(טרקלין המלכה איזבל. אורות ראשונים של בוקר זולפים מבעד לאשנבי-הצבעונין בכיפת הסיפון וכתמי זוהר מנומר משתרעים על רצפת-הבהט ועל קצות ספת-השן שעם הקיר. על סף הדלת הפתוחה עומדת איזבל על ברכיה לפני בתה הקטנה עתליה וידה מחליקה ברוֹך על תלתליה השחורים, כמבקשת להרגיע אותה.)

עתליה

(בתמימות ילדות ובחרדה:)

הָיָה הַקּוֹל כְּקוֹל שֶׁל תֹּף גָּדוֹל.

וְאַחֲרָיו תֻּפִּים, תֻּפִּים רַבִּים…

מִלְמַעְלָה בָּא הַקּוֹל…

(מביטה אל על ברעד.)

הַגִּידִי, אֵם,

הַאִם כָּמוֹנִי שֶׁרָעַדְתִּי

רָעַד גַם אַבָּא, וְגַם, אִמָּא, אַתְּ,

וְהָעוֹלָם כֻּלוֹ?

(דממת-רגעים.)

הֲתֵדְעִי?

בֵּין הַקּוֹלוֹת שֶׁל הַתֻּפִּים – פִּתְאֹם

פָּרַץ לַחֶדֶר אוֹר גָּדוֹל מְאֹד!

נִבְהַלְתִּי לְמַרְאֵהוּ: כְּמוֹ אֵשׁ,

אֵשׁ לְבָנָה מְאֹד – וּשְׁתֵּי עֵינַי

עָצַמְתִּי כִּי חָזָק הָיָה הָאוֹר!

וְאָז עַל הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁמִּסָּבִיב

דְּפִיקוֹת שָׁמַעְתִּי, כֹּה רַבּוֹת רַבּוֹת,

כְּמוֹ שֶׁל אֶצְבָּעוֹת, וּלְאוֹר-הָאֵשׁ

אֲשֶׁר נִדְלַק רָאִיתִי הַשְּׁמָשׁוֹת

כְּמוֹ בּוֹכוֹת כֻּלָּן: טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת

הִתְגַּלְגְּלוּ לְמַטָּה עֲלֵיהֶן,

טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ דְמָעוֹת גְּדוֹלוֹת…

איזבל

(מחייכת ומחליקה לראשה.)

בְּרוּכָה הֲיִי לִי, עֲתַלְיָה שֶׁלִּי,

עַל תֹּם נַפְשֵׁךְ, כִּבְשָׂה בָּרָה-קְטַנָּה.

וְאַתְּ הֵן לֹא זָכִית, מֵאָז לַאֲוִיר

עוֹלָם יָצָאת, לְסַעֲרַת בְּרָכָה!

(לעצמה.)

שָׁלֹשׁ שָׁנִים מֵאָז הוּשַׂם מַסְגֵּר-

קְלָלָה עַל פִּי מָרוֹם, וּשְׂרָף אִשִּׁים

הֻצַק לְאַגַּן שְׁחָקִים וַיְעֻלַּף

הַיְקוּם כֻּלּוֹ בְּאוֹר הַמְּאֵרָה

וַיִּשְׁטְפוּהוּ נְגֹהוֹת כְּלָיָה

וְתַלְאוּבוֹת!.. אֲהָהּ…

(מוחה דמעה.)

אַךְ מַה יָּבִין

לֵב לֹא יָדַע כְּאֵב וְדֵרָאוֹן

מִכָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן?!

(פונה שוב לילדה:)

שִׁמְעִי, בִּתִּי,

הֲלֹא סִפְּרָה לָךְ אוֹמַנְתֵּךְ אֶת דְּבַר

גִּשְׁמֵי הָאוֹן יָחֹן הַבַּעַל בָּם

אֶת אַדְמָתוֹ, עַל טַלְלֵי מְגָדָיו

אֲשֶׁר כָּל בֹּקֶר יְנַשְּׁקוּ-יַשְׁקוּ

פְּרָחִים צְמֵאִים?.. הַקּוֹל, חֶמְדַּת לִבִּי,

אֲשֶׁר שָׁמַעַתְּ, קוֹל הַבַּעַל הוּא

הַנֶּאְדָּרִי, קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל,

וְזֹה הָאֵשׁ – הוּא בְּרַק שִׁבְטוֹ הָעַז,

בְּצַוּוֹתוֹ עַל הֶעָבִים הַמְטֵר

בְּרָכָה לַכֹּל…

עתליה

וַאֲנִי, אִמָּא, אֲנִי

דִּמִּיתִי כִּי הַבַּעַל כֵּן יִגְעַר – – –

איזבל

אַךְ שְׁטוּת הָגָה לְבֵּךְ הַקָּט-הַתָּם!

כִּי מַה, בִּתִּי, לַבַּעַל אֶת הָאַף?

חַנּוּן הוּא וְרַחוּם וְלֹא יֵדַע

חָרוֹן!

(דממת רגעים.)

צְאִי עַתָּה אֶל הַגִּנָּה,

צִפֹּרֶת-חֵן קְטַנָּה שֶׁלִּי, צְאִי;

אֶל סַנְסִנֵּי תָמָר נְשׁוּק אוֹר-הוֹד

שְׂאִי עֵינֵךְ, וּלְקַשְׂקַשֵּׂי גִזְעוֹ,

נֶחְפּוּ זָהָב שָׁחוּט – אֶת מַבָּטֵךְ;

אֶל כָּל גִּבְעוֹל הָצִיצִי וּלְכָל צִיץ,

זוֹלְפֵי בְּשָׂמִים וָזֹךְ, וְאֶל רִקְמַת

טְרַף-עֵץ וּכְנַף-פַּרְפַּר – וּמַה תִּרְאִי?

שְׁלַל תַּכְשִׁיטִים וּפְאֵר – נִטְפֵי בְרָכָה:

פְנִינֵי גָבִישׁ וּפָז אֲשֶׁר עָדוּ

בְּבֹקֶר הַתְּחִיָה הָרַעֲנָן,

כִּי הָאֵלִים מוֹעֵד קָרְאוּ לַכֹּל –

לַיְקוּם וּלְכָל צְבָאוֹ, יִקְרַת נַפְשִׁי!

וְאֶת אָזְנֵךְ הַטִּי לְרַחֲשֵׁי

הָעַלְעוֹלִים וּלְזֶמֶר הַחוּגָה

בִּשְׁפֹךְ נַפְשָׁהּ גִּילָה מִצֶּאֱלֵי

אֱגוֹז וְזַיִת, וּלְזִמְזוּם כָּל זְבוּב,

וְאֶל אִוְשַׁת צַפְרִיר קַלִּיל-עַלִּיז,

וְאֶל אִבֵּי הַנַּחַל הַשּׁוֹקֵק

רְדִי וּשְׁעִי וְאָז תַּאֲזִין נַפְשֵׁךְ

הֶמְיַת תּוֹדָה בּוֹקַעַת וּפוֹרְצָה

מִלֵּב כָּל חַי לַבַּעַל, שַׂר בְּרָכָה – – –

(נושקת לראש הילדה.)

הֲנִשְׂגְּבוּ דְבָרַי מִבִּינָתֵךְ,

תַּמָּה שֶׁלִּי? אָכֵן, יָדַעְתִּי זֹאת.

צְאִי אֵפוֹא אֶל הַגִּנָּה, לְכִי

וּתְנִי בִּצְחוֹק קוֹלֵךְ, בְּשִׁיר שֶׁל גִּיל

אֲשֶׁר יִנְאֶה לְפִיךְ, שׁוֹשַׁן הַחֵן;

צְאִי וּתְנִי גַם אַתְּ הוֹדָיָתֵךְ,

בְּתֹם נַפְשֵׁךְ וּבְזֹהַר אִישׁוֹנֵךְ,

לְאֵם כָּל חַי אֲשֶׁר זִכָּה אוֹתָךְ

וַיְבִיאֵךְ אֶל זֶה הַיּוֹם…

(מלווה את הילדה בצאתה.)

עתליה

(קולה נשמע מבחוץ.)

שָׁלוֹם,

שָׁלוֹם לָךְ, אֵם… אֲנִי לַגַּן יוֹצֵאת.

(בשובה נשארת איזבל עומדת על עמדה למשך רגעים מספר, ממותחת אל המזוזה שמאחריה וראשה שמוט. לפתע, כנזכרת במשהו, סוגרת את הדלת וממהרת אל החלון הפונה מזרחה. בפתחה אותו פורץ רוח-בוקר לטרקלין ונאחז קלילות בתכריך-הבוץ האופף את גוה. אור-השמש מציף את עורה הלבן הניבט מפה ומשם מבעד לבּוץ בהפשיל הרוח את שולי התכריך. עם פתיחת החלון היא פונה לפינה מזרחית-דרומית, מקום שם מתנוסס פסל-שיש של אלילי צידון. היא קדה קידת-כבוד ומצחה נוגע בכן השיש האדום.)

איזבל

רֹאשִׁי, כְּתוּר הוֹד מַלְכוּת, אָשׁוּחַ דֹּם

בְּהַכְנָעָה וּרְתֵת לִפְנֵי רוּמְכֶם,

אֵלַי הַנֶאְדָּרִים בְּהוֹד וְעֹז,

מוֹסְכֵי סַם-זִיו אֶל פֶּקַע-לֵב כָּל חַי,

פּוֹקְדֵי כָּל גֶּפֶן בְּבִרְכַּת שִׁפְעָה,

בְּקֶסֶם-גֹּדֶשׁ כָּל שִׁבֹּלֶת פָּז,

כָּל גּוּשׁ וְרֶגֶב בַּעֲסִיס פְּרִיָּה,

וְאֶל טַבּוּר רִמּוֹן וּפֶטֶר-שֶׂה

וּגְבִיעַ בַּת-חַנָּה תַּזְלִיפוּן אַט

מֶרְקַח לְשַׁד מַפְרֶה, שְׂרָף-אוֹן נָהִיר…

(מותחת גוה ומביטה חוצה.)

הִנֵּה אַךְ תְּמוֹל וַאֲנִי עוֹמֶדֶת דֹם

עִם מַעֲקֵה הַגַּג, צוֹפָה דַרְכֵי

אַרְצִי הַלְּחוּכוֹת יָגוֹן וִיקוֹד,

רוֹאֶה תַּלְמֵי שָׂדַי עֻלְפֵּי שָׁרָב,

גִּלְבֹּעַ וְכַרְמֶל צְמֵאֵי פְרִיָּה,

וּבְלֶב דָּבְרֵי הָעֵמֶק הַצַּחִים

וּבְצֶלַע הֶהָרִים הַנִּשְׂרָפִים –

עֶדְרֵי בָקָר וְצֹאן כְּמִתְעַלְּפִים.

וְשַׁוְעַת-כֹּל עוֹלָה בִּדְוַי וּדְמִי

מֵרֵבֶץ-חַרְבוֹנוֹ אֵלַי, אֲהָהּ!..

אַךְ לֹא כְּאֵב הִכְפִּישׁ אָז אֶת רוּחִי,

בְּהַבִּיטִי עֲטֶרֶת הַגֵּאוּת

נִפְגַּעַת מֵאֶזְרוֹעַ-אֵל קָשָׁה;

וְלֹא מְרוֹרִים עִוְּדוּנִי בִּרְאוֹתִי

אֶת גֵּי-שְׁמָנִים דּוֹמֶה לְגֵי הִנֹּם…

לֵאלֹהֵי צִידוֹן עֵינַי אֶשָּׂא,

וּפֶתַע – מָה אֶרְאֶה מִפְּאַת הַיָּם?

הֲזֶה תְּבַלּוּל אֲשֶׁר עָלָה הַצְעִיף

אִישׁוֹן עֵינַי? הַמַּדּוּחִים אַבִּיט?

אַךְ לֹא! מִפַּאֲתֵי הַיָּם כַּף עָב,

כְּאוֹת מִבְטָח וּבְרִית, הוּשְׁטָה אֵלַי;

וְעוֹד אֲנִי עוֹמֶדֶת מִשְׁתָּאָה

וַיַּעַל רוּחַ וַיַּשֵּׁב מֻטּוֹת

הָעָב וַיְכַס קִדְרוֹן-מָטָר פְּנֵי כֹּל,

וַיְהִי הַקּוֹל גָּדוֹל וְעַז מְאֹד –

הַגֶּשֶׁם וְהֶמְיַת אוֹנוֹ – קְדוֹשִׁים!

(שוב פונה לפסל ומשתחווה.)

אֵיכָכָה תּוֹדָתִי אֶתֵּן לָכֶם,

רוֹדֵי מְרוֹמִים וּתְהוֹמוֹת יַחְדָּו?

(נופלת על פניה.)

(אחרי רגעי-דממה אחדים היא קמה, ניגשת לספה, שותה מן היין שבגביע-השוהם העומד על ההדוֹם. היא משתרעת על רפידת הספה כשזרועותיה שלוחות ימינה ושמאלה ורגליה פשוקות, כמפקירה עצמה. ראשה שקוע בכר-צבעונין והיא דומה לתועת-חלום כשידה הנשמטת מן הספה נתקלת במגילה-אגרת. היא תופסת אותה, שמה בה עיניה ופורצת בצחוק גדול וממושך.)

הוֹ מַה נּוֹאַל מַלְכִּי אַחְאָב הַתָּם

כִּי קְרָב בֵּין בַּעַל וֵאלֹהִים עָרַךְ

וְזֶה מוּל זֶה הִצִּיג עַל רֹאשׁ כַּרְמֶל

נְבִיאֵי הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה –

עִם אֵלִיָּה, אֶחָד נָבִיא אֲשֶׁר

נוֹתַר לָאֵל… הֲיִפָּלֵא אֵפוֹא

כִּי בַּעַל עַל הָאֱלֹהִים חָלַשׁ,

וּבְאַפּוֹ בָּקַע אֶת פֶּטֶר הֶעָבִים,

בְּרַעַם מָעֻזּוֹ וְאֵשׁ בְּרָקוֹ?

אֵין זֹאת אֲשֶׁר אָמַר הָאֱלֹהִים

עִם לְבָבוֹ: אָקוּם, אֱקֹּם מִיַּד

אִיזֶבֶל אֶת נְקַם בָּנַי אֲשֶׁר

הִכְרִיתָה הַמַּלְכָּה הָרְשָׁעָה.

וַיֶּאֱסֹר עַל אֱלֹהֵי צִידוֹן

אֶת הַמִּלְחֶמֶת: שִׁרְיוֹנֵי פְלָדוֹת

תָּלָה עַל רֶחֶם כָּל עָנָן לְבַל

יִתֵּן שִׁגְרַת גִּשְׁמוֹ לָאֲדָמָה,

וּשְׂדֵי כָּל עָב אָטַר וַחֲלֵב

אוֹנֵי מָרוֹם כָּלָא מֵהִנָּסֵךְ

אֶל פִּי כָּל פֶּקַע וְאֶל חֹב שָׂדַי.

שָׁנִים שָׁלֹשׁ כֵּן שְׂחוֹק-נָקָם חָמַד –

אַךְ לֹא יָנוּם קְדוֹשִׁי וְלֹא יִישַׁן

הַבַּעַל אֱלֹהַי, כִּי לֹא יָכוֹל

עוֹד שְׂאֵת אֶת שְׂחוֹק הָאֵל וְגַם גָּעַל

בְּמִשְׂחָקוֹ עִמּוֹ…

וּבָא הַיּוֹם!

(דממת רגעים.)

אַחְאָב פּוֹתֶה שֶׁלִּי! הַבְתֹם לֵבָב

דִּמָּה כִּי שִׂיחַ לוֹ וְשִׂיג לָאֵל

אֲשֶׁר יָדַע זִקְנָה בִּזְבוּל עָבָיו,

בְּהִתְיַצְּבוֹ בִּקְרָב עִם אֵל חַיִּים,

כַּבִּיר לְשַׁד וְנֶאְפַּד-אוֹן-וָהוֹד?

אָשׁוּבָה וְאֶקְרָא דִבְרֵי אַחְאָב

אֲשֶׁר כָּתַב אֵלַי בְּחִיל-חָפְזוֹ

בְּצָהֳרֵי שִׁלְשׁוֹם – אַחַר חָמַק

מֵאַפְלוּלִית אַפִּרְיוֹנִי עִם אוֹר

הַיּוֹם – וְנַעֲרוֹ אֵלַי שָׁלַח

וְהַמִּכְתָּב עִמּוֹ…

(קוראת וצוחקת חליפות.)

"…וָאֶאֱרַח

אֶל הַשָּׂדֶה לִמְצֹא אוּבָל… אוּלַי

נִמְצָא חָצִיר וְהֶחֱיֵינוּ אֶת

הַבְּהֵמָה… עוֹדֶנִי כֵּן עוֹמֵד

נוֹשֵׂא נַפְשִׁי בְּאֵלֶם וְעֵינִי

בִּדְמִי-דִמְעָה אֶל שַׁחֲקֵי מַעֲרָב

וּמְשַׁוֶּה נֶגְדִּי רַגְלֵי עָב רָץ

עַד מָה נָאוּוּ עַל הַרְרֵי מָרוֹם,

וּרְאֵה נְצָּב עָלַי שֵׁנִית, כְּאָז

מְאֵרָתוֹ שָׁלַח בָּאֲדָמָה,

אִישׁ הָאֵימוֹת, נְבִיא הָאֱלֹהִים,

הוּא אֵלִיָּהוּ. וַיִּחַר אַפִּי.

‘עוֹכֵר עַמִּי’ קָרָאתִי לוֹ, אַךְ הוּא

לֹא זָע, לֹא נָע, וְכֵן דְּבָרוֹ שָׁלֵו

לְעֻמָּתִי נָשָׂא: 'לֹא, לֹא אֲנִי

עוֹכֵר הָעָם, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית

אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם מִצְווֹת אֵל חַי

וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים זְנִיתֶם!'

וַיְצַו עָלַי לֵאמֹר: ‘שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי –’ "

(פוסקת מקריאה.)

הָהּ מוּג-לֵבָב! וּמַה פָּחַדְתָּ?

(ממשיכה לקרוא בצחוק:)

"… תְּנִי צַו אֵפוֹא, אִיזֶבֶל מַלְכָּתִי,

וּבָאוּ נְבִיאֵי הַבַּעַל חִישׁ

וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה עִמָּם

אֶל הַכַּרְמֶל לְהֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי

הָאֱלֹהִים בִּדְמוּת נוֹשֵׂא דְבָרוֹ.

הָחִישִׁי מַעֲשַׂיִךְ – –"

(זורקת האגרת מעל פניה.)

מוּג לֵבָב!

וּמַה יָגֹרְתָּ כִּי נִגְלָה לְךָ

עַל אֵם שָׂדַי נְבִיא הָאֱלֹהִים!

הַשְׁתֵּי עֵינָיו בְּךָ תָּלָה וַיִּיר

זִיקֵי-קָדְשָׁן בְּךָ, אֱנוֹשׁ פּוֹתֶה,

וַתִּבָּעֵת? וְהוּא בְּעַקְרַבֵּי

שְׂפָתָיו יִסֵּר אוֹתְךָ וְאֶת פָּנָיו

הֵעֵז אֶת הוֹד הַמֶּלֶךְ לְחָרֵף

בְּכַנּוֹתוֹ אוֹתְךָ עוֹכֵר הָעָם!

בֶּן-מָוֶת הוּא הָאִישׁ, הֲטֶרֶם זֹאת

תֵּדַע? שַׁלָּמָה לֹא הֵבֵאתָ לִי

רֹאשֵׁהוּ הַנּוֹעָז וְהַנִּשָּׂא

עַל עֹקֶץ כִּידוֹנְךָ – מַתַּת גְּבוּרָה

וְאוֹת שֶׁל נִצָּחוֹן לְמַלְכָּתְךָ,

אִיזֶבֶל חֶמְדָּתֶךָ! – אֱוִילִי,

הֵן הוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי אֲשֶׁר

מִתּוֹךְ יָדִי הַנְטוּיָה נִמְלַט

בְּהַכְרִיתִי מֵאֶרֶץ וְחַיִּים

אֶת מַעַרְכוֹת הַנְבִיאִים לָאֵל!

שְׁלַחְתִּים, שְׁלַחְתִּים אֵלֶיךָ, אַחְאָבִי,

כַּאֲשֶׁר בִּקַשְׁתָּ מֶנִּי לַעֲשׂוֹת!

אַךְ מִי נִצַּח בַּקְּרָב, מַלְכִּי כְּסִילִי?

(צוחקת צחוק-נצחון.)

הוֹ מַה נּוֹאַלְתָּ, אַחְאָבִי שֶׁלִּי!

אַךְ תּוֹאֲנָה בִּקַּשְׁתָּ בְּצֵאתְךָ

אֶל הַשְּׁדַמוֹת וְלַנְּחָלִים, מַלְכִּי,

כִּי לֹא אִיזֶבֶל הִיא וּתְרֻמֶּה!

הֵן לַנָּבִיא יָצָא לִבְּךָ בַּלֵּיל,

בִּנְדֹד מַרְגּוֹעַ מִלִבְּךָ וּשְׁנָת,

וַתִּפְגְשׁוֹ לְמַעַן תַּעַרְקוּ

יַחְדָּו אֶל הַכַּרְמֶל… אַךְ שָׁוְא,

אַחְאָב, חָרַשְׁתָּ אָוֶן בְּחֶבְיוֹן

לִבְּךָ וַתְּחַפֵּא מְזִמָּתוֹ,

לִקְשֹׁר עָלַי וְעַל אֵלַי, וַהֲלֹא

מִטֶּפֶשׁ-לְבָבְךָ לֹא נֶעֶלְמוּ

רָמַת הַיַּחַשׂ לִי וּפְאֵר גִּזְעִי:

אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידוֹנִים אָבִי,

נֶאֱמָן לַבַּעַל וּלְאוֹן-שִׂגְבוֹ!

נִצַּח הַבַּעַל אֶת הָאֱלֹהִים

וּמַעֲשֶׂיךָ אַךְ אֱלִיל וָרִיק,

אַתָּה וּנְבִיאֲךָ עַל הַכַּרְמֶל!

הֵן גַּם כְּתֹם מִטְרוֹת הָאֵיתָנִים,

בִּנְטוֹת כַּנְפֵי יוֹם תְּמוֹל, שָׁלַח עָבִים

קַלֵּי כָנָף עַל בָּמֳתֵי עוֹלָם

לִפְטֹר בִּרְכַּת קְסְמוֹ לָאֲדָמָה –

כִּי לֹא מָשַׁךְ חַסְדּוֹ וְלֹא יוֹסִיף

מִכְּלֹא בִּרְכַּת עֻזּוֹ מֵרַחְמָהּ…

(ניגשת שוב לחלון.)

אֲוִיר תַּבַל מְלֹא מֶתֶקְ-שִׁיר הַיּוֹם

וְחִיל-תּוֹדָה אֶת כָּל הַיְקוּם יֹאחֵז:

נִיב-אֵד מִגֵּי שְׁמָנִים הַשָּׁב לָנוּב,

וְהֵד הַמַּעְיָנוֹת הַנֵּעוֹרִים

בַּהֲרָרִים חוֹגְרֵי אוֹן-רֹן וָגִיל.

וְחַג קֹרָא לְרוֹם וּתְהוֹם יַחְדָּו –

חַג לֵאלֹהֵינוּ כִּי מְטַר-עֱזוּז

הִרְנִין כָּל חַי עֲלֵי הָאֲדָמוֹת!

הֵן כָּל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ רַעֲנַנּוֹת

עִם כָּל רוּחוֹת שָׁמַיִם אַרְבַּעְתָּן

רִנַּת לִבְלוּב תֹּאמַרְנָה וּתְחִיָּה –

מִזְמוֹר לָאֲשֶׁרָה וְשִׁיר לַבֵּל.

(אחרי רגעי-דממה ממושכים היא מתחילה להתהלך באולם אנה ואנה, מזקפת קומתה כשזרועותיה הארוכות והלבנות שלוחות אל מאחורי ראשה. כל עת לכתה נשואות עיניה אל כיפת-הסיפון המנומרה וחזה עולה ויורד גדוש-יצרים. לרגעים היא עומדת על עמדה, נושמת עמוקות, מהדקת עפעפיה ומתמתחת מלוא ארכה ומדובבת, כמתוך שכרון ועועים – בתחילה אט-אט וככל שתדבר תגדל הסערה שבקרבה.)

הִנֵּה הָפַכְתָּ, אֵל חַיִּים, נָוִי

לְנֵבֶל מִקְסָמִים וַתִּמְסְכוֹ

עִוְעֵי מַחְשָׁק וְשִׁכָּרוֹן עָרֵב,

אַךְ אֵי הַיָּד, בְּרוּכַת מָעֹז וָאֵשׁ,

כִּי תַךְ בְּמֵיתָרָיו בִּסְעָרָה;

הָאֶצְבָּעוֹת, דְּלוּקוֹת מִיקוֹד אוֹנִים,

תִּמְשֶׁינָה מִקִּרְבִּי רָן-יְצָרִים?

(שוקעת בהרהורים.)

שִׁלְשׁוֹם, בִּבְקֹעַ שַׁחַר-פָּז אֵלַי,

אֶל דְּמִי אַפִּרְיוֹנִי וְחֹם חֵיקִי,

יָצָא גַבְרִי בַּשֶּׁלִי לַעֲרֹךְ

קְרָבוֹ בֵּין בַּעַל וֵאלֹהִים… חָמַק

אַחְאָב – כְּסִילִי שֶׁלִּי! – וַאֲנִי עַרְשִׂי

הָרַעֲנַנָּה, מַאָז נְטוֹת הַלֵּיל,

רִפַּדְתִּי לְמִשְׁכָּבוֹ עִמִּי,

וָאֶקְרָאוֹ הַמְתֵּק סוֹד אֲהָבִים

עִם מַלְכָּתוֹ, אִיזֶבֶל הַיָּפָה.

הִצַּבְתִּי בִּדְמָמָה לְמַרְגְּלוֹת

מַלְכִּי טַנְאֵי-חִשְׁקִי וְהֵם גְּדוּשִׁים –

כִּבְעֵת הִגַּשְׁתִּי אֶת פִּרְחֵי בְתוּלַי

לְאֵלַת-הַחַיִּים בִּזְבוּל אָבִי

וָאֶתְגַּהֵר יוֹקְדָה אֶל אַחְאָבִי…

אַךְ הוּא אֶל שִׂיא כַּרְמֶל עָרַק, הַתָּם!

(שתיקה ארוכה של סערה פנימית, ובסופה – צחוק מהול תמרורים כנכנעת.)

אֲבָל שָׁכַךְ אַפִּי, אַחְאָב שֶׁלִּי,

וָאֶרְחָמְךָ… כִּי מָה אַתָּה בִּלְתִּי

אִם גֶּבֶר-שַׁעֲשׁוּעִים לְמַלְכָּתֶךָ?

לֹא מֶלֶךְ שֵׁם יִנְאֶה לְךָ; אֵין-יֵשׁ

בְּרוּחֲךָ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה –

לוּ גֶבֶר לִי תְּהִי וְלִי שָׂפָק!

אֶל חֵיק אִיזֶבְלְךָ שׁוּב חִישׁ מַהֵר!

רְאֵה, אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי לְךָ

בִּדַרְתִּי אַךְ לְמַעַן רַתֶּקְךָ

אֵלַי בְּמוֹסְרוֹת אַהֲבָתִי לְךָ…

בֵּינוֹת כָּרֵי מִשְׁיִי הָרַכְרַכִּים

עַל בּוּץ רוֹעֵף בְּשָׂמִים וְנִיחוֹחִים

אֶגְהַר לִפְנֵי גַבְרִי הַתָּם וְטוֹב,

סוּכַת תַּמְרוּק וְשָׁשַׁר וּמְסוּכַת

עִוְעֵי יִצְרִי… תְּקָפַנִי דְכִי חִשְׁקִי

וְכָל דָּמַי בִּי יִצְעֲקוּ בַּעְיָם:

אַיֶּכָּה, בַּעֲלִי אַחְאָב? הִנֵּה

כֻּלִּי שֶׁלְּךָ אֲנִי, שֶׁלְּךָ כֻּלִּי!..

נָאוּוּ צַעֲדֵי רַגְלַי בָּעֲכָסִים

וְרֹךְ-בִּטְנִי בַּקִּשׁוּרִים. בּוֹא-נָא

וּלְמוֹסֵרַי פִּתַּחְתָּ וּרְדִידִי

מַעַל עֶרְיַת גֵוִי תִּקְרַע יָדְךָ

וַתְּגַלֶּה חַמּוּק גָּמוּשׁ וָחַם,

וּבְאֶצְבְּעוֹת יְקוֹד בִּצְחוֹר בְּשָׂרִי

תָּלוּשׁ וּבְאוֹן תַּחֲפֹן אֶת תָּאֳמֵי

שָׁדַי הַמְרַטְּטִים בְּחֹם כָּלוּא,

כֶּאֱחֹז רִמּוֹן בָּשֵׁל אֲדֹם פָּנִים,

לָמֹץ מִפִּי-פִקְעוֹ תִּירוֹשׁ מַפְרִיא…

הָהּ, בּוֹאָה חִישׁ אֶל רֹךְ-רְפִידָתִי,

שְׂמֹאלְךָ אֶל תַּחַת לְרֹאשִׁי תִּתֵּן

וּבִימִינְךָ רִמְצֵי תַאֲנָתִי

מִיקוֹד חָזִי תַּחְתֶּה, אַחְאָב שֶׁלִּי…

יַין תַּאֲוָה וְאוֹן וְרָן חַיִּים

אֶמְזֹג בְּכָל גָּבִיעַ אֲשֶׁר לִי:

חַג הוּא לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה,

חַג נִצְחוֹנָם עַל אֱלֹהֵי עָבִים,

וְצַו יֵצֵא מִלְּפָנַי לֵאמֹר:

יֻגְדַּשׁ כָּל לֵב בְּגִיל וְכָל לָשׁוֹן

תְּפַךְ רִנָּה וְנֶסֶךְ שִׁיר וְעֹז

תִּמְלָא תֵּבֵל – כִּי מָצְאָה יַד בֵּל

לָאֵל – – –

(ברגע זה ממש מתפרץ אדם אל האולם. המלכה חשה להתעטף ברדידה אשר צנח מעל כתפיה בדברה. האיש הבא נופל על פניו עם בואו ומתקרב אל המלכה בזחילה כמתוך רצון יוקד לאחוז בשולי הרדיד ולקרבם אל פיו. המלכה נרתעת ואף רוקעת ברגלה.)

וּמִי אַתָּה, אֱנוֹשׁ חוֹפֵז,

כִּי לַמַּלְכָּה פָּרַצְתָּ כֵּן? דַּבֵּר!

הזר

אַל נָא, מַלְכָּה מְאֹד רָמָה, חֲרוֹן

אַפֵּךְ בִּי תְכַלִּי, אֲשֶׁר בֵּיתֵךְ

כֵּן פֶּתַע בָּאתִי. אַל נָא, הַגְּבִירָה,

מֵעַל פָּנַיִךְ תְּגָרְשִׁי עַבְדֵּךְ.

בְּאַהֲבָה רַבָּה אֶת שְׁמֵךְ אֶשָּׂא –

עַל כֵּן אֵלַיִךְ בְּחֶרְדַּת לֵבָב

אֶשָּׂא דָבָר, אִוִּיתִי לָךְ גַּלּוֹת –

וְהוּא, יָדַעְתִּי, עַד נַפְשֵׁךְ יִגַּע.

אֶת כָּל אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּעֵינַי

אֲסַפֶּר-לָךְ – שִׁמְעִי וּבִינִי לִי – – –

איזבל

אַךְ מִי אַתָּה, הָאִישׁ? דַּבֶּר-נָא חִישׁ!

וּמָה הַחֲרָדָה לִבְּךָ תָּבִיךְ?

וּמָה הַפַּלָצוּת תֹּאחֵז בְּשָׂרְךָ?

וּמַה דְּבָרְךָ זוּ עַד נַפְשִׁי יִגַּע?

הזר

לוּ תִשְׁמְעִי דְבָרִי עַד אִם כְּלִיתִיו!

איזבל

וְאֵי מִזֶּה תָבוֹא?

הזר

מִן הַכַּרְמֶל!

איזבל

מִן הַכַּרְמֶל? הַתְדַבֵּר אֱמֶת?

בּוֹא, קְרַב נָא וּלְמַלְכָּתְךָ סַפְּרָה

אֵיכָכָה קֶרֶן אֵלִיָּה גֻדְּעָה

וְרוּם-מִצְחוֹ עַד אָרֶץ שַׁח בִּגְבֹר

הַבַּעַל עַל הָאֱלֹהִים?

הזר

(נרעש ונפעם.)

אֲהָהּ,

כִּי לֹא כַּאֲשֶׁר תְּשַׁעֲרִי, מַלְכָּה,

בָּא גַם נִהְיָה! אֵיכָה לָךְ אֲסַפֵּר

אֶת כָּל אֲשֶׁר מָצָא עַל רוּם הָהָר

אֶת נְבִיאַיִךְ, אֵיךְ מֵימֵי קִישׁוֹן

גָּרְפוּ דְמֵיהֶם –

איזבל

דְּמֵי מִי, הַגִּידָה חִישׁ!

הזר

דְמֵי נְבִיאֵי הַבַּעַל, עַד אֶחָד!

איזבל

הַגִּידָה נָא: הֲכֵן דְּבָרְךָ אִם לֹא?

הזר

אֲבוֹי, מַלְכָּה, כִּי כֵן, וְאוֹיָה לִי!

איזבל

וּמִי הוּא זֶה אֲשֶׁר הֵעֵז מִצְחוֹ

לִשְׁלֹחַ יָד בָּם לְהָרְגָם? אֱמֹר!

הזר

(בבושת וחרון:)

רַק הוּא וְלֹא אַחַר!

איזבל

אֶל מִי תִּרְמֹז?

הַאִם אָמְנָם אַחְאָב –

הזר

אֵיכָכָה זֶה

לֶב הַמַּלְכָּה בַּמֶּלֶךְ כֵּן יַחְשֹׁד?!

נְבִיא הָאֱלֹהִים, הוּא אֵלִיָּהוּ,

אֵימוֹת חָגַר וְהוֹד –

איזבל

וְגַם חָמָס?!

כחוזרת בה:

הֲכֵן דִּבַּרְתָּ לַמַּלְכָּה, הַזָּר,

אוֹ רַק תֹּאמַר לִבִּי הָמֵס קִרְבִּי

בְּפַחַד-שָׁוְא? דְּעָה, כִּי אִם אַךְ רִיק

דְּבָרֶיךָ וְכָרַתִּי קָדְקָדְךָ

וּגְבִיעַ-נֶסֶךְ אַעַשׂ מֶנּוּ לִי

בְּיוֹם זָבְחִי לִפְנֵי מִזְבַּח קְדוֹשִׁי,

הַבַּעַל…

הזר

לֹא, מַלְכַּת לְבִּי, אֱמֶת

מוֹצָא שְׂפָתִי… אֲהָהּ, וְגַם נָכוֹן…

עָלוּ עָבֵי אֵימוֹת מִפְּאַת הַיָּם

וְהַכַּרְמֶל כִּסּוּ, וְכָל הַגַּי

אֲשֶׁר בּוֹ אֵלִיָּהוּ הִתְיַצֵּב –

וּבְיָד רָמָה שָׁחַט…

(כולו רועד.)

אֲזַי מִפְלָט

בָּהָר הֵחַשְׁתִּי לִי וָאֲפַלֵּשׁ

נָתִיב סָמוּי מֵעַיִן לְלֶכְתִּי

בֵּינוֹת צוּקִים וּבְתוֹךְ שָׁעָה קוֹדְרָה –

וּרְאִי, מַלְכָּה, בְּעֵת דַּבְּרִי עִמָּךְ

חֲזוֹן הוֹד-יָהּ עוֹד אֶת רוּחִי יַבְעִית.

הִנֵּה נָתַן אוֹת-אֵשׁ הָאֱלֹהִים

וְיֵדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ כִּי הוּא

וְאֵין בִּלְתּוֹ, אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי,

כִּי הוּא הָאֱלֹהִים – – –

איזבל

וְאֵי אַחְאָב?

הזר

הָמוּם עוֹמֵד בַּגַּי נְצִיב דְּמָמָה

מוּל אֵלִיָּה – – –

איזבל

חורקת שן וקופצת אגרוף:

עָלַי יַחְדָּו קָשְׁרוּ

וְעַל הַבַּעַל!

(אחרי דממה קלה, כלעצמה:)

אַךְ עַל מָה תִּשְׁאִי,

נַפְשִׁי, וּמַה נָּמַר גִּילְךָ, לִבִּי?

לֹא לְמִסְפֵּד הָפַךְ מוֹעֵד חִשְׁקִי,

כִּי אַךְ מִקְרָא נָקָם הוּא לִי הַיּוֹם!

דָּמַי, דָּמַי יְסָאֲנוּ קִרְבִּי

וּבְרַהֲטֵי אוֹנִי הֵם צוֹעֲקִים

בִּדְרֹךְ גֵּאוּת רַגְלִי עֲלֵי קָדְקֹד

נָבִיא זָקֵן פּוֹתֶה, שֶׁאֲשַׁסֵּף

אֶת לְבָבוֹ בַּחֲנִית בָּחֳרִי-אַף –

וּבְתוֹךְ שְׁלוּלִית דָּמָיו בִּמְחוֹל אֵיבָה

אֵצֵא, אֲנִי אִיזֶבֶל, בַּת צִידוֹן…

(פורצת אל הדלת.)

לַבַּעַל זֶה הַיּוֹם חַג נְקָמוֹת!

חַג וּמוֹעֵד הוּא לֵאלֹהַי הַיּוֹם,

לָהֶם וְלִי אֶשָּׂא כּוֹסִי נָקָם

עַל רֹאשׁ מוֹעֵד – – –

(יוצאת את האולם בריצה והזר עומד נדהם ודומם ועיניו מלווֹת) אותה.