נושא ראשון במעלה בסיפורת הבדיונית הינם יישויות תבוניות לא־אנושיות. כיצד יכול סופר אנושי להציג יישות בעלת־בינה ובלתי־אנושית כאחד? בוודאי לא ע"י הגדרה ריקה מתוכן, שהרי על הספרות לטפל בעובדות. יש כאן אסטרטגיות אפשריות שונות. זאת המתאימה לתיאולוגיה (שמירה על סוד האלוהות, מבלי לגלותו) אינה ישימה כאן באותה צורה, כי “הנוכרים” אינם אלוהויות אלא יצורים גשמיים כמונו, ולכן תאורם פרושו סתירות רבות ותביעה מהקורא להאמין באבסורד, והרי אין בכוחו של הסופר לקבוע דוֹגמוֹת כלשהן.

על פי הגירסה הפשוטה יותר, יישויות תבוניות נבדלות זו מזו באופן פיזי, אך בשכלן הן זהות או דומות לאדם. לפני מאה שנים בערך עשה ה.ג'. וולס שימוש בגישה זו בספרו ‘מלחמת העולמות’. בני המאדים של וולס הינם יצורים מפלצתיים למראה, אך מראה זה צפוי, בסופו של דבר, למין האנושי. גופם התנוון ונותר כמעט רק הראש, וזאת על פי ההנחה שגם אצל האדם יתנוונו אברי הגוף בהדרגה, לטובת התפתחותה של הגולגולת המאחסנת את המוח. על תרבותם של בני־המאדים וולס אינו אומר דבר וחצי דבר, כאילו אף היא התנוונה והצטמצמה למיומנויות טכניות בלבד. הנה כי־כן, אין שום דבר שמעניין את בני־המאדים, זולת הדם שבעורקינו, שממנו הם ניזונים כערפדים. הרמה הטכנולוגית של יצורי־המאדים עדיין מעוררת את התפעלותנו, אך דלות תרבותם היא חולשתו העיקרית של הספר. החזות החיצונית הדוחה והמפחידה – מילא, זו עשויה להיות מעוצבת ע"י הסביבה. אבל האם התנהגותם של בני־המאדים איננה אלא קריקטורה פשטנית של רציונליזם קיצוני? אמנם את התקפתם של בני המאדים של וולס מצדיק מצבם הנואש כשוכני כוכב־לכת גווע, שכדור־הארץ עשוי להושיעם כמרחב־מחיה חדש. אולם מקרה פרטי זה, השייך לתחומי מערכת השמש, נעשה מקור לחיקוי עיוור ולדוגמה ומופת למדע הבדיוני כולו. ממשיכיו של הרב־אומן ירשו ממנו, בלא־מחשבה, את חולשתו. הסיפורת הבדיונית שאחרי וולס נרדפה עד להחריד בזוועתיותם הכרונית של פולשים למיניהם מהחלל, אף שהיא חרגה מגבולות ההגיון של וולס. מכיוון שהסופרים רצו להתעלות בכל מחיר על אבי הז’אנר, עד מהרה חצו בתאורי האימה של ה’חייזרים' את כל גבולות הסבירות. בהעניקם להם עוצמה אדירה יותר ויותר, איכלסו סופרי המד"ב את היקום כולו בציוויליזאציות שייצר הכיבוש שלהן הוא אירציונלי לחלוטין. ככל שעוצמתם של ‘הנוכרים’ רבה יותר, כך התקפתם על כדור־הארץ נעשית פחות רציונלית. תחום זה של המד"ב לקה במחלת־רדיפה ובהטלת־דופי, בהתבססו על ההנחה שמעצמות קוסמיות משחרות לטרוף את האנושות, וכדור־הארץ מהווה יעד לכיבוש לא רק לאוכלוסייתה של פלנטה מדברית קטנה כמו המאדים, אלא לכל ציוויליזציה בגלקסיה. אבל הרי הסברה שרכושנו הדל יעורר את תיאבונו של גזע רב־עוצמה השולט בטכנולוגיה מפותחת שכזו, היא נאיבית בדיוק כמו הסברה שמדינה גדולה על פני עולמנו תגייס את צבאה כדי להשתלט על איזו חנות מכולת. הוצאות המתקפה יעלו תמיד על שווי השלל. על כן לא ייתכן שהפלישות נובעות מאינטרסים חומריים. ‘הנוכרים’ תוקפים את כדור־הארץ, פשוט מפני שמתחשק להם. הם הורסים כי רצונם להרוס, ומשעבדים את האנושות כי העריצות מסבה להם הנאה. כך המיר המד"ב את הדרוויניזם הבין־פלנטרי של וולס בסאדיזם, שהוא היסוד ביחסים בין ציוויליזציות קוסמיות… המחברים השליכו את חרדותיהם ובלהותיהם על היקום כולו, ובנו יקום פרנואידי, שבו כל מי שנפשו בקרבו מחרחר את כיבוש כדור־הארץ, או הקוסמוס. “ציביליזאציה לציביליזאציה זאב”. לאחר מכן החלו לתת זוויות חדשות לנושא הפלישה: ה’נוכרים' הפכו לפתע למושיעי האנושות – הם מתנפלים עלינו כדי לפרק אותנו מנשקנו, לפרוס את חסותם על האנושות ולהגן עליה מפני השמדה עצמית (מוטיב זה נעשה פופולרי במיוחד בשנות ‘המלחמה הקרה’); או שהנוכרים אינם תוקפים לפתע אלא אורבים ומאיימים, וכך האנושות מתלכדת לנוכח הסכנה הכוכבית. אפשר למנות עוד קומבינציות שונות ומשונות של משחק הפלישה, אבל אף אחת מהן אינה מסוגלת להשיב על השאלות היסודיות שעליהן השיבה יצירתו של וולס בדרכה שלה, אבל לעניין: שאלות בנוגע למוטיבציה של אותם מסעות כיבוש חלליים (שאין לצמצמה למשהו בנוסח “ככה התחשק להם”, וגם לא למשחק בשוטרים וגנבים); שאלות בדבר האוריינטציה הכללית של תרבויות המצויות בשלבים העליונים של התפתחות חומרית; בדבר צורות המשטר בדרגה של מיומנויות אסטרוטכניות, וכדומה. ויש שאלה מכרעת נוספת: מדוע אוסף התרבויות הממשיות על פני כדור־הארץ מפגין מגוון עשיר כל כך, בעוד שכמעט כל התרבויות הקוסמיות מתוארות ב’סיינס פיקשן' במין אחידות חדגונית עלובה?

על שאלות כאלה אין ה’סיינס פיקשן' יכול להשיב, שכן במקום להרהר במהות התבונה ביקום הוא בחר בסטריאוטיפים סנסציוניים של הרפתקנות בין־כוכבית. וזאת, בניגוד למגמה שהתפתחה במדע עצמו. כי בו בזמן שאנשי המדע החלו לעסוק ברצינות בבעיית הציביליזציות של היקום, שיטות התקשורת עימן, ואפשרויות של קיום צורות תבונה השונות זו מזו האנושית, מצאה עצמה הסיפורת הבדיונית בקצה המנוגד של שיטת חשיבה זו: היא החליפה את שרידי התפיסות הריאליסטיות ברעיונות הלקוחים מעולם האגדות. ברצונה להעניק ל’נוכרים' עוצמה יותר ויותר אדירה, החלה סיפורת זו לייחס להם תכונות אגדתיות: ה’חייזר' מסוגל, למשל, בכוח רצונו להפוך לבול עץ, לחלק של חללית, או אפילו לבן אדם; הוא יכול ‘להשתלט על מוחו’ של אדם – כלומר חזרה לרעיון המיסטי העתיק של רוח־רעה הנכנסת באדם. את המחסום שבין התרבויות השונות ביטלה הפנטסטיקה הזאת כלאחר־יד, תוך שהיא מייחסת ל’חייזרים' באורח שרירותי איזו יכולת טלפאתית בלתי מוגדרת, ואת היחסים בין הציביליזציות השונות עיצבה על פי דגם פשטני של קולוניאליות ואימפריאליזם נוסח כדור־הארץ. היא התעלמה לא רק מבעיות מתחום הסוציולוגיה, אלא אפילו מתחום הפיסיקה – כגון גודלם האדיר של המרחקים הזמן־מרחביים ביקום…

בקיצור, בעוד שבנסיונו הצנוע של וולס, משכנם של בני־המאדים היה (על פי הידע המדעי של תקופתו) יקום ממשי, ה’סיינס פיקשן' שיכן את חייזריו ביקום מזויף לחלוטין – מבחינה אסטרונומית, פיסיקלית, סוציולוגית ופסיכולוגית. וכאשר סיפורי המפלצות למיניהם נשחקו והפכו לשגרה משעממת, הוריש אותם ה’סיינס פיקשן' לסרטי־אימה מסוג ג', שטוהרו עד כדי שלמות מכל תכולה רעיונית.

חוגי הסופרים באמריקה מתגוננים מפני הצגה כזו של המצב, כשהם נתמכים בצרכני ספרים המורגלים בסנסציות קלות־לעיכול המוצגות כמדע בדיוני. אבל האופי האגדתי של ספרות זאת הוא ברור מאליו. איש אינו שואל מדוע באגדות הילדים הדרקונים הם כה צמאי־דם, ולמה המכשפות מעדיפות לזלול ילדים ולא תרנגולות. אלה הן אקסיומות של עולם האגדות, שכן עולם זה הוא מלכתחילה חד־צדדי; הרוע קיים בו רק כדי שהטוב יוכל למגרו. אולם עולם הפנטסטיקה המדעית חייב להיות חסר־פניות…

עולם המד"ב חייב להיות פשוט עולם מציאותי; שבו אף אחד אינו מועדף מראש, שבו שום גורל אינו מוגדר מראש כטוב או רע. האדם אינו מלאך, ולכן אין שום סיבה לעשות את ‘הנוכרים’ למלאכים. אבל האדם, גם אם הוא קוטל זבובים, הוא אינו מתרוצץ לשם כך לקצה העולם. לכן גם ‘הנוכרים’, אפילו אם הם מתייחסים אלינו כאל זבובים, אין להם הרבה מה לחפש על כדור הארץ.

מצבו של סופר המתאר טיפוס של חיים השונה מזה הארצי, קל יותר מזה המתאר פלישה לכדור־הארץ מן החלל. הראשון יכול להצטמצם (כפי שעשיתי ב’סולאריס') להצגת תופעות הנבדלות במידה זו או אחרת מכל מה שמוכר לאדם… לכן השיטה הטובה ביותר בנושא היא שמירה איתנה על סודם של ‘הנוכרים’…

אסטרטגיה זו, בהיותה אופטימלית, מחייבת קונקרטיות קפדנית. אי אפשר לנקוט בה, כפי שעושה התיאולוגיה בנושא שלה, תוך כדי שימוש בסתירות. אי אפשר לייחס לנוכרים כוונות סותרות, כמו למשל שהם גם רוצים וגם אינם רוצים להשתלט עלינו. אבל אפשר ליצור סתירה כזאת למראית־עין – למשל שהם מבחינתם הם פועלים לטובתנו, אבל אנחנו חשים את פעולתם כמזיקה לנו; כאן נפתח מרחב של ארועים מעניינים מבחינה דרמטית, שהם אי־הבנות הנובעות מהשוני הדרסטי בין התרבויות. נסיונות מסוג זה אפשר אמנם למצוא ב’סיינס פיקשן', אך למרבה הצער הם פרימיטיביים עד כדי גיחוך…