חינוך התינוקות לחקות את דרכי המבוגרים כדי להזדהות איתם, נשען על חוק מדעי, הידוע כ"חוק ההתנייה".

פסיכולוג בשם פבלוב גילה חוק זה בניסוייו עם כלבים. הוא גילה שאפשר להביא כלב לידי כך שיתפוש במוחו את הקשר בין בשר (מזון) לבין פעמון שמשמיעים באוזניו בו-זמנית. אם כלב מפריש ריר מפיו למראה הבשר, ואם משמיעים לו צילצולי-פעמון בשעת הגשת הבשר, ואם חוזרים על ההצמדה מיספר רב של פעמים, הכלב לומד לא רק שבשר ופעמון “הולכים יחד”, אלא גופו יפריש את הריר — בסופו של האימון — גם למישמע הפעמון בלבד.

ניסוי זה הוכיח כמה-וכמה דברים, והשלכות התגלית היו רבות ומשתרעות על כל עולם הלמידה, האסוציאציה והרגש של בני-האדם, אם כי ההתנייה שנעשתה בכלבים דיברה רק ברפלכסים פיסיולוגיים. מאז פבלוב, גילתה הפסיכולוגיה כיצד קורה שתינוקות מבינים שהסינר קשור במזון, או שהמזון קשור באם.

יחד עם גילוי ההתנייה של פבלוב נולד גם מושג ה"חיזוק". ה"חיזוק" הוא קוביית-הסוכר שבה משתמש מאלף-הכלבים, ובמיקרה של פבלוב — הבשר. כאשר רוצים שהכלב יבין כי מעשיו נכונים, נותנים לו את הפרס בצורת מזון, המחזק ומאשר את מעשיו. במשך הזמן נעשו גם ניסויים כדי להוכיח כי המזון צריך להיות טעים יותר מאשר מזין, כי גם כאשר ניתנו לעכברים מים שהומתקו בסכרין (שאיננו משביע), השיגו מהם אותה תוצאה שהשיגו מי-סוכר (המשביעים). מכל זה חשוב להדגיש כי הנועם הפיסיולוגי והפסיכולוגי (הסיפוק ההנאתי) משמש מניע מכריע.

ה"חיזוק" אינו בהכרח הפרס הנעים. יש שכר (נעים), ויש גם עונש (בלתי-נעים). “חיזוק-חיובי” הוא השכר, ו"חיזוק-שלילי" — העונש.

בתהליך ניסוייו של פבלוב בכלבים, גילה גם שחיזוק חייב להיות עקיב. הוא גילה שאם יצרף את הפעמון אל הבשר, יהפוך הפעמון חיזוק נעים המתנה את הריר. אם יוסיפו לפעמון אחר-כך גם חיזוק בלתי-נעים— יחברו, למשל, לגופו של הכלב אלקטרודה חשמלית ויעבירו בגופו הלם חשמלי מכאיב, אפשר בכך להביא את הכלב לידי נוורוזה. כאשר “ישגעו” כלב כזה עם שני חיזוקים נגדיים (פעמון הקשור בתפישתו עם משהו נעים, והלם חשמלי מכאיב), יתבלבלו תגובותיו, והרפלכסים הפיסיולוגיים ייפסקו, כאילו נוצר בהם קצר. הכלב מגיע לידי שיתוק. הוא רובץ בכלוב, כחולה.

תהליך זה מסביר את שייאמר להלן (בפרק על תיסכולי האשה), בקשר להתהוות הנוורוזה הנשית על-ידי אי-הבהירות של השכר והעונש שאנחנו מעניקים לאשה על אותו תיפקוד. (בתפקידיה כעקרת-בית אומרת לה החברה “מקומך במטבח”, והבית מתפרש כחיזוק שלילי; ובאותו תפקיד עצמו מעניקה לה החברה חיזוק חיובי, בהבטחה שהיא-היא “לב” הבית.)

אבל, עיקר רצוני כאן הוא להדגיש את ה"התנייה", כדי להסביר את הדגש הרב שהחינוך שלנו שם על השכר והעונש, ועד-כמה חייב הילד להיענות לכל החיזוקים בשנותיו הראשונות, בהיותו חסר-אונים ותלוי בסיפוק צרכיו במבוגרים. חשוב כאן גם להדגיש, כי ההתנייה הנעשית בתקופות הראשונות של החיים (שהן פרימיטיוויות מבחינת הצרכים), יוצרת הקבעה של תגובות המשתרשות ככל שהחברה מסביב מוסיפה על חיזוקי השכר והעונש של ההורים — חיזוקים זהים, ובשטחים רבים.

אם לשוב לענייננו (החינוך לדימוי נשיי ולדימוי גברי), אפשר להבין עד כמה אין לתינוקות ברירה אלא להתחנך כל אחד על-פי הסטריאוטיפ שמטביעים בו; ועד-כמה ההטבעה היא יסודית ומשתלטת, מפני שהתקופה הראשונה של חיי התינוק היא גם התקופה שבה מוטבעים ההרגלים, בדרך של אילוף והתנייה.

ההתנייה מסבירה גם את ההשפעה הגורלית שיש לאם בחיי התינוק, ומדוע האימהות, והאם הפרטית של כל אחד מאיתנו, הוטבעה בתודעתנו כערך עליון.

אבל כשם שניתן להבין את האימהוּת כמערכת-יחסים מותנית, כך ניתן, בהסתמך על המדע, להבין שאותה מערכת-התנייה אפשרית לא רק לגבי האם הביולוגית, אלא גם לגבי כל אם-מאמצת, או אפילו לגבי אֵם ממין-זכר.

האימהוּת הפכה אחת “הפרות המקודשות” של האנושות, בגלל תלותם של הצאצאים בפרה-האם. בחברה האנושית התלות היא ממושכת יותר מאשר אצל שאר בעלי-החיים, כי הבשלתו של התינוק מתמשכת מינקותו דרך ילדותו ועד להתבגרותו. תקופה זו מתארכת כיום עוד יותר, ככל שהחברה נעשית תרבותית יותר. התלות הביולוגית מתמשכת ככל שההכנה לחיים מתארכת; משך הלימודים מתארך, והתלות הכלכלית של הנוער המתבגר מאריכה באופן מלאכותי גם את התלות הביולוגית-פסיכולוגית.

במאמר “הסתגלות וחינוך” מאת פרופסור נתן רוטנשטרייך ב"מגמות" (מארס 1960), מדגיש רוטנשטרייך את ההבדל בין הסתגלות מתוך הכרח לבין הסתגלות חינוכית שיש עימה שפיטה עצמית והכרעה הכרתית של הילד. ההסתגלות הראשונה אופיינית לכל אורגניזם חי התלוי בסביבה לצרכי קיומו. האורגניזם מסתגל במיקרה זה, ומזדהה עם ההורים מפני שהם “הסביבה” שהוא שרוי בתוכה, ושממנה הוא מקבל את מזונו. האורגניזם אנוס לנהוג לפי הנתונים של הסביבה, אחרת יקפח את חלקו כאורגניזם. אין לו מקורות-יניקה משל עצמו ואין לו עוצמה משלו, זולת ההזנה שיכולתו הפיסיולוגית תקבל מן הסביבה שלתוכה הושלך. הסתגלות כפוייה זו שונה, מדגיש פרופ' רוטנשטרייך, מהסתגלותו של ילד בכיתה, למשל, שעה שיש בידו האפשרות לשקול כיצד ואיך יסתגל.

צורך ההסתגלות של התינוק אל סביבתו הראשונה מסתבר, איפוא, לאור תלות התינוק במבוגרים, ומתאפשר לאור החוק המדעי של יכולת התינוק “להתנות” את תגובותיו, ולפתח את ריגושיו בעזרת “עוצמת ההרגל” —מונח שטבע הפסיכולוג היל, המתאר את יציבותו של הרגל מסויים והתנגדותו להכחדה או לשינוי. “עוצמה” הוא מושג שמשתמשים בו לגבי ההזדהות. הילד או הילדה לומדים (ע"י ההתנייה והחיקוי) להזדהות עם דגם האישיות המטפל בהם. עוצמת ההרגלים, כמו עוצמת אילוף בעלי-החיים, תלוייה במיספר החזרות שהוחזקו ע"י שכר ועונש. כשילד מקבל אישור שהוא מתנהג “בסדר”, מחזקים בכך את התנהגותו. כאשר ילדה אינה מתפרעת “כמו ילד” אלא יושבת בשקט “כמו ילדה”, היא מקבלת אישור (חיזוק) להתנהגותה כשאומרים לה: “ילדה טובה.”

הילדה חשה ב"שכר" דרך החיוך, או דרך נימת-הקול. כשדגם החיקוי (האם או האב, או המטפל) נוזף בילדה הקופצת ומתפרעת “כמו ילד” — היא חדלה מהתנהגותה. היא תלוייה עד-כדי-כך באהבת ההורים (או המטפלים) עד שאין כל אפשרות שתתנגד לדעתם, או שתתן ביטוי לעצמאותה. אם היא ילדה (ולא ילד), האילוף שלה לשתוק כמו “ליידי” הוא כה מוקדם, שהיא נעשית הרבה יותר צייתנית-שקטה מאשר ילד, ואין כל סיכוי שביטויי עצמאות או עוצמה שלה יגיעו לידי ביטוי.

מאמרו של פרופ' רוטנשטרייך מתריע כנגד החינוך המשמש בידי החברה כאמצעי לסיגול הילדים לדפוסיה. “החינוך,” הוא אומר, “אינו רק אמצעי בידי החברה, אלא גם אספקלריה שלה. את האספקלריה הוא חייב להציג בפני החברה. הוא חייב לומר לה שאין העולם מתחיל ונגמר עימה; שיש מימד נוסף, הוא מימד הפוטנציה של האדם שלא נדלתה.”

ברעיון זה הוא רומז לכך שההסתגלות, כפי שהיא היום, הינה כפוייה, והיא גם חונקת. הוא אינו מבדיל בין ילד לילדה. בעיית הילדה אינה קיימת במדע. אבל אפשר להדגיש על-פיו את מה שקורה לילדה במיוחד.

יש סכנה בעצם ההסתגלות, בהיותה כובלת התנהגות, וקוטלת בכך את חינוך הפוטנציאל. דבר זה נכון שבעתיים לגבי הילדה, שמרסנים בה את כל ההתנהגות ה"שובבה", המחסנת, שאותה מעודדים בילד כ"הכנה לחיים".

חשוב, בעיני, מאמרו של נתן רוטנשטרייך כדי להביא את מסקנתו ש"יש במיכלול המציאות האנושית יותר מאשר מציאות אחת, יותר מאשר פני המציאות שאליה אנו מסתגלים ושעימה אנו נעים. ההיסטוריה מייצגת כלפי תקופתנו מבחינה חינוכית את גיבושי הפוטנציות השונות, זאת אומרת את האפשרות למציאות אחרת. היא עשוייה לסייע לחינוך בפריצת הכבלים של הסתגלות אל אותה סביבה אשר במיקרה אנו חיים בתוכה."

חיבּרוּת — מנקודת-מבטו של גבר    🔗

הרעיון שחברה זו איננה המציאות היחידה האפשרית, איננו חדש. לא רק מבחינה פילוסופית, או דתית, אלא בהסתמך על המחקר. הסוציולוגים הצביעו על כך בהתבססם על אנתרופולוגים. הוכח גם באופן מדעי, במחקרים של חיבּרות (socialization), כי הילד נוטל את זהותו ותפקידו מאנשים שהוא חי עימם: “האחרים החשובים” (כפי שכינה אותם הוגה-הדעות ג’ורג' ה. מיד). לאחר תקופת-מה לומד הילד כי מעשיו ותפקידיו משמעותיים לא רק לגבי החוג האינטימי המשפחתי, אלא זהים עם ציפיות של “חברה” מורחבת יותר. כלומר, לא רק אמא (או המטפל האחר) מצפה מן הילדה שתתנהג באופן שונה מהילד, אלא החברה כולה. (כלל “האחר” — the generalized other — בפי מיד.)

במחקרים אלה נקבע, שזהותו של האדם מוענקת לו תוך כדי פעולות חוֹברות: יחסי-גומלין בין הילד (התלוי ב"חיזוקים") לבין הסביבה המגדלת אותו, בתהליך של התנייה.

בחברה ה"מערבית" לומד הילד ע"י “חוֹברות” להיות גבר, וילדה לומדת להיות אשה. בספרו של ב.ל. ברגר: “הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה)”, הוא אומר (בעמ' 104):

“בדיוק כשם שמצויים תפקידים גיזעיים שאדם רוכש ומזדהה עימם, כן מצויים תפקידים מיניים. האמירה ‘אני גבר’, יש בה משום הכרזת-תפקיד לא פחות מן האמירה 'אני קולונל בצבא ארה”ב'. כולנו מכירים בעובדה שאדם נולד זכר. לעומת זאת, אפילו הקפדן חסר-ההומור אינו מדמה בנפשו כי נולד עם נשר-זהב על חבל-הטבור שלו. אולם היות זכר מבחינה ביולוגית, הרי זה רחוק מאד מן התפקיד המסויים, המוגדר באורח חברתי (וכמובן, היחסי מבחינה חברתית) הנילווה אל הקביעה ‘אני גבר’. ילד אינו צריך ללמוד דבר כדי להגיע לזיקפה. אולם הוא חייב ללמוד להיות תוקפני, להיות בעל-שאיפות, להתחרות עם אחרים, ולחשוש מפני עדינות-יתר המתגלה בו."

סיפרו של ברגר מהווה, אגב, דוגמה טובה לכך שגם ספרים מודרניים-מבריקים נותנים לאשה, הקוראת בהם, את תחושת היותה חריג. ברגר מדבר בשנינות משכנעת על השפעת החיברות על האדם, ועל האפשרות שהחברה שלנו “אונסת” גבר להיות גברי — אבל גם הוא מדבר על הגבר בלבד. כל הדוגמות שלו הן כאלו היכולות לדבר רק על הגבר. הוא מדבר על “קולונל בצבא ארה”ב," על ה"פיסיקאי" העוסק בהכנות להשמדת העולם, על ה"כומר" בכנסייתו, או על “מסדר-הלוויות” — והרי כל אלה תפקידי גברים בחברה שלנו. המישפטים המסבירים כיצד “אדם בוחר לו אשה” — או את מצבו של “קתולי הנושא אשה לא-קתולית” — או כיצד “נשים” לא פתרו את בעיותיו של הגבר (במובן “נשים-יין-ושירה”), מחדדים עוד יותר את תחושתה של האשה, כי אין המחבר דן בה. כשהוא כותב (בעמ' 35) ש"הסוציולוג מוצא את נושא-מחקרו בכל פעילות אנושית" — עלי להסיק מכך שאין הוא מכיר ב"פעילות אנושית" של נשים או, גרוע מזה: שהנשים אינן קיימות בעיניו כ"אנוש" — ולכן אין הן כלולות בעניין.

אם ברגר מדבר על התרגשות סוציולוגית כעל “התרגשות שבגילוי הידוע כשהוא משנה את מובנו” (לראות באור חדש — אותו עולם שבו עשינו כל חיינו), הרי העולם המוכר שבו “עשינו את חיינו” הוא תמיד עולם המניח שבכל המדעים ובכל התורות מדובר מנקודת-מבטו של הגבר. לא מיקרה הוא, שבין ההגדרות של “מיהו הסוציולוג” מביא ברגר גם את זו של “משקיף”, שהעיר בלשון בוטה — “סוציולוג הוא בחור המבזבז 1,000,000 דולר כדי למצוא את דרכו אל בית-בושת.”

נקודת-מבט גברית היא, איפוא, גם זו של הסוציולוג המודרני ביותר, מפני שגם סוציולוג, כפי שמודה ברגר בעצמו — “הוא רק בשר-ודם, שאיננו מצליח להפריד בין תובנותיו (insights) המיקצועיות לבין ענייני היומיום שלו.”

בחיי היומיום שלנו, העולם הוא עולם של גברים (אף שסוציולוג כמו ברגר מוקיע את הדיעה שעולמנו איננו יכול להיות גם עולם אחר).

לכן, הדוגמות בספר הן, ברובן, מציאותיות, והן מאשרות את טענת הפמיניזם, שבגלל החינוך הקיים היום אין באמת במציאות שלנו “אסטרונוּס”-אשה.

הבעייה של היעדר נשים, או נשים כחריג, עדיין לא נחקרה. אף שהיא בעייה כל-כך מיוחדת, כל-כך ראוייה לחקירת הסוציולוגים, וכל-כך מבטיחה “התרגשות של אכסטזה” (המלווה, לדעתו של ברגר, חקירת כל בעייה שהיתה בלתי-ידועה לחלוטין ולכן גם בלתי-מובנת לחלוטין) — עדיין לא הצליחה לשמש נושא. ברגר קובע שהסוציולוג “חי בחברה, הן בשעות שהוא עובד והן בשעות שאינו עובד.” שלא כמו שאר האנשים:

———"האסטרונום אינו חי במערכות-כוכבים רחוקות, הפיסיקאי של הגרעין יכול, מחוץ לעבודתו, לאכול ולצחוק ולשאת אשה——— המומחה ללשונות זרות מדבר עם אשתו בשפת מולדתו———."¹

בניגוד למה שקבע הסוציולוג ברגר על עבודתו חסרת-השעות, הרי מנקודת-מבטה של האשה, מאחר שאין הוא משלב בתובנותיו את החצי השני של ה"חברה" (הנשים), אין גישתו מדעית, או מוסרית.

הסוציולוגים אינם שונים במובן זה מן הפסיכולוגים (כפי שנראה להלן), או מאנשי הדת או מכל גבר פטריארכלי. החזית המאוחדת הזו של אי-ההתייחסות לקיומה של האשה כאנוש (לבד מתפקידיה הביולוגיים), מעוררת את החשד שיש “כוונה רעה” בחזית זו. אם כי הכוונה-הרעה יכולה להיות “לא-בכוונה”, לגבי הפרט. מה שמעניין אותנו כנשים, הוא להבין כיצד מצליחה “תורת-הדימויים” לשכנע אותנו לראות את תפקידנו בחברה, ואת תכונותינו המיניות, כתורה-מסיני.

סיפרו של ברגר מסביר יפה כיצד נקבעת זהותו של האדם על-ידי החברה:

"התפקיד צר, מעצב ותוחם את הפעולה והפועל כאחד… בדרך-כלל הופך אדם לאותו דבר שהוא עושה כתפקיד."

קביעה זו עוברת בסיפרו כחוט השני, בכל “תורת התפקיד” של הסוציולוגיה:

—"אפילו זהויות הנראות לנו כ’אני-החיוני' שלנו, נועדו לנו על ידי החברה." — “אנו נעשים לזה אשר אליו כיוונו, כשפנו אלינו.” — “הילד הזוכה בכבוד לומד לכבד את עצמו.” — “ילד קטן המוחזק כ’שלומיאל' נעשה כזה, ממש כשם שמבוגר המוחזק כאל-מלחמה צעיר ונערץ, מתחיל לראות עצמו ככזה, ולהתנהג כיאה לדמות כזו.”

כאמור, אין בסיפרו של ברגר דוגמות לנשים. אל החוקים שבספר מסבירים כיצד הופכות הנשים מושפלות וחסרות כבוד-עצמי, מפני שמתייחסים אליהן כאל יצורים מושפלים.

אין בספר דוגמות להסביר מדוע האשה רואה עצמה כחלשה מפני שמתייחסים אליה כאל חלשה. היעדר הדוגמות אינו סותר את ההיגיון של ההיקש. אדרבה: היעדר הדוגמות לגבי נשים, מחזק את טענתי שהנשים כה בטלות בעולם של הגבר (והסוציולוג בכלל זה), עד שהפכו משוללות באופן מדעי ביותר.

אין פירושו של דבר שברגר הסוציולוג יתנגד לכך שאשה תצטט את מסקנתו, שעולם זה — וחברה זו — אינם האפשרות היחידה של קיום. כמו פרופ' רוטנשטרייך לעיל, וכמו ברטרנד ראסל ומרגרט מיד, שאצטטם להלן, יש להניח שגם הוא מדבר על אפשרויות אחרות — מפני שחברה זו לא הצליחה, ודרושה לנו חברה אחרת.

כשמדובר בתיקונים חברתיים של סוציולוג, הרי התיקון המכריע, לדעתי, הוא השינוי בתפקידיהם החברתיים של המינים.

“רק על-ידי חריגה מתוך השיגרות המובנות-מאליהן של חברה, נוכל להתייצב נוכח המצב האנושי בלא מיסטיפיקציות מנחמות. אין זאת אומרת כי רק האיש השולי או המורד יכול להיות אמיתי. פירוש הדבר הוא כי החופש מניח מראש שיחרור מסויים של התודעה. יהיו אשר יהיו אפשרויות החופש העומדות לרשותנו, אי-אפשר להביאן לכלל הגשמה כל עוד מוסיפים אנו להניח כי ‘עולם-הבסדר’ של החברה הוא העולם היחידי שבנמצא.”

ברגר מסביר מדוע מעטים האנשים השוחרים שינוי, על אף שיש בו “אכסטזה”:

“החברה מעמידה לרשותנו כוכים חמימים ונוחים למדי, אשר בהם יכולים אנו להתכרבל בחברת רעינו ולהכות בתופים המחרישים את יללות הצבועים באפלה שמסביב. ‘אכסטזה’ היא פעולת היציאה מתוך הכוכים כדי להתייצב בדד, פנים-אל-פנים, מול הלילה.”

הקטע הנ"ל הוא ההסבר של כל פחד משינוי — והוא העומד מאחרי כל חסידי הסטאטוס-קוו, המתנגדים ל"שיחרור-האשה".