תסכית רדיו

(פעלול: מוזיקה של אקורדיאון בסגנון פיגאל, רעש של דחפורים).

מדריך התיירים: רבותי, אל תשכחו שאתם מבקרים בעיר האורות, במקום הזה שכעת הדחפורים משנים אותו עמד השוק המפורסם ובפינה ההיא, לאחר שכבש את גליה, אכל יוליוס קיסר מרק בצלים.

התיירים: (מדברים ביניהם יפנית)

מדריך התיירים: אני יודע שביפן המצב שונה וגם ברור לי מדוע הנשיא טרומן נתן הוראה לזרוק פצצות אטום על הירושימה ונאגאסקי, אבל דעו לכם שלא היתה זאת החלטתם של סטלין או של צ’רצ’יל או של טרומן. רק מק־ארתור אשם, רק מק־ארתור.

התיירים: (ממשיכים לשוחח ביפנית)

מדריך התיירים: וכעת רבותי אקח אתכם ישר לשאנז אליזה, ללידו, תוכלו לראות בחורות עירומות, תפאורות מקסימות, חתונתה של מסלינה ומשגל אמיתי בין פופיה לנירון קיסר.

(פעלול: המוזיקה נפסקת, שומעים רעש של בית־קפה).

מלצר: הנה הגלידה שלך אדוני, ג’יימס בונד 007.

קול: אבל ביקשתי גלידה איטלקית, ג’לאטי מוטה.

מלצר: מצטער, יש לנו רק 007, אם אתה רוצה גלידה ג’לאטי מוטה עליך לנסוע לאיטליה.

קול: אני כבר נוסע, כרטיס הרכבת נמצא בכיסי.

מלצר: אדוני, עליך לשלם בעד הגלידה.

קול (מתרחק): תגיד ל007 שישלם, אני נוסע לאיטליה לאכול את הגלידה שלהם.

מלצר: איזו חוצפה, איזו חוצפה, הזרים האלה… (בתוקפנות) ואתה אדוני, מה אתה מזמין?

אני: אני מחכה לחבר.

מלצר: עליך להזמין או שתסתלק מכאן.

אני: הנה הוא, אורזולק, מה שלומך.

מלצר: מה אתם מזמינים?

אורזולק: בקבוק “שאטו נאוף דיו פאפ”.

מלצר: הו, זה נחמד, זה נחמד.

אני: יצאת מדעתך, זה עולה הון.

אורזולק: ראיתי סרט מעניין, הערפד מסנטה־קטרינה.

אני: וזה באמת מענין?

אורזולק: בעיקר מצחיק.

אני: סוף סוף חם.

אורזולק: חודש אוגוסט.

אני: הייתי נוסע לניו־יורק, וזה לא יקר, אפשר לטוס עם מאה דולר דרך חברה איסלנדית, 19 שעות, הטיסה היא דרך הקוטב הצפוני.

אורזולק: פאריס עיר גוססת, הבט איך היא גוססת.

מלצר: הבקבוק שלכם, רבותי.

אני: לחייך.

אורזולק: לכבוד הטיסה שלך מעל לקוטב הצפוני.

פעלול: (משיקים כוסות).

אני: פעם חלמתי לשבת כאן, מול נוטר־דאם והנה החלום שלי התאמת ואני שואל את עצמי מה הלאה.

אורזולק: הכנסיה הזאת היא לא יותר מאשר תפאורה.

אני: לאן הנהר סינה זורם? לאן?

אורזולק: זה לא נהר, זה צינור ביוב.

אני: אך לאן הוא זורם?

אורזולק: הוא זורם, זורם לו…

אני: ואני?

אורזולק: יש לך עט, תן לי אותו…

אני: מה אתה מצייר?

אורזולק: מעגל, אתה רואה מעבר למעגל הזה אין כלום, ממש כלום.

אני: בוא נזוז מכאן, יותר מדי רעש, יותר מדי תיירים, זה נראה לי כמו שוק.

אורזולק: לא. נשב כאן, מול הכנסיה, אולי יקרה משהו.

אני: מה יכול לקרות?

אורזולק: אין לי מושג אולי תפרוץ הפגנה, ואז יבואו המון שוטרים וירביצו למפגינים ויזרקו פצצות גז ונצטרך להרכיב לעצמנו מסכות ואפים כמו פילים, אולי נראה דם, אני אוהב לראות דם. אולי הנוטרה־דאם ישרף ואז נראה את מכבי האש בפעולה, איזה מדים יפים יש להם, איזה מדים, כחול ופסים בצבע זהב.

אני: דל כמו כנסיה.

אורזולק: מה זה דל כמו כנסיה?

אני: ביטוי ברומנית, השפה הרומנית שהיא במהותה לטינית אך בעלת השפעות סלביות וביזנטיניות, למשל אנשי ראבנה שבאיטליה יכולים להבין רומנית כיוון שהאזור כולו היה בשליטתם של מלכי ביזנץ למעלה מ־500 שנה, ובקשר לביטוי, הפירוש הוא שהאדם עני כמו הכנסיה עצמה.

אורזולק: להיות עני כמו האפיפיור, הנה חלום חיי.

אני: להיות עני כמו פורד.

אורזולק: להיות עני כמו רוטשילד. (כאילו מנבא) רוח מצפון תבוא, רוטשילד יאכל את רוטשילד, הדג מלוח יאכל את הבשר.

אני: מי בנה את הכנסיה הזאת?

אורזולק: הויזיגוטים, כשם שאתה שומע, הויזיגוטים.

אני: בלה מת?

אורזולק: מי זה בלה?

אני: אין לי מושג, מישהו במונפארנאס סיפר לי שאדם בשם בלה מת, הוא היה בן 42, הוא מת מאלכוהוליזם, הקיבה שלו התפוצצה.

אורזולק: בלה זה שם הונגרי.

(פעלול: שומעים מוזיקת צ’לו).

אני: הבט! מה זה? הבחור הזה התישב מולנו ומנגן בצ’לו באמצע רחוב.

אורזולק: הוא דוקא מנגן יפה.

אני: זו חוצפה, אני לא ביקשתי ממנו לנגן, מדוע הוא מכריח אותי לשמוע אותו, לפני שהתחיל לנגן היה צריך לשאול אם אני מסכים לכך.

אורזולק: הוא גם לא ישאל את דעתך, הוא מנגן מפני שהוא צריך לאכול.

אני: כמה כסף הוא מסוגל לאסוף כאן?

אורזולק: לא הרבה. אם למשל היה מתחפש לצועני, מביא תיש וסולם, מנגן בחליל ודואג לכך שהתיש יטפס למעלה לפי קצב הנגינה היה מרוויח הרבה יותר. אם אתה ברחוב, עליך להתאים את עצמך לסביבה, אתה ודאי מכיר את ידידנו המשורר מאנדראק, הוא הבין את הענין. הוא עומד לא רחוק מכאן ומדקלם שיר בהשתתפות הקהל.

אני: (בתמהון) למשל?

(פעלול: נגינת הצ’לו נפסקת,,שומעות קולות של אנשים, כנראה קרן רחוב).

קול: הנה מאנדראק, הוא עולה על כסא.

קול: הנה אשתו נרדה.

קול (של בחורה או הומו): כמה משעשע, כמה משעשע.

מאנדראק: ידידֵי אפולון אתם כולכם מסביבי, זה סימן מהשמים שהשירה לא מתה, יש עתיד לשירה ולמשוררים, הפוליטיקאים השולטים עלינו מכריזים שאנו מטורפים, אבל טירופנו הוא גלגל ההצלה של האנושות. היום אדקלם ברשותכם שיר חדש, שיר נפלא, שיר על עירנו פאריס, אדקלם את השיר ביחד איתכם, אני אהפוך אתכם למשוררים כי אל נשכח שגם שאול היה בנביאים, הנה, אני אומר את המשפט הראשון: פאריס!

קול: פח אשפה!

מאנדראק: זהו זה, מצאת את החרוז, פאריס פח אשפה! פאריס!

קול: בית־זונות!

מאנדראק: נפלא, פאריס בית זונות! פאריס!

קול: בית משוגעים!

מאנדראק: פאריס בית־משוגעים! פאריס!

קול: מטרו!

מאנדראק: פאריס! מטרו! פאריס!

קול: סופרמרקט!

מאנדראק: אתם מתקדמים! פאריס סופרמרקט! פאריס!

(פעלול: הקולות מתרחקים).

קול: גיהינום וגן־עדן.

מאנדראק (קולו מרחוק): גיהינום וגן עדן.

אורזולק: בוא נזוז, כאן לא יקרה כלום.

אני: לאן?

אורזולק: לאן שרגלינו תצעדנה, לא! יש לי מטרה, אני רוצה לבקר את ארלט ב"פלאס דה לה קונטרסקארפ", מלצר!

מלצר: כן, אדוני.

אורזולק: הנה שטר של מאה ושמור על העודף, היה לי סוס טוב היום, בוקפלוס, הוא יצא ראשון.

(פעלול: צעדים).

אני: מדוע אתה אוהב לראות דם?

אורזולק: אומרים שמלאכי הגיהנום הגיעו לפאריס, הם אוהבים את “פלאס דה לה קונטרסקארפ”, הם יושבים שם כל ערב והמשטרה לא מתערבת, יותר נכון לא מעיזה להתערב.

אני: איך הם נראים?

אורזולק: יש להם מעילי עור שחורים והם נועלים מגפים. הם אוהבים להכות, הם גם אוהבים להרוג.

אני: מדוע אתה אוהב לראות דם?

אורזולק: אני לא אוהב דם, אבל זה גורם לי לצמרמורת ואני אוהב לרעוד, אני אוהב כששיני נוקשות. אפילו אליאן טוענת שאני חורק שינים בשינה. הה, כשאני רואה דם אז אני חי, אני גם מסוגל להבין אדם שרוצח, יש בזה המון אהבה.

אני: אני מחפש פריז’ידר.

אורזולק: זה קל מאוד להשיג.

אני: אין לי מספיק כסף.

אורזולק: אגש איתך מחר ל"הוטל דרואו".

אני: איפה זה?

אורזולק: ברחוב דרואו ויורדים במטרו “רישליו דרואו”.

אני: מה זה?

אורזולק: מקום של מכירות פומביות.

אני: ואפשר למצוא שם רהיטים?

אורזולק: בשפע (צוחק) בשפע.

אני: אתה באמת תבוא איתי לקנות?

אורזולק: ודאי, ניפגש בתחנת המטרו בשעה שתים.

(פעלול: שומעים קולות של נערים שרים בסגנון גרגוריני: סינוס בריבוע של אלפא פלוס קוסינוס בריבוע של אלפא שווה לסינוס בריבוע של אלפא פלוס קוסינוס בריבוע של אלפה שווה וכו'…)

אני: מה זה?

אורזולק: תלמידי טכניון. הם לומדים טריגונומטריה, להתראת מחר.

(פעלול: ברקע שירת הנערים).

קול (של קריין): אם אתה רוצה להתעשר, העם הצרפתי המציא עבורך משחק מעודן וגם מעניין בשם – – –

קול (של קריינית): משחק המרגניות.

קול (של קריין): עליך רק לקנות יום יום בחנויות – –

קול (של קריינית): המונופרי – – –

קול (של קריין): מצרכים, ותקבל פתקים בכל מיני צבעים, עליך רק לאסוף אותם וכמובן לקנות כמה שיותר, על הפתקים כתוב:

קול (של קריינית): אני אוהבת אותך, אני שונאת אותך, אני אוהבת אותך קצת, אני אוהבת אותך מאוד, אני אוהבת אותך עד שגעון.

קול (של קריין): עליך למלא את התשבץ, ואם אינך מוצא ברובע שלך את המלה הקסומה החסרה לך ובמקרה שלי חייב הייתי למצוא את – –

קול (של קריינית): אני אוהבת אותך עד שגעון – –

קול (קריין): עליך לרוץ ולשוטט בחנויות אחרות למצוא את המלה הקסומה אשר תביא לך עשרת אלפים פראנק חדשים, הה, ומה אפשר לעשות עם עשרת אלפים אם לא לנסוע לאיטליה, לחוף האדריאטי, לשוטט בונציה, להשתולל ברימיני, לנסוע ברכבת עד פירנצה, עד מילנו, לקנות כרטיס לאופרה ולשמוע את טרויאטה, לנסוע לרומא, לשתות יין לבן בפיאצה דל פופולי ולאכול בלי סוף ספגטי, הו איטליה, איטליה עד כמה אני מתגעגע אליך.

(פעלול: קולות הנערים נעלמים).

אני (כאילו הייתי מספר): למחרת אני פוגש את ידידי אורזולק בדיוק בשעה שתים, אנחנו ניגשים להוטל דרואו, לפנינו דלת מזכוכית.

אורזולק: זה כאן, ניכנס, הה הנה השוער, נשאל אותו, סלח לי אולם 18 פתוח?

שוער: כן והיום מתקיימת שם מכירה מיוחדת.

אורזולק: יש לך מזל.

אני: רגע, תסביר לי מה הולך לקרות כאן?

אורזולק: חשבתי שאתה מהיר תפישה, כנראה שאינך שייך עד הסוף לגזע הלטיני, אתה רואה – הבנין מורכב משלוש קומות. בכל קומה אולמות גדולים. בכל אולם מתקיימת מכירה פומבית אחרת. בדרך כלל נמכרים כאן חפצים בעלי ערך: רהיטים עתיקים, כתבי יד, שטיחים, תכשיטים וגם ציורים, למעשה כאן מתנהל השוק האמיתי של הציור האירופאי, הקהל הבא לקנות מורכב ברובו מסוחרים מנוסים ואנשים פרטיים. המעיזים להתמודד איתם, מועטים.

אני: אם כך אין לי כל סיכוי.

אורזולק: יש לך, מפני שהאולם אליו אנו הולכים מיועד אך ורק לדברים זולים, רהיטים שנלקחו בכוח ע"י בית המשפט, ברור!

אני: ברור.

אורזולק: מה אתה מהסס.

אני: לא הייתי רוצה לקנות דבר שנלקח בכוח.

אורזולק: הכל נלקח כאן בכוח, גם חייך, בוא כבר.

(פעלול: צעדים.)

אורזולק: הנה אולם מספר 18.

(פעלול: שומעים המון קולות).

אני: כמה צפוף כאן, בית מרחץ.

קול: מתי מתחילה ההצגה?

קול: איזו הצגה, כאן מכירה פומבית.

קול: כמה מערכות.

קול: אדוני, זה לא תיאטרון.

קול: אתמול קניתי את חתימת ידו של גריבלדי, שילמתי אלף.

קול: אם לא אמצא עבודה מתאימה אצא לזנות, אקנה לי אוטו ואדהר בשאנז אליזה.

קול: ואני לא נוסעת יותר לפורמנטירה. הגרמנים קנו שם את כל האדמות.

קול: גם בספרד הם קונים את הכל, חופים שלמים, מאיפה יש להם כסף, מאיפה?

קול: זה נכון שאידי אמין (לחישות וצחוק פרוע של נשים).

אני: סוף סוף אני מצליח להבחין במשהו, אורזולק, אורזולק, מי האנשים האלה שיושבים על הבמה?

אורזולק: היושב ראש, האחראי על המכירה והמזכיר שלהם, זה שעומד הוא האיש הגורר את הרהיטים מחדר לחדר.

אני: אבל אני לא רואה שום רהיטים.

אורזולק: מפני שמסתירים לך.

אני: אורזולק! אין כאן כל מכירה.

אורזולק: יש! תנו לי לעבור בבקשה, תנו לי לעבור. אני רוצה להגיע לבמה, תנו לי לעבור. תודה רבה, תודה. (קולו נשמע מעומק הבמה, או עומק החדר) אדוני היושב ראש, הנני, אני מתנדב.

היושב ראש: מה שמך בבקשה?

אורזולק: אורזולק, פייר אורזולק.

יושב ראש (פעלול, דופק בפטישו): רבותי! המכירה מתחילה.

אני: מה הם מוכרים?

קול: (של איש זקן) את הבחור הזה אורזולק.

אני: אבל הוא הביא אותי לכאן לקנות רהיטים.

קול (של הזקן): היום יש כאן מכירה מיוחדת, הוא נראה טוב מאוד הבחור הזה, סחורה טובה, זה היה החבר שלך?

האחראי על המכירה: המעיל העליון של מר אורזולק תוצרת גלרי לאפיאט, נתחיל מ־30 פרנק רבותי.

(פעלול: לחישות).

אחראי על המכירה: רבותי, רבותי, אל תצחיקו אותי, אנחנו לא נרד מתחת ל־30 פרנק, בחנות מעיל כזה עולה מינימום 200 פרנק, הוא חדש. מר אורזולק יכול לאשר זאת.

אורזולק: נכון

קול (איש צעירה): 40!

אחראי על המכירה: 45, 50, 60, 70.

קול (גבר): 80.

אחראי על המכירה: 80! טוב מאוד! 80 משמאל, 80 מימין. מי מימין: מי?

קול: 85.

אחראי על המכירה: נהדר! 85 מימין, 85, 90, 100! 100 רבותי! 100 משמאל, שלוש פעמים 100 משמאל!

(פעלול: דפיקת פטיש).

אחראי על המכירה: המעיל של מר אורזולק נמכר במאה פרנק לגברת – – –

קול: הלנה.

האחראי על המכירה: מטרויה?

קול: ודאי (צחוקים באולם).

אחראי על המכירה: ועכשיו המכנסים והחולצה!

קול (של אשה היסטרית): אני רוצה את התחתונים! את התחתונים. (כולם פורצים בצחוק מטורף).

היושב ראש: אל תמהרי גברת, אם תהא לך סבלנות תקבלי ממנו מה שאת רוצה ובעיקר מה שאת חולמת.

האחראי על המכירה: המכנסים והנעלים רבותי! נתחיל ב־20 פרנק.

קולות: 30, 40! 40!

קול (צועק): 50!

אחראי על המכירה: 50 משמאל, 50 מימין, 50! 50!

(פעלול: הפטיש דופק).

אחראי: נמכר! עכשיו הגופיה, התחתונים והחולצה!

קול: 3 פרנק!

אחראי: רק 3 פרנק?

קול: 9!

אחראי: 9 מימין, 9 משמאל, נמכר!

אני (לעצמי): לא יתכן, אורזולק עירום, מה קורה פה? האם האנשים האלה יצאו מדעתם? (צועק) אורזולק! בוא נסתלק מכאן! מספיק! בוא!

אורזולק (כשקולו חנוק): אני כבר לא יכול…

קולות: שש, היושב ראש קם… שששש (דומיה)

היושב ראש: רבותי, בגלל המצב המיוחד השורר כרגע בפאריס אנו לא יכולים למכור את האיש כולו, וכוונתי למר פייר אורזולק, הרי מעשה כזה עלול להתפרש כהתגרות גלויה כנגד מעמד העמלים ואתם יודעים שאנו מחפשים להגיע לאיזון חברתי ולחלוקה צודקת של הרווחים, מובן שזאת אוטופיה ואף פעם לא ניתן לחלק באופן שווה את רכוש המדינה, אני לא רוצה להסתמך כאן על כתבי לנין או פרויד או אפילו הפסיכולוג המהולל שלנו לאקאן אך אי־אפשר, אי־אפשר, אי־אפשר! אתם ודאי מתארים לעצמכם שאנו הממונים כאן על המכירה מייצגים את השלטון ואת המעמד השולט, זה שקר! אנחנו עצמאים! והרכוש הזה הוא לא שלנו וגם מר אורזולק לא שלנו, הוא שלכם! הוא שייך לעם כולו. מה שאנו עתידים לעשות עוד מעט הוא נגד רצוננו, נגד מצפוננו, אבל מה לעשות, יש לנו נשים, ילדים, ובעיות סוציאליות רציניות, ולא אדבר על המחלות הפוקדות אותנו מדי פעם. רבותי, החלטתי לנהל בעצמי את המכירה ומיד אתחיל: הביטו על הידים שלו! הביטו! הן יפות! לא שמנות ולא רזות, הידים האלה מלאות שרירים! הביטו על אצבעותיו הארוכות והעדינות, כאילו היתה זאת יד של פסנתרן מפורסם.

קול (גבר): פנדרצקי!

היושב ראש: בדיוק רבותי, פנדרצקי. ובכן נתחיל מ־80 פרנק.

קול (אשה זקנה): 90!

קול (גבר): 100!

היושב ראש: 120! 130! 150~ 150! נמכר!

אני (לעצמי): מה זה, הפועל מביא משור ומתכונן לחתוך את ידיו של אורזולק, עלי למנוע את השחיטה! עלי למנוע את השחיטה! (זועק) לא ארשה לכם!!

היושב ראש (בגערה): אתה לא תפריע למכירה, אחרת נאסור אותך ונעמיד גם אותך למכירה.

אני: (נפחד) טוב, טוב, (לעצמי) הפועל חותך את ידיו של אורזולק, הוא לא מוציא הגה מפיו, מה קורה כאן??

היושב ראש: הנה הידים, איך את משלמת גברת?

קול (אשה): בצ’ק.

היושב ראש: יש ל תעודת זהות?

קול (האשה): ודאי, אני אזרחית ממושמעת, בבקשה.

היושב ראש: ועכשיו רבותי הרגלים שלו! רגלים נפלאות, לו ז’אן קוקטו משוררנו הדגול היה בחיים וראה רגלים כאלה אני מבטיח לכם שהיה מתאהב בהן בו במקום. נתחיל במאה!

אני (קולי מלא זעם): הם רוצחים אותו! הם רוצחים אותו ואתם שותקים! הם רוצחים אותו!

קול (זקן): לצערנו.

אני: לצערכם?

קול (זקן): אין לנו ברירה, האם לא שמעת שפאריס עיר כבושה.

אני: מי כבש אותה?

קול (זקן): היא כבושה, לפני כמאה שנה אכלנו עכברים אבל הפעם אנו נאלצים לאכול בשר אדם.

אני: הבט! הבט! אני לא יכול לשאת את זה, הקצב מתחיל לנסר את רגליו של אורזולק, עלי להפסיק את השחיטה! (בזעקה) תפסיקו עם זה! אתם פשוט רוצחים! הפכתם להיות אוכלי אדם! שכחתם מה שכתב ז’אן־ז’אק רוסו? שכחתם את פאסקאל? תפסיקו את הטבח הזה! חיות!

היושב ראש: לזרוק את האיש החוצה!

קולות: כן, כן, הוא מפריע!

היושב ראש: החוצה.

אני: תהרגו גם אותי! גם אותי!

קולות: החוצה! מחר יגיע תורך! החוצה!

(פעלול: רעש של רחוב, מכוניות, צלילי אקורדיון בסגנון פיגאל ודחפורים).

קול של מדריך תיירים: אנחנו נמצאים עכשיו ברובע ה־13. כאן לפניו היו בתים עוד מהמאה ה־19, להפסיק עם האקורדיון אני רוצה מוזיקה אלקטרונית.

(פעלול: מוזיקה אלקטרונית ורעש של דחפורים).

מדריך תיירים: אנחנו בונים לגובה, אלה בניני משרדים, אנחנו נכסה את כל פאריס בבטון, נבנה משרדים, ועוד משרדים, ועוד משרדים. נצעד לקראת שנות האלפים!

קולות: (של תיירים בשפה לא מובנת).

מדריך התיירים: וכעת אקח אתכם לאזור החדש מאחורי שער הנצחון ותוכלו להנות מאמנותנו הקינטית, בואו רבותי הנהג מחכה לנו.

(פעלול: שוב צלילי אקורדיון עם מוזיקה אלקטרונית ורעש דחפורים).

אני (לעצמי): אני משוטט ברחובות פאריס ללא מטרה המום, בגדי ופני מלאי דם, דמו של אורזולק. איש לא שם לב אלי. כנראה תופעות כאלה הן יומיומיות, הכביש מלא מכוניות מלאות. הצרפתים חוזרים מהחופשה השנתית. הם שזופים וצוחקים. המכוניות נוסעות במהירות כמעט מופרזת ושוטרים חמושים מכוונים את התנועה.