בקהיליית כותבי המד"ב הכרח לנו לראות את סטניסלב לם כבעל מעמד מיוחד של ספינקס, כחידה ביותר ממובן אחד. מאחר שספריו של לם החלו לאחרונה להיות מתורגמים לעברית, וספרו הגדול ‘סולאריס’ אף יצא לאור בהוצאת ‘היפריון’, ראוי להעלות בהקשר זה קושייה שמטרידה אל־נכון רבים מקוראיו מהצד הזה של ‘מסך הברזל’: השאלה היא כיצד אפשרית בכלל תופעה זו שמתגלמת בלֶם, היינו שאדם אשר כותב על העתיד, אשר מבקר את ההווה, ואשר הוא סופר מדע־בדיוני מובהק שבמובהקים רשאי לכתוב בפולנית, להיות מתורגם לרוסית, ולתפוס מעמד בכיר למדי בין סופרי הגוש המזרחי. זוהי שאלה מסובכת אפילו יותר משהיא נראית ממבט ראשון. שכן – נהרהר נא – מה בעצם פסול בסופר מד"ב קומוניסטי? אנו מתפתים להשיב בקלות שאם סופר מד"ב כותב ‘אוטופיה’ שבה הוא מבקר את ההווה באמצעות מסווה אקסטראפולטיבי של העתיד הרי הקומוניזם, או ליתר דיוק משטר טוטליטרי מסוג המשטרים שמסתמכים על הקומוניזם בימינו, מוכרח להקיאו מקרבו, בדיוק כשם שעשה לסופרים כגון סולז’ניצין. אם אין נותנים לסולז’ניצין לכתוב על רוסיה תחת שלטונו של סטאלין, אי אפשר לתת לרוסים לקרוא, למשל, את ‘חוות החיות’ של אורוול שהיא משל ישיר וכמעט מובן מעצמו של שלטון זה עצמו, על הצורה שבה נהג סטאלין באדריכלי המהפכה האחרים כמו טרוצקי, על ניצול העם באמצעות סיסמאות כזב וכו'. צפוי הוא איפוא שנניח מראש כי יש קבוצה שלמה של ספרים שאינם יכולים להיות מתורגמים לרוסית: ‘המשפט’ של קפקא שהוא אלגוריה (בין השאר) על שלטונה הרצחני של ביורוקרטיה טוטלית, או ‘מרד הנפילים’ של איין ראנד, או ספריו של ג’ורג' אורוול וכדומה. יתרה מזו, מי שהינו בעל זכרון היסטורי יוכל גם לציין שאחד מספרי המד"ב המוצלחים של שנות העשרים, ‘אנחנו’ של זמיאטין (אשר שונאיו של אורוול טענו כי גזל מתוכו רעיונות רבים) אמנם נאסר לפרסום ברוסיה (שהיתה באותה תקופה, תקופת ה’נא"פ' הראשונה, ליברלית באופן יחסי), והמחבר עצמו נאלץ לגלות, כל עוד נפשו בו, לפריס.

בקצרה: אנו מוטים לומר שתחת שלטון הקומוניזם לא תיתכן ביקורת, ומאחר שהמד"ב הוא לעתים קרובות כלי לביקורת מוסרית או כלל־אנושית, והוא גם בגדר ספרות פופולרית יותר, לכן קל וחומר שלא ייתכן ‘מד"ב קומוניסטי’. בעיקר אותו מד"ב שנכנס בתת־הקטגוריה של ‘אוטופיה’: ‘עולם חדש נועז’ של הכסלי, ‘1984’ של אורוול, ‘גר בארץ נוכרייה’ של הינליין, ‘פרנהייט 451’ של ברדבורי ורבים אחרים. ספרה של לה־גוין, ‘המנושל’, שבו נמתחה ביקורת קשה ביותר על שתי האידיאולוגיות המפלגות את עולמנו ושבו ניסתה להראות שאפילו צורה טהורה, תמימה ואידיאליסטית של קומוניזם קיצוני (ולא רק המשטר המושחת והאינטרסנטי אשר נקרא ‘קומוניזם’ כיום) היא פסולה, ודאי שלא יוכל להיות מתורגם לרוסית. האמנם? ובכן – דוקא לפני שבועות אחדים נפל לידי ספר ברוסית, אשר בלי שמץ של ספק ולמרבה תדהמתי היה לא אחר מספרו הניזכר של ברדבורי, אשר בתום לבי חשבתיו עד היום הזה לביקורת החריפה ביותר על משטרים טוטליטריים, שהקומוניזם הרוסי הוא דוגמה כה ‘מוצלחת’ שלהם. רעיונו של ברדבורי מוכר לכולנו, והוא למעשה בעל בסיס היסטורי מעציב. מאז ימי הביניים היתה שריפת ספרים (בנקודת חום ‘פרנהייט 451’) לחזיון מקובל, אשר הגיע לשיאו בימי הנאצים. ספריהם של תומאס מאן, קפקא, פייכטואנגר, ואסרמן ואלפי אחרים (חלקם יהודים, חלקם סוציאליסטים, חלקם סתם אוהבי אדם), הועלו על המוקד. לגבי הנאצים היתה זו בעיקר פעולת נקמה בשנואי נפשם שתקפו אותם באותה דרך שנחשבה תמיד מכאיבה במיוחד – על ידי סאטירה כתובה.

אבל מכאן ועד לשריפת ספרים על מנת למנוע הפצת רעיונות פסולים המרחק הוא קצר מאד. ה’שריפה' עצמה הופכת לאקט סמלי, משום שבמשטר טוטליטרי חזק הירא מרעיונות מהפכניים או ביקורת כתובה, אין צורך להבעיר את מה שכבר קיים, די למנוע את מה שטרם הודפס. כמו שבימי האפיפיורות (תקנה שטרם עברה מהעולם עד היום!) היה בנימצא ‘אינדקס’ של ספרים האסורים לקריאה על ידי המאמין, כך מונע המשטר הטוטליטרי את הפצתם של ספרים מסוימים: נפוליאון אסר את ספריה של מדאם דה סטאל, פרנקו אסר לקרוא את לורקה (שאף הוצא להורג) ובארצות הקומוניסטיות אי אפשר פשוט למצוא כמה מאלפי הספרים המרגיזים באמת, אלה שהם ה’חומר נפץ'. למען האמת ספרים אלו, או המפורסמים שבהם, יוצאים לעתים לאור אך במהדורות של כמה אלפי טפסים בארץ שיש בה 150 מיליון קוראים. אך לרוב, למרבה הצער, פשוט אינם יוצאים, ואין כל צורך לרדוף, לתפוס ולשרוף. התוצאה היא אחת. אם כך – כיצד מופיע ברדבורי ברוסית? התשובה פשוטה עד כדי גיחוך. כרגיל בספרים המתורגמים משפות אחרות מופיעה בפתח הספר הקדמה ארוכה, שבה אחד המבקרים הרשמיים ‘מפרש’ לדיקדוקיו את הסיפור, שהוא לדעתו דוגמה פאר־אקסלאנס לביקורת על עוולות ושחיתויות אמריקניות טיפוסיות. האם אין הסיפור מתרחש באמריקה? האין לגיבורים שמות אנגליים טיפוסיים? האם אין זו ניו־יורק המועפת לבסוף באוויר במלחמת עולם שלישית שהאמריקאים גרמו לה? האם אין זו הטלביזיה האמריקאית שבה צופה אשתו של הגיבור מבוקר עד לילה, מסוממת בסמים אמריקאיים? וכן הלאה. בקיצור – מציאה מן השמיים לקומיסר קומוניסטי להמליץ על קריאתו. ‘1984’ שמתרחש ככלות הכל בלונדון, יעורר את הקומיסר דנן פשוט לשפשף ידי בחדווה. אין צורך אפילו בהקדמות, הדברים ברורים מעצמם. כך זוכים מאות סופרים מערביים להיהפך, לתדהמתם, למטיפי התעמולה הרשמית של רוסיה הקומוניסטית, ומוקיעי הריקבון הקפיטליסטי, בלי שאף יזכו לקבל שכר (לא כל שכן זכויות סופרים). ובכן, זו התשובה הראשית על השאלה הראשונה. כיצד יכולה רוסיה להרשות לעצמה ‘דיסטופיה’ המכוונת בעליל כנגד משטר טוטליטרי מהסוג שנהוג בה? פשוט על ידי הסבתה של הביקורת אחורה. ככלות הכל לא נתקלתי עדיין בסופר מערבי הטורח להיות פשטני עלוב עד כדי לכתוב על רוסיה תחת השם המפורש. אבל זו רק תשובה ראשונה לשאלה ראשונה. ויש גם שאלות אחרות: למשל – האם אין המד"ב יוצא אל מחוץ לגבולות העולם, מטפל ביקומים זרים, ביצורים שהקומוניזם ההיסטורי והמאה העשרים בכלל מעניינים אותם כקליפת השום? כן; ועל כן בשביל רוסיה הרשמית אין המד"ב מעניין. הוא מוחזק כספרות ‘אסקאפיסטית’ – כלומר בידור של בריחה. מיליוני קוראיו מבני הנוער רשאים להתאגד במועדוני־קריאה הדנים בקלארק, סטרג’ן וכיוצא בהם. מדוע לא? כשיתבגרו יעברו לדברים רציניים. או שלעתים, כשאר סוגי הספרות, המד"ב מנוצל לפי הזמנה. הגיבור היוצא אל גלקסיה רחוקה הוא חבר קומסומול למהדרין; הוא שואף להביא את השוויוניות של עמו אל כוכבי רחוקים כפי שהוא שואף להביאה אל אתיופיה או אפגניסטן. הוא נלחם ב’מורדי האור' גם במקומות שאינם מוגבלים לכדור הארץ וחזקה עליו שיבנה על אלפא קנטאורי סטלינגרד שנייה. כך בערך מתנהלים ספריהם של יפרמוב ותריסר סופרי המד"ב האחרים שפועלים ברוסיה בהצלחה רבה. אך האם זה דינו של לם?

כאן אנו מגיעים מהכלל הברור למדי אל הפרט החידתי. שכן סטניסלב לם כותב בצורה הגלויה ביותר נגד משטר שהוא אקסטראפולציה מוחלטת וקיצונית של שלטון טוטליטרי בכלל וקומוניסטי בפרט. דבר זה אינו גלוי ב’סולאריס', המוקדש לאחד המחקרים האינטליגנטיים והמסתוריים ביותר של ‘אינטליגנציה זרה’. בשביל המחבר של ‘סולאריס’ הבעיות הפעוטות ביותר של האנושות בת המאה שלנו נדחקות מלפני הנושא הכביר והעמוק ביותר של המדע־הבדיוני בכלל: כיצד והאם תיווצר קומוניקציה בין האדם כמות שהוא, בלי שאלת היסטוריה או משטר חברתי, לאינטליגנציה שמושגי החשיבה וההבעה שלה שונים משלנו. ומאחר שרק יצור נאיבי במיוחד יחשוב שאנו עתידים למצוא בעולם המרוחק מאתנו שנות־אור יצור הדומה לנו בחשיבתו (שלא לדבר על גופו האנושי אשר נוספו לו אנטנות במקום אוזניים ועין במרכז מצחו), הרי מפגש כזה הוא בעצם נושא־התמצית של המד"ב, ונקודה זו ראויה לדיון מיוחד. ואילו לֶם של ‘כנס העתידנים’ שהוא ספרון קטן ומבריק גם מהרבה בחינות אחרות (הוא אחד ההומוריסטיים והצלפניים שבספריו) עוסק בנושא ‘חברתי’ מובהק – ולכן הוא בלתי נסבל לקומוניזם: הוא עוסק בשאלה כיצד ייראה משטר טוטליטרי בעוד זמן מה, כשהמדע יפתח שיטות נוספות לשלוט בבני אדם. זה היה למעשה הנושא המשותף של זמיאטין, הכסלי ואורוול, ובמידה מסוימת כבר צפה אותו וולס ב’האי של ד"ר מורו' ובכמה מקומות אחרים. הטיעון הוא פשוט: בין שאר שרותיו למין האנושי, משמש המדע כאמצעי של כבילה. בימי הרומאים כמעט ולא היתה אפשרות ללכוד עבד בורח; באמריקה של המאה ה־19 היה הדבר קל יותר. בימי הביניים לא היו טלפון, אלחוט ורדיו להעביר אינפורמציה מהירה ממקום למקום. בימינו מקוטלג כל אדם בכמה מסגרות המאפשרות להתחקות על פעולותיו כמעט בכל רגע. בעוד זמן מה תהיה כל פעולה שלו ידועה כמעט ברגע שהוא מבצעה. השליטה בבני אדם אינה נעצרת כאן: המדע מאפשר לא רק פיקוח שהולך ונעשה חמור ומדויק יותר, אלא גם שליטה ממש, אם על ידי שנותנים לאדם לשקול את פעולותיו על סמך אינפורמציה שעברה סלקציה בידי שלטון שרוצה להביאו לפעולה מסוימת, ואם בדרכים המתוארות על ידי הכסלי (סמים והנדסה גנטית) או ע"י אורוול (אמצעי הפחדה והתניה פאבלובית).

סטניסלב לם הולך במשעול הצר צעד אחד קדימה: הוא מתאר חברה החיה על ‘סמי אשליה’. הביטוי המקובל ‘ראה כוכבים’ עשוי להסביר את העניין כולו; אדם יכול לראות כוכבים כשהוא מביט החוצה ברקיע, וגם כשחובטים בחטמו. מאחר שהתחנה הסופית של החושים שלנו, המקום בו רשמי החושים מקבלים אינטרפרטציה והופכים לתמונות הוא המוח, הרי כדי לגרום לנו לחשוב שאנו רואים, שומעים או חשים משהו אפשר ‘לטפל’ בתחנה הסופית עצמה, בלי להזדקק לחושים. לֶם מתאר משטר אשר למען ‘טובת העם’ בעולם שבו אין כמעט כל אפשרות להיות מאושר, ובאמצעות סמים מורכבים שמשקפים אקסטראפולציה ישירה ממחקר הסימום המודרני, מפעיל על האוכלוסייה אינסוף התניות של אשליה כמעט בנוגע לכל מה שהם עושים, ורק מתי־מעט יודעים את האמת, או שמא מצויים גם הם ב’קומה יותר גבוהה' של אשליה בדבר האמת? מורכבותו המבנית של הספר יוצרת אנלוגיות ברורות למדי בין העולם שלנו, שאינו מתואר לעולם ישירות, לבין העולם של עתידנו. מאחר שהעולם ההוא הינו יותר אכזרי, או יותר אשלייתי מעולמנו רק בדרגה, אך הוא מבוסס בעצם על אותם עקרונות יסוד. ‘כנס העתידנים’ הוא אלגוריה סרקסטית וצולפנית ביותר על משטרים טוטליטריים הפועלים ‘לטובת העם’ ומסתירים מעיניו את המציאות אם על ידי סמים ואם על ידי סלקציה של עתונות, חדשות, תעמולה המחלחלת אל תוך הלשון עצמה, או אמצעים אחרים, שהמדע המתחדש מסוגל לצייד בהם את השלטון.

מכל זה נובעת התמיהה שלנו על קיומו של סטניסלב לֶם לגבי קוראים קומוניסטיים, שצריכים לראות אותו (ממש מתוך קיום לקחי סיפורו) דרך מין ‘משקפי אשליה’ כדי לא להבין את ההשתמעויות הפשוטות של הרפתקאות גיבורו. באשר לנו, אנו עשויים ליהנות מהספר כ’אוטופיה הפוכה' נוספת במסורת הגדולה אשר התחילה עם ‘מסעי גוליבר’ של סוויפט. זהו ספר קטן אך רציני, שרצינותו בנויה על הצד הקומי שבאשליה עצמית של האדם, בן ימינו או בן העתיד, וכרגיל זו קומדיה אכזרית מאד, דווקא משום שמאחורי הקווים המופרזים של הקריקאטורה רואים בה את הדיוקן.