גם הרפואה המודרנית מחנכת את הנשים לפחד מפני כל שינוי במצבן. הרפואה נעשתה “מבינה” בפסיכולוגיה. היא יודעת שכל אשה צריכה לדעת מניין היא באה ולאן היא הולכת, כלומר: להסתכל באמא שלה ולחקות ולהזדהות, כדי לחיות כמוה, אחרת יהיה איזה חולי במינים.
כאילו, שוב, היינו אומרים לה שמבלי עזרתו של פרויד לא היינו יכולים להתפתח באופן טיבעי, בצורה נכונה, אשה – כאשה, וגבר – כגבר. האמת היא, שכתוצאה מן הפסיכואנליזם והפסיכואנליזה וכתוצאה של תורת־הדימויים, יצרנו את כל הסטיות מן הנורמה. הרפואה מודה כיום שגם ההומוסכסואליות וגם הפריג’ידיות (קרירות מינית), גם הלסביות וגם הנימפומניות (להיטות מופרזת באשה; אצל גבר אין הפרזה…), הם, במיקרים רבים, בריחה מן הנורמה כתוצאה מלחצים סביבתיים שוברים. ובכל זאת, הרפואה אינה רוצה בשינוי – ומוכנה להמשיך בעיוותים.
“ידיעות אחרונות” פירסם ב־21.3.73 מאמר של ד"ר ב. עמוס, שנקרא “מדוע האשה נכנעת”, ובו הובאו דיעותיהם של זוג מדענים, ד"ר מוריס וורק וד"ר הילארד רוג’רס, מאוניברסיטת קליפורניה – אשר “כמעט שהנחית בניסיונותיו מכת־מוות מדעית לעקרון התנועה־לשיחרור־האשה.” לדעת ד"ר עמוס, גילו שני המדענים את אמריקה, בכך שהזריקו הורמונים נקביים לחולדות הנקבות, “המנהיגות, שגילו את התכונות התוקפניות ביותר. והנה, לאפתעתם, הפכו החולדות התוקפניות והשליטות נכנעות.” בשלב זה הופסקו זריקות האסטרוגן הנשי, והתוצאה – “החולדות השקטות הפכו שוב חולדות שליטות ותוקפניות.”
אין כל חדש במחקר זה. רמזתי עליו לעיל, והוא מובא בכל “מבוא לפסיכולוגיה”. חדש רק הבילבול. הוא מסביר, לכאורה, מדוע האשה נכנעת, וקובע כי כאשר החולדות לא קיבלו הורמון ניקבי, שבו להיות שליטות ותוקפניות. אם כך, האם לא נובע מדבריו שחולדות נורמליות, בלי תוספת הורמונים נשיים, הן שליטות? והרי לא זאת רצה ד"ר עמוס לומר. מה שמזיק ביותר לדימוי האשה המבקשת להשתחרר ממצב נחות הוא השימוש בכל מיני “מחקרים” בצורת הוצאת ה"צימוקים" שניתן לעשות בהם כרצונך כדי להציג אמת בדוייה – בכל מיקרה לטובת חוסר שינוי. ולכן חשוב כאן לצטט את העיתונות, כי העיתונות מציגה ומסבירה את המדע, שאיננו מגיע לציבור הרחב. כך הופכת העיתונות לאמצעי “מחנך”.
ד"ר עמוס יודע, וקובע ש:
"התנועה־לשיחרור־האשה, החפצה להפוך את הנשים לגברים1, חייבת גם לשנות את השוני ההורמונלי בין גברים לנשים2. דבר זה יגרום לשינוי התפקיד הביולוגי של האשה בטבע3, ואשה שהיא גבר תיראה כמו גבר, כולל זקן, שפם וקרחת.
“– – – האם הנשים תסכמנה לכך? האם זה באמת מה שהנשים חפצות? לתנועה האמריקנית לשיחרור־האשה פיתרונים. המסקנה: זכויות לנשים: כן. אפשרויות שוות לנשים: בהחלט כן. אבל שינוי הורמונלי – בהחלט לא.”
(טוב שד"ר עמוס הרגיע אותנו! אחרת היינו מזריקות לעצמנו הורמונים כדי להשתחרר!)
הנזק שממשיכים רופאים לגרום לדימוייה של התנועה־לשיחרור־האשה, הוא כפול: הוא מבוסס על היעדר ידע על דיעותיה, והוא הופך את מלחמתן הצודקת מגוחכת, חסרת־סיכוי, ומייצגת שיגעון כלשהו. הרופאים מסכימים, כאנשי־רוח נאורים, ש"צריך להיות שוויון", אך מזלזלים בתבונת הנשים להעריך נכונה את מצבן.
מאמר כמו זה של ד"ר עמוס הוא דוגמה מצויינת לדרך שבה הרופאים ואנשי־רוח (ולא סתם פרימיטיווים) חוסמים, במאמריהם, את “האפשרויות השוות לנשים”. הם שותפים לצביעות הכללית. יד אחת שלהם דורשת שוויון, והיד השנייח דוחה, כאומרת: ראו איזה שוויון אווילי ומסוכן אתן רוצות! אתן רוצות להיות גברים? – הרי יצמח לכן זקן!
מאמר שני, של רות שרייבר (אף הוא ב"ידיעות אחרונות", 1973), מביא את דבריו של ד"ר אדווארד לווין מהפקולטה לסוציולוגיה באוניברסיטת לווילה, שיקגו. הוא אומר: “בצד הישגיה המרשימים של התנועה־לשיחרור־האשה בעולם המערבי, יש לרשום גם את מחיר ההישגים: השיבוש בהגדרות ברורות של תפקידי הגבר במישפחה ובחברה; השינוי המהותי ביחסו הריגשי כלפי אשתו והתערערות המיבנה המישפחתי המסורתי.”
הוא מנתח באובייקטיוויות ובהיגיון רב, את הבעיות ששיחרורה של האשה יגרום לגבר ולמישפחה. (קשה גם להבדיל בין דיברי העיתונאית לבין דבריו של ד"ר לווין עצמו – אבל אין זה משנה, כי הפירושים לדיברי אנשי־המדע, כפי שהם נמסרים לנו מהעיתונות הם שקובעים.)
כתבה העיתונאית: “להמחשת הבעייה, מביא ד”ר לווין את דוגמת הגבר הכפוף בעבודתו ל’בוס’־אשה. במיקרה זה, מתפתחת, מן הסתם, מערכת יחסים ביורוקראטית של האשה היוזמת והגבר המבצע. מיבנה זה נוגד, ברוב המיקרים, את נטיותיו הטיבעיות של הגבר ואת התפקיד שאותו הוא ממלא ביחס לאשתו ולילדיו. או־אז נוצרת התנגשות בין זהותו המינית של הגבר, ותפקידיו במקום עבודתו, לבין הציפיות והתפקידים שאותם הוא ממלא במישפחתו.
“משום כך, סבור ד”ר לווין, אין כלל מקום לצפות מן הגבר שיהיה בעל ביטחון־עצמי עיקבי ומתמיד במילוי תפקידו הייחודי במישפחה, אם הוא נתון לתנודות בלתי־פוסקות שכאלה, בתחום החברתי והכלכלי. זאת ועוד: לנוכח השיעור ההולך וגובר של גברים ונשים העובדים זה בצד זה בתפקידים מקבילים מתפתחת ביניהם, מטבע הדברים, מערכת־היחסים כבין אנשים שווים־לכל־דבר, ללא כל התייחסות למאפייניהם המיניים."
מכאן עובר ד"ר לווין לפסיכולוגיה:
“– – – החשש מפני הפרידה מן האם, עומד במרכז סבך הבעיות המתעוררות בקשר עם האם העובדת מחוץ לביתה. כאן יש לעשות הפרדה ברורה בין אמהות החייבות לעבוד לפרנסתן, לבין אמהות הבוחרות לעשות זאת מתוך הצורך הנפשי והאינטלקטואלי, וכן מתוך הרצון להשתחרר ממעמסת העבודה הפיסית והמשעממת כלשהו, בבית. לגבי המצב הראשון – הילדים לא יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם, מה שלא כן לגבי המיקרה השני.”
מכל מקום, קובע ד"ר לווין:
“הכנסת הילדים למעונות־יום תעורר לחיים חששות־פרידה, הרדומים בכל אחד מאיתנו, ובמיוחד אצל ילדים צעירים. במידה שאין מתגברים על חששות אלה בעת נביטתם, הם עלולים להתפתח ברבות הימים לאפרעות נפשיות חמורות, שתפלנה קורבנות בשיעורים לא־מבוטלים. טיבעי הוא גם, כי הנשים המעוניינות בכל מאודן בקריירה אישית, תתעלמנה גם מתופעות חמורות אלה, ותראינה בהן – בטעות מצערת – תופעות שוליות ותו־לא.”
אין לך כמעט תקלה ביחסים שבינו־לבינה, שלא האשימו בה את האשה. המאמר הנ"ל של ד"ר לווין מייצג כמה וכמה מהאשמות־שווא אלו. כל טיעוניו של ד"ר לווין הם טיעונים של הבעל הממוצע המתנגד לעבודת אשתו. וכשהבעל מתנגד לעבודת אשתו, מובן־מאליו שגם “הילדים יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם.” בבתים שבהם הבעל תומך בעבודת אשתו, מובן שהילדים “לא יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם.”
מה אומר ד"ר לווין? האם אינו אומר כי הילדים מקבלים את האם דרך עיניו של האב? אם יחדלו בעלים כמו ד"ר לווין לקבוע שאשה גורמת ל"חששות פרידה" אצל הילדים – לא יתעוררו חששות כאלה בילדים!
ד"ר לווין גם קובע בוודאות את התהוות הפחדים הבלתי־רציונליים אצל הילדים; הוא גם מאשים בכך את האמהות וגם מאשימן בכך שהן מתעלמות מתופעות של “הפרעות־נפשיות בילדיהן כדי להשיג בכל מאודן קריירה אישית.”
אשה שיש לה “צורך אינטלקטואלי”, ודאי איננה אדם כה פשטני עד כדי להתעלם מ"הפרעות־נפשיות" של ילדיה. יש לה גם די הבנה כדי לחנך את הילדים להעריך צרכים אינטלקטואליים אצל עצמם, ואף אצל אמם. ילדים כאלה מעריכים את אמם, ומתגאים בה. הם מקבלים את “מניעיה” כדבר המובן־מאליו.
המדע מאיים בכל ה"הוכחות" הללו נגד שינוי בחלוקת התפקידים. כשאת מעמיקה להבין מה בעצם אומר “המדע”, את רואה כי איננו מזהיר את האשה המשתחררת מכך שלא תוכל להיניק או ללדת, אלא, שאם תשתחרר, ישפיע הדבר לרעה על הילדים, או על האהבה.
הבילבול של אנשי־המדע נובע מאי־ידיעת רעיונות השיחרור. השיחרור דואג בעיקר לאשה הנמצאת בבית (עקרת־הבית), מפני שנשים שהן־עצמן עצמאיות אינן צריכות לדאוג אישית להצלחתן. הוא דואג לנשים שאין להן קריירה זולת משק־הבית, והרי אלו רוב־רובן של הנשים. הן לא רק בלתי־מוגנות מצד החוק, אלא הן תלויות בסיפוקן אך־ורק באהבה לבעל, או בשלום הילדים.
כשהמדע מאיים כי השיחרור יפגע לרעה בילדים או באהבה, אין הדברים אמורים בנשים המשתחררות בעצמן (היודעות מניסיונן שזוהי שטות), אלא בנשים שבבית; ותלותן בבעל ובילדים מחריפה עוד יותר כתוצאה מהאיומים ה"מדעיים". לכן גדול הנזק של איומים כנ"ל המופיעים בעיתונות היומית כפירסומת צעקנית המגיעה בעיקר לאוזני עקרת־הבית, שהיא הפגיעה יותר מכל שאר הנשים.
אחרי שאיים ד"ר לווין על האשה העובדת בהרס ילדיה, הוא ממשיך לאיים על הרס האהבה, המושתתת, לדבריו, על השוני הפסיכולוגי והפיסי. “האידיאולוגיה של התנועה־לשיחרור־האשה,” טוען ד"ר לווין, “מכירה אך־ורק בשוני הפיסי ואינה מכירה בשוני הפסיכולוגי. לכן, שימת הדגש על הצד הפיסי־בלבד של היחסים, תניע את האשה לחפש יחסים מיניים בלבד ללא כל מניעים נפשיים – תופעה הרת־סכנות לעצם קיום מוסד המישפחה.”
איזה היגיון יש במישפטו זה של ד"ר לווין שאשה משוחררת תחפש יחסים מיניים לשמם בלבד? הרי כל מאבקה הוא נגד יחסים מיניים לשמם!
מנציחי השוני בסכסולוגיה 🔗
הבילבול בשטח “מדע” המין הוא הגדול ביותר. כשהוא יורד אל דפי העיתונות, הוא מתכסה המוניות מזה וסתירות מזה. אין זה סוג המדע האובייקטיווי שמומלץ ללמדו בבתי־הספר, אלא מדע־קלוקל הניבנה על חוסר חינוך מיני. זהו המדע הדואג לכוח־הגברא ומזהיר מפני שיחרור האשה.
מדע המין היורד אל ההמונים ולרמתם מהכרזות העיתונות, מוגש על־ידי חסידי ההשקפה הגברית, הרואה באשה מיצרך מיני. מנקודת־ראות זו המיצרך הוא נקלה, והמין עצמו נקלה.
