כתוצאה מתורת הדימויים, ומהתפתחות שני המינים כמייצגי תכונות “טבעיות” שונות, קרה לאנושות דבר נורא: בכל פלג מיני קיימת רק מחצית התכונות של האנוש; ולכן, שני המינים מקופחים, בהיותם מעין חצי-אדם. מכאן, שאם החברה מכתיבה תכונות מסויימות לנשים, ואחרות לגברים, הרי כל התכונות ה"נשיות" אינן מתפתחות בגבר, ולכן גם הוא רק חצי-אדם.
התכונות שתורת הדימויים הטביעה בנשים הן, כאמור, שליליות בעיני הגבר. התכונות של ה"גבריות" אינן שליליות בעיני האשה. מאחר שאשה סבילה ונכנעת מקבלת את נקודת-המבט של הגבר (שהרי לפי רשימת תכונותיו הוא גם ה"חכם"), היא גם רואה עצמה בעיניו: כחלשה, טיפשה וכו'. הסברתי לעיל כיצד הופך האדם אספקלריה של עיני החברה (או הגבר — במיקרה זה).
התכונות ה"גבריות" (בחברה שלנו) לעומת ה"נשיות" הן, כפי שהוגדרו על-ידי הגברים: תכונות של החריג, הבלתי-נורמלי. התכונות השליליות, שאין בהן מכוח החיים, או מבהירות השכל, או מהפעלתנות של שעות היקיצה — כל תכונות “היום” — אינן לנשים. נשים הן “הלילה” על כל מוראותיו: הן חלשות, נכנעות, סבילות (פסיביות), רגשניות, פועלות באופן אינטואיטיווי (בניגוד לפעולה שכלתנית-מבוקרת), הן מיסתוריות, אינן יודעות מהן הן רוצות, בלתי-אחראיות, נוטות-למריבות, ילדותיות, בלתי-עצמאיות וזקוקות למישענת; הן שטניות, ערמומיות, הפכפכות, עוקצניות, קטנוניות, טיפשות וכו'.
כתוצאה מהיות חיוניות כדי לגדל ילדים, ניתנה להן כתוכנה “נשיית” — גם תכונת הריגוש האמהי, כקשור ל"אינסטינקט הביולוגי" שלהן.
כתוצאה מהיותן חיוניות לשמש את הגבר במיטה, ניתנה להן כתכונה “נשיית” — גם תכונת ה"יופי", כדי שתתהדרנה ותערבנה לחיכו.
כדי לשמור להן את ה"פסיביות" — ולהבטיח בכך את היותן נכנעות בכל עת להזדווגות (ובעיקר הזדווגות ואגינלית 1 שיש בה אורגזם לגבר), ניתנה להן גם תכונת הקרירות-המינית, ונקבע שאין להן צורך בהנאה במין — ולכן, אין להן גם צורך “לבגוד”.
התכונות החיוביות של הגבר הן, כמובן, הפוכות בדיוק, כשם ש"יום" הוא היפוכו של “לילה”.
ומאחר שאין הגברים מולידים ילדים, אין להם צורך בחום אימהי או בביטויי-ריגוש באהבה, המיוחסים רק לאינסטינקטים האימהיים. גבר איננו מנשק את בניו, ואיננו מחבקם “כמו אשה”. הוא איננו מנשק (בדרך-כלל) את הוריו, קל-וחומר חברים סתם.
ומאחר שאיננו יכול להיות פסיבי כאשה — אלא אקטיבי, הוא המחזר אחר האשה, והוא הבוחר בה. אם הוא הבוחר, אינו חייב להיות יפה. צריך שיהיו לו רק תכונות המסייעות לו בבחירה טובה, כלומר עין בוחנת ושיקול דעת. זו הסיבה שאין חולקים לגבר תכונה של יופי אלא של חוכמה.
אם האשה מסכימה להסדר כזה, היא צריכה להיות לא רק בעלת תכונות של עבד (כניעה וסבילות) אלא גם טיפשה, ואפילו מאזוכיסטית. ואומנם, כל אלה חולקו לה כתכונות. בניגוד לה, אין ל"גבר" התכונה של כניעה — חובתו לא להיכנע. אין לגבר טיפשות, כי הוא יודע מה טוב לשניהם גם-יחד. יש לו חוכמה. אין לו גם תכונת המאזוכיזם, ולעומת זאת יש לו תכונות השליט: החלטיות, יד קשה, רצון ברזל, ובכל הנוגע לאשתו הוא הופך גם סאדיסט — כתכונת-נגד למאזוכיזם.
בניגוד להיעדר-החמימות כלפי ילדיו ושאר הבריות, ניתנה לגבר תכונת החום המיני, שבלעדיה לא היו יכולים להעניק לו את תכונת הפעלתנות המינית. יש לו, איפוא, די חום בשביל שניהם. בעוד אשר לאשה מותר להיות קרירה ו"פאסיבית" במיטה, הגבר חייב להיות תוקפן מסוג חיובי, ולא להתחשב ב"קרירות" האשה, כדי לבעול אותה בסערת-להט.
אין צורך להוסיף, כדי להוכיח שהתכונות שניתנו לנשים הן שליליות; אך מעניין לציין כי אבחנה זו בין התכונות של שני המינים (שהיא האבחנה ה"מעמדית" הראשונה בהיסטוריה), הועתקה במשך התקופות להגדרת כל המעמדות או הגזעים, או העמים הנחשלים לעומת הגדרת העילית השלטת. (כאמור לעיל, כל ה"קבוצות" וכל ה"פרטים" בעולם, נעשים ברבות הזמן אספקלריה של עיני החברה: הם נעשים, איפוא, נחותים, אם מתייחסים אליהם כאל נחותים.)
התכונות ה"נשיות" הוכתבו לכל קבוצה “מפגרת” ולכל גזע שה"תרבות" ביקשה להשתלט עליו. העבדים בכל העולם היו, כמו הנשים, “נכנעים, סבילים, טיפשים, רגשניים, מיסתוריים, ערמומיים” — ותמיד הצדיקו השליטים את שילטונם בכך שהעבדים “אינם מסוגלים” להסתדר מחוץ למעמדם כעבדים, כי “אין לסמוך עליהם”: הם בלתי-יציבים, בלתי-עצמאיים, אינם יודעים מה טוב בשבילם.
תכונות אלו יוחסו בעבר לאיכרים ולמשרתים, והן יוחסו גם לכושים באמריקה או לאפריקנים באפריקה הדרומית, כדי להצדיק את ה"הפרדה"2 וליצור את הפער בין הטוב לרע.
תכונות אלו (נשיות) מייחסים גם בישראל, לעדות המיזרח. האשכנזים מתייחסים אליהם בעליונות מפני שהם, לדעתם: רגשניים, “סתומים”, בלתי-יציבים, “אוריינטליים”, נוטים להיסטריה ולהפרזה, ובסך-הכל מפגרים-לכאורה, לעומת עדות יוצאי המערב.
“הפנתרים השחורים” בישראל — המבקשים להיטיב את עצמם, נחשבו בעיני הממשלה כאנשים היסטריים, רגשניים, בלתי-אחראיים למעשיהם; אנשים “לא-נחמדים” (בשפת גולדה), שאין להם אנינות-הטעם כדי לארגן את תביעותיהם ולהגישן בשנינות גברית, או — שאינם מסוגלים לדאוג בעצמם לעצמם.
תכונות נשיות מייחסים גם לכל זרם אמנות או סיפרות או ארכיטקטורה בלתי-מאוזנים. כל דבר שיש בו גודש, הוא “נשיי”. כל אמנות ההופכת “מאניירה” — שיש בה סימני ניוון בצורת הצטעצעות ולעיסה-חוזרת, היא “נשיית”. כל פסל רכרוכי “חולני” הוא נשיי. כל עמוד בבניין יוני, חסר עוצמה ויציבות, הוא “נשיי”, וכל עמוד מאסיבי ויציב הוא “גברי”.
כתוצאה מחלוקת התכונות הנ"ל מובן מדוע האשה נחותה שבעתיים אם היא משתייכת למעמד נחות, או לעם נחות, או לגזע נחות. כלומר, אצל הכושים, אצל העבדים, אצל ה"פנתרים", או במשפחת האיסלם — האשה נחותה כאשה, ונחותה כגזע או כמעמד. לפעמים היא נחותה גם כגזע בתוך עם נשלט — כלומר, יש לה נחיתות משולשת, שבתוכה ה"נשיות" היא הראשונה, בהיותה בינלאומית.
כתוצאה מן ה"שוני" בין המינים, נוצר קרע. אבל גרועה מן הקרע עצמו הגזירה שנגזרה מן ה"שוני" — שכל מחנה המין האנושי, הנשיי והגברי גם-יחד, נמנע ממנו להתפתח כאדם שלם. אין צורך להדגיש עד-כמה חסרות התכונות הגבריות לנשים כדי לאפשר להן “כוח” (שהרי אפשר גם להגדיר את כל תכונות הנשים כולן בשם אחיד: "חולשה"). אבל, יש להסביר לגברים כי כל תכונות הנשים, שהם מסתייגים מהן ואינם מקנים לעצמם — הן בבחינת חסר חמור להשלמת אישיותם. גם הגברים, כמו הנשים, לעולם אינם יכולים לפתח עצמם כאדם שלם, למרות כל נכונותם, ולמרות הנטייה המודרנית להנחותם לקראת מימושם העצמי, כשלם.
כשם שחסרות תכונות השכל לנשים, חסרות תכונות הרגש לגברים. יתר-על-כן: חסרות להם דווקא התכונות הלבביות העושות את האדם אנושי: רוך, חמימות, גמישות, אינטואיציה, אבהות, הידברות, פתיחות, סובלנות וכו'. בלי כל אלה אין לדבר על “אנושיות” או על אופי “הומני”, שהוא המפתח ל"מימוש העצמי".
זו הסיבה לכך שכל הטיפוסים ה"גבריים" עד קיצוניות, הם ילדותיים מחד, או תימהוניים מאידך. סימלי הכוח, כמו ה"ג’יימס-בונדים" הדון-ז’ואנים, אלה ש"אינם יודעים" לטגן ביצה, וסימלי השכל, כמו הפרופסורים המפוזרים, המטגנים את השעון כשהם מתבוננים בביצה…
שני סוגי הסטריאוטיפ הגברי — בעלי-האקדחים או בעלי ה"רציו" — אינם יודעים גם להסתדר עם כאב-ראש פעוט או נזלת קטנה. ה"גבר" בקיצוניותו איננו אדם מבוגר, ואיננו “אנושי”, כי אין אישיותו שלמה. חסרה לו ה"נשיות". לסיכום: שני המינים סובלים חסר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות