עילות ראשונות בביקורת האמנות    🔗

על כרחך שתבקש אחרי העילות הראשונות בביקורת האמנות (אם בדרך כלל בנמצא הן) בעילוי־החיים שיוצא מן ההשתוות שבינך לבין החפץ שאתה מתענג עליו; או משום שאתה רואה את עצמך כאילו באת במקומו של החפץ. שכן עמידה על פרטי הצורות בתוך הרישום שלפניך או במערכת הרישומים או בתוך הצירופים שלפניך אינה נותנת אלא סיפוק רוחני וכמעט אין בו כלום מזירוז החיים. בשביל שתהא בו מידה זו, על כרחו שהחפץ יהא מזמין אותך ויהא קורא לך ולכל הוויתך – בחושים ובעצבים ובשרירים ובמעיים; בחוש־המכוון שבך והסעד והמשקל והעיון, ובהטעמות מזה ובהטעמות שכנגד מזה ובמקצת מן המקצת של רווחה שהגוף נצרך לה בשביל שיהא עומד ברשות עצמו; ועמידה זו ברשות עצמו גדול כל כך יקרה, שאפילו ויתור ששיעורו גרגר החרדל מיד משמעה מעמד של מאהב, וכשאנוס הגוף לוותר על טפח בעמידה זו, מיד הוא אסיר כבוש בבית כלאו שאבדה לו עצמוּתו. כיצד תשתווה עם מעוקב ותסכים לבוא במקומו? ודאי קל יותר להידמות לאיצטוון, אבל אילו באמת איצטוון נותן לנו תענוגות, הרי חייבים היינו לאהוב ארובותיהם של בתי חרושת, או מגדלורים תורקיים שבדומה להם אתה מוצא במסגד מוחמד עלי שבמצודת קהיר. והנה אני, כותב דברים אלה, וקוראי הנכבדים אין אנו פקחים כל כך שנדע ונבין מה הנאה יוצאת מן האלכסון. אולי הפירמידה רמז בה לשלווה שבעובי ובסמיכות, ואף זוכה הפירמידה מן הזכרונות שארץ מצרים והצורות בגיזה מעלות, ושגברו עלינו ונתנו גאווה בלב על עוז־נפשם של בני אדם, שאנו כמותם, ושעצמה ידם לבנות בניינם, ואמת מידתם אפקי שמים, ולנעוץ לתוך האנדרלמוסיה של הטבע צורות הנדסה מושכלות שהפוכות הן לטבע בהרמוֹניה שבהן.

שיהא מזירוז החיים בדבר, לא זו בלבד שאנוס הוא להשתוות עם אדם, אלא גם הכרח שהסכמה זו תבוא במילואה ומתוך קלות ושמחה יתירים על השכיח במסיבות רגילות. באמנותי אין החפץ עולה מאותן תאוות־טרף שאוכלי אדם מצוינים בהן ואשר לעולם לא יבואו על סיפוקן אפילו לאחר שישביעו רעבונן. החפץ האמנותי אינו צריך לעודד אותך לפעולות אף על פי שאין בידו לעכב את השפעתו על הנהגתך; אינו צריך לעורר בך כוחות יצירה ולידה־חדשה ורצון תמורות. לכונן אותך הוא בא כדרך שמכוננים כלי־זמר – כלים וידים להתרוממות הרוח.

דברים שבטבע, בין שחיים הם או דוממים, כיוון שהם קוראים לפעולות שבולמוס בהן או תשוקות לביזה וגזל או צורות של ניתוח בהן, והן שמעוררות לרוגז וליגיעה ולהרגשה של חיוּת נמוכה שבאה בעקבותיהן, הרי לא אפשר להן שיזרזו את החיים. בשביל שהדברים הנראים לעין – ובהם אנו עוסקים כאן – יעשו כן, עליהם להתייצב לפנינו במעמדם המיוחד, שנחוש בהם שתופסים אנו אותם במהירות יתירה, שמעמיקים אנו ואוחזים בהם יתר על הרגיל. ובהרף עין יוצאת בדמיונך נחת־רוח של עיסוק שלא רצית בה ולא ציפית לה ובן־לוויה יוצא עמה – רגש זה של חיוּת מתעלה. ואת כל אלה אתה מניח על החפץ העומד כנגדך.

 

טבע וטבע אנושי    🔗

כאן המקום לומר דברים אחדים בטבע. העולם שמבחוץ, עולם של לא־אני, הפושט לפנינו וסביבותינו, הריהו כתָב שאתה חייב לימוד בקריאתו; ויתר מכן, כתב הוא לא בדומה לסיני על ארבעים אלף הדפוסים הקטנים שלו – לדפוסי כתב־הטבע אין מספר ושיעור.

‘טבע’ עולם של חומר הוא ושאתה מקבלו כדבר המשתמע מאליו וקיומו בעיניך מחוץ לך; לכל הפחות, מחוץ לאני שלך. שכן ‘טבע’ יכול והוא כולל גם את גופך ואת פעולותיו – פעולות רוח וחומר כאחד; ובדרך זו כולך – גוף נפש ורוח – ‘טבע’ ולא־’טבע'; ואתה בא לידי פשרה ואומר – ‘הטבע האנושי’.

אדם בינוני, אדם תמים מקבל, ואינו בוחן ובודק, מציאותו של ‘טבע’ וממשותו. מעטים מהרהרים בכך, שאף על פי שמציאותו מבפנים, לאמיתו הריהו מעשה־ידים ברובו; דוגמת הכרכים שלנו, הגנים, השדות, ואפילו היערות. ידוע לנו, שהכרכים כולם עשויים בידי בני־אדם, פחות מכן הגנים, פחות מכן השדות ופחות שבפחות היערות. ואף על פי כן גם יערותינו אין בהם מן הבתולים שבסבך האמאזוֹני. אפילו מֵימיו של כדור העולם יד האדם בהם. לפי שעה מעטה שליטתה במרחבי הימים, אף על פי שבני אירופה טורחים ועמלים לסייגם שלא יפשטו בחוֹפים, שאין המים פוסקים מלכרסם בהם. מרסנים אנו את היאורות ואת הנהרות אף על פי שגדולים כוחות־המרד שלהם. מנקזים אנו את הקרקעות וכמעשי אלוהים בפרשת ‘בראשית’ כך מעשינו להבדיל בין מים ליבשת. לא הפקרנו את הקרקעות שייהפכו לאגמי ביצות ולסבך־אַצות ולא תדרוך בהם כף רגל ודוּגית לא תשוט על פניהם. משקע סותם מוצאות נהרות ומרחיב את היבשת, וכך נוצרה מיסופוטמיה ברובה וכל מצרים התחתונה. ובעין בוחנת ובמלאכת חפירה ושאיבה שאינה פוסקת אנו מנהלים את הנהרות באפיקיהם ומביאים אותם בשלום אל היַמים.

וכיוון שבתקופת הדורות היתה בידו של אדם לעשות כל כך הרבה בעולם שהוא באמת עולם מן החוץ, מה תימה שבאותם הזמנים אף הצליחה דרכו באסיפת ציוּרי־הראוֹת שאין מספר להן ובחיבורן ובמתן־צורה להן ובקביעתן לחזוּת אחת וכוללת ואובייקטיבית כמעט; שכן קל יותר היה לרוח האדם לערוך בתחום של ציורי־ראוֹת את מערכותיו. ובלא פקפוק, או בפקפוק מועט (ואותו מועט זמנו אלפיים שנים האחרונות), קיבל האדם משך רבבות שנים את המערכות האלו, והן הן הדבר שהוא ‘טבע’ בעינינו ואף ‘טבע אנושי’.

ודאי הסתייע הרבה תהליך זה, ואף הוּאץ, במעשה־אומנות ששידולו היה לבוא במקום חפצים. ולאחר שמעשה זה התגלגל בציור ובפיסול ובאדריכלות, הרי האמן הוא שנתן לנו את ציור ‘הטבע’ בדומה למשוררים ולמוסיקאים שנתנו את ‘הטבע האנושי’.

עוד ידיהם מלאות עבודה עד היום הזה במעשיהם הרבים; הציירים החיים עמנו עוסקים בזה וכותבי ספרות־יפה ומוסיקאים בזה. בשניהם מרחיבים אמנים ומעמיקים את דעתנו בתמידות – בטבע שמבחוץ ובטבע האנושי. מעלים הם בתוך מעשיהם צורות וגוונים, אורות ומרחבים שאמנות־הראוֹת לא ראתה מעולם דוגמתם; ואף מעלים הם סיכוי וחריפות, מעמקים ומרוֹמים שמעולם לא הרגישו בהם במלוא ערכם אפילו קהל רואים שתרבותם גבוהה.

ובזמנים כזמננו, בשעה שאדם שוקע בתוך דעת עצמו, סופם של בני אדם שיראו וירגישו את אשר לימדו אותם האמנים לראות – והדין עם אותו דיבור שנון האומר, שהטבע מחקה מעשה־אמנות; ואף על פי שעד עכשיו סבורים שאין דיבור זה אלא פרץ־משובה שיצא מפי ווהיסטלר וּואיילד, הרי לאמיתו של דבר זכותו של סינט־בּיב עליו ושל גיתה ושל היוונים שקדמו לאחרונים אלו.

כשאתה מפרש משפט זה כהלכה אין בו כלום שאינו כהלכה. כוונתו, שקהל הרואים בזמננו רואים ומרגישים דברים בתוך זה שפעם היה מכוּנה בפיהם ‘טבע’, ושעד עכשיו היו רואים אותם והרגישו בהם במעשי־אמנות של זמנם – בציורים, בסיפורים, במוסיקה. וכיוון שהקהל רגיל להיות סבוּר, שמעשה אמנות אינו אלא פרי חיקוי ודמיונות, הריהו תמיה ומשתומם לגלות צד־שווה בין מעשה־אמנות של זמנו לבין הדברים שלימדוהו מעשים אלה לראות ולהרגיש לעצמו.

לאחר ימים מועטים צמיחה זו שבדעת הקהל נבלעת כל עצמה בדעות שקודמות לה על ‘הטבע’, ושתיהן היו לאחת, והקהל מתחיל תופס שצירופים דומים לאלה ודאי היו הדפוסים למושגים שלנו על ‘טבע’ וטבע אנושי.

 

חידוש ואחרוּת    🔗

עיקרו של חידוש, של אחרוּת (otherness), בסיפוק הקל (לא קל ביותר) שמקבלות סגולות־הדעת, בשעה שהן קופצות על דבר חדש משנתרוקן סיפוקן בדבר שקדם לו. ומלא הוא חשקים ותאוות כל כך, שאין לך עדות נאמנה יותר על טיבו האמנותי של החידוש, מעדותה של ההרגשה הפיזיולוגית, או הכימית, המכוּנה בשם ‘המחזר על בחורה’, על טיבה המוסרי של הרגשה זו. וכשם שלא אפשר לה לאהבה שתדע את עצמה ותהא מובטחת במציאותה אלא משחלף ועבר מעמד זה של ‘היות מאהב’, כך אי אתה יכול לתאר את סגולות האמנות שבחידוש אלא משהצינוּ בו ההתרגשות וקדחת העצבים. מעטים בני אדם המחוננים בידי הטבע, ולא הכל זוכים לחינוך ולאימון ידים שיתירו אותם מכבלי השיטות־המטאפיסיות והפילוסופיות והידיעות הכוזבות והמשפטים הקדומים (שינקו אותם בשנים שקדמו להכרתם) המקיפים את כל מבואותיו של מעשה־אמנות, בשעה שאתה בא להתענג על ערכיו הפנימיים ולא משום החידוש שבו. ויתר מכן, כאן אתה נתבע שהשכל יתן ידו לך ויסייע עמך. אי אתה יכול להיות שווה־נפש. על כרחך שלא תהא מקבל בלבד אלא גם נותן.

דומים בני אדם, שאין בכוחם להתענג על מעשה־אמנות ולהרגיש בו אלא מתוך אחרוּתו וחידושו, לאותם שבטים נודדים המכלים ומבערים כברת ארץ אחת ומיד הם עוקרים אהליהם ורודפים אחרי מרכזי צייד אחרים ומבקשים שדות־מרעה חדשים; ומשהיו מזונותיהם חטים ושעורים, הרי תקוותם שימצאו עד מהרה קרקעות בתולה ויגזלו כל חלבן מעל פניהן. גם הנודדים בעולמה של האמנות לא ישאירו אחריהם עקבות התרגשותם וצהלת גילם משהשאירו אחריהם בני השבטים האלה בדרכי הגירתם בימי קדם.

ואילו המוֹדָה לבדה המייגעת בני אדם – מודה שמקום לידתה החיבה לחידושים והתאווה להתגאות – הרי היה נזקה מועט. אבל הללו שאינם מתענגים על מעשה־אמן אלא משום החידוש שבו, עד מהרה גם יתייגעו במה שיש במעשה זה מעל לעניין חולף ומן הערכים המתמידים בהוויתם. ממלאים הם פיהם שחוק ומלגלגים על כל מלאכת־מחשבת, כשם שהם משליכים מעל פניהם מותרות ובזבוז של אשתקד. לפיכך עוברים דורות ומאות שנים עד שחוזר ומתגלה בוטיצ’ילי אחד, ולאחר זמנים מרובים יותר, וברוב שאון והמולה, פיירוֹ דיללה פראנציסקה אחד. וכשחוזרים בני אדם ונותנים דעתם על אלה, ורואים אותם כאילו הם מבני־החבורה הנערצים של זמנם, הרי עושים הם במעשה פלא זה כדרך שעושים במחזה היתולים: מוחאים כף להם, שוב ושוב מוזמנים הם לעלייה על הבמה לעיני קהל עם ועדה, ומיד נשכחים הם מן הלב ומפנים מקומם לבר־מינן אחר שהקימוהו מקברו, וחידושו של זה חריף יותר הואיל ומרוחק הוא הרבה מן המסורת שבידנו. כך צמצמנו, אנו עמי האטלאנטיק, את הקוואַטרוֹצ’נטוֹ והעמדנו אותו על אמן אחד – פיירו דיללה פראנציסקה; וכך צמצמו עמי מרכז אירופה את הקווינטוֹצ’ינטוֹ והעמידוהו על מיכאלאנג’ילו. ובאותה שעה מעקמים האיסטנסים שבתוכנו את חטמם על שניהם כאחד ואינם מוצאים סיפוק לחשקינו הדקים אלא בפריסקוֹ של הר אתוס ובמאדונות של תקופה שקדמה לצימבּאוּ, או בפסלי הרומאנטיקה מימי שחר ילדותה, או בחרטי עץ של כושים, באלילים שבים־הדרומי ובגלמי־עץ של טוֹטם מסלינקיט.

התאווה לאחרוּת, לחידושים, שנראית לנו הטבעית והוודאית שבתאוות, אינה קדומה בזמנה ואינה כללית במקומה. גזעי בני אדם שקדמו לתקופה ההיסטורית כמעט לא ידעוה, וכל תמורה במלאכת־האומנות דומה, שלהעיד באה על חילופים באוכלוסים, וחילופיהם קודמים לתמורה. ויפה כוחה של סברה זו גם כלפי אומות נעדרות־היסטוריה הקרובות לנו בזמנן, דוגמת הפירוביים והמאיים והאזטקים, וכן האפריקנים של שבטי אוקיאניה. אפילו אומה שתרבותה גבוהה כל כך, דוגמת המצרים, היתה משנה מועט שבמועט בהמשך של שלושה אלפים שנים; וחייב אתה לאמן עצמך ארוכות בשביל שתדע להבחין מה בין פסל סאיטי לבין פסלן של השוֹשלות הקדומות. במיסופוטמיה התנהלו התמורות לאטן. ואולי קודם כיבוש אלכסנדר לא היה כמעט חידוש בהודו; ולא היה שינוי בסין עד שבאו לשם שליחי בודדה. וכשישאל השואל, על שום מה מעט כל כך החשק לחידוש בכל המקומות שבעולם? משיבים לו – ודאי לא משום שמקורות הסיפוק בשביל העינים החומדות, והאסומים בחפצי האמנות הקיימים, איתנים היו ולא הכזיבו, ולפיכך לא אפשר לה לתביעה לחידוש שתהא נשמעת. ודאי יותר, שהיו העמים האלה שרויים בקפאונם והיו נרפים מאוד מלהשתמש בסגולות־הדעת שלהם ולחשוק בחידוש. דומה, האחריות לצמאון זה לאחרוּת ולחידוּשים על היוונים, כיוון שהתנגדה רוחם כל כך למצרים ולפרסים הקדמונים, שכוהניהם של אלו וטפסריהם של אלו היו כתינוקות שובבים בעיניהם. מרוחם זו נטלו היוונים עמם לכל מקום שהלכו לשם, אבל לא התמידה השפעתם על בני אסיה ואפריקה, שלעולם נטייתם לא לזוז ממקום עמידתם, לחנוט ולאבּן דוגמת הקופטים של מיסופוטמיה והערבים וההודים, וביודעים כמעט שלא היה צורך להם בחידוש ולא מצויה היתה בנפשם תכונה לתמורות; ודאי עלינו להוציא מכלל זה זימון מן החוץ, מחריב או בונה, שבא להודו עם היוונים לאחר אלכסנדר, עם הערבים לאחר מוחמד ועם שבטי התורקים בפרס של ימי הביניים האחרונים. מצד אחר, נכבש המערב כולו לרוח התמורות; אף הקופאות שבתקופותיו קצרות־ימים היו ומעולם לא היו חסרות את התנועה ואת המאמצים לחידושים; ומתחילת האלף שלנו לא פסקה בו התמורה, וזריזותה עוד גדלה והולכת. ולבסוף, במאה העשרים שלפנינו, הריהי כובשת ופושטת על פני כדור העולם כולו. עוד מעט ולא נותר לנו אלא להרחיק נדוד עד חופי קאמצ’טקה המערבית ולבקש שם אחרי ארחות־עמים ומעשי־אמנות שהתמורה לא חלה בהם – וּודאי אך מפח־נפש צפוי לנו לאחר שנבוא למחוז חפצנו.

 

מקוריות של קוצר יד    🔗

רעיון ‘המקוריות’ שמשמעותו רבה כל כך, ושגברה והלכה בהמשך מאתיים שנים אחרונות, כמעט שלא היה לו קיום קודם שעלתה איילת־השחר של תקופה המכונה ‘התקופה הרומאנטית’. ודאי יש עניין גדול לבדוק ולדעת, כלום בדרך כלל ראו אותה קודם לכך קטיגוריה ואיכות; וכלום אינה אלא תוצרת־לוואי של המושג ‘גאון’ בתורת דבר שלא היה דוגמתו מעולם, או דבר שלא ראו כמותו מעולם – מעין אורח שבא אלינו מספירה רחוקה והביא עמו את האחרוּת; יותר ויותר אחרוּת.

דירר צעיר, ליאונרדו צעיר, רפאל צעיר, מיכלאנג’ילו, רימבראנד או וילאסקיז, ואפילו גריקוֹ לא הלכו אל רבותיהם ואמרו: “מהרו ובואו ללמדנו כיצד נהיה לא־דומים לכם ושונים מכם ככל האפשר”. אם עלתה מחשבה בלבם על עתידם, היתה זו התקווה שעוד מעט וייטיבו לחקות את מעשה רבותיהם, ושעין רואה תטעה ולא תבחין בין מעשים של אלה לאלה. ואם היו קוראים בספר הבשורה, הרי היו מקנים לעצמם את הדברים הכתובים שם: “אין תלמיד גדול מרבו; אלא כל אחד שיהא שלם יהא במדרגת רבו”. אילמלא כך היו הדברים, כיצד אתה מפרש, שקשה כל כך להבחין בין עבודות ראשונות של אמן לבין עבודות רבו? עוד בימינו מצויים תמונות ורישומים שאלה מייחסים אותם לווירוּצ’וֹ ואלה לליאונרדו; אלה לפירוּג’וֹ ואלה לרפאל; אלה לג’וֹרג’יוֹנה ואלה לטיציאן. ונתתי משלים מתוך שדה שאני עובד בו; אבל בידי להביא ראיות עד אין מספר משדות אחרות וגם באלה קשה להבחין בין תלמיד לרבו; ואף מלאות ידי דוגמאות מסוגי אמנות אחרים ומאסכולות אחרות. ולא אפשר שיהיו הדברים כך אילמלא הסכים התלמיד להיות בעל־חיים צייתן משום שגדול כשרו וגדולה יכלתו.

דווקא בשעה שהוא עצלן וקצר יד וכשאין ביכלתו ללמוד מה שהשתדל רבו ללמדו ואין בכוחו לחקות מעשה רבו מכל צדדיו, הריהו מעלה בשליבה ראשונה של אורח־חייו מקוריות קודם זמנה. ועל כך לא התגאה תלמיד בלבו בימים ההם ולא צפוי היה לו אורח־חיים צלח. על כרחו שהיה משתווה עם מקוריות שלא היתה אלא קלקלה וניווּל. ורק משבאו ימים כימינו – עם נטייה להכריז שטוב כל מה שהיה רע בדורי – התחילו לגלות מקוריות במעוּות ובתפל שמקום לידתו קוצר יד בלבד. סופרים בני זמננו, שגרמניה האצילה מרוחה עליהם, עוסקים ומדברים בקוצר יד כאילו סגנונות של בכוונה תחילה לפניהם שיוצאים מתוך השקפות עולם אחרות ויסודם בעמידה ברשות עצמם.

ואנו סמוכים ובטוחים, שאילו שווליאים וחניכים מילידי הארץ היו ליוונים העושים בשביל האכימנאים בפרספוליס, בשביל הפרתים באקבטנה ובשביל הססניים בסיליבקידה – הרי שווליאים הללו ודאי מרכזים כל מחשבות לבם להידמות לרבותיהם היווניים וההליניים. והוא הדין באמנים שעסקו באיטרוריה וברומא. אבל משהגיעו הדברים לידי תלמידי תלמידיהם על כרחם שהם נכנעים לחוק ההעתקה הרצופה – על כרחם, אני אומר, משום שניטלה מהם נתינת הדעת על המקור, כלומר על מלאכת־המחשבת עצמה. והנה חוק זה של העתקה גורם שעתידה הירידה מהעתקה להעתקה בזה אחר זה להיות רצופה, וסופה שתתן דבר מרוחק מאוד מן המקור, דבר מעוות ומקולקל כל כך דוגמת הפסלים האיריים או הארמניים, הנוצריים והקפודקיים או הללו שבמיסופוטמיה שבימי הביניים – ודאי מקוריים הם, אבל בראשונה לא היתה מקוריות זו אלא של קוצר יד, ואחר מכן אין היא אלא בערות תמימה הנהנית מהנאת עצמה.

 

עצמוּת    🔗

עצמוּת (האישיוּת), דוגמת מקוֹריוּת באמנות, מצוינת בעיקרה בלא־דוֹמה שלה כלפי הנעשה באותה שעה בתחומים שהיא עוסקת בהם. ובשלושה דרכים לא־דומה נקנה. אחד, מחמת קוצר־יד, וכבר עמדנו עליו. אחד, מתוך שהתייאשת מיצירת דבר על ידי צורות ומערכות רישומים ששאלות זמנך העלו אותן, ושימשוך הדבר שעשית חיבתם של מבקרי־אמנות וסרסריה ואספניה שאין עיניהם מבקשות אלא את האחרוּת. ויש דרך שלישי – לזרז ולהוליך פרובלימה של צורה ושל רישום אל מקום שלא הוליכוה לשם עד עכשיו.

השיטה הראשונה פניה אל הישן־נושן שבאמנות קרתנית, ואף על פי שמשונה הוא ישן זה, אי אתה יכול ליטול ממנו כוח משיכתו. כך מצינו אצל הפיסול והציור של הגרמנים והספרדים וגם אצל איטליה בירכתי ארצה, בנפותיה הרחוקות מן היישוב כגון באומבריה והבצות, איסטריה וליגוריה.

השיטה השנית, ידה רוממה בימינו ובראשה עומדים אמנים שהכוח עמם להעלות דברי־אמנים אקאדמיים מצוינים, אלא בשעה זו, משגברו הנטיות הפרוליטריות, מעטים יתנו דעתם עליהם וּודאי שמספר קוניהם ימעט מאוד.

בשיטה השלישית אוחזים אמנים בכל פעם שהם עוסקים בשאלה אחת ומוצאים לה פתרון שלם ולא נשתייר בה שום צורך לעיסוק נוסף, חוץ מלחזור ולעשות ביד חרוצה ומאומנת לפי שהוֹרה הפתרון.

הווה אומר, מקוריות יוצרת, רוחו של הפרט, אינן מתגלות אלא כשהן נתקלות בפרובלימה, בשאלה נכבדה, והכוח בידן לזרז הילוכה אל פתרונה. ודאי אפשר לו לאדם, דוגמת גילהאמוס שעשה במודינה במאה י"ב וטאסקצ’ו בפלורנציה של תחילת המאה הט"ו, להיות נמנה עם הזורעים מעניתם, או דוגמת מיכלאנג’ילו, עם הקוצרים קצירה. אבל בדומה לקציר וזריעה וקרקע ועונות־שדה של אמת, ולא של משל, אף כאן צר המקום לכל מעשה של עקשות־לב. נסיונות של טירוף דעת ימיטו אסונות על עושיהם, וראיה לדבר מאחד מן המחוננים שבאמנים, ליאונרדו, ב’סעודה האחרונה' שלו. המוות לבדו הוא שהציל את רפאל שלא יהא סופו כסוף גוֹליוֹ רומאנוֹ, מחסידי רפאל, שהיה עושה כאדם העושה במה שההיפנוזה מזמנת עליו. ואשר למיכלאנג’ילו, הרי האריך ימים כל כך, עד שהתחיל מצייר את לוּדריו חולי־המעיים והמעוּנים שמלאו, בנוסח ואגנרי, את “יום־הדין האחרון” שלו ואת צורותיו המוגזמות והמנופחות בקפלה של פאוֹל.

צר המקום ומעטים הזימונים הפתוחים לגילויים של יחיד. באמנות עולים הם בכרבלתם של כוחות־היצירה והולכים ונעלמים לגמרי במקומותיהם הנמוכים.

אילו היו רואים את העצמות, רוח הפרט והמקוריות כפי שרגילים לראותן, כיצד אירע הדבר, שמתקשים אנו כל כך לומר, היכן פותחת אישיות זו והיכן מסתיימת האחרת? דומה שאין תשובה לשאלה זו אלא כך – בתוך האמנות, בדומה לשאר פעולות האדם, מכריעים הציבורי והכללי את הפרטי ואת העצמי עד כדי כך, שנפתח שער לפולחן־גיבורים ולמיתולוגיה ולדברי ימי־קדושים ולתעמולה, שדרכם לנפח דברים ולעווֹתם עד אין שיעור ויחס לעובדות ולתוצאותיהן, שכן רק לעתים רחוקות משאירה הרוח המקורית בשדה פעולתה יותר מעקבותיה המטושטשים.

אין מבקשים אחרי המקוריות, בתורת איכות ראויה להערכה ולהערצה, אלא אמנים עולי־ימים עם יציאתם לאויר עולמם, ולא הללו שכבר שמם נודע ברבים, ועל אחת כמה וכמה לא האמנים שבעבר. והביאם לידי כך חשק זה הרוֹוח בתוך הרבים, לא לדרך ראייה חדשה אלא להבעה חדשה של דברים ידועים כל צרכם, הבעה של ראייה ושל דיבור והרפתקאה מוסיקלית שלא יוציאו עונה אחת ושאין בהם החוזק לעמוד בפני חדש שיבוא אחריהם. אפילו בימי דאנטה עזבו הרבים מחנה צימאבּוּ והלכו אחרי ג’יאוֹטוֹ. ובזמנים כזמננו עם חפזונם ותנועתם, הרי חייב צייר, אם רצונו להציל את עצמו מן השיכחה, לחדש דרך־עשייתו לכל הפחות אחת לשנה. ושומר הוא על שמו הטוב שמירה מעולה כדרך שכוהן נֶמי שמר על שמו – “ששחט את השוחט ואף סופו לשחיטה”.

נאחזים אמנים במקוריות משהתחילו להתייאש מעמל ידיהם במקצועם בתוך תנאי אמנותם וסייגיה; והמדובר באמנים של אמת לא בבעלי־מלאכה הללו שהלכו לרדוף אחרי ההצלחה והפרסום. נוהגים הם כדרך שנוהגים דגים שהוציאו אותם מן המים; כבעלי חיים שיצאו מסביבתם; ואפילו הגדולים שבהם, דוגמת מיכלאנג’ילו בפיסול ובציור ודוגמת ואגנר במוסיקה, משתערים ודוהרים סביבותיהם וקוראים דרור למתיחותם הטראגית בהתרגשות ובהתלהבות ובשכרון; אבל שיורי הטעם שבפיך הם של מליצות ולא של אמנות.

 

הומאניזם וריאליזם    🔗

אמנות, במשמעו המלא והכללי של דיבור זה, מכוננת, בונה ומשכללת את בית־החיים, ובטבע הדברים שהיא נשמעת הרבה על ידי בני אדם שנתחנכו על הקלאסיקאים, כלומר על דברי אמנות המפגינים על תכלית זו. אין, לפי דעתי, בתוכנו המבקרים בעלי המקצוע או הכותבים תולדות האמנות, שכתבו בהבנה ובדעת באמנות הציור, ועל אחת כמה וכמה לא בציירים גופם, כשם שכתבו עליהם מספרים דוגמת באלאזק בסיפורו ‘מעשה אמן לא־ידוע’ או גוֹגוֹל בסיפורו ‘תמונה’ וליסקוב ב’מלאך תמים' שלו. ובתוך קהל חברי ומיודעי, הרי הללו שהיו אמונים על התנ"ך ועל ספרות יוון ורומא, על דאנטה ושקספיר ומילטון, טאסוֹ וראסין, ווּרדסווֹרת וקיטס ושללי, מאתיוּ ארנוֹלד, גיתה ושילר והלדרלין, על פרגוֹליסי ובּאך, גלוק ומוֹצארט, ביטהוֹבן וברליוֹז – הם שהתענגו והעריכו כראוי אף את אמנות הבניין והפיסול של כל הדורות ואת הציור של שמונה מאות שנים האחרונות. ואני מפליג ואומר, לא זו בלבד שהאמנות של הריניסאנס האיטלקי היתה אנושית, כדברי ג’וֹפריי סקוֹט, אלא כל אמנות, כל שהיא אמנות ולא סקרנות ולא חריצות־ידיים או טכניקה ודבר שבמשחק – אנושית היא.

והנה האמנות או הספרות הריאליסטית על כרחן שישמשו פתיחה למדיניות ‘ריאליסטית’. אמנות ריאליסטית מהי? כפי שעוסקים בה בימינו הרי כל קיומה לפאר ולרומם חשקים, שבטבע האנושי שהם מן הבהמיים שבו, פיזיולוגיים, ושה’אידיאליזם' אמר להתעלם מהם משאפס כוחו לכבשם. ‘אלה אלהיך, ישראל’. לא מעמד אלהוּת שאין לבוא עמה במגע ובראייה אלא חזיר, צבוֹע, נחש. קורע ריאליזם ומסיר את המסכה מעל פני הצבוּע ומגלה, לא בדומה למשלו של מאכס בירבואם, את הדמות היפה והענוגה כפי שהתאווה לראותה, אלא את הפרצוף האכזרי כפי שבעלי מרה־שחורה שנטרפה דעתם עליהם מצפים לראותו.

היה לריאליזם בימינו כרוֹזים שהלכו לפניו: בתקופה העתיקה הקינאים; בימי הביניים קנאים פרושים דוגמת ברנרד הקדוש. הקינאי, ממחזקי האמונה האחרונים, לא הסתפק להכיר את המידות הגלויות שבטבע האנושי. מתעקש הוא ומעלה את השפלות ואת האויליות שבדחיפותיו הרובצות במרבצן ואורבות ומסתתרות מפני ההכרה, ולבו שש לחרחר אותן בעשן, כדרך שמחרחרים דבורים בכוורתן, בשביל שידע אותן האדם ויכירן במילואן. ולאחר שעשה מעשה זה הכריח הקינאי את בני האדם שיצאו וימדדו את התהום הפעורה בין משאת־נפשם לבין טבעם הבהמי, הכריח אותם לקבל את העובדות כמות שהן בענווה ובהכנעה ולהשתדל להוציא טובה כלשהי מן החיה הרעה שבתוכם, ובדרך זו פתח שער לנצרוּת. רצונו של הקנאי בימי הביניים היה להסיר את עינינו מן התועבות שבחיי העולם הזה ולהטותן אל אושר שבעתיד לבוא. והריאליסטים של זמננו אונסים אותנו לקבל דעתם על החברה, שהיא ההוויה האחת והנצחית, והם מגישים לנו דעה זו כדרך שמגיש מלצר בוקר (cow-boy) את הארוחה לאורחו – ביד אחת הצלחת והאקדוח בשנית והנהימה בפיו: ‘הרי הרוטב והירקות לפניך!’

שהרי הריאליזם אינו בלא כוונות. דוֹגמה בפיו שהוא מכריז עליה, תיאוֹלוֹגיה שהוא מגן לה. תלמודו – נברא האדם חיה רעה, והתרבות אינה מפחיתה בה כלום אלא מוסיפה עליה; והדרך האחת להימלט מתוכה – לדעת את מצב הדברים לאמיתם ולצאת במחול עצרת־המכשפות במשוש לעג ובוז.

הראשונים שבריאליסטים של זמננו, למשל זולא, עדיין רומאנטיים היו והודו במציאותן של שמחות אצל בעלי־החיים שהן של חברה ושל פיזיולוגיה כאחת; והרי אפילו פטרוֹניוס הודה בכך ברומא של נירוֹן. אבל בשעה זו אין לך דבר שממש הוא ולא יהא מוזג לך את הנתעבים שבשופכין מביביו של הטבע האנושי; וכל השאר אינו אלא משחק של אונאה, אגדות, סמים משכרים, סמי־מרפא שבעלי הון מספקים לנו בשביל לשעבדנו.

האמנות נותנת חזון ונבואה על ימים שעתידים לבוא. עסקה בנושאים קלים למתן־צורה ואינה עוסקת בעובדות חמורות. אמנות משמעה דמיון, ושעת התהוותו של הדימוי פחותה משעתה של העשייה. אבל לאחר ימים מעטים דבר זה שגילתה האמנות נמצא שהוא משמש דוּגמה שהחיים שואפים לעשות כדמותה.

ולאחר שהוכיחה לנו האמנות שכחיית־השדה אנו והחיים גיהינום (ואינך מתקשה להסכים לשניהם כיוון שבקלות אתה מוצא אותם בחדרי לבך) – צא והכרז: קץ לכזבים ולצביעוּת ולדברים המכונים בשם ‘אנושי’, קץ למשאות־נפש ולכליון־נפש. ויהיו חיינו חיי בהמות חסרי לב ודעת, וכיוון שאין אנו קרויים בני־אדם נצא ונחיה על הלחם לבדו ונפסח על הגעגועים למזון ‘רוחני’; נשקע בתאוות־מין בדומה לעובדי פריאפוֹס ונחזק כוחם של השליטים, שטנים גדולים הללו שכוח שלטן זה שבידיהם הוא העז שברצונם, ושבני־אדם־שדים יכולים להתענג עליו.

על יסודות אלה נבנו ‘הסדרים החדשים’ הטוטאליטריים, ואת פניהם מקדמים הסכמת הרבים וקילוסם, ואמונתם שאין מציאות אחרת בעולם אלא סיפוק צרכים של בולמוס בהמי ותאוות שלטון. לפני ימים מועטים בלבד והאמנות היתה מסייעת בבניין ובהארת הדרך אל מטרה אנושית־אלהית. החברה הלכה אחריה ולא מעט היתה ההצלחה שהאירה לה פניה. זה המכונה בשם ‘ריאליזם’, המלגלג על הכל בטבע האדם שמעמקי תהום עמקו, אין ידו משגת אלא להנמיך טבע זה עד מדרגת עדרי־מקנה, או לכל היותר למדרגת כוורות דבורים. זכורני, לאחר ביקורי בתערוכה של פיסול כושים, שקבעה מקומה ב’ארמון הקטן' בפריז לפני שלושים שנה, אמרתי לחברי – הצלחת התערוכה מבשרת שיבה לחיי פראי־מדבר, ולא קשה הדרך של שיבה זו, אם אתה משווה אותה לדרך שהלכו בה האיטלקים בימי הריניסאנס; לאחר שגילו כמה וכמה מחברים של יוון ורומא ושרידים מועטים של פסלי שייש ומתכת ותכשיטים ומטבעות, מיד היתה שאיפתם ‘להחזיר תפארת יוון וגדולת רומא למקומן’. שהרי קל מאוד להאמין בדברים האמורים כנגד המין האנושי, אבל החינוך למשטר גבוה תובע לעצמו השראה של בטחון באפשרויותיה של השבחה רוחנית.

היה החינוך הקלאסי מאמץ מכוּון לכך. אילו נתנוהו לכל איש ואיש בעדתו ודאי שברכה היתה בו, אף על פי שההצלחה מתמהמהת לבוא. לצערנו, אפילו הטובה שברשויות והטובה שבכוונותיהן על כרחן שיבזבזו הון תועפות על מלחמה ועל הכנות למלחמה, ואין בכוחן לחנך את הרבים; והללו הפקר הם לתחבולות ותכסיסים המבטיחים, ובמקצת אף מקיימים הבטחותיהם, לחם וקירקסאות.

 

תעודת האמנות    🔗

האמנות, ובכל אשר לה (וכלולים בתוכה פולחן ומיתוֹס ותאוֹמת שניהם – האוֹפירה), אינה מעדנת את החיים בכוח חומרת מצוותיה, אלא בכוח המופת והדוּגמה. ואין בכך כלום שמועטת כוונתו של האמן להשפיע על אופי האדם ונוֹהגו – בכל אופן השפעתו עליהם. וכל שהוא בעל דרשן פחות יצירתו יתירה. אפשר ודרשות מרחיבות את הדעת, או מכניסות מורא בלבבות או מזעזעות את הנפש, אבל כל שרשמן עז ותכוף יותר ימיו קצרים יותר. יצירה של אמנות, מעל להרגשה שבדמיון שהיא מביאה עמה, דרכה לרדת לעמקו של הגוף, הואיל וחפצה להשתוות לדברים ולחקות אותם. בכל מקום ומקום ראינו, שאי אתה יכול לעמוד בפני קליטתן ושיעורן ויחסן ומעמדן, וגם בפני חיקוּיין, של צורות שפועלות עליך, וכן אי אתה יכול לעמוד בפני הרגשות ומצבי־רוח המתגלים בדברי אמנות. כשהם רמים ושלווים אף אתה רם ושלו; ואם שפלים הם ומבולבלים נמשך אתה אחריהם להיות כמותם – שפל ומבולבל. לפיכך מימי אפלטון עד ימינו אלה לא פסקו מדינות וחברות, בתי־כנסת ובתי־יראה, אגודות וכיתות מלכפות מרותם על האמנות שתשמש אותם ותיטיב עמם, וכשלא עלה הדבר בידם, מיד התחילו להכניעה ולהכריעה. ואף על פי כן בשעה שאתה מעריך את האמנות אין להוציא מן ההערכה טעמים של מוסר ועניינים של נוהג, ועל אחת כמה וכמה שאין להפריד ערכים אסתיטיים, שיסודם ביצרים וברצונות, מן הערכים המוסריים. אלא אין אנו רשאים להסתבך בפלפולים ולהחליש כוחה של הוכחה זו שבלבנו – אין לערכים קיום אלא בשביל המעריך. וכיוון שאנו לבדנו המעריכים ואי אפשר לנו לצאת מחוץ לעצמנו, על כרחם שהערכים יהיו אנושיים, וכשהם פרי תרבות ואנושיים כאחד, על כרחם שהם מעודנים ודקים.

האמנות היא פרשנה של משאת־נפש זו ואף מבוֹניה, ויפה כוחה מכוחן של שאר משאות־נפש רליגיוזיות, שכן היא מוציאה מכללה את הדוֹגמות ואת העונשין הכרוכים בהן. על משאת־נפש כזו היא וואלטר ליפמן אומר – נאה היא לאדם שהגיע לבגרותו המוסרית והרוחנית, והוא שמקדם את פני המוות ברוח שקטה, כדבר שאין להימלט מפניו, ובלבד שיבוא (ואין ספק שבוא יבוא משתתקדם התרבות) לא כדרך הטבע אלא גם כהתלהבות של הישג. ואם אתה שוקל ומהרהר, שבעולם של תמורות שאינן פוסקות, אין לשער שתנאי האקלים לא יחדלו מהיות נוחים לחברה שנתעדנה – כלום לא נאה יותר סוף של “חתימה בתוך הנוי”, משום שנתעדן האדם ואי אפשר לו להתקיים בתנאים קשים אלה, מלהיכנע לרע ולשקוע קודם המיתה יותר ויותר בתוך הגסוּת, דוגמת הפיטרוֹדאקטיל או איקטראוֹזוֹרוּס או דוגמת שאר אבותינו הגיאולוגיים הקדמונים. וודאי נאה יותר ללמוד ממעשי אלסינוֹאוּס ההוֹמרי, שיודע כי סקירייה עם הפיאסינים שלו יביאו על עצמם את כעסו של פוסידון אם ינהג יפה באודיסיאוס, ודינם מיתה אם יחזירהו לאיתקה, ואף על פי כן בחר בהתנהגות נאה ולא בחיים. “תולדות אדם, אומר ארתוּר בלפוּר, אינן אלא אירוע קצר וחולף בחייו של הפשוט שבמזלות”. אמת. אבל היא הנותנת, שנעשה מזל זה אחד ואין מלבדו, הואיל ובזה הטעם האחד והמיוחד לקיום העולם.