העיתונות הזולה מטפלת בהרחבה במין מפני שהעיתונות היותר־מכובדת איננה מוכנה להתלכלך בכגון דא. כל עוד החינוך הממוסד פוריטני־מתחסד, כזו גם העיתונות הממוסדת. לכן קורה, שדווקא המחקרים המדעיים במין, זוכים לכיסוי בעיתונות הזולה או ה"צהובה". עיתונות זו, אין בה ניקיון אינטלקטואלי. מסקנותיו של העיתונאי סותרות את המחקר, שהוא מצטט ממנו כדי לסחוט סנסציה.
אחרי שאיימו עלינו שהשיחרור יפגע בילדינו ובאהבה שלנו, מאיימים גם שהשיחרור יפגע בכוח־הגברא של הגבר! אחרי איום כה נורא לגבר, ומכה כה ניצחת ל"שיגעון השיחרור", איזה גבר יסכים שאשתו תתמוך ב"תנועה לשיחרור"?
בשבוע האחרון בחודש מארס 1974, קניתי לראשונה את השבועון “בול”. הפעם בלט הגיליון מן הדוכן בגלל שערו (צילום של מישגל־מאחור) ועליו המילים: גילוי רפואי מיוחד! האשה המשוחררת הופכת אותך לאימפוטנט!"
כותרות צעקניות, ובמיקרה זה חסרות בסיס כלשהו, מסוכנות הרבה יותר ממאמרים רציניים. במיוחד מסוכנות כותרות של עיתונות זולה המיועדת להזנת העין, לא המוח. קהל־הקוראים של עיתונות זו מסתפק בכותרות, ומאמין למילה הכתובה. לכן מובן, כיצד מזיקה דווקא עיתונות זולה או עממית, לדימוייה של התנועה־לשיחרור־האשה, ומדוע מזוהה ה"שיחרור" עם “חופש מיני”.
כאמור לעיל, אין כל קשר בין רעיונות השיחרור לבין החופש המיני. בעוד ה"שיחרור" מדבר על חופש אישי ועל בחירה אישית, מדבר ה"חופש־המיני" על הפקרות, ועל חוסר־בחירה. בעוד ה"שיחרור" הוא תופעה בריאה, והוא מייצג את החופש לחיות חיי־מין בריאים בבגרות נפשית, ה"חופש־המיני" הוא תוצאה של נוורוזה, בחברה נוורוטית.
נשים משוחררות ומין 🔗
הפסיכולוג האמריקני מסלו, אשר מרבים היום לצטטו (בקשר לסולם־המניעים שלו), מצוטט גם על־ידי שבח עדן, בהקדמה לכרך “תוכניות־הלימודים־החדשות” שהוצא לאור על־ידי משרד החינוך והתרבות.
אם כך מעריכים גם אצלנו את מסלו, ברצוני להביא את דיעותיו של אותו פסיכולוג על הקשר בין הסקס לבין המימוש־העצמי בנשים. במחקריו, שפורסמו ב־1939 וב־1942 בירחון האמריקני לפסיכולוגיה חברתית, הוא מצא שהנשים העצמאיות, בעלות ה"דומיננטיות", דווקא הן מסוגלות להיענות גדולה יותר בחיי־המין, וזוכות באורגזם מלא. נשים שמצא בהן מה שהוא כינה “הערכה עצמית”, לא היו נשים “נשיות” במובן המקובל (שפיתחו עצמן כנשים בלבד), אלא נשים שביקשו לראות עצמן כ"אדם".
הן חיות בהתאם לחוקים משלהן – הן אוטונומיות בבחירת הכללים. יש להן יותר מן המשותף עם הגברים (של היום) משום שהן מתעניינות באותם נושאים, וטעמן דומה יותר לטעמם. יש להן צורך בקריירה והן מעדיפות לצרף קריירה לתפקידי הבית. יש להן כוח־החלטה, אין הן מתביישות להביע דיעה בפומבי, מפני שאין להן התכונות הנחותות של נשים נדכאות המפחדות לפתוח את הפה מחשש פן יצחקו להן.
“– – – נראה שכמעט כל דחף מיני, מכל סוג שהוא, מתבטא בחופשיות וללא מעצורים בנשים אלה. – – – המגע המיני איננו מתבצע כטכס רציני ומפחיד – אלא כמישחק מהנה, כפעילות חייתית בסיסית רוויית עונג.”
למסקנה דומה הגיע גם דו"ח קינסי, שנערך בקרב אלפי נשים אמריקאיות ב־1953. הוא קבע שנשים בעלות השכלה גבוהה זכו באורגזם כמעט תמידי. מימצאים אלה שימשו כסתירה חותכת לתיאוריה המקובלת, שנשים משוחררות הן לכאורה בעלות סטיות מיניות. ובכן, ההיפך הוא הנכון: גם השכלה וגם קריירה – אלה האמצעים לשיפור חיי־המין!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות