קונקורד 🔗
בכל פעם שאני יוצא או נכנס לקונקורד אני נתקל ביציאה באדם מסוים. הוא עומד כאן, כנראה, כל השנה ולא זז. הוא עומד למעני, נדמה לי. הוא עומד במקום ולא זז, כאילו רגליו חדרו את הבטון ואת כל התעלות הפנימיות של הכיכר היורדות עמוק־עמוק לבטן האדמה.
כולנו יודעים שתעלות מסובכות ומוּסתרות קושרות את הרובע הלטיני עד ללובר; אך כיום הבאר סתומה והכניסה לשם כמעט בלתי־אפשרית. רק ערפדים אדומים ושדים ירוקים, המוצצים את דמו של לאוטראמונט, נעים שם בחופשיות. בשעה שאני נכנס במהירות מתחת לאדמה, האיש העומד למעני לא עושה רושם מיוחד. הוא לובש מעיל־גשם אפור בכל ימות השנה. מי יודע? אולי הוא ממתין למבול, ואנחנו בינתים צומחים במוקמות נידחים תוך מוטאציות חריפות. האיש נושם אפור, כן, הוא דומה לכולם. אך אם תתקרב אליו, מתוך סקרנות, ותביט בפניו, תעמוד על טעותך. הוא אינו דומה לאף אחד. הוא מיוחד. עינו השמאלית גדולה מעינו הימנית בחמישה סנטימטר (מדידה אמיתית).
אתמול נתקלתי בו שוב. החלטתי להתקרב אליו. להיות קרוב, קרוב. כבר חשתי כיצד הוא נושם, הסתכלתי באישון עינו הימנית ויכולתי להבחין בגשר החוצה את הסינה, אחר־כך ראיתי את מארס ואת יופיטר, את האובליסק, את כתב החרטומים ואת אתון בולע את מערכת השמש ואלפי מוניות החוצות את הגשר בזרמים שונים. אך כשהסתכלתי בעינו השמאלית, זאת העין הגדולה בחמישה סנטימטר (מדידה אמיתית) נזדעזעתי; גושי מתכת, גושי פלדה ובטון נופלים למינהרה עמוקה מאוד ושם, מתהומות אדם זוהר באור חדש, חודר את כל המיכשולים ומתקרב אלי. נעתקתי מהמקום וברחתי.
גאר דה ליון 🔗
עכשיו אני חוזר הביתה. אני חוזר משוויץ. בידי מזוודה לא־גדולה. אני שונא מזוודות כבדות. פעם סחבתי מסנטה־מריה־מג’יורה עד לווילה־בורגזה שש מזוודות כבדות. למרות שכל הלילה לא עצמתי עין אינני עייף. אני חש בהירות. נסעתי בתא חשוך ולבד, כן לבד, אני והתנועה. אני מנסה להירדם, ללא הצלחה; יתכן שנרדמתי לשתי דקות ולא יותר, כי חלום זוועתי העיר אותי והקפיץ אותי בצורה שטנית. כאילו חזרתי להיות תינוק ואני מטפס על הרים שאת שמם אינני זוכר, למרות השלגים והקור העז אני עירום (מבלי לחוש בושה). אני מטפס ורגלי המהירות מכוסות פרווה של חיה. בשעה שאני משיג את מטרתי, פסגה גבוהה ומסוכנת, אני נופל, נופל. התעוררתי תוך זעקה ואני משוכנע שישנתי לא יותר משתי דקות.
עוד עשר תחנות עד למטרו “ארג’נטין”, שם אני גר. מסיה לאטאפּי כועס עלי, כי אינני איש תרבותי. לילה־ לילה אני מודד את ריצפת־העץ השטוחה בנעלי־חורף כבדות.
אני זוכר כיצד הגעתי בפעם הראשונה לפאריס, הנסיעה המטורפת מרומא, 19 שעות בעמידה, כאילו הייתי אוליסס החוזר לאיתקה ושם מתמוטט. אני זוכר את כל הכניסות והיציאות שלי מגאר־דה־ליון. ושם במונטנה בשוויץ הצרפתית הכלב הצהוב לא היסס לנעוץ את שיניו ברגלי מבלי שאהיה מוכן לכך.
לובר 🔗
הבוקר טילפנתי לשגרירות האמריקאית. זה היה לפני שנתיים… המזכירה קבעה לי פגישה עם הנספח בשעה עשר. פקידים! אמריקאים קמים מוקדם. הם מבינים את ערך הדולאר. הבורסה שלהם חזקה. בניגוד גמור לאיש המאה ה־18 אין בכיסי מפה של פאריס ואינני סומך על עצמי במציאת רחובות. אני שואל ושואל ומבקש הדרכה.
הגעתי לתחנת ה"לובר" ויצאתי. מובן שטעיתי בשתי תחנות. כעת עלי ללכת מתחת לקשתות של פורט־רויאל כחצי שעה; אך נדמה לי שירדתי בקונקורד והייתי צריך להגיע ללובר, שם המתין לי חבר ארכיטקט שהחליט לשוב לישראל. קבענו לפני כמה ימים שנטייל היום בלובר עד שעה שבע. עלי לספוג הכול, אמר ידידי, לספוג, לקלוט, לנשום את זאת. לגעת בכל תמונה, ללמוד את אוצ’לו, לדבר עם דלקרוא, למשש את הפסלים באצבעותי, להכניס את הכול לתוכי ולא לתת לשום צורה לברוח, לעבור את כל האולמות, להבין את ההתחלה וללכת עד הסוף, עלי ללמוד לשנוא, להיות אני. לא לדבר, לשתוק, להמתין, להאזין לדומיה, כי אני נוסע רחוק, לארץ חמה ומטורפת, לאנשים רעים וקנאים. אין לי ברירה, אני חייב לעשות זאת. לוּ נולדתי כאן, נאנח חברי, לוּ הייתי דובר צרפתית רהוטה, לוּ הייתי שייך לכאן. אבל אני לא שייך לאף מקום, השורשים שלי באוויר. רק רצון אחד ברור לי והוא: לנדוד. תמיד לנדוד. ואני מפסיד זמן, זמן יקר. יום אחד הרקמות שבמוח מתחילות להתפורר. המחשבה נעשית כבדה, אתה לא שולט ברעיונות ההתחלתיים, השומר מטאטא אותנו וזורק אותנו לנהר; אך קודם, קודם אינך מסוגל להתרכז, אינך מסוגל לחשוב, אתה רק זוחל מהמיטה לפריז’ידר, מהפריז’ידר למיטה, אתה מוציא את המאכלים בקדחתנות; אך הפה מסרב לאכול, הגוף מסרב לאהוב, היד מסרבת ללטף, אתה קר. לכן אני חייב לחזור לשם למרות הידיעה המכאיבה שאמצא את עצמי במדבר, לבד.
אותו יום היה נפלא. השמים בהירים והשמש רחצה את גגות פאריס. הכול זהר, הלכתי בביטחון, מאושר, הרי ידידי נוסע ולא אני. אני נשאר כאן. כמה חלמתי בעבר להיות כאן, לנשום כאן, לאהוב כאן, לראות כאן, לדעת כאן, כך הייתי הולך מתחת לקשתות של פורט־רויאל כאיש שחלומו התאמת. לפתע היפניתי את ראשי שמאלה, על הארץ שכב פושט־יד, התקרבתי אליו, האיש היה מצורע. מול הלובר.
ז’אסמין
אני נכנס לפרנקלין רוזבלט במטרה להגיע לז’אסמין. לאחר זמן בלתי־מוגדר אני מתעורר ברישליה־דרואו פניתי לכיוון ההפוך. אני מחליף כיוון ולבסוף מגיע לסֶבְרֶה־בבילון ולאחר זמן קצר אני מוצא את עצמי בוולטר. לעולם לא אגיע לז’אסמין. לעולם. ושם אני יודע שארבעה אנשים ונערה צעירה הדוברת ספרדית רהוטה, שרוצה בכל ישותה במותי, ממתינים לי לשיחה חשובה, אשר תקבע את גורלי בעתיד.
נוטרה דאם דה שאמפ 🔗
נקבעה לי פגישה בחצות. עלי לנסוע משער הניצחון עד לקונקורד ושם להחליף ולרדת בנוטרה־דאם־דה שאמפ. אני מגיע לקונקורד עשרים דקות לפני חצות. תוך עשר דקות אגיע למטרתי, אני ניגש לרציף הפונה לנוטרה־דאם־דה־שאמפ ובחין שהתחנה הומה מאנשים. דבר בלתי־רגיל בשעה כה מאוחרת. האם התנועה שובשה? אני חש פחד רגעי, זאת פגישה חשובה ואסור לי להחמיץ אותה, מוחי פועל במהירות, אגש לרציף אחר, אסע עד שאטלה, אחליף וארד בוַאוֵין. למעשה אין זה משנה הרבה, כי שתי התחנות קרובות זו לזו. למרות זאת אינני זז ואני ממתין כמה דקות בתקווה שהרכבת התחתית תגיע לתחנה. לא! הציפיה היא לשווא. מאות אנשים זורמים לרציף ומצטרפים לממתינים הקודמים עלי לפעול במהירות. אני יוצא ומחפש את ההחלפה ואינני מוצא. אני מסתבך בכל המינהרות של קונקורד וכעת אינני רואה שום אפשרות לצאת. אני שואל את העוברים והשבים היכן הרציף הפונה לשאטלה, כל אחד מפנה אותי לכיוון אחר. הזמן זורם במהירות וכבר חצות. אני מחליט לחזור לרציף הקודם, אולי התנועה התחדשה. עכשיו אלפים עומדים צפופים וממתינים. אני מפנה לעצמי דרך בין ההמונים. למרות שאני מבקש את סליחתם הם כועסים. עקב מספרם הרב הם דבוקים זה לזה. הצלחתי לצאת. אני ממלא את ריאותי באוויר הלילי של הכיכר. כאן לא אוכל להשיג טקסי ולא אוטובוס. עלי ללכת רגלי שישה קילומטר עד נוטרה־דאם־דה־שאמפ. למרות הידיעה הברורה שאת הפגישה אחמיץ אני מתחיל לרוץ.
מובר־מיוטואליטה 🔗
אני שונא לנסוע במטרו אומר לי ז’רום, פשוט שונא. עצם הכניסה לשם מעוררת בי בחילה. ז’רום לבוש בגדי צייד, הוא חזר מעיראק. רציתי לראות את המקום הראשוני שלי; אך מצאתי אך־ורק שלט בלב המדבר: “כאן גן־עדן”. מוֹלִיטה יפה מדי בשבילי, רעשנית מדי, היא רוצה אהבה. אני כתבתי בעת שישבתי בבאגדאד שיר על אברהם. הייתי חייב לחזור אליו.
אנחנו חוצים את גני הלוכסמבורג. הארמון הזה, מסביר לי ז’רום, היה שייך למריה דה מדיציס. פעם ניסיתי לחקור מה באמת התרחש בינה לבין נוסטראדאמוס; כיום הרצון הזה נראה לי מעורפל. הרגע המאושר בחיי? המהפכה! לא, לא קיבלתי מכות, ידעתי לברוח. השוטרים, לא, הם לא אכזרים, הם פשוט רואים טלוויזיה, הם רואים את עצמם, הם חולמים על עצמם, הם מרביצים לעצמם.
המקרה שלך ברור, אומר לי ז’רום, פשוט ברור. אתה אוהב כשלונות, אולי לא מצאת את המקום שלך; אך ברור לי שאתה אוהב כשלונות, כן, להיכשל. לפני מובר־מיוטואליטה ממתינים לנו כמה מאות שוטרים, הם מבחינים בנו, הם מרימים את המקלות, מוכנים להסתער, אנחנו מוכרחים למצוא מיקלט. המטרו מחכה לנו.
תחנה ללא שם 🔗
אני יורד לבטן האדמה. אולי בחצות, אולי בחמש־וחצי לפנות בוקר. אני יורד ונאחז במעקה המוביל מטה. נדמה לי שאלה מדרגות נעות. היכן ביליתי את הלילה? איך התגלגלתי? האם באמת שכבתי על הארץ? הג’ין הלבן שרף ללא רחמים את הקיבה שלי. אני מדבר אל עצמי בקול רם. רבים עושים זאת. אפילו בשעה שאני מסובב את שער הנצחון כשעיני לוהטות והטירוף שולט בגופי. זכותנו לעשות זאת. זכותנו גם לזעוק אם אנחנו לא רוצים למות. לאחר שלוש מהפכות הכול מותר כאן, אפילו לשרוף את המולין־רוז'. אני יורד מטה־מטה. אולי אצליח סו־סוף להעליב שוטר? אני עומד ומתנדנד. בכיסי השטר של עשרה פרנק. אני רוצה לקרוע אותו, אך לא. אני מחליט לאכול אותו. שיני קורעות בטירוף את הנייר. תינוק בן חצי־שנה מתהלך על פסי הרכבת התחתית. פסי הרכבת טעונים חשמל. הוא הולך. הוא דומה להפליא לתינוק שלי. על רגלו השמאלית כתוב באותיות אדירות “שלילי” ועל רגלו הימנית “חיובי”. רגליו האדמדמות דורכות על ברזל טעון חשמל. אני מבין את הסכנה וזועק: בוא אלי! בוא אלי! אך הוא מתרחק למינהרה החשוכה כשחיוך שובבי על שפתיו.
נפלתי מלוא קומתי על הספסל.
עכשיו כשעיני פקוחות והכרתי צלולה אני מבין שלעולם לא אדע מה היא השעה האמיתית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות