במאמר על ה'מד"ב והנקודה היהודית' מאת שלדון טייטלבאום, שהופיע בגליון מס' 21, הוזכר הסיפור 'היהודי' המשעשע שלפנינו, ואף צוטט קטע ממנו. בעקבות פרסום המאמר קיבלנו מכתב מהקורא נחום שרשבסקי מחיפה, שסיפר לנו שהוא למד את הסיפור בארה"ב במסגרת לימודי ספרות שם, ולאחר מכן תרגם אותו להנאתו לעברית – ושלח לנו. הסיפור נכתב בשנת 1969 וכעבור שנים אחדות נכלל ב'אנתולוגיה של פנטסיה ומד"ב יהודי' בעריכת ג'ק דאן.
** * *
לומר לך את האמת, בזמנים הישנים היינו יושבים שבעה. בתי, לא עלינו, מתחתנת, עצמי ובשרי, ולא רק שהוא לא נראה יהודי, הוא אפילו לא אנושי.
“אבא”, היא אומרת לי, שתי שניות אחרי שסירבתי לדבר איתה שוב כל חיי, “אם תכיר אותו תאהב אותו, אני מבטיחה”. אז מה אני יכול להגיד? את האמת, כפי שאני תמיד אומר לה: “אם אני אכיר אותו אני אקיא, זו ההשפעה שלו עלי. מה אני יכול לעשות? הוא גורם לי לרצות להקיא עליו.”
עם כפפות משי אתה צריך לטפל בילדה, ממש כמו האמא שלה. אני אומר לה מה אני מרגיש, מהלב, ומיד נסדקות פניה למאה סדקים ומי האוקינוס האטלנטי הופכים את מעטה הנייר שלה לערבוביה רטובה. וכך אני זוכר אותה אחרי שישה חודשים – ניצבת לפני, ספוגת מים מהדמעות וגורמת לי להרגיש כמו מפלצת. לי – בעוד שהבעל (תסלח־לי־על־הביטוי) שלה, הוא הוא המפלצת.
אחרי שהיא הלכה לגור איתו (כפר אופקים־חדשים, קרג־סיטי, מאדים) אני מנסה לומר לעצמי שזה לא אני שצריך, איך לומר זאת, לנהוג בו באינטימיות; אם היא יכולה לעמוד בכך, מדוע שאני אתלונן? זה לא שאני צריך מישהו שימשיך את העסק; העסק שלי הוא ליהנות בזמן הפרישה. אבל מי יכול ליהנות? סאדי לא מניחה לי לרגע. היא קוראת לי פושע, לא־יוצלח חסר־ערך עם לב של אבן.
“הקטור, איפה השכל שלך?” היא אומרת, אחרי שהתיאשה לבסוף מרגשותי. אינני יכול לענות לה. זה עתה איבדתי את בתי, אני צריך גם לדאוג לשכל שלי? אני שקט כמו קבר. איני יכול לאכול דבר. אני ריק – יבש. זה כמו לחכות למשהו שיקרה, אבל איני יודע מה. אני יושב בכסא שמקפל אותי כמו דבורה בפרח ומרדים אותי בנענוע עם מקצבים אלקטרוניים כשאני מרגיש ישנוני, אבל מי מסוגל לישון: אני מביט באשתי ורואה את ליידי מקבת. פעם תפסתי אותה שורקת כשהיא לחצה על הכפתור להפעלת האמבטיה שלה. אני נעצתי בה מבט כמו של נטיף קרח מצופה בארסֶן.
“מה את כל כך שמחה? חושבת על הנכדים שלך בעלי שתים־עשרה האצבעות?”
היא לא נרתעת. אשת ברזל.
כשאני סוגר את עיני, וזה נדיר, אני רואה את בתנו כשהיתה בת ארבע עשרה, כשעל עורה רק החלו להופיע פצעונים, ואין עדיין הבעה על פניה. אני רואה אותה הולכת אל סאדי ושואלת אותה מה היא צריכה לעשות עם חייה, עכשיו כשהיא מתמלאת. וסאדי יקירתי, זוגתי שתחייה, אומרת לה: למה לא תתחתני עם איזה ‘פריק’? את צריכה להיות יפהפיה כדי למצוא גבר כאן, אבל על מאדים בטח תהיי מציאה. “ידעתי שאוכל לסמוך עליך, אמא,” היא אומרת, והולכת ומתחתנת לה עם צמח מהלך.
העניינים נמשכים ככה – לא ייאמן – במשך חודשים. אני מאבד עשרה קילו, את העצבים שלי, שלוש שיניים, וכמעט מאבד גם את סאדי, כשיום אחר הדוור מצלצל, ומביא מכתב מבתי המנוחה. אני תופס אותו בשתי אצבעות ולוקח אותו למקום בו אשתי מערבבת חומרים לרוטב שלא אוכל הערב.
“זו תקשורת מאחד מקרובייך.”
“או־או־או.” אשתי חוטפת אותו, תוך כדי ערבוב שמנת־עגבניות־רוטב־תרכיז בקר. אין פלא שאין לי תיאבון.
“אתן לך אותו רק בתנאי אחד,” אני אומר לה, מחזיק אותו מחוץ לטווח ידיה. "קחי אותו לחדר השינה וקראי אותך לעצמך, אל תזיזי את שפתייך אפילו פעם אחת, אינני רוצה לדעת. אם היא חס וחלילה, מתה, אשלח לו איגרת תנחומים.''
לסאדי יש מגוון של הבעות. אבל הדבר היחיד המשותף להן שהן שכולם מאחלות לי פורענויות בחיי העכשוויים והעתידיים.
כשהיא קוראת את המכתב, אני מוצא לפתע שאין לי מה לעשות: את העיתונים כבר קראתי, ארוחת בוקר אכלתי (כמו ציפור). אני לבוש כדי לצאת אם ארצה, אבל אין בחוץ משהו שאין לי בפנים. בכנות, אני מרגיש כתמול־שלשום – אני עצבני. אני אומר הרבה דברים שאני לא מתכוון אליהם באמת, ועכשיו אולי המכתב הזה בא לספר לי שעלי לשלם על נבזותי. אולי היא חלתה שם למעלה; אלהים יודע מה הם אוכלים, איזה מין מים הם שותים, עם אלו יצורים הם מתרועעים. לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי. אני הולך לכיסא שלי ומכוון אותו למשהו סוער. לא לוקח הרבה זמן עד שאני חולם (לסירוגין):
אני באיזשהו מקום מוקף בחול, ישוב בעריסת תינוק, מנענע קנגורו מחותל על ברכי. הוא מגרגר אלי וקורא לי סבא, ואיני יודע מה עלי לעשות. אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו, אבל אם אני סבא לקנגורו, איני רוצה כל חלק בכך; אני רק רוצה שהוא ייעלם. אני מוציא מטבע מכיסי ושם אותו בכיס שלו. הכיס מלא חרקים קטנים שנושכים את אצבעותי. אני מתעורר שטוף זיעה.
“סאדי! את קוראת, או מסדרת מחדש את המשפטים? תני לי את זה הנה ואני אראה מה היא רוצה. אם זה גט, אני מכיר עורך דין.”
סאדי נכנסת לחדר עם הליכת ה’אמרתי־לך' שלה ונותנת לי נשיקה קטנה ורטובה על הלחי. פרס עבור התנהגות כמו מֶענץ'. אז התחלתי לקרוא את זה, בקול רם וחדגוני, כדי שהיא לא תקבל את הרושם שאיכפת לי.
“אבא היקר, אני מצטערת שלא כתבתי קודם. אני מניחה שרציתי לת לך הזדמנות להתקרר קצת (כפוית טובה! האם השמש מתקררת?) אני יודעת שזה היה לך לא נוח לבוא לחתונה, אבל מור ואני קיווינו שאולי תשלח לנו מכתב רק כדי שנדע שאתה בסדר ועדיין אוהב אותי. למרות הכל.”
בדיוק בנקודה זו אני מרגיש באנחה חמה, ואחריה גניחת יגון.
“סאדי, זוזי מצוארי – אני מזהיר אותך…”
עיניה מדלגות מעל כתפי, מפיסת הנייר שאני מצמיד אל פני, חזרה אל הדף ושוב – פליק־פלאק, פליק־פלאק.
“בסדר, בסדר” היא המסה אותי. “קראתי את זה. אני יודעת מה יש בו. עכשיו תורך לראות איזה אב גרוע נהפכת להיות.” והיא הולכת שוב לחדר השינה, סוגרת את הדלת בזהירות יתר, כאילו היתה קטיפה צחורה.
אחרי שאני בטוח שהיא הלכה, אני מושיב את עצמי על ערמת החוט הדֶנטָלי הארוג שאשתי מכנה כורסא, ולוחץ על כפתור שכתוב עליו “חצי קלאסי, מפלדמן על פרימל”. המוסיקה מתחילה לגלוש מהרמקול שמתחת למסעד הזרוע השמאלי שלי. הרמקול הימני מת וקבור והאחד הארוך והצר שלמטה חוסל לפני שנים על־ידי הכלב, שעד היום לא למד לשלוט בעצמו כשהוא שומע את ‘שיר המדבר’.
הפעם יש לי מזל. זו יצירה של פלדמן שמתנגנת. אני ממשיך לקרוא, נרגע על־ידי המוסיקה.
“מוטב שאגש מייד לעניין, אבא, מפני שלמיטב ידיעתי אתה כל כך כועס שקרעת את המכתב הזה בלי לקרוא אותו אפילו. העניין הוא שלמור ולי עומד להיוולד תינוק. אנא, אל תזרוק את זה לתוך המפורר. זה צפוי ביולי, וזה נותן לכם למעלה משלושה חודשים לתכנן את הנסיעה לכאן, יש לנו בית יפה, עם חדר אורחים שאתה ואמא תוכלו לשהות בו ככל שתרצו.”
אני מוכרח להפסיק פה כדי להציג כמה שאלות ביניים, היות ולבתי מעולם לא היה ראש להגיון. וזו הנקודה החזקה שלי. קודם כל, אם היא היתה כאן לפני, אישית, עכשיו, הייתי שואל מייד מה פירוש “למור ולי עומד להיוולד תינוק”. מי מהם? או שניהם? הדבר השני הוא, כשהיא מתייחסת אל זה כ’זה' האם זה מסיבה דקדוקית או אי־ידיעה? ורק עוד דבר אחד, ואז אני גומר סופית: כמה נחמד יכול להיות חדר אורחים שכל האויר בו בא מצינורות ואתה לא יכול אפילו לראות את השמיים או לטייל על הדשא משום שאין כל דשא אלא רק דימוי כאן, תחליף שם?
למרות כל האמור לעיל, אני ממשיך לקרוא:
“דרך אגב, אבא, יש דבר שאני לא בטוחה שאתה מבין. לידיעתך, מור הוא אנושי כמוני וכמוך, ובכל הדברים החשובים – ובכנות, קצת יותר אינטליגנטי.”
אני מניח את המכתב לרגע כדי לתת לעור־הברוז הזדמנות להעלם מבטני, לפני שאני ממשיך עם אהבתה וכל טוב ונשיקות ומקווה לראות אותנו בקרוב, לורינדה.
איני יודע איך היא עושה את זה, אבל בשניה שאני גומר, סאדי יוצאת מחדר השינה, ונושמת בכבדות.
“האם אני מתחילה לארוז, או שאני מתחילה לארוז? וכשאני מתחילה לארוז, האם אני אורזת בשבילנו או האם אני אורזת בשבילי?”
"לעולם לא. מוטב לי למות שלושת אלפים מיתות, כל אחת עם אבחנה גרועה יותר''.
זו בושה שחברה כמו ‘תעופה בין־כוכבית’ לא יכולה להרשות לעצמה, עם המחירים שהם גובים, לתת לך מושב נוח. אל תשאלו אותי בכלל הגעתי לשם. שאלו את אשתי – היא זו עם הפה. ראשית כל, הם מתירים לך רק שני קילו של מטען, ואפילו אם אתה מביא רק בגדים זה המון. אבל היו לנו היו גם כמה מתנות. תיכננו להישאר רק כמה ימים, ולהשכיר את הבית היה רעיון של סאדי, לא שלי.
כל הטיול היה אמור לקחת חודש, לכל כיוון. זו סיבה אחת שסאדי חשבה שזה לא מעשי להישאר לסוף השבוע ולחזור הביתה – מה שהיה התנאי להסכמתי לבוא.
אבל עכשיו, כשאנחנו בדרך, החלטתי שמוטב שגם אנוח. אני עוצם את עיני ומנסה לחשוב איך תהיה הפגישה הראשונה.
“האו!” אני מושיט את ידי הימנית במחווה של ידידות ואמון. אני מכניס את ידי לכיסי ומציע לו חרוזים.
אבל אפילו במחשבתי הוא מסתכל בי במבט אטום, משושיו הורודות והרמות מתנופפות ברוח כמו לבנים של תולעת. ואז אני נזכר שאין שום רוח במקום אליו אנו נוסעים. אז הן מפסיקות להתנופף ונובלות.
אני ממשיך להזות: אני מסתכל סביב. אנחנו לבד שנינו, באמצע מישור רחב־ידיים. אני בחליפת העסקים שלי והוא בעורו הירוק. התמונה נראית מוכרת, כמו משהו שחוויתי או קראתי עליו…
“ניפגש אצל פיליפי,” אני חושב, ודוקר אותו בחרבי.
רק אז אני יכול לתפוס קצת תנומה.
החודש עובר. כשאני מתחיל לחשוב שלעולם לא אזכר איך להשתמש במזלג, מופעל הרמקול ואני שומע את הקול הרך והמסתלסל הזה, כמו הטונים המרגיעים של פסיכיאטר, אומר לנו שזה כמעט נגמר, ושצפויה לנו חבטה קטנה בנחיתה.
החבטה הקטנה הזו גרמה לחיי לחלוף כה מהר שאני מחמיץ את כל החלקים הטובים. אבל לבסוף החללית מתייצבת וכל שאתה יכול לשמוע הם הרשרושים והאנחות של המנועים – הצליל הזכיר לי את סאדי כשהיא מסיימת ויכוח טוב. אני מתבונן סביב. כולם מאוד לבנים. חמש האצבעות של סאדי לופתות את זרועי כמו חוסם עורקים.
“הגענו,” אני אומר לה. "האם צריך מסור, או שתסדרי לבד?''
“הו אלי.” היא משחררת את אחיזתה. היא נראית איום – חיוורת לגמרי, לא ממצמצת, אפילו לא מתנדנדת.
אני לוקח אותה בזרועה ומנווט אותה למכס. כל הזמן אני מרגיש שהיא חתיכה גדולה של מטען שאני מבריח. אין שיתוף פעולה מרגליה ועיניה מתרוצצות בכל הכיוונים.
“סאדי, התאוששי!”
“אם היתה לך קצת יותר סקרנות לגבי העולם, היית בן־אדם טוב יותר.” היא אומרת, בסובלנות. בזמן שאנו מחכים לטיפול על־ידי יצור בחליפה כמו שלנו שמפתיע אותי בדברו אנגלית, אני מגניב מבט מהיר מסביב. זה שונה. אילו לא ידעתי היכן אנו נמצאים. הייתי חושב שאנחנו בחצר האחורית. האדמה מכוסה בירוק מרהיב, ורק מהחוברת־למניעת־פאניקה שמחלקים בחללית אני יודע שמה שאנו מסתכלים עליו הוא 100% אקריספן, ולא דשא אמיתי. גם האויר שאנו מקבלים מדיף ריח טוב, כמו פרחים שאך־זה נקטפו, אבל לא מתוק מדי.
אחרי שהעפתי מבט הגון ונשמתי נשימה המה־שמו מחזיר לנו את הדרכונים יחד עם כפתור ועליו סיסמה לשמור על מאדים יפה, אל תלכלך.
לא אספר לכם על הבעיות שהיו לנו להגיע לבית, או אי־ההבנה בקשר ל’טיפ', כי למען האמת לא שמתי לב. אבל לבסוף אנחנו מצליחים להגיע לדלת הנכונה, ובהתחשב בכך שהביקור היה הפתעה, לא ציפיתי בעצם שהם יפגשו אותנו בשדה התעופה. בתי הציצה החוצה בוודאי, משום שהיא מתייצבת לפנינו עוד לפני שהיתה לנו הזדמנות להקיש.
“אמא!” היא אומרת, נראית עגולה מאד בבטן. היא מחבקת ומנשקת את סאדי, וזאת מתחילה לילל. חמש דקות אחר כך, אחרי שהן משתחררות מהחיבוק, לורינדה פונה אלי, קצת עצבנית. תגידו עלי מה שתגידו, אבל ביסודי אני אדם חמים, ואנחנו עומדים להיות אורחים בבית הזה, אפילו אם היא זרה בשבילי. אני לוחץ את ידה.
"האם הוא בבית, או בחצר האחורית, מצמיח עלים חדשים?''
פניה (או מה שאני מסוגל לראות מהם דרך מסגל־האקלים) מתכרסמות קצת בקו הסנטר, אבל היא מיישרת אותן ושמה ידה על כתפי.
“מור היה צריך לנסוע, אבא – סידורים דחופים – אבל הוא אמור לחזור תוך שעה. בואו, ניכנס פנימה.”
בעצם אין שום דבר משגע במיוחד בבית, אפילו לא מעניין. יש לו קירות, רצפה וגג, אני שמח לראות, אפילו כמה כסאות נוח, ואחרי המסע שהיה לנו אני מתיישב ונח. אני שם לב שלבתי יש בעייה קטנה להסתכל לי ישר בפָנים כפי שצריך, ולא לוקח זמן רב עד שהיא וסאדי דנות בהריון, תרגילי כבידה, צירים, בתי חולים, תרופות וטיפול בתינוקות. כשאני מתחיל להרגיש שאני נעשה משכיל יותר מדי, אני מחליט להיכנס למטבח ולהכין לעצמי משהו לאכול. יכולתי לבקש מהן משהו, אבל איני רוצה להפריע לשיחתן הראשונה. המנועים של סאדי כולם בפעולה, והיא מפריעה ארבע פעמים במשפט (בדיוק סוג המשחק שהיה להן בבית), כשמטרתה של בתי להשלים משפט אחד בקול רם. אם סאדי לא קופצת עם משפט לא הגיוני, לורינדה זוכה בסיבוב. נוק־אאוט מושלם השומר על אליפותה של סאדי הוא כאשר בתי לא מצליחה להוציא מפיה משפט שלם במשך שבוע. לפעמים אני מבין מדוע היא הלכה למאדים.
בכל אופן, כשהן בשיא המונולוגים הסימולטניים שלהן, אני חומק בשקט למטבח לראות מה אני יכול למצוא. (חלקים בשלים של מור עטופים בפלסטיק? האם הוא באמת מצמיח אברים מחדש, אני תוהה. האם לורינדה מבינה באופן מלא איך הוא פועל, או שיום אחד היא תעשה חביתת אספרגוס מאחד מענפיו, רק כדי להיווכח שהחלק הזה לא צומח מחדש? “הו, אני כל כך מצטערת,” היא אומרת. "האם תוכל אי פעם לסלוח לי?'')
המקרר, דגם מיושן, מלא כדבעי – מיני פירות, סטייקים – כך זה נראה – דברים קטנים דמויי תרנגולות שעשויים להיות יונים קטנות. יש שם קערה עם איזו עיסה חומה שמנונית – איני יכול להכריח עצמי אפילו להריח אותה. מי רעב בכלל, אני חושב. הקירקורים בבטני הם סימן לאהבת אב מחמיצה.
אני נודד לחדר השינה. יש שם דיוקן גדול של מור תלוי על הקיר – או אולי אחד מאבותיו. האם זה נכון שבמקום לב יש לבני המאדים גלעין אבוקדו גדול? בארץ מהלכת שמועה שכאשר בני מאדים מזקינים, הם מתחילים לקבל צבע חום בקצוות, כמו חסה.
יש חפץ על הרצפה, ואני מתכופף ומרים אותו. פיסת בד – בבית הייתי חושב שזו ממחטה של גבר. אולי זו ממחטה. אולי יש להם הצטננויות כמונו. הם תופסים חיידק צוף מתעורר כדי ללחום בזיהום, והם צריכים למחוט את אבקניהם. אני פותח מגירה כדי לשים בה את פיסת הבד (אני אוהב להיות מסודר), אבל כשאני סוגר אותה, משהו נתקע. עוד משהו שאיני יכול לזהות. זה דבר קטן, עגול, גם קעור וגם קמור, תלוי איך אתה מסתכל עליו. עשוי ממשהו שחור ומבריק. גביע מבד? מה ירק יעשה עם גביע מבד? יש שאלות שהן עמוקות מדי בשבילי, אבל מה שאיני יודע אני מגלה בסוף – ולא על־ידי שאלה.
אני חוזר אל חדר המגורים.
“האם מצאת משהו לאכול?” לורינדה שואלת. “או שאתה רוצה שאעשה…”
“אל תקומי אפילו,” אומרת סאדי בחופזה. “אני יכולה למצוא את דרכי בכל מטבח, לא משנה של מי.”
“אני לא רעב. זו היתה נסיעה איומה. חשבתי שלא אגמור אותה שלם. דרך אגב, שמעתי חידה יפה על הספינה. מה זה שחור ועגול, גם קעור וגם קמור, תלוי איך אתה מסתכל על זה, ועשוי מבד מבריק?”
לורינדה מסמיקה. “כיפה? אבל זה לא מצחיק.”
“אז מי צריך צחוק? ממתי חידות צריכות להיות מצחיקות? את חושבת שאודיפוס צחק כל הדרך הביתה אחרי שראה את הספינכס.”
“שמע, אבא, אני חושבת שיש משהו שעלי לומר לך.”
“אני חושב שיש כל מיני דברים שעליך לאמר לי.”
“לא. אני מתכוונת בקשר למור.”
“ולמי חשבת שאני מתכוון, לנער מהמכולת? את בורחת עם מלפפון מהחלל החיצון ואת רוצה שאהיה מרוצה משום שהוא אנושי בכל הדברים החשובים? מה זה חשוב שהוא מתעטש ומגהק? אם תאמרי לי שהוא נוחר, אתפעל? אולי הוא מתעטש כשהוא שמח ומגהק כשהוא מתעלס ונוחר כי זה עוזר לו לחשוב טוב יותר. האם זה עושה אותו אנושי?”
“אבא, בבקשה!”
“בסדר, אף מילה נוספת.” בעצם, אני מתחיל להרגיש די אשם. מה אם היא תפיל פתאום כאן במקום? אדם כמוני לא נהנה להתעלל באישה הרה, אפילו אם היא במקרה בתו. "מה כל כך חשוב שאינו סובל דיחוי?''
“כלום, אני חושבת. אתם רוצים קצת כבד קצוץ? עשיתי עכשיו טרי.”
“מה?”
“כבד קצוץ – אתה יודע, כבד קצוץ.”
“או. כן. העיסה המכוערת שבמקרר. את עשית את זה, הדבר הזה בקערה?”
''בטח. אבא, יש משהו שאני באמת מוכרחה לאמר לך."
היא לא מספיקה לספר לי, כי בעלה נכנס פנימה, במצח נחושה. אני אפילו לא אתחיל לספר לכם איך הוא נראה. תנו לי להגיד לכם רק שהוא כמו חלום טוב מבושל על־ידי מרי שלי.2 לא אכנס לזאת. אבל אם זה נותן לכם קצת מושג אומר שצורת ראשו כשל בלוט על גבי קלח ברוקולי. עיניים כחולות אדירות, עור ירוק ונטול שיער, פרט לאזור כחול עגול על ראשו. אוזניו מרשימות. זוכרים את דמבו הפיל? רק קצת יותר קטנות – אני אף פעם לא מגזים, אפילו לא בשביל הרושם. והוא נראה חסר עצמות, כמו פילֶה.
לאשתי, ברוך השם, איני צריך לדאוג היא יהלום בשעת משבר. מבט אחד בחתנה, והיא מתעלפת מיד. אילו לא היכרתי אותה טוב יותר, אילו לא הייתי בטוח לחלוטין ששיכלה הפשוט לא מסוגל לשום תחבולה, הייתי נשבע שהיא עשתה זאת בכוונה – לתת לכולנו משהו לטרוח סביבו. לפני שידענו מה קורה, שקענו בשיחת מטורפת על מה היא הדרך הטובה לטפל בה. אבל בעוד בתי ובעלה מחפשים באמבטיה איזה חומר קטלני, פוקחת סאדי את שתי עיניה בבת אחת ומביטה בי מהרצפה.
''מה החמצתי?''
“לא החמצת כלום – היית חסרת הכרה רק למשך חמש–עשר דקות. זו היתה תנומת חתול, לא תרדמה עמוקה.”
“אמור שלום, הקטור. אמור לו שלום, או שכה יעזור לי אלוהים, אסגור את עיני לנצח.”
“אני שמח מאד להכיר אותך, מר טרמבניק” הוא אומר. אני אסיר תודה שהוא חוסך ממני את ההשפלה של עשיית המחווה הראשונה, אבל אני מעמיד פנים שאיני רואה את הגבעול שהוא מושיט.
“רז’הדדי.” אני אומר.
"אבקש את סליחתך?''
"זה הדדי. מה שלומך? אתה נראה טוב יותר מאשר תמונותיך. זה באמת נכון. למרות שעורו ירוק. הוא נראה די אמיתי מקרוב. אבל שפתו העליונה רוטטת בצורה משונה כשהוא מדבר, ואני בקושי מסוגל להסתכל עליו חוץ מאשר מהצד.
“שמעתי שהיו לך אי־אלו עסקים אחרי הצהריים. בתי לא אמרה לי אף פעם במה אתה עוסק, מורטון.”
“אבא. שמו הוא מור. מדוע אינך קורא לו מור?”
“כי אני מעדיף מורטון. כשנכיר זה את זה טוב יותר, אקרא לו בשם פחות פורמלי. אל תאיצי בי לורינדה. אני עדיין מתרגל לכבד הקצוץ.”
חתני מצטחק, ושפתו העליונה ממש משתוללת. “הו האם היית מופתע? בשר מיובא אינו נדיר פה, אתה יודע. רק אתמול אחד הלקוחות שלי ספר לי על ארוחה כלל־ארצית שאכל בבית.”
“לקוח שלך?” סאדי שואלת. “אתה לא במקרה עורך דין?”
(אשתי מדהימה אותי ביחס הקירבה המיידי שלה. היא יכולה לחיות עם טירנוזאורוס בהרמוניה מושלמת. קודם כל היא מתעלפת. וכשהיא מתאוששת, כל מה שהיה מוזר בעיניה נעשה לפתע רגיל והיא מתעוררת כאישה חדשה).
“לא. גברת טרמבניק.אני –”
"אתה רב כמובן! היא מסיימת. “ידעתי זאת. ברגע שהקטור מצא את הכיפה ידעתי. הוא והחידות שלו. כיפה היא כיפה ואף גוי לא יעז לחבוש אותה – אפילו לא בן־מאדים.” היא נושכת את שפתה, אבל מתאוששת מייד. “אני מתערבת שקודם יצאת כדי לערוך בר מצווה נכון?”
“לא. למעשה…”
“ברית. ידעתי.”
היא חוככת ידיה ומחייכת אליו. “ברית מילה, כמה נחמד. למה לא סיפרת לנו, לורינדה? למה שמרת דבר כזה בסוד?”
לורינדה ניגשת אלי ונושקת לי על הלחי, ואני רוצה שלא תעשה זאת כי אני מרגיש את עצמי מתרכך ואיני רוצה להראות את זה.
“מור איננו סתם רב, אבא. הוא התגייר בגללי ואז גילה שיש ביקוש בין המתיישבים. אבל הוא אף פעם לא ויתר על אמונתו שלו וחלק מתפקידו הוא לכהן ככומר אצל הקופצ’ופים שחונים מחוץ לכפר. שם הוא היה קודם עורך טכס מנופוזאלי קופצ’ופי.”
“עורך מה?”
“ראה, לכל אחד האמונה שלו,” אומרת אשתי, בעלת הראש הפתוח. אבל אני, אני רוצה עובדות, וזה נעשה מוזר יותר כל רגע.
“קופצ’ופי. הוא כומר קופצ’ופי לגזעו שלו ורב לשלנו, וכך הוא מתפרנס? האם אינך חש שיש סתירה בין השניים, מורטון?”
“לא. שניהם מתפללים לאל שקט וחזק, בדרכים שונות כמובן. הצורה שבה הגזע שלי עובד את אלוהיו למשל…”
“שמע,” אומרת סאדי, “זה לובש כל מיני צורות.”
“והתינוק, מה שזה לא יהיה, צ’ופטפי או יהודי?”
“יהודי, שמהודי,” אומרת סאדי עם תנועת ביטול. “פתאום הוא נהיה לי הקטור הצדיק.” מפנה ראשה ממני, ומכוונת דבריה אל האחרים, כאילו נהייתי פתאום בלתי נראה.
“הוא לא ראה תוכו של בית־כנסת מאז שנישאנו. איזה גשם היה באותו הלילה. ועכשיו פתאום הוא לא יכול לחלוץ את נעליו בבית עד שהוא לא יודע את גזעו, צבעו ואמונתו.” בפנים מלאות זעם היא מחזירה אותי למבטה. “נודניק, מה נכנס בך?”
אני עומד זקוף כדי לשמור על כבודי.
“תסלחו לי, הדברים שלי מתקמטים במזוודה.”
כשאני יושב על המיטה (נעלי על רגלי), אני מוכרח להודות שאני חש קצת שונה. לא שסאדי גרמה לי לשנות את דעתי. רחוק מכך; במשך הרבה שנים קולה הוא מה שנותן לי לחשוב את מחשבותי שלי. אבל מה שאני מבין יותר ויותר הוא שבמצב כמו זה נערה זקוקה לאביה, ואיזה אדם הוא זה שאינו יכול להקריב את רגשותיו האישיים למען בתו היחידה? כשהיא יצאה עם הֶרבִּי חולה ההמופיליה ובאה הביתה בוכיה שזה חייב להסתיים משום שהיא פוחדת לגעת בו, הוא עלול לדמם, האם לא אמרתי ארזי את חפציך, אנחנו נוסעים לנוגה לשלושה שבועות? כשאחי התאום מקס נכנס לעסקי כיורי מטבח, מי היה זה שעזר לו תמורת ארבעה אחוזים בלבד? תמיד הייתי נכון לעזור למשפחתי. ואם לורינדה אי פעם נזקקה לי, הרי זה עכשיו כשהיא הרה לאיזה מטורף דתי. בסדר – הוא גורם לי רצון להקיא, אז אדבר אליו עם ממחטת נייר על הפה. אחרי הכל, בעולם שנעשה קטן יותר כל הזמן, על אנשים כמוני להיות גדולים יותר כדי לפצות על זה, לא?
אני חוזר לחדר המגורים ומושיט ידי לחתני הכרובית. (פוי.)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות