בחברה הישראלית הצעירה. בסוף ניפצה מלחמת יום־כיפור את ההילה שנקשרה לילידי הארץ כלוחמים מופלאים ומוטטה סופית את הנורמה הצברית. בין האירוע הראשון לאחרון התרחשה אצל הצברים ההתפכחות האיטית מיומרת הנעורים: להתייצב בראש שושלת צברית ילידית־חילונית ולפתוח בריבונות רצף תרבותי חדש. כבר בשנות השישים חידשו סופרי המשמרת את הדיון בשאלת הזהות העצמית, אך כעת בלטה בו מגמת ההתפייסות עם הזהות היהודית, הזהות שהוקעה עד אז כגלותית, ועל־ידי כך נפרצה הדרך להחזיר אותה למעמדה הקודם. חשוב להדגיש שההתפייסות הזו התרחשה בכתיבתם של סופרי “דור בארץ” לפני מלחמת ששת הימים ב־1967. המלחמה הזו ² רק האיצה את התפנית שהתחילה עוד לפניה בחשיבתם וביצירתם של סופרי המשמרת הראשונה בספרות הישראלית³. קריסתה של הצבריות איפשרה להניע את החילוניות פעם נוספת, הפעם מהמרכז אל השמאל. מפלגות השמאל הפכו, כאמור, את החילוניות יסוד ראשי בתורת הישראליות שלהן.

מלחמת תרבות חילונית    🔗

בשלב הזה קיבלה החילוניות את צביונה האוניברסלי, כי השמאל העמיס עליה את מטרותיו הפוליטיות: השגת השלום באמצעות פתרונות הפשרה עם מדינות ערב והשתלבות במזרח התיכון החדש בעזרת רעיון המדינה של כל אזרחיה. השמאל מסתייע בחילוניות כזו כדי להפיס את דעתן של מדינות ערב שאינן מסוגלות להשלים עם נוכחותה של תרבות אחרת, פרט לאיסלמית, במזרח התיכון. מרגע שהשמאל הפוליטי גרר את החילוניות מהמרכז הצברי אל הקיצוניות האוניברסלית שלה, נפתחה מלחמת התרבות האמיתית שמתקיימת בחברה הישראלית, והיא מתנהלת בין החילוניות האוניברסלית הפוסט־ציונית לחילוניות הלאומית הציונית⁴. החילוניות הלאומית מבקשת לשמור על מדינת־ישראל כמדינת העם היהודי, לקיים בה תרבות המושתתת על מורשת העם היהודי ולטפח קשר הדוק בינה ובין יהדות התפוצות. זו בעצם החילונית שפיעמה פעם בשמאל הציוני־סוציאליסטי של היישוב, אך אחרי שהשמאל הקצין בעמדותיו מחזיקים בה כיום ישראלים חילוניים ממוצא יהודי מהמרכז וימינה. למען האמת, היה מוטב לו התנהלה מלחמת התרבות בין שתי צורותיה של החילוניות הרחק מן הפוליטיקה, כי תרומת שתיהן כה מוגבלת לשיח הפוליטי. אפשר להיווכח בכך אם בוחנים את התרומה הרעיונית הסגולית של הסופרים שכתבו על נושאי המצב הישראלי ובמיוחד אלה שהגיבו על הסכסוך הערבי־ישראלי בז’אנר הסיפור הפוליטי⁵.

אף שאי־אפשר לנתק לחלוטין את המחלוקת בין שתי צורותיה של החילוניות מהתחום הפוליטי, חשוב להצביע על השפעתה על מה שקורה בספרות הישראלית. סופרי החילוניות האוניברסלית נוטלים נטילה סלקטיבית מאוד מאוצרות הרוח והספרות של העם היהודי בעידנים הקודמים. מארון הספרים היהודי הם מעמיסים ברוב כבוד על העגלה החילונית רק את ספר התנ"ך. מהתנ"ך מדלגים סופרי החילוניות האוניברסלית ישירות אל קומץ סופרים מתקופות הספרות העברית החדשה (השכלה, תחייה ועליות) שביטאו כמיהה להיפתח אל הספרות הכללית ולהידמות אליה בכתיבתם. היותר נודעים כלוחמים למען השלטת מגמה של פתיחות תרבותית בספרות העברית החדשה הם דוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ושאול טשרניחובסקי. את תוצאות הדילוג על יצירת רוב הדורות בספרות העברית, הדורות שבין התנ"ך לספרות העברית החדשה, אפשר לגלות בדלות האסוציאציות שיש לסופר הישראלי מאוצרה של הספרות העברית לדורותיה. אם משהו ניצת במוחו הרי זה לכל היותר מהתנ"ך. אפשר היה להרגיש בכך בשירה הפוליטית שנכתבה כתגובה למבצע שלום הגליל (תחילתה של מלחמת לבנון). משוררים שביקשו למחות נגד המבצע נעזרו בפסוקים מהמקרא ובעיקר מדברי הנביאים כדי לבטא זעם נבואי ופאתוס מחאתי. כמו ס. יזהר, שהרגיש ש"הכצעקתה" הקדום הולם יותר מכל לסיים את סיפורו “חרבת חזעה”, חשו הכותבים משתי המשמרות שאחרי יזהר כי המקור היהודי הקדום מסייע להם לבטא את עמדתם הפוליטית בעוצמה רבה יותר מכל ניסוח של עצמם.

דוגמה שנייה לנזקי הצטמצמות מאולצת כזו רק בתנ"ך מזמן לנו עמוס עוז בספרו העיוני “שתיקת השמים” (1993), שבו ניסה לפרש את יצירתו של עגנון, שכידוע נשענת בעיקר על מיגוון מקורות בתר־מקראיים. קלונה של החילוניות מתגלה בנסיון הזה באופן טיפוסי, עקב אי־התמצאות מספקת של הפרשן בטקסטים המאוחרים לתנ"ך שבארון הספרים היהודי. עמוס עוז שוגה בהסתמכות על טקסטים שרוחם איננה נהירה לו, או מחמיץ ואינו מזהה מקורות בתר־מקראיים שעגנון הטמיע משקעים מתוכם ביצירתו⁶. הניתוק ממה שנכתב בספרות העברית בין התנ"ך לעת החדשה מסביר גם את התופעה הבאה. לאחרונה החלו סופרים אחדים לכנס בספרים את הרצאותיהם. ומתברר שאם הם דנים בהרצאותיהם גם בטקסט מהספרות העברית הקלאסית אין הוא חוצה את גבול ספר התנ"ך. א. ב. יהושע כלל בספרו “כוחה הנורא של אשמה קטנה” (1998) עיון נרחב בסיפור קין והבל (עמ' 43–29). מאיר שלו שילב באוסף הרצאותיו “בעיקר על אהבה” (1995) עיון במחזור הסיפורים על יעקב אבינו (עמ' 179–166). באוסף הרצאותיו השני “סוד אחיזת העיניים” (1999) עסק בסיפור אהבתו של אמנון לתמר (עמ' 89–84). ודוד גרוסמן נשא לאחרונה הרצאה על פרשת האהבה בין יעקב ורחל, פרשה שמתחילה כאהבת זוג ומתפתחת למשולש אהבה כאשר לאה מצטרפת לעלילה. יתר על כן: עיוניהם של סופרים ישראליים אלה בטקסט המקראי טיפוסי לעיונם של סופרים חילוניים במקרא. כלומר: עיוניהם מתעלמים מרוחו האמונתית של הסיפור המקראי ומשמעותו הדתית־לאומית. שלושתם מצאו בסיפורי המקרא משמעויות אוניברסליות שונות: קיומיות, מוסריות והאסתטיות. ההגינות מחייבת להודות שגם סופרי החילוניות הלאומית צריכים להשלים הרבה בהיכרותם עם המקורות הבתר־מקראיים בארון הספרים היהודי.

את המחלוקת בין סופרי החילוניות האוניברסלית לסופרי החילוניות הלאומית אפשר לתאר כמחלוקת בין שתי מגמות נושנות בתרבות הלאומית: בין מגמת הפתיחות התרבותית למגמת הסגירות התרבותית ⁷ . הקושי היה מאז ומעולם למצוא את נקודת האיזון בין הרצון לנהל דיאלוג עם התרבות הכללית ובין הדאגה לשמירת הייחוד של התרבות העברית. סופרי החילוניות האוניברסלית מוותרים על “שביל הזהב” שבו הלכו סופרי ישראל בכל הדורות בשאלה זו. לעומתם, שומרים סופרי החילוניות הלאומית בתודעתם את משבר החילון שעברה התרבות הלאומית בעת החדשה ואת נזקיו לאחדותו של העם היהודי. הם מודעים לעובדה ששאלת הזהות היהודית טרם הוכרעה ועד אז צריך למנוע את הבורות באוצרות הרוח שנוצרו על־ידי העם היהודי במהלך הדורות. טענתם היא שהמורשת התרבותית שגנוזה בארון הספרים היהודי מסוגלת לפרנס את הזיקה הלאומית בקרב היהודי החילוני ולמנוע את טמיעתו בתרבות האוניברסלית־גלובאלית שהורתה באורח החיים האמריקני.

מול ההמלצה של הישראליות, כלומר: החילוניות האוניברסלית, להיכנע למגמה הכלל־עולמית ולהיהפך לאגף של תרבות המונים נטולת ייחוד זו, מציגה החילוניות הלאומית אפשרות אחרת להתפתחותה של הספרות העברית בתנאי הריבונות: ספרות ישראלית הממשיכה את הספרות העברית לדורותיה כספרות לאומית של העם היהודי, שמייחדת אותה זיקה רעיונית וערכית לדת היהודית ולמלוא נכסי הספרות שיצר העם היהודי בהשראתה בשנות קיומו. את השאיפה הזו אפשר להגדיר גם באופן הבא: בדור הזה מוטל עלינו להשלים את הגאולה הציונית הארצית, זו שהתבטאה בהקמת מדינה יהודית ריבונית בציון, על־ידי הגאולה הרוחנית: הפיכת המדינה למסגרת שבה תמשיך לשגשג התרבות היהודית המקורית. לדעת החילוניות הלאומית מותנית הגשמת השאיפה הזו במציאת איזון גם בדור הזה בין מגמת פתיחות מבוקרת למגמת סגירות מוקפדת בין התרבות הנוצרת כיום במדינת־ישראל לזו הגלובלית ששוטפת את העולם כולו וממוטטת את תרבותם המקורית של העמים שנכנעים לה מחולשה או מזחיחות־דעת. החילוניות האוניברסלית מזהה שאיפה זו כחרדה יהודית גלותית מפני השתלבות בתרבות הגלובלית.

האפשרות השלישית    🔗

מלחמת התרבות בין שתי הצורות המנוגדות האלה של החילוניות החריפה עם השנים בספרות הישראלית. היא החדירה את החלוקה הפוליטית בין הסופרים במדינת־ישראל. בעטייה מזוהים חלקם כסופרי הימין, בשל דבקותם בחילוניות הלאומית ובזהות היהודית, וחלקם מובדלים כסופרי השמאל, בשל תמיכתם בחילוניות האוניברסלית ובישראליות כזהות משותפת לכל אזרחי המדינה. היא הביאה לפרישה של סופרים מאגודת הסופרים העבריים ולהקמת אגודה נפרדת – אגודת הסופרים במדינת־ישראל. היא גרמה להחרמת סופרים שמזוהים עם החילוניות הלאומית בבימות ספרותיות שמזוהות עם החילוניות האוניברסלית. היתה לה השפעה על הערכת יצירות של סופרים הן בביקורת השוטפת והן בשיפוטם של הזוכים במילגות ובפרסים הספרותיים. אפשר אפילו לראות את השפעתה של מלחמת התרבות הזו בין שתי צורותיה של החילוניות בשילובם או במחיקתם של יוצרים ויצירתם מתוך הקוריקולום האקדמי בחוגים לספרות באוניברסיטאות. כך היו פני הדברים בספרות הישראלית עד לפני קצת למעלה מעשור.

באמצע שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים הגיחה אל תוך הספרות הישראלית קבוצה של סופרים שערערה על חילוניותה המוחלטת של הספרות העברית החדשה בשתי צורותיה: האוניברסלית והלאומית. בשתי המשמרות הספרותית המאוחרות יותר מבין הארבע שפעילות כעת בו־זמנית בספרות הישראלית, משמרת “הגל המפוכח” ⁸, (סופרי שנות השבעים), ומשמרת “הקולות החדשים” ⁹, (סופרי שנות התשעים), מתבלטת קבוצה של כותבים בשירה ובסיפורת שמערערת ביצירתה על הפיצול שנוצר לפני מאתים וחמישים שנה בין האפיק הדתי לאפיק החילוני בספרות העברית. כותבים אלה הם אנשים דתיים המשלבים בהשכלתם ממאגרי התרבות היהודית וממאגרי התרבות הכללית. הם מבטאים ביצירתם את המתח בין הערכים שמודגשים בשתי התרבויות ומחפשים ביושר אינטלקטואלי ובאומץ־לב את הפשרה ההגיונית והמוקפדת בין החוויה הכלל אנושית לערכיות היהודית. כתיבתם מנסה לקבוע את נקודת האיזון האפשרית כיום בין מגמת הפתיחות למגמת הסגירות, אחרי שאבדה לנו בעת החדשה.

המשוררים מבין סופרי הקבוצה הזו זכו להכרה זה מכבר: חוה פנחס־כהן, מירון ח. איזקסון ואדמיאל קוסמן. שירתם ממשיכה משוררים בודדים שביטאו חוויות אנושיות מתוך ערכיות יהודית בעבר, מיוסף צבי רימון ועד זלדה. ההכרה במספרים של הקבוצה היתה קצת יותר בעייתית. ההתקבלות של שתיים מכותבות הפרוזה על־ידי הביקורת החילונית היתה ללא קשיים. איפשרו אותה יסודות ארוטיים בכתיבתן של חנה בת־שחר ומירה מגן, שהעניקו לקוראים את התחושה שכתיבתן מתגרה בערכים של בית־הגידול הדתי שלהן, משום שהיא חושפת לכאורה את קיומה של מתירנות מינית גם באורח־החיים הדתי. לאמיתו של דבר צריך להבדיל בין כתיבתן לשובל שמשתרך מכתיבתו של יהושע בר־יוסף שתיהן מתארות את המתח הארוטי מבפנים, מתוך הוויית החיים הדתית־חרדית, בעוד שיהושע בר־יוסף וכל החקיינים המאוחרים שלו עוסקים בצפייה בו מבחוץ, מתוך הוויית החיים החילונית. התקבלותם של שלושת המספרים האחרים היתה פחות פשוטה, אך לאו דווקא מסיבות ספרותיות, אלא מטעמים פוליטיים, כי המספרים האלה מתגוררים במה שמכונה “שטחים”, ו"חטאם" היותר חמור: הם מתארים את החיים בהתיישבות החדשה ביהודה ובשומרון כהתיישבות יהודית טבעית של אנשים מן היישוב, שיש ביניהם אי־הסכמות וגם מצוקות אנושיות פרטיות. השלושה פרסמו עד כה כל אחד רק כרך סיפורת אחד: שמואל לרמן את “כף הקלע” – 1998, יהושע גרינברג את “כמעט כלה” – 1999, ומירה קידר את “רצוא ושוב” – 1999.

בשלב הזה ניתן לסמן מקצת מתרומתו של הקול הדתי הרענן הזה לספרות הישראלית החילונית:

א. אף שכמו עמיתיהם במשמרת הרביעית, סופרי “הקולות החדשים”, גם הם מעדיפים את נושאי המצב האנושי, ומרבים לשקף ביצירותיהם את ההתלבטות של אוהבים בין הנורמות הדתיות לנורמות החילוניות, יצירתם מאירה את הנושאים האלה מזווית מבט יהודית מובהקת. הם דנים בקושי לקיים ערכים אמונתיים בהוויית חיים שאינה מסתגרת בין חומות דת, אלא מתחככת דרך קבע עם החילוניות. יצירתם מבררת בדרכי־כתיבה שמבחינה פואטית הן אוונגרדיות לחלוטין את החוויה היהודית שלהם כיום: התמודדות עם חיים בתוך חברה שאורח־חייה החילוני מתגרה באיסוריה של ההלכה וזורע ללא־הרף פיתויים על ערכיו היהודיים של המאמין.

ב. באמצעות כתיבתם פתחו סופרי הקבוצה הזו גיזרה חווייתית חדשה בספרות הישראלית, שאינה תל־אביבית, עירונית־בוהמית ואקדמית, אלא היא ישראלית־יהודית. היא מתארת את הכפריות הישראלית החדשה, שלא רעיונות שאולים מבחוץ, סוציאליסטיים או כלכליים, קובעים את אופייה, אלא מסורת קהילתית מהסוג שהעם היהודי קיים בכל הדורות: עם ערבות הדדית, גמילות חסדים, פרהסיה צנועה, עזרה לזולת, קיום מצוות ולימוד בחברותא.

ג. כתיבתם של סופרי הקבוצה הדתית העשירה את הגלריה של הדמויות בסיפורת הישראלית: תלמידת האולפנה, אברך ישיבת ההסדר המשלב לימודי קודש עם שירות בצה"ל, מפקד גדוד חובש כיפה במילואים, רב של יישוב המנסה לחזק את רוחם של בני קהילתו בעיתות משבר אישיות או ציבוריות ועוד דמויות של יהודים דתיים במדינת־ישראל שהכתיבה החילונית לרוב התעלמה מקיומם. דמויות כאלה הוצגו בסיפורת הישראלית החילונית רק במסגרת הסיפורת הפוליטית, שבה סולפה דמותו של הישראלי הדתי ותוארה בצורה עוינת (כך צויירו המתנחלים בכתיבתם של יזהר, עוז, בן־נר וגרוסמן).

ד. קבוצת הכותבים הדתית תורמת להתחדשותה של שפת הכתיבה שהתדרדרה בספרות הישראלית מרוב דיבוריות. סופרים אלה ספוגים במקורות הבתר־מקראיים ושפת הכתיבה שלהם משלבת מכל אוצרותיה של הלשון העברית. אחרי השפה הסמרטוטית שהרבה כותבים מהמשמרת הרביעית מנסים להציגה כנורמטיבית וכטבעית, ממש תענוג לקרוא טקסט שחזר אל מסורת של שפת כתיבה תקנית ועשירה שמהדהדים בה צרופי לשון שאינם רק מהמקרא אלא ממקורות נוספים של הספרות העברית לדורותיה. גם מרענן לפגוש גיבורים ששפה זו טבעית בפיהם, כי היא נשזרת עם שפת החיים המדוברת בקרב ישראליים כאלה, הספוגים מכל רבדיה של השפה העברית.

תרומתם עד כה של משוררים ומספרים אלה מצדיקה כבר את הסיכום הבא: ספריהם מבשרים שינוי אפשרי שעתיד להתחולל בספרות הישראלית. אם יצטרפו אליהם כותבים נוספים, ייווצרו איום ממשי על שלטונה של החילוניות בספרות העברית, שלטון שהצטייר במאתיים וחמישים השנים המוחלט, כבלתי ניתן לערעור וכבלתי הפיך. למעשה הולכת ומתבססת על־ידי הסופרים אלה ספרות ישראלית־יהודית, ספרות שקולה הלך ונאלם בתקופות הספרות העברית החדשה ונוכחותה כמעט לא היתה מורגשת בספרות של שנות המדינה. גם אם יתברר שהספרות הישראלית־יהודית הזו לא צמחה לממדים המקנים לה סיכוי להוות אלטרנטיבה לספרות הישראלית החילונית בשתי צורותיה, האוניברסלית כלפי חוץ והחילונית כלפי פנים עשוייה לצמוח ברכה לספרות העברית מעצם התייצבותה ככיוון אפשרי שלישי במלחמת התרבות ששתי רעותיה החילוניות מנהלות ביניהן כבר למעלה מיובל שנים.

נתיב, יוני 2000