אל מרגרט מיד הגעתי אחרי שיחה שהיתה לי עם מורה מודרנית, התומכת ברעיון ה"שיחרור". היא יעצה לי לצטט את סיפורי־המיקרא כדי להוכיח עד כמה מופלית האישה אצלנו לרעה, ולצטט את האנתרופולוגית מיד כדי להוכיח שקיימות בעולם חברות, שבהן הנשים אינן בהכרח אותן נשים מסיפורי־המיקרא. כלומר: אפשרית מציאות אחרת. קראתי את ספריה של מיד, “גבר ואשה” ו"מין ומזג", והחלטתי כי יש בהם אומנם הוכחה חותכת לטיעון הפמיניסטי שהחברה היא המעצבת את פני הנשיות והגבריות, כרצונה. מאידך, מבלבלות אותי מסקנותיה, הנראות לי סותרות. אחר־כך למדתי שמרגרט מיד הפכה אחת הדמויות המותקפות על־ידי התנועה לשיחרור האשה באמריקה ובטי פרידן, בסיפרה “המיסטיקה הנשיית”, הירבתה לדבר כנגד הסתירה שבין האשה מיד לבין אשת־המדע מיד.

על אותה סתירה דיברתי לעיל, בדברי על איש־המדע כשני חלקים של גבר: אובייקטיבי וסובייקטיבי. גם בנשים “מצליחות” קיימת סתירה זו בדו־הקיום שלהן, וגם מרגרט מיד, כאיש־מדע ממין נקבה משמשת דוגמה לכך. בראיון של גייל שהי (פורסם ב"לאשה", כנראה בתרגום, בגיליון 9.12.73) עם האנתרופולוגית בת ה־71, עמדה גם המחברת (גייל שהי) על הסתירה שבין דיעותיה ומימצאיה המדעיים של מיד, ובמיוחד על הסתירה בדיעותיה בין מה שנכון בשבילה באופן אישי, לבין מה שנכון לכל בנות־מינה – שאר הנשים. זוהי, בדיוק, גם עמדתן של הנשים ה"מצליחות" שעליה עמדתי לעיל – אלא שכאן הנזק לשיחרור" גדול עוד יותר, כי מרגרט מיד היא כיום סמכות בינלאומית, שיכולה היתה לסייע לרעיונות שיחרור האשה.

היא עצמה, בחייה האישיים, מודה שעסקה תמיד בתכססנות כדי להסתדר עם גברים (היא היתה נשואה 3 פעמים – בהיותה עצמאית מכדי להיות “נשיית”: נכנעת). בראיון הנ"ל סופר שאביה של מרגרט מיד אמר לה בנעוריה: “חבל שאינך בחור. היית מגיעה רחוק.”

אביה ידע שזהו עולם של גברים, אבל משדובר בבתו (ולא באשתו) הוא היה מוכן להגן עליה מפני השתלטות הגברים. מרגרט מיד ידעה כיצד לנגח את אביה במדריך שלה, פראנץ בועז, שעמד לכפות עליה עבודה בקרב אינדיאנים אמריקניים “בעוד החלטתה נחושה לחקור את פולינזיה”. היא רמזה לאביה ש"אם בועז יתעקש, תהיה בכך שתלטנות מצידו." היא פנתה אל רגש היריבות הגברית של אביה, וטענה שבועז מנסה להשתלט עליה.

תכסיס זה הועיל. המדריך נכנע, אביה תמך בה בכסף ששמר למסע סביב העולם, ומרגרט הנשואה יצאה לסמואה בתנאים שקבעה היא־עצמה, כשהיא שומרת על שמה מלפני נישואיה.

עצמאותה של אשת־המדע, גם בחייה האישיים, היתה אגוצנטרית, בהיותה טובה רק בשביל עוצמה אישית¹. באותו מאמר אמרה מ. מיד: “לבנות הדור שלי, להיות אשת קריירה ואם, אפילו לילד אחד בלבד², הצריך כמות עצומה של אנרגיה. ולי היתה כמות כזאת. או של מזל.”

היא מדברת על אנרגיה, כאילו היא סבורה שכל מה שנחוץ לאשה כדי להצליח בקריירה אינו אלא תוספת אנרגיה, כדי למלא שני תפקידים כאחד; אבל במקום אחר באותו ראיון קבעה באורח חד־משמעי (אם־כי בעקיפין) שהיא הינה היוצא־מן־הכלל, מאחר שרוב הנשים אינן צריכות לשאוף לקריירה (כמוה).

היא אומרת: “האמריקאיות הן אמהות טובות, אך רעיות גרועות.”

"– – – האמריקניות היו חזקות, נאות, קיבלו את הרע יחד עם הטוב. אבל להיות רעיה טובה, אם את עושה מזה קריירה, פירושו לצפות מראש את דרכיו של הזולת, להיות מוכנה לטפל בו כשהוא בא הביתה. כל גבר שיש לו משהו חשוב לעשות – מחנך או פוליטיקאי, למשל – זקוק לרעייה־במישרה־מלאה שתאפשר לו זאת.

“– – – עלינו לטפח אנשים³ הנהנים מהקדשת חייהם לזולת – לבעלים או לילדים – ומוצאים בכך שימחה אמיתית.”

כל זה לא היה טוב בשבילה, אישית. היא עצמה – כאשה שהיה לה צורך ללכת אחר ליבה ולא אחר בעלה, נפטרה מכל בעל שעמד בדרכה. אחרי הטלת הפצצה האטומית על הירושימה בקיץ 1945, לא רק קרעה כל עמוד בספר שכמעט סיימה כבר את כתיבתו⁴, מפני שכל משפט ניראה לה מיושן, אלא: “שנותי כרעייה משתפת־פעולה, המנסה לשלב עבודת־שדה נמרצת וחיים אישיים נמרצים, באו גם הן לקיצן.” כנראה חשה, עם התפוצצות פצצת האטום, מה שחש כל אדם בשעת חירום ובשעת מלחמה: כי כל התיאוריות תפלות, וכי הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואין לבזבז אף רגע של החיים העצמיים על איזה בעל שתלטני המפריע לעבוד. החיים העצמאיים, לפי שיכלה של מיד – הכתיבו לה תמיד עבודת־שדה, לא עבודת־בית.

גם גייל שהי עמדה על הסתירה המהותית בדבריה ובחייה של מרגרט מיד:

“– – – היא המשיכה ודיברה על כוח־העבודה המשכיל הזול ביותר בעולם: אשה נשואה. אבל בכל פעם שדילגה מן האישי אל הכללי, החל מוחי מתעצבן. משך חמש השנים שאני מכירה את ד”ר מיד, תהיתי מה מניע אותה להכריז את הכרזותיה אלו על חיי־המישפחה האמריקניים.

“– – – למיד יש מעט מאד סבלנות כלפי אנשים המרשים למאבקם עם הגיהנום הפרטי שלהם לחבל בכישוריהם. היא הכניעה את הגיהנומים שלה, או התעלמה מהם. מדוע אין הנשים יכולות לצעוד מהר מן הפרברים הברבריים שלהן, על העצמות החרוכות של חיי־הנישואין שלהן, לאסוף את הילדים המעוותים שלהן, להודות שהמישפחה של דור הגרעין היא ניסוי־בשואה, ולהמשיך במלאכתן ולעשותה כהלכה? מה מחזיק אותן? העובדה שאינן מרגרט מיד, כמובן.”

המדע נבוך ממסקנותיה. ואומנם, בהקדמה למהדורה החדשה של סיפרה “מזג ומין” מודה מרגרט מיד שהאשימו אותה באי־עקיבות מדעית. אמרו עליה, היא כותבת: “לא ייתכן שהיא תחזיק בשני הקצוות גם־יחד; אם היא מוכיחה כי תרבויות שונות מסוגלות לעצב גברים ונשים בדרכים הנוגדות את התודעות שלנו על הבדלי־מין שמלידה – הרי אין היא יכולה לטעון, כי קיימים הבדלי מין.”

את ההאשמות נגדה פטרה בתשובה: “למזלה של האנושות, לא זו בלבד שמסוגלים אנו להחזיק בשני הקצוות, אלא אף בהרבה יותר מכך.”

המסקנה שלה, בסופו של הספר (ובסופו של דבר) היא, בעצם, למען שיחרורנו מכל סטריאוטיפיות, מפני שיש מישקל רב יותר להבדלי המזג בין בני־האדם. הבדלי־המזג מתעלמים מהבדלי־המין, ומגשרים בין שני המינים. לכן אנו, כפמיניסטיות, חייבות להתעלם מכל הסתירות שמעוררת מיד.

חשוב בשביל טיעוננו לקבוע כי מרגרט מיד, האנתרופולוגית, הוכיחה במחקריה רבי־הערך בשבטים שונים, כי לא רק אפשרית חברה “אחרת”, אלא אף אפשרית חברה שבה הנשים הן גבריות והגברים נשיים, מבלי שהתיפקודים וההזדהות יתבלבלו או ייתקלו בקושי כלשהו. מחקריה של מרגרט מיד מוכיחים, מעל לכל ספק, כי מה שנחשב בחברה המערבית שלנו “טיבעי” מפני שהוא שייך לביולוגיה שלנו (ה"אימהות", ה"כניעה", ה"פסיביות") אינו טיבעי כלל וכלל בחברות אחרות.

בהקדמה לסיפרה “מין ומזג” כותבת מיד:

"– – – מצאתי שלושה שבטים, שלמזלי שכנו בתוך איזור אחד של מאה מילין. באחד, גם הגברים וגם הנשים נוהגים כפי שאנו מצפים מנשים שינהגו כאן – בדרך אבהית, מתונה ונענתנית;

"בשני, שניהם נוהגים כדרך שאנו מצפים שינהגו גברים – בצורה תקיפה ויוזמנית; ובשלישית, הגברים נוהגים כפי הסטריאוטיפ שלנו לנשים – חתוליים, בעלי תלתלים ארוכים ועורכים קניות, בעוד הנשים שופעות מרץ, מינהלתניות ומהוות בנות־זוג נעדרות־קישוטים…

“לכל אחד משבטים אלה היתה – כמו בכל חברה אנושית – הנקודה של שוני מיני כדי להשתמש בה כנושא אחד במסכת החיים החברתיים, וכל אחד משלושה עמים אלה פיתח נושא זה בדרך שונה. מתוך השוואת הדרך שבה הם ‘המחיזו’ את השוני המיני, אפשר להגיע לראייה עמוקה יותר של אותם יסודות המיבנים החברתיים, שבמקורם אינם רלבאנטיים לעובדות הביולוגיות של הסיווג המיני…”

מימצאיה של מרגרט מיד חשובים כדי להוכיח שאין שום דבר ודאי לגבי מה ש"טיבעי" לאדם. כל מה שחינכנו לראות כ"גברי" מלידה יכול להיות “נשיי”, במקום אחר, ולהיפך.

בסיכום סיפרה “מין ומזג” היא כותבת (בסתירה עם מסקנותיה ב"גבר ואשה", לעיל) את ה"אני־מאמין" שלה, הזהה עם זה של כל פמיניסטית. דבריה, שאותם אצטט להלן, עשויים לשמש דרישה־מדעית (זהה לחלוטין עם דרישת הפמיניזם) לבטל לחלוטין סטריאוטיפיות מינית כלשהי, כדי לאפשר בניית חברה עשירה יותר ומורכבת יותר.

"במקום שם מקובלת הכתיבה כעיסוק, שכל מין יכול לשאוף אליו בכושר־התאמה מוחלט, אין צורך להציב בפני יחידים, שבידם היכולת לכתוב, מחסומים הנובעים מחלוקה על־פי המין; ואין הם צריכים, אם הם כותבים, לפקפק בעצם גבריותם או נשיותם. עיסוק זה, שאיננו מעוגן עוד בכשרים מוגדרי־מין, יכול מעתה לגייס את שורותיו מ’מלאי' כפול של אמנים פוטנציאליים. והרי כאן אנו יכולים למצוא תוכנית־אב בשביל לבנות חברות, שתחלפנה הבדלים שרירותיים – באמיתיים.

"עלינו להכיר בכך שמתחת לסיווגים שעל־פני־השטח של מין וגזע, קיימים אותם כוחות פוטנציאליים, החוזרים ומתחדשים דור אחר דור – רק כדי לגווע, כיוון שלחברה אין מקום עבורם. ממש כשם שהחברה מתירה עכשיו את העיסוק באמנות לבני כל אחד משני המינים, כך יכולה היא להתיר התפתחותם של כשרים מיזגיים סותרים רבים, בכל מין משני המינים. היא יכולה לזנוח את מאמציה המגוונים לחנך את הנערים ללחום, ואילו את הנערות – להישאר פסיביות; או לחנך את הילדים כולם ללחום.

“תחת זאת, עלינו ליצור את צורת המוסדות החינוכיים שלנו כך, שיפתחו במלואו את הילד המגלה נטייה להתנהגות אמהית, ואת הילדה המגלה נטייה מנוגדת, המדורבנת על־ידי מלחמה כנגד מיכשולים. שום כישרון, שום נטייה, שום חיוניות של הדימיון או דייקנות המחשבה – בל יאבדו את הכרתם מצידנו רק משום שהילד שניחן בהם משתייך למין האחד ולא למשנהו. שום ילד בל יעוצב בקשיחות לדפוס אחד של התנהגות, אלא תחת זאת חייבים להיות לנו דפוסים מרובים. הילד צריך לחיות בעולם, שלמד להתיר לכל יחיד את הדפוס המתאים ביותר לכשריו.”

אולם הסתירה בין ספריה, מביכה, ומסוכנת לשוויון. מי שקרא, למשל, רק את סיפרה “גבר ואשה” ימצא את מסקנותיה שם שונות לחלוטין ממסקנות “מין ומזג” הנ"ל. כשהיא מדברת בעמ' 258 על טעם מקורי וכישרון מקורי של ה"נשים", היא מחזקת דווקא את גישת הסטריאוטיפיות המקובלת, אל כל אחד מן המינים. היא גם אומרת, בעקיפין, שיש ייחוד שונה לכל מין, בכישרון ובטעם, כאופייני לכל אחד ואחד מן הזכרים, לעומת הכישרון והטעם (השונים) של כל אחת ואחת מן הנשים.

ב"גבר ואשה", כשהיא מדברת על שיחרור (שיחרור־כביכול) היא רואה שיחרור במתן אפשרות לאשה לתרום את כישרונותיה לחברה, אבל היא קובעת בפירוש כי קיים שוני בכישרונותיה, וכי שוני זה מתבטא בסטריאוטיפיות, בדגמים קבועים, ותלוי בביולוגיה.

בעמ' 263 (“גבר ואשה”) היא כותבת:

"ייתכן כי בתחומים מסויימים, כגון מדעי־הטבע, המתימטיקה, או המוסיקה הכּלית שבהם יהיה תמיד לגברים אותו חין־סגולה חד־מן־החד, הקובע את כל ההבדל, ואף כי לא תתקשינה הנשים ללכת בעקבותיהם, הנה יגלו הם תמיד את מרבית התגליות החדשות.

“מאידך, עלולים אנו למצוא כי בתוקף חוויית־אימהותן, שאותה נקל להקנות לאשה גם אם חשוכת־ילדים היא, יהיה לנשים יתרון על הגברים כאותם מדעי־אנוש המצריכים אותו סוג־תכונה הנקרא ‘אינטואיציה’, באין אפשרות להפרידו ליסודותיו.”

על אותו “חוש אינטואיטיווי”, ועל אותו “אינסטינקט אמהי”, במובן החייתי של המילים (המורידים בסופו של דבר את האשה לרמה הביולוגית של החיה) דיבר גם פרויד, ומאז – כל הדוברים.

מרגרט מיד סבורה כי הנשים המשתחררות מאיימות לפלוש לתפקידי הגברים, ולהוסיף תחרות ומלחמה (אף־על־פי שניראה לה טיבעי שהגברים פלשו, כדבריה, לתפקידים שהיו בעבר נשיים), ולכן היא שואלת: “אם אין הרפואה גרועה מן המכה” (עמ' 261).

הסתירה בין מסקנה קיצונית כל־כך לבין דיברי עצמה בספר אחר, נובעת מן העיוורון של עולם הנשים כולן – משכילות ולא־משכילות כאחת. היא דוחה את רעיונות השיחרור, מבלי להכירם. הרי אין ה"שיחרור" מבקש לפלוש לתפקידי הגברים, ואין איפוא “מכה” כזו קיימת. השיחרור רוצה מה שמרגרט מיד עצמה רוצה, בסיכום “מין ומזג” לעיל.

הסתירות בדיעותיה הן ה"תיסכולים" של כל אשה חסרת־שיחרור, או משוחררת־למחצה (“מצליחות”, בעיני החברה). אשה כמו מיד היא אשה עם “מעמד”, אבל לא עם “שיחרור”.