את אמנון גינזאי (גינזברג) היכרנו בגיליון מס' 21 בסיפורו המשעשע ‘עולמות, החליפו בני זוג!’ הוא הכריז אז שזה היה סיפור המד"ב האחרון שכתב, ולשמחתנו לא מימש את הכרזתו זאת – ככל הנראה בהשפעת הימים הנוראים – כפי שאפשר להיווכח מהסיפור הקצרצר שלפנינו. הסיפור היה אולי מתאים יותר לגיליון הקודם, שראה אור בערב ראש השנה תשמ"ב, אבל לצערנו הגיע לדינו מאוחר מדי.

* * *

…מדי יום ביומו הוא היה תולש דף נוסף בלוח השנה, בשמחה מתגברת.

כ"ה

כֹה לֶחַי! הינה כבר 25 באלול ה’תשמ"ד. ובכן, מסתיימת השנה הנוראה. המוני מיסטיקאים מכל פינות העולם רצו לשכנענו, שהשנה תישמד התבל. כמובן, הוא לא האמין בשטויות האלו. מה זה ה’תשמ"ד? הלא אלה סתם אותיות. גימטריה של קדמונים! קבלה מימי הביניים!

הוא לא עבר אפילו מתל־אביב לירושלים, המתפקעת מאפס מקום. כי רבים סברו, שעיר הקודש, עיר שלום, תישאר כאי בודד בעולם הנחרב. ובכן, הוא צדק, שלא נגרר אחרי הבהלה ההמונית!

כ"ו

הוא שלח עוד כמה גלויות “לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו”, וגם בעצמו קיבל רבות כאלה.

למעשה, זאת לא היתה שנה רעה כל־כך. האינפלציה בחודשים האחרונים אפילו ירדה במקצת וחזרה למספרים תלת־ספרתיים. אמנם, היו פיגועים חבלניים, אך הובטח נחושות לגמור איתם. החרדים השתוללו וניסו להטיל את מרותם על המדינה; אבל עכשיו, כשיתפזר הערפל המיסטי של השנה, נרסן אותם. היו דברים מעולם…

כ"ז

גם הוא עצמו, למרות הכל, התקדם בחייו. סוף־סוף קנה את גאוות־המדינה, מכונית המונעת על ידי המניע הנצחי, הלא־הוא perpetuum mobile בלועזית, מדגם “פלא־דור”. את המנועים עצמם מבטיחים לשבץ תוך כמה שבועות.

כ"ח

כמובן, היו השנה גם סכנות רציניות. אי־שם ביפן לכדו ממש ברגע האחרון את החיידק המלאכותי, שברח ממעבדה ואיים לחסל את האנושות. נפתרו בשלום כל ששת משברי־הטילים בין ארה"ב לברה"מ. גם הסיכונים, הנשקפים כביכול מבניית הכור האטומי על־פני הירח, הופרכו כמוגזמים. ככלות הכל, הדברים האלה רק מחזקים בו את האמונה, שבני־אדם מסוגלים לפתור בהצלחה את בעיותיהם החמורות ביותר…

כ"ט

ובכן, ערב ראש השנה הגיע. הוא צחק בהקלה. בעוד שעה קלה יבושו כל אותם נביאי־הזעם, מחשבי הקיצין ושונאי־הקידמה. הוא נזכר באחד מאיומיהם המרובים, ללא ספק המגוחך שבכולם, כאילו ניסיונות מסוימים בתחום החלקיקים האלמנטריים עלולים לגרום לשיבושים במימד הזמן, ומכאן גם בכללי ההיגיון.

הבל הבלים ורעות רוח! הזמן הולך לו, כרגיל. הנה שוקעת השמש של היום האחרון שבשנת תשמ"ד. מיד הוא יוריד את הדף היחיד שנותר בלוח וילך למסיבה עליזה.

ל'…?

מה זה? 30 יום בחודש אלול?

האם השנה הארורה, ה’תשמ"ד, מסרבת לחלוף, לעבור ולהסתלק? ממאנת להצטרף להיסטוריית־העבר, להישאר בין דברי הימים? זיעה קרה הציפה את גופו. האמנם, בכל זאת…?

אך בו־ברגע עשה מאמץ להרגיע את עצמו. הרי אינו בקי במיוחד בלוח המסורתי. אולי זה רק מין עיבור השנה, שלא ידע עליו, או שכח. מיד הוא יהפוך את הדף ויגלה את הפתרון, ימצא רמז לשנה הבאה.

הוא הושיט לעבר הלוח את ידו הרועדת. הכל יהיה בסדר… העולם ימשיך להסתובב, כמקודם. עוד מעט, ונחגוג את ראש־השנה החדשה…

ל"א!!

ענה לו הדף שבלוח. בניגוד לדפים הקודמים, לא היה כאן שום זכר לחודש, או לשנה… או למאה, או לאלף השנים… שום רמז לזמן… או למקום…

אבל מותחים אותו! הלוח הארור מזויף! – הבזיקה במוחו התקווה האחרונה. הנה, די להסתכל בשמיים. אם לא רואים את הלבנה – סימן הוא שהלילה אמנם ליל־הכֶסֶה, הלא־הוא ליל ראש־השנה. הוא הציץ בעד החלון.

ואמנם לא היתה לבנה. אך לא היו גם כוכבים. למעשה, לא היה גם חלון. לא היה כלום. לא – זה היה הכל. לא באל"ף רבתי, אל"ף ענקית, אל"ף־אין־סוף האופפת את כל היקום. שלא היה ולא נברא.

אבל – תמיד צריך לקוות – אולי היתה זו גם אל"ף מן השם ‘אלהים’.