יש המחלקים את המד"ב הדן בחברת־העתיד למד"ב אופטימי – או זה המתאר 'אוטופיה', ומד"ב פסימי – המתאר 'דיסטופיה'. הסיפור 'עובר האורח', שנכתב בשנת 1951, משתייך בלי ספק לסוג השני, בדומה לרבים מסיפוריו של ריי ברדבורי. והנושא הפעם – מה מצפה למי שמשתוקק לטייל להנאתו בליל סתיו צונן, בכרך הגדול של שנת 2053…
* * *
לחדור אל תוך דממת העיר בשעה שמונה, בערב ערפילי של נובמבר, לדרוך ברגליו על מדרכת הבטון הכבוש, לפלס דרכו כשידיו בכיסיו, בתוך השקט, כשהוא מדלג מעל שולי הדרך הבוציים – את זאת אהב מר לאונרד מוד לעשות יותר מכל. הוא היה נעמד בהצטלבות, מעיף מבט ברחובות שטופי אור הירח אשר נפרשו לארבעת צדדיו עד שהחליט לבסוף על הכיוון בו ילך, אולם זה בעצם לא היה משנה. שרוי היה לבדו בעולם זה, בשנת 2053 לספירה, לפחות כך הרגיש. לבסוף, לאחר שהגיע להחלטה סופית ובחר כיוון, היה יוצא לדרכו כשפיו משלח לפניו צורות של הבל־כפור באוויר, כעשנו של סיגאר.
לעיתים היה מטייל כך במשך שעות, לאורך קילומטרים רבים, ושב לביתו רק לקראת חצות. בדרכו היה רואה את הווילות והבתים עם חלונותיהם האפלים, וזה לא היה שונה מטיול בבית קברות, כשרק ניצנוצים קלושים של אור גחליליות מבצבצים מבעד החלונות. צללי־רפאים אפורים היו צצים פתאום, לפני שחשכת־הליל הסוותם כליל, ואפשר היה לשמוע פה ושם לחשושים ומלמולים מחלון פתוח כלשהו באחד הבניינים דמויי־הקברים.
מר לאונרד מוד היה נעצר, מטה ראשו, מקשיב, מביט וממשיך ללכת בצעדים חרישיים בדרך המשובשת. מזה זמן רב השכיל להחליף את נעליו בנעליים בעלות סוליות גומי לצורך טיוליו הליליים. בנעלי עקב היו נביחות הכלבים מלוות אותו לאורך כל הדרך, אורות היו עלולים להידלק, פרצופים להופיע, ורחוב שלם היה נבעת מפסיעותיו של הלך בודד, הוא עצמו, בערב כזה של תחילת נובמבר.
בערב מסוים זה, הוא החל את מסעו בכיוון מערב, לעבר הים הנסתר. כפור צח ונעלם עמד באוויר; הוא צרב את האף וגרם לריאות לבעור כמו היה עץ אשוח של חג המולד בפנים; אפשר היה להרגיש באור הנדלק בענפים עמוסי שלג בלתי נראה. הוא הקשיב בסיפוק לרשרוש שהשמיעו נעליו הרכות על עלי הסתיו וסלסל נעימה קרה ושקטה בין שיניו.
מדי־פעם הרים עלה בעוברו, ולאורם של הפנסים הבודדים היה עומד על טיב שרטוטיו הדקים והריח את ריח הרקבון שבו.
“היי, אתם שם,” היה לוחש לכל בית, משני צדי הרחוב בו עבר, “מה משודר הערב בערוץ 4, ערוץ 7, ערוץ 9? לאן דוהרים הבוקרים? האמנם רואה אני את חיל הפרשים של ארצות הברית מדלג על הגבעות, חש לעזרה?”
הרחוב היה ארוך, ריק ודומם, כשרק צילו מתנועע כצילו של נץ על אדמת ישימון. היה עוצם את עיניו ועומד ללא ניע, קפוא, היה יכול לדמיין את עצמו באמצע מדבר אריזונה, מישור רחב ידיים, ישימון חורפי, ללא בית אחד במרחק אלף קילומטרים וחברתו היחידה הם ואדיות יבשים, הרחובות. “מה השעה עכשיו?” הוא שאל את הבתים, מעיף מבט בשעונו. “שמונה וחצי? שעה טובה לתריסר מעשי רצח מגוונים? לחידון? לתכנית בידור אווילית?”
האם היו אלה קולות צחוק שבקעו מתוך הבית הלבן ממול? הוא היסס, אולם המשיך בדרכו כששום דבר נוסף לא קרה. הוא מעד על מרצפת עקומה. הבטון הלך ונעלם תחת פרחים ודשא. במשך עשר שנים של צעדות, ביום ובלילה, לאורך אלפי קילומטרים, מעולם לא פגש בעובר־אורח נוסף. אף לא אחד במשך כל הזמן הרב הזה.
הוא הגיע לצומת דומם שבו הצטלבו שתי דרכים ראשיות החוצות את העיירה. במשך היום היה זה מחזה מהמם של נחילי מכוניות, תחנות דלק פתוחות, תנועה ושאון בלתי פוסקים של כלי רכב הנאבקים זה בזה על מעמדם בכביש. אולם עכשיו, גם כבישים מהירים אלה היו כנחלים בעונת יובש – רק אבן מבהיקה באור הירח.
הוא פנה חזרה דרך רחוב צדדי, עוקף, בכיוון ביתו. הוא היה אך כיברת דרך קצרה מהבית, כשלפתע הגיחה מכונית בודדת מעבר לפינה ושילחה לעברו אלומה חדה של אור לבן. הוא עמד, מהופנט, לא שונה מאותו עש לילה המום מאור ונמשך אליו.
קול מתכתי קרא אליו:
“עמוד. הישאר במקומך! אל תזוז!”
הוא עצר.
“הרם ידיים!”
“אבל…”
“ידיים למעלה! או שאנחנו יורים!”
המשטרה, כמובן. אבל הרי זה דבר נדיר ומוזר: בעיר בת שלושה מיליון תושבים, נותרה מכונית משטרה אחת בלבד, הלא כן? רק לפני שנה, 2052, שנת הבחירות, צומצם הכוח משלוש מכוניות לאחת. הפשע הלך ופחת; כבר לא היה צורך במשטרה, חוץ ממכונית בודדת זאת הסובבת סחור־סחור ברחובות הריקים.
“שמך?” שאלה מכונית המשטרה בלחש מתכתי. הוא לא יכול היה לראות את האנשים הנוהגים בה מפאת האור בעיניו.
“לאונרד מוד,” השיב.
“דבר בקול רם!”
“לאונרד מוד!”
“עיסוק או מקצוע?”
“אני סבור שתוכל לכנותני סופר.”
“חסר מקצוע,” אמרה המכונית כמדברת אל עצמה. האור קבע אותו למקומו כמוצג מוזיאוני המוצמד ללוח על ידי סיכה הנעוצה בחזהו.
“אתה יכול להגדיר זאת כך,” אמר מר מוד, הוא לא כתב דבר מזה שנים. עיתונים וספרים כבר לא נמכרו. עכשיו הכל מתרחש בלילות, בתוך הבתים דמויי הקברים, המשיך לטוות את קורי דמיונו. קברים המוארים על ידי אורות טלוויזיה, בהם יושבים החיים כמו מתים, האור האפור או הצבעוני משחק על פניהם, אך לעולם לא נוגע בהם ממש.
“חסר מקצוע,” אמר הרמקול בשריקה. “מה אתה עושה בחוץ?”
“מטייל,” אמר לאונרד מוד.
“מטייל!”
“סתם מטייל,” אמר בפשטות, אולם פניו קפאו.
“מטייל, סתם מטייל?”
“כן אדוני.”
“מטייל לאן? בשביל מה?”
“כדי לשאוף אוויר, אדוני. כדי לראות.”
“כתובתך!”
“רחוב סיינט ג’יימס אחת־עשרה.”
“יש אוויר בתוך ביתך, ויש לך מיזוג אוויר, לא כן מר מוד?”
“כן.”
“ויש לך בביתך מרקע צפייה כדי לראות באמצעותו?”
“לא.”
“לא?” השתררה דממה מעיקה, שהיוותה האשמה כשלעצמה.
“האם אתה נשוי, מר מוד?”
“לא.”
“לא נשוי,” אמר קול המשטרה מאחורי האלומה הבוהקת. הירח היה גבוה ומאיר בינות לכוכבים, והבתים היו אפורים ודוממים.
“אף אחת לא רצתה בי,” אמר לאונרד מוד בחיוך.
“אל תדבר אלא אם כן מדברים אליך!”
לאונרד מוד המתין בצינת הלילה.
“סתם מטייל, מר מוד?”
“כן.”
“אולם לא הסברת לאיזו מטרה.”
“הסברתי; לשאוף אוויר, להתבונן וסתם לטייל.”
“האם עשית זאת לעיתים תכופות?”
“מדי לילה, במשך שנים.”
מכונית המשטרה נשארה באמצע הכביש, כשגרון הרדיו שלה מזמזם חרישית.
“ובכן, מר מוד.” אמר לבסוף.
“האם זה הכל?” שאל לאונרד מוד בנימוס.
“כן,” אמר הקול. “לעת עתה.” נשמעה מין אנחה ורחש חורקני. הדלת האחורית של מכונית המשטרה נפערה לרווחה.
“היכנס.”
“רק רגע, הרי לא עשיתי דבר!”
“היכנס.”
“אני מוחה!”
“מר מוד.”
הוא נע כשיכור. כשעבר ליד החלון הקדמי של המכונית הציץ פנימה. כפי שציפה, לא היה איש במושב הקדמי. בעצם, היתה המכונית ריקה לגמרי.
“היכנס.”
הוא הניח ידו על הדלת והציץ אל המושב האחורי, אשר היה בעצם תא קטן, תא־כלא שחור עם סורגים. הוא הדיף ריח פלדה מסומררת; ריח של חומר חיטוי; ריח נקי מדי, נוקשה מדי, מתכתי מדי. שום דבר רך לא היה שם.
“אילו לפחות היתה לך אישה שתערוב לך,” אמר קול הברזל. “אולם…”
“לאן אתם לוקחים אותי?”
המכונית היססה, או יותר נכון השמיעה צלילי נקישות חלושים, כשבזה אחר זה חלפו נתוני הכרטיסים המנוקבים מול עיניים אלקטרוניות.
“למרכז הפסיכיאטרי לחקר נטיות רֶגרֶסיביות.”
הוא נכנס פנימה. הדלת נסגרה אחריו בטריקה רכה. מכונית המשטרה התנהלה באיטיות דרך הרחובות הליליים, מאירה קדימה באורם העמום של פנסיה.
רגע לאחר מכן עברו ליד אחד הבתים ברחוב. בית אחד בתוך עיר שלמה של בתים אפלים, אולם בבית מסוים זה דלקו בעליזות כל נורות החשמל, בכל חלון זרח אור צהוב וחם כנגד האפלה הקרה.
“זה ביתי,” אמר לאונרד מוד.
איש לא ענה לו.
המכונית התקדמה לאורך הרחובות־הערוצים הריקים והתרחקה כשהיא מותירה מאחור את הרחובות הריקים על מדרכותיהם הריקות. ולא נשמע כל קול, ולא נראתה עוד כל תנועה עד תומו של אותו ליל נובמבר צונן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות