א    🔗

אם כי נושא דיוננו הוא “פרוטוקול” ליצחק בן־נר, נפתח בעדות מרחיקה, שתסייע לנו לא רק במיקום יצירה זו במפת התפתחותה של הספרות הארץ־ישראלית, אלא גם בהבנת החידוש הספרותי שבה. שהרי אין ספק, כי היה ביצירה זו משום חידוש, ולו רק מבחינת הרחבתו ופתיחותו של הדיאלוג התרבותי־האידאי, שרחש בתוכנו בתחילת שנות ה־80.

בספרו “THE AMERICAN ADAM” מבקש חוקר הספרות, רו"ב לואיס, להתחקות אחר המיתוס האמריקני במסגרת הספרות של המאה ה־19. לצורך זה הוא מתמקד בבדיקתו לא בהיבטיו האנתרופולוגיים או הפולקלוריסטים, אלא בהיבטיו ההיסטוריים־האידאיים דווקא. נקודת המוצא של לואיס אומרת, כי תהליכיה התרבותיים של אומה מתהווים בעקבות דיאלוג בלתי פוסק עם האידאות שלה. שהרי ככל שדיאלוג זה מעלה על פני השטח את האידאות המזינות אותו, ובתוך כך גם את הוויכוח הפועל ביניהן (כלומר לא רק את עיקריו המקובלים של הדיון, אלא גם את עיקריו המנוגדים, האופוזיציוניים), כן נתפסת תרבות כמתקדמת ובשלה יותר, וממילא גם הספרות הנוצרת בה.²

דיאלוג פירושו “קולות” ממשיך לואיס ואומר (“קול” במובן של עמדה רוחנית); ואכן בתקופה הזאת (אמצע המאה ה־19), שבה הצליחה הספרות האמריקנית להשתחרר סוף סוף מהתבטלותה בפני התרבות האנגלית וזכתה להישגים מקוריים משלה, מצטלצל הדיאלוג התרבותי בפלורליזם של “קולות”, שהדומיננטיים שבהם (לפי לואיס) הם “קול התקווה” (קולו של ההווה המתחדש לקראת העתיד); “קול הזיכרון” (קול מורשת העבר וחיפושי זהות); ו"קול האירוניה" (קולה של ההתפכחות בהיטלטלות שבין אכזבה ובין תקווה).

אבחנות אלו נשאלו מהספרות האמריקנית, מכיוון שיש בהן לסייע בהבנת התפתחותה של תרבותנו־אנו לאור הדיאלוג האידאי המתרחש בה. שאילה זו מתבקשת לא רק משום שהתרבות הארץ־ישראלית יוצאת מהיערכות פתיחה דומה לתרבות האמריקנית (היערכות של מתיישבים ראשונים אידאליסטיים, השוללים את עברם כדי לבנות מחדש את עתידם במסגרת של ארץ חדשה, חברה חדשה, אדם חדש), אלא משום שבגלגוליה הבאים של הספרות הילידית שלנו, נמצאת גם היא, כמו הספרות האמריקנית, טעונה באידאולוגיה דוגמטית ובמודל חזוני חד־משמעי; רק עם הסתמנותו של דיאלוג הולך ומתרחב, ורק עם גילויים של “קולות” הולכים ורבים, הולכת ומתרבדת גם הספרות לקראת ביטויים פואטיים מורכבים יותר, בשלים יותר.

הצעתנו לישם אבחנות מהתרבות האמריקנית על התרבות הארץ־ישראלית באה להצביע גם על תופעתם של אותם “קולות”, הממלאים את חללה של הספרות הארץ־ישראלית, ומטעימים את הדיון בתכנים מקומיים מיוחדים לארץ זו ולתרבות זו. כך, למשל, עד סוף שנות ה־60 התנהל כאן דיון אידאי בעיקר בין שני “קולות”: “קול התקווה”, שהיה הקול המרכזי כאן מראשית ההתיישבות, ושדיבר בשם הווה מתחדש לקראת עתיד; ו"קול הזיכרון", שהתרפק תחילה על קשר עם העבר הקדום בארץ (ושם ביקש את תווי זהותנו), ואחר־כך פיתח גם תודעה אל עבר קרוב יותר, דהיינו, תולדות ההתיישבות היהודית כאן מסוף המאה התשע־עשרה.³

עם סוף שנות ה־60 תחילת ה־70, כאשר התקווה (מלחמת ששת הימים) מסתיימת באכזבה (מלחמת יום כיפור), עומד הדיאלוג האידאי לדיון מחדש, שבו הולכת המערכת הקולית ומתרחבת לצלילים ולבני־צלילים, המתקבלים עכשו כהדיו של הקול השלישי “קול האירוניה”. כזכור, קול זה של התפכחות ושל ביקורתיות הלך והתגבר ביצירה של שנות ה־70 תחילת ה־80 בתהייה על ההתדרדרות הערכית של החברה הישראלית (“זיכרון דברים” ליעקב שבתאי או “היהודי האחרון” ליורם קניוק); בהתמודדות עם המתחים שבין ציבורים שונים (דתיים־חילוניים – “פונדקו של ירמיהו” לבנימין תמוז, יהודים־ערבים – “חיוך הגדי” לדוד גרוסמן, אשכנזים־מזרחיים – “תרנגול כפרות” לאלי עמיר); ובפער הקומוניקטיווי שבין אבות לבנים (“מנוחה נכונה” לעמוס עוז).

אין ספק, שריבוי הקולות, ההולך ומטעין את השיג והשיח של התרבות הישראלית בעמדות רוחניות, הוא מאפיין מקדם בהתפתחותה;⁴ ונראה, שלפי הנחיותיו המוצעות של לואיס, אכן יש ביצירה הספרותית המתחברת בשנים ההן משום הבטחה לקראת הבאות.

גם ספרו של יצחק בן־נר “פרוטוקול” (1983), היה בו כדי לקדם מהלך זה. “פרוטוקול” תרם להרחבת הדיאלוג לא רק משום שהוא העמיק וחידד את שלושת הקולות הללו, אלא גם משום שהעמיד אותו על התנגשות אידאית חריפה, שכמותה לא ידעה היצירה הישראלית עד כה. שהרי לעומת היצירות שנמנו קודם, הבוחנות קולות מתנצחים במכלול האידאי המקובל, מעלה “פרוטוקול” קול מאוב – דחוי ושולי; ולעומת היצירות הללו, שניסו רק לנגח במסגרת המקובל (בביקורת מייסרת או מגחכת, מצליפה או כואבת), חתר “פרוטוקול” תחת המכלול כולו; במלים אחרות: כל היצירות התנהלו בתחומי הדיון, המושתת בלי עוררין על הכרותיו הלאומיות־הציוניות של מפעל ההתיישבות בארץ־ישראל, ואילו תחומי הדיון ב"פרוטוקול" התרחבו והתעצמו גם אל הכרות אנטי־לאומיות ואנטי־ציוניות.

 

ב    🔗

“פרוטוקול” הוא רומן, המבקש לפרוש מעין דין־וחשבון “היסטורי” על גופים בולשביקים קיצוניים, שפעלו בארץ־ישראל של שנות ה־20 (1924–1926). הגיבור (אדם בשם פרידאלי, שבחלקו הגדול של הרומן מציג את עצמו בשם סתר פ"י) מעלה על הכתב פרוטוקול במרתף חבוי בחיפה, בשעה ששתי נשים (ספק מוכרות לו ספק לא) מספקות לו את מזונו ואת צרכיו. השנים הן שנות ה־40 (מלחמת העולם השנייה), אבל פרידאלי כמעט אינו יודע דבר על כל ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות שקרו מאז בארץ ובעולם. וזאת, לא רק משום שהוא מסתתר מגופים המבקשים את הסגרתו (כמו השירות החשאי הרוסי, המשטרה הבריטית או אנשי “ההגנה”), אלא גם מחמת התדרדרותו הנפשית הנעה בין שפיות לטירוף. במצב מבודד ונרדף זה, נאחז פרידאלי בשחזור השנים ההן, שנועד להיות דיווח רשמי ענייני (כלומר פרוטוקול); אלא שפרצי טירופו סוחפים אותו לעדויות שכאלה, שהוא עצמו שוב אינו יודע, אם פרי הזיותיו הן או לא: “אחר־כך אני ברחוב נחלת־בנימין. ואולי אני טועה, ואין זה אלא רחוב המושבה הגרמנית, ואני בחיפה ולא בתל־אביב – ואולי אין זה אלא הרחוב הנשקף, מעוות, מאשנב מרתפי? הזמן אינו נעכל בי עוד. ימים כלילות אני עושה בדפי הנייר האלה ומקיא בהם את מרירת ימי; דברים שהיו ושלא היו, זיכרונות ומחשבות ומשאות נפש והלוצינציות…” (שם, עמ' 58).

מדובר, כאמור, בפעילותם של גופים אנטי־לאומיים (פק"פ וקפ"פ)⁵, בתיאור מאבקם העוין ביישוב העברי־ציוני ובתיאור מערכת היחסים התככנית וההרסנית ביניהם (הדיווח מתמקד בקבוצת פעילים, שפרשו מן הגוף המרכזי והקימו תא מחתרתי משלהם – פאפא). כידוע, תנועת פק"פ (פאלסטינע קומוניסטישע פארטיי) והתנועה הקיצונית לה – קפ"פ (קומוניסטישע פארטיי פון פאלסטינע) הוקמו בעקבות מפח נפש מן המפעל החלוצי בארץ־ישראל. אף־על־פי שפעיליה (אנשי העלייה השלישית) באו לכאן ממניעים ציונים־סוציאליסטיים, עד מהרה הם נתפסו למסקנה, שהמפעל החלוצי לא זו בלבד שאין בו לגשר בין ציונות לבין סוציאליזם, אלא הוא סותר את עקרונותיו היסודיים של סוציאליזם זה. שהרי הרעיון הציוני, המצביע על ארץ־ישראל כעל מקום מקלט בלעדי לעם היהודי, שולל בכך את התפיסה האינטרנציונליסטית של מהפכה קומוניסטית בבחינת גאולה כלל־עולמית; רואה במאבק הסוציאליסטי מִשְׁנִי בלבד למאבק הלאומי; ובחתירתו לגידולה ולהתרחבותה של ההתיישבות היהודית, ממילא נמצא בעל נטיות אימפריאליסטיות, המבקשות להשתלט על ארץ־לא־לו ולהיבנות מחורבותיו של הערבי המקומי, עם נישולו מאדמותיו. מאידך, אין מפח נפש זה מזרז את הפעילים לעזוב את הארץ ולחפש את ייעודם במקום אחר. שלא כמו גופים קודמים, נשאר גורם אופוזיציוני זה בארץ והתארגן במסגרות של פעילות פוליטית, שנועדו לפגוע בעשייה הציונית־הלאומית ולעזור בגיבושה של תנועת נגד, שתעשה יד אחת עם תנועות שחרור ערביות־לאומיות. בעשייה זו משתדלים הגופים הקומוניסטיים (גם אם חברים בהם כמה מאות פעילים בלבד) לעורר הלכי רוח דפיטיסטיים בציבוריות הציונית, המתמודדות על קיומה ועל המשך ביסוסה. הם עושים זאת על־ידי הפצת תעמולה המגזימה בחומרת המצב הכלכלי והמדיני, על־ידי פגיעות ברכוש ובנפש, על־ידי השלטת אווירה של מהומה ואנרכיה ועל־ידי חבלה ביוזמות פיתוח (ידועה ההתערבות המיליטנטית נגד קניית אדמות העמק ויישובן בשנת 1924 הקרויה “פרשת עפולה”).⁶

על פעילויות אלה ועל אחרות מדווח גם פרידאלי, אלא שבדיווחו אין כל חציצה בין עדות עניינית על אודות האקטיביזם המפלגתי, ובין וידויים רגשניים על אודות חיי הפרט שלו באותה עת. נראה, שהסתבכויותיו האישיות (לרבות פרשות האהבים שלו) הן חלק בלתי נפרד מן הפעילות הפוליטית, והפעילות הפוליטית היא היא המכתיבה את מערכות חייו האינטימיות ביותר. חדירה בין־תחומית זו מוסברת כבר למן השורות הראשונות, כאשר פרידאלי (המציג את עצמו כאיש תמים ואידאליסט) חוזר מפעולה צבאית בהר הדרוזים (סייע להם שם בהתקוממותם נגד הצרפתים), ושומע על מותה של אהובתו החלוצה (לאחר שראש התא ומפקדו, מנחם אקרמן, הכניסה להיריון, סחט ממנה דוקומנטים סודיים, והביא אותה לכלל טירוף ולהולדת בת לא רצויה). מכאן ואילך פעילותו המפלגתית של פרידאלי, יותר משהיא מונעת ממניעים אידאולוגיים, היא מונעת ממניעים אישיים – לפרוע את חשבון אהבתו מבעל הדבר. הוא פונה אפוא לפעילות־מתחזה ומשמש סוכן כפול, המשסה את המפלגה־האם בתא־הפורשים ואת תא־הפורשים במפלגה־האם. בתפקידו זה הוא מביא בין היתר להגברת המתח והחשדנות ולחיסול חברים משני הצדדים; להתפוררות התא ולפיזור פעליו; ולבסוף, עם שליחותו לארצות־הברית ולברית־המועצות, בקבלת הוראה להרוג את אקרמן ולקעקע את כל “הקונספירציה הטרוצקיסטית” בארץ. (כזכור, ראה סטלין בטרוצקי בן־תחרות מאיים, בייחוד שלנין, המורה של שניהם, העדיף את טרוצקי על פניו. סטלין הצליח בתככיו לגרש את טרוצקי מן המפלגה ב־1927 וב־1929 אף הצליח לגרשו מרוסיה, ורדף את אוהדיו ואת אוהדי תורתו בכל מקום בעולם). פרידאלי, שנקלע בין הגופים היריבים, סייע גם בכך (אף־כי לא ידע במה הדברים אמורים).

כמו בכל מותחן (סיפור בלשי או סיפור ריגול), מצויה גם ברומן זה חידה. אלא בעוד שבסיפור־בלשי־מצוי מתמקדת החידה בפענוח מקרה מסוים, כאן מתעצמת החידה (מכתב הצוואה של לנין שהלך לאיבוד) לכדי תעלומה, שהשלכותיה ניכרות בכל מרכיב ממעשה התשבץ הגדול הזה המצטרף בסופו של דבר לסיפור שלם אחד. התעלומה ניכרת, כאמור, במפלגה על כל הסתעפויותיה; התעלומה פורצת מגבולות הארץ ומניעה את גלגלי המהפכה העולמית על ציר אמריקה־רוסיה; והתעלומה מקיפה כל פרט מפרטי הביוגרפיה החסויה של פרידאלי. לפיכך, גם כשנפרש פרוטוקול עב־כרס זה בפרקי וידוי חשפניים מפרשיותיו האינטימיות של הגיבור, וגם כשהוא מוקיע סודות אפלים הקשורים מדרך התנהלותה של המפלגה, מוסיף פרידאלי להיות דמות לא מחוורת ועלומה. את תולדות חייו של פרידאלי (שעבר את שנתו הארבעים) ניתן לחלק לשלוש תקופות: א. ילדות בכפר הרוסי ובחרות בפריס; ב. פעילות בתא הבולשביקי בארץ־ישראל ובשליחות באמריקה וברוסיה; ג. תקופת הטירוף במרתף בחיפה. התקופה הראשונה והתקופה השלישית מעורפלות ביותר. המידע הביוגרפי על משפחתו, על חוויות ילדותו, על רקע גדילתו והתחנכותו הוא כללי, ואינו מעלה או מוריד לייחוד הדמות: הקורא אינו מקבל כל סיוע, ולו ברמז, שיאפשר לו לשחזר את מהות הגיבור ואת טיבו קודם התערערותו. גם תקופת הטירוף היא מעורפלת למדי, ואף־על־פי שהפרוטוקול נכתב בזמנה, כמעט אין הוא נוגע במצב המתמשך של חמש־עשרה שנות מחבוא. רק תקופת הביניים (המקיפה שנתיים ימים בלבד) מציפה את הרומן בשפע של מידע הולך ונגדש (אם־כי הקורא נוהג בו זהירות וחשדנות כמו בכל מידע שמספק גיבור לא מהימן).

למרות שהפרוטוקול אינו אלא פרגמנט חלקי מסיפור חיים לא מובן ומטורף, עולה ממנו דמות מרתקת בתופעתה. המרתק שבה הוא עשייתה הרוחשת בלי הרף, הנפעלת מכוח כפייתי עיקש וחסר מנוחה. בווידויו חוזר פרידאלי על מטפורה שגורה אחת, המדמה את ההיערכות החברתית בעולמו לתאטרון בובות: “אני זוכר את כולם ממתינים… חבורה כמעט מקרית של אנשים צעירים, שנקבצו יחד להפוך עולם… לא כסילים, לא פחדנים, לא עצלנים – ובכל זאת, כחבורת מאריונטות של נייר הנידפות ברוח, חסרות כוח החיים, בלי אשר ימשכן מי בחוטיהן, ואפילו נמשכות המה לעשות דבר, הנה לא יותר מסילואטות זעירות הן מטילות על הכותב הענק, הקר; ללא תווי בפנים, ללא פרסונאליות.” (שם, עמ' 208).

פרידאלי יוצא נגד מכניזם זה, וכל עשייתו הלא נלאית מכוונת להשתחרר מן המריונטה שבו וליטול את תפקיד המושך בחוטים. למרבה האירוניה, דווקא בתקופת שפיות הדעת שלו, כשהוא מסעיר בנכליו את תאטרון הבובות המפלגתי ומושך לכאורה בחוטיו הגלויים והסמויים, הוא למעשה מריונטה נשלטת (בידי אקרמן, בידי השירות החשאי הרוסי ובידי כוחות עלומים אחרים); ואילו בתקופת הטירוף, כשברור לו שאין הוא אלא “גולם עץ זעיר” המובל על “לוח משחקים ענק”, הוא זוכה בחירות רוחנית פנימית, ומתבטא כאדם חופשי ובעל אפשרות בחירה.

עשייה אובססיווית זו מקורה בין היתר באסונות הפוקדים את הגיבור (חברו הטוב נפל בקרב בהר הדרוזים, אהובתו מתה בשעת הלידה), אלא שגם לאחר מכן, בשנתיים הבאות, אין הוא מוצא לב מבין או אחוות רעים. להפך. חייו רצופים מאורעות קשים כמו הסגרתו לידי הבריטים, הכפשת שמו בחוגים סוציאליסטיים בארצות־הברית והתאבדותה של אהובה אחרת. את כל המאורעות האלה הוא מייחס למזימותיו השטניות והאנוכיות של חברו־כביכול ומנהיגו, ראש־התא אקרמן. לפיכך, כבר מן ההתחלה הוא רואה באבדן – מושא לגעגועים, כשהוא חי את הפער שבין פנימיותו האוצרת בתוכה את הזיכרונות הנלבבים (של אהבה, חברות ומסירות), ובין המציאות שהתרוקנה מתכניה והיא משתמעת רק בגילויי עוינות וזרות. אלא שפרידאלי פועל עתה לא רק מכוח אכזבותיו ופגיעותיו, אלא גם בשם מתיו, והוא הופך לשליח נקם, התובע מן החיים לתת את הדין על טעויותיהם.

בקריאת תיגר זו של נקם ושילם (כאותן פוריות מן המיתולוגיה היוונית שאינן יודעות שבעה), הולך ומתגבה גם החיץ שבין אישיותו הקודמת (הערכית כדבריו), ובין אישיותו החדשה (ההרסנית, הנוטרת, הלא מוסרית), שבאמצעותה הוא מתמרן בקשיחות במשחק המפלגתי. היערכות דואלית זו של הדמות, מזינה ממילא את תבניות היסוד של הרומן, הנבנה ומתפתח על־פי מודלים של סיפור חידה (או סיפור בלשי). דואליות זו באה לידי ביטוי לא רק בעיסוקיו המפלגתיים (סוכן כפול), אלא גם בחייו הרגשיים (בין המתים לחיים), ביחסיו עם הסביבה הקרובה (הימשכות ורתיעה מחברים), ובהתנהגותו כלפי הסביבה הארץ־ישראלית (קשר עם המפעל החלוצי וחבלה בו).

גם בלשון הפרוטוקול מסתמנת דואליות זו, כשהיא מתקצנת בין מערך מילולי שלילי לחיובי. נראה, שבתמונה המילונית הכללית, המערך השלילי הוא הדומיננטי, והטקסט שטוף מלים כמו “טירוף”, “שנאה”, “זרות”, “טמטום” הנפרטות לכל נטיותיהן וגזרותיהן האפשריות (כאן יש לזכור ש"טירוף" על כל תמרוניו המילוליים, נתפס לא רק בטירופו של האיש פרידאלי, אלא גם בטירופם של כל הגורמים המתחברים אליו: הרעיון הציוני הוא מטורף, יומרותיה של המהפכה הסוציאליסטית גובלות בטירוף, ובוודאי התנהגותם של מנהיגים ופעילים – אם בחזית הארץ־ישראלית ואם בחזית הרוסית או האמריקנית). מצד שני, יש חיפוש מתמיד אחר מלים קונסטרוקטיוויות, ערכיות ורגישות כמו “אהבה”, “גאולה”, “שקט”, “בטחון” ("אני מבקש להיגאל עמך אהובתי. מבקש אני לדעת, בהרימי את ראשי בבוקר מן הכר, כי על כר זה אנחנו שוב הלילה, וכי אהיה שבע ורווה, ועייף ממעשים שקטים שאין בהם כדי להניע אמות של ספים, שאפוף אני אהבה וביטחון וכל ייעודי לאהוב ולשמור. להיות נאהב ולהישמר עד אחרון ימיי. וזו הגאולה וזה אור המעט הגנוז אשר נכון לנו, אם רק נשכיל למוצאו [שם, עמ' 419])".

 

ג    🔗

ועוד בשאלת התעלומה. ראוי להוסיף, כי ככל שהגיבור מבקש לפענח את התעלומה הספציפית, הוא עומד חסר אונים מול התעלומה כנוכחות קיומית. שהרי התעלומה שהוא מתמודד עמה לאורך כל כתיבתו הפרוטוקולית היא, למעשה, סוד משמעות החיים, חידת טעם קיומו, או במלים שלו: “אולי. אולי’ים רבים מדי פזורים לי למלוא דרכי… ואת השאלות שאין להן תשובה אקח כנראה עמי אל קברי. אני, שנגעתי פה ושם, באקראי, בהתהוות ההיסטורית הנצחית, המשתנה ללא הרף – ונהדפתי ממנה אל חורי זה בלי להבין את פשר הנגיעה ואת פשר ההוויה. האם מבלי דעת… פרצתי אל תוככיה של מערבולת עמוסה באינטריגות, בסודות, במעשי סתר, וכמובל בידי מלאך נגעתי במקרה בלב־לבו של העניין?… אינני מבין… מי מוליך אותי… מיהו זה שהוציאני מן הכלא האנגלי בחיפה… ושיגרני לאמריקה… והעלני כבמעלות קסם אל מנהיגות פועלי התפירה של העיר ניו־יורק וטלטלני והפילני משם והוליכני למוסקבה, אל הקרמל… האם לא נרקמו עוד דברים הרבה לפני כן, ביחסי עם אהובתי הראשונה? האם אהבתני בכלל? ואולי רק נאלצה להשתמש בי ככלי?… ועוד שאלות לבלי סוף. אך מעבר לפרטי־הפרטים – מהי המשמעות הכללית? מהי הנקודה האחת שבה נפגשים, בשנה זו של חיי, אנשים ומקומות, אידאות ומזימות, אמוציות ואכזבות? לאן כל זה מוביל? מה פשר האחד, העליון, לכל זה?” (שם, עמ' 457).

ולא די בשאלות לגבי התעלומה כחיים: פרידאלי מתקשה גם בשאלה אחרת והיא התעלומה שבכתיבה. מדוע הוא כותב? “לפני שנתיים או שלוש אני מתחיל, מורתח ונחרץ לכתוב את פרוטוקולי זה… אני כותב וקורע וכותב שוב. אני יורק מלים… כדרקון אשר עוד מעט יעלה קרבן באשו שלו. אני נאחז ייאוש לעתים, לאמור מה הטעם; אני יודע כי מעשה הכתיבה עלול להיות מופר בכל רגע, וגם אם אשלימנו, הרי לבטח יישמד, לכשאתפס בכף… אין טעם. אין טעם. הכול יאבד עם אבדני. אבל אני מנער מעצמי מחשבות ייאוש אלה ושב אל הניירות המתכסים זיעה ודם ובוץ ודבש ורעל. אדם אני. ואם גם גורלי נחרץ ממעל ומתחילה, הרי הובילה אותי דרכי אל הבוהו, וגם אם טחו עיניי מראות נכוחה, הנה למרות הכול איזשהו ניצוץ מפרפר, רטוב, חדש, של תקוות נצח… אני כותב. ואפילו אין באחרית כל דברי ומעשי הנכתבים משמעות אחת ברורה, מכנה משותף ודאי, מסקנה אחת נחרצת, טוב אחד או רעה אחת… אני חייב לכתוב. הכתיבה היא התקווה”. (שם, 474).

אם על שאלת התעלומה כחיים אין לפרידאלי תשובה, הנה בשאלת הכתיבה יש לו; שהרי הכתיבה אינה רק תקווה בשבילו או מעין סיכוי להישרדות (“נצח” בלשונו), אלא גם אשליה של פתרון התעלומה (כפי שהיא מתבצעת בכתיבה היצירתית). “חיי אנוש מלאים סודות אשר אינם נפתרים עד המוות. אדם הולך אל מותו, ואין עמו תשובות לשאלות רבות, ואין עמו פתרון לחידות רבות. רק מספרי הסיפורים וכותבי הרומנים יודעים להביא גאולה לגיבוריהם ולפענח את תעלומת חייהם.” (שם, 115).

פרידאלי – שהעלאת הפרוטוקול על הכתב מעוררת אותו לא אחת לעשות הקבלות בין כתיבתו שלו לכתיבה יצירתית, כלומר בין דיווחו המבולבל והלא סלקטיווי על החיים כמות שהם, ובין היצג החיים המסוגנן והנברר שביצירה הספרותית – משווה כאן את תופעת “התעלומה שבמציאות” (הנשארת לא מפוענחת כמו המציאות עצמה), ובין “התעלומה שבספרות” (שבה המספר־יודע־כול בונה מחומרי המציאות מציאות חדשה משלו, מטעינה בסודות ובתעלומות, ובין נבכיה ומחילותיה מפענח אותה וממציא לה פתרונות ותשובות). פרידאלי מבקש באמצעות המציאות “הספרותית” שלו לגלות ולהבין את המציאות האותנטית שלו.

בפרקיו הראשונים של הרומן (“פרקי ארץ־ישראל”), מגולל פרידאלי את החיים על גילוייהם היום־יומיים כתעלומה בלי פשר. כאן אין הגיבור מסביר אותם או מפענח אותם, אלא חי אותם עם כל הדואליות והמורכבות שבהם. יש גילויים שהוא מדמה להבינם, יש גילויים שהוא מודה כי נפלאו ממנו. היקום רוחש סביבו כמו תאטרון בובות, שבו אין הוא מבחין בין הבמה ובין אחורי הקלעים, שהרי כמו בתאטרון, גם כאן הכול מתעה, הכול מעמיד פנים, הכול סתום, ולא ניתן לרדת לחקרו.⁷

פרידאלי, איש הרשת המחתרתית באותה העת, אינו מנסה לקלוט ולהבין דבר. הוא רק מתעקש להשתתף במחזה המתעתע, כדי לטעון אותו במסתורין לצורך מטרותיו־הוא. מתוך קונספציה זו הוא מפריח בלי חת את יצירות הזיופים, השקרים, גנבות הדעת וההסחות שלו, המסכסכות בין חבריו על סודותיהם ומעצימות את מתחיהם. מתוך קונספציה זו הוא מנהל את חיי האישות שלו עם נשים, שאין הוא מתאמץ להכירן מקרוב (כך מינה אברהמסון חברתו לתא, וכך מיראבל ואירנה); ומתוך קונספציה זו הוא גם יוצא לפעילויותיו החתרניות בנקודות התיישבות חדשות, בבתי חרושת, ובאספות ציבוריות.

אם התעלומה של החיים היא עניינה של ארץ־ישראל, הנה המתרחש באמריקה וברוסיה הוא כבר תעלומה של ספרות. ספרותיות זו הולכת ומצמצמת את החידתיות הקיומית, ומובילה אותה אל חידה ספציפית בת־פתרון. זהו מעבר חד, שהרי אם עד כה נע הווידוי בין ערפול לחשיפה, עתה הוא מסיר בהדרגה את לוט המסתורין ומתגלה מציאות גסה, חד־משמעית. אין צורך לומר, כי התעלומה בחלק שני זה של הפרוטוקול מאבדת מקסמה, בשעה שהיא הולכת ומתרדדת כמו במותחן מצוי לקראת הפענוח הגואל. פענוח זה מתרכז במכתב, שתוכנו יכול היה לשנות את גורלם של מיליוני תושבים על פני כדור הארץ (כך סבר מחברו), וגדולי עולם, מנהיגים ושועים, היו מוכנים לתת מכיסם כל הון שבעולם כדי לרוכשו. האחד שמצליח להשיג את המכתב הזה, בביצוע בלתי אפשרי ממש – הוא פרידאלי.

מסע הנדודים, כאמור, נע על ציר אמריקה־רוסיה־ארץ־ישראל שינויי המקום מביאים מאליהם לשינויי הצבעים בעלילה, באווירה ובגיבורים עצמם. במקום להתמודד על זקיפות קומתו כאדם (ולא קיום של מריונטה), נעשה פרידאלי במגע הקסם האמריקני לא רק לאדם אלא לעל־אדם. בעלילה של ראליזם פנטסטי נוסח ג’ימס בונד, מתעלה פרידאלי פתאום למרומי המנהיגות הפועלית בניו־יורק ומאיים על עתיד תעשיית ייצור הבגדים בשביתה רבתי. אילי־הון ובעלי בתי חרושת משחרים לפתחו, אלפי פועלים ועובדים מצפים להחלטותיו, בת מיליונרים משועממת מעניקה לו את חסותה, ואילו הוא נסחף בשיכרונה של אהבת אמת, כאשר הכול מוצף בזוהר נוצץ של חווילות פאר ושל מלונות יקר.

הסתחררות זו מוצאת את המשכה גם במוסקבה. גם כאן נכנס ויוצא הגיבור במשרדיהם של שרים וגדולים, ושיאו של הביקור מוכתר בפגישה אישית בינו לבין הכול־יכול – המזכיר הכללי של המפלגה, הלא הוא יוסיפ ואסירויונוביץ סטלין. אלא שפתרון החידה אינו נמצא לא בניו־יורק המעטירה ולא במוסקבה הבירה, כי אם בנקודת יישוב נידחת בארץ־ישראל.

מהו המכתב ומהו תוכנו, לא זה המקום לפרט, ראוי רק לומר, שפענוח מסוים זה (למרות הצלחתו) מסמן את נפילתו של הגיבור, ובדיעבד גם את התעלומה כולה. אלא שכאן נפרדות דרכיהן של שני המספרים: פרידאלי – המספר־העד ובן־נר המספר־הבודה. פרידאלי, למרות יומרותיו היצירתיות, מוסיף ככותב־פרוטוקולים (כלומר ככותב את החיים עצמם), להישאר בגבולותיו האנושיים, כשהתעלומה נשגבה מבינתו – ובזה אמיתותו ואיכותו של הפרוטוקול. לא כן יצחק בן־נר. המספר־הבודה, אינו נשאר בגבולות האפשר. בתוקף היותו מספר יודע־כול הוא פונה “להביא גאולה” לגיבורו ו"לפענח את תעלומת חייו". התעקשות זו על הפענוח, מפקיעה את הפרוטוקול המגושם והנוגע ללב, אל הצטעצעות ספרותית לא מהימנה (כמו הפרקים על מציאת הנעל וקטעי המכתב בתוכה, שחזור המכתב, והופעתו, בבחינת יש־מאין, של אחי האהובה־המתה ששלח את המכתב). אפשר לומר, שחבל ש"התעלומה כחיים" לא נשארה כמות שהיא, שכן ככלות הכול, היא גדולה לאין ערוך מן “התעלומה כספרות”.

 

ד    🔗

“לחבר אביגדור ברכות. החבר פליקס מסר לידיי את התרגום הנ”ל, שנעשה במאמצים רבים מן הרשימות שנמצאו במקום מחבואו של פ"י (פרידאלי) לאחר שנלקח. הבלבול ברשימות היה גדול. חלקן נכתבו עברית, חלקן בשפת אימו של פי', חלקן אנגלית (בשגיאות) וגרמנית, כך שהתרגומים הם חלקיים ונעשו בידי חברים שונים. פליקס ניסה להכניס אחידות וסדר בדברים, ערך וחילק לפרקים (הסעיפים וחלוקתם היו במקור) וגם הוסיף ביאורים. קראתי את הרשימות, ואינני סובר, שהייתה הצדקה היסטורית או אידאולוגית להוצאה הפיננסית הגדולה… כך או כך לא הייתי מציע לתת פומבי לדברים או להתייחס אליהם כאל דוקומנט מדויק… מטעמים אלה, דעתי היא שלא כדאי לטרוח על תרגום הדברים לרוסית ושליחתם לחבר ק' במוסקבה. בב"ח (בברכת חברים), נובאק, 30 יולי 1945.

שורות אלו לקוחות מן ההקדמה לספר, שהיא מעין מכתב־נספח לפרוטוקול. לפי מכתב זה, אנו למדים, שפרידאלי נתפס במחבואו ונשלח לאן שנשלח, ואילו את הפרוטוקול ערכו תופסיו – אנשי המפלגה – כדי לתרגמו ולשלחו לרוסיה. לפי המלצתו של החבר נובאק, במכתב המצורף, אין הדברים ראויים לתרגום ולפרסום. אבל את הפרוטוקול הלא ראוי הזה אנו קוראים בהמשך. כלומר, לפנינו צורה ספרותית פיקטיווית (רומן), הבונה את עצמה על צורות כתיבה א־פיקטיוויות (פרוטוקול ומכתב). באמצעות הצורות האלה מנסה הסופר לשוות ליצירה הפיקטיווית שלו אופי אותנטי לא רק מצד התכנים אלא גם בדרך ההגשה. הרגשת האותנטיות יוצרת מערכת יחסים אחרת בין מספר/יצירה (אחרת מזו המוכרת ביצירה הפיקטיווית המקובלת). שהרי איך מציג בן־נר את עצמו ברומן זה? לכאורה, הוא מתנער ממנו (הן מבחינה תכנית, הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינה אסתטית). נראה, שכל הקשר שלו אל הטקסט הזה הוא טכני בלבד (כמו מתווך מקרי המביא את הכתובים לבית הדפוס או מהדירם).

עמדה זו של מספר־מתווך (המבקש להעלים את מעורבותו ביצירה כמספר־יודע־כל) נקוטה בספרות העולם (“ייסורי וורתר הצעיר” לגתה או “קלאריסה” לריצ’רדסון) וכן בספרותנו (“מכאן ומכאן” לי"ח ברנר). גם בן־נר נוקט בדרך דומה, אבל כפי שנראה בהמשך, תופעה חברתית־רעיונית זו היא כל־כך בנפשו, שמדעת או שלא מדעת, מתקשה המספר להעלים את עצמו מאחורי הקלעים, ומדי פעם הוא מגיח מבין השיטין ומתערב.⁸ מעורבותו באה לידי ביטוי קודם כול באנטיפתיה שהוא רוחש לגיבור ולסביבה החברתית שלו, המובנת מתגובות של רתיעה ושל דחייה שהוא יוצר כלפיהם אצל הקורא. כך, למשל, משוכנע הקורא, כי התנהגותו המטורפת של פרידאלי, לא זו בלבד שאין היא חריגה במערכת החברתית שבתוכה הוא פועל, אלא שהיא אף מייצגת. שהרי רוב חברי התא הפורש מצטיירים כגברים ונשים מעוותים, פגומים בגופם או בנפשם, שאינם מוצאים את מקומם במסגרות נורמאטיוויות של החברה הקיימת. הנשים רובן מוכות־גורל מסיבה זו או אחרת, והגברים נוכלים או סוטים, המחפשים בפעילות המפלגתית לגיטימציה לעיוותים, לאלימותם או לנכליהם (כמו אקרמן המנהיג, החי חיי בזבוז וראוותנות מכספים שמקורם בסחיטות פוליטיות, או כמו שומר ראשו “אלבינו”, המוצא כאן פורקן לנטיותיו ההומוסקסואליות ולתאוות הרצח שלו).⁹

הסתייגותו של המספר מגיבורו עולה גם מתוך התיאורים, ובעיקר תיאור מזג אוויר סגרירי. נראה, שגם באמצעותו של תיאור זה משליך המספר את יחסו לעיל – על מזגו של הגיבור. ואכן, התיאור הדומיננטי עומד על הרוב בסימן של עכירות, רטיבות, קור ורפש. המספר כמעט שאינו מעלה בהקשר – רוחות אביב מלטפות או שמש קיץ בהירה וחמה. מזג האוויר הזועף והדוחה מצטייר כמו הגיבור הזועף והדוחה.

אלא שהמעורבות הבולטת ביותר ניכרת בסופו של הדיווח, כשהמספר מביא את גיבורו (השב מרוסיה לארץ) להכות על חטא ולחזור בו מכל העמדות הקודמות שלו: מהאידאליזם שאינו יודע כל פשרה, משנאה ונקמה, ומכפילות של דמות מתחזה ומתעתעת. ונשאלת השאלה מדוע? הלא לאורך כל הפרוטוקול מדובר באדם, שגם בשפיותו הוא מציג את עצמו כ"כלב שוטה" שכל ייעודו הוