ליד הקפה המפורסם “דה מגו”, שלפנים שימש מישכנם של סארטר וגברת סימון דה־בובואר, מתכנסת בכל יום שישי, שבת וראשון בשמונה בערב קבוצה משונה, הסוגדת למהרישי אשר גילה את סודות החיים ואת השלווה האמיתית. אין לי מושג מי הם אנשי הקבוצה הזאת; אך מה שברור הוא שהם לא באים מהמזרח הרחוק אלא הם אירופאיים שסממני הריקבון מוחתמים כנגד רצונם על פרצופם. הם כולם סוגדים לגורו אחד, שהוציא אותם ממלכות החשיכה למחוזות האור. הם מדביקים מודעות על קירות הרובע הלאטיני וקוראים לאנשים לבוא ולשמוע את הגילויים המדהימים שלהם.

למען האמת הנני ציניקן ואני מוכרח להיות ציניקן, אולי מעצם היותי אדם שאיננו נכנע בקלות לסיסמאות. אינני מאמין שאת האמת על עצמי אמצא על לוחות המודעות של הרובע הלאטיני, וכיום קשה לי להאמין שאוגוסטינוס הקדוש שמע קולות של מלאכים בחצר קטנה במילאנו. למרות הכול החלטתי לגשת לשם. בדרך פגשתי ידיד ותיק שהוא צייר והצעתי לו להצטרף אלי. הוא הסכים. המקום בו מתקיים הכנס נמצא בדיוק מול הכנסיה של סן־ג’רמן־דה־פרה. הבניין כשלעצמו מפואר למדי. בפנים המון אולמות המיועדים להשכרה לכל מיני מופעים ופגישות. בקומה ראשונה ראינו הרבה כושים שרקדו, ואילו בקומה השניה מצאנו את האולם בו מתכנסים מאמיני הגורו. נכנסנו פנימה. למען האמת זה נראה כמו קן של השומר הצעיר מלפני חמישים שנה. בפנים היו כחמישים איש, צעירים, היפים, משפחה עם ילדים וכמה נשים זקנות. אני רציתי לראות את הגורו; אך מסתבר שכרגע הוא לא נמצא בצרפת ואת האמת שלו נשמע מפי מאמיניו. על הבמה הקטנה ישב בחור צעיר כבן 18ולידו מכשיר סטריאופוני משוכלל. הבחור נראה ביישן ובתחילה גימגם כל מיני משפטים שבקושי יכולתי להבין את מהותם. הוא ביקש גיטרה, אחד הבחורים הופיע והתיישב על־ידו והתחיל לפרוט מנגינה די ידועה. המאמינים פרצו בשירה וכשסיימו את השיר צעקו כולם: מהרישי־ג’י! לאחר שנגמרה השירה התחיל הבחור הצעיר לדבר ואמר בערך כך: אלוהים זה אנרגיה; אך הטומאה מונעת מאיתנו לחוש את הוויבראציות של האלוהות, ומה היא האלוהות אם לא אור, כן, אור אין־סופי, אור שאני הרגשתי אותו, ואני מרגיש אותו עכשיו כשאני מדבר אליכם, כשמרגישים את האור מתחילים לראות ואז הכול נראה פשוט, מדוע בני־אדם אינם יכולים לחוש את הוויבראציות של האלוהות? הם מרעילים את עצמם, כן, הם מרעילים את עצמם עם נשים עם סיגריות עם חשיש עם ל.ס.ד. עם העיתונות עם הפרסומת, הם מורעלים; אך עליהם להשתחרר ואז יחושו את האור הפנימי. יש ודאי כאלה האומרים: מה פתאום מאמיני הגורו מדביקים מודעות ומשתמשים באותם האמצעים הזולים שהחברה הזאת מעמידה לרשותנו? אחים! ישו רכב על חמור בכד להגיע לבית־המקדש. אנחנו נוסעים במכוניות ובעינינו זה היינו־הך. האנושות חיכתה מאות שנים בכדי לקבל או לשמוע את בשורתו של ישו. היום יש לנו טלוויזיה, ראדיו, קולנוע, לכן עלינו להשתמש בכל אמצעי הקומוניקאציה שהתרבות הזאת פיתחה בכדי לקרב את הגאולה, אחַי! הגורו שלנו גדול מאלוהים היות והוא שולט באנרגיה. כאן סיים הבחור הצעיר את נאומו וכולם פרצו בשירה וסיימו בקריאה: מהרישי־ג’י! אחריו עלה לבמה איש נמוך־קומה, לבוש חליפה רגילה, כבן 30. הוא התחיל לספר על עצמו. מסתבר שהוא עובד בחנות, חייו היו רגילים ואומללים עד לאותו רגע בו גילה את הכוח האלוהי דרך הגורו המיסתורי. כעת נוכחנו בתפנית מעניינת: על אדן החלון ישב צעיר מזוקן שדמה במקצת לפיטר יוסטינוב. הצעיר המזוקן החל משסע את נאומו של הזבן: לאיזה אלוהים אתה מתכוון? אין אלוהים! אתם פשוט מבלבלים את המוח אלוהים הוא בכל מקום; אך הוא לא בשביל אף אחד. הקהל התחיל להתעצבן. אחד צעק: מדוע באת כאן להפריע? הצעיר המזוקן ענה: באתי לכאן משום שאחד המאמינים שלכם אמר לי לבוא. אבל אתם לא שווים כלום! אשה כבת 40 אמרה לו: אם יש לך שאלות אנחנו נענה לך בסוף ההרצאה. לא! אמר הצעיר המזוקן, אני רוצה לשאול עכשיו. אחד המאמינים התערב: תנו לו לשאול. אם הוא בא לכאן, כנראה שהוא מחפש את האור, תנו לו לשאול. ואמנם לאחר משפט זה נרגע במקצת הצעיר המזוקן והזבן המשיך את נאומו. תראו רבותי, אמר הזבן, אני עובד בחנות, אך איש בחנות אינו מתאר לעצמו שאני מצאתי את האור, האמינו לי, בשעה שאני מוכר חפצים כנגד רצוני גלים של אושר אופפים אותי. למשל, לפני כמה ימים חשתי לפתע שאני שר בפנים, שאני שר לכבוד האור! לכבוד האנרגיה! תארו לעצמכם מה היה קורה לוּ פצחת בשירה בתוך החנות, אנשים היו חושבים שדעתי נטרפה עלי, לכן שמרתי את השיר בליבי וחיכיתי ליום הזה, לבוא לכאן ולשיר אותו יחד איתכם. ובקול נמוך התחיל הזבן לשיר ושאר המאמינים הצטרפו אליו. ידידי הצייר התחיל להתעצבן, בוא נסתלק מכאן, הם נמאסו עלי. כשלעצמי רציתי להישאר; אך משום שגררתי אותו אחרי נאלצתי לצאת יחד עימו. יצאנו, בפתח עמד צעיר ממאמיני הגורו, הוא חייך, הוא הסתכל בנו בחמלה כאילו היינו שני עכברים שבאו מעולם החושך אל היכל האור וכעת נשוב מחדש למינהרות שלנו.

בחוץ ירד גשם והתחיל להיות קר. ספטמבר, ספטמבר בפאריס, עיר שהמוזות כועסות עליה. ידידי הצייר הוא יהודי ועבר בשעתו את מחנות־הריכוז. מסתבר שמאמיני הגורו הרגיזו אותו. הוא דיבר אלי כמעט בצעקה: אינני מאמין להם, על איזה אור הם מדברים? איפה נמצא האור? מה אני יכול לענות כשחיית אדם בא עם רובה להרוג אות?. שמצאתי את האור? על איזה אור הם מדברים כשבני־אדם מתנהגים כחיות־טרף? ואם הילד שלי יהיה רעב, האם האור שאני גיליתי יסתום את הקיבה שלו? אני לא מאמין להם ואני לא מבין את מי הם רוצים להציל.

ז’אן־פייר אורזולק, שהוא קוסם ידוע, מומחה במאגיה שחורה, המקיים קשרים הדוקים עם שדים ודמונים, אמר לי בשלוש לפנות בוקר מעל לגשר החדש, המקשר את שתי גדות הסינה: כאן הכול רקוב, ידידי, הכול רקוב, אם לא תבוא מהפכה, הכול יתפורר, הרחובות, הפסלים, הכנסיות, הארמונות, הכול ישקע מטה, מטה. בינתיים לבַש חליפה מפוארת ושַחֵק את משחקם ואם תסרב… אך הוא לא סיים את המשפט ונעלם. מתחתי הנהר זרם בתנועתו האיטית והאינסופית.