מה עשתה לנו (לנשים) הפילוסופיה – “מטרת־העל” – של חינוך האנושות? בהנחותיה היסודיות אודות האשה היא קבעה מראש דימוי אידיאלי, שאליו צריכה כל אשה לשאוף להשתייך. בעצם הקביעה הזו היא אמרה שהיא צודקת. שרק היא צודקת. כאילו אמרה לנו שכל התהוות אחרת של אשה היא בלתי־טיבעית, ולכן בלתי־נורמלית.

בעצם הסמכות האלוהית הזו שנטלה לה פילוסופיית־החברה, עשתה אומנם עצמה לאלוהים ואת האשה – חולה. כי במשך כל חייה, מאז נכנסת האשה לעולם כמין שגיאה או ליקוי, מובילים אותה לקראת אי־נורמליות. היא מתמרנת בחיים. היא סובלת מחוסר־ביטחון עצמי. היא אדם חצוי. או אדם מבוטל. יש לה ריגשי־אשם. בדרך־כלל היא פשוט מתעלמת ממצבה.

התורה הפילוסופית העומדת מאחרי חינוכנו כ"אשה" מובילה אותנו, כנשים, לתורה אחרת – הפסיכולוגיה – שנועדה, לכאורה, לרפא את האדם ממכת החינוך שלו.

אבל, כשם שהפילוסופיה שמאחרי “תורת הדימויים” זרעה את הגרעין לחינוך זורע־מחלה, כך הפסיכולוגיה, תחת שתשמש לנו כרופא, לא ריפאה אותנו, אלא קבעה שהפגם שלנו, כנשים, הוא ביולוגי.

הפסיכולוגיה, כמו הסטטיסטיקה, או הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, מצאה את הנשים פגועות בגלל תרבות פטריארכלית – ואמרה בפשטות שהנשים הללו לא התאימו לדגם. היא לא אמרה שהפילוסופיה שביסוד החשיבה הפטריארכלית – היא שטעתה.

דומה שיותר מכל אשמה הפסיכולוגיה, מפני שזו התיימרה להיות הרופא. כרופא – לא היתה לפסיכולוגיה די תבונה כדי להבין את המחלה. מוזר, שהרי בתיאוריה יודעת הפסיכולוגיה מהי משמעותה הפסיכולוגית של מחלה פיסיולוגית. מהן ההשלכות של מום־מלידה, או של ילד דחוי; מהי מחלה של אדם־חצוי, מהי מחלה של בריחה, של אי־התמודדות; מהי מחלה של חוסר־זהות, של אי־מימוש עצמי, מהי מחלה של ניוון או הרס־עצמי – הכל יודעת הפסיכולוגיה, ואפילו יש בה זרמים כדי לכלול לתוכם את ה"פילוסופיה" של הבנת המחלה והריפוי.

מה שאיננה מוכנה לומר הוא, שהיא־עצמה מנציחה את המחלה של האשה, מפני שאיננה רואה אותה – לא את המחלה ולא את האשה.

מי שמתמצא בפסיכולוגיה, מי שקורא את כל התורות, או אפילו שתיים־שלוש מהן, יתרשם שהיא מדברת אך־ורק על הגבר. כשהיא אומרת אדם־חייב־להרגיש־אהוב, או כשהיא אומרת “ילד”־מזדהה־עם־אמו, אני חייבת, כאשה, לחוש שלא בי מדובר. אם אני חשה מוקדם מאד בחיי שאינני רצוייה ביותר כבת, הרי העובדה ש"אדם־חייב־להרגיש־אהוב" איננה תופסת לגבי. אני נוכחת שקיים הבדל, וכי ההבדל מפלה אותי לרעה – ואין בי הכוח לומר שכולם שוגים ושגם אותי צריך לאהוב בלי תנאים ובלי ה"פין"! לכן, עלי להסיק מסקנה מוזרה ומעוותת, שהמושג “אדם” – אינו כולל אותי.

או – אם אני קוראת בתורתו של מסלו שאדם חייב לממש עצמו וכי זהו האידיאל (השלב העליון בסולם), הרי כאשה שמחנכים אותה רק להיות מאושרת – בעיקר בתפקידה הנשיי כיושבת־בית – איך אוכל להגיע אי־פעם לסולם העליון, אם המימוש־העצמי שלי דורש נוכחות תמידית במעבדה? לא די לומר לי, כאשה, שאפשר להיות גם במעבדה וגם להיות אם־ורעיה!

כי מסירות למימוש־העצמי דורשת מסירות של זמן והתמדה שאיננה אפשרית כלל, כשמחנכים אותנו כאמהות להיות תמיד בבית למען הילדים. אם אני מסיקה מכל זה שמסלו דיבר רק על הגבר כשדיבר על “האדם” – הרי אין זה מפני שאני באמת שונה מן הגבר, אלא מפני שהתיאוריות שלו יפות רק לגבר בעולם של גברים. הן יפות לעולם שבו האשה מוותרת על מימושה־העצמי כחוקרת במעבדה, כדי להיות “עזר־כנגד” לבעלה – הרוצה, חייב, ויכול לממש את עצמו כ"אדם" בהיותו שייך לעולם של גברים.

קיימים הבדלים בין כל הזרמים של הפסיכולוגיה, אבל יש משותף לכל הזרמים. כולם מדברים על “האדם” מתוך הנחה שמושג זה כולל איכשהו גם את האשה. כשאת קוראת את התיאוריות, כאשה, את נוכחת לדעת שהתקלה (או המחלה) שלך, כאשה, היא בכך שכל התיאוריות הללו אינן מתחשבות בך כאדם – אם מפני שהחומר לא חל על נשים, או אם מפני שעל־פי כל התיאוריות המביאות לנוורוזה – או להתנהגות “לא־נורמלית”, מדובר בעצם בך – ועוד איך!

אם לחזור לדוגמה של מסלו, לעיל – הרי על־פי תיאוריה זו, האידיאל הוא המימוש־העצמי (ולא מימוש למען הבעל או הילדים). היכן מתקיים חוק זה לגבי האשה? האם כאשה אין מחנכים אותנו להתקיים רק למען הזולת? – האם כאשה אין מנחמים אותנו (או משקרים לנו) שעל־ידי תמיכתנו בבעל, או על־ידי הקרבת חיינו למען הילדים – אנו חיות דרכם?

כן, אומרים לנו זאת. לכן אומרים (בכל השפות, ובכל העמים) שכל רעייה של רופא היא גברת דוקטור. אומרים זאת בצורת “גברת ואדון צ’רצ’יל”. בשלב מסויים אומרים לנו גם שצ’רצ’יל לא היה נעשה “צ’רצ’יל” אילמלא אשתו. בכל נאום שלו ישבה מולו אשתו, והוא שאב ביטחון משפתיה הלוחשות (שמעתי זאת מפי פסיכולוגית אדלריינית). אומרים שהיא עזרה לו – ואומרים שהיא עשתה אותו. בכך פורעים את החוב כלפיה. זה נאמר בכל מקום – מפני שזוהי תופעה בינלאומית כיום. גם אשת הרב ביהדות היא “הרבנית הרצוג” או “הרבנית נריה”. המונח אולי מעלה את האשה, אבל הוא נובע מכך שהאשה אינה בעיני הרב אלא אשתו בלבד.

כל התיאוריות הפסיכולוגיות מדברות על גורם משותף: על המוטיבציה (המניע) שמאחרי התנהגותנו, ועל פיתרון הקונפליקטים (הסתירות) העומדים בדרך אל מימוש המניעים. כל התיאוריות מדברות על חשיבות התת־מודע. כלומר, הן טוענות שיש להבין גם מה שהאדם אינו רואה (מפני שהוא קיים אצלו מתחת לסף־ההכרה). כל התיאוריות דנות בהתנהגות האדם, כשההתנהגות היא גם התנהגות פנימית־רוחנית.

מכאן שכל התיאוריות הללו מבינות שההתנהגות היא הפנים בתוספת החוץ, וגם הפוטנציאל והבלתי־ידוע (כחלק מן הפנים). כלומר, ה"אני" של האדם הוא לא רק מה שנוצר ממנו, אלא גם מה שלא־נוצר (מה שנמצא בתת־ההכרה, וגם מה שנמצא בתת־העשייה!). לכן אפשר לומר שה"אני" הוא הרבה יותר מן הסך־הכל הריגעי. ה"אני" הוא הרי גם האתמול וגם המחר – וגם כל מה שלא התקיים באדם ולא יתקיים בו.

כל זה הופך תיאורטי ואבסורדי לגבי האשה, כי לגביה, ה"אני" הוא סך־הכל של הידוע והנגלה בלבד. כלומר: אם הפסיכולוגיה, על כל זרמיה, מדברת על התנהגות פוטנציאל ה"אני" וקובעת גם חוקים תיאורטיים לעתיד, היא נראית לי כפסולה כמדע, מאחר שאיננה מדברת גם עלי כאשה, שהרי האשה בעיניה תמיד אותה אשה.

אין הפסיכולוגיה מודה באשמה זו. שום פסיכולוג לא יאמר שאין הדברים חלים על הכל – ובכל זאת הוא אומר זאת, בצורה עקיפה. ובייחוד אמר זאת פרויד, שעל־אף גאוניותו לא יכול היה להתרומם מעל זמנו, תרבותו ומישפחתו, כדי להבין שבגרעין ה"אני" האשה איננה יצור שונה מלידה, וכי חלים עליה אותם חוקי אוולוציה, כולל פיתוח הפוטנציאל. פרויד לא הבין את “התנהגות” האשה, מפני שלא ראה אותה כאדם, אלא כמשהו שונה. הוא נכנס לעולם שבו האשה כבר היתה “רק”־אשה, ותחת שידבר כנביא על העתיד, כדי לשנות את הנחת־היסוד של המנטאליות הקיימת, הלך אל העבר – אל העולם של הפרימיטיוויות והמיסטיקה, והפולחנים הדתיים־החייתיים, כדי “להבין” מתוכם את מניעי האדם. הוא מצא שם את פולחני הדת ה"זיכרית", את הסאדיזם הגברי, ואת התוקפנות ויצר־ההרס החייתיים; והוא מצא שם את האשה בלתי־מובנת ומיסתורית, והוא פירש את כניעתה כנובעת מיצר מאזוכיסטי האופייני ל"אדם" חסר־ערך.

לפרויד היו די מתנגדים, גם בדורו וגם אחר־כך. עיקר הטענה נגדו היה שנקודת־המוצא שלו היתה של:

1) רופא המדבר על חולים ולא על בריאים,

2) רופא המדבר על “מחלות” הנובעות בעיקר מהפרעות בשטח המיני שהיו אופייניות לתקופה הוויקטוריאנית־מתחסדת שבה חי.

לפרויד היו מתנגדים (בקרב הפסיכולוגים) גם בנקודת הפמיניזם; למרות זאת, ההנחות שלו על הנשים השפיעו על העמקת הפאטריארכליות, הנמשכת עד עצם היום הזה.

 

הפמיניזם נגד פרויד    🔗

מה שאמרתי לעיל לגבי איש־המדע המסוגל להפריד את המדע מחייו הפרטיים, ומסוגל לא להיות מדעי כדי לקיים את ההערצה הנוסטלגית שלו אל “מסורת” או “אמא” – חל גם על אבי הפסיכואנליזה. האב־הרוחני של התורה המבקשת להבריא את המין האנושי מחשכת המעמקים המעוותים את חייו, נלכד בעצמו בחשכת הטוטם והטאבו של המסורת. הוא עצמו לא היה די “מדעי” כדי לומר שגם דעתו שלו על הנשיות – אינה אלא הקבעה של מסורת דתית מסויימת. להיפך, הוא לימד סניגוריה על חיי־מישפחתו, בעובדה שהנציח אותם כטיבעיים.

לא היינו מתעכבים על פרויד אילמלא הזיקה תורתו לדימוייה של האשה ואילמלא צמחה תורתו מעבר למידותיה, ומעבר לכוונותיו של פרויד עצמו. אף שטוענים היום כי פרויד טעה בהרבה מהנחותיו, ואף שפחתו חסידי הפסיכואנליזה, הונצחה התורה שלו בינתיים בתחומים אחרים, לאו־דווקא פסיכולוגיים, בהם נתערבה עד לאין־הכר, ובהם היא מוסיפה לפעול לרעת האשה.

בדורו של פרויד ואחריו, נעשו השלכות מתיאוריות המין והליבידו שלו גם על מימצאי מדעים אחרים. מה שקבע פרויד בסיפרו “טוטם וטאבו” – שימש יסוד להבנת מימצאיהם של אנתרופולוגים כמו מרגרט מיד. כלומר, הפירושים שקבעו את הקביעה של האנתרופולוגים הושפעו מפרויד. כמו כן השפיעו קביעותיו על סוציולוגים מודרניים, ניתוחיו־מסקנותיו השפיעו על תורת החלומות, וניתוחיו את הסיפרות ואת האמנות השפיעו על מדעי ביקורת־הסיפרות וביקורת־האמנות; ועל הפסיכולוגיה של ציור הילד, ועל הפסיכולוגיה שביסוד הגישה וההבנה את המדעים כמו תולדות־האמנות, קרימינולוגיה ורפואה; מונחים וקלישאות פרוידיאניים חדרו אפילו למיקצועות של היומיום: המטפלת, הגננת או עורך־הדין.

כאשר דיבר פרויד על המין כמניע־החזק ביותר באדם, דיבר על מצב אמיתי, על מניע שהפך אקוטי בדורו. אבל היום, גם כשילדים מתפתחים באווירה של חופש־מיני ואין כל סיבה הגיונית לחפש אצלם את עיוותי־המין כמניע, עדיין מוסיפה תורתו של פרויד לשמש נר לחיפוש עיוותים במקום שאינם.

שמעתי הרצאה כזו של בעלת מחקר הנערך באוניברסיטה העברית בירושלים. המרצה קבעה שכל ילדה מציירת בקו חד וכל ילד בקו מעוגל (או להיפך?) מפני ששניהם מציירים את אברי־המין (שלהם או של המין השני?). שניהם מציירים את הגוף בצורת ריבוע (או טרפז) הפתוח למטה – מפני שאיזורי־המין מפחידים מדי. היא גם הראתה ציור שנעשה על־ידי ילד, אשר צייר אשה לבושה כשהחלק שמתחת לשדיים מקושקש ומודגש. “ההסבר,” אמרה, “ידוע: שהרי ילד מצייר כאן את החרדה שלו.”

אותו קישקוש (או הצללה) מתחת לאף של האמא, מוסבר אף הוא כ"איזור של חרדה" – מפני שהאף דומה בצורתו לאבר־המין של הילד. מבולבל לחלוטין: כאן הוא מצייר “חרדה” מתחת לאבר שאיננו שלו, וכאן הוא מצייר “חרדה” מתחת לאבר שהוא כן שלו. האם הילד איננו יודע לאיזה מין הוא שייך? או אולי שני האיברים גם־יחד מפחידים אותו – ואז הוא באמת ילד חולה.

מחקרים כנ"ל, שהם בעיני עיקום־ההיגיון־הישר, נמשכים על טהרת הנחותיו של פרויד גם בפסיכואנליזה של ציור הילד, גם בפסיכואנליזה של התפתחות הילד, וגם במיקצועות ובמדעים אחרים. הרצאה של בעלת “מחקר” כנ"ל אפשרית רק בחברה הילדים של היום, רובם אינם מציירים כלל את אברי־המין. משך שנה שלמה שמעתי הרצאות מפי דן אמיתי, מחבר הספר “ילדים יוצרים”, וראיתי ציורים של ילדים מגיל שנה עד שש, בעלי התפתחות תקינה, לא רק מישראל אלא מכל העולם – ולא מצאתי בהם שום רמז או ניסיון לצייר אברי־מין. כולם ציירו ילדות בשמלות וילדים במכנסיים, כשמה שמשך את תשומת־ליבם בכל הגילים היה אך־ורק הלבוש החיצוני, השונה. אילו היו האברים־המיניים בעלי משמעות בחיי הילד, היה הדבר מתבטא בציוריו. אם אכן, כפי שקבע פרויד, קיימים אצל הילדה תסביך־סירוס וקינאת־פין, ואצל הילד פחד־סירוס, היה כל זה די “משמעותי” כדי להוות גורם “חרדה” – שהיה מתבטא בציור.

אם, לפי הפסיכואנליזה, מופנית האהבה בגיל זה (גיל הגן) כלפי ההורה בן המין הנגדי (בת כלפי האב, ובן כלפי האם) – צריכים היו הציורים בגיל זה לרמוז לפחות במשהו על ה"תסביך" הנורא של שינאת הבת את אמה, או שינאת הבן את אביו. ולא היא. ילדים נורמליים הם כה בריאים, עד שהמין הוא חסר “משמעות” לגביהם.

שעדיין לא הבריאה מהתיאוריות של פרויד – וממשיכה בהן גם בתקופה שאין צורך בהן עוד.

אכן, פרויד עדיין לא מת בכל הנוגע לתורות המין שלו, ולהבחנה שעשה בין ילד–ילדה, שהיתה אפשרית רק מפני שפרויד עצמו היה קודם לכל גבר, וכנראה גבר שהפין היה משמעותי בחייו.

אף שכפמיניסטית, גם אני מתקיפה את התיאוריות של פרויד על האשה, יש לי תחושה כי אילו היה פרויד חי היום, היה ללא צל של ספק מבטלן – לאור ההתפתחות הכללית של העולם המודרני מאז התקופה הוויקטוריאנית שבה חי פרויד

 

ה"נשיות", על־פי פרויד    🔗

פרויד קבע בפירוש שהנשים הן יצורים נחותים. הוא אומנם אמר שהן חידה בעיניו (“מאז ומקדם הוגיעו בני אדם את מוחם בחידה: נשיות מהי?”¹ אבל מתוך נקודת־המוצא שלו שהאנטומיה קובעת את הגורל (“Anatomy is Destiny”), הוא מסביר כעובדות מדעיות את כל תכונותיה של האשה על־פי יחסה של הילדה אל אבר־המין. כדי להבין את הנזק שנקודת־מבט זו גרמה לנשים יש להדגיש, שפרויד, כגבר, חקר את האשה, קבע, הסיק – הכל מנקודת־מבטו של גבר.

לפי פרויד – הגבר הוא המצב הנכון. הנורמלי. האשה – יש לה חסר מיני (חסר לה הפאלוס), ולכן היא בלתי־שלמה, או נחותה. האשה מהווה חידה (בעיני הגבר). הגבר אינו מהווה חידה, מפני ששום אשה לא הגיעה לדרגת כוח כזו כדי להיות חוקר ולקבוע את הגבר כחידה, או כדי לבטל את קיללת חווה וסיפור הבריאה. פרויד־הגבר מרפא את האשה ה"היסטרית". האשה איננה מרפאה את הגבר ההיסטרי שיש לו חרדה מפני חידת־האשה.

אחרי שפרויד קבע כי כל אשה אינה מעריכה את עצמה מרגע בו היא רואה עצמה ללא אבר־מין זכרי, הוא קבע כדבר הנובע מההנחה הנ"ל כי: האשה, יש לה תסביך־סירוס.

“אבל אין הסיטואציה הנשית חוזרת לתיקנה אלא בשעה שתחת המישאלה לאבר באה המישאלה לתינוק. הווה אומר שהתינוק תופס, כסמל־תחליף עתיק, את מקומו של אבר־הזיכרות.”

הוא גם מסביר את מישחקי־הבובות של הילדה כביטוי ל"מישאלה לתינוק". אבל: “אך עם כניסתה של המישאלה לאבר־הזיכרות הופך התינוק־הבובה תינוק מן האב, ומכאן ואילך הופך הוא המטרה החזקה ביותר במישאלת האשה.” “היא מאושרת מאד בשעה שמישאלה זו לתינוק מתמלאת לימים מילוי מעשי, וביתר ייחוד כשהתינוק הוא נער קטן² המביא עמו את אבר־הזיכרות הנכסף.”

הקטע הבא של פרויד, הוא בעיניו התפתחות מדעית של תהליך קינאת־הפין אל תהליך “תסביך־הסירוס” ותהליך “תסביך־אדיפוס־לאב”. הנערה כה עסוקה בכל התהליכים הללו עד ש:

“בנסיבות אלו נפגעת בהכרח היווצרותו של האני־העליון; אין הוא יכול להגיע לאותה עוצמה ועצמאות המקנות לו את חשיבותו התרבותית – ואין לנו עצה כנגד רתיעתם של פמיניסטים מהשקפותינו על ההשפעה שמשפיע גורם זה על האופי של האשה הממוצעת.”

(“סידרה חדשה של הרצאות”, עמוד 281.)

ובהמשך דיברי פרויד:

“אין הטבע מתחשב בתביעות הנשיות באותה הקפדה שהוא בא להגשים את תביעות הגבריות. וייתכן שטעמו של דבר – מקורו בכך שהגשמת המטרה הביולוגית הופקדה לתוקפנותו של הגבר, ובמידה מסויימת נעשתה הגשמה זו בלתי־תלוייה בהסכמתה של האשה.”

והלאה –

“על־אחת־כמה־וכמה, קרירותה המינית של האשה היא בגדר תופעה שעדיין לא עמדו די הצורך על משמעותה, והעובדה שקרירות זו שכיחה כל־כך יוצאת, כנראה, ללמד אף היא על מיעוט התחשבותו של הטבע בתביעות הנשיות.”

על שאר תכונותיה (“תכונות־הייחוד”) הנפשיות, הוא אומר (אף שהוא נזהר ואומר שאין הוא טוען כי השערותיו “סבירות למעלה מן הממוצע”, ואף שהוא בהחלט אומר: “לא תמיד קל להבדיל בין מה שצריך לייחס להשפעת התפקיד המיני לבין הנזקף בחינוך הסוציאלי”):

“כך תולים אנו בנשיות שיעור גדול יותר של נארקיסיזם, המשפיע על בחירת המושא של האשה, ויוצא שהצורך שבה להיות אהובה חזק בה מן הצורך לאהוב.”³

“בגנדרנותה הפיסית של האשה יש, נוסף על כך, חלק לקינאת אבר־הזיכרות, כי־על־כן נוטה היא להעריך יותר את קסמיה כפיצוי מאוחר בעד נחיתות־ראשית מינית שלה.”

“הבושה נחשבת כתכונה נשית מובהקת, – – – ודעתנו היא כי מטרת הבושה היא להסתיר את הפגם הגניטאלי.”

(מדוע אמר לי מרצה בעל תואר M.A. בפסיכולוגיה ש"פרויד לא קבע את האשה כנחותה?" האם מעלימים את פרויד מהסטודנטים?)

יש, איפוא, באשה פגם גנטי (“גניטאלי”) ויש בה בושה, שמטרתה להסתיר את הפגם. כך הוא גם קובע שיש כישרונות גנטיים לנשים, המוסברים על־ידו בכך שגם הכישרונות וגם ההסבר הופכים פגם:

“סברה היא, כי נשים תרמו תרומות מעטות לתגליות והמצאות בהיסטוריה של התרבות; אבל יש טכניקה אחת, הקליעה והאריגה, שאפשר שהן המציאוה. ואם נכון דבר זה, רשאים אנו להתפתות ולנחש, מה היה המניע להישג זה. זה הטבע שעם הבגירה המינית מצמיח הוא את שערות אברי־המין בשביל להסתירם. ולא נותר לעשות אלא זאת – להצמיד את החוטים זה אל זה בו בזמן שבגוף תקועים החוטים רק לבודים יחדיו.” בתרגום חופשי: הטבע עצמו סיפק את מקור החיקוי של כישורים אלה – הקליעה והאריגה, על־ידי כך שהטבע מצמיח את השערות עם הבגרות, כדי להסתיר את איזור הבושה. הצעד הבא היה לחבר את החוטים (השערות) כך שיוצמדו זה לזה, בעוד אשר על הגוף (של האשה) החוטים (השיער) נשארים בערימה."

ועוד מדיברי פרויד בגנות האשה:

“העובדה, שבעל־כורחנו אנו מייחסים לאשה חוש מצומצם יותר לצדק קשורה ודאי בכך, שבחייה הנפשיים מכרעת צרות־העין; שכן הדרישה לצדק היא תיקונה של קנאתנות, ותנאי קודם לתיקון הוא שאתה מסוגל לסלק הצידה את צרות־העין.”

“כן אנו אומרים, כי האינטרסים הסוציאליים של נשים רופפים יותר משל הגברים, והן נופלות מהם מבחינת הכושר לעדן את היצרים.”

“מיעוט עניינן של נשים בתחום החברה גזור ודאי מסגולת האנוכיות המאפיינת בלא ספק את כל יחסי־המין.”

“גבר בשנות השלושים עושה בנו רושם של אדם צעיר בעצם, של מי שעיצוב אישיותו עדיין לא בא לידי גמר, – – – כנגד זה מפחידה אותנו לפעמים קרובות אשה בת אותו גיל בנוקשותה הנפשית ובמיעוט הכושר שבה לתמורות. – – – אין בה עוד דרכים להתפתחות נוספת. הדרך להתפתחותה של הנשיות היא דרך קשה יותר ונדמה לך, שנתמצו עימה כל האפשרויות הגנוזות באדם.”

כלומר, להיות “רק”־אשה הוא שיא ההתפתחות, לגבי האשה. אבל פרויד מכיר בכך שאין זה מצב בריא, כי הוא אומר בהמשך: “במשימתנו הריפויית מצער אותנו מצב־דברים זה, גם אם אנו מצליחים להפסיק את סבלו את הפאציינט⁴ על־ידי סילוק סיכסוכו הנוורוטי.”

 

חידת האשה    🔗

את הפרק של פרויד על הנשיות, ואת דעתו על הנשים הוא מסכם: “ודאי אין הדברים שלמים אלא מקוטעים, גם לא תמיד נשמעים הם ספוגי־אהדה.”

“אם רצונכם לדעת יותר על הנשיות, לימדו מניסיונות חייכם־שלכם, או לכו אל המשוררים – – – או חכו עד שיהא לאל־ידו של המדע לספק מידע מעמיק יותר ומגובש יותר.”

כשפרויד שולח את עמיתיו, אנשי־המדע, “אל המשוררים” כדי “לדעת יותר על הנשיות” הוא מתכוון, למשל, למשורר היינה. כי את היינה הוא מצטט בתחילת מאמרו⁵. התרגום העברי אומנם מסורבל, אבל הכוונה בכללותה ברורה. ובכן, הנשים הן:

"ראשי חובשים מגבעות־כתב־חרטומים,

ראשי חובשים תרבוש וכומתה שחורה,

ראשים בפיאה נוכרית ואלף ראשי־אדם אחרים

עלובים, מזיעים…"

היינה מדבר על חוסר־הזהות של האשה. על אשה "שהיא חידה גם לפרויד, מפני שיש לה – אלפי ראשי־אדם. גם בפי היינה אין תשובה לחידת האשה, ולשווא שולח פרויד את עמיתיו אל המשוררים…

פרויד בילבל את האנושות בקביעותיו המדעיות מזה ובהסתייגויותיו מזה. במיוחד העמיק את הבלבול לגבי חידת האשה. מצד אחד חיפש תשובות במדע המדוייק, וקבע ש"אין האנטומיה מסוגלת להוכיח, איזוהי התכונה החותכת את הגבריות או את הנשיות," ומאידך אמר שהפסיכואנליזה מבקשת לחקור כיצד באה האשה לכלל קיום: “היאך גדל התינוק בעל הנטיות הדו־מיניות והופך אשה.”

כגבר, הניח שבאופן מדעי הנקבה היא חריג שיש לחקרו. (לגבי הזכר, היה ברור לו איך גדל התינוק ונעשה גבר.) כאיש־מדע היה הוא עצמו מסונוור כשאר “האנאליטיקנים הגברים, השבויים ללא־תקנה אצל מישפטים קדומים נגד הנשים עד־כדי־כך שנבצר מאיתנו לכבוש נטייה זו שלנו, ומשום כך מגלים אנו פנים שלא כהלכה אף בעבודת־חקירה שלנו” (אם כי קטע זה הוא שם בפי נשים אנליטיקניות הטוענות נגד סובייקטיביות גברית בקביעותיו).

הוא אמר שהאנטומיה “איננה מסוגלת להוכיח מהי תכונה נשית או גברית,” ואילו על סמך האנטומיה לבדה חרץ דין: “אל לנו להסיח את הדעת מזיקה אחת, זיקה מתמדת במיוחד, שבין הנשיות לבין חיי היצר.” קבע:

"דיכוי התוקפנות המוכתב לאשה מבחינה מערוכתית⁶, והמוטל עליה גם מבחינה חברתית, יש בו משום גורם רצוי לעיצובם של דחפים מאזוכיסטיים חזקים, והללו מצליחים לכבול כבילה אירוטית את נטיות ההרס המופנמות⁷. המאזוכיזם הוא, איפוא, כנהוג לומר, תכונה נשית מובהקת.

כיצד זה לא ראה פרויד, הגאון, שאם גוזרים על האשה “סבילות” (בין חברתית ובין ביולוגית), גוזרים עליה בכך גם תכונה של מאזוכיזם? האם אין האשה מאזוכיסטית, גם כתוצאה מן התיאוריות של פרויד?

האם המילה “סבילה” אינה גזורה מ"סבל"?

האם לסבול את ה"סבילות" שגזרו עלינו הגברים איננו סבל? האם הנצחת הסבל הזה, שגם אותו גזרו עלינו מכורח “הוא ימשול בך” – איננה הופכת למאזוכיזם?

המאזוכיזם הוא תכונה של נוורוזה. סוג מסויים של אנשים החולים מבחינה נפשית אוהבים כשמכים אותם. אוהבים־להתענות. הסברו של פרויד ל"מאזוכיזם" שראה אצל הנשים איננו נכון, אבל העובדה נכונה. הנשים שסובלות את סבילותן – כפי שהיא משתרעת מן הביולוגיה אל הדת ואל התדמית החברתית, ואל החוק, הן בעיני הגבר – מאזוכיסטיות.

נשים שאינן רוצות לשנות את החוק, ואפילו את המדע, כדי לשחרר עצמן ממעמד של “סבילות” – כלומר נחיתות – הן עיוורות או אוהבות את היותן המין הנחות. לאהוב את מצבן במיקרה זה, אינו אלא לאהוב ייסורים.

הנשים האנליטיקניות שעבדו ליד פרויד, ואשר פרויד כינה אותן “נשים מצויינות” – לא סייעו לו לבטל את הדיעות־הקדומות שלו. הוא אפילו אמר: “בכל פעם שהשוואה כלשהי⁸ נראתה יוצאת בכיוון לא־רצוי לבנות־מינן, ניתנה לגברות שלנו שעת־כושר לתת ביטוי לחשד שהגברים האנליטיקנים הם בעלי דיעות־קדומות.”

אילו הבינו אותן נשים שעבדו ליד פרויד את מצבן הנחות, כנשים, היו יכולות לעזור לפרויד. אך הן־עצמן היו עיוורות למצבן ה"מאזוכיסטי", כי אילו פקחו עיניהן לראות כיצד ומדוע הן מסכימות עם פרויד להיחשב “חידה”, “נרקיסיסטיות” ופגועות ב"אני־עליון", “קנאיות”, בעלות “נוקשות־נפשית”, בעלות “סיכסוך נוורוטי” – הרי מכוח ההיגיון הישר לבדו היה עליהן להחליט שהן באמת מאזוכיסטיות. הנשים ה"מצויינות", נשות־המדע, העדיפו לא לראות בכלל, כדי לא לראות עצמן כמאזוכיסטיות (המשתפות פעולה עם תיאוריות כה משפילות).

בינתיים, שיתפו פעולה עם האוייב.

פרויד מת – אך תורתו לא מתה. היינה מת – אך תורתו לא מתה. אם רצוני, כאשה, לחיות ללא מאזוכיזם; ואם ברצוני, כאשה, להשליך מעלי את “אלפי הראשים” (שעליהם חבשתי תמיד כובעים טיפשיים), עלי להבין מה עוללו לנו פרויד, והיינה, וניטשה, ועוד אלף ראשי גברים אחרים אשר קבעו כי אני “סבילה”. עלי להבין, כאשה, שאין כל אפשרות להשיג גם היום מעמד שווה על־ידי חקיקת־חוק פה ושם, אם איננו הורסים את הנחותיו של פרויד.

הנשים הפמיניסטיות שמו את פרויד “על הספה” ללא הרף. סיפורו האישי הוא אומנם תיאור המצדיק את כל מסקנותיו. הוא היה הבן הבכור, המועדף, של אמא יהודיה (“יידישע־מאמע”) ובובתית, והביוגרפיה שלו מצביעה על קשר חולני לאם. כפי שקראתי, הוא עצמו כתב שאמו העניקה לו תחושה של מנצח (“The feeling of a conqueror”), קרוב לוודאי שהיה לו “תסביך אדיפוס” בגלל מעמד האב המבוגר והשליט (פי־שניים מגילה של האם), ובגלל הכניעה של האם (ה"נורמלית" בעיני פרויד – בגלל הכניעה שלה). כניעה כפי שפרויד ראה באימו ואשתו, היא ללא ספק גם שם־נרדף למאזוכיזם. התלות שלו באמו ביטאה, איפוא, גם הזדהות עם המין שנתן לו בטחון, והתנגדות לאביו הסמכותי.

ממיכתביו אל אשתו־לעתיד נוכל רק לקבוע כי האדם קיים בתיאוריה ובמעשה את דיעותיו על הנשים: הוא הרגיע אותה על שהיא נאלצת להמתין עד שיסיים את לימודיו ויהיה חכם וישמש גם לה עיניים. כשביקשה להתמרד בתפקידה ה"סביל" וכתבה לו על התעניינותה בקריירה משלה, נזדעזע הגבר וזעק: “האם עלי לחשוב על ילדתי העדינה והמתוקה כעל המתחרה שלי?”

הוא קבע שהיא חייבת להיות סבילה (כמו אמו כלפי אביו). הוא קבע שאם לא תהיה סבילה, תהא מקנאת בו, ושהקינאה תחזיר אותה למחנה הנשים שממנו הוא מבקש להעלותה (על־ידי נישואין). הוא גם הבטיח לילדה הקטנה שלו, שאם תשב בשקט בבית ותחכה יפה עד שמאהבה יחזור – – – “ארשה לך לשלוט בבית ככל שתרצי, ותפצי אותי באהבתך המתוקה, ובהתרוממותך מעל לכל החולשות שבגללן בזים לנשים.”

ממיכתביו של פרויד אל אשתו נראה בעליל עד כמה היתה גישתו חיקוי של גישת אביו השליט כלפי אמו. הוא למד את תפקידו החברתי היטב. הוא הפך הבורגני־הזעיר, הקונפורמיסט, מבקש היוקרה והאדנות, עד כי נדמה שאין זה אותו פרויד המשוחרר אשר לחם בעוז שכזה כנגד כל נוקשות וכפייה מחשבתית.

גישתו של פרויד כלפי האשה היא גישת היהודי המתפלל “ברוך שלא עשני אשה” – יצור כה נחות שצריך להודות לאל כשהוא מונע מהגבר נחיתות זו. אילו העריך פרויד את תפקיד האשה, לא היה ממציא את פחד הילד הקטן בן השלוש מפני סירוס – שפירושו הפחד שמא, חס־וחלילה, ייהפך ילדה. ולכן, אם חסידי פרויד טוענים, גם היום, שפרויד לא שיחרר גם את הגבר מכבלי הטבע (שהרי התיאוריות שלו על קיום האדם בטבע מייצגות השקפה טראגית ביסודה), הריהם מתעלמים, גם היום, מן ההבדל שקבע פרויד לגבר ולאשה בתוך קיומם הטראגי. בדראמה הטראגית של החיים, הגבר בעיני פרויד יכול לכבוש את חייו ולהיות אדון לגורלו. האשה – תמיד עבד לגורלה. הגבר תמיד בתפקיד הראשי. פרויד חילק את צרת “קינאת־הפין” לאשה, כי צרה דומה חילק לגבר ב"פחד־הסירוס" שהביא עליו.

 

ההסתגלות ל"נשיות"    🔗

אחרי פרויד באו כל התיאוריות החינוכיות להחזיר את האשה למקומה ה"טיבעי" בבית, כפי שפרויד החזיר את אשתו מרתה אל המיטבח. המטרה היתה: הסתגלות. האשה צריכה להתאים עצמה אל תפקידה הטיבעי, להיות סבילה. הסבילות שפרויד גילה בתא־הביצית של הנקבה, הממתין באורך־רוח עד שזרע־הגבר יגיע אליו ויפרה אותו – הפכה תכונת־אופי חברתית.

הוא כתב:

"התפקידים של טיפוח ולדות והדאגה להם, שבעינינו יש בהם מן הנשי במובהק, אפילו אלה אינם תמיד צמודים למין הנקבה בבעלי־החיים. בסוגי חי גבוהים למדי מוצאים אנו את שני המינים משתפים עצמם בתפקיד הדאגה לוולדות, ויש אף שהזכר לבדו מתמסר לו. יתירה מזו, אפילו בתחום חיי־המין של האדם נוכח אתה עד־מהרה לדעת, ששוב לא די בתפיסה המייחסת לזכר התנהגות פעילה תמיד, ולנקבה – התנהגות סבילה. כלפי הילד פעילה האם מכל בחינה; אפילו על מעשי היניקה יכול אתה לומר, כי האם מיניקה את התינוק באותה מידה שהתינוק יונק את חלב־אמו. וככל שאנו מתרחקים מן התחום המיני במובני הצר, כן נעשה יותר גלוי לעין ‘שיבוש החפיפות’.

“נשים מסוגלות לגלות פעילות בכיוונים שונים; גברים אינם יכולים לחיות חיי־יחד עם בני־מינם, אלא־אם־כן מפתחים הם שיעור גדול של כפיפות סבילה. אם תאמרו עכשיו, כי אומנם יוצאות עובדות אלו ללמדנו, שגם גברים גם נשים יצורים דו־מיניים הם במובן הפסיכולוגי, אקיש אני מכאן, כי בליבכם גמרתם אומר לזהות ‘פעיל’ ו’זיכרי' מזה, ו’סביל' ו’נקבי' מזה. אבל עצתי לכם לא לעשות זאת.”⁹

למרות הנ"ל, כבר לא יכול פרויד לעצור את העגלה שהוא עצמו התניע. הסוציולוגים למיניהם, ובמיוחד זרם ה"פונקציונליזם" שינקו מפרויד, דגלו בכך שהאשה היא כפי שפרויד קבע. יש להציל את האשה מסכנת ה"שוויון", שיגרום לכך שתחדל מהוות אשה. סוציולוגית מפורסמת בשם מירה קומרובסקי טענה, כי על־ידי פיתוח כשרים ושיטחי־התעניינות חדשים אצל הנשים, אנו מסתכנים, משום שהכשרים הללו הם ב"ניגוד להגדרות הנוכחיות של הנשיות.“¹⁰ הלנה דויטש, ב־1944, הרחיקה לכת עוד יותר. בסיפרה “הפסיכולוגיה של האשה”, היא קובעת כי במידה שהנשים מתנגדות לתכונות הפסיביות הטיבעיות שלהן ומנסות לתקן זאת, נוצר ה”קומפלכס הגברי". אשה נורמלית צריכה לדחות כל פעלתנות משלה, ומקוריות משלה, כדי להזדהות עם הבעל או הבן. היא מלמדת אותנו שתהליך הכניעה לבעל יכול להתבטא ב"סובלימציה"¹¹ לאו־דווקא בדרכים מיניות. (למשל – אשה העוזרת לבעלה לצורך מחקר חשוב שלו.)

היא קובעת שרק פעילות מקורית של האשה, היא תוצאה של ה"תסביך הגברי". היא גם קובעת בביטחה שכל הנשים שהצליחו בזכות עצמן (עד לשנת 1944) בשטחים שונים, ואשר הוכיחו שוויון לגבר, הן נשים שסבלו תמיד מ"התסביך הגברי" (היא אינה מזכירה את שמותיהן, ולכן אי־אפשר להתווכח איתה). הלנה דויטש אינה דואגת לכך שבהנחותיה היא מפלילה גם את עצמה כאשה. בעוד פרויד עצמו הזהיר מפני חיפוש תכונות סבילות אצל האשה בשטחים שאינם מיניים, הרי לגבי הד"ר דויטש, כאשה “מאזוכיסטית” – טיבעי ונכון בשבילה להרשיע עצמה, ואת כל בנות־מינה, עוד יותר מן הרבי. היא עצמה, אינה סובלת מן “התסביך הגברי”. היא גם אינה מתחרה בגבר, כשהיא כותבת ספר. הגישה שלה היא: “מה שטוב לי, איננו טוב לשאר הנשים.” ובכך העמיקה עוד יותר את התיסכול שלנו.

כתוצאה מן התיאוריות על סבילות נשית נוצרה (דווקא בתקופה שבה נפתחו שערי ההשכלה לנשים, ושיכלה להיות משמעותית בשיחרור האשה) מטרת־על חינוכית, שבלמה את התקדמות האשה באופן מעשי. אם טיבעי היה שנשים אשר החינוך נפתח לפניהן, תחפשנה דרכים מעשיות כדי להתאים את הבית והמישפחה להתקדמותן בחוץ, נמנע מהן הדבר בהשפעת דור המחנכים הפרוידיאניים, שהחזירו אותן הביתה (להתממש כאשתו של פרויד).

חשוב כי נבין היום שדגל ה"נשיות" גרם לנו נזק בלתי־פוסק, מפני שהמחנכים שקמו אחרי פרויד לא הירפו מהתיאוריות שלו, והפחידו אותנו בקבעם שהשוויון יביא לחיסול הנשיות¹², להרס המישפחה, להרס ההנאה, להרס המיניות שלנו, בקיצור: לכיליון ולשואה!

איומים אלה נמשכים גם היום, ואת התורות הכופות “פסיביות” על הנשים מרביצים גם היום הורים, שכנים, דודות טובות, וגם אנשי רוח ומדע.

סיפרו של ד"ר הרולד פינק, Release From Nervous Tension¹³, הביא שורה של מיקרים שנרפאו ממשברים לאחר שהחליפו את עבודתם, שגרמה להם התמוטטות. העבודה היתה שנואה עליהם, אבל המשכורת היתה חיונית. היחס הסותר של שינאת העבודה מזה ואהבת השכר מזה, נוסף להדחקה הבלתי־מודעת של כישוריהם הפוטנציאליים, גרם להם להתמוטטות. כאמור, יעץ הרופא לאנשים אלה החלפת עבודתם. החלפת המיקצוע. תפנית חדשה. התחלה רעננה. לכולם יעץ באותו מירשם. חוץ מהמיקרה של עקרת־הבית.

עקרת־הבית שהתמוטטה (ככל המיקרים האחרים) בגלל “עבודתה” כעקרת־בית, היתה לפני הנישואין מורה מצליחה, שאהבה את עבודתה והפיקה סיפוק מלא מעולם “הגיר והלוח”. עד שנישאה. משנישאה – החליפה את כל אלה בעולם חדש שלא אהבה, או אפילו שנאה. משק־הבית הכריע אותה, עד שנתקפה בהתמוטטות־עצבים.

לה – לעקרת־הבית – לא רשם הרופא את המירשם הקבוע שלו – החלפת המיקצוע (או, במיקרה שלה: מה היה פשוט יותר מאשר – לחזור אל המיקצוע?). כי גם הפסיכיאטר עצמו הוא חניך של אותה חברה שלנו, שלפיה האשה מקומה העיקרי הוא בבית, אחרי הנישואין. הוא לא היה מסוגל להתעלות מעל למוסכמות ולומר לה לחזור לעבודה, ולפתור את משק הבית – כבעייה טכנית – בעזרת בעלה; אלא לימד אותה לראות יופי ותועלת בעבודתה הנוכחית בבית. היא למדה דרכים “לייעל”. למדה לראות את יפי העולם דרך חלון־המיטבח. למדה לעשות דברים שלא עשתה קודם לכן – אפילו לרפד כורסא. וכך, אומר ד"ר פינק, היא למדה להסתגל (ו"נרפאה").

הקיום ה"מיוחד" של האשה הוא עדיין חידה, מפני שהפסיכולוגים אינם מרשים לעצמם לראותה כאדם – בעל צרכים פסיכולוגיים שווים לגבר. הם מעודדים אותה “להסתדר” – להשלים עם תפקידיה; ותפקידיה נעוצים בעולם שנקבע על־ידם כנחות. כיצד אפשר לדרוש ממנה עיוות כזה?

הם אומרים לה לחיות את היום־יום, אם איננה מצליחה לראות את סיכוייה בעתיד. פסיכולוג שטיפל בידידה שלי אמר לה – כמו ד"ר פינק הנ"ל – להתרכז בהצלחותיה הקטנות, היומיומיות. פסיכולוג אחר אמר לידידה אחרת – “השתדלי לתת לבעלך את ההרגשה שאת מתמסרת לו במיטה בכנות. לא די להכריח את עצמך לשכב איתו, אסור שהוא ירגיש שאת מכריחה את עצמך.” פסיכולוגית אחרת, בתל־אביב, יעצה לאשה לא להוגיע את מוחה הקטן בעניין קרירותה. לפי המימצאים, אמרה: “אין האשה זוכה באורגזם אלא לעיתים רחוקות, רק כ־20% מן הנשים זוכות באורגזם.” (במילים אחרות, היא יכולה ללכת הביתה ולהמשיך לסבול במיטה כ"קרירה", מפני שזה נורמלי!)

גישתם של כל הפסיכולוגים, גם היום, גורסת שקיים שוני בתפקידים על־פי הטבע, אם כי המודרניים ביניהם מודים שצריך שיהא שוויון־זכויות.

*

אם בתחילת דברי דיברתי על אי־השוויון כעל מחלה, הרי דוגמה אחת למחלה היא עיוות ההיגיון של הפסיכולוגיה.

קודם חולקים לאשה את עניין השוני הביולוגי, ואחר־כך מצטטים מן התיאוריה, כדי להסביר תופעות חריגות.

הנשים התעוררו לדרוש לעצמן הנאה במין, והנאה בעיסוקים מחוץ לבית, והן יודעות כי יש אורגזם לאשה, וחייב להיות. אם הן מתאוננות על קרירות מינית, אין לגרור אותן בציצית־ראשן אל החושך ולהוליכן שולל על־ידי הסברים “מדעיים”, המוכיחים שאין לאשה צורך בהנאה במין. כך הופכת הרפואה לרפואת־אליל, וכך הופך ההיגיון מסולף. מסולף (וגברי) הוא גם ההיגיון הטוען שיש לחיות חיי־מין בכוח – כדי שהכל יהיה בסדר.

ב־1972 התפרסמו בישראל גם “מימצאים מדעיים” על כך שהרפואה גילתה כי גבר שאין לו די חיי־מין פגיע להתקף־לב. התהליך הוסבר כשלבים מתימטיים, פסיכולוגיים. המסקנה שקראתי במאמרים (רובם של נשים) היתה: נשים, אם אתן רוצות בבריאותו של הגבר שלכן – עליכן לתת לו את מבוקשו: הרבה מין.

עצה כזו אינה מועילה. אי־אפשר גם לעודד ילודה בכוח – או לעודד בישול ומעל לכל – אי אפשר לעודד את כל אלה, כשהגברים גם אומרים לאשה (אם רק תשכיל להקשיב!) שכל אלה קשורים בנחיתות הביולוגית שלה.

חסידי הביולוגיה עיוותו את הטבע, תחת שיסמכו עליו ועל חוקיו הטיבעיים. המין, האכילה, העבודה, האהבה, השינה ועשיית הצרכים או הטלת השתן – כולם מתפקדים גם מבלי שנעזור להם להסתדר לתוך חוקים שלנו. האופייני לכל התיפקודים הביולוגיים הוא שהם קשורים בהרגשה חיובית של “להיות הדבר הנכון”. הטבע – חכם למדי כדי לפעול לטובת האדם.

התחושות של “הנכון” הן אלו שנותרו לפליטה תוך שלא נתעוותו על־ידי אנשים מבוגרים שנסיונותיהם עיוותו את חשיבתם. כמעט אין זה אפשרי כיום, מפני שההיגיון של המבוגרים עדיין מושפע מ"תסביכי" פרויד.

במילים אחרות, על־פי תחושת “הנכון”, לא זו בלבד שהאשה והגבר חייבים היו להיוולד שווי־ערך, אלא שכל יצריהם, וכל מעשיהם, חייבים היו לבוא לידי ביטוי ללא פחדים (כלשהם!). ללא כפייה, שינאה, קינאה ו/או “חסר”. הבריאות היא הנורמלי – לא המחלה. המחלה, וכל הסטיות, וכל מה שקשור בתחושת אי־נעימות, הם השלילה של המצב הנורמלי.

אין זה נורמלי, איפוא, שאשה תהיה חיה ב"חסר" כלשהו, כי ה"חסר" הוא הבלתי־נורמלי. חסר מצדיק קינאה. אבל במיקרה זה, גם ה"חסר" וגם הקינאה הם תולדה של חשיבה מעוותת (על־ידי מציאות מעוותת). אין לאשה, מטיבעה, לא בגיל שלוש ולא לאחר־מכן – שום צורך בקינאה לאבר מסויים של מישהו אחר.

ואומנם, אינני יודעת ומכירה באף שלב מחיי, בכל ההתנסויות שלי – עם עצמי ועם ילדי, בכל מה שראיתי במשך חמישים שנות חיי, בכל חברותי וילדיהן – שום קינאה ראשונית ומוקדמת לאבר־המין של הגבר. מה שכן חשתי על בשרי ואצל כל בנות־מיני, הוא מחלה חברתית קשה הרבה יותר, שמדביקים בה את כל בנות־מיני והנובעת מעיקשותה של המסורת לראות בנו יצור כה נחות עד שהוא חייב, כנראה, לחוש קינאה באותו פאלוס (ההבדל הקטן) המונע מן הגבר את הנחיתות.

מה שחשוב לנו, כנשים, להבין, הוא כיצד כל זה – ואפילו ה"מוסר החדש" (הדורש מן האדם להכיר בריגשותיו ולא להתעלם מהם, להכיר בזכותו לצעוק, או בזכותו לטעות, כדי למנוע ממנו תחושת־אשם) – כל זה איננו מכליל את האשה.

 

החסך האמהי    🔗

דוגמה בולטת לכך היא תחושת־האשם המציקה לכל אשה עובדת, או לומדת, כשהיא יוצאת מביתה. גם בכך אשמה הפסיכולוגיה, שטבעה בתחילה המאה את המושג “החסך האמהי”, כפי שפרויד גילה את “קינאת־המין”. אחרי שגילו את “החסך האמהי” (על־פי תנאים בלתי־נורמליים של מלחמת־העולם השנייה – כפי שפרויד גילה את תסביכי־הפין על־פי תנאים בלתי־נורמליים של הפוריטניזם בדורו) – החליטה הפסיכולוגיה שיציאתה של האשה מן הבית מזיקה לילדים. בשני המיקרים מאיימים עליה שאם תצא מן הבית, תפסיד את אהבת בעלה, או את בריאותם הנפשית של ילדיה.

אביא כאן שני סיפורים המדגימים כיצד איומים אלה נמשכים גם היום.

סיפרה לי צעירה כבת 22, אם לילד בן שנתיים, כיצד הגיעה לסמינר למורים, כדי ללמוד מיקצוע, אחרי שלא יכלה עוד למצוא סיפוק בגידול הילד ובמשק־הבית. הבעל התקומם, אך היא התעקשה ובאה לבית־הספר יום־יום, לאחר נסיעה של למעלה מחצי שעה. היא סיפרה לי כיצד נלחם בה בעלה באיומים, וכיצד איימה עליה חמותה שהבן (הבעל) “יעזוב אותה”, אם לא תלמד לדעת את מקומה בבית; ושהילד יהא אומלל. מאוחר יותר סיפרה לי האשה כי איומי החמות נשאו פרי. היא הצליחה לשכנע את בנה כי כלתה אינה ראוייה להיות לו לאשה, משום שהיא מפקירה את הילד ובוגדת בתפקידיה כיושבת־בית, וכרעייה. הזוג התגרש.

והסיפור השני:

באותו בית־ספר שבו לומדת אותה אם, ניתנה לה הרצאה על־ידי מורה לפדגוגיה. בדברו על פיגעי הטכנולוגיה בקשר למישפחה המסורתית, אמר: “אחד הדברים המחרידים הוא, שהטכנולוגיה והכלכלה המודרנית גוררים את האשה למעגל המפרנסים – והופכים את האשה להורסת המישפחה ההיסטורית.”

כך מהדקים סביב נערות, ואמהות, גם היום ב־1975, את חגורת־החנק. אפשר אולי להתעלם מן החמות (בסיפור הראשון) מפני שהיא מ"הדור הישן", אך כיצד להתעלם גם מן הבעל, שאותו אוהבים? ואם מתעלמים משניהם (מפני שהדחף ללימודים הוא מניע לא פחות, ואולי יותר, חשוב ממניע המין), כיצד אפשר לתלמידה – מורה־לעתיד – להתעלם מדיברי מורה לחינוך, אשר לו כל הסמכות בעיניה לקבוע כי אם האשה המודרנית יוצאת לעבודה, יש לראות בה גורם להרס המשפחה?

אינני רוצה להיכנס לעובי ההיגיון, הסותר את עצמו, של אותו בית־ספר המכשיר תלמידות להיות מורות למלאכה מפני שלמדינה יש צורך בהן (כלומר ביציאתן לעבודה בעתיד), ובאותה עת גם משמיע באוזניהן את פילוסופיית־תפקידי־המינים (העומדת עדיין מעל לצורכי השעה), שעל־פיה מקומה של האשה הוא בעצם בבית (שהרי היא הורסת את המשפחה כשהיא נגררת למעגל־המפרנסים).

אין זו הסתירה היחידה בהגיונות ההוראה שלנו. אבל זו סתירה שהיא משמעותית, מפני שהיא מהווה מקור לרגש־אשם פסיכולוגי המוטבע באשה בלבד. אשם זה עומד בניגוד גמור ל"מוסר החדש" של הפסיכולוגיה. לכן, נראה לי שוב שהפסיכולוגיה אשמה בכך שאינה מטפלת בגורמי האשם (התיאוריות שקיבעו את תפקידי הבית כאחריותה הבילעדית של האשה כרעייה־וכאם).

 

רגש־האשם של האישה    🔗

רגש־האשם של האשה העובדת מתבטא בהתנהגותה המתנצלת. היא תמיד אופה עוגה כדי שלא יאמרו שהיא קונה מוכן; היא תמיד גם סורגת משהו – כדי שלא יאמרו שכבר שכחה את תפקידיה ה"נשיים". היא חייבת תמיד להוכיח שהבית אינו סובל, וכי היא נורמלית – כאשה.

האשה העובדת איננה מפיקה, איפוא, תועלת מעבודתה כדי להרחיב את עולמה כאדם, אלא מביאה על עצמה במידה רבה הכבדה נפשית, וגופנית – ומחמיצה (שלא באשמתה) את ההזדמנות המחשלת שיכלה עבודתה להעניק לה, ולעצמאותם של הילדים.

מכאן שילדיה של “האם־היהודיה” תמיד יוצאים מפסידים. כאמור בפרק “האימהות”, אם אמא רק־בבית, היא בונה את עולמה הריק מהצלחת הילדים, ומטיפול מופרז בצרכיהם. הם גדלים כילדים־של־אמא במקום כילדים־לקראת־ העצמאות. העצמאות החייבת להיות מטרת החינוך, או סוף הדרך של החינוך, לעולם אינה מגיעה אם האם ממשיכה “להיניק” את הילד, בתקופה שבה יש דווקא לעזור לו להיגמל מהתלות בה.

ואם אמא עובדת, היא מפצה את הילדים שבעתיים, כי היא חשה היטב באשם שהטביעו בה. אם היא עושה מעשה רע (ולא־נורמלי, מפני שהנורמלי לגביה הוא לא “להיגרר למעגל המפרנסים”), עליה לבקש סליחה, או לתת את הפיצוי: היא מכינה יותר עוגות לילדים, היא קונה יותר מתנות. היא מכינה להם את האוכל בתנור, וכל מה שעליהם לעשות בשובם מבית־הספר הוא לחמם אותו, במקום ללמדם להכין לעצמם חביתה, וליהנות מחיים של עצמאות ויצירתיות – דואגת אמא שלא יהיו להם דאגות, ולכן אינם לומדים לעולם כיצד לדאוג לעצמם.

הילדים חשים היטב בתחושת־האשם של אמם. המסקנה שלהם היא שאמא באמת “אשמה” במשהו כשהיא עובדת בחוץ, וכי תפקידה האמיתי הוא לשרת אותם רק־בבית. הם מבינים שאמא חייבת לפצות אותם, שהחובה האמיתית של אמא היא כלפיהם – וכלפי הבית. הם לומדים גם בגן וגם בבית־הספר שאימהות שרק־בבית באות לקחת אותם אישית, ואילו אמהות־עובדות שולחות את העוזרת. סיפרי־התמונות בגן וסיפרי־הלימוד בבית־הספר עדיין חיים אצלנו בעבר (כפי שאדגים להלן). אין בהם שינוי בדימוי האשה, שהיא לעולם האמא עם הסינר, העזר־כנגד, ומקומה במיטבח. כל זה אומר לילדים אלף פעמים ביום שאמא שהיא אמא טובה, פנוייה בשבילם כל היום כולו. אין לה שיגעונות של קריירה, ואז אין לה גם ריגשי־אשם.

 

המשמעות האמיתית של חסך האימהות    🔗

על “החסך האמהי” (Mother Deprivation) מדברים המחנכים בחצאי־אמת. הם קושרים את חסך־האימהות ליציאתה של האם לעבודה. כאילו כל אם שהיא רק־בבית, תמיד אימהית־אוהבת. כאילו בעצם הימצאה בבית איננה “חוסכת” מעולם אהבה מבניה. הם מעלימים מן הסטודנטיות את מלוא האמת על המחקר שטבע את המונח “חסך־אמהי”. המחקר נערך בין ילדים, במיקלטים שהופגזו באנגליה במלחמת־העולם השנייה ונמסרו לפנימיות ללא מגע עם ההורים (כלומר, בתנאים של עקירה מן הסביבה, וניכור כללי). בהיעדר כל אהבה מישפחתית סבלו הילדים אחר־כך הפרעות נפשיות קשות, והפכו בעצמם חוסכי־אהבה. המסקנה: בני־אדם אינם מסוגלים להעניק אהבה, אם לא קיבלו אהבה בעצמם בילדותם.

חוקרים אישרו כי ילדים הגדלים ללא אהבה סובלים בעתיד בהתפתחותם התקינה. כדי לקבוע זאת לא היה צורך במחקרים מדעיים, ובמונחים חדשים כמו חסך־אמהי. האהבה היא המזון הרוחני לילד. היא חשובה לא פחות ממזון של ממש. אחרי ש"גילו" החוקרים את חשיבות האהבה, הם גם קבעו שלא חשוב מי נותן את האהבה, האב או האם – ומחקרים של חוסר־תיפקוד או תיפקוד בלתי־תקין נקבעים כמיקרי “חסך־אמהי” גם כשהאב מגדל את הילדים ואיננו מעניק להם אבהות. לכן עדיף לקרוא לחסך זה – “חסך־אהבה”.

במאמרו של י. בולבי¹⁴, שתלמידי הסמינר נתבקשו לקרוא כעבודת־בית, כדי ללמוד משם על “חסך־האימהות”, מדובר במפורש תמיד על “אם” או “תחליף־אם”. “תחליף־האם” יכול להיות גם גבר, והוא מדבר גם על חסך־חלקי של “אם או תחליף־אם” – שיחסם אל הילד שלילי, ועל חסך־מלא של “אם או תחליף־אם” אשר מתרחש כשילד חי בהיעדר מוחלט של מטפל קבוע, או כשהוא נמסר לידי זרים שאינם דואגים לו ברציפות עד התבגרותו.

ממאמרו של י. בולבי ניתן ללמוד ש"אין דומה לבית" בשביל הילד. או שאהבה היא דבר חשוב. “ילדים חשוכי־אם, ואומללים, גדלים להיות הורים גרועים.” זה נכון. אבל אין זה נכון שיציאת האם לעבודה קשורה בחסך־אהבה. אין זה נכון (גם לפי בולבי) שנוצר חסך־אהבה כאשר קיים תחליף־אם. הדגש הוא, איפוא, על חוסר־אהבה. ובכן, מדוע מדברים בכלל על “חסך־אמהי”, ומה הקשר בין זה לבין יציאה לעבודה?

מדבריו של בולבי משתמע שהבית הגרוע ביותר עדיף על המוסד הטוב ביותר, אבל זוהי המסקנה המבוססת על המוסד הגרוע של היום. כשאשה־עובדת דורשת היום מעון לילדיה אין זה “המוסד” הישן על כל מוראותיו ההיסטוריים, הנקשר בדימיוננו עם מישטר של בית־סוהר לעבריינים. על־ידי השלכות מן הפנימיה או ה"מוסד" הגרוע של אנגליה השמרנית, אנו סבורים גם היום ש"מעון" הוא מוסד המסמל יד קשה (“גבריות”), ולכן יהיה בו “חסך־אימהות”. מובן כי המעון, בתור שכזה, חייב להשתנות.

השיחרור של האשה, התובע יותר מעונות־יום, תובע גם מעון משוחרר – חדש.

במעון החדש יהיו גם מטפלים ממין זכר (כש"שיחרור האשה" יבוא), ולמטפלים אלה יהיה לב חם, כי אז מותר יהיה לגבר להיות בעל לב חם. זה יהיה מוסד שיכרוך בו את הרעיונות החדשים בדבר חינוך־לפתיחות. הוא ירביץ אהבה. הוא ימציא לילדים אווירה של חיוב, ולא תחושה של “נטישה” במוסד כשאמא, האגואיסטית הזאתי, רצה “להתענג” לה בעבודתה.

היציאה לעבודה, והדאגה למעון, וביטול החסך־האמהי יחד עם תחושת־האשם, כרוכים זה בזה, וחייבים לבוא יחד. אי־אפשר לה למדינה לקרוא נשים לעבודה ויחד עם זאת להוסיף לקיים בהן את רגש־האשם. הוא איננו נכון, וחייב להתבטל.

 

על האופי הרצוי (גם לאשה)    🔗

באותו ספר (“תורת החינוך”) מובא גם מאמר של הפילוסוף ברטרנד ראסל, על “האופי הרצוי כמטרת החינוך”, בו הוא מציין את התכונות הרצויות בכל אדם¹⁵.

הוא מקדים: “אינני מבדיל כלל בין תכונות מצויינות של גבר לבין אלה של אשה.”

הוא מדבר על ארבע תכונות המשמשות “יסוד לאופי אידיאלי”: חיוניות, אומץ־רוח, רגישות ושכל. כשהוא מדבר על הפחד כעל תכונה מידבקת, אשר “ילדים קולטים אותו מן הקשישים מהם, אף במיקרה שהקשישים לא חשו כלל שהפגינוהו ברבים”,¹⁶הוא כותב:

"את פחדן של האמהות או האומנות מחקים הילדים בזריזות רבה בדרך הסוגסטיה (השאה). עד היום יש גברים הרואים תכונה מושכת באשה כשהיא בעלת פחד אי־רציונאלי¹⁷, שכן על־ידי כך ניתנת להם שעת־כושר להיראות כמגינים עליה, ללא כל הסתכנות.

"אבל יוצאי־חלציהם של גברים אלה יורשים את תכונת הפחד מאימותיהם, ואחר־כך מתגלה שוב הכרח לחנכם ולהחזיר להם את אומץ־הלב¹⁸, שמעולם לא היו מאבדים אותו אילולא ביקשו אבותיהם להקל בכבוד אמם־יולדתם.

“שיעבודה של האשה גרם לתקלה רבה מאד, ועניין הפחד אינו אלא דוגמה מיקרית אחת.”

ולהלן:

“– – – את המשועבדים – אומות, מעמדות, נשים – ראו טוב להשאיר מוגי־לב.”

ולהלן:

"– – – קהילה שבה גברים ונשים בעלי חיוניות, אומץ־לב, רגישות, ושכל, בדרגה הגבוהה ביותר שבכוח החינוך ליצור, תהיה שונה בתכלית מכל מה שקיים כיום. מעטים מאד יישארו בלתי־מאושרים. הגורמים העיקריים להיעדר האושר כיום הם – בריאות לקוייה, עניות, וחיי־מין ללא סיפוק.

"– – – הפחד שימש אמצעי יחיד לעשות את האשה ‘בעלת מידות טובות’. הנשים נתחנכו במתכוון כמוגות־לב, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. אשה שאהבתה כלואה מעוררת אצל בעלה עריצות וצביעות והיא, מצידה, מסלפת את יצרי ילדיה ומעקמת תכונותיהם.

"דור אחד של נשים נטולות־פחד עשוי לשנות את פני העולם על־ידי הקמת דור של ילדים אמיצי־לב ובלתי־מסולפים בצורות בלתי־טיבעיות אלא ישרים ותמימים, נדיבי־לב, אוהבים ובני־חורין.

“– – – העריצות והעינויים הקיימים היום,” הוא אומר, קיימים “מפני שאנו עצלים ופחדנים, קשוחי־לב ואווילים.”

מדוע לא יצטט מחנך בסמינר את מאמרו של פילוסוף כמו ב. ראסל על “האומץ”, יחד עם מאמרו של בולבי על “חסך־האימהות”? הרי שניהם מודפסים באותו ספר ממש. ייתכן כי הדבר נובע מכך שהחינוך של האחד סותר (לכאורה) את זה של האחר, מפני שנשים־סטודנטיות יודעות היטב (אחרי הרצאת המורה הסמכותי ובתמיכת גישת הבעל והחמות) שהיציאה לעבודה או ללימודים עולה להן בפחדים רבים “בלתי־רציונליים”. ישראל, שרוב מוריה עדיין דוגלים בחינוך מסורתי מעל ומעבר לרציונלי – מחנכת את הנשים להעדיף את הבית על החוץ, ומונעת מהן “אומץ־לב”¹⁹.