קינגסלי אמיס הוא סופר, משורר ומבקר־ספרות אנגלי, שנולד ב־1922. את השכלתו האקדמית רכש באוקספורד, ולאחר מכן היה מרצה לספרות אנגלית. בשנת 1959 נתן סדרת הרצאות בנושא המד"ב באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. סדרת הרצאות זאת פורסמה שנה לאחר מכן בצורת ספר ושמו ‘מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן’, שנודעה לו אז השפעה חשובה על ביקורת המד"ב בפרט והתייחסות העולם הספרותי אל התחום בכלל. בשנות ה־60 היה אמיס שותף לעריכתן של מספר אנתולוגיות בשם ‘ספקטרום’ (סדרה של חמישה כרכים), שאף הן תרמו לעליית קרנו של המד"ב בבריטניה.
אמיס הינו חסיד בעיקר של המד"ב ‘הנוקשה’, ובשנות ה־70 הסתייג במאמריו מסגנון ‘הגל החדש’ במד"ב. הוא עצמו כתב מעט סיפורי מד"ב; המפורסם בהם הוא ‘משהו מוזר’ (משנת 1960), בו מנסה אמיס לעמוד על משמעותן של מציאות ואשלייה, והתניה פסיכולוגית.
בשנת 1976 כתב אמיס ספר מד"ב באורך מלא, ‘החילוף’ (העוסק בהיסטוריה אלטרנטיבית). שזכה ב־1977 בפרס לזכרו של ג’ון קמפבל.
* * *
משהו מוזר התרחש מדי יום. זה יכול לקרות בשעות הבוקר, כאשר שני הגברים היו עסוקים בקריאת המכשירים ובתצפיות ושתי הנשים טרחו על משק הבית; הפנים הגדולות הופיעו במשך הבוקר. או – במקרה של הפנים הזעירות והלהבות הצבעוניות – הדבר המוזר היה מתרחש אחרי־הצהריים, כשברונו היה עסוק בעבודות האחזקה, קלוביס שידר אל הבסיס, ליאה היתה עסוקה בגן הירק ומירי עבדה על סיפורה. הערבים היו שקטים לרוב, ובלילות כמעט שלא היו הפרעות.
כולם הבינו כי לעיסוקים הזמניים והרגילים הללו אין כל משמעות לגבי אנשים אשר היו סגורים לחלוטין, כמותם, בכדור פלדה שלא מש ממקומו, ונתלה באיזור כה נידח של החלל, עד שאורו של הכוכב הקרוב ביותר נזקק למאות שנים כדי להגיע אליהם. פקודות השגרה מטעם הבסיס המליצו, מכל מקום, שהם יאמצו יחידת זמן בת עשרים וארבע שעות, כפי שהיה מקובל על כדור־הארץ, אותו לא ראו מזה חודשים רבים, הסידור התאים להם היטב: היה להם זמן לעבוד, להירגע ולנוח. הידיעה כי יהיה עליהם לבלות שנה אחר שנה באותה שיגרה עצמה, לתקופה ארוכה יותר משיכלו לחשוב, היתה מקור הלחץ היחיד.
ברונו דיבר על כך עם קלוביס אחרי שבמשך הבוקר עבדו בתיקון מנתח הספקטרום ששימש לתצפית על הכוכבים הסמוכים ולמיונם. הם ישבו בנקודת התצפית הראשית בטרקלין, שתו את הקוקטייל הראשון לאותו יום וחיכו לנשים שיצטרפו אליהם.
“הייתי אומר שתיקנו אותו בצורה יוצאת מן הכלל,” אמר קלוביס בתשובה לדברי ברונו. “אולי יותר מדי טוב.”
ברונו הרכין את פניו השמנות. “למה אתה מתכוון?”
''אולי אנחנו מחבלים בסיכויים שלנו להשתחרר."
הבסיס לא אמר מעולם מילה אחת על זה שנוחלף."
“בדיוק. יש צורך לאייש חצי מיליון תחנות, וזה ייקח להם הרבה זמן להגיע הנה. אם הכל מתרחש כאן כשורה. אתה ואני מהווים צוות נפלא – אין בינינו שום מאבק, יש לך את ליאה ולי יש את מירי, וגם הן בסדר יחד; אין להן שום מריבות. אתה רואה, אין שום סיבה להחלפה.”
מירי שמעה את הדברים האלה כאשר ערכה את השולחן בחדרון הסמוך. היא שאלה את עצמה איך זה ייתכן שקלוביס לא יודע כי ברונו היה רוצה בה במקום בליאה, או אולי בנוסף לליאה. אם קלוביס ידע, ובכל זאת היה מתגרה בברונו, זה היה דבר טיפשי למדי. משום שברונו לא היה אדם נעים, עם צווארו המוצק ופניו החיוורים והשמנים. קלוביס, לעומת זאת, שלא היה יותר גבוה אבל גופו היה מוצק ועורו רך, היה תמיד נעים. הוא לא היה מסוגל לחשוב כמו ברונו, אבל מחצית הדברים שברונו חשב לא היו נעימים. היא מזגה לעצמה משקה וניגשה אליהם.
ברונו אמר משהו על זה שחבל מאוד כי אינם יכולים לזייף את הדיווח שלהם על הצוות על־ידי המצאת מריבות אחדות, וקלוביס הסכים מייד שהדבר איננו אפשרי. היא נשקה אותו והתיישבה לידו. “מה אתה חושב שיקרה אם נצליח להשתחרר?” היא שאלה אותו.
“מעולם לא חשבתי על כך.”
“נכון מאוד,” אמר ברונו והעווה את פניו. “מרגישים טוב מאוד כאן. טוב למדי, מכל מקום.”
“למה אתה מתכוון?” שאל קלוביס.
“אלה אינם חיים מושלמים, לא כן? לאיש מאיתנו. אני הייתי שמח על שינוי. הייתי רוצה עבודה אחרת, משהו שאיננו בדיקת מכשירים, שימוש בהם ותיקונם. ונראה שיש לנו הרבה תיקונים לעשות. מנתח הספקטרום הזה מתקלקל כמעט מדי יום. ועכשיו…”
קולו בגד בו והוא הביט החוצה, כאילו רצה להיות בטוח כי המראה הנשקף הוא המראה המוכר – הנקודות הרחוקות של הכוכבים וניצנוצי האור.
“ועכשיו מה?” שאל קלוביס, קצר רוח.
"חשבתי שאנחנו צריכים לשמוח על כך שיש לנו הרבה דברים לעשות. לשמוח על השגרה ועל הירקות ועל הפירות שצריך לגדל, וסיפורה של מירי… איך הוא מתקדם? מתי תקראי לנו קצת! אולי הערב?''
“לא. תחילה אני צריכה לסיים אותו, אם לא איכפת לך.”
“הו, אבל כן איכפת לי. חלק מתפקידנו הוא לשעשע איש את רעהו. ואני מעוניין בסיפור הזה באופן אישי.”
"למה?''
“משום שאת נערה מעניינת. עיניים חומות ונוצצות, עור מבריק ובוהק – איך את מסוגלת לשמור על זה אחרי כל כך הרבה זמן בחלל? ויש לך יותר מרץ מאשר לכל אחד מאיתנו.”
מירי לא אמרה דבר. ברונו הצטיין בהשמעת הערות שאין מה להוסיף אחריהן.
"במה עוסק הסיפור שלך? המשיך ברונו. “לפחות את זה את יכולה לגלות לנו.”
“סיפרתי לכם. זה על חיים נורמאליים. חיים על כדור הארץ, לפני שהיו תחנות חלל; היו אז אנשים שונים שעשו דברים שונים, לא את זה –”
“ולזה את קוראת חיים נורמליים, לאנשים שונים שעושים דברים שונים? אני כבר ממש מת מסקרנות לדעת מה הם הדברים האלה. מי הגיבור, מירי? קלוביס יקירנו?” מירי הניחה את ידה על כתפו של קלוביס. “תפסיק בבקשה, ברונו. בוא נחזור אל הנקודה שלך. בקשר לשיגרה. אני לא מבינה מדוע אתה מתעלם מן החלק החשוב ביותר. הדבר שמעסיק אותנו יותר מכל.”
“אהה. ההתרחשויות המוזרות,” ברונו היטה את ראשו בתנועה אופיינית, רעד שחציו משועשע וחציו נרגז. “והשעות שבהן דיברנו רק על זה. איך יכולתי שלא לציין את הדבר?”
“אם יש לך קצת היגיון, אתה תמשיך לנהוג כך ולא להזכיר את זה.” העיר קלוביס. “כולנו שבענו מהעניין.”
“אולי אתה שבעת, אבל לא אני. אני רוצה לשוחח על כך. וגם מירי. לא כן, מירי?” “אני חושבת שהגיע הזמן לנסות ולמצוא איזו חוקיות של הדבר,” אמרה מירי. היה זה אחד המקרים בהם ברונו היה בלתי נעים, אבל צודק.
“הו, לא שוב,” קלוביס קם וניגש אל שולחן המשקאות. “אה, שלום ליאה,” אמר לאישה הגבוהה והרזה שזה עתה נכנסה, נושאת מגש של כריכים קרים. “תני לי להכין לך משקה. ברונו ומירי עסוקים בשיחה פילוסופית – הם מחפשים חוקיות. מה תשתי? אגיד לך מה שאני חושב. אני חושב שעשינו מספיק. אני חושב שמציאת החוקיות זה העסק של הבסיס.”
“זה גם יכול להיות עסק שלנו,” אמר ברונו. “את מסכימה, ליאה?”
“כמובן”, אמרה ליאה בקולה העמוק, שבעיני מירי הצטיין בהרבה יותר נחישות ואישיות מאלה שבהן הצטיינה בעלת הקול – בשיחה ובמעשים גם יחד.
“טוב מאוד. אתה יכול להישאר מחוץ לזה, קלוביס. נתחיל מן העובדה כי מה ששמענו ומה שראינו איננו אשליה, למרות שגם זה יכול להיות.”
“מה עוד שמדובר על הזיות העלולות לפקוד כל יצור אנושי. הן אינן מיוחדות לנו, ומדיווחי הבסיס ידוע לנו על מה שקורה בתחנות האחרות.”
“נכון מאוד, מירי. מכל מקום, אשליות או לא – הן מכוונות אלינו על־ידי איזו אינטליגנציה ולשם מטרה כלשהי.”
“איננו יודעים זאת,” מיחתה מירי. “אולי זוהי תופעה טבעית, או תוצאת־לוואי של פעילות אינטליגנטית אשר איננה מכוונת אלינו.”
“את מדייקת שוב, אבל נשמור לסוף את האפשרויות הפחות מתקבלות על הדעת. ועכשיו, כדוגמה, נתיחס אל ההתרחשויות המוזרות של השבוע האחרון. אביא את היומן כך שלא יהיו ויכוחים.”
“הייתי רוצה שתפסיקו את זה.” אמר קלוביס כשברונו יצא אל חדר המכשירים. “זה ביזבוז זמן.”
“זה הדבר היחיד שלא חסר לנו.”
“ולי תמיד חסר משהו,” אמר ונגע בירכה. “בואי איתי לרגע.”
אחר־כך."
“ליאה תמיד הולכת עם ברונו כשהוא מבקש ממנה.”
“הו, כן, אבל כשהיא רוצה בזה,” אמרה ליאה. “עכשיו היא לא רוצה. חכה עד שתרצה.”
“אני לא אוהב לחכות.”
"הציפיה עשויה לשפר את הדבר.''
'הנה זה," אמר ברונו עם שובו. “טוב… יום שני. תוך שניות אחדות התכסה הכדור על ידי חומר חם ולח, שהתגלה בבדיקה כחומר דחוס ביותר. ובלתי חדיר. לא היתה כל הצעת פעולה מטעם הצוות. החומר נעלם כעבור שלוש שעות ואחת עשרה דקות. חומר דחוס ביותר, זה מה שמעניין. זאת היתה ודאי אשליה אופטית, או משהו היה קורה גם בתחנות האחרות באותו זמן, שלא לדבר על הכוכבים ועל הפלנטות. אם כן, אשליה אופטית חלקית או שלמה. מוסכם?”
“המשך.”
"יום שלישי. חפץ מתכתי בגודל דומה לכדור שלנו מתקרב במסלול התנגשות במהירות של 500 קילומטרים לשנייה. מדידות בלתי אפשריות. החפץ הופיע לפתע במרחק של 35 מיליון קילומטר ונעלם באותה פתאומיות במרחק של 1500 קילומטרים. מה בקשר לזה?''
“ראינו כבר פעם משהו דומה,” אמרה ליאה. “אלא שהפעם היה נזקק העצם לזמן רב יותר כדי להתקרב אלינו ולזמן הקצר ביותר כדי להעלם.”
“בלתי ניתן להבנה – או אשליה,” הציעה מירי.
“כן, אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע. יום רביעי, יום שיגרתי לגמרי, לא שווה שיחה. חפץ ספק־חי, שנראה כבנוי כולו מעצם התקרב אל הפתח הראשי ועשה תנועות איתות. כל מי שעושה דבר כזה חייב להיות משוגע. יום חמישי. כל הגופים שמחוץ לכדור נעלמו מכושר הקליטה של המכשירים בעת ובעונה אחת, והופיעו שוב על כל המכשירים בעת ובעונה אחת כעבור שעתיים. גם זה לא חדש, אני זוכר. אשליה? טוב. יום שישי. יצורים הדומים ללטאות ענק ארציות כיסו את הכדור, נילחמו בלא הפסק ואכלו אלה את אלה באופן חלקי. נשמעו רחשים רמים של השחזה. הצלילים, לפחות, חייבים להיות אשליה משום שאין אוויר שם, בחוץ, ומעולם לא שמעתי על זוחל שאינו נושם. דברים אלה מתאימים גם להופעה של אתמול. צעקות אנושיות וקריאות התפעלות מדהימות נשמעו בעוצמה קרבה ונעלמת, בלי כל ליווי חזותי או אחר.” הוא השתתק והביט עליהם. “ובכן, מתבהרת איזו חוקיות?”
“לא,” אמר קלוביס והגיש לעצמו סלט, שכן כבר ישבו לשולחן. “אני מסופק אם יש איזה מוח אנושי אשר יוכל למצוא כזאת. כל הדבר הזה הוא שרירותי.”
“להיפך – ההתרחשות הבאה, אולי היום, עשויה לגלות חוקיות שאין לטעות בה.”
“עלינו להתרכז בחפץ המתקרב,” אמרה מירי. “מדוע הוא נעלם לפני שפגע בכדור?” ברונו הסתכל עליה. “היה עליו לעשות כן, אילו היתה זאת אשליה.”
“בכלל לא. מדוע יש להוציא מחשבון את האפשרות שהיתה לנו אשליה, בקשר לזה שהכדור נפגע? ואם נניח שלא היתה זאת אשליה?”
“ייתכן שהחפץ יכה בכדור כשיופיע בפעם הבאה.” אמרה ליאה.
קלוביס צחק. “זוהי נקודה טובה. ומה יקרה כאשר תהיה פגיעה? אני שואל את עצמי. ואם לא היתה זאת אשליה?”
הכל ציפו לתשובתו של ברונו. והוא אמר, כעבור רגע או שניים, “אני משער שהכדור יתפוצץ וכולנו נושלך אל החלל. אין לי מושג למה זה עלול להיות דומה. זה יהיה… לעולם לא נראה עוד איש את רעהו, או מישהו אחר או משהו אחר. לא נהיה יותר מחפץ חסר כל תחושה אשר ירחף בחלל לעד. הסיכויים..”
“יהיה כדאי קצת להתרחק מהשיחה שלך,” אמר קלוביס, שנינוח עתה, כאשר ברונו היה במיעוט. “בוא נהיה הגיוניים, לשם שינוי, כמה זמן תצטרך כדי להריץ את כל האנליזות שלך היום אחרי־הצהרים? יש הרבה חומר שצריך להעביר אותו לבסיס ואני לא אוכל לעזור לך.”
“שעה, בערך אחרי שאערוך את המבחנים הסופיים.”
“למה להריץ את המבחנים האלה בכלל? הכדור היה שליו לגמרי כאשר בדקנו את המצב הבוקר.”
“למרבה המזל.”
“באמת, למרבה המזל. עוד משתנה אחד, והיינו מגלים שהדבר הוא בלתי אפשרי.”
“כן,” אמר ברונו מתוך פיזור־נפש. הוא קם בפתאומיות כה רבה עד שהאחרים הופתעו. “אבל אנחנו לא היינו בני־מזל, מה? לא היה עוד משתנה אחד, לא כן? עדיין לא קרה ממש הדבר שבו לא נוכל לעמוד.”
איש לא דיבר.
“סילחו לי, עלי להיות לבד.”
“אם ברונו ימשיך ככה,” אמר קלוביס לשתי הנשים, “הבסיס ישלח אלינו מחליף הרבה יותר מהר מכפי שאנחנו חושבים.”
מירי ניסתה להתעלם מהתנהגותו המוזרה של ברונו. כעבור מחצית השעה, כאשר התיישבה לעבוד על הסיפור שלה. היא לא יכלה להגדיר את ההבעה שהיתה על פניו כאשר עזב את השולחן. התלהבות? גועל? הפתעה? היה זה הדבר הקרוב ביותר – מעין הפתעה נמשכת. טוב, הוא היה בטוח, משום שהוא היה ברונו, שיוכל להסביר הכל כאשר יישבו לארוחת הערב. היא רצתה שהוא יהיה קצת יותר נעים, משום שהוא לא חשב בדרך הנכונה.
היא סילקה ממוחה את פניו של ברונו, והחלה לקרוא מחדש את כתב היד שאותו שיכתבה, כאשר הצעקות הפריעו אותה אתמול בשעת אחר־הצהריים מוקדמת. היא עסקה בקטע מסובך בסיפורה שבו אישה פוגשת במקרה גבר שאיתו היתה לפני עשר שנים, בדיוק כשהיא בחברת הגבר הנוכחי שלה. הסצינה התרחשה בחדר אוכל בעיר גדולה.
“לך מכאן,” אמר וולסצ’י, “או שאני אכה אותך.”
נורבּו חייך בצורה לא נעימה למדי. "איזו טובה תצמח לך מזה? אירמי אוהבת אותי יותר משהיא אוהבת אותך. אתה יותר נחמד, בלי ספק, אבל היא אוהבת אותי יותר. היא זוכרת איך היה לה איתי לפני עשר שנים, יותר משהיא זוכרת מה קרה לה כשהיתה איתך אתמול בלילה. אני יודע לחשוב, וזה הרבה יותר מאשר לדעת איך להיות נחמד."
“היא עמדה לאכול איתי,” אמר וולסצ’י והצביע על המזון הקר ועל המשקאות. “לא כן, אירמי?”
אירמי העבירה את מבטה מגבר אחד למישנהו. ההבדל ביניהם היה כה גדול, עד שהיא בקושי יכלה להתחיל בבחירה; האחד היה נחמד יותר והשני היטיב לחשוב; האחד היה רזה והשני היה עב־בשר. היא החליטה כי הרבה יותר חשוב להיות נחמד. היה זה דבר חשוב יותר ובעל משמעות רבה יותר מכל – היה זה דבר חשוב יותר ובעל עניין מהותי. היא אמרה:''אקח את וולסצ’י."
“מוטב שתלך עכשיו!” אמר וולסצ’י. “אילה בוודאי מחכה.”
“כן,” אמר נורבו. הוא הצטער בצורה קיצונית.
אירמי חשה צער כלפיו. “להתראות, נורבו,” אמרה.
מירי חייכה אל עצמה. זה היה טוב, טוב יותר מכפי שהקטע היה זכור לה – לא היה כל טעם להיות צנוע בינך ובינך. היא בוודאי סופרת אמיתית, על אף דברי הלעג של ברונו, שכן איך היתה מסוגלת להמציא את הדמויות האלה, שהיו כה שונות מכל אדם שהיא הכירה, וגם להעמיד אותן במצב שהיה כה מנוגד לנסיונה? הדבר היחיד שהטריד אותה, התרכז בשאלה אם לא האריכה בקטע על הרגשות ואם לא שקעה בו יותר מדי. אולי כדאי לכתוב שהוא הצטער יותר מאשר קודם ולא לכתוב הצטער בצורה קיצונית. מצויין; זה היה מגע האיפוק הדרוש בקלחת הרגשות הזאת. היא היתה בטוחה שתוכל לרכז את כל הסצינה בשורות ספורות.
"אולי ניפגש באיזו מיסעדה," אמר וולסצ'י – כתבה, ואחר כך נרתעה בהפתעה, לשמע צילצול הפעמון שבדלתה. היא חצתה את החלל הצר של חדרה – הקיר האמיתי שלו היה הקיר החיצוני של הכדור – ופתחה את הדלת. ברונו עמד שם. הוא התנשם בכבדות, כאילו רץ או נשא משהו כבד מדי, והיא הבחינה בשאט נפש בכתמי זיעה על חולצתו. הוא דחף אותה והתיישב על מיטתה בפה פעור.
“מה קרה?” שאלה, באי־שביעות רצון בולטת. שעות אחר־הצהריים היו שעות פרטיות אלא אם כן הוחלט אחרת בעת ארוחת הצהריים.
“אין לי מושג מה קורה. אני חושב שאני חולה.”
“חולה? אבל אתה לא יכול להיות חולה. רק האנשים שעל כדור הארץ חולים. הבסיס אמר לנו זאת. מחלות נגרמות כתוצאה מ–”
“אינני חושב שאני מאמין לדבר כלשהו שהבסיס אומר לנו.”
“אבל למי נאמין אם לא נאמין לבסיס?”
היה ברור שברונו לא שמע את שאלתה. הוא אמר: הייתי חייב לבוא אלייך. ליאה לא מתאימה לזה. אנא, הרשי לי להישאר איתך. יש לי כל־כך הרבה דברים לספר."
“זה לא יילך, ברונו. אני שייכת לקלוביס. חשבתי שאתה מבין את זה ושאני –”
“אני לא מתכוון לזה,” אמר בחוסר סבלנות. “אני צריך אותך רק במחשבות. אמנם, זה קשור לדבר השני, להיות איתך. אינני מצפה שתביני את זה. רק עכשיו התחלתי להבין את הדבר בעצמי.”
מירי לא הבינה דבר. “מחשבה? מחשבה על מה?”
הוא הידק את שפתיו ועצם את עיניו לרגע. “שמעי את זה,” אמר. “מנתח הספקטרום הוא הדבר שהוציא אותי מדעתי. הוא מתקלקל כמעט מדי יום. וכך גם המחשב, המונים, הסורקים וכל היתר – כולם מתקלקלים. וגם ספקי־הכוח. אבל שום דבר לא קורה למטהר האוויר או למערכת־הנוזלים או למגדלי הירקות והפירות או לחימום או למקור הכוח הראשי. מדוע לא?”
“טוב, הם פחות מתוחכמים. איך יכול להתקלקל מגדל־פירות? יש שם מיכל של חומרים כימיים ומיכל של מים. שאל את ליאה על כך.”
“טוב. נסי לענות לי על זה. ההתרחשויות המוזרות. אם אלה אשליות, מדוע הן תמיד מחוץ לכדור? מדוע הן לא קורות בפנים?”
“אולי הן כן מתרחשות בפנים” אמרה מירי.
“לא. אינני רוצה בכך. זה לא ימצא חן בעיני. אני רוצה שכל מה שיש בפנים יהיה ממשי. האם את ממשית? אני חייב להאמין שאת ממשית.”
“ברור שאני ממשית,” אמרה מירי. עתה היתה באמת מבולבלת.
“וזה משנה, לא? זה מאוד חשוב שאת וכל מה שיש בתוך הכדור יהיה ממשי. אבל תגידי לי: יהיה מי שיהיה זה שמארגן את ההתרחשויות האלה, הוא חייב להיות רב־עוצמה עד מאוד אם הוא מצליח לבלבל את המכשירים שלנו ואת החושים שלנו, בצורה כל־כך מושלמת, וזאת אומרת שהוא יכול לעשות כל דבר – כלומר, כל דבר שיהיה מוזר בעינינו בתוך קליפת הפלדה הדקיקה הזאת למה לא?”
“ייתכן שיש לו מגבלות. עלינו להיות מרוצים.”
“כן. טוב – הנקודה הבאה. את זוכרת את הערב שבו נשארתי בטרקלין אחרי חצות וניסיתי לא להרדם?”
“זה היה טיפשי. אף אחד לא יכול להישאר ער אחרי חצות. פקודות השיגרה ברורות מאוד בעניין זה.”
“כן, הן ברורות, לא?” ברונו ניסה לחייך. “ואת זוכרת שאמרתי לך איך הרגשתי כאילו הייתי במיטה שלי כאשר המוסיקה החלה – את זוכרת את המוסיקה? – וגם, זהו בעצם העניין, האם את זוכרת איך כולנו הסכמנו בארוחת־הבוקר, שהחיים בחלל היתנו אותנו בצורה כזאת, עד שאנחנו נרדמים בשעה קבועה ממש כמנגנון אוטומאטי? את זוכרת זאת?”
“כמובן.”
“יפה. שתי שאלות, אם כך. זה לא נראה לך פשטני מדי? ההתניה העצמית של כולנו אחרי… חודשים ספורים בלבד?”
“לא – עד שאתה מעמיד אותה באור כזה.”
“אבל כולנו הסכמנו, לא כן? בלי היסוס.”
מירי נשענה על הקיר; היא היתה מעוצבנת. הוא היה לא נעים בדרך חדשה, שהביאה אותה לרצות כי יפסיק לדבר, למרות שהוא היה בשיא כושר החשיבה שלו. “מה היתה השאלה השניה שלך, ברונו?” קולה היה זר לה עצמה.
“אהה, גם את מרגישה בזה, מה?”
“אין לי מושג למה אתה מתכוון.”
“אני חושב שיהיה לך – תוך דקה. נסי את השאלה האחרת שלי. ליל־המוסיקה היה לפני זמן רב, מייד אחרי שהגענו הנה, אבל את זוכרת אותו בבירור. גם אני. ועכשיו, כשאני מנסה להיזכר מה עשיתי לפני חודשים ספורים, על כדור הארץ, כשחיסלתי את העניינים שם, והתכוונתי לבוא הנה – אני לא זוכר דבר. הכל מעורפל. שום דבר לא ברור.”
“זה כל כך רחוק.”
“אולי. אבל אני זוכר היטב את המסע. את לא זוכרת?”
מירי עצרה את נשימתה. אני מופתעת, אמרה לעצמה. או משהו כזה. אני מרגישה כפי שברונו נראה כאשר עזב את השולחן בארוחת הצהריים. היא לא אמרה דבר.
“עכשיו את מרגישה היטב, לא כן?” הוא הביט בה מקרוב בעיניו הצרות. “תני לי לנסות ולתאר. הפתעה הולכת וגדלה. בילבול. סימפטום של התאמצות גופנית. לחץ. ומעל הכל… איזה חוסר נוחות, רק במוח. כאילו משהו חד נלחץ אל משהו עדין בגופך, אלא שזה קורה במוח.”
"על מה אתה מדבר?''
“קשיים באוצר המילים.”
הרמקול שעל הדלת ציפצף ומייד נשמע קולו של קולביס: “שימו לב. התרחשות מוזרה. כולכם לטרקלין המרכזי. התרחשות מוזרה.”
מירי וברונו חדלו להביט זה בזאת ומיהרו בפרוזדור הצר. קלוביס וליאה כבר היו שם, והסתכלו החוצה.
שתי דמויות ריחפו במה שנראה כמרחק קטן ביותר מעבר לשמשות הזכוכית המשוריינת, מוארות על־ידי מקור אור מוסתר. הפרטים היו גלויים לעין, והארבעה שעמדו באולם יכלו לראות בבירור רב כל קפל בעור העירום של שתי הקריקטורות האנושיות אשר הוצגו, כפי הנראה, לבחינתם המדוקדקת, וחגו לאיטם כך שאפשר יהיה לראותם מכל הצדדים. להוציא משהו שנראה כמו שיח על קרקפותיהם, הם היו קרחים. הזרועות היו קצרות ולא היו יותר צרות בנקודת החיבור כמו אצל בני־האדם; הכרסים היו בולטות. לאחד היו איברי מין זכריים ולשני – איברי מין נשיים, אבל אלה לא היו מושלמים. משני הפיות הפעורים, הרוטטים והרטובים, חסרי השיניים, עלתה צעקה רמה, גבוהה יותר מכפי יכולתו של כל אנשי הכדור, שניסתה להביע רגש בלתי מוכר.
“ובכן, אני שואל את עצמי כמה זמן זה ייקח הפעם,” אמר קלוביס.“לא כדאי להפעיל עליהם את מכשירי הדחייה?” שאלה ליאה. “מה אומר המכ”ם? הוא רואה אותם?''
“אלך להעיף מבט.”
ברונו נפנה ללכת. “הם לא מוצאים חן בעיני.”
“מדוע לא?” מירי ראתה כי הוא מזיע שוב.
“הם מזכירים לי משהו.”
“מה?”
“אני מנסה לחשוב.”
וברונו הוסיף לנסות ולחשוב במשך כל היום, מתוך רצינות כה גדולה, עד שאפילו קלוביס ניסה לסייע לו בעצותיו. אבל כאשר נפרדו, כמנהגם, חמש דקות לפני חצות, הוא לא התקרב לשום פיתרון. במשך היומיים הבאים, כשמירי הזכירה לו את הקריקטורת האנושיות, הוא גילה עניין מועט ביותר.
“ברונו, אתה ממש יוצא מן הכלל,” אמרה ערב אחד. “מה קרה לאותם רגשות מוזרים שלך, שכל־כך רצית לספר לי עליהם, לפני שקלוביס קרא לנו אל הטרקלין הראשי?” הוא משך בכתפיו הצרות, הנשיות־כמעט ואמר:" הו, אין לי מושג מה קרה לי, אני משער שהייתי נרגז בגלל מנתח הספקטרום המתקלקל בלי הרף. באחרונה הכל הרבה יותר טוב."
“ועל זה חשבת במשך כל הזמן?”
“זה היה בזבוז זמן.”
“ברור שלא.”
“כן אני מסכים עם קלוביס. ניתן לבסיס שיחשוב בשבילנו.”
מירי היתה מאוכזבת. אם ברונו ויתר על החשיבה – היה בכך כדי לסמן את סופו של מצב. תחושה זאת התחזקה עד מאוד כעבור רגעים אחדים, כאשר ההודעה הועברה דרך הרמקול. בלי כל הקדמה, להוציא את הקליק הרגיל, אמר קול זר: “תשומת ליבכם, בבקשה. כאן הבסיס, הקורא דרך האינטרקום שלכם.”
כולם נשאו מבטיהם מתוך הפתעה, ובמיוחד קלוביס, שאמר לברונו במהירות: “האם הדבר אפשרי?”
“הו כן, הם כבר ניסו את זה,” השיב ברונו באותה מהירות.
“אולי זה אירוני,” אמר הקול, "אבל השידור הראשון שהתאפשר אליכם על ידי האמצעים הנוכחיים, יהיה גם השידור האחרון שתקלטו. החזקת תחנות החלל לא הוכיחה את עצמה מבחינה כלכלית, והוחלט זה עתה לבטל את כולן. לכן, לא תעבירו עוד דוחות מכל סוג שהוא, או שתמשיכו לעשות כן מתוך ידיעה ברורה כי איש איננו מאזין לכם. במקרים רבים אפשר היה לאסוף את הצוותים ולהחזירם לכדור־הארץ. באשר לתחנות אחרות, המצויות בחלקים הרחוקים של הגלקסיה – כל הוצאה נוספת של כסף ומאמץ תעוכב בינתיים. אני מצטער להודיע לכם שהתחנה שלכם היא אחת מבין אלה. בהתאם לכך, לעולם לא תוחלפו. כולנו, כאן, בטוחים כי תפעלו במצב החדש שנוצר מתוך הבנה והתחשבות.
“לפני שנפסיק את התקשורת בינינו באופן סופי, עלי להעיר דבר נוסף. העניין כרוך בגילוי שבוודאי לא יהיה רצוי לכם ולכן עלי להכריח את עצמי לבשר את הדבר. עמיתַי, מכל מקום עומדים על כך שתדעו את האמת כולה, לטובתכם. אני חייב לומר לכם, אם כן, כי בניגוד למידע הקודם, אף אחת מבין התחנות האחרות לא דיווחה על תופעה כלשהי שיהיה בה אפילו דמיון קלוש לצורות ולהתרחשויות המוזרות אשר, לטענתכם, הייתם עדים להן. אתם מיוחדים במינכם, ובתוך הרבגוניות של הקיום האנושי, אין זה דבר של מה בכך… היו גאים. שלום לעד.”
הם ישבו, כמעט בלא ניע, עד חמש דקות לפני חצות. מירי יכלה להשתדל ככל יכולתה, אך לא היה לה כל מושג למה שיקרה להם. למחרת לא היתה לה הצלחה רבה יותר. היה זה כל הזמן שהועמד לרשותם כדי לחשוב על הבידוד המוחלט שלהם, משום שלקראת הצהריים החלה סידרה חדשה של התרחשויות מוזרות. מירי וליאה הכינו את ארוחת הצהריים במטבח, כאשר מירי פתחה את הארון שבו הוחזקו הכלים. יצור אדום, בעל הרבה רגליים וזוג מצבטים בלתי תואמים יצא משם. היא פלטה צעקה של תדהמה.
“מה זה?” אמרה ליאה, נחפזת הצידה, ואחר כך הוסיפה בצעקה: “זה חי!”
“זה זז. קראי לגברים.”
מירי בהתה ביצור עד שאלה באו. שפתה התחתונה רטטה בצורה מוזרה. בפנים, עכשיו, הוסיפה לחשוב. לא רק בחוץ. בפנים.
“בואו נסתכל,” אמר קלוביס. “אני רואה. תני לי סכין או משהו.” הוא הנחית את הסכין על היצור. נשמע רעש יבש, של עצמות פגועות.
“טוב, הדבר פועל על חוש המישוש והשמע כמו גם על חוש הראייה. אשליה. אם זאת אכן אשליה.”
“זה חייב להיות,” אמר ברונו. “אתה לא מזהה?”
“יש בזה משהו מוכר. אני משער.”
“אתה משער? אתה מתכוון להגיד שאתה לא מסוגל לזהות סרטן כשאתה רואה סרטן?” “הו, כמובן.” קלוביס נראה מטופש. “עכשיו אני נזכר. בעל־חיים מכדור הארץ, לא כן? חי במים. אם כן הוא חייב להיות אשליה. סרטנים אינם חוצים את החלל, ככל שהדברים ידועים לי, וגם אם כן, הם היו די סובלים בניסיון שלהם להשתחל מבעד לקליפת הכדור.” התנהגותו המרוסנת וקולו המרגיע עזרו למירי להתגבר על תדהמתה, והיתה זאת היא שהציעה להשליך את הסרטן לאשפה. בארוחת הצהריים היא אמרה: “זאת היתה אשליה יוצאת מגדר הרגיל, לא כן? הייתי רוצה לדעת כיצד הוקרנה אלינו.”
“אין שום סיבה לתמוה על כך,” אמר ברונו. “איך נוכל לדעת? ומה יעזור לנו המידע הזה?”
“בידיעת האמת יש ערך משלה.”
“אינני מבין אותך.”
ליאה נכנסה פנימה עם הקפה. “הסרטן חזר,” היא אמרה. “או שזה סרטן אחר, אין לי מושג.”
סרטנים רבים יותר – או אשליות של סרטנים – הופיעו במשך כל היום בהפסקות קלות; בסך הכל היו אחד־עשר סרטנים. היה נדמה, כפי שהעיר קלוביס, כי לתעשיית האשליות יש מגבלות משלה, מה עוד שאיש לא היה עד להתממשות של סרטן. הבאים זה מקרוב היו פשוט מתגלים מתחת למיטה או מאחורי המכשירים. עומק האשליה שהם יצרו היה רציני, כפי שכולם הסכימו, כאשר מירי – אשר השליכה את הסרטן השמיני לתוך פח האשפה נצבטה באצבעה, נפצעה וטיפות אחדות של דם ניגרו מן הפצע. “התקדמות,” אמר קלוביס. “תהליך אשליה גופני מופעל על אחד מאיתנו. הם משתפרים.”
למחרת בבוקר באו החרקים. חדר המכונות הראשי הוצף בחרקים שהיו, לדעת ברונו, תיקָנים. לקראת הצהריים באו זבובים, וחיפושיות מעופפות התפזרו בכל החדרים. מספר ניכר של יתושים הגיע לפנות ערב. כל תשומת־הלב של ארבעתם התמקדה בנסיונות להתרחק ככל האפשר מהיצורים האלה. היום חלף בלי שקלוביס יבקש את מירי לבוא איתו. זה לא קרה קודם לכן.
אחרי הצהריים התעוררה בעיה חדשה, כאשר ליאה הודיעה כי בגן־הירקות והמטע אין יותר פירות – מכל מקום, לא כאלה המובנים לה. בנקודה זאת הגיעו השלושה להסכמה. קלוביס ביטא את מחשבותיהם כאשר אמר: “אם זוהי אשליה, היא יעילה בדיוק כמו המציאות, משום שפירות וירקות שאינך יכול למצוא הם בדיוק כפירות וירקות שאינם קיימים כלל.”
בארוחת הערב הם צרכו את כל המזון שנותר להם. זמן קצר אחרי שתיים בלילה, מירי התעוררה לקולו של קלוביס שהודיע ברמקול: “שימו לב. התרחשות מוזרה. כולם לטרקלין הראשי, מייד.”
היא היתה בדרכה לשם, כאשר שמה לב לפתע למשהו מיוחד בשתיקת־הרקע מסביב. היתה זאת דומיה עמוקה יותר, כאילו הצליל גווע על סף יכולת השמיעה. והיו רעידות בלתי מוכרות מתחת לרגליים.
קלוביס עמד ליד עמדת התצפית, והסתכל החוצה מתוך עניין רב.
“הביטי בזה, מירי,” אמר.
במרחק שאי־אפשר היה לקבוע אותו בוודאות, ניתן היה להבחין באיזה מבנה מואר, שרובו ואורכו דמו לאלה של חדר האוכל בכדור. האור היה בעל איכות דומה לזאת שבכדור. והוא היה מהבהב.
“מה זה?” שאלה מירי.
“אין לי מושג. זה הופיע עכשיו.” הריצפה שתחתם זזה בפראות.
“אחת הרעידות האלה העירה אותי. אהה, ברונו, הנה אתה. מה אתה חושב בקשר לכך?” עיניו הרחבות של ברונו התרחבו עוד יותר, אבל הוא לא אמר דבר. ליאה הגיעה כעבור רגע והצטרפה אליהם. רעידה נוספת הרטיטה את הכדור. כלי כלשהו במיטבח נפל והתרסק. מירי אמרה: “אני רואה משהו שנראה כמו מדרגות שיוצאות מקצה האור. שלוש או ארבע מדרגות. אולי יותר.”
היא בקושי הפסיקה לדבר, כאשר צל ניצב מולם, מוקף אור, על משטח שאיש מהם לא יכול היה לזהות. היה נדמה כי הצל רחב בצורה שלא תיאמן, אבל היה ברור למדי כי זהו אדם. כעבור רגע נכנסה הדמות לשדה הראייה שלהם, והאיש החל לרדת במדרגות. האור שלהם נפל עליו. היה זה גבר בנוי כהלכה, שלבש מעיל אפור וחבש כובע מתכתי. חפץ שהיה דומה לרובה היה תלוי על כתפו. בעוד הוא מסתכל בהם, הופיעו במדרגות שתי דמויות זהות, שהצטרפו אליו. היתה הפסקה קצרה, ואז האיש יצא מטווח ראייתם, והלך בביטחון עצמי של אדם הצועד על קרקע מוצקה.
איש מבין הארבעה לא זז ולא דיבר. נשמע צליל של מנעולים כבדים על הקיר החיצוני של הכדור, ולבסוף הוא ניסט הצידה כדלת נפתחת. שלושת האנשים נכנסו אל תוך הכדור. שניים הסירו את הרובים מעל כתפיהם.
מירי נזכרה כי לפני שבועות אחדים היא היתה במיטבח ונחבטה בראשה בדלת של ארון, שליאה שכחה לסגור אותה. הרגשתה כעת היתה זהה להרגשה ההיא, רק שהפעם לא היתה כל תחושה גופנית. זיכרון אחר, רפה, חצה את מוחה: מישהו ניסה להסביר לה פעם את הדמיון שבין מצב נפשי מסויים ותחושת אי־הנוחות הגופנית שנילווית לו, והיא לא הבינה אז את הדברים. הזיכרון נעלם במהירות.
האיש שראו בתחילה, אמר: “קפלו את השרוולים שלכם.”
קלוביס הביט בו מתוך סקרנות עוד יותר קטנה מזאת שבה הקביל קודם את פניה של מירי. “אתה אשלייה,” אמר.
“לא, אני לא. קפלו את השרוולים, כולכם.”
הוא בחן אותם שעה שביצעו את ההוראה, ונעשה עצבני בשל האיטיות שבה עשו זאת. איש צעיר, שהחזיק בנשק, אמר: “אל תהיה קשוח איתם, אלן. אין לנו מושג מה עבר עליהם עד עכשיו.”
“אני לא לוקח שום סיכונים,” אמר אלן. “לא אחרי ההמון הזה בין העצים. זה לטובתכם,” המשיך כשהוא פונה אל הארבעה. “הישארו בשקט. קדימה. דגלס.”
האיש השלישי צעד קדימה, כשהוא מחזיק בידו מה שהיה בעיני מירי מזרק תוך־עורי. הוא אחז היטב בזרועה החשופה והזריק לה.
תחושתה השתנתה מייד: למרות שבמוחה חשה נוחות, לא היה בזה, או בכל דבר אחר, כדי לשנות משהו.
היא שמעה את הצעיר: “אתם יכולים להוריד את השרוולים שלכם עכשיו. ואתם יכולים להיות לגמרי בטוחים ששום דבר רע לא יאונה לכם.”
“בואו איתנו,” אמר אלן.
מירי והאחרים הלכו בעקבות שלושת האנשים אל מחוץ לכדור, לאורך רצפה שאולי הייתה עשויה מבטון, ומשם אל המדרגות – מרחק של כעשרה מטר. הם נכנסו למסדרון שבו הותקנה תאורה מלאכותית ועברו משם אל חדר מוצף שמש. בחדר היו כשלושים אנשים, וכולם לבשו את המדים האפורים. מפעם לפעם רעדו הקירות, כפי שקרה בכדור. אבל כאן נשמע הרחש של התפוצצויות רחוקות. כמו כן, מעת לעת עלתה איזו צעקה רפה.
קולו של אלן היה רם: “בואו ננסה לעשות קצת סדר. דגלס, הם יחכו לך שתנהל משא ומתן עם האנשים שבמיכל. הם הותנו להאמין שהם יצורים תת־מימיים, כך שמוטב שתתן להם זריקה חזקה שתוציא אותם החוצה משם. הולמס מייבש עכשיו את המיכל. אתה רשאי ללכת. עכשיו, ג’יימס, שים עין על אלה כאן עד שאגלה קצת יותר פרטים עליהם. הייתי רוצה שהצעירים הפסיביים האלה יתפכחו קצת – אנחנו עובדים באפלה.” קולו התרחש. “סמל – הוצא את החמישה האלה מכאן.”
"לאן, אדוני?''
“לא איכפת לי – רק החוצה מפה. ושמור עליהם.”
“כולם כבר קיבלו זריקות, אדוני.”
“אני יודע, אבל שמור עליהם, הם חדלו להיות אנושיים. ואין טעם לדבר אליהם, השפה נשללה מהם. בגלל זה הם נהיו כפי שהם נראים. ועכשיו, הוצא אותם החוצה.”
מירי הסתכלה באיש הצעיר שניצב לידם: ג’יימס. “איפה אנחנו?” היא שאלה. ג’יימס היסס. “קיבלתי פקודה שלא לגלות שום דבר,” הוא אמר. “אתם אמורים לחכות למישלחת הפסיכולוגית שתטפל בכם.”
“אנא.”
“בסדר. זה לא יכול לפגוע בך, אני חושב. ארבעתכם ועוד כמה קבוצות שימשתם כשפני ניסיון למחקרים רבים. הבניין הזה הוא חלק מתחנת מחקר וסיוע מיוחד 4. או זה מה שזה היה. הממשלה שהקימה את זה לא קיימת עוד. היא סולקה על ידי הצבא המהפכני, שאני משתייך אליו. היה עלינו לפרוץ פנימה, והקרבות עדיין נמשכים.”
“אז לא היינו כלל בחלל.”
“לא.”
“מדוע הם רצו שאנחנו נאמין בזה?”
“איננו יודעים עדיין.”
“איך הם עשו את זה?”
“איזו צורה של החזקה בהיפנוזה עמוקה, שככל הנראה חודשה מפעם לפעם. בנוסף לכך, מיכשור רב שנועד לייצור אשליות. אנחנו עדיין מנסים לברר זאת. מספיק עם השאלות. כרגע הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות, זה לשבת.”
'תודה רבה. מה זאת היפנוזה?"
“הו, כמובן – הם סילקו מן המוח שלכם את המונח. הכל יוסבר לכם יותר מאוחר.”
“ג’יימס, בוא והסתכל על זה,” נשמע קולו של אלן. “אינני יכול לעשות הרבה.”
מירי עקבה אחרי ג’יימס. בהמולת הקולות, שאחדים מהם דיברו בלשונות שלא הבינה, שמעה את שאלתו של ג’יימס: “זה התיק הנכון? סילוק פחד?”
“חייב להיות,” ענה אלן. “הנה הדיווח האחרון. הושלמה החלפת ברונו 5 בברונו 6; בוצעה התאמת זיכרון בשלושת הנושאים הנוספים. תזכיר למרכז ההכנה: המנע משיחרור אישיות מטיפוס ברונו 5. נטייה לסקרנות. הוא התחיל לגלות, מה? מעניין מה עשו בו.”
"עדיין חוקרים בבית החולים הפסיכיאטרי הסמוך. ייתכן שהוא שם.
“יחד עם ברונו 1 עד 5. בלי ספק. לא חשוב, כרגע. עכשיו. תהליכים: שלב לפני־אחרון. סילוק כל ביטחון: החמרת התקשורת, הכחשה מוחלטת של אפשרות שינוי, סינדרום של ‘יחודיות’, משבר צפוי (מניעת מזון). אני יכול להבין את האחרון. הם לא נראים מורעבים, בכל זאת.”
“אולי השלב הזה עדיין לא הופעל.”
“נדאג להם מייד למזון. כל זה מעל לכוחי, ג’יימס. תגובות. שינויים זעירים. תגובות חלשות. ירידה מואצת בחיי רגש ויכולת הדיבור: השווה לפרק מסיפור שנכתב על ידי מירי 6 בהשתתפות הקודמים. תחזית: הרס גובר והולך. אדישות קאטאטונית. כישלון הניסוי. זה מנחם, איך שלא יהיה. אבל – מה הקשר בין כל זה ובין סילוק פחד?”
הם השתתקו לפתע, ומירי עקבה אחר מבטם. דלת נפתחה והאיש שנקרא דגלס פיקח על כניסתם של אנשים אחדים, שתמכו או נשאו יצור אנושי מכוסה שמיכה; גם הם היו מכוסי שמיכות.
“זה צריך להיות מה שהיה במיכל,” אמר ג’יימס או אלן.
מירי הסתכלה באלה שבתוך השמיכות, אשר התיישבו בנוח ככל האפשר על הספסלים והריצפה. אחד מהם היה מכוסה לגמרי בשמיכה שלו, ולא הוקדשה לו שום תשומת־לב.
“הוא קיבל את זה, מה?”
“הלם, אני חושש.” קולו של דגלס לא היה יציב. “לא היה דבר שיכולנו לעשות. אולי לא היינו צריכים…”
מירי הסירה את קצה השמיכה. הדבר שראתה היה מוזר יותר מכל מה שראתה בחייה או בכדור. “מה העניין איתו?” שאלה את ג’יימס.
“העניין? אפשר למות מהלם, את יודעת.”
“אפשר ל – מה?”
מירי התבוננה בג’יימס והבחינה בכך שפניו התכסו הבעות, אחת מהן היתה מובנת לה; האחרות היו מכאיבות מכדי שאפשר יהיה להתבונן בהן. הן שיקפו את הרגשותיה. עיניה התערפלו והיא יצאה בריצה את החדר, חזרה בדרך שבה באו, ירדה במדרגות, רצה על הריצפה וחזרה אל הכדור.
ג’יימס לא היה בקיא במבוך החדרים בחלק ההוא, והוא לא השיג אותה אלא אחרי שהיא הגיעה לחדרה, לקחה את כתב־היד והחביאה אותו בחזייתה. היא נפלה במיטה, ראשה נטוי בתנועה עוברית שלפני הולדתה, אירוע שעליו לא ידעה דבר.
היא עדיין היתה בתנוחה הזאת כעבור ימים אחדים. מישהו התיישב בכבדות ליד מיטתה. “מירי. את חייבת לדעת מי אני. פקחי את עינייך, מירי. צאי מזה.” אחרי שהוא אמר את הדברים האלה, מאות פעמים, היא פקחה את עיניה. היא הייתה בחדר גדול, גבוה, ולידה היה אדם שמן בעל עור חיוור. הוא הזכיר לה משהו שהיה קשור לחשיבה ולחלל. היא עצמה את עיניה.
“מירי, אני יודע שאת זוכרת אותי. פקחי את עינייך שוב.”
היא לא פקחה אותן והוא הוסיף לדבר.
“פקחי את עינייך. יישרי את הגוף שלך.”
היא לא זזה.
“יישרי את גופך, מירי. אני אוהב אותך.”
רגליה התיישרו לאיטן על המיטה וראשה התרומם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות