כמה שנים קודם לכן במונפארנאס,

שיחה כמעט אמיתית

אני יושב בבית־קפה במונפארנאס, לידי צעיר ממוצא פולני שהיכרתי לפני דקות מספר בשם יאנק. לשולחננו מצטרפת אשה קטנה, בלונדית, עם כלב גדול, המדברת סלנג. מבלי להכיר אחד את השני אנו מתחילים לשוחח, והנה תמצית השיחה.

האשה עם הכלב: אני לא מאמינה במוות את הרגשת המוות הבנתי כשאבי מת. כשקברו אותו כאילו משהו נרקב אצלי.

אני: אני מוצא שזה אבסורד לכתוב ספר שלם על המוות. (האשה עם הכלב מחזיקה בידה את ספרו של יאנקלביץ' הדן בבעיות המוות) ואפילו אם המוות הוא סוף דרכנו.

האשה עם הכלב: ג’יאקומטי ידידי היה נוהג לומר לי: הביטי, כשאדם חש כאב סימן שהוא חי.

אני: ג’יאקומטי לא חידש מאומה זאת השקפה אכסיסטנציאלית קלאסית.

האשה עם הכלב: אתה ודאי מכיר את אדמוב.

אני: כן.

האשה עם הכלב: פגשת אותו, דיברת איתו?

אני: קשה לדבר איתו, בדרך־כלל הוא משוחח אך ורק עם עצמו.

האשה עם הכלב: הוא חולה, הוא שוכב כבר שמונה חודשים בבית־חולים, אשתו לא מרשה לאף אחד לבקר אצלו.

אני: שמעתי שאשתו אוהבת להשתעשע עם נערים בני 17.

האשה עם הכלב: אדמוב שתיין, הוא הרס את חייו עם השתייה הזאת. אני זוכרת את הטיולים הנפלאים שלנו בשוק. פעם בשלוש לפנות בוקר נכנסנו למיסעדה זולה ברחוב סנ־דני. המקום היה מלא פרוצות, אדמוב ביקש יין זול ושתה ושתה עד שנהיה מאוד שיכור. במצב הזה זונה התקרבה אלי, ואמרה לי: שמעי! למה לך לשכב עם אדמוב, הוא חסר כוח־גברא מזמן.

אני: נעשה לאדמוב אי־צדק. כאן בצרפת הוא הרציני, הוא לא סוחר. סבלו אמיתי, המחזות הראשונים שלו ממש נפלאים.

האשה עם הכלב: אתה צודק, אני חושבת כמוך, אך הוא שתיין ושום דבר לא יעזור לו. אנחנו לא חיים במאה ה־19, המציאות שלנו היא תעשייתית; שים לב מה קרה לו: במקום שיתרכז ביצירה, הוא נאלץ לתרגם מחזות רוסיים עבור הטלוויזיה.

אני: מדוע הוא עושה את זה?

האשה עם הכלב: מפני שהוא חייב כסף להמון אנשים.

יאנק: אני אוהב לשתות מים; אב אני צריך להשתכר שלוש או ארבע פעמים בשנה. בפעמים אלה איני שותה מפני שאני רוצה להיות עליז, אני שותה עד לאובדן כל החושים. אני שותה כמה ימים רצופים עד שאני נשבר. אחר־כך כשאני עובר את המשבר ואת הבחילה, אני מרגיש כאילו הייתי תינוק נקי והחיים ורודים מחדש.

(לבית הקפה נכנסת נערה המזכירה לי את מהאו שנהרגה בתאונה, אני מספר ליאנק ולאשה עם הכלב על מהאו ועל תאוותה לאסטרולוגיה, ועל דקרטרה שהיה האסטרולוג האישי שלה)

האשה עם הכלב (צוחקת): חה חה חה, דקרטרה אני מכירה אותו מצויין, מצויין אני יודעת את תולדות חייו; משפחתו מאוד עשירה, יש להם בית־חרושת לנעליים או משהו שדומה לזה. כשדקרטרה היה בן 19 המשפחה הבינה שהוא כישלון גמור והם החליטו להרחיקו מעסקים. לכן העניקו לו תקציב חודשי, וכך יכלו לנתק כל קשר עימו. כמובן שהתקציב הזה זעום, אך לדקרטרה יש המון ידידים והם מזמינים אותו לפי התור לאכול אצלם. לפני כמה שנים בסנט־טרופה הוא רקד איתי צמוד צמוד. כשהגעתי לביתי עשיתי מקלחת והבחנתי שיש לי סימן כחול על הבטן, מסתבר שהוא הכניס בקבוק קוקה־קולה למכנסים כדי שיחשבו שיש ל זיקפה מתמדת. (ממשיכה לצחוק) חה חה חה, ואין לך מושג עד כמה שהוא מטונף, הרגליים שלו תמיד מסריחות. עם השכבתי אותו אצלי (כאן אני לא מבין אם היא השכיבה אותו אצלה או ששכבה איתו) וכשחשתי עד כמה רגליו מסריחות, אמרתי לו: בן אדם תתרחץ! למען השם תתרחץ!

אני: אם דקרטרה אינו מתרחץ הרי הוא נוהג כפי שכל צרפתי הגון היה נוהג.

האשה עם הכלב: אני לא צרפתייה, אני ממוצא פולני.

אני: מלבד זאת דקרטרה מזכיר לי את הצרפתי של הנרי מילר מ’שטן בגן־עדן'.

האשה עם הכלב: הנרי מילר יצא מדעתו.

יאנק: פעם עמדתי מדוכא בשדרות רספאי, הייתי חייב להגיע במהירות לקצה השני של פאריס. בכיסי לא היתה פרוטה. מתוך יאוש הושטתי יד, אולי מכונית פרטית תעצור, דבר בלתי מתקבל על הדעת בעיר הזאת ועוד בשעות היום, להפתעתי מכונית אחת עצרה, אשה יפהפייה ישבה ליד ההגה ופתחהלי את הדלת. היא שאלה אותי לאן אני צריך להגיע, ואמרתי לה את היעד. בדרך התפתחה בינינו שיחה: היא שאלה אותי במה אני עוסק, עניתי לה, אחר־כך שאלה אותי אם אני יכול לנחש במה היא עוסקת, התבוננתי בה, היו לה פנים עדינות ועיניים בלתי־רגילות, גדולות ונוצצות, בהיסוס מה אמרתי לה: אני מתאר לעצמי שאת עוסקת במשהו שקרוב לספרות. איך ניחשת, אמרה בהתפעלות, באמת אני קרובה לספרות, אני שחקנית ועכשיו אני משתתפת ב’אדיוט' של דוסטוייבסקי. אני נסטסיה פילפובנה. כשעצרנו היא מסרה לי את מספר הטלפון שלה, וביקשה ממני להתקשר עימה בהקדם. עברו מאז שישה חודשים ואני “האידיוט” לא התקשרתי עימה.

(אנחנו קמים, משלמים למלצר, האשה עם הכלב שואלת את יאנק במה הוא עוסק. מסתבר שיאנק לומד רפואה ועומד לסיים את לימודיו בקרוב. הוא פנה לרפואה מאוחר – כעת הוא מעל גיל 30 – כי קודם סיים פקולטה אחרת והוא מהנדס פיזיקה גרעינית).

האשה עם הכלב: ומדוע פנית לרפואה, האטום זה העתיד.

יאנק: בגלל אלג’יריה. שלחו אותי לכפר נידח להיות סלב, כלומר הרופא של הכפר. אף פעם לא למדתי רפואה, היה לי עוזר חייל ערבי אלג’יראי שללא ספק היה גם איש הפ.ל.נ. מהמיפקדה היו מבקשים ממני לערוך סיורים, הייתי שואל את העוזר שלי איפה לדעתו הפ.ל.נ. נמצא והוא היה מוסר לי מקום שוודאי איש מהפ.ל.נ לא נמצא שם. הייתי עורך את היסור ושולח דו"ח, כך כולם היו מרוצים – המיפקדה שלי שקיבלה דו"חות והיה להם מה לתייק, ואנשי הפ.ל.נ. שאף פעם לא הייתי מטריד אותם. זאת גם הסיבה שנשארתי בחיים, כי הייתי אדם בודד בכפר שכל־כולו מאוכלס בערבים. כרופא שלא היה רופא חייב הייתי לטפל בחולים, הייתי קורא ספרי רפואה ומטפל בהם, פעם אפילו הייתי מיילד וכך נתפשתי לעניין הרפואה והבנתי שזה היעוד האמיתי שלי. אני רוצה לעזור לבני־אדם ולא להשמיד אותם.

(אנחנו נפרדים, לוחצים ידיים, היכרנו רק הערב וכבר נעשינו ידידים. האשה עם הכלב רוצה ללכת ל"רוסבאד" לשתות כוסית, אני נוסע הביתה, יאנק מלווה אותה ואני מניח שאחר־כך הם הולכים לעשות אהבה).

 

עדיין פאריס    🔗

אתמול התחלתי לעבוד במוסד לילדים קשי הסתגלות חברתית. מישהו השיג לי את הג’וב. תפקידי, להגיע לשם בשעת הצהריים, לאכול יחד איתם, ללוות אותם לגן־ציבורי ולהשגיח עליהם במשך שעתיים. בעד זה אני מקבל 500 פרנק לחודש, לא רע. המנהלת שהיא יהודייה (ובפירוש אין זה מוסד יהודי, אלא צרפתי־נוצרי), מסבירה לי שילדים אלה אינם מפגרים, אלא מופרעים. כשהתבוננתי בהם לא הבחנתי בשום דבר מיוחד, הם נראו כולם נורמליים. במשך הזמן הסתבר לי שאכן כל אחד ואחד או שהוא מטורף, או שדיבוק נכנס בו.

למשל טיירי, כבן 10. “טיירי אל תדבר בוקל־רם! תפסיק לצעוק!”, אך טיירי ממשיך לדבר בקול רם וממשיך לצעוק.

היום, בהולכנו לכיוון הגן, בא אלי טיירי, לקח את ידי ואמר: אתה יודע, אני אוהב כל דבר שרועש, חצוצרות, תופים, פעמונים, אני אוהב רעש ולצלצל חזק, חזק".

ילד אחר, רולנד, שומר על קניינו בארבע עיניים. רולנד לא קרא מולייר ולא יודע מי זה הרפגון, הוא הרפגון. קניינו: מחזיקי מפתחות, סוכריות ומסטיקים. הילדים יודעים את חולשתו ואהבתו המופרזת לרכוש ומנצלים את זה. בכל פעם שמישהו מהם מצליח לסחוב לרולנד משהו, הוא רץ ופורץ בזעקות אימים: גנבו לי!! הנבל! בן הזנונים! החזיר! גנבו לי!" כשמחזירים לו את החפץ נרגע, אך הייתי אומר שהוא מחכה לרגע שיגנבו ממנו בכדי לפרוץ בצעקות, הוא נהנה מעצם הצעקה. המדריכה העובדת איתי מסבירה לי שללא ספק ייהפך להומו. “איך את יודעת”, אני שואל. “אני יודעת מפני שאני אשה”.

ילדה אחרת בשם מרי אוהבת לשבת על־ידי. היא שותקת. היום זה יום־הספורט ובא לכאן מדריך מיוחד. אני שואל את המדריך אם לדעתו הילדים האלה יוכלו בעתיד להסתגל לקשיי החיים ולחיות בתוך החברה. המדריך צוחק ואומר שמצבם של ילדים אלה נהדר לעומת ילדים מפגרים באמת. מרי מאזינה לדברי מדריך־הספורט ולפתע אומרת: “בקרוב אעזוב את המקום הזה ואלך לי לבית־ספר רגיל”.

“שם לא יהיה לך קל יותר”, אומר המדריך בספקנות.

“אני אוהבת קשיים, אני מסוגלת להוכיח את עצמי”.

מרי מתרחקת והולכת לשחק עם חברה. אני אומר למדריך שהנה כאן הוכחה שהילדה הזאת בסדר ותוכל לחיות ולהחזיק מעמד בחיים האלה. מדריך הספורט מביט עלי כאל יצור תמים, ואכן אני תמים, כי כעבור זמן קצר אנו שומעים את מרי זועקת כשקצף יוצא מפיה, היא נתונה ממש להתקפת טירוף. אני מתקרב אליה ורואה את הילדה שהלכה עימה הלוחשת באוזנה של מרי: “היום בבריכת־השחייה אנחנו נדאג שתמותי בטביעה”.

מרי זועקת, רוצה להכות אותה, חברתה בורחת, מרי אחריה: “חכי! חכי! תראי מה שתקבלי כשאמא שלי תבוא”.

“את לא תספרי כלום לאמא שלך”, עונה החברה בקולה השקט, “מפני שמזמן תהיי כבר בעולם אחר, אנחנו נדאג שתטבעי”.

“לא!! לא!” זועקת מרי, וממשיכה לרודף אחריה.

אתה צודק, אני אומר למדריך־הספורט המביט עלי בעינים סלחניות.

כעבור זמן אני רואה את מרי ואת הילדה שאיימה עליה יושבות על ספסל בפינה אחרת של הגן ומסתודדות ביניהן.

ילד אחר, נמוך קומה וחזק, רץ כל הזמן, הוא בתנועה מתמדת. הוא מתקרב אלי ומזמין אותי לקרב אגרופים. הוא נותן לי מכה. ידיו קשות כפטישים. אני מציע לו להכות את הספסל וכך יהיו לו שרירים חזקים באמת. מי יודע. אולי יום אחד יהיה קסיוס קליי, הצעתי נשמעת לו הגיונית והוא מתחיל להכות בכל כוחו על הספסל, כנראה שידיו כואבות, הוא עוזב אותי וממשיך לרוץ בתוך הגן.

ומה עושים שאר הילדים? משחקים כדורגל, מעיפים חול אחד על האחר ואחדים מחפשים אוצר. כשאני עוזב את העבודה עלי ללכת דרך רחוב פובורג פואסונייר, המלא חנויות לפרוות. אני מסתכל בחלומות־הראווה ומחפש את הפרווה בה היה סאשר־מאזוך, מלביש את ואנדה אשתו, ומבקש ממנה שתצליף בו. נשים אוהבות פרוות. אפילו ברוסיה הסובייטית עושים ציידי הפרוות בסיביר הון. לא, אני לא אהיה מורה אף פעם, אינני רוצה לחנך איש, אינני רוצה לתקן אף אחד, במה אני אשם שהילדים האלה מופרעים? אולי המופרעות הזאת היא הגאווה היחידה שנשארה לייצור האנושי בסחי הסובב אותנו.

לפני המטרו “בון נובל” אני פוגש את בוב, לא ראיתי אותו כמה חודשים. בוב הוא כושי וגם זמר. “לאן נעלמת”, אני שואל, “נסעתי למארסיי”, אומר בוב, “יהיה לי חוזה של כמה חודשים, שרתי בקסבה, תראה כמה אני נראה טוב”. בוב מחייך, בפיו שינים צחורות כבמודעת פרסומת. הוא מזמין בקבוק, “נשתה לכבוד שובי לפאריס, אני אוהב את העיר הזאת”. אנחנו מרוקנים בקבוק והנה מופיע עוד בקבוק ועוד בקבוק, בוב מספר לי על חברו שוודאי יגיע לגדולה. “מי זה חברך”, אני שואל, ובוב הוזה: “זה מלאבולו שנולד בארץ הבמביה לכן קוראים לו מלאבולו. שפתיו עבות, עבות מאוד, הוא מדבר, מדבר, מדבר, מדבר ללא הפסקה. מלאבולו מתכנן את אפריקה החדשה, הוא לא רוצה את היער, הוא רוצה כבישים רחבים. מלאבולו לא קוף, בשום פנים ואופן לא קוף, הוא גר עכשיו בפאריס, לובש מעיל־גשם שחוק, ומרים חתיכות לבנות אחת, אחת, מלאבולו לא גאה על כך שהכושים מפורסמים בתור זיינים. הוא רוצה שאפריקה תיהפך לאש, שהאש תאכל את האש. מלאבולו רוצה להיות מלך העולם, קיסר הגלקסיות. מלאבולו עצוב, אין לו פרוטה, ממש פרוטה, האנדרוגינוס היושב ליד הפתח ואוכל סטייק בדם, יתן למאלבולו תמיד לקחת מצלחתו. למלאבולו תוכניות רבות. אתמול הוא נאם באוזני כך: כן, כן, כן, כולם שונאים אותנו על־היותנו כושים, אני שחור מפני שאני שחור. אני אוהב רק בני אדם פסיכופטים, אני רוצה להתעסק איתם, לעשות הצגה גדולה, לזעזע את פאריס, את אפריקה, את אמריקה, את הודו, אני רוצה הרבה רעש. אתה בוב תשחק תפקיד, תפקיד חשוב, אעשה אותך מפורסם, יהיה לך המון כסף, בחורות יפות, כל הדוגמניות של קריסטיאן דיור במיטתך, הן תדגמנה לך את התחתונים שלהן, חה, חה, חה, תשתה רק שמפניה ותיסע לאן שמתחשק לך לנסוע, אפילו לרומניה, אני אשלח אותך] אני! לאחר ההצגה ארצח את מלך במביה ואתפוס את השלטון. אתה תהיה שר החוץ שלנו. אלביש אותך בפראק ועל ראשך אשים צילינדר, תנהל את המדיניות שלנו, תבנה ארמון זכוכית ושם נגור כולנו, אתן לך אפילו אשה יפה, את אחותי מאלאבומבה יפהפייה, השדיים שלה חזקים כמו ברזל, במיטה היא מקסימה, היא אוהבת ללקק ואתה גם תלקק אותה, תהיה איש מאושר ותרגיש א כל התענוגות”.

 

פאריס אחרת    🔗

אני ישן, כעת אני גר בשדרות אקסלמנס, ליד האיצטדיון “פארק דה פרנס” וליד מסלול של מירוצי סוסים, היער לא רחוק ממני, אני ישן, תרדמתי עמוקה, אינני חולם, “נצל כל רגע”. איך? עד אור הבוקר קראתי ספר על חייו של ארתור רמבו. מילותיו האחרונות: “אללה קרים”. באחד המכתבים ששלח לאחותו הוא כותב: “כמה אני מיסכן, כמה אני מיסכן”. הוא מתלונן כמו ילד כי בחגורתו שישה קילו זהב המכבידים על הליכתו. הטלפון מצלצל, אני נגרר עד למכשיר, קול של אשה.

– האלו.

– מי מדבר?

– מיליצה.

– מי?

– מיליצה, אתה מכיר אותי, היוגוסלבית, הערתי אותך?

– כן.

– לא נורא. אתה יודע, לא תראה אותי יותר, אני נעלמת לשנה.

– מדוע?

– אני חוזרת לכפר, אני אסתגר בכפר, יתר לא אסתובב במונפארנאס.

– ומה תעשי בכפר?

– כלום, אטפל בילדים שלי, בוא מהר! אני זקוקה לך!

– אבל אני ישן מיליצה, אני עייף.

– הסרבים עם נורא, אתה יודע, אף פעם לא אשוב ליוגוסלביה ואני מצפצפת על טיטו.

– הוא שמן.

– אני לא קומוניסטית, אני לא יוגוסלבית, אני מיליצה והגוף שלי חם והחזה שלי לוהט, בוא מהר, אני רוצה אותך. ואם אתה לא תבוא אלי, אני אבוא אליך.

– אבל מיליצה, אצלי אי אפשר, את יודעת את זה.

– אפילו לו רציתי להישאר במונפארנאס, אינני יכולה, מאהובי האחרון נגנב אקדח.

– מי גנב את האקדח?

– בעלי לשעבר.

– ומה עשה עם האקדח?

– אין לי מושג. יתכן שהוא מתכוון לרצוח אותי, כבר התלוננתי במשטרה, אני זקוקה באופן דחוף לחמשת אלפים פראנק.

– לשם מה?

– אני רוצה לנסוע לסיציליה.

– מיליצה, אני חושב שאת מטורפת.

– אני רוצה להיות קרוב למסינה, אולי תבוא רעידת אדמה, אני זקוקה לתנודות חזקות, אני רוצה להחיות עד גבול היכולת האנושית כלי.

– לו יכולתי להצטרף אלייך, מיליצה…

– אז בוא, אני מחכה לך.

– אני מפחד.

– אז דע לך שאשוב לכפר ולא יראו אות במשך שנה שלמה, אתה שומע, במשך שנה שלמה.

– אני נושק את שדייך, מיליצה.

– לא בטלפון, בוא!

– אל תעני אותי!

– מוג־לב!

– להתראות.

– מוג־לב! זה מה שאתה, מוג־לב!

לא מיליצה, אני לא מוג־לב, פשוט אין לי פרוטה, אין לי פרוטה וכידוע לך אללה עשיר ומפורסם ועלייך לפנות אליו.

 

עדיין פאריס אחרת    🔗

לפני יומיים נרדמתי על הספה, הייתי במצב של הזייה, הטלוויזיה היתה דלוקה ויכול הייתי לשמוע את הקולות הבוקעים מהמכשיר. מדי פעם הייתי פוקח את עיני ומציץ סביבי. נדמה לי שאני נמצא בישראל ונדרשתי לביים את ‘מות דנטון’ בתיאטרון “הקאמרי”, או ב"הבימה". השחקנים ישבו סביבי וקראו את הטקסט. היתה שם בחורה צעירה, נדמה לי ששה היה אנג’לה, היא הוציאה מתוכה קול עמוק ומלא כאב, אינני זוכר את המשפט, נדמה לי שלא היה למשפט זה כל קשר עם היצירה של ביכנר היא כתבה זאת. הבנתי שמצאתי את השחקנית שחיפשתי עבור ההצגה הזאת. לפתע נכנסה לאולם החזרות שחקנית אחרת, לבושה בפרווה ירוקה ויקרה, היא הפריעה לי וזרקתי אותה החוצה.

שילשום ישנתי שינה טרופה והמשכתי להיות נתון במצב של הזייה. הפעם משהו מדהים. כאילו הייתי בחדר מסויים ויחד עימי עוד הרבה אנשים. בחדר היו כמה רהיטים: מיטה, שולחן וכיסאות. קול בישר לנו שיום הדין מתקרב: חלק מאיתנו יילך לגיהינום וחלק מאיתנו יזכה לחיי טוהר. כלומר החדר בו נמצאתי היה חצוי בין חטא לטוהר. ישבתי על המיטה, אך הייתי קרוב לכיסא, לא ישבתי ממש, פתאום קול בישר כי אלה היושבים על המיטה חוטאים ונידונים לחיי גיהינום. רציתי לגרור את עצמי לשולחן, אך מישהו שישב על המיטה סחב אותי אליו והיה חושך. כן, צללתי לתוך החשיכה. כעבור זמן מה חזרה אלי הכרתי, הייתי באותו חדר, אלה שנידונו לחיי גיהינום היו יחד עימי בחדר, רק אלה שזכו לחיי טוהר נעלמו. הסתכלתי סביב, דרך החלון, היה קיץ נעים, בחדר – אנשים שוחחו ביניהם, האזנתי לשיחתם, לא הבנתי את השפה, אמנם הם דיברו ביניהם, אך כל אחד בשפה שלו, כך שהשיחה היתה למראית עין. פתאום הבנתי שהגיהינום הוא כאן. הם בחיים האלה, החיים אני חי אותם, בשל חטא נורא, אני נמצא כאן. יכולתי להבין במעומעם את המושג של חיי טוהר. ידעתי שנעשה לי עוול, כי לא שכבתי ממש על המיטה, אלא הייתי בדרך לשולחן, ויד זדונית סחבה אותי. חשתי כאב עצום וחוסר אונים, לא הבנתי מה פשעי בחיים האלה, ומדוע אני נידון לחיות אותם החיים ולעבור מחדש אותם המצבים, כשלפתע יד אחרת סחבה אותי אל החשיכה. הפעם ידעתי שנבחרתי לחיי טוהר. בהכרה מלאה, כשאני ממש מאושר, צללתי אל החשיכה, לחשיכה איומה, ויותר אינני מסוגל לזכור.