פאוסטוס: אינני נוהג להמר על סוסים. אבל לי ברור שהם עוקבים אחרינו!
התלמיד: מי זה הם?
פאוסטוס: היצורים הבאים מהחלל החיצון. הם יודעים עלינו הכול.
התלמיד: מדוע הם לא מנסים להתקשר איתנו?
פאוסטוס: מפני שהם בזים לנו, פשוט בזים. התרבות שלנו נמצאת עדיין בשלב פרימיטיבי, כשלעצמי אני מסוגל לראות את העתיד; אך מה הטעם להביא אותו לידיעתם של בני־אדם… מה הטעם… כבר הוכח מזמן שלמרות הידע הנמסר להם, הגורל האנושי אינו מסכים לוותר.
התלמיד: אולי תגלה לי ד"ר פאוסטוס, אני מתחנן בפניך, אנא, תגלה לי.
פאוסטוס: כמה סינים יש בעולם, כמה?
התלמיד (עונה במהירות): 800 מיליון.
פאוסטוס: לא, אתה טועה… 880 מיליון ומדי שבוע נולדים שני מיליון נוספים. לו היו ממשיכים להאמין בבודהה או בקונפוציוס, אז לפחות יכלו להשלים עם חייהם הקשים והעוני התמידי; אך בהעדר האמונה הרוחנית אני מבטיח לך שבקרוב יפרצו את החומה ויגיעו עד האוראל.
התלמיד: ומה עם המגמה הפראגמאטית, ד"ר פאוסטוס יקר?
פאוסטוס: המגמה הפראגמאטית היא דגנראטית. בכל אופן יצורים עשוים מחומר סינתטי ומחוטי ניילון פלוס צמר־גפן תעשייתי משתנים לכאורה בהתאם למזג־האוויר; אך דע לך תלמידי היקר והאינפאנטילי שבני־אדם, כן בני־אדם, כמוני וכמוך, אינם מסוגלים להשתנות. הטבע חזק מהם ואפילו… כן… כן…ואפילו שקספיר במחזהו האחרון ‘הסערה’ הגיע למסקנה הזאת. (בלחש) ואגלה לך סוד… לאחר שפרוספרו עוזב את האי, קמה סיקורקס המכשפה לתחיה.
התלמיד: איך תוכל להוכיח זאת?
פאוסטוס: פשוט, פשוט מאוד הבעיה שלנו היא המוות. כל עוד אנו נידונים למוות, וברור שכל אחד מאיתנו נידון למוות, הטירוף הוא אלוהינו המהותי.
התלמיד: ואיך הגעת למסקנה הזאת פרופסור יקר?
פאוסטוס: הבט! (מראה לו צינצנת) מה אתה רואה?
התלמיד: צינצנת.
פאוסטוס: ומה יש בפנים?
התלמיד: איברים אנושיים; אך קטנים מאוד.
פאוסטוס: תפרט!
התלמיד: ידיים, רגליים, לב, כליות, אש. (צוחק) אני רואה גם, חה חה חה…
פאוסטוס: מספיק!
התלמיד: סליחה… אבל מה זה צריך לסמל?
פאוסטוס: זה היצור הפראגמאטי שיצרתי אותו במעבדה… קודם לכן נדהמת כיוון שראית אותו מרוסק לחתיכות; אבל רק לפני חודש ימים היצור הזה היה שלם וחי ויש לי הוכחות. צילמתי אותו בוידיאוטייפ והקלטתי את קולו ודע לך שאני לא עוסק במאגיה שחורה. אני לא מחפש את המאנדראגורה ואינני מגדל כלבים שחורים. רק מאגיה לבנה. אני איש־מדע, תלמיד יקר. רק מאגיה לבנה. אך נחזור לענייננו. למען האמת כשהניסיון הצליח הייתי מאושר. הרגשתי שאני קרוב לאלוהים כי לא כל יום איש־מדע כמוני מצליח ליצור במעבדה שלו יצור חי וכפי שידוע לך אינני מקבל שום תמיכה ממשלתית, כי לפי הקריטריונים של משרד החינוך־והתרבות אני נחשב לאנרכיסט. אני אנרכיסט? אני? (צוחק בפראות) חה חה חה, אני? חסידו של אפלטון ואויבו האישי של ניצ’ה? אך לעניין, לעניין, לעניין… מדוע לדעתך החלושה והחסרה כל חשיבות היצור הזה חדל לחיות והתפרק?
התלמיד: מדוע? (בטימטום) מדוע?
פאוסטוס (בצעקה מרה): מדועעעע??? מפני שנולד פראגמאטי כלומר יצרתי אותו פראגמאטי, (נרגע) למען האמת היצור התנהג למופת, היה מטייל במעבדה, אוכל ושותה וקורא עיתונים. (בגעגועים) הה, הוא אהב לקרוא עיתונים, רק עיתונים, היה מסתכל בטלוויזיה, מאזין לראדיו, ואפילו שר שירים.
התלמיד: שירים עממיים?
פאוסטוס: תלוי באופנה. אם האופנה היתה עממית אז היצור שלי נהיה עממי, אם האופנה היתה דקאדנטית היצור שלי נהיה לדקאדנט מושלם.
התלמיד: אני מבין שהוא השתנה בהתאם להשפעות חיצוניות.
פאוסטוס: בדיוק! סוף־סוף הבנת, למרות שזה לקח הרבה זמן ואתן לך עוד כמה דוגמאות בכדי שתבין מי היה היצור הזה. אם, למשל, היצור הפראגמאטי חי במדינה שהמשטר שלה הוא דיקטאטורה, אזי היצור שלנו הופך להיות החסיד הנלהב של הדיקטאטורה, כי תכונתו העיקרי של היצור היא להסתגל במהירות מדהימה לכוח השליט. אותו תהליך חל עליו אם המשטר למשל דמוקראטי, היצור שלנו דמוקראט מושבע. יותר מזה, אם המשטר הוא אנרכיסטי, היצור הוא האנרכיסט המושלם ביותר. מובן מאליו שאזרחים כאלה רצויים בעיני כל משטר וכל שליט יעריץ אזרחים כאלה כיוו שנאמנותם לכוח השולט היא אבסולוטית.
התלמיד: ומה בקשר לאהבה.. סליחה, ד"ר פאוסטוס, כוונתי ליחסי־מין?
פאוסטוס: אותו דבר, תלמיד יקר. אותו דבר. אם כולם מונוגמים, היצור הוא מונוגמי. אם כולם פוליגמים, היצור פוליגמי. הוא עושה הכל לפי דרישת הרוב. הייתי אומר שהחיה הפראגמאטית היא חסרת כוח־רצון משלה עד כדי שלמות.
התלמיד: אבל, פרופסור יקר, התכונות שתיארת לי אופייניות למושג הקונפורמיזם ולא ברור לי מדוע אתה קורא לזה פראגמאטיזם.
פאוסטוס: מהרבה בחינות אתה צודק. שני המושגים דומים זה לזה; אך ההבדל ביניהם הוא מהותי. הקונפורמיסט נוהג ליצור כיצור פראגמאטי, אך לעולם לא יאמין במה שהוא עושה. הוא פשוט ציני או חלש־אופי; אך בכל־זאת יש בו יסוד אנושי, בו־בזמן שהיצור הפראגמאטי מאמין עד הסוף במה שהוא עושה והוא נטול כל חוש הומור. במילים אחרות: המושגים דומים; אך אינם זהים.
התלמיד: אבל מדוע הוא מת? מה קרה לו?
פאוסטוס (נאנח): הה, לזה אין כל תשובה. הוא התפרק מעצמו. הוא פעל, חי ונשם, דיבר; אך יום אחד כשבאתי למעבדה בכדי לבחון אותו, מצאתי אותו על הריצפה כשכל איבריו מפורקים. הסיבה לאסון זה אינה ידועה לי, וזה מרגיז אותי שאינני מסוגל לפענח את כל סודות הטבע למרות שחתמתי חוזה מדמי עם מישהו מאוד חשוב. מה שנותר לי לעשות לאחר מותו היה לאסוף את איבריו המרוסקים ולהכניס אותם לתוך צינצנת־ספירט, והנה היצור הפראגמאטי לפניך גמור. ועכשיו לך הביתה! השיעור נגמר.
(ד"ר פאוסטוס מתבונן בצינצנת, נכנס שד)
השד: הי, דוקטור, דוקטור פאוסטוס.
פאוסטוס (נבהל): מי אתה?
השד: שד!
פאוסטוס: באת לקחת אותי לגיהינום?
שד (פורץ בצחוק): לא ד"ר יקר, איך אוּכַל לקחת אותך למקום שממילא אתה נמצא בו? באתי לעזור לם לברוא יצור חדש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות