בנציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך א': ‘במפנה הדורות’, מוסד ביאליק 384 עמ'

בנציון דינור מעשיו האחרונים – שהוא משמש שר החינוך והתרבות בתקופה של הנחת היסוד למדינת ישראל – מעידים על הראשונים: עניינו בעיצוב המדיני והתרבותי של ההווה אינו נופל מעניינו בהבנת העבר. ולא היה הדבר צריך ראיה בעיני מי שמכיר מקרוב אפילו את פרסומיו המדעיים בלבד. גם כהיסטוריון שמר דינור ביודעים ובכוונה על זיקתו לתנועה הלאומית, ממנה קיבל דחיפה לבחירת הרבה מן הנושאים שנזקק להם; במערכת מושגים, המשמשים גם אמצעי ביסוס לשאיפות הלאומיות בהווה, פירש הרבה מתופעות העבר; ומן התחיה הלאומית שהיה שותף לקידומה למעשה, שאב הוא, לבסוף, את האמונה במשמעות המהותית של הכרת העבר, שבלעדיה אין עבודתו של ההיסטוריון אלא חיטוט אנטיקווארי.

התחיה הלאומית והירידה למעמקי העבר הלאומי הן תופעות־זוג בתולדות רוב האומות של זמננו. וההיסטוריון הלאומי המבקש לחקור את העבר על מנת ליתן המשך של טעם לקיום הלאומי בהווה, הוא בחינת מזיגה אישית של שתי המגמות. ואמנם חלה אצל רוב עמי אירופה ראשיתה של התחיה הלאומית וההיסטוריוגראפיה המודרנית בזמן אחד. בתולדות ישראל נשתבשו, בעקבות נתוני המציאות המיוחדים של הגלות, זמני התופעות. ההיסטוריוגראפיה היהודית עלתה מתחילה במזל של התכחשות לאומית דווקא. רק אחרי תמורות מכריעות בתולדות האומה גופן, הגיעה שעתה של ההיסטוריוגראפיה הלאומית במלוא משמעותה של המלה הזאת. ונדמה שמקומו של בנציון דינור ייקבע בהתפתחות זו כאחד מנושאי־המפנה העיקריים להלכה – בתביעה נמרצת לשינוי הקו בהיסטוריוגראפיה ולמעשה – במתן דוגמאות למחקר שהלאומיות בת זמננו היא נר לרגליו.

המאמרים המקובצים בכרך ראשון של הכתבים ההיסטוריים של דינור הם לבדם עשויים להדגים את האמור למעלה. לפנינו המחקרים העוסקים בתקופה החדישה, היא התקופה, בה סטתה ההיסטוריה היהודית לכאורה מדרכה הסלולה מאז, בתנועת החסידות מצד אחד ובתנועת ההשכלה מן הצד האחר. אפשר לראות את הסטיה בשתי התנועות הנ"ל בשינוי היחס למסורת והדת, ואם כן נמצא שהסטיה נהפכה למתן יסוד להיסטוריה היהודית מאז ועד היום. אולם אם מבליעים את המסורת הדתית במושג הכולל ה’ישות הלאומית', כשיטתו של דינור, ניתן לומר שהתנועה הציונית החזירה את ההיסטוריה היהודית למסלולה. כי ההיסטוריה של הדורות שקדמו לחסידות ולהשכלה נתפרשה לו לדינור על נקלה כמקור המורשה של לאומיות זמננו. שהרי ההתרכזות מסביב לארץ ישראל כארץ המוצא וכארץ הייעוד אינה מוטלת בספק בדורות ההם. אולם שתי התנועות הגדולות הפותחות את התקופה המודרנית, החסידות וההשכלה, וכל שכן תנועת ההתאזרחות של המאה התשע עשרה, מפקיעות עצמן מזיקה לארץ ישראל; ההשכלה ותנועת ההתאזרחות בפירוש ובכוונה, והחסידות, לפי תפיסת היסטוריונים חשובים (דובנוב, שלום) על כל פנים, בהסתר ובעקיפין. עיקר מגמתו של דינור במחקריו אלה, לא באה אלא להוכיח שאין הפקעה זו של הזיקה הארצישראלית והלאומית מוחלטת אפילו בתנועת ההשכלה וההתאזרחות. ועל החסידות טוען הוא אף טענת ‘להד"ם’. לא זו בלבד שאין החסידות מסתלקת מן הצפיה לגאולה, אלא כל עיקרה, כוונתה היסודית והאחרונה, היא הכנת הגאולה, כאחת התנועות המשיחיות האחרות שהתנועה הציונית רשאית לראות בהן אילן הייחוס הלגיטימי שלה.

ספקנים הנוטים בלאו הכי ללעוג ליכולת האובייקטיבית של ההיסטוריוגראפים ימצאו כאן לכאורה מקום להתגדר בו. שהרי אם שאיפתו של ההיסטוריון כאידיאולוג לאומי עולה בקנה אחד עם קביעתו ההיסטורית, מה אימון ניתן באובייקטיביות שלו? לאמיתו של דבר, המצביע על הרקע הרעיוני העומד מאחורי מפעלו של ההיסטוריון, עדיין לא אמר כמעט כלום. מלאכת הביקורת יכולה להיעשות רק בבדיקת העובדות על פי המקורות או מתוך ניתוח מערכת המושגים של ההיסטוריון, לדעת אם הולמת היא את התופעות המוסברות על ידה. מי שיוצא לחלוק על דעתו של דינור בתיזות האמורות למעלה, לא די לו שיהא קובע, שהתיזות ‘חשודות’ הן על מגמה ציונית־לאומית מודרנית. שהרי כשם שהזיקה להווה עשויה להטעות כך גם עשויה היא לפקוח עינים, לראות מה שנעלם ממי שנזקק לעבר ללא התערות במציאות היסטורית משלו. על בעל הפלוגתא לטרוח מעין אותה הטירחה שטרח המחבר, שגייס שפע עצום של הבאות וציון מקורות לאימות דעותיו. ואמנם קמו בעלי פלוגתא לדינור על כמה מתיזות שלו. המאמרים המכונסים בספר זה ראו אור לראשונה בכתבי עת (רובם ב’ציון' והמאמר על ההשכלה ב’ספר הציונות') לפני שנים אחדות, וחוקרים שעסקו בינתיים באותם הנושאים דנו בפרטים שהועלו על ידו. תפקידו של מאמר ביקורת אינו להמשיך בדיונים אלה. להערכה כללית של הספר אשר לפנינו, ועם זה להבנת דרכו של דינור בהיסטוריוגראפיה, נגיע, נדמה לי, אם נצליח להגדיר את הסוג הספרותי־המדעי שדינור נזקק לו ברוב מחקריו; סוג ספרותי־מדעי זה הוא המסה ההיסטורית.

מסה היסטורית באה להוציא ראשית כל את הסיפור ההיסטורי, דהיינו לקיטת העובדות על מנת להציע אותן בתיאור התהליך, או ההתרחשות, המתקדם התקדמות רצופה באפיק הזמן. בדרך זו של תיאור היסטורי לא הלך דינור כמעט בשום ספר מספריו. על תקופות נרחבות ‘ישראל בארצו’, ‘ישראל בגולה’ בא הוא ללמד את תולדות האומה בהצעת מקורות במבחר ובסדר הנראה לו. אך במקום שהוא ירד לסיכום הדברים במושגים משלו, נזקק הוא לסוג הספרותי של המסה ההיסטורית ולא להיסטוריוגראפיה לפי משמעה הרגיל של המלה. הינזרות זו מן ההיסטוריוגראפיה המספרת ודאי שאינה תוצאה של דבקות לתופעה הבודדת, כפי שמצוי אצל היסטוריונים שמרוב שקיעתם בבירור פרטים אינם מגיעים לידי הכללתם במסגרתם הרחבה. והרי המסה ההיסטורית מזקיקה להבלעת הפרטים במערכת מושגים כוללת לא פחות, ואולי עוד יותר, מאשר ההיסטוריה המספרת. אלא שהמסגרת הכוללת כאן אינה הזמן האובייקטיבי המהווה אפיק להשתלשלות הדברים. בית הקיבול של המסה ההיסטורית – בהקבלה למסה הספרותית והפילוסופית שהיא בת מינן – היא הבעיה שלפתרונה נגש בעל המסה באמצעי המחקר וההגות העומדים לרשותו. נדגיש את הראשון בשני האמצעים האלה, את המחקר, כדי להוציא מלב טועים, שהמסה ההיסטורית אינה נתבעת מעיקרה לבסס את דבריה על עובדות מוכחות ומאומתות. המסה ההיסטורית המדעית אינה מוותרת על ביסוס העובדות בדרך המחקר הקודם לכתיבת ההיסטוריה לכל סוגיה. המיוחד אשר למסה ההיסטורית כנגד ההיסטוריה המספרת הוא, שהמסגרת המאחדת של העובדות היא העמדת הבעיה, שעניין להיסטוריון בבירורה. ומבחינה זו יש אמנם ‘סובייקטיביות’ גדולה יותר במסה ההיסטורית מאשר בסיפור היסטורי לאורך הזמן.

בסוג זה בהיסטוריה של בירור בעיות בחר לו דינור ברוב מחקריו. ומותר לראות, נדמה לי, קשר בין בחירה זו לבין זיקתו להווה שציינתי למעלה. על דרך המסה ההיסטורית מותר היה לו להיסטוריון לשאול למהות התנועות שקדמו לתנועה זו שהוא קשור בה בהווה. הדיבור ‘מהות’ עולה ובא אצל דינור הן בהגדרת ‘הזמנים החדשים’ (עמ' 19) הן בראש מאמרו על ההשכלה, (עמ' 233) והביקוש אחרי ה’יסוד', ה’שורש' ו’העיקר' של התנועות שהוא מטפל בהן מורגש גם במקום שאין הביטויים האלה אמורים בגלוי. והרי הנסיון לעמוד על יסודה ומהותה של תנועה היסטורית במישרין אינו מדרך המחקר ההיסטורי, שתפקידו דווקא לפזר את התופעות פיזור זמני לפי סדר יציאתן לעולם. נדמה, שבדרך סיכום פילוסופי בלבד רשאים לדבר על מהותה של תנועה כתנועת ההשכלה או תנועת החסידות. אולם דינור פותח את מחקרו על ההשכלה בסיכום מהותי כזה, והוא מקבץ את ראיותיו ממקורות שמרחק של חמשים שנה ומרחק של מלכויות חלוקות ביניהם. מקורותיו הם מר' נפתלי הרץ וייזל בברלין של פרידריך הגדול עד ריב"ל שבקיסרות ניקולאי הראשון ברוסיה. וקיבוץ ראיות מקצוות כאלה אינו מקרה נדיר במסותיו של דינור. לעתים מצייר הוא תמונה מקטעי דברים הלקוחים מחמשה ששה מקורות – שהוא מציין כמובן את מקומם אחד אחד – המשתזרים בתיאורו כאילו יצאו מפי עד אחד (לדוגמא עמ' 110). כל אלה הם סימני הסובייקטיביות של בעל המסה שהיסטוריון המשתעבד לזמן היה אוסר על עצמו על כרחו.

טיפול זה בדרך המסה לא עלה יפה במידה שווה בכל נושאיו של דינור. זיקת גומלין נאה ביותר בין הנושא והשיטה יש לדעתי במאמר על ‘הזמנים החדשים’. מאמר זה פרוֹגראמאתי הוא, שיותר משהוא מעלה פתרונים הוא מעיר הערות, מתווה דרכים ומביא תיזות. אך רמזים אלה על טיב ההיסטוריה היהודית של המאה התשע עשרה יש בהם כדי לפרנס חבורה של כותבי דיסרטאציות שימצאו בהם נקודת מוצא למחקריהם. דווקא משום העראיות המכוּונת של הצעת הבעיות הולמת שיטת הגישוש האישי את הנושא. אנו לומדים בעקבותיו של דינור לגלות בתקופת הליבּרליזם אף סימני התרקמות ציבורית, במקום שהורגלנו לראות תהליכי התפוררות בלבד. לפנינו דוגמא לכוח המפרה של זיקת ההיסטוריון להווה כשהמדובר בהעמדת בעיות. שכן רק בכוח אמונתו של דינור בקיומה המתמיד של ה’ישות הלאומית' נדחף הוא לבקש את סימני ישוּת זו גם במקום שלכאורה היתה נעלמת שם לגמרי. והוא הדין בהעמדת הבעיה בדבר תקופת ההשכלה. מתוך הזיקה לתנועה הלאומית שבהווה ביקש דינור סימני גילויים מוקדמים לתנועה זו עוד בתקופת חביונה של הלאומיות. ואמנם הביאה עמידה פנים אל פנים בלתי־אמצעית זו לגילוי מוטיבים והלכי רוח שהיסטוריונים שאינם־לאומיים לא היו מסוגלים לגלותם. אלא מכיוון שהמדובר כאן לא רק בהשערות ובתיזות אלא גם בקביעת מקומן של התופעות במהלך ההיסטוריה, הרי קיפחה, לדעתי, שיטת המסה מזכות קיומה. אפשר לקבל את כל מה שהעלה דינור במחקרו זה בתורת עובדה ולחלוק עליו במתן המשמעות לה. תכניות ותכנים ‘ציוניים’ שעלו באותה תקופה אינם בחינת מבשרים למה שעתיד היה לבוא לאחר המפנה הגדול בעוד שנים שלושה דורות. בתחומן המקורי אין תופעות אלה אלא רפלכּסים של המשיחיות המסורתית ולא מהם נבנתה התנועה הלאומית המאוחרת. כל שכן שתופעות־לוואי כגון החייאת הלשון העברית והתעמולה לפרודוקטיביזאציה שלאחר זמן נבלעו בתנועה הלאומית אינן ניתנות להתפרש מעיקרן אלא כחלקים אינטגראליים של תנועת־ההשכלה־וההתאזרחות גופה. אם ההתפתחות ההיסטורית חילצה תופעות אלה מתחומן המקורי והבליעתן לתוך התנועה המאוחרת, הרי נעשה הדבר דרך הדיאלקטיקה ההיסטורית הכפופה מכל מקום לזמן. דינור לשיטתו בייחסו תופעות אלה באופן לא אמצעי לתנועה הלאומית המאוחרת ומשמיט הזמן כאפיק התהליך וההתרחשות.

ואותו הדבר גופו מתגלה גם בתיזה הידועה של דינור בדבר הפיריאודיזאציה של תולדות ישראל בזמן החדש. את המפנה המכריע ל’הזמנים החדשים' מעתיק דינור מימי מנדלסון (גרטץ) או מימי המהפכה הצרפתית (דובנוב) לראשית המאה הי"ח. מתחילה נבעה קביעה זו, כנראה, מן הערכה שהעריך את עלייתו של רבי יהודה החסיד וחבורתו לארץ ישראל בשנת 1700 כראשית העליות הריאליות. גישה זו מרומזת כבר במאמר “היסודות האידיאולוגיים של העליות בשנות ת”ק–ת"ר", שיצא לאור עוד בשנת תרצ"ז. לאחר זמן (תש"ט) במאמר של ‘הזמנים החדשים’ נוסף לכך עוד נימוק אחד: שהתפוררות החברה במזרח ובמערב התחילה בשלב זה דווקא. באשר לנימוק השני הרי הוא עניין להערכת עובדות סוציאליות מסובכות, שקשה לדון בהן בגבולות מאמר ביקורת. אולם על הנימוק הראשון ניתן לומר, שאין לקביעה זו משמעות אלא מתוך צירוף מהותי של תופעות רחוקות זו מזו ומתוך הסחת דעת מתהליכים של עליות וירידות בהתפתחות הריאלית. שהרי אפילו נקבל את פירושו של דינור לטיב האידיאולוגיה של העלייה הזאת ונראה בה באמת עלייה ‘ריאליסטית’, מכל מקום בין עלייה זו לבין העליות המאוחרות חלה הפסקה ובמרחב ההיסטורי היהודי בכללו חלה הסתלקות ביודעים מכל זיקה לתקווה המשיחית. ולפיכך את הקשר הריאלי שבין התופעות אפשר למצוא רק בתפיסה דיאלקטית, בה מצטרפים אף הניגודים ניגוד מהותי לאחדות היסטורית משלימה. ואילו לצירוף מהותי במישרין אין מקום אלא לפי דפוס מחשבה המציין תפיסתו של בעל המסה ההיסטורית. ובמקרה זה, דומה, שאפשר לעמוד על טיב בניינו של דינור מתוך בדיקת לשונו ומושגיו. לדבריו יש “משום סמליות רבה” בעלייה זו (עמ' 26), היא ‘מסמלת’ גם את ראשית תנועת הנדידה של הזמן החדש (עמ' 28) עד שהתקופה “המסתיימת בהכרה הבין־לאומית בעצמאות היהודית בארץ־ישראל, שבאה אחרי השוֹאה הגדולה שהחריבה את קהילות ישראל באירופה [מן הראוי ש]תתחיל ב’עלייה בחומה' ראשונה זו, שראתה את עצמה כמבשרת גאולה וכמצילה את עצמה מן המפולת” (עמ' 29). ההזדקקות למושג הסמל עדות ברורה היא לכך, שיש לנו כאן עניין עם מבנה מחשבה סובייקטיבי. שהרי הסמליות אינה לעולם תכונה אובייקטיבית של התופעה, ואינה אלא מתייחסת לאובייקט בכוח המדמה של המתבונן בה. הווה אומר, דינור בעצמו הרגיש שיותר משיש כאן משום חלוקת התקופה על פי סימני התהליך הנמתח בין שתי קצוותיו, יש כאן משום מגע ענייני־מהותי ביניהם, עד שהמתבונן עשוי להעמיד את הקצה האחד – כסמל – במקומו של הקצה השני.

במידה גדולה ביותר התרחק דינור מנקודת המוצא הלאומית שלו במאמרו על ‘ראשיתה של החסידות’. מאמר זה, שבשיעורו חיבור קטן הוא בפני עצמו (קרוב ל־150 עמודים), הריהו מחקר בעל ממדים מרובים, שרק מעטים כיוצא בו בחקר תולדות ישראל. בפעם הראשונה העמיד כאן חוקר בצורה ברורה את השאלה בדבר הקשר ההיסטורי בין התהליכים הסוציאליים שבחברה היהודית במאה הי"ח לבין עלייתה של התנועה הדתית, החסידות. לשם כך נזקק דינור לניתוח מקיף של מבנה החברה היהודית במזרח אירופה הקובע ברכה לעצמו ללא תלות במסקנה המתבקשת ממנו על התהוות החסידות. כבר הבאתי למעלה דוגמא לדרך הצירוף של העדויות בתיאורו של דינור שחותם של סובייקטיביות לכאורה טבוע בו. אולם התרשמויות אלה נובעות מתוך מגע רב צדדי כל כך עם המקורות עד שהמציאות ההיסטורית משתקפת כאן בנאמנות אף באספקלריה הסובייקטיבית של המסה.

עיקר מידותיו של דינור בעניין החסידות אינן ניתנות לבירור במקום זה. דווקא בתחום זה נתפרסמו אחרי מאמרי דינור כמה מחקרים של חוקרי חסידות מובהקים (ג. שלום, י. וויס) והעירו על דברי דינור עתים לסתור ועתים להמשיך בדרך שהוא סלל לפניהם. כאן אגע בשאלה העקרונית בלבד על האפשרות להסביר תנועה דתית כהחסידות מתוך התנאים הסוציאליים של התקופה. דינור עצמו העיר, שהתנאים הסוציאליים אינם אלא רקע ה"מאפשר צמיחתן של תנועות אלו, ואולם אין הוא מחייב אותן כלל" (עמ' 86). אלא שלבסוף נולד הרושם שמכל מקום מייחס דינור כוח מוליד לתנאים הסוציאליים האלו. לדעתו חדלו המוסדות של החברה היהודית לפעול בתקופה שלפני החסידות עד כדי כך, שהתהווה חלל סוציאלי ריק, בו הרגיש עצמו היחיד אובד דרך. תנאים חברתיים כאלה, שהסוציולוגיה בזמננו קוראת לה בשם תנאי אַנומיה, קרקע פוריה ביותר הם להתהוות תנועות דתיות כל שהן. אין כל צורך והכרח שתנועה כזו תפתור את הבעיות הסוציאליות העומדות על הפרק לפני החברה. העיקר הוא, שתתן נקודות אחיזה חדשות להתלכדות חברתית. והנה דינור יודע זאת בגישתו הפרוגראמאתית וקובע שה"חסידות לא פתרה למעשה אף אחת מן הבעיות החמורות שגרמו למשברים אלה" (עמ' 86). אולם בהמשך התיאור, כשהוא מסכם את “המוטיבים הסוציאליים בספרות הראשונים של החסידות” (עמ' 147) מייחס הוא מכל מקום מעין תכנית חברתית לגדולי החסידות. ראשית כל באו הם “לבסס את תביעותיה של החסידות לתפיסת השלטון בקהילות מתוך הישענות על סמכות נבואית” (עמ' 154). שנית, מייחס דינור לחסידים פעילות סוציאלית מכוּונת, שבאה למלא את מקום הפעילות של מוסדות השלטון אשר לקהל. אבל מסופקני, אם המקורות שדינור מסתמך עליהם – בעיקר דבריו של בעל תולדות יעקב יוסף – סובלים פירוש זה של פעילות מכוונת מצד החסידות בראשיתה. דינור לא שעה במידה מספקת לאזהרותיו שהזהיר את עצמו במשפט שהעמיד בראשית דיונו ושלפיו “המוטיבים הסוציאליים המצויים בתורת החסידות ובתעמולתה אינם חדשים כלל. אלה הם המוטיבים אשר אנשי המוסר הטיפו להם מדור לדור: אהבת השלום והרחקת המחלוקת והנצחנות, הליכה בדרכי ענוה…” (עמ' 147) אולם אם משנתה הסוציאלית של החסידות אינה חדשה, כיצד נתלה בה את הכוח הדינאמי של התנועה.

ניתן לומר, נדמה לי, שבשעה שדינור מנתח את הרקע הסוציאלי של החסידות לא עשה לאמיתו של דבר אלא את מחצית המלאכה של ההיסטוריון; כשם שחוקרים המצמצמים את מבטם לתוכן הדתי של החסידות אינם עושים אלא את המחצית השניה. לירידת בעית ההשתלבות של שני הגורמים – הדתי והסוציאלי – אין לפי שעה בחקר החסידות אלא רמזים (מ. בובר, י. וייס). וכאן יש לשאול למה נעצר דינור באמצע הדרך. התשובה על שאלה זו מחזירה אותנו לנקודת המוצא של הניתוח, לזיקתו של דינור לתנועה הלאומית בזמננו. כי במקום התוכן הדתי של החסידות העמיד דינור את המגמה המשיחית של התנועה, וכך שם המאמר של דינור – “ראשיתה של החסידות ויסודותיה הסוציאליים והמשיחיים” – והיסודות הדתיים אינם בכלל הנושא. כאמור, למעשה דוחה הוא את דעת החוקרים הרואים בראשית החסידות התרת מתח המשיחיות ומתאמץ להוכיח את היפוכה של דעה זו, ובכך הציל הוא את החסידות בשביל אילן היחס של התנועה הלאומית המודרנית, אך ספק, אם לא הוציא את הדברים מפשוטם ומהקשרם ההיסטורי הבלתי אמצעי. וכלום התנועה הלאומית בזמננו זקוקה באמת להצלה זו? וכי משום שהחסידות העתיקה את מושג הגאולה לגאולה אישית נעקרה על ידי כך מחוליות ההתפתחות שהביאה להתהוות התנועה הלאומית לאחר זמן? כאן נפלגים הדרכים, כנראה, בין הראייה הדיאלקטית של ההיסטוריה ובין הראייה המהותית שדינור נזקק לה, היא הראייה המכהה את מבטו במקום זה ומחדדת אותו במקום אחר. וראייה זו עצמה פרי המתח היא שבנפש האיש המפליג למרחקי העבר מתוך הזדהות חודרת, והחי את חיי ההווה מתוך תודעה היסטורית מובהקת.