'חדירת זמן', קובץ סיפורים בעריכת ארתור סי. קלארק, הוצאת 'מסדה', תרגום: יורם רפופורט, 259 עמ'.

ארתור סי. קלארק הוא ללא ספק אחד הגדולים בין כותבי המד"ב בעל הגוון המדעי ספקולטיבי הבולט. בספריו, עם כל הדמיון המרחיק־ראות שבהם, מעולם לא הרחיק לכת עד כדי פנטסיה לשמה, ותמיד נשען על קרקע ההגיון, מבלי לחרוג מכללי המשחק של האקסטראפולציה המדעית. על כן טבעי היה לצפות שבקובץ סיפורים בעריכתו, יבחר בסיפורים התואמים את גישתו האישית למד"ב, ובייחוד באנתולוגיה שמטרתה המוצהרת היא להביא לקורא אחד־עשר סיפורים, שכל אחד מהם קשור בתחום אחר של המדע, החל במתמטיקה, דרך הארכיאולוגיה וכלה בביולוגיה. אולם בכל זאת מכיוון שלא הוא כתב את הסיפורים שבקובץ (למעט אחד מהם), הרשה לעצמו להיות גמיש יותר ולא להיצמד אך ורק לסיפורי־עתידנות. כדאי לצטט את משפט או שניים מהקדמתו של קלארק לספר זה: “תפקידו של סיפור הוא לבדר – לא להורות או להטיף”. ולכן, על הסיפורים שבקובץ אומר קלארק: “אף שהם נבחרו תחילה בשל תכניהם המדעיים, הרי הברירה הסופית נעשתה על יסוד הצד המבדר שבהם”. אלה מלים כדורבנות, שהרי הסיפור המסוגל לבדר כהלכה קורא אינטליגנטי, ובוודאי קורא אינטליגנטי כמו קלארק, חזקה עליו שרמתו הרעיונית תהיה ראויה לציון. וכך אנו מוצאים בקובץ, בין היתר, סיפור משעשע ביותר ויוצא דופן מאת רוברט היינליין, ‘וייבן לו בית עקום’, ובו משתולל היינליין כהלכה תוך שילוב ארכיטקטורה עם מתמטיקה של ארבעה מימדים, וכן סיפורים מבדרים בהחלט משל סופרים מוותיקי שנות ה־30 כמו מוריי ליינסטר, בצד נציגי הדור הצעיר יותר כמו רוברט סילברברג. (הקובץ ראה אור בשנת 1966). אחד הסיפורים, אגב, נכלל כבר באנתולוגיה ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ שבהוצאת עם עובד (‘התיק השחור הקטן’ מאת סיריל קונבלות), ולמי שנהנה מכך יש הזדמנות להשוות את התרגומים השונים. ראוי לציון במיוחד הוא הסיפור ‘איש מזג האוויר’ מאת הסופר הלא מוכר במיוחד, תיאודור ל. תומס, פרקליט־פטנטים במקצועו. מעלתו היא בזה שאין הוא מסתפק באקסטרפולציה טכנית בלבד, המעניינת כשלעצמה (שליטה על מזג האוויר באמצעים מלאכותיים מיוחדים במינם), אלא מקשר אותה אל השלכותיה הפוליטיות, החברתיות ואולי אף הנפשיות. והרי זה המד"ב הטוב באמת. בקיצור, קובץ נחמד מאוד ומומלץ בהחלט, ורק תרגום שמו תמוה במקצת: השם ‘דגימת־זמן’ נראה מתאים יותר (המקור הוא Time Probe). ‘חדירת זמן’ נשמע חסר משמעות.