לנסוע במטרו זה משהו הכופה עצמו עלי ועל מליונים אחרים. אנחנו נוסעים מתחת לאדמה מחוסר ברירה. ברור לנו שהנסיעה הזאת היא בניגוד לטבע האנושי. נולדנו לחיות מעל לאדמה ולא מתחתה. סיפוריו של אסימוב לא שוים פרוטה. מרגע היוולדנו אנו נרמסים ויש נבלות המסכימות לזה, וישנם מנוולים המודים בזה, וישנם בנ־אדם הדומים לסוסים הרואים ברמיסה הזאת תופעה טבעית ואינם חשים צורך להתנגד. אבל לי ברור שאנחנו, ואני מתכוון רק לאלה הנאלצים לנסוע מתת לאדמה, עלולים יום אחד להיהפך לקאניבלים, לערפדים או לדינוזאורים צמאי דם. המטרו נבנה בכדי להקל עלינו את החיים, בזאת מודים גם אלה שבאופן עקרוני מסרבים לנסוע מתחת לאדמה; אך זה אינו נוגע לז’אק המעדיף לנסוע בתוך הגלקסיות. לכאורה המראתו קלה ויכולתו לשוט שם מפליאה; אך אין הוא עושה זאת במצב הכרתי, ואם חלילה התעורר הוא נופל ונחבל קשות. ראיתי שלשום, עינו הימנית נפוחה, כמה מצלעותיו שבורות וידו הימנית חבושה.
הפילוסוף הצרפתי ז’אן ז’אק קלושאר טוען שהמטרו נוצר בכדי לקרב אותנו זה לזה, להריח זה את זה, לקלל זה את זה, לרצוח זה את זה. הי, אתה, שיכור מסריח, אל תעבור מצד לצד, המתח כאן גבוה, לבסוף תהיה פחם.
לכל אחד מאיתנו, הנוסע במטרו, כיוון מוגדר, זה חוק, אפילו אלה הנוסעים להנאתם וללא מטרה ברורה חייבים לציית לחוק זה. גם בשעה שפלוני מחליט לבלות כל חייו מתחת לאדמה עליו לדעת שיום אחד חייב יהיה לצאת לאור. למטרו פשוט יש גוף ונשמה, רגליים, ידיים, ציפורניים, קיבה, אברי מין ופי־טבעת. הוא לא יכול לשאת אותך זמן רב. יום אחד יקיא אותך החוצה ואז האיש ירגיש סחרחורת, סחרחורת מהירה ורגעית, סחרחורת המבשרת לפעמים את הקץ האישי והפרטי שלך, סחרחורת איומה ולחץ בעורף ולחץ במצח ולחץ באוזניים ולחץ על העוברים והשבים ולחץ על השוטרים ולחץ איום של אלה הנהנים והאומרים כמו בהמות: הן! הן ואמן! רק אנחנו צודקים! והלחץ ימשך והוא יהיה לחץ של המשפחה ושל החברה כולה ואז לא נשארת לך אלא תגובה אחת: להתמרד! להתמרד ולומר, לא! האיש אשר יצא מהמטרו ללא הכנה מוקדמת משול לאותו טייס הנזרק לסטרטוספרה ללא מסכה מתאימה. האיש הזה צפוי לחנק!
היי, ילד, זה לא רחם, אין כאן אמא דואגת, אתה מוצץ בוץ, קיא וזיעת הזולת!
לז’אן קלוד טנדר. הוא גר מחוץ לפאריס, ליד היער רמבויה, הוא לא מגדל כלום, מתעב חקלאות, ילדיו הוויטנאמיים משעשעים אותו. רוב הזמן הוא מעשן. הוא מתעניין בצמחים ירוקים ובהשפעתם על תאי המוח. אני אוהב את בודהה, אומר ז’אן קלוד, מפני שהוא שמן ומחייך; אז אשתו מכינה לנו במטבח מאכלים וייטנאמיים, אני מטושטש, מסתכל על הטלוויזיה הצבעונית. בסילבסטר ערכנו כאן חגיגה, הדלקנו מדורה, הבית התמלא עשן, בלילה האפל יצאנו לטייל ביער, צרחנו כמו מטורפים, שהשוטרים יבואו, שיאסרו אותנו. ז’אן קלוד רוצה לנסוע לדרום, לפתוח שם מסעדה, כשהוא מגיע לפאריס עליו לנסוע במטרו, הוא מוכרח. הכיוון שלו הוא חדגוני, מפורט־דה־ורסאיי עד לפורט־דה־קליניאנקור.
מהאו שהיתה נערה ברטונית חדלה לנסוע במטרו, כלומר היא עצמה לא נוסעת; אך רוחה משוטטת שם. בשעה שאני שתוי היא כאן על־ידי. מהאו היתה מלכת הרובע, גבוהה, גבוהה ממני, עירומה שוכבת באמבטיה והנסיך הסיציליאני חבר המאפיה מסבן אותה, ידו מחליקה בתאווה, מלטפת את שדיה ואת ערוותה. הפירומן הנאצי שורף את הסדינים שלה, מהאו עירומה מסתובבת בחדרה, ממולה גר התובע הראשי,. ראה עכבר! ראה כמה אני יפה! סטפאן אהובה גוסס, לוורידיו הכניסו צינורות, להזרים דם. סטפאן צעיר וחולה סרטן דם, סטפאן תולש בזעם את הצינורות מגופו ורץ בפרוזדורים. אני לא רוצה למות! לא רוצה למות! אני גוסס, מבין זאת, אני בהכרה! ערפדים! תנו לי את הדם חזרה! מהאו עושה נרות שעווה, היא מתה בתאונת דרכים בדרום, ליד מארסיי, בכפר. הובילו אותה לקבר כמה אנשים אלמונים. גופה היה מונח בתוך ארגז. סוסים אדומים עם עיניים כחולות משכו לאיטם את העגלה.
גם אריסטיד נוסע במטרו רק כשהוא מוכרח. הכיוון הדמיוני שלו מפאסי עד לסטאלינגראד. אך האמת היא שהוא נוסע מסטאלינגראד לפאסי. אריסטיד הוא דיאלקטיקן – מארכס, אנגלס, ולנין הם ידידיו. לדבריו המטרו הוא לא עניין של מעמד, כי גם אנשים עשירים נאלצים לנסוע, ועובדה שהם מתערבבים עם דלי־העם, למרות שהם נוסעים במחלקה הראשונה. המטרו הוא מיבנה־על, אל לנו לייחס למטרו חשיבות מכרעת כי עתידו ליהרס. במקום באלוהים מאמין אריסטיד בפרויד והוא סבור שהפסיכואנאליזה זה דבר רצוי.
מישל נוסע משאטלה עד לרספאי. הכבד שלו אכול. מישל רזה ועני, עני עד אימה. הוא רעב לנשים, תמיד רעב. מישל כותב ומצייר. הוא בולע כל יום ארבעה כדורי ויטאמין בי. אני בולע את הכדורים כשאני מרגיש שהחשיש חסר לי. אני רוצה נשים, נשים מכל הגילים, עליי לנצח אותן, עליי לשכב עם עוד אחת ועוד אחת, אני אוהב אותן במיטתי, יום־יום. אין לי שום מוסר.
פול גר בבלויל. כשהוא שתוי, וזה רוב הזמן, הוא נוסע עד ואוין. פול שותה רק יין לבן, הוא מצייר לבן, הוא רואה לבן. כשפול נכנס לבית־הקפה הוא קודם כל מסתכל בראי. פעם היה יפה, עכשיו כולו סגול והוא זועם והוא רוצה להכות ומעליב ומקבל מכות מכיוון שאיננו מסוגל להשיב, הוא היה רוצה להחזיר, לא יתכן להתגלגל כך, בן 50, לא יתכן, לא.
בתחנה סנט־אוגוסטין מציגים פסלים, תערוכה בין־לאומית. הקדוש מתנגד לתיאטרון, הוא סולד מרצח חסר טעם, הוא נגד הקירקס. שלושה היפים מנגנים שירי עם ומרגו עוסקת בזנות עד שהאוניה תבוא. גם גרגנטוא שותה, אך מוחו בהיר. הוא נוסע לבניולה. הוא מרגיש צורך לנאום והוא נואם: הייתי חייל, בגיברלטר. הייתי מפקדו של קוף. הייתי אכזרי. לימדתי את הקוף תרגילים צבאיים מסובכים. אפילו ת"ס תס"ח, אחר־כך פרצה המלחמה. הקוף היה לוחם נהדר. הוא נפצע בגליפולי, הוא נפצע במונטה־נגרו, במונטה־קסינו, הוא נפצע בסיני הוא נפצע במאנצ’יוריה וצנח בווייטנאם. הקוף שלי היה כמעט בלתי־אנושי. מה שמוזר אצלו היה, וגם הרופאים נדהמו, רבותי, מהתופעה הזאת, היתה הצואה שלו; וזאת לא היתה סתם צואה אלא חיל־חימוש שלם. בשעה שהאויב עמד לגבור עלינו, הקוף שלי היה הולך לבית־השימוש ומספק לנו, טאנקים, כדורי דום־דום, תותחים, גרביים, נעליים גבוהות, מברשות שיניים, מאסטיקים, סוכריות מנטה, בולי־ביף, קוקה־קולה, חול, סארדינים, תפוזים, אשכוליות, אננס, כן אננס, רימונים, רקטות וגריז, הרבה גריז, אך ורק גריז. הקוף שלי מת, רבותי, מת כגיבור, הוא קיבל צרור במוח הקטן. הוא איבד את שיווי המשקל ונפל, הוא פירפר דקות ארוכות. אחר־כך הוציא את נשמתו, הגדוד בכה. רבותי, אני שותה לזכרו ולזכר כל הגדוד אשר נפל בגיברלטר ביחד עם הסלע.
גם ארלט זונה, היא מוכרת את גופה. היא נוסעת ממאלסרברה עד פסטר, שם מקומה, ארלט לא טובה ולא קדושה. המחירים שלה גבוהים. היא יודעת שעדיין גופה צעיר. היא דורשת הרבה. עלי לחיות ברמה גבוהה, הספרות בשבילך, אדוני, הרי אתה לא כומר, אתה יהודי, ברפובליק אומרים שאצלכם אלה שדתיים לוהטים ממש. אני? אין לי אורגזמה, אני לסבית, נשים רק נשים, לא, לא, רק לא הסבר הגיוני, אני אוהבת לאכול, טוב, בשר ודם, דם ובשר. מין? עוד פעם… מין… מה זה? גבר? באמת מה זה? אשה? אני. הצילומים האלה הם שלי… אתה חושב שהן חזיריות…משלמים בעד זה, די טוב… אתה תמים… עוד לא ראית כיצד אני מצליפה בפייר עם שוט כזה גדול, פייר זועק ואומר: ארלט, ההצלפות שלך הם החיים עצמם… אדוני, פייר הוא אכסיסטנציאליסט, כותב דוקטוראט על כך בסורבון, המכות הן חלק מעבודת־הגמר שלו, הוא רואה את זה כמשהו הכרחי, ארוסתו לא מתנגדת. לא, לא, אני לא הולכת איתך, בעד עבודתי אני דורשת תמורה והכיסים שלך ריקים, אני יודעת, אני מריחה אותך. אני לא מצפה לכלום ואני יודעת שלא יבוא שום שינוי. המושג “מחר” מחוק מזכרוני. אני חיה עכשיו וכעת לך לך, אל תפריע לי בעבודתי.
אנחנו תושבי פאריס נדונים לנסוע במטרו, פסק־דין אכזרי זה יכול להשתנות רק בשעה שעובדי הרכבת התחתית יכריזו על שביתה כללית, ואז, ברגע שנרצה לרדת למעמקים, נמצא את הדלתות נעולות. אני מקווה שיום זה קרוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות