רוברט היינליין: 'גר בארץ נוכריה'; הוצאת כתר, 1980. מאנגלית: דפנה לוי.
מיכאל ולנטיין סמית הובא מן המאדים ע"י משלחת ארצית שניה שהגיעה לשם. מייק הוא צאצא של בני אדם מהמשלחת הראשונה, אשר נזנח וגודל כגוזל מאדימי ע"י אנשי המאדים המתקדמים, כמובן, יותר מאשר יצורי כדור־הארץ (הפלאנטה השלישית). סיפור המעשה הוא השתלשלות הארועים מרגע הגעתו של הנער התמים מן המאדים עד להתבגרותו, השתלמותו במהות האנושית, ונסיונו לשנותה.
המרכיב היסודי בספר הוא מרכיב הזרות. זר תרבותי (אך לא חַיְזָר) שכדי להידבר עם בני התרבות אליה הגיע, עליך ללמוד את השפה התרבותית. מובן כי לימוד השפה אינו יכול להיות טכני בלבד, שכן אי אפשר לתרגם אנגלית למאדימית או ההיפך, ועמדה רלטיביסטית זו מובנת היטב בספר. על כן הוא צריך לגרוק. מה זה גריקה? להבין, לחשוב, להרגיש, לעכל, לעשות את המעבר מצורה למהות. וגם זה תרגום ממאדימית לעברית. כדי לדעת מה זה לגרוק צריך לגרוק. דרך הנסיון להעביר למייק המאדימי את התרבות האנושית (האמריקאית כמובן) מנסה היינליין להעמיד את הקורא על כמה עיקרים בסיסיים של תרבותו, וע"י כך להפקיע אותה ממובנותה מאליה. ע"י ההבאה של מייק לגריקה של האדם, הוא מנסה להביא את הקורא לאינטרוספקציה תרבותית ולעמידה רלטיביסטית מתונה, שתאפשר לו (לסופר) ליצור שינויי מחשבה תרבותיים לקראת סוף הספר.
עמדת הזר־לא־זר של מייק האדמימאדימי, הגוזל האנושי שחונך ע"י תרבות אחרת (ומי מאיתנו לא חולם כחלום רע או טוב על אפשרות היוולדו בתרבות אחרת, והריאליות האבסורדית של היותו ברגע זה ממש קד קידה יפנית, טובח כלב ים קוטבי, מתעלס במרומי ההימלייה,) היא העמדה המאפשרת תיירות פנימית, הפשרה של עמדות, ונסיון חידושן. הזרות המוכרת לנו, הזרות האנטרופולוגית, היא תמיד הרכב מסויים של זרות ומוכרות, של ריחוק וקירבה. מובן, במושג דלעיל, שזרות מוחלטת איננה ניתנת לגריקה שכן אין לנו בסיסי שילוח מחשבתיים, או אנאלוגיות מוכנות מראש בראש, שנוכל להתחיל מהן איזשהו מסע פנימי שיאפשר שינויי תפיסה והכרה. לכן תמיד יש שילוב כלשהו בין דמיון ושוני כאשר אנו מדברים על זר. (מובן כי גם ההיפך – בכל מוכר יש תמיד יסוד מסויים של זרות, שניתן להקצין אותו ולומר כי אין אף פעם בסיס להידברות, ואז מגיעים לסוליפסיזם).
בכך עולה הינליין על הנקודה המרכזית שבמיפגש עם יצורי חלל אחרים – יכולת ההידברות. ההנחה יכולה להיות, כי האינטליגנציה של יצורי החלל האחרים היא תמיד גבוהה יותר, ולכן הם כבר יצטרכו לדאוג, וממילא לא תהיה להם בעייה, להבנה. כך כל מיני יצורי חלל יכולים לשנות את צורתם, לעבור לדיבור שוטף באנגלית ‘לגרוק’ מייד את המהות שלנו, הנאיביים והנחותים, ולשבץ אותנו לתוך אחת מקטגוריות הדעת המפותחות שלהם. העמדה שנוקט הינליין היא צנועה יותר, ובכך גם פחות בדיונית, שכן היא מתאימה בעיקרה לכל מפגש בין תרבותי, וכל הספרות האנטרופולוגית מלאה באותה בעייתיות – כיצד להגיע לעמדה תוך־תרבותית מעמדה חוץ־תרבותית.
כמו כן – הזרות מחדדת עבור המארחים (והאורחים) את ראייתם העצמית. המציאות הקיומית על פני כדור הארץ (פסיכולוגית, כלכלית, חברתית, וכו') הופכת מעולם מובן מאליו, שיחסנו הבסיסי אליו הוא משהו בנוסח “ככה זה”, לאופציה מובחנת יותר, צרה למדי ונחותה, לאפשרות אחת מתוך מיגוון עצום של אפשרויות. הזר (שאינו לגמרי זר, כאמור) מגלם את האפשרויות במתיחה הלאה של פנטזיות, הקיימות ממילא בטווח החשיבה־חלימה־הזייה של בני האדם.
השלב הראשון בתהליך זה מבצבץ ונוצר בעקיפין, תוך כדי הנסיון להעביר למייק את עמדות התרבות המרכזיות, את המשמעוּיוֹת השונות בהקשרים השונים, ואת המעבר מהקשר להקשר.
מייק, שפוטנציאל הגריקה שלו הרבה יותר מפותח, מתחיל להפעיל את כוחותיו העל אנושיים בשלב השני, כדי ללמד את בני האדם לפתח את עצמם, לגדול, לפרוץ מן הכלא התרבותי שיצרו לעצמם מכורח של נסיבות לא תמיד ברורות.
מייק המאדימי, לפי היינליין, הוא בן דמותו של פרומתיאוס האגדי, האדם הראשון אשר הביא לתרבות האנושית את האש. האש היתה קיימת תמיד. צריך היה לגלותה, ללמד אותה, כך שכל אחד יוכל להשתמש בה (כל אחד בעל שכל מספיק לא להיכוות).
הזר הנורא־נפלא חודר אל ה’עולם', ומבשר בעצם הופעתו על צרותו של העולם הזה, ועל מוגבלותו. ידועים הסיפורים על בני השבטים הרחוקים (רחוקים ממי?) אליהם הגיעו הגליינים הראשונים שמפרשם הלבן הבודד הלבין באופק ובישר שמעבר לאופק (גבולות העולם) יש קיום. מובן כי אז, לפחות באותם מקרים, הוכרז הזר כשטן או אל, התמזל מזלו של הגליין האומלל או המאושר לעלות על המוקד כיאה לשטן, או להימלך כמשיח. במשך הזמן, מן הסתם, כאשר מיפרשים אחרים הלבינו גם הם באותו אופק חייבים היו בני אותם שבטים לגרוק מחדש את העניין ולשנות את קטגוריות המובן־מאליו שלהם, ולהרחיב תרתי משמע, את גבולות עולמם.
כך מייק מביא אל האדם (לא כל כך מהר, כמו כל דת חדשה או גילוי חדש, עם הרבה צרות אנושיות מאוד ולא מאדימיות) את יכולת השליטה בגוף, במחשבה, את יכולת ההידברות הטלפטית, חלוֹמוֹת מדע־בידיוניים על חיים שלאחר המוות ועוד ועוד. והכל, כאמור, הוא עניין של שפה כפי שאומר מייק – “הנעה מרחוק הוא דבר פשוט, כאשר אתה לומד את השפה. מה שקשה זו השפה.”
יחד עם זאת, הספר כספר העוסק בכל האמור לעיל ויותר מכך, הוא ספר האוחז קיטעי תיפלות רבים. מעין מרעה מלים ענק, שפרות אמריקאיות חסרות עצמיות ורצינות לוחכות בו במשהו שמזכיר, אך לא בדיוק חיים. הדמויות חסרות כל עניין כדמויות. כולן מדברות באותה שפה (מדברות או מדברים זה אותו דבר, כי ההבחנה בין זכר לנקבה היא מינית בלבד ובמקרה הטוב סטראוטיפית), ורק הז’ארגון המאדימי מגיח פה ושם ומפיח רוח מסויימת. הכל יכול גם להתאים לסיפור אמריקאי על מכבה אש שמציל מישהו מן הבניין הבוער, כמו גם לסיפור של הרולד רובינס, ולכל חלום אמריקאי אחר. ג’ובאל, למשל, שהוא הנערץ על כולם בסיפור, ואמור להיות האב הרוחני החכם, הגורק האמיתי בין האנשים – מופיע לעיני הקורא כעורך דין קוהלתי מזדקן, שכביכול פרש ממרוץ החיים האמריקאי, אך הוא אמריקאי עד קבס בסיגנונו, בבדיחותיו הטפלות, בחוכמתו האגבית, בחיוך התמידי המעצבן מן הסדקים בכל משפט שהוא פולט:
"היכן היית?" (שואל ג'ובאל את אחד מעוזריו)
“חשבתי.”
"לא משתלם… יש תוצאות?"
"כן, החלטתי שמה שמייק אוכל זה עניינו."
"בירכותי… התשוקה שלא להידחף לעיסקיהם של אחרים היא שמונים אחוז מכל החוכמה האנושית."
"אתה מתערב בעיסקיהם של אחרים."
"מי אמר שאני חכם?"
היינליין, שהוא בעל דמיון עשיר וחכם, נאלץ משום מה להריק את עצמו לתוך אריזה מקושקשת, ליהוגי סלון, וחלום אמריקאי חצי־מפוספס, שגם הנסיון לשנותו ולהפכו נעשה מתוך החוקיות שלו עצמו.
כך, הספר הוא רק הזמנה לגריקה ולא גריקה בעצמו. הוא מנסה להביא מסר חברתי־ערכי־אוטופי אנושי בצורה המונית, ועל הקורא לקלף אחוז ניכר מן הדפים כדי למצוא את הגירוי המדויק והנוגע לעניין. הפיטפוט העלילתי חיוני, כנראה, לזריקת רעיונות ונטיעתם בצורה לא מחייבת לגמרי. אין צורך להעמיד את הרעיונות במיבחנים חמורים, אלא רק לזרוע אותם בשדה רב גוני של התרחשויות – ומי שיקטוף יקטוף, אך עליו לשוטט ולחפש את הפרחים.
עם זאת, היינליין אינו זורק אוטופיה סתם כך. הוא בכל זאת מערים על עצמו כמה קשיים הוגנים. הוא מבין (דרך מייק) כי המין האנושי (שלא כמו בני המאדים) חייב בדרך הטבע להתעסק במלחמות ברוע, בקונפליקט, וכי הישארות החזקים (המאושרים, הטובים) הוא עניין לתהליך ארוך טווח. אך איש הדעת הנפלא שהגיע אל עיר נידחת (ניו־יורק) על כדורנו הזרוק, מצליח לגלות לקומץ אנשים מחדש מה זה לחיות. הוא מעניק להם את האופציה לתמימות שנייה של המין האנושי – האמונה בייחודיותה של האהבה, של הרוח האנושית, של היכולת לקירבה ולאושר.
"כאשר מייק מנשק, היא כל עולמו… גם הגברים האחרים שעושים מלאכה טובה מאד. כמה שלא ישתדלו, תמיד חלק מדעתם נתון למשהו אחר… אצל מייק לא. הרגע נמשך לנצח… מפני שאין לו תכניות, והוא לא הולך לשום מקום."
העמוד האחרון נותן את קריצת העין של היינליין. קריצה המרמזת שהכל ממילא אנושי. מדע בידיוני הוא רק אופציה נוספת לגרוק את האנושי, ולשחררו מכבלים מיותרים.
בעמוד האחרון, מדברים ב’שמיים' בעלי ההילה הניצחיים אל הארכי־מלאך החדש שזה עתה הגיע:
"אתה הוא האלוהים" (וזוהי מין ברכה שהנהיג מייק בין מאמיניו)
"אתה הוא האלוהים."
"אפשר לדלג על הצד הרשמי. השארתי לך מלאכה רבה, מייק והנצח קצר. כמובן 'אתה הוא האלוהים' אבל מי לא?"
-
זלי גורביץ' הוא מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. רשימתו זאת הופיעה בגליון יולי־אוגוסט של כתב העת לספרות ‘עיתון 77’ ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות