בּהיכל יָשָן אשר על שפת הים ישבה לפנים מלכה יפה וּצעירה, וַתְּהִי המלכה עשירה ועצומה מכל הַמְּלָכות אשר על פני האדמה ואשר בְּאִיֵּי הים. ותהיינה לה אניות גדולות ורבות, והן מביאות לה כל יְקָר וכל סגֻלה מכל אפסי הארץ הרחוקים, וערים ומצודות היו לה ועדרי צאן וכל אשר ישאל לב אדם. בבָתּי היציקה אשר לה יָצְקו את הזהב אשר נחצב מהררי מַחֲצָבָהּ, בבתי הָרֵחַיִם אשר לה טחנו את הדגן אשר נאסף משדותיה, בתנוריה הבעירו באש את העצים אשר נחטבו מיערותיה, השׂמָלות אשר לעורה נִטְווּ אֵטון משי מתולעי המשי אשר לה ונארגו ארג צמר מִצֶמר צאנה, ואם בִּקשה להצהיל את נפשה בשמחה ויהי לה פתָאִים לרֹב בקרב ארצה לבדה, אשר תוכל לשחק עליהם ככל אשר תשאל נפשה. לא חסרה דבר בלתי אם בנים –ולוּ רק בן אחד או בת אחת. ואמנם אשה בעולת-בעל היתה זה שנים רבות, ורק ילד לא יֻלַד לה.
וכאשר עברה שנה על שנה וילד לא ילד לה, ותלך המלכה הצעירה הלֹך וְדַלָה ורוח ששונה אבד ממנה. אוצרותיה המאליפים לא הרנינו את לבה ואל הסגֻלות הנפלאות אשר הביאו לה אניותיה מן הארצות הרחוקות לא הביטה כמעט ועל פְּתָאֶיהָ לא שחקה גם בהרבותם הולֵלות וכל-דבַר לצון, ותלך ותסָגר בתוך המגדל התיכון אשר בהיכלה, ותהי מצַחקת עם הַבֻּבּוֹת אשר היו לה מימי בתוליה, ותפשוט מעליהן את שׂמלותיהן ותָּשב ותלבישן, ותרחץ אותן ותאַכילן, וַתְּנַעֲנַע אותן על זרועותיה וַתְּיַשְנֵן ותזַמר להן, או צותה ויביאו לה מן החוץ ילדים קטנים אשר עודם בְּחִתּוּלֵיהֶם, ותּתרַפק עליהם ותפַנקם וַתַּרְוֶה אותם נשיקות ודמעות בטרם תשוב לשלחם מעל פניה להשיבם אל בתי הוריהם.
והמלכה אין לה אֵם, כי אם רק מֵינִקְתָּה הזקנה, והיא אשה חֲכָמָה טובת לב. ויהי היום והמלכה שאלה את פי מינקתה לאמר: “הלא תגידי לי, מינקתי, האין יש כי תבוא החסידה גם עד לארצי?”
“יש ויש, מַלְכָּתִי היפה” ענתה המינקת. “אין זאת כי אם באה היא גם עד לארצנו בכל יום ובכל לילה”.
“אך מדוע אין היא סרה גם אל היכָלי?”
“הדבר הזה נבצר ממני לְדעתּו, שָׂרָתי יָפָתי, אף כי זָקַנְתִּי”.
“האם לא תחשבי כי יש אשר תשיג יָדי לִתְפּושׂ אותה מדי עוּפָהּ על פני היכָלי?”
והמינקת הנידה בראשה בדאגה ותאמר: “כזאת לא הייתי יועֶצֶת אותֵך. הן זה הדבר אשר יאמר פי העם: אם יבהיל איש את החסידה מדי עוּפָהּ, אז תפיל ארצה את הילד אשר בְּחַרְטֻמָהּ והילד ישַבּר את כל עצמותיו וימות, וגם לך וגם לָאִשָׁה אשר תחכה לו לא יהיה”.
על הדבר הזה לא מצאה המלכה מלים לענות. ובכל-זה לא עֲזָבַתָּהּ עוד המחשבה לארוב אל החסידה ולגזול ממנה ילד בּחזקה, יען אשר לא הביאה לה ילד ברצונה. אז צותה לְצַיָּדֶיהָ ולקחו את רשתותיהם ועלו מדי לילה בלילה על הגגות ועל ראשי המגדלים ועל ראשי ההרים ועל צַמְרות העצים, למען אשר ילכּדו את אחת החסידות בהיותה קרובה אליהם בְּעוּפָהּ, ורק הַזְהִיר הזהירה אותה המלכה לבלתי הבהיל את החסידה ולבלתי פָגֹעַ בה ומכל משמר ישָמרו לנפשותם לבלתי חַבֵּל את הילד.
והצַיָּדים שמעו בקול המלכה ויקומו ויעלו לילה לילה על צמרות העצים ועל ראשי ההרים ועל המגדלים ועל הגגות ויתיצבו אל הַמַאֲרב, ויהי הם רואים לפעמים באור הלבנה ובאור הכוכבים והנה חסידה מעופפת על פניהם וילד בחרטֻמה והוא עודו בְחִתּוּלָיו, ואולם לא קָרְבָה החסידה אליהם דַּיָּם, עד כי יוכלו להשליך עליה את רשתם וללכוד אותה, ויהי עליהם לעזוב כפעם בפעם את מַצָבָם הגבוה ולשוב בידים ריקות. והמלכה התאנפה בצַיָּדיה על כי נבצרה מהם להיות חרוצים במלאכתם, ואולם גם החסידות התמרמרו מאד אליהם, אם כי לא יָכְלו לעשות להן רעה. ותבאנה החסידות ותצעקנה חמס באזני שָׂרַת הילדים הממֻנָה על נשמות הילדים בשמים ותגֵשנה את משפטן אליה על-דבר אשר לא יתנו להן לעבור לדרכן בשלום בגבולות המלכה הצעירה, כי אם מבהילים אותן בקריאות ובצעקות שונות ומשליכים אחריהן רשת, עד כי עוד מעט והפילו מפיהן ארצה את הילדים אשר הָפְקדו ביָדן; וגם את הילדים מרגיזים מעשי-החמס האלה, והֵחֵלו לפעמים לצעוק מרה, והיה בפתחם את פיהם בַּקֹר אשר בלילה ובאה הרוח הקרה אל קרבם להָסֵב להם כל מחלה וכל פגע רע.
וְשָׂרַת הילדים שמעה את כל התלונות האלה אשר הלינו באזניה מַלְאָכֶיהָ-חסידותיה ויקדרו פניה, ותחרוץ בלבה לקום ולחקור בנפשה את שֹרש השערוריות האלה. ויהי בבֹא השמש, ותלך וַתִּלָוֶה אל החסידות היוצאות, ובְבֹאָן אל גבול הארץ אשר למלכה הצעירה והיפה, הֵן עודָן עִם הָרֵי היערות הראשונים, וַתֵּרָא והנה עֲדַת צַיָּדים גדולה בְּצַמרות העצים הגבוהים וּרְשָתות בידיהם והם אורבים אל החסידות. אז השתערה כמו נשר על אחד הציָדים ותחזק בידיה בשתי כתֵפיו ובקול נורא צעקה אליו לאמר: “בן אדם! מדוע אין אתה נותן לחסידותי לעבור פה בשלום?”
והציָד נבהל מאד לנפשו, ויהי רק מעט אשר יפול מעל העץ ארצה מרֹב בהלה, לולא החזיקה בו שָׂרַת-הילדים בידיה, ותפול רק הרשת מידו והאיש חרד מאד ויען: “כי כן צֻוֵיתִי!”
ובַחֲקור שָׂרַת הילדים את האיש חָקֹר והוסֵף, ויגד לה כי את מצוַת מַלְכָּתָם עושים הציָדים וכי גם התאנף תתאנף גבִרתם בהם בבֹאם בבֹקר להיכל המלכה אחרי לילה באין שֵׁנה ובידם אין חסידה ואין ילד.
וְשָׂרַת הילדים צותה את הַצַּיָּד הנבהל, אשר יעזוב כרגע את מַאֲרָבוֹ וישוב לביתו ואשר יגיד לחבריו כי לא יהינו עוד להיות למפגע לחסידותיה אם יָקְרו חייהם בעיניהם. והאיש עשה כאשר צותה עליו. וממחרת בבקר באה שָׂרַת הילדים תחת הצַיָּדִים אל חַדר המלכה הצעירה והיפה ותגש אליה באין ברכה ובאין שלום ותדבר אליה קשות: “מַה לָךְ כי צִוִּית על צַיָדַיִךְ ללכוד את החסידות נושאות הילדים מדי עוּפָן?”
והמלכה הביטה מִשְתָּאָה על האשה הנכריה, אשר קומתה גבוהה ושמלתה תכלת ועיניה מאירות ועל שערותיה הלבָנות מצנפת קטנה ולבָנה עשויה מעשה-גַבְלוּת, והמלכה ענתה בשִׂיא גָדְלָה ותאמר: “רק אין זאת אשר לא תדעי אל מי אַתּ דוברת, כי לולא כן לא עָרַבְתְּ את לִבֵּךְ –”
“רב לך!” ענתה אותה שָׂרַת הילדים נמרצות ולא נתנה אותה לכַלות את דבריה. "את רָמוֹתַיִךְ ונשגבותיך אלה הניחי, ברגע אשר אנכי נצבת עִמֵך בזה. ידעתי היטב כי אַתּ המלכה אשר על הארץ הזאת, אבל אין מלכה נחשבת בעיני מאומה. מְמֻנָּה אנכי על המשמרת הקדושה מכל משמרת: עתידות משפחת האדם הָפְקְדוּ ביָדי ואני שוקדת על זְרַע הדורות הבאים. רְאִי הנה שָׂרַת הילדים אנכי, השולחת את החסידות אל הָאִמות, ואני הנני פוקדת עלַיך לבלתי – – "
אבל שרת הילדים לא יָכלה עוד לכַלות את דבריה, כי בשמוע המלכה מי האשה העומדת פניה, ותשכח כרגע את כל גאותה ותתנפל לרגליה ותַּחזק בברכיה ותתחנן אליה ותקרא: “הוי שָׂרַת הילדים הרחמניה, תעשה נא עמי רק את החסד הזה ונתנה לי ילד!”
ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע קטן ותחשוב מחשבות, ואחרי כן הרימה אותה מעל הארץ ברחמים ותדבר אליה רַכּות מבראשונה ותאמר: “לא, מלכה נחמדה, את שְׁאֵלָתֵךְ לא אוכל לעשות?”
“אבל מדוע זה לא תוכלי, שָׂרָה יְקָרָה? מדוע יבָּצר ממני הטוב אשר לא ימָנע גם מן הַנִּקְלֶה בשפחותָי?”
“הילדים מביאים לפעמים לא רק את הטוב, מלכה נחמדה, כי-אם גם מכאוב”.
“הנני נכונה בכל-לב גם אל המכאוב, שָׂרָתי היקרה.”
“אין זאת כי לא יָדַעַתְּ, מלכה קטנה וטובה, אַתּ אשר את אומרת להעמיס עלַיך. הן יחלה ילד על נקַלה ואז יושבת אמו על מטתו לילות באין שֵׁנה ובעותי מות לא יסורו מנגד עיניה. או יש אשר ימות ילד בשחר טל ימיו ואז לא ישוב עוד לב אֵם לעלוז עד עולם. או יש אשר תְּאֻשַׁר אֵם ותגַדל את בנה עד היותו לאיש, והוא יקום אחרי כן וילך אחרי אשה ויקח אותה לו ואת אמו יעזו לבדה בימי זקנָתה.”
“כל אלה לא יחרידוני, שׂרָתי הטובה. תתן נא שרתי ילד לי, כי זאת שאֵלָתי אשר אנכי שואלת בכל לבי. בחלות הילד אכלכל אותו במחלתו, במותו אמות עמו גם אני ולא אאריך חיי אחריו ובצאתו ולקח לו אשה אשמח עמו גם אָני – רק זאת עשִׂי לי, שרָתי הטובה, ונתתְּ לי יָלֶד.”
ושָׂרַת הילדים חשבה רגעים אחדים מחשבות ואחרי כן קראה: “חַכִּי ואראה אם אוכל לעשות למענֵך דבר”, ובדַבּרה נגשה אל המלכה עד כי קָרְבָה מאד ותתבונן אליה ותבט בה בעינים פקוחות לרוָחה ותהי כמדַברת אל לבה ותאמר: “אכן יש לַקְּטַנָה הזאת חוט הלֵב ואנכי לא ידעתי. הן לא מצאתיו לרֹב בלב מלָכות”.
“מה זה חוט הלב?” שָׁאלה המלכה בתאומה גדולה וגם בדאגה מעט.
“האם לא רְאִיתִו מעודֵך?” ענתה שָׂרת הילדים.
“לא”, אמרה המלכה, “לא ידעתי אֶל מָה אַתּ חושבת”.
אז שלחה שָׂרַת הילדים את ידה וַתִּתפּושׂ דבַר-מָה ותחזק בו לעיני המלכה, והמלכה הביטה ותרא והנה חוט ארֹך אשר מראהו כְמַטְוֵה זהב דק כִּפְתִיל קור עכביש דק. והמלכה תפשה בו ותמשוך בו רגע בחָפְזָה, אז חשה פתאם מכאוב בלבה וַתַּמְלֵט זעקה קטנה וחרישית. אז ראתה וַתַּכֵּר כי מקרב לבה צומח ויוצא החוט, ותשאל את שָׂרַת הילדים אם כבר רַבּו הימים אשר יצמח החוט בקרבה.
“מאז ומעודֵך צָמח מקרב לִבֵּך”, ענתה שרת הילדים, “ורק כי לא התבוננת אליו, לכן לא רְאִיתִו. הנה אנכי שולחת לך ילד, וגם לו יהיה חוט הלב כמוך, ואַתּ קשרי את החוט ההוא בּחוּטֵך ואז לא יהיה עוד איש ולא יהיה עוד דבר אשר יוכל להפריד ביניכם עד עולם”.
והמלכה נשאה את קולה ותבך מרֹב שמחה בשמעה את הדברים, אך בטרם תמצא מלים להביע את דברי תודתה וברכתה, וְשָׂרַת הילדים התנשאה וַתָּעָף בעד החלון החוצה וַתַּעַל כעב תכלת אל מתחת השמים וַתֵּעָלם. אז קראה המלכה למינִקתה ותספר לה בעליצותה כי עוד מעט ובאה החסידה גם אליה. ובהיכל המלכה החלה התכונה הגדולה, ותהיינה ארבעים תופרות עושות את הכתָּנות לַיֶלֶד היִּלוד ושנים עשר חרשי זהב עושים בזהב ובכסף ובאבני יְקר את המִּטה הקטנה ומן ההרים הובאה מינקת צעירה ובריאה, ויהיו כלם מחכים בכליון נפש אל הבּא.
ואולם לא חִכּו ימים רבים, כי עוד בערב היום אחרי בוא המינקת אל ההיכל נשמע קול מַשַּׁק צפור בחלון המגדל. אז מהרו אל החלון ויפתחוהו, והנה חסידה גדולה ובפיה ילדה קטנה, והחסידה הטילה בעצם הרגע ההוא את הילדה אל ידי המינקת השלוחות אליה ותתעופף משם בחפזון. והמינקת מִהֲרָה עם הילדה אל המלכה אל חדַר משכבה, והמלכה בראותה אותה צעקה צעקת שמחה גדולה ותתרפק עליה ותשק לה ולא חדלה.
והילדה יַלדה נחמדה ויפה עד להפליא, צחה ואדֻמה וִיצֻרֵי גוה עגְלים ושערת ראשה צְהֻבָּה ועיניה תכלת. והמלכה מהרה וַתְּחַפֵּשׂ, והנה אמת נכון הדבר: מן הלב הקטן אשר ליַלדה יוצא חוט זהב דק מאד מאד, אשר יאמין הרואה כי רק בנגֹע אליו הרוח וְיִנָּתק, ואולם חזק הוא ואַמיץ, אשר לא יכלה המלכה בכל כחה לנַתּקו או לכרות ממנו במספרים ככל אשר יכרתו. והמלכה בראותה כי מן הנשים אשר על סביביה אין רואָה ואין מתבוננת, מִהֲרָה ותקשור את חוט לב הילדה אל החוט אשר עם לבה, וַתָּחָש בנפשה פתאם זֶרֶם חֹם נעים אשר זָרַם מלב הילדה אל לבה והחֹם נתן שמחה גדולה בלבה.
והמלכה לא עזבה מן היום ההוא את הנערה אף רגע אחד, ותקרא לה שֵם הִילְדָּה, ותהיינה שתיהן יחדו כל היום וכל הלילה. בימים הראשונים ושני חוטי הלב הקשורים יחדו היו קצרים מאד, אשר לא יכלה האֵם לִרְחוק מעל בתה אף כמלֹא שעל, ותהי הִילְדה הולכת אחרי המלכה בכל אשר הלכה, וכאשר פִּגְרָה המינקת הנושאת את הנערה מלכת מעט, והיה החוט מושך בלב המלכה בחָזקה, אשר צעקה המלכה ממכאוב פתאם ותעמוד תחתיה. ואולם כאשר הלכה הנערה הלֹך וגדֹל, כן הלך החוט הלֹך וְהַאֲרִיך. וכאשר החֵלה הנערה לרוץ ברגליה, ויהי החוט אָרֹך דַּיוֹ, אשר תוכל הנערה לנַתּר ולפַזֵז לבדה בכל אוּלמֵי ההיכל, והמלכה לא ידעה מכאוב; וכאשר מלאו לה שתי שנים, וַיֶאֱרַך החוט למן החדר אשר למלכה ועד אַפְסֵי הגן אשר להיכל, ותהי הִילדָה יכֹלה להתהולל על פני הדשא כאֲוַּת נפשה, ואִמה באשר היה שם לא ידעה ולא חשה; וּבְהַגִּיעָהּ לַשָנָה החמישית, ויהי אֹרֶך החוט רב מאד, אשר תוכל לשבת במר כבה רתומה לסוסים נחפזים ולנסוע דרך שלש שעות, והחוט גם לה וגם לאִמה לא הכאיב בְּהִמָּשְכוֹ. ואולם את הגבול הזה ומעלה לא עברה הִילדה, כי כאשר נמתּח החוט עד למאד, ויהי הכאב אשר בלבה גדול מאד ותשאל את נפשה בחמת רוח גדולה לשוב אל אִמָה.
והִילְדָה הלכה הלֹך וגדֹל והחוט הלך הלֹך והַאֲריך, ותהיינה המלכה ובתה נפש אחת, ורק למראה עינים היו כנפרדות אשה מרעותה. ויהי היום והמלכה ישבה בחֶדְרָהּ אשר במגדל והִילדה ומינקתה הלכו לשוח על שפת הים, ופתאם חשה המלכה מכאוב בלבה אשר לא חשה כמוהו מעודה, ותזעק זעקה גדולה ותמהר ותצא על המעקה לתור את בתה, כי משם ירָאֶה כל הגן אשר להיכלה עם החוף והים, ותרא והנה המינקת סופקת כף אל כף וגוזזת את שער ראשה ועל פני הים ספינה אשר מפרשׂיה פרושׂים והיא נחפזת וממהרת לברוח. והמלכה הכירה בתבנית הספינה כי ספינת שודדי-ים היא, כי באו שודדים ויגזלו את הַפְּרִינְצָה הִילְדָה ויקחוה עִמם לארצם הרחוקה.
והמלכה צָעקה מרה וַתַּזְעֵק את אַדְמִירָלֶיה וחֹבליה ומַלָּחיה, ויחרדו אליה כלם, כי נבהלו מאד, ותצַו אותם להביא את אֳנִי מלחמתה הגדולה מכל אניותיה ולצאת המימה. וַתִּכּון האניה בחפזון במהרה, ואולם בַּהֲרִימָה את עָגְנָהּ לא נראו עוד שודדי הים ואניָתם. והמלכה יורדת גם היא עם אנשיה אל היָם והיא יושבת על יד תופש המשוט, ובמשוך החוט נמשך גם לבה בה בחזקה ויכאב לה. ולכן ידעה להגיד אל-נכון על פי מֶשֶךְ החוט את עֵבֶר הדרך אשר תחתור אליו האניה בלכתה.
וָאֳנִי-המלחמה אשר לַמלכה גדולה ומהירה שבעתים מאנית השודדים, וישובו שודדי הים לְהֵרָאות הם ואניָתם שנית מקץ שתים שעות. והמלכה האיצה באנשיה לפרושׂ את כל מפרשׂיהם, ותהי אניתה הולכת בסערה בין גלי הים, וְהָרֶוַח אשר ביניהם הולך ודל ומשך החוט הולך ומעט והמכאוב אשר בלבה הולך ורפה, ויהי עוד מעט ויהיו קרובים אל אנית השודדים עד למאד, אשר יָכְלָה המלכה לראות את הִילְדָה במו עיניה בשִבתה על מכסֵה האניה בין שני שודדים, מזה אחד ומזה אחד, והיא בוכָה.
“הִכָּנֵעוּ!” קראה המלכה ביַד רב-חֹבלה על פי קְנֵה-הדִבּור באזני השודדים. “הּכָּנְעו ועשינו עמָכם חסד!”
אבל השודדים בשמעם את הדברים לעגו להם, וימהרו ויַחתרו בכל כחם ככל אשר יכֹלו, למען המָלט מרודפיהם. ואולם המלכה ואנשיה קָרְבו אליהם הלֹך וקרֹב, ויהי עוד מעט אשר יוכלו לְחַשֵׁב את מספר הרגעים עד הַדְבִּיקָם אותם. הֵמָה רחוקים מהם רק עוד כּבְרות ים אחדות, והשודדים תָּפשׂו את הפרינצה הִילְדָה ויטילוה אל הים. ואנשי המלכה בראותם את הדבר נבהלו מאד ויחרדו חרדה גדולה, ואולם המלכה לא חרדה ולא פחדה, ותעמוד קוממיות אצל כַּרכֹּב האניה וַתַּנַּע את זרועות ידיה למעלה ולמטה, לפנים ולאחור, ותהי כמושכת אליה דבר אשר לא תראֶנו עין. והאנשים אשר באניה האמינו כי קסמים קוסמת המלכה, כי לא ראו את הדבר אשר היא מושכת. ואולם משכה המלכה בכח גדול ובחפזון עצום בחוט הלב והפרינצה הִילדה נמשכה אחריו, ומקץ רגעים אחדים נראתה הנערה בצד האניה והמַּלָּחים מהרו וידיגוה מן המים ויקחוה וישימוה בזרועות אמה. ואנית המלכה התאמצה שבעתים מבראשונה ותרדוף אחרי השודדים, וכאשר הדביקו את אנית השודדים ויתנפלו עליה ויטביעו אותה ואת אנשיה יחדו במֵי הים, ולא יָספו עוד שודדים למן היום ההוא והלאה לפשוט על חֻפֵּי הארץ אשר לַמַלְכָּה.
ובשוב המלכה עם בתה המוּצָלָה אל היכלה עשתה משתה גדול לכל הָאַדְמִירָלִים והחֹבלים והמּלָּחים, והפרינצה הִילדה חלתה ותפול למשכב מרֹגז רב ומפחד ומן הקֹר אשר במים. והמלכה יָשבה על מטת בתה ולא סרה ממנה ותכלכל את חָלְיָהּ. ויהי בלילה וַתֵּרָדֵם, כי עָיְפָה מאד, והמות בא חרש ויאמר לקחת את הנערה עמו. הוא עודו עושה כה וכה ושולח את גָרְמֵי זרועותיו לתפוש את הנערה הקטנה, ועיניו ראו פתאם את חוט הלב העובר ממנה עד אִמה והוא נוצץ לאור המנורה כפתיל זהב כהה. אז נבהל רגע אחד, וינסה כה וכה לתפוש לאטו את החוט ויבקש לנַתּקו בתּוֶךְ, ואולם חָזַק החוט מכל כחו העצום ולא יכֹל המות לעשות קטנה או גדולה, ויהי כל מעשהו אשר עשה כי עורר את האֵם ואת בתה משנתן ותראינה אותו. והפרינצה הִילדה בראותה את המות החביאה את ראשה אל מתחת השמיכה, ואולם המלכה תפשה את שרביט הזהב הכבד אשר עמה בפנת החדר ותך בַּמָות מכה גדולה ותקרא בקול גדול: “צא מזה, משחית, צא מזה!” – והמות צֻוָּה לקחת רק את הִילדה לבדה, ולא את המלכה, וכאשר קצרה ידו מהביא את האחת בלעדי רעותה. לכן כלתה אליו הרעה לעזוב את הבית באין דבר, ויברח על נפשו מפני מכּות המלכה אשר הכתה אותו עד כי עצמותיו המשתקשקות חִשבו להִשָׁבר, וימָלט ויעָלם בחשכת הלילה.
והִילדה חָיְתָה מחָליה ותָּשב לאיתנה, ותלך הלֹך וגדֹל ותיף ותהי לנערה גדולה ופורחת, והמינקת הזקֵנה אשר לַמלכה ראתה ותאמר: “אכן בא המועד לתת את הפרינצה לאיש”. ואולם המלכה לא חפצה לשמוע ותזעף ותען: “עוד המועד גדול, מינקת, עוד המועד הגדול”. בעת ההיא ובן-מלך בא מאחת הארצות הקרובות לבַקר בהיכל המלכה, וירא את הִילדה ויהי כמשתולל למראֵה יָפְיָהּ הגדול ויקרא: “את הפרינצה הנחמדה הזאת אקח לי לאשה וִיהִי מה; רק היא או אין אף אחת”. וגם הוא מצא חן בעיני הִילדה, ובשאלו את פיה אם תלך אחריו, ענתה “אלך”, ושניהם באו לפני המלכה לבַקש מעִמה כי את בריתם תברך. ואולם המלכה ענתה: “לא, בתי, הדבר הזה יפָּלא מהיות!”
“מדוע?” שאלה הִילדה וַתָּרֶם קול בכי.
ואמה חבקה אותה בזרועותיה ותשק לה באהבה ותען בנחת ותאמר" " אַל תשאלי מדוע, ורק האמֵן האמיני לי כי יפָּלא הדבר הזה מהיות. שְׁבִי בשלום עמי ודעי כי אין מקום על פני האדמה אשר יגדל שם אָשְׁרֵךְ מִשִׁבְתֵּךְ בבית אִמֵךְ".
ואולם הִילדה לא האמינה בזאת. וכאשר האיץ בה בן-המלך לנוס עמו לארצו ולהיות לו שם לאשה, ויבֹאו הדברים בלבה ותשמע לו, ובהיות הלילה יָשבה על סוסו וימהרו שניהם לִרְכּוֹב. שעות אחדות רכבו יחדו בחפזון, ולבה לא הִכּה אותה על מִרְיָהּ אשר מָרְתָה באִמה. ואולם חוט הלב גם בהאריכו עד מאד לא היה אָרְכּוֹ עד בלתי קץ, ובחצות הלילה, המה הגיעו עד לגבולות הארץ אשר לאִמה, והחוט נִמתּח עד למאד ולא יכֹל להמָשך עוד. והִילדה חשה פתאם את מֶשֶךְ החוט בלבה עם מכאובים נוראים, ואולם אהבתה את בן-המלך חָזְקָה מאד, אשר הַבְלֵג הבליגה על מַדְוֶיה ותוסף לרכוב עמו, אף כי הלכו מצוקותיה הלֹך וגדֹל לכל צעד וצעד אשר צָעַד הסוס בדרכו.
ואולם גם המלכה בהיכלה חשה בִמְשוך החוט בלבה ותדע כי בּורַחַת בתה, ותקם בחשכת הלילה לרדוף אחריה מהר, כי לא יכלה לשאת את מכאוביה אשר בלבה. ותהי המלכה רוכבת כרוח סערה וכברק מעופף וכרכב אש, ולפנות בקר הדביקה את הבורחים, כי לא יָכלו לְהֵחָפֵז ברכבם בהיותם שניהם יושבים על הסוס האחד. “עִמדו, עִמדו”, קראה המלכה, וּבְהַגִּיעָהּ עם סוסה עד לעֻמת הסוס אשר לשניהם דִבּרה בקול תוכחה ותאמר: “הִילדה, הנה מצאת את לִבֵּךְ לעזוב את אִמֵךְ, תחת אשר אִמֵךְ לא היתה מוצאת את לבה מעולם לְעָזְבֵךְ אותֵךְ”.
“כן ארחות החיים”, ענה בן-המלך; “ואנחנו הנה ידענו נאמנה כי באחריתֵך תסלחי לנו, גבִרתנו המלכה”.
והִילדה ירדה מעל סוסה וַתַּסְתֵּר את ראשה בחיק אמה ותאמר בקול דממה: “לבי כָאַב בי מאד מאד ואלַיך מְשָכַנִי, ואולם מבן-המלך לא אוכל להרפות”.
והמלכה חבקה את בתה בזרועותיה ותען באהבה ותאמר": “אנחנו השתַּים לא נוכל להפָּרד אשה מעל רעותה. הן לא תחפצי כי אעזוב את ארצי ואת ממשלתי ואלך אחריכם, ולכן שובו אַתּם ושְׁבו עִמי, היי לבן-המלך לאשה ככל אשר תאַוה נפשכם ואחרי מותי יֵשב על כסאי אחרי וימלוך תחתי”.
ובן-המלך והפרינצה הִילדה חבקו איש את אחיו בשמחה ובקול צהלה ואת יד המלכה הטובה נשקו וישובו שלשתם יחדו, ובכל מקום אשר הגיעו באו יושבי המדינה ויצהלו לקראתם, ובבֹאם אל ההיכל החֵלו ימי משתה ושמחה בחצר המלכות ולכל העבדים ולכל יושבי הארץ, ויהיו ימי הַמִשְׁתִּים עשרים ואחד יום, ואחרי-כן היתה חתֻנת הפרינצה הִילדה ובן-המלך, ובַעמוד הפרינצה תחת חֻפָּתָהּ נפלה על צוארי אמה ותאמר אליה בקול דממה: “הן אשה אהיה לאיש, ואולם אותֵך לא אעזוב לנצח”.
ולנצח לא עזבה את המלכה ותאהבנה כימי היותה נערה קטנה ושוכבת בחיקה. וחוט הלב היה דק, אשר לא ראה אותו איש זולתי המלכה, ואָרֹך היה, אשר לא ידעה אותו הפרינצה הִילדה לעולם בהיותה בקרב הארץ, ובצאתה אל מחוץ לארץ ותצא אמה כפעם בפעם עמה יחדו ולא נתנה את החוט למרוט בו עד למכאוב.
והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלֹך וְזָקֹן, ותזקן מאד מאד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גרשה אותו לפנים, ובבֹאו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתיצבו לפניה ותאמר לו: “עמיתי המָּוֶת! עתה לא יבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה”.
“וחוט הלב?” ענה המות. “הן לנַתּק אותו לא אוכל ולקחת את הפרינצה עמי גם היא לא צֻוֵּיתִי”.
אז באה מחשבה בלב המלכה העיֵפה למות לפנות גם הפעם לְשָׂרת הילדים אשר היתה לה לישועה לפני ימים רבים. ויהי בערב ותעל אל מגדל היכלה, ובהָחֵל החסידות הנושאות ילדים לעבור על פניה, ותקרא לאחת ותשאל מעמה, אשר תגיד לשָׂרַת הילדים כי המלכה קוראת לה וכי הדבר נחוץ.
והחסידה עשתה את דבר המלכה בשובה וממחרת היום באה שָׂרת הילדים ותתיצב לפני המלכה. ופני הַשּׂרָה לא שֻׁנו ברב או במעט, עוד קומתה גבוהה ועיניה מאירות ושערותיה לבנות ושמלתה תכלת ומגבעת קטנה ולבנה על ראשה, ורק המלכה לא היתה עוד אשה צעירה ויפה כאז, כי אם אשה יְשִׁישָׁה אשר פניה קֻמטו ועינה קמו ושערותיה כמו שלג. ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע אחד בחמלה גדולה ואחר כן החליקה בידה על קדקד ראשה הלבן ועל לחייה המקֻמטות ותשאל באהבה: “מָה אַתּ שואלת מעמי, בתי הנחמדה?”
“שׂרָתי היקרה”, התחננה המלכה אליה בקולה הרפה. “אֵיתָן הוה חוט הלב כל הימים ואולם עתה בא המועד לְנַתְּקוֹ, ואת הדבר הזה רק אַתּ לבדֵךֻ תוכלי לעשותו עשי-נא עמי את החסד הזה וְהִתַּרְתְּ אותו, למען אשר יבוא המות וישאני עמו למנוחה, כי עיֵפה אנכי”.
“בתי”, ענת שׂרת הילדים, “את חוט הלב לא יוכל איש לְנַתֵּק, לא אני ולא המות. ואולם לדבר הזה אַל נא תשיתי את לבך, לכי למנוחתך בשלום ובִטחי בי, כי לא יאֻנה לבתךְ כל אָון”.
“בָּךְ בטחתי”, ענתה המלכה ותשק את ידי השָׂרה למו פיה, ושׂרת הילדים נשקה לה גם היא אל מצחה וַתָּנָד בראשה ותֵּעָלם מעיניה.
ובחצי הלילה בא המות וידַבר קְצָרוֹת ויאמר: “הכל נכון, בֹּאי”. ובקר מצאו את המלכּה מתה על מטתה. והפּרינצה הִילדה היתה למלכה ותתאבל מאד על אמה, אך מעט מעט נִחֲמָה אחריה, כמשפט הילדים מאז במות עליהם אבותיהם. ואולם מהעת ההיא והלאה לא מצאה את לבה לעזוב את ארצה, כי כפעם בפעם בבֹאה עד הגבול הֵחֵל לבה לִכְאַב עליה עד להפליא ותִּמָּשֵׁך בחֹזק היד לבוא יום יום אל קבר השיש אשר לאמה. וכאשר זָקְנה מאד גם היא, וַתָּמָת וַתִּקָבר בקבר אמה וחוט הלב העשוי זהב אשר עין איש לא תראֶנו יָצא וַיְּרֻקָּם מלב האם המתה אל לב הבת המתה גם מאז והלאה עד עולמי עולמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.