הפרק הזה אינו כלול בהיסטוריה הנלמדת בבתי־הספר. אני חשה כי חוב לי כלפי ההיסטוריה, ואני מחזירה לה על קצה המזלג כמה נתונים על הנשים מדור העבר, שהביאו לנשים של היום מה שיש בידן עתה כ"זכות״ שאיננה מוטלת בספק (אם־כי עדיין לא בכל הארצות) – זכות־ההצבעה.

בזכות זכות־ההצבעה, שאותה השיגו הסופרז׳יסטיות באמריקה לפני כ־100 שנים, נכנסה היום למילון המילה ״מעמד״ לנשים. לפני־כן, גם המילה ״מעמד״ היתה מילת־גנאי, כמו המילה ״שיחרור״ היום.

פרק זה חשוב כדי להבין את הבוז שרוחשים גם היום לתנועה־לשיחרור־האשה. ההשוואה של מאבקי־נשים בעבר ומאבקי־נשים היום, תעזור לנו להבין כי אין נביא בעירו – ובדורו.

במיוחד חשוב לי להדגיש, כי רק בזכותן של נשות העבר הלא־רחוק, שנחשבו בדורן ״משוגעות״ (כי היו ״משוגעות־לדבר״), יש כיום אפשרות כניסה לנשים לבתי־הספר, ואף לעיתונאות. לכן, אשה היושבת היום במערכת של עיתון מודרני, ומשתמשת בעט משוחרר בזכות זכות־ההצבעה שהעניקו לה ״המשוגעות״ בעבר, כדי ללגלג על ה״שיחרור״ (שעדיין לא הושג!) היא, בעיני, כורתת במו־ידיה את הענף שעליו היא יושבת.

על שיגעונן של הנשים כולן (כולל עיתונאיות וראשי־ממשלה) כתב רק לפני כ־60 שנה רופא בשם סיר אלמות רייט, שסבר כי כל פעלתנות (״מיליטאנטיות״) בנשים, היא תוצאה של מחלת־רוח:

״כמעט 50% של הנשים השתגעו במיקצת באמצע חייהן, ולכן נטו להיסטריה – – – מוח האשה נתון לתמיד לסכנה כתוצאה מתנודות של ההתרחשויות הגופניות שלה – – – אין זה רחוק מן האמת לטעון, איפוא, כי אין נשים טובות בעולם הציבור; יש רק נשים שחיו תחת השפעתם של גברים טובים.״¹

הנתונים דלהלן שאובים בעיקר ממאמר של ג׳ויס קאולי על ההיסטוריה של הפמיניזם האמריקני (בספר ״קולות של הפמיניזם החדש״).

במאה ה־16 וה־17 נכנסו באנגליה נשים, לראשונה במדינה זו, למיקצועות. עד אז המשיכו בנות יתומות, ואלמנות, את מיקצועות אבי־המישפחה. במאה ה־17 היו כבר שלוש נשים על כל גבר בתעשיית הצמר, והן עבדו גם בחקלאות. עבודתן בחקלאות היתה גם גורם חיוני בהתיישבות האירופאית באמריקה.

ב־1792 יצא לאור סיפורה של מרי וולסטונקרפט² אשר מבחינה היסטורית משמש תחילת המאבק לזכויות הנשים. אבל תחילת התנועה היתה דווקא באמריקה. כאן היתה עזרת הנשים, כאמור, חיונית בהתיישבות. החוקה במושבות ראשונות אלה היתה במתכונת האנגלית, אבל כאן, תודות ל״חלוציות״ (כמו בישראל), ובמיוחד עקב המחסור הכללי בנשים, ניתן לאשה מעמד בעבודות ״גבריות״ שונות, ואף זכויות ומידה מסויימת של חופש, אשר לא היו לנשים באירופה. באידיאולוגיה של הדת השמרנית דאז, היה ״מעמד״ נכבד לעצם ה״עבודה״, ולכן התייחסו אל נשים עובדות ביתר כבוד. העבודה היתה קדושה, ולכן עודדו במיוחד את הנשים (בלתי־קדושות ביסודן) לעבוד. ״ככל שמרבה האשה לעבוד, היא מבלבלת את השטן, ודוחה פיתוי״ – טענו.

בתקופה ראשונה זו, גם הצביעו לפעמים, אבל בעיקר יכלו (אם רצו) להצביע, מאחר שזכות ההצבעה נתבססה על הבעלות על הרכוש (ולא על המין). אולם, אט־אט ניטלה מהן זכות האזרחות, בכוח חוקים שנחקקו במיוחד כדי למנוע מנשים את זכות־ההצבעה: בווירג׳יניה ב־1699; בניו־יורק ב־1777; במסצ׳וסטס ב־1780; בניו־המפשייר ב־1784; בניו ג׳רסי ב־1807.

באותה תקופה חזרו הנשים לעבוד בייצור הביתי, בעיקר בעבודות הטווייה והאריגה, שלאחר־מכן עברו לבתי־החרושת יחד עם הנשים, כעובדות. (דבר זה מסביר, כיצד ומדוע היו הנשים מעורבות במאבקים על חוקי העבודה הראשונים, כדי להשיג בימים ההם עשר שעות עבודה במקום שתים־עשרה ויותר, דבר שהיה אז הישג עצום!)

בכל זאת, מלחמת הנשים לזכויותיהן אינה קשורה במאבקיהן בשטח העבודה. המאבק לשיחרור קשור היה בהשגת זכויות תחוקתיות להצבעה, ולא בחוקים כלכליים.

התנועה צמחה מתוך התנועה נגד העבדות. כל אשה שלחמה לזכות־הצבעה לנשים, היתה קודם־לכן לוחמת נגד העבדות. ההסבר הוא פשוט: כשלחמו נגד העבדות, לא נתקבלו כנציגות בכנסים לביעור העבדות. חייכו כלפיהן בבוז, כשעלו לנאום על במות. תוך זמן קצר התחילו, איפוא, הנשים שנתפרסמו במאבק הכללי לשיחרור העבדות, לדבר גם על ה״שיחרור״ שלהן עצמן, כנשים.

נשים אלו מעולם לא יצאו נגד הגברים. גברים רבים אפילו לחמו ידן עימן, בשורותיהן, וביניהם שמות מפורסמים כמו פרדריק דוגלס, וויליאם לויד גריסון ו־וונדל פיליפס. הם הותקפו לא פחות מהנשים, וכונו ״אנדרוגינוסים״.

הנשים שלחמו נגד העבדות, ואחר־כך בעד זכויות לנשים, היו בדרך־כלל נשים מתקדמות. בשטחים שונים לחמו למען מה שהיה אז חדשני ומהפכני. מעולם לא לחמו (עד אז) למען שוויון בין המינים, או לחיסול בעיות של נשים. הן לחמו, אומנם, למען אהבה חופשית, אבל (כפי שזה נעשה גם אצלנו בקיבוצים) – כבעייה חברתית חדשה, לא כבעייה מיוחדת לנשים. הן לחמו באותו קו גם למען הגבלת הילודה, או למען הקלות בגירושין, אתאיזם, איגודים מיקצועיים, לסוציאליזם אוטופי, נגד גיזענות ונגד אלכוהוליזם. מאחר שהן ייצגו אז ״שיחרור״ ממוסכמות, רווחה הדיעה כי הן חסרות מוסר, וכמובן מופרעות.

ההתנגדות למוסד הנישואין רווחה בין הלוחמות, אבל רק פני שהן ראו ב״מוסד״ זה מוסד המדכא את הנשים ואינו ״מגן״ עליהן. נשים נשואות היו מפסידות אוטומטית את כל זכויותיהן. בימים ההם, אסור היה לאשה נשואה להחזיק ברכוש משלה. משכורתה היתה שייכת לבעל. גם הילדים נחשבו שלו. כדי למנוע מעצמן ירידה במעמדן, העדיפו נשים עצמאיות להישאר רווקות.

למרות כל זאת היו הידועות ביותר בין לוחמות ראשונות אלה דווקא נשים נשואות, ומאושרות בנישואיהן. הידועות ביותר: לוקרשיה מוט, אליזבת קאדי־סטאנטון, לוסי סטון, קרי צ׳פמאן קאט. המייסדות של התנועה באמריקה, גברת מוט וגב׳ סטאנטון, היו אמהות לילדים רבים.

בעליהן של נשים חזקות אלו לא היו ״נשיים״ (חלשים ולובשי־סינורים) ולא היו גם נדכאים או נדחקים הצידה על־ידי נשותיהם. הם היו, בדרך־כלל, בעלי הישגים גדולים, וכאמור, אף סייעו בהתלהבות לתמיכת עבודת הנשים, שהגדירוה כ״שליחות״. בין כל ה״בתולות הזקנות״ וה״סוטות״, רק לאשה אחת, סוזאן אנטוני (מראשי התנועה), אפשר היה לקרוא ״רווקה״.

גם היום עדיין קם הצורך ״להוכיח״ לכולם שאשה אינה בהכרח ״סוטה״ אם אינה נשואה. בחברה שהיא עדיין בלתי־סובלנית לגבי כל צורת־חיים לבד מצורת ה״נישואין״, יש להצדיק את הרווקות. באופן כזה ביקשו, גם לפני מאה שנה, לחפש את הסיבה של מאבק־הנשים בכישלון אישי כלשהו: אם אשה היא ״רווקה״, הרי לך הוכחה חותכת לכך שמשהו אצלה לא בסדר. אין להתייחס, איפוא, ברצינות אל טענותיה.

פרנסיס רייט, הראשונה שדיברה בציבור בעד זכויות, היתה סקוטית במוצאה. היא היתה אחת הקיצוניות וזכתה להשמצה רבה, אבל למרות זאת לא התעלמו מכוחה. היא יסדה מושבה, כדי להדגים אפשרות להציע לעבדים עצמאות כלכלית. אבל, מאחר שהיתה גם נגד נישואין, נתפרסמה המושבה בעיקר כמושבה נגד הנישואין, בעוד שעיקר מאבקה היה למעשה נגד עבדות הכושים.היא עצמה נישאה לאיש רק לאחר שהרתה. גם מרי וולסטונקרפט נישאה רק לאחר שהרתה בשנית.

(לאחר שהתנועה צמחה, וביקשה להסתייג ממאבקי הראשונות ל״אהבה חופשית״, היה כבר קשה. עובדה זו נכונה גם היום לגבי נשים בעלות מלחמות ודיעות קיצוניות, המוצאות דרכן אל התנועה לשיחרור האשה, מאחר שזו גם תנועה רפורמית, חברתית. מרוב פלגים ודיעות החורגות אל הפוליטיקה הטהורה, ואל שאר־ירקות, דבק בתנועה הרבה מוץ. רוב ההאשמות שמטיחים נגדה מתייחס אל המוץ הזה ולא אל התבן. קיים הבדל מהותי גדול בין תנועה של אנשים המבקשים לשנות את החברה, לבין תנועה של אנשים הרוצים לברוח ממנה. האחרונים עולים תמיד על העגלה של הראשונים, ומכבידים כמובן על כל המסע והמעש.)

לוקרשיה מוט היתה גם כוהן־דת (Minister) של העדה הקווייקרית. היא היתה בעל אינטליגנטציה בלתי־רגילה וחזון אדיר. היא תמכה במאבקי האיגודים המיקצועיים, בבית גידלה שישה ילדים ואהבה לבשל ולאפות. (״מפליא כיצד מצאה זמן לכל זה״ – כותבים עליה.)

לוקרשיה אירגנה את ״תנועת הנשים נגד העבדות״³. מאחר שלא היה להן כל ניסיון בענייני נוהל ואירגון, נאלצו הנשים למנות גבר לניהול הישיבות. היה זה כושי משכיל. על הקמת תנועה זו הותקפו הנשים על־ידי הכנסייה, כ״נשים מורדות באלוהים.״ כשעזרו לכושים להגיע לקנדה (במלבושים ובאוכל) הותקפו בכנסיות כ״הורסות הבית האמריקני, והמסורת הקדושה.״ חמש שנים לאחר הקמת ״תנועת הנשים נגד העבדות״. כשהתכנסו הנשים בפנסילווניה (בבניין שהוקדש ״לחופש ולזכויות האדם״), הוקף הבית על־ידי המון שניפץ את כל השמשות, וידה אבנים. שעתיים לאחר שעזבו הנשים את האולם, הועלה הבניין באש על־ידי ההמון. ההמון צעד לקראת ביתה של לוקרשיה מוט ועמד להתקיפו, אולם ידיד של המוט׳ים מנע את הדבר, על־ידי כך שהוביל את ההמון סחור־סחור, והרחיקו מן הבית הנכון.

ב־1840 נבחרה אשה (אבי קלי) כנציגת לוועידת־עסקים של ״התנועה האמריקנית נגד העבדות״. קבוצת הגברים בתנועה, שהיתה נגד־נשים, יצאה במחאה ויצרה לה תנועה נפרדת. משנקראה אחר־כך ועידה בינלאומית נגד העבדות, בלונדון⁴, יכלה התנועה (לאחר שיצאו ממנה המתנגדים־לנשים) לשגר גם נשים אליה. שלוש נשים⁵ (ביניהן גם לוקרשיה מוט) נתמנו לייצגם בוועד־הפועל, ושניים – לוקרשיה מוט (שוב) וכושי בשם צ׳רלס רמונד – נשלחו כצירים לוועידה בלונדון. לוקרשיה גם עמדה בראש המישלחת של תנועת הנשים נגד העבדות.

מישלחת שנייה של הקבוצה הפורשת, כולה גברים כמובן, נשלחה אף היא ללונדון. וונדל פיליפס פתח את הכנס בבקשה שכל הצירים המוזמנים יישבו. הוא ציין כי ההזמנה הונפתה לכל ידידי העבדים, ומדינת מסצ׳וסטס פירשה זאת כנשים וגברים.

אנשי־כמורה בוועידה התנגדו בכל תוקף לשבת באולם אחד עם הנשים. הם נופפו בסיפרי־תנ״ך ובאגרופים קמוצים, כשהם מטיפים מוסר ל־ Brethern ⁶, על שלא ידעו היכן מקומה הנכון של האשה. הקיצוניים ניצחו. הנשים הורשו להיות נוכחות כאורחות בלבד, והושבו מאחרי פרגוד, ביציע. מר גאריסון, הדמות הנכבדה ביותר במלחמה נגד העבדות כולה, נקבע בסדר היום כנואם הראשי. כשהגיע – טיפס ועלה במדרגות אל יציע־הנשים, וישב שם ליד לוקרשיה מוט, מאחרי הפרגוד. שם נשאר משך הוועידה כולה.

כאן, בוועידת לונדון, פגשה לוקרשיה מוט באליזבת קאדי סטאנטון, כלתו הצעירה של אחד הצירים, והן החליטו לצאת למסע־הצלב למען זכויות לנשים, כנשים. כשמונה שנים חלפו עד שהן יכלו לקרוא לעצרת שוויון־הזכויות, ב־1848, ב־ Seneca Falls.

ליום הראשון של עצרת זו הוזמנו נשים בלבד. כשהגיעו הנשים, היה הבית נעול בפניהן. פרופסור צעיר טיפס דרך אחד החלונות ופתח⁷ להן את הדלת, מבפנים. באותו רגע החליטו הנשים להכניס גם גברים לעצרת, דבר אשר הוכיח עצמו לטובתן.

ג׳יימס מוט (בעלה של הלוחמת הראשית) היה יושב־הראש. ההצהרה שהושגה בעצרת זו נחתמה על־ידי 68 נשים ו־32 גברים. התביעות: זכויות שוות בנישואין, זכויות שוות ברכוש, בשכר, בבעלות על הילדים, זכות שווה לחתום על חוזים, לתבוע ולהיתבע, להעיד בבית־המשפט – וכמובן, להצביע.

יש לציין כי מכל התביעות הללו, נראה לנשים עצמן התביעה לזכות־ההצבעה כה מרחיקת־לכת, עד כי לא רצו כלל לכלול אותה ברשימת התביעות מחשש שיפסידו⁸, בגללה את כל שאר הזכויות.

אליזבת סטאנטון שיכנעה אותן, לבסוף, לכלול גם תביעה זו בעצומה; ודווקא גבר – פרדריק דוגלאס, שתמך בגברת סטאנטון (בנאום שהפך היסטורי) – היה זה שהישרה על הנשים אומץ־לב, להתגבר על חששותיהן כדי לדרוש צדק!

תוך שנה נוסדה האגודה הלאומית לזכויות הנשים (National Woman’s Rights Association), שהתכנסה מאז בקביעות.

התנגדותם של הגברים להענקת זכות הצבעה לנשים, לבשה מימדים מאיימים. ד״ר ל.פ. ברוקס הזהיר, בספר שהוציא אז לאור, מפני סכנת מתן זכות־ההצבעה לנשים כמו מפני סכנת פצצה אטומית. הוא תיאר באריכות את כל פרטי הסכנה; כיצד נשים פרוצות תצעדנה לקלפי יחד עם נשים הגונות וטובות, וילדים נבוכים ונפחדים ישאלו את אמותיהם ההגונות כיצד זה נשים ״רעות״ הולכות יחד עימן לבחירות.

כמו־כן הזהיר הסופר מפני סכנת אובדן ה״גבריות״ של הגברים התומכים בזכות ההצבעה של הנשים, ואת הגברים מפני אובדן ה״נשיות״ של נשותיהם. הוא פירט כיצד תאבדנה הנשים הבוחרות את ״סומק התמימות״ בלחייהן, ואת ״הבעת־הפנים הנפחדת״ שהיא, ״לדעת כל גבר בר־דעת, הבעה רבת־קסם. במקומה יופיעו פרצופים נוקשים של נשים בטוחות־בעצמן, שנעלמו מהם כל החביבות והרוך, ולא יישאר אלא מבע של כוח ועוצמה.״

על האיומים הללו נוספו גם ליגלוגים שהוטחו כלפי המכנסיים, שאימצו להן כמה נשים, במקום שימלותיהם הארוכות שהכבידו על תנועתן. מכנסיים אלה נשאו את שמה של האשה שהמציאה אותם, אמיליה בלומר (Bloomer). אך בעוד האשה הלוחמת נשתכחה מלב כלוחמת בעלת העזה ומקוריות, הנה נותר ממנה רק זכר המכנסיים. כעבור כמה שנים חדלו שלוש הנשים שהופיעו במכנסיים אלה להסתובב בהם בין אנשים, מפני שנגרם להן יותר נזק מאשר תועלת (בכל זאת אומצו אז המכנסיים בין נשות האיכרים, והם הומלצו על־ידי רופאים כלבוש במקומות־מרפא).

בין הנשים שנתפרסמו באותן שנים כלוחמות, ידועה גם לוסי סטון, לא בלבד כנשיאה של האגודה למען זכות ההצבעה (1872), אלא בשל העובדה המרשימה שהעזה להשאיר לעצמה את שם־נעוריה מן הבית. כשנישאה להנרי בלאקוול, התפרסמו שניהם גם בגלל טכס־הנישואין הבלתי־שיגרתי שלהם. הם פתחו את הטכס בשבועת־אמונים פרטית, שהכינו וניסחו בעצמם, כמין השבעה בין שני שווים המתחייבים זה לזה. הניסוח היה בלשון רבים. אחרי הקראת ה״השבעה״ המשיכו בטכס־הנישואין המקובל, כשמילה “obey” (״לציית״) הושמטה ממנה כליל.

לוסי סטון היתה מופת של אישיות בעלת אומץ־לב בלתי־רגיל, אפילו לפי מונחים מודרניים. היא לא בחלה בשום עבודה פיסית. כשנתקבלה לבית־הספר שנפתח אז לנשים, עבדה למחייתה בהדחת־כלים והתגוררה בעליית־גג. מחוסר מיטה, נאלצה לישון במיטה אחת עם שתי בנותיה של בעלת־הבית. במיקצועה היתה עיתונאית והחל משנת 1872 ועד למותה היתה העורכת הראשית של ירחון־הנשים בבוסטון, כשבעלה ובתה (אליס סטון־בלאקוול) עוזרים על־ידה.

בתיאור של ק. בנט של לוסי סטון מסופר כיצד ירקו עליה כשירדה מהבמה; כיצד נזרקו ספרים על ראשה בזעם; כיצד התיזו עליה מי־קרח מצינור (דרך חלון) כשהיא מרימה את צעיפה כדי להגן על פניה, וממשיכה לנאום.

בוועידה שנועדה בכף־קוד, תחת כיפת השמיים, נתאסף המון כה עויין, עד שכל הנואמים נעלמו מן הבמה. נשארו רק שניים: לוסי סטון, וגבר בשם סטפן פוסטר. כשההמון התקרב לבמה, יעצה לוסי לפוסטר להתסלק, אבל הוא נשאר עימה עד שהקהל הגיע אליו והוא נעלם בתיגרת־הידיים. מסופר כי לוסי נשאה אז עיניה אל פני ״ענק״ בעל גוף שנשא מוט ברזל, ואמרה בשקט: ״האדון הזה ישגיח עלי!״ היא שילבה את זרועה בזרועו, ומייד הפכה אותו מאוייב למעריץ. הוא הוביל אותה משם, תוך שהיא משוחחת איתו בנחת, אל גזע־עץ, שמעליו נשאה את נאומה, כמתוכנן. לאחר שסיימה לנאום, ביקשה מן הקהל לשלם עשרים דולר דמי מעילו של פוסטר, שנקרע מעליו בשעת התיגרה.

התפלגות הנשים מן המאבק לשיחרור הכושים, אירעה כעבור 50 שנות שיתוף־פעולה, כשהגברים הכושים לא רצו להכליל את הנשים בתביעותיהם לזכות־הצבעה. הכושים טענו שהצירוף יזיק להם – ויכשיל את מאבקם.

הדבר זיעזע לחלוטין את אמונן של הנשים. כפי שהתבטאה אז אליזבת סטאנטון: ״האם לדעתכם כל הגזע האפריקני כולל גברים בלבד?״

אחרי שהושגה זכות־ההצבעה לכושים, נתפלגו הנשים. חלקן המשיכו להילחם למען הכושים (על אף סטירת־הלחי שקיבלו מהם, כנשים!) וחלקן (הקיצוניות) יצרו לעצמן ליגה נפרדת וחדלו לייצג כושים.

הגברים הכושים היו בעלי חוש מעשי. אפילו מנהיג כושי כמו פרדריק דאגלאס (הראשון שדיבר בעד זכויות לנשים) חש, בכל זאת, כי צירופן של הנשים לעצומתם יזיק לכושים. גם לאחר שהצליחו הכושים במאבקם לא ריצו את הנשים אף במתן תודה. להיפך, הם התעלמו מתרומתן. על הדגלים שנישאו בתהלוכת־הניצחון שלהם הופיעו רק שמות הגברים שלחמו למענם. לא נכללו ברשימה שמות של נשים, כמו המחברת של ״אוהל הדוד תום״ (הרייט ביצ׳ר סטו) או לוקרשיה מוט.

הנשים החליטו להעמיד במיבחן את ״תיקון מס׳ 15״, ולנסות לגשת להצבעה בהסתמך על תיקון זה. סוזן אנטוני סברה כי הניסוח פותח להכליל גם נשים. כשהן מצויידות בהעתק המיסמך התחוקתי החדש, דרשו הנשים ברוצ׳סטר (ניו־יורק) את זכותן להצביע. הפקחים בקלפי נדהמו כל־כך, עד שהירשו להן לשלשל את פתקיהן. אבל, אחר־כך נאסרו הנשים הללו כמצביעות בלתי־חוקיות. סוזן אנטוני נקנסה⁹ במאה דולר. היא סירבה לשלם את הקנס, בתקווה שאז תובא למאסר והעניין יגיע לבית־המישפט העליון. אבל השופט היה ערמומי – הוא לא אסר אותה. עד היום לא שולם הקנס.

מדינת ואיומינג (Wyoming) היתה הראשונה שהעניקה זכות־הצבעה לנשים, ב־1869. שנה אחר־כך – קולורדו ואידאהו. מדינות מערביות אלו לא שוכנעו מן הטיעונים מדינות המיזרח, שציירו את הנשים כיצורים קלי־דעת וחלושים. החלוצים במערב הכירו נשים אחרות: נושאות רובים ורוכבות על סוסים, ומנהלות חוות בכוחות עצמן.

כעבור עשרים שנה, אחרי שמדינת ויאומינג העניקה לנשים שלה זכות הצבעה, כשפנתה אל הממשלה הפדרלית וביקשה להתקבל כמדינה עצמאית, נתקלה בהתנגדות בגלל זכות־ההצבעה שהעניקה לנשים. בכל זאת לא נסוגה. היא הצהירה אז: ״מוטב שנישאר מחוץ לברית מאה שנה, ובלבד שלא נצטרף אליה בלי זכות־ההצבעה של הנשים.״

רוב המתנגדים לנשים היו אינטרסנטים שנימוקיהם היו כלכליים. הנשים לחמו באותן שנים גם באלכוהוליזם, מפני שהן טענו כי זוהי תופעה הקשורה בייאוש האופייני למישפחות העניות, הנחשלות. הן לחמו נגד תופעה זו, כפי שלוחמים היום בסמים. הן ביקשו להבריא את החברה מתופעות העוני והמצוקה, והאמינו כי האלכוהול מעניק לגברים בריחה מאחריות וממאבק בקשיי הפרנסה, וכתוצאה – המישפחות נהרסות. סוחרי האלכוהול, וענף בתי־המרזח, השתרעו גם על בתי־הבושת והבארים, שבהם שיחקו הגברים גם בקוביה.

במדינה אחר מדינה הפסידו הנשים, כשסוחרי האלכוהול מהווים רוב, בכל מחיר. בעלון שהופץ, למשל, בפורטלנד (אורגון) בין כל סוחרי־השיכר, נתבקשו כל הגברים במפורש, לגייס את 50 אלף הקולות הדרושים כדי למוטט את התומכים בנשים:

״יש 2,000 בעלי־חנויות באורגון. לכן, כל אחד מכם חייב להביא עימו 25 קולות ביום־ההצבעה. לכל אחד מכם יש פועלים, יש חנווני, בעל־איטליז, בעל־בית, בעל־מכבסה, וכן לקוחותיהם. אנו שולחים לך 25 פתקים עם הוראות הצבעה. אם תסכים להביא אתך ביום־הבחירות 25 מצביעים מודרכים (לפי הנחיותינו) נא החזר לנו תשובה מיידית. אין צורך לחתום. יש לנו המיספר של כרטיסך, ונדע מי הכותב.״

ב־1890 שוב נתאחדו הנשים תחת גג אחד, וב־1913 שוב נתפרדו, הפעם בגלל שאלת הטאקטיקה המיליטאנטית (צבאית) שהובאה מאנגליה. באנגליה נוסדה התנועה מאוחר יותר, אבל קיבלה אופי נועז יותר בזכות אמלי פנקהרסט ובנותיה.

הן כבלו עצמן לעמודים ולגדרות של בניינים ציבוריים, והמשיכו לנאום גם כשהמשטרה התירה אותן. הן טיפסו על קורות־הגג, מעל לבניין הפרלמנט באנגליהף ושכבו שם שעות, כדי להגיב משם ולהתערב בקריאות־ביניים. מאות נאסרו וגם שם, בבית־הסוהר, המשיכו בשביתות־רעב, ומשהוכרחו לאכול, לחמו בסוהרים.

שתי נשים אמריקניות, שהיו באנגליה ולקחו שם חלק במאבקים, ואף הושמו במעצר, חזרו לאמריקה ורצו להנהיג בה שיטות שמרניות פחות וקיצוניות יותר. אחת מהן, גב׳ אליס פול, אירגנה תהלוכה של 8,000 נשים בוושינגטון. כשהגיעו לבית הלבן, נעצרו על־ידי המון עויין. גברים ירקו על הנשים, סטרו על פניהן, המעידו אותן, חרכו את ידיהן בסיגריות לוחשות, וקיללו אותן בגסות. (אחר־כך תבעו הנשים את ועדת־החקירה מן הממשלה, וכתוצאה מכך פוטר ראש־המישטרה.)

גב׳ פול המליצה על מיתקפה מאוחדת על כל צירי הקונגרס, ובמיוחד על המיפלגה שבשילטון, בגלל מניעת זכות־ההצבעה. עד אז לחמו הנשים בכל מדינה לחוד. ב־1913 הוצאה גב׳ פול מן התנועה, ויצרה תנועה משלה¹⁰ (1916) לפי הרוח המיליטאנטית של התנועה באנגליה. ב־1917 כדי לקבל תוצאה מפניותיהן לנשיא ווילסון, שדחה אז את כל פניותיהן ונציגותיהן שוב ושוב – אירגנו נשים אלו תהלוכת־דגלים בלתי־פוסקת סביב הבית הלבן. התהלוכה נמשכה יום אחר יום, עד שלבסוף קרע ההמון את דיגליהן, והמישטרה אסרה את הנשים שסירבו לשלם קנס. מאות נשים הושלכו לבתי־הסוהר.

ההיסטוריה של מיפלגה זו מספרת על האכזריות שבה הושלכו לכלא: עיקמו את ידיהן מעל לראשיהן, השליכו גופותיהן אל מיסעדי הברזל של ספסלים, שברו מיטות בכוח הגוף שהושלך עליהן, הטיחו בקיר, גררו כשקים והושלכו כשראשיהן נחבטים במיטות־ברזל. את אחת משתי המנהיגות, לוסי ברנס, קשרו אל דלת התא כשמרפקיה קשורים מעל לראשה. המנהיגה השנייה, אליס פול, שבתה שביתת־רעב 22 יום. שלחו לה רופא לבדוק את שפיותה, והוא קבע כי רוחה כרוח העלמה מאורליאנס (ז׳אן ד׳ארק): ״היא תמות, ולא תיכנע!״

גם אחרי ששוחררו הנשים מן הכלא נמשכו תהלוכותיהן, שוב ושוב. באחד המיקרים, כשראש הממשלה שהה באנגליה, התקינה אליס פול מין לפיד־אש בתוך כלי־חרס, והעמידה את המיתקן לפני הבית הלבן. בכל פעם שהזכיר הנשיא בנאומו באנגליה את המילה ״חופש״, שרפו הנשים באמריקה העתק מנאומו לפני הבית הלבן. כשהגיעו שמועות על כך אל הנשיא הנבוך, מיהר להבריק לשני הסנטורים (שקולותיהם הכריעו את הכף קודם־לכן לרעת הנשים), וביקש מהם לתמוך בנשים בהצבעה החוזרת. בפברואר 1919, שוב נערכה הצבעה ושוב נחלו הנשים מפלה על חודו של קול אחד. ביוני – הצליחו.

במשך כל התקופה הזו, כשבע שנים, המשיכו גם הנשים בתנועתן היותר שמרנית, המתונה, להילחם. תנועתן מנתה שני מיליון נשים, לעומת 50 אלף של הקבוצה המיליטאנטית. אבל, האמת חייבת להיאמר: אילמלא הדחיפה הסופית של הקבוצה המיליטאנטית בראשותה של אליס פול, מי יודע אם היו כפפות־המשי של התנועה היותר ותיקה משיגות את זכות־ההצעה.