רקע
יוסף מונדי
דמויות פאריזאיות
בתוך: יומן נוכחות

 

ז’אן מארק    🔗

ז’אן מארק נמוך ושמן. הוא מרכיב משקפיים ומלמד מאתמאטיקה בסורבון. אתמול קיבל מכות, סתם, הוא יצא לרחוב בכדי לקנות עיתון, בריונים התנפלו עליו ושברו לו את המשקפיים והשאירו אותו עם עין אחת נפוחה. אני פוגש את ז’אן מארק ושותים חלב, מדי פעם הוא מנגב את עינו הפצועה במטפחת ומסביר לי את רזי החים.

יש לך פנים יהודיים, אני אומר לכן היכו אותך.

לא, עונה ז’אן מרק, יש לי פנים מצריים. אם תיגש ללובר, תראה פסל מצרי הדומה לי להפליא.

הם היכו אותך מפני שאתה לבוש כהיפי.

לא נכון, עונה ז’אן מארק. הבגדים שלי יקרים, הבד הוא אנגלי ואני מקפיד לצחצח את נעלי כל בוקר.

הם היכו אותך מפני שרצו כך.

זה יתכן, מסכים ז’אן מארק; אך ברור שזאת לא אכסיומה, כשקיבלתי את המכה התכופפתי והסתרתי את פני, אחר־כך עזבו אותי.

ומי היכה אותך?

אדם גבוה וחזק, לאחר שהנחית עלי מהלומות נראה מרוצה, נדמה לי שהוא חייך.

אני מסתכל על ז’אן מארק כעל איש עליון. הבנתו במאתמאטיקה היא למעלה מבינתי, אני סבור שיש לו מוח שונה משלי.

לא, עונה ז’אן מארק, המוח שלנו זהה מהרבה בחינות וכבר הוכח שילדים, אשר לא זכו לאהבה מצד ההורים, ונאלצו לשחק אך־ורק עם חפצים וצעצועים, גילו נטיה ברורה וכישרון מיוחד למאתמטיקה; אך גם זאת לא אכסיומה. חוץ מזה עד גיל 21 שיחקתי בתיאטרון, הייתי שחקן טוב.

קומי?

לא, גם קומי וגם טראגי. יכולתי לשחק מפני שלא היתה לי שום אישיות. הייתי חייב להזדהות עם דמויות אחרות, לאט לאט קיבלתי אישיות עצמית ואז עזבתי את המשחק. לדעתי השחקן הטוב והא אדם, סליחה, לא אדם, אלא מין בצק כזה שאפשר ללוש אותו בקלות. אני משתדל לשחק את האישיות שלי למרות שאני יצור סופי החי בעיר הזאת ללא כל תכלית. הה, מדוע הפסדנו את המהפכה?


 

קרלוס    🔗

שמי קארלוס, אני שונא נשים, שונא אותן, מובן שאני מסוגל להזדהות איתן מהרבה בחינות וריקארדו עֵד לכך; אך כשלעצמי אני רואה את האשה כתופעת־טבע מיותרת.

ומה עם מאריה קאזארס, דון קארלוס?

הה, היא אדירה, שחקנית עצומה, קולה דראמאטי, היא גאון. מלבד זאת היא מקאטאלוניה כמוני.

ומה עם מאריה קאלאס?

היא שרה כמו גבר, אני מעריץ אותה.

אז אתה בכל־זאת שונא נשים?

כן, אני שונא אותן, הן נולדו בכדי להשמיד אותנו, האשה היא האויב האמיתי שלנו, היא משתלטת עלינו כמו סרטן. היא מתייחסת אלינו כאל רכוש, יש להן נשמה של דיקטאטור. הן מכריחות אותי להסתכל עליהן. הן מגרות אותי בכוונה פושעת, לפעמים דעתי נטרפת עלי כשאני רואה אותן ברחוב, במטרו, בקולנוע, הן היו רוצות להפוך אותי למכונת אהבה, ולא פעם אני חושב שהאינקויזיציה הספרדית צדקה.

יחי טורקמדה.

ומה עם ריקארדו, קארלוס?

הוא מפורטו־ריקו וגדל בניו־יורק ואתה יודע שאני אוהב אופרה, ומפני שעבדתי איתך הפסדתי את מריה קאלאס, ויתרתי על הכרטיסים למרות שעמדתי שלוש שעות בתור.

והקירקס, קארלוס, הקירקס? הרי סבתך אחזה עגלת־סוסים בשיניה.

לא, זה נגמר, סבתי מתה, אבי היה ליצן ושים לב לאף שלי, ירשתי אותו ממנו, נולדתי בקרון בשעה שהורי חזרו מגרמניה, אבי עזב את המקצוע כשדודי נפל מהטראפץ והתרסק.


 

ז’ים    🔗

ז’יני הצועניה מחבקת את אוטילד. היא אוחזת בידיה הגבריות את מותניה ושפתיה נושקות בתאווה את צווארה של אוטילד. ז’יני מוצקה ואילו אוטילד רזה ועדינה.

ז’ים שותה כוסית יין ומביט עליהן בתימהון.

מדוע הזמנת אותי לכאן אוטילד?

כדי שתראה מה זאת אהבה אמיתית.

האם אני לא אהבתי אותך?

לא ז’ים, אתה אהבת אך ורק את עצמך, ואילו ז’יני אוהבת אותי, אותי.

את הזמנת אותי לכאן בכדי לפגוע בי?

בהחלט, ז’ים.

ז’ים פורץ בצחוק אדיר. ואת באמת חושבת שפגעת בי?

כן, עונה אוטילד, והיא פונה לז’יני בפקודה: תפשיטי אותי!

ידיה של ז’יני רועדות, עיניה עצומות. עכשיו אוטילד עירומה.

הגוף שלך עדיין יפה, אוטילד; אך בעוד שנתיים תתחילי להתפורר.

כן, אך עד אז אני מוסרת אותו לז’יני.

ז’ים קם מהספה ועוזב את החדר. עליו לרדת שש קומות. המדרגות מעץ. אצלי בניו־יורק לפחות יש מעלית. יורד שלג, פתאום יורד שלג, וז’ים משוטט ברובע הלאטיני, ולחשוב שפעם רציתי להיות אלכסנדר מוקדון. הרחובות ריקים והבדידות מעיקה עליו. העיר הזאת עדיין חיה במאה ה־19. לאן ללכת? לתום? לא! אני לא רוצה לעשן חשיש. למרטין? היא מכוערת, וגם קודם אני חייב לצלצל לה והיא ודאי לא מחכה לי. לחזור לניו־יורק? ומה אעשה שם? ללכת למונפארנאס? הרי זאת פרהיסטוריה.

לפתע נעצר, נחרד, היום יום הולדתי ואני בן 39, בן 39, כלומר אני חי כבר 39 שנים. ומה עשיתי? מה עשיתי? ביזבזתי את חיי, על כלום, לא קיבלתי שום תמורה.

ז’ים עומד מעל לגשר ומביט למימי הנהר, ומדוע לא לסיים את הכול בקפיצה חדה ומהירה למטה. הוא חש סחרחורת. לא! אומר לעצמו ז’ים, אני לא אקפוץ. הוא בוחן א ארנקו ונזכר שהיום קיבל כסף, הוא סופר חמישה שטרות של מאה, חמש מאות פרנק. ז’ים נעתק מהמעקה ובצעדים מהירים ובטוחים הולך לחפש זונה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 66384 יצירות מאת 4096 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22139 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!