בשבועות האחרונים לשנת 1992 ביליתי את רוב זמני כשאני קורא וחוזר וקורא שלושה מחיבורי הקודמים, שהגיעו כולם באותה עת לערך ולאותה מטרה: הכנת מהדורה חדשה ומתוקנת. אין ספק ששולחיה כיוונו לחופשת חג־המולד שלי, שהרי אז חזקה עלי שאהיה פנוי וזמין. משך תקופה של כששה שבועות חייתי אפוא כמעט בלי הפסק על תזונה שבה אכלתי את מלותי שלי – תזונה שלא ערבה לחיכי גם לא השׂביעתני. אחרי הכל, את כל זה כבר קראתי. ובכל־זאת עוררה התנסות זו מספר מחשבות, שאחדות מהן כללתי ופירסמתי במבואות חדשים; באחרות אשתף כאן את קוראי.

 

המקור    🔗

החשוב בשלושת הספרים – והיחיד שבו אדון פה – היה הישן שבהם: הערבים בהיסטוריה, שראה אור לראשונה ב־1950. ומעשה שהיה כך היה: בתחילת אוגוסט 1946 קיבלתי לפתע פתאום מכתב שמילאני שמחה שאי־אמון בצדה. המכתב בא מאת ההיסטוריון הגדול והמפורסם סיר מוריס פוויק (POWICK), הפרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת אוקספורד והיסטוריון דגול מאד של ימי־הביניים. אולי יתמה הקורא עכשיו, כמו שתמהתי אני אז, מדוע היה היסטוריון של ימי־הביניים הפרופסור להיסטוריה של העת החדשה. בזמנו הוסבר הדבר בכך שבאוניברסיטת אוקספורד תולדות העת החדשה פותחות בנפילתה של רומא.

המכתב מאת סיר מוריס הכיל הזמנה. הוא נתמנה עורך כללי, כך אמר, לסדרה חדשה של ספרי־היסטוריה קצרים שיופיעו בבית־ההוצאה האצ’ינסון, והוא שאל אותי ממש (וכאן אני מצטט ממכתבו) אם אהיה “מוכן לכתוב ספר קצר של 60,000 מלה על הערבים בהיסטוריה” (את השם לספר, עיניכם הרואות, נתן הוא). הוא צירף מסמך המתאר בלשון כללית מה עניינה של הסדרה, והסביר ביתר פירוט מה הוא רוצה ממני. שוב אני מצטט:

(זו הלשון של 1946, ואל לנו להבינה שלא כהלכה). בהמשך דבריו אמר סיר מוריס שאם אני “נוטה לקבל את ההצעה הזאת”, הרי “ישמח לקבל איזו הצגת־דברים באשר להיקפו וגישתו של הספר כפי שאתה רואה זאת”. בתשובתי, כמובן, נענינתי להזמנה בהתלהבות, והגשתי את התוכנית הכללית שאותה ביקש.

שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לי סיר מוריס מכתב שני ובו הביע את שביעוּת־רצונו מנכונותי לכתוב את הספר “על הערבים”, והוסיף עוד כמה עצות:

כעבור ימים אחדים הביא לי הדואר מסמך מדהים עוד יותר: חוזה אמיתי מאת מו"ל אמיתי עם הבטחה למקדמה, על הסכום האגדי של 75 לי"ש, שישולם עם מסירתו וקבלתו של כתב־היד המוגמר. והנה, סכום של 75 לי"ש אולי אינו עושה רושם גדול כיום, אך בזמנו די היה בו לקנות לי ירח־דבש שלם בשבדיה, ובכך לאפשר לי להימלט מחומרות הצנע של בריטניה הבתר־מלחמתית ולהתענג בחטף על מותרותיה של נייטרליות. אולי יקבל הקורא מושג־מה אם אציין שהמשכורת שקיבלתי קודם כאשר אך נתמניתי עוזר־מרצה היתה 250 לי"ש לשנה, ושלעת הזאת הגעתי לסכום הנעלה של 600 לי"ש בשנה. מקדמה זו ציינה אפוא שינוי ממשי במצבי הכלכלי.

כשאני מביט עכשיו לאחור, כעבור יותר ממחצית המאה, עדיין שני דברים מדהימים ומביכים אותי: האמון שנתן בי סיר מוריס בשיגור ההזמנה הזאת, ועזות־הנפש שלי עצמי בקבלתה. אחרי ככלות הכל, עדיין הייתי צעיר מאד לכתיבת “חיבור קלאסי”, ועדיין הייתי מתחיל יחסית במקצוע שלי, והספר הזה, על־פי תיאורו של סיר מוריס, דומה היה יותר לספר מן הסוג שאותו יש לכתוב לאחר תקופת־חיים שלמה של מחקר, של הוראה, של הגות. אמת שכאשר קיבלתי את הזמנתו של סיר מוריס כבר הייתי מורה אוניברסיטאי שמונה שנים, מאז נתמניתי בראשונה לשמש בבית־הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, אבל רק שלוש שנים מתוך אותן שמונה ביליתי בפועל בהוראה אוניברסיטאית: את שתי הראשונות והאחרונה. שאר אותה העת הייתי בחופשה זמנית ללא תשלום והועסקתי בתפקיד מלחמתי – צבאי ואחר. שירותי המלחמתי השאיר לי ידע אינטימי אבל מצומצם מאד בייחודו לגבי אי־אלה היבטים של המזרח התיכון בהווה, אך הוא גם השאיר את כישורי האקדמיים, כחוקר וכמרצה כאחד, במצב מדולדל ועגום.

כשהגיע מכתבו של סיר מוריס רק התחלתי ללמוד מחדש את אומנותי. פירסומַי היו מיזעריים; הם כללו גירסה מקוצרת של עבודת־הדוקטור שלי, שפרט לקיצורה לא ידעה שום שיפור נוסף, ופורסמה לא משום שהיתה מוכנה לפירסום אלא משום שעמדתי לצאת למלחמות וּועדת־הפירסומים של אוניברסיטת־לונדון זימנה לי הזדמנות שאותה שעה יכלה בהחלט להיות אחרונה. מחוץ לתיזה פירסמתי עוד כמה זוטות; לא אכנס כאן לפרטים שכן אחדות מהן מעוררות בי בדיעבד מבוכה יותר מאשר גאווה.

מדוע־זה אנוכי? הסיבה שבגללה שלח סיר מוריס את ההזמנה הזאת לי ולא לאיש זולתי ודאי שלא היתה המוניטין שלי, שבעת ההיא כאיִן נחשבו, ובצדק, אלא המלצתו של מי שהיה מורי בעבר, הפרופסור ה.א.ר, לימים סיר המילטון, גיבּ. הסיבה שבגללה העדיף פרופסור גיב אותי על כל תלמיד אחר מתלמידיו והמליץ עלי לפני סיר מוריס ידועה היתה לי. פעמים רבות אמר לי שככל הידוע לו הרי אני ההיסטוריון המקצועי הראשון בבריטניה שלמד ולימד היסטוריה ערבית, וכי להוציא עוד איש אחד, צרפתי בשם קלוֹד כאהן, שאליו התוודעתי ברבות הימים, סבור היה שאני, מן הסתם, היחיד בעולם המערבי. פרט לזה, אמר, הרי את ההיסטוריה של הערבים ושל שאר עמי המזרח התיכון מלמדים – אם בכלל – מזרחנים שהתמחו במקצועות הבלשנות או התיאולוגיה או בשתיהן אלא שהם חסרים את כישורי ההיסטוריון המקצועי, או שמלמדים אותם מורים להיסטוריה קיסרית או דיפלומטית, שאינם יודעים כלל ערבית וממילא אין להם מושג במקורות ובספרות המצויים באותה לשון בלבד.

לדעתי החמיר גיבּ קצת עם עצמו ועם כמה מלומדים אחרים – שמות כגון כריסטיאן סנוּק הוֹרגרוֹנייה ויוליוס ולהאוּזן עולים בזיכרון מיד – שהיו ערביסטים טובים ושלדעתי היו היסטוריונים במלוא מובן המלה. אבל במובן המצומצם, של איש בעל סממנים מקצועיים של היסטוריון – תואר מכובד בהיסטוריה או שווה־ערך לזה, ומשרה שלמה במחלקה להיסטוריה, מסתבר שצדק כשאמר שקלוד כהאן ואני הננו היחידים. כהונתי כעוזר־מרצה ב"היסטוריה של המזרח הקרוב והתיכון", שנוצרה בסתיו 1938, היתה, ככל הידוע לי, המינוי הראשון בסוגו במחלקת־היסטוריה כלשהי, וזמן רב נשארה יחידה בסוגה. ורק עם ההתרחבות הגדולה של לימודי המזרח ואפריקה בשלהי שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50 למאה שעברה צצו הרבה משרות חדשות באוניברסיטאות בבריטניה, בארצות־הברית ובשאר מקומות בעולם המערבי. אני נשארתי חבר פעיל בבית־הספר להיסטוריה באוניברסיטת־לונדון עד 1974, שעה שעקרתי לפרינסטון, וזו פעם ראשונה נהייתי פרופסור לא להיסטוריה כי אם ללימודי המזרח הקרוב.

כתיבת הספר נמשכה שלושה חודשים; ההוצאה לאור היתה עסק אטי וקשה באותן שנים שסמוך לאחר המלחמה, והוא הופיע למעשה רק ב־1950. שני סנדקיו של הספר – סיר המילטון וסיר מוריס – הכריזו שהם מרוצים, ואני חשתי הקלה עצומה. הספר זכה לביקורות נרחבות וחיוביות ביומונים ובשבועונים באנגליה, ולאחר־מכן בכתבי־עת למדניים גם שם וגם בחוץ־לארץ.

במיוחד רוויתי נחת מן העובדה שבכללו של דבר זכה הספר לקבלת־פנים ידידותית בעולם הערבי. אחד ההיסטוריונים המצרים הבולטים בעת ההיא, שפיק ע’רבּאל, הקדיש לו בפועל־ממש שידור ברדיו, שאחרי־כן נתפרסם כמאמר, שבו הצביע עליו (ודבר זה יש בו משום אירוניה מתוקה) כדוגמה לתרומה רבת־הערך שיכולה הלמדנות המזרחנית לתרום להבנת הערבים את מורשתם על־ידי כך שהיא מציגה את ההיסטוריה שלהם בהקשר היסטורי רחב יותר, שבעת ההיא כמעט לא היה מוכּר להם. הספר אפילו תורגם לערבית בידי שני היסטוריונים ערבים מכובדים, נבּיה פארס ומחמוד זייד, וראה אור בבית־ההוצאה הקרוי בשם האופטימי דאר אל־עלם לאל־מלאיין (מדע למיליונים) בביירות. למרבה ההפתעה הכליל אותו משרד־האינפורמציה של הליגה הערבית בוושינגטון ובניו־יורק ברשימה התמציתית של מקראות מומלצים לאמריקאים המבקשים להוסיף דעת על הערבים וקורותיהם. הוא תורגם בעוד כמה ארצות מוסלמיות, לתורכית, מאלאיית ואינדונזית, כמו גם לסינית ויפאנית, ללשונות שונות במזרח אירופה ובמערבה, ולמעֵט הפרק האחרון – לעברית (שתי סיבות שונות נמסרו לי להשמטת הפרק האחרון מן התרגום העברי: אחת היתה שכּלה ממונו של המו"ל; השנייה שהפרק האחרון לא מצא חן בעיניו. אינני יודע אם זו היתה הסיבה האמיתית; אולי שתיהן). אחת התגובות המפליאות יותר היתה הודעה מן המו"ל היוגוסלבי שלי שעומדים לרשותי 40 דינרים בבנק בזאגרבּ שאני רשאי לגבּותם בכל עת שתהיה נוחה לי. למעשה לא הספקתי לגבּותם מעולם.

בשום פנים איני יכול לומר שהספר התקבל בברכה בכל מקום. מיהרו לאסור אותו ברפובליקה של פאקיסתן, שעתה־זה קמה, בגלל איזכור זלזלני של הנביא שאותו ציטטתי מדאנטה כדוגמה למשפטים־הקדומים ולצרות־האופק של ימי־הביניים האירופיים. המדובר בפיסקה המפורסמת (התופת, כ"ח, 35) שבה פוגש דאנטה במסעיו בגיהנום את הנביא המוּקע כ־seminator de scandalo e di scisma. בתקופה מאוחרת יותר הותקף הספר שוב, בפרט, ובעצם בעיקר, על־ידי מייצגיה של אסכולת האפּיסטמולוגיה החדשה, מטעמים דומים בכובד־משקלם.

נראה שהמקור האנגלי זכה לקוראים רבים ולחמש מהדורות, ולמספר גדול בהרבה של הדפסות חוזרות. כאז כן עתה, למען היושר, עודני תמה על הצלחתו ושרידתו הנמשכת של הספר, ולעתים אפילו (ודבר זה אולי יעשה רושם משונה על הקורא) נרגז קצת. היה זה ספר שלמדן צעיר, חסר־בשלות וחסר־ניסיון, כתב אותו בשלושה חודשים. מאז, אחרי הכל, כתבתי דברים אחרים, שהתבססו על מחקר מעמיק יותר וידע רחב יותר, שהיו פרי יתר ניסיון (ואני מקווה גם פרי של יתר חוכמה), ומשך הכנתם של אלה נמדד לא בחודשים אלא בשנים ואפילו בעשורים. אולם עד לזינוק הפתאומי של התעניינות הציבור בעניינים אלה לאחר ה־11 בספטמבר, לא התקרב אף אחד מהם ולו במעט לפופולאריות הנמשכת של חטאת־נעורים זו שלי.

מן האמור למעלה ברי לי שהקורא יסכים כי במידה רבה הצליח הספר הודות להדרכתו התחילית של סיר מוריס פוויק, שהוליך אותי כביכול בדרך הישר, נתן לי דחיפה, ואחר־כך הניח לי למצוא את דרכי בעצמי. אריכות־ימיו נובעת בעיקר, כך אני מניח, מן המחסור בספרים מתחרים העוסקים בהיסטוריה ערבית באותה מידה של קיצור ועל אותה רמה של הכללה.

 

התיקון    🔗

ככל שעבר הזמן פחתה והלכה שביעות־רצוני ממה שכתבתי בשבועות האחרונים של 1946 ובחודשים הראשונים של 1947. המו"ל הוציא את הספר שוב ושוב, ולקראת כל הדפסה חוזרת הציע לי להכניס קצת שינויים. השינויים שיכולתי להכניס היו מצומצמים מאד. המו"ל עמד על כך שישמור את הסדָר, ולכן היתה כל מחיקה מצריכה פיצוי והוספה, וכן להפך, ולכל שינוי המשפיע על אורכה של שורה צריך היה למצוא פיצוי לפני סוף הפיסקה. שורה אחת עודפת או חסרה יכלה להיות אסון שהֵדיו מתגלגלים עד סוף הפרק. גלוי־וברור שיש גבולות למה שאפשר לעשות תוך שמירה על הסדר הקיים. וכך ניתנה לי הזדמנות לתקן כמה אמירות שמסיבה זו או אחרת שוב לא היו נכונות. יכולתי, למשל, לעבור מתימן אחת לשתי תימן ולחזור שוב לתימן אחת, ולתקן את מספר המדינות־החברות בליגה הערבית לפי הצורך. שינויים כגון אלה היו קלים למדי. עלה בידי אפילו להכניס כמה שינויים נכבדים יותר על־ידי עשיית להטים במספר המלים או הסימנים בשורה אחת ולהוסיף איזה עידכון למדני, אבל כל זה היה מוגבל מאד. יכולתי גם לטפל בשינויים פשוטים – לציין, למשל, במהדורות רצופות, את הקמת הקהילייה־הערבית־המאוחדת ב־1958 ואת פירוקה ב־1961.

אחרי המהדורה הששית החליט בית־ההוצאה הלונדוני המקורי, האצ’ינסון, כי הוגדשה הסאה. במסגרת שׂידוד־מערכות כללי של פעילותו, שבו ניטשה כל הסדרה שכּללה את ספרי, הוגד לי כי לא יוסיפו להדפיס את הספר הזה. אז באה הוצאת־אוניברסיטת־אוקספורד בהצעה לקבל את הספר לידה, אך היא רצתה שאגש לתיקון יסודי. היא היתה מוכנה לסדר את הדבר כולו מלכתחילה, ולכן שוב לא הייתי כבול בשלשלות של סדָר כביכול. כך ניתנה לי הזדמנות לשוב ולבחון את הספר בצורה יסודית יותר ולגשת להתקנה מקיפה יותר.

כוונתו של בית־ההוצאה, ובתחילה גם כוונתי שלי, היתה לתקן בעיקר את החלק האחרון. אחרי הכל, הוסכם בינינו, בהיסטוריה הקדומה יותר לא חלו שינויים מופלגים. החלק המאוחר ביותר, זה שעוסק במאה ה־20, הוא שיזדקק ביותר לתיקון, שהרי רבות היו ההתרחשויות במזרח התיכון מאז החודשים הראשונים של שנת 1947. בתחילה הייתי שותף לדעה זו. אבל התברר שהרעיון שלפיו לא השתנתה ההיסטוריה הקדומה יותר לקוי היה מאד, כפי שצריך הייתי לראות מלכתחילה. משחזרתי וקראתי את הטקסט שכתבתי כמעט 45 שנים קודם לכן, התברר לי עד־מהרה שיידרשו עוד הרבה והרבה שינויים עד שאוכל להציג את המהדורה ביושר כ"מתוקנת ומעודכנת". ברור שהמו"ל לא היה מוכן להסתפק בפחות מכך. מטעמים מובנים רוצה היה לשווק את הספר שכבר התיישן בינתיים כמהדורה מתוקנת ומעודכנת, ויהיה עלי לכבד את המלים הללו. התוצאה היתה שורה שלמה של שינויים, כמעט בכל עמוד מעמודי הספר – סימן מעניין לשינויים המחקריים, האינטלקטואליים והלשוניים המתרחשים תוך קרוב למחציתה של מאה.

רבים מהשינויים היו מילוליים בלבד. היו בספר אפילו כמה מקומות שבהם צריך הייתי לשנות את הטקסט כדי לשמר את ההוראה המקורית שהרי הרבה מלים אנגליות שינו את הוראתן או אפילו את משמעותן. דוגמה אחת היא השימוש במלים “גזע” ו"גזעי". באנגליה של 1946 ו־1947 שימשו מלים אלו כמעט תדיר במקום שכיום ישתמשו במלים כגון אתניות או אתני. כאשר התגייסתי לצבא הבריטי ב־1940 קיבלתי טופס למלאו ובשורה אחת נכתב שם “גזע”. היתה זו פעם ראשונה שבה נתקלתי בכלל במלה גזע במכתב רשמי, ולא ידעתי מה רצונם של מחברי הטופס. (אילו התגייסתי לצבא הגרמני יודע הייתי מה כוונתם; אבל אני התגייסתי לצבא הבריטי ולא לגרמני). פניתי אל הסַמל הממונה ושאלתי אותו אם יוכל להסביר לי מה פירוש גזע, והוא נתן בי אותו מבט של חמלה השמור אצל סמלים לטירונים שעימהם צריכים הם להתמודד. הוא ניסה להסביר, אבל בעצם לא למדתי הרבה מן ההסבר שנתן. לכן שאלתי, “אם כן, האם אני צריך לרשום כאן יהודי?” “לא”, אמר, “זו הדת שלך. לא שואלים אותך שתי שאלות שונות שהתשובה עליהן אחת. על זה כבר ענינו. פה מדובּר בגזע שלך”. ואז אמרתי, “ובכן, מה?” אני מניח שכיום הייתי אומר לבן או קווקאזי, אבל בעת ההיא לא היה הדבר עשוי לעלות על דעתי. לבן היה צבע – או היעדרו; ופירושו של קווקאזי היה אנשים הקרויים בשמות כמו דז’וגאשווילי. ולכן הסביר לי, אט־אט ובזהירות, שבמה שנוגע לצבא הבריטי הרי יש ארבעה גזעים, ואני יכול לבחור כרצוני בין הארבעה: אנגלי, סקוטי, ולשי ואירי.

השימוש במלה גזע במובן זה בספר הרואה אור ב־1993 אולי היה מעליב, וחשוב מזה – מטעה. ברוב המקומות שבהם השתמשתי בשעתו במלים גזע או גזעי במהדורה המקורית החלפתי אותן באתני. המלה גזע נעלמה למעשה מן הספר, שהרי לא דיברתי על הבדלים בגזע במובן המודרני ה"מאוּמרק" של המלה, שהוא בעצם המובן האנתרופולוגי הישן, שעכשיו נעשה כללי.

עוד מלה אחת, “מעמד”, גם היא שינתה את תוכנה ואת משמעותה כאחד, הן בשימוש השכיח של זמננו והן בתפיסתי שלי. במהדורה הראשונה השתמשתי לעתים קרובות במעמד בצורות שכיום הן נראות רפויות ובלתי־מדויקות ולפרקים אפילו מגמתיות. השארתי אותה במקומה במקום שנראתה הולמת, אך ברוב המקומות שבהם נזקקתי בשעתו למלה מעמד החלפתי אותה במונחים אחרים – מדויקים יותר כאשר איפשרו זאת הנתונים, ספציפיים פחות כאשר לא איפשרו זאת.

יש עוד מלים ששינו או איבדו את משמעותן, ומלים שפשוט אינן באות עוד בחשבון. לפעמים, כמו שאמרתי, אפילו במקום שלא רציתי כלל לשנות את מובנן של מלים שהשתמשתי בהן ב־1947, מצאתי לנחוץ להחליף את המלים עצמן כדי למסור את אותה המשמעות ביתר דיוק לקורא הנוכחי.

משחזרתי וקראתי את הטקסט הישן צרם את אוזני בכמה מקומות השימוש בלשון שעכשיו נראתה לי (אם כי ברור שבזמנו לא נראתה כך) כבעלת הטייה אידיאולוגית; מונחים, צורות של מלים שהיו מקובלות ואופנתיות בעת ההיא אלא ששוב אינן מתיישבות עם הדעות של זמננו, לרבות – ביתר ייחוד – זו שלי.

כל אלה היו שינויים מילוליים. חשובים הרבה יותר היו אלו שהשפיעו על המהות. כמה וכמה סוגים היו בהם. סוג אחד אפשר לתארו במידה מתקבלת על הדעת כתיקונים, כלומר שינויים שתכליתם להתאים את הטקסט למצב הידע הנוכחי ולאקלים הדעות הנוכחי בקרב המלומדים. מאז ראה הספר אור לכתחילה ב־1950 שקדו הרבה מלומדים בהרבה ארצות על רוב הנושאים והתקופות הנדונים בו, ואם לצטט את דרישותיה של אוניברסיטת לונדון למתן תואר דוקטור, תרמו לידע “על־ידי גילוי נתונים חדשים והשגת תובנות חדשות”, ולפיכך שינו מבחינות רבות־ערך את תפיסתנו לגבי העבר הערבי. מובן מאליו שחייב הייתי להתחשב בזה בספר המשוּוק כמתוקן ומעודכן.

חלק לפחות מתכליתה של התקדמות המחקר בהיסטוריה, כבשאר תחומים, הוא להבהיר מה שהיה סתום. אבל חוקרי ההיסטוריה המוסלמית של ימי־הביניים יבינו לרֵעי כשאני אומר שלעתים קרובות מאד התוצאה היא שנסתם מה שהיה ברור לשעבר. בכמה נושאים הידע שלנו מתמעט משנה לשנה ככל שהלמדנות והמחקר מתקדמים, ככל שהשקפות מקובלות בדרך־כלל מותקפות זו אחר זו, עד שנשאר שטח הזרוע היפותיזות והנחות שנהרסו או הועמדו בסכנה.

כאשר כתבתי את הפרק שלי על הנביא ב־1947 (מן המפורסמות הוא שספר על הערבים הכרח שיחזיק לפחות פרק אחד על הנביא) היו הרבה חילוקי־דעות בין המלומדים לגבי המהימנות של מסורת זו אחרת, של נרטיב זה או אחר, אבל המיתאר הרחב של פרשת חיי הנביא, כמו גם של מעשיהם והישגיהם של חבריו ויורשיו, מקובל היה בדרך־כלל. כאשר כתבתי בעת ההיא היה לאל־ידי להציג את התקדמות האסלאם בצורת נרטיב של אירועים ולנסות אחר־כך לפרש את משמעותה במסגרת ההיסטוריה הערבית המוסלמית והכללית. בעת ההיא תם הייתי ולא ידעתי מאומה על קבוצה של מלומדים איקונוקלאסטיים בברית־המועצות (קלימוביץ', בלאייב, טולסטוב ואחרים), שעוד לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה התחילו להטיל ספקות במהימנות ההיסטורית של הקוראן ובאמיתות ההיסטורית של הביוגרפיה הנבואית, ושאחדים מהם הטילו ספק אפילו בקיומו ההיסטורי של הנביא עצמו. לימים, כמובן, התפתחה בעולם המערבי ביקורת דומה ואפילו קיצונית יותר, ואף שאין אנו חייבים להיספח אל המבקרים הקיצוניים יותר, ברור ששוב אין אנו יכולים להוסיף ולהחזיק בחדווה בנרטיב מן הסוג שתקין היה עד לעת ההיא.

המחקר הביקורתי הקיצוני העמיד בסימן־שאלה מקור אחר מקור, נרטיב אחר נרטיב. במסה היסטורית קצרה אך רחבת־טווח מסוג זה לא תהיה אפשרות – גם לא יהיה זה הוגן – לבדוק את טיעוני המבקרים הקיצוניים של ההיסטוריה האסלאמית הקדומה, אך עם זאת גם אי־אפשר להתעלם מהם. עניינים שהוצגו לשעבר כדעות עובדתיות פשוטות יש להציגם עכשיו בצורה מהוססת יותר, היפוטתית יותר. גם אם אי־אפשר פשוט להשמיטם, אף שתהיה זו הדרך הקלה לטפל בדבר, כי חשיבותם והשפעתם עומדות בעינן. העבר כפי שהוא זכור, העבר כפי שהוא נתפס, העבר כפי שהוא מסופר, עדיין הוא כוח אדיר, לעתים מכריע, בדימוי־העצמי של חברה ובעיצוב מוסדותיה וחוקיה, גם אם לאחר מאות־שנים קמים היסטריונים בארצות מרוחקות ומוכיחים כי בבסיס העובדתי שעליו הוא נשען הדמיון עודֵף על העובדות.

מסתבר שזהו החשוב בשינויים העיקריים הנובעים מן המחקר ההיסטורי שהייתי חייב להתחשב בו, ומן־הסתם גם השינוי החשוב ביותר: להשאיר פרק על הנביא, תוך שימור חלק רב ככל הדרוש מן הנרטיב המסורתי כדי שנוכל להבין את תפיסת המוסלמים עצמם את עברם, בלי שאתחייב אני עצמי כמסַפר לאמירות הצהרתיות פשוטות רבות מדי.

עוד השקפה הטעונה תיקון היתה זו שנוגעת לתפקידם של הערבים־למחצה בממלכה האסלאמית הקדומה. בתקופה מסוימת היתה הנטייה לחלק את האוכלוסייה המוסלמית של הממלכה הקדומה לערבים ולמתאסלמים הלא־ערבים, אלה המכונים מוואלי. ב־1947 ייחסתי גם אני, כאחרים בעת ההיא, חשיבות מועטה מדי לקבוצה אחרת – הערבים־למחצה, אותה אוכלוסייה קטנה אך מהירה בגידולה של מי־שהיו בנים לאב ערבי ואֵם שאינה ערבייה. ניצולן של זכויות הכיבוש על־ידי הכובשים העמיד עד־מהרה מספר ניכר של אנשים כאלה. הללו, שמצד האב השתייכו לאצולה הקונקוויסטאדורית השלטת ומצד האם לאוכלוסייה כבושה ומשועבדת, היו קבוצת־תָווך חברתית חשובה ביותר. באמצע המאה השמינית כבר בטלה כמעט ההבחנה בין אלה לבין “הערבים הטהורים”, ואפילו הכליפה היו עכשיו לא בניהן של גבירות ערביות בנות־חורין אלא בני שפחות ופילגשים נוכריות. אך בתקופת הכיבושים מילאו הערבים־למחצה תפקיד בעל חשיבות מסוימת, שהיסטוריונים קודמים, כולל אותי, לא העריכו אותו כערכו.

ספק אם צריך אני להוסיף על רשימה זו של מחקר ותיקון את העבודה המקיפה שנעשתה על העולם הערבי בתקופה העותמאנית – נושא שבזמן שכתבתי, בטרם ייפתחו הארכיונים העותומאניים, כמעט לא נגע בו איש.

קטיגוריה שנייה של שינויים נבעה לא דווקה מהתקדמות המחקר אלא מדבר אישי יותר באופיו – והוא התפתחות השקפותי, תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלי עצמי. אחרי הכל, הרי זה ספרי שלי – אני כתבתי אותו, שמי מתנוסס על עמוד־השער, וממילא מעצבים אותו הדברים שהעסיקו אותי עצמי אז והדברים השונים המעסיקים אותי כיום.

בדיעבד היתה לי הרגשה שהפרזתי בהקצאת המקום לתנועה האסמאעילית. האסמאעילים היו לי, שמא נאמר, כעין דיבוק. את עבודת־הדוקטור שלי עשיתי עליהם; הניסיון הראשון שלי בעבודת־שדה נעשה בכפרי האסמאעילים בסוריה; ומחוץ לזה עשיתי את עיקר עבודתי המוקדמת בקשר לאסמאעילים, ובעיני היו אלה בזמנו דבר חשוב מאין כמוהו בהיסטוריה הערבית. לכן הקדשתי להם ספר שלם, והם נטו להסתנן מאותו פרק אפילו למקומות אחרים. השעה היתה כבר מאוחרת מכדי לעשות הרבה בעניין זה. ודאי ששׂידוד־מערכות עד כדי השמטתו של פרק שלם היה עניין קשה מדי, אך בכל־זאת ניסיתי לכונן איזה יחס טוב יותר בין האסמאעילים לשאר יסודות בתולדות העת ההיא.

אם החשבתי מדי את האסמאעילים, הרי היו נושאים אחרים שאותם – בהשקפה־לאחור – נראה היה לי כי החשבתי פחות מדי, ובמהדורה החדשה ניסיתי להמציא לכך תקנה. אפשר לטעון (ונדמה לי שיהיה עלי להודות כי יש בזה מידה של אמת) שפשוט מחליף הייתי את הדיבוקים הישנים שלי בדיבוקַי הנוכחיים. העבדות, למשל, כמעט לא הופיעה במהדורה הישנה ואילו בחדשה תפסה מקום בולט בהחלט. אך שוב נדמה לי שדבר זה לא די שהוא בלתי־נמנע אלא הוא גם סביר בהחלט.

יש עוד הרבה דברים אחרים בהיסטוריה הערבית, ובתחומים אחרים בכלל, ששוב לא ראיתים, ובעצם גם אינני רואה אותם עכשיו, כדרך שראיתים ב־1947. היה זה ודאי כישלון גמור ודבר חסר־שחר מכל־וכל אילו ניסיתי לשכתב את הספר כפי שעתיד הייתי לכתוב אותו כעבור 45 שנה.

אכן, כעבור שנים אחדות, נחה עלי הרוח לנסות את ידי בפיתוח השקפה רחוקת־טווח יותר על נושא רחב יותר בספרי המזרח התיכון: היסטוריה קצרה של אלפיים השנים האחרונות, שראה אור לראשונה ב־1995. מטרת התיקונים של הספר הישן יותר היתה צנועה יותר: לסלק אמירות שעכשיו נראו לי בלתי־סבירות, לנקוט לשון זהירה במקום ששוב לא הייתי בטוח ככל שהייתי לפני מחצית המאה (ודבר זה כוחו יפה לגבי כל דבר בעולם הזה ובעולם הבא), ולהוסיף חומר חדש במקום שהיה בו צורך כמדומה להצגת תמונה מאוזנת. משתי הבחינות הלכתי בדרך של הוספה, של השמטה ושל תיקון בעודי שומר על המבנה המקורי של הרצאת־הדברים והניתוח.

בראשית דברי אמרתי כי הרעיון המקורי של בית־ההוצאה ושלי היה לעדכן את הערבים בהיסטוריה במובן של שיכתוב החלקים העוסקים בהיסטוריה המאוחרת יותר ובמאורעות הזמן הזה. גלוי־וברור ששינויים גדולים התחוללו בעולם הערבי ומעבר לו במרוצת השנים שחלפו מאז נכתב הספר וראה אור לראשונה. המאורעות האלה חשובים כשלעצמם, ואחדים מהם לפחות חייבו דיון. חשובים הם מבחינה אחת נוספת, והיא הדרך שבה הם משפיעים על תפיסת העבר והצגתו. שיגרת לשון היא לומר שאנו משתמשים בעבר כדי לשפוך אור על ההווה ואולי על העתיד; נכון הוא, אם גם עומדים על כך פחות, שלפעמים אנו משתמשים בהווה כדי להאיר את הבנת העבר שלנו.

יורשה לי להדגים זאת בכמה דוגמות. ב־1947, כשגמרתי את הספר הזה, עדיין לא התחילה המלחמה הקרה; ב־1992, כשהכנתי את המהדורה החדשה, כבר חלפה־עברה. כאשר השקפתי לאחור על הפרק שלי בדבר ערב הטרום־אסלאמית בהכרח התחוורו לי ההקבלות בין מצבו של המזרח התיכון המודרני בין שתי מעצמות־העל היריבות למצבו של חצי־האי הערבי בין ביזנץ לפרס, כשבעיקרו היה מחוץ לשליטתה הישרה של איזו משתיהן אבל במובנים הרבה הושפע מן המאמצים האסטרטגיים, המסחריים והדיפלומטיים המתחרים של שתי מעצמות־העל של הזמן ההוא – במלחמה, בשלום, ושוב במלחמה. השפעת התחרות ביניהן על חצי־האי הערבי עוררה מחשבות חדשות על סיומה של המלחמה הקרה ועל התוצאות המסתברות לגבי המזרח התיכון. וכשאנו מסתכלים במצב הנוכחי עשוי הדבר גם לסייע בהשגת הבנה טובה יותר של מה שהתרחש בחצי־האי ערב לפני הופעת האסלאם.

נושא נוסף שבו יכולים המאורעות של הזמן האחרון והזמן הנוכחי לסייע בשיפורה של הבנת העבר הוא חשיבותם היחסית של גורמים סוציו־כלכליים ואתנו־לאומיים. במאה הי"ט, אותו עידן של ליברליזם ולאומיות, הניחו המלומדים בדרך־כלל שהמאבקים הגדולים של הכליפות המוקדמת היו לאומיים ביסודם: במיוחד הלאומיות הפרסית במרידתה נגד השליטה הערבית. עד שכתבתי את הספר הזה כבר ננטשו הרעיונות האלה בדרך־כלל וכמעט כולנו בטוחים היינו שהלאומיות אינה חשובה ביותר, שהאתניות היא בעלת חשיבות משנית, שהדבר החשוב באמת הוא הגורמים הכלכליים והחברתיים. ובכך, יחד עם רוב האחרים בזמנו, הצגתי גם אני את המאבקים המוקדמים האלה במונחים סוציו־כלכליים בעיקרם. כשהסתכלנו בעולם ב־1992, מי היה אומר שהאתניות אינה חשובה? מי יכול היה לומר בוודאות שהגורמים הסוציו־כלכליים חשובים יותר ומכריעים יותר מקשרי־נאמנות אתניים – ואפשר להוסיף, דתיים? כאן שוב היתה לי הרגשה שנדרש איזה תיקון.

ההיסטוריה הערבית יש בה קשת רחבה של התנסויות שבהן אדם יכול להפליג בתרגיל הרגיל של הסתכלות בעבר כדי להסתייע בהבנת ההווה ואפילו להתכונן לקראת העתיד. בעבר הערבי יש לנו מבחר נפלא של מאורעות רלוואנטיים לכאורה: פלישות מצפון, מדרום, ממזרח וממערב; נצחונות ומפלות; התעצמותו ודעיכתו של הכוח הקיסרי, זה שלהם וזה של זולתם; פריחתן וקמילתן של תרבויות; מתחים והרפּיות בשינוי הכלכלי והחברתי. לא פחות חשובים מבין לקחי העבר הם הדברים שלא אירעו – השינויים שנהדפו או שנוסו בלי הצלחה, המהפכות שכּשלו, או, בביטוי שאול, הדרכים שלא הלכו בהן.

המאורעות של עשרות־השנים האחרונות הוכיחו בבהירות מסנוורת את השפעתו של השינוי הטכנולוגי, בשלום כבמלחמה; ואת המחיר שמשלמים הנחשלים מאחור. עכשיו יכול הדבר לסייע לנו בהשגת הבנה טובה יותר מקודם לגבי השפעתו של נשק חם בשלהי ימי־הביניים ובראשית העת החדשה בעולם האסלאמי של המזרח התיכון ולגבי התוצאות הפוליטיות של האיחור והרתיעה באשר לאימוצו של נשק מודרני. מהפכת התקשורת של זמננו ותוצאותיה שפכו אור על סתירה אחת נוספת בעבר הערבי והאסלאמי: ההתקבלות המהירה והמוקדמת של הנייר – יבוּא מסין, שאיפשר ייצור מהיר וזול־ביחס של ספרים מתקיימים יותר והשפיע לא רק על הספרות והמדע אלא גם על המימשל והמסחר; ולאחר הנייר, ההשתהות הממושכת בהתקבלות הדפוס והרתיעה מקבּלתו. בחירות חברתיות מסוג זה חשובות לא פחות, ולעת הזאת הן נראות רלוואנטיות פי כמה וכמה, ממאורעות מסעירי־עולם כמסעי־הצלב וכיבושי המונגולים.

מכל הדפים במהדורה המקורית אלה שאבד עליהם הכּלח ביותר היו, כמובן, אלה שבעת כתיבתם היו המעודכנים ביותר – הדפים האחרונים שעסקו במאורעות הזמן האחרון וההווה. הללו מתיישנים במהירות רבה, אפילו בפרק־הזמן הקצר שבין קריאת ההגהות להוצאה־לאור. הפעם נזהרתי יותר. שיכתבתי, כמובן, את הדפים האחרונים האלה כדי לעמוד במידת־מה על השינויים הכבירים שהתרחשו בעולם הערבי מאז הופיעה המהדורה הראשונה, אך לאחר שהפכתי קצת בדבר החלטתי שלא להכליל אפילו את התקציר הזעום ביותר של קורות הזמן האחרון וההווה. באזור ובתקופה של שינוי מהיר (ותכופות אַלים) דרוש ריחוק־מה לשם הערכה רצינית, ומתברר שכל ניסיון להדביק מאורעות חדשים נדון להתיישנות מהירה. העבר יציב קצת יותר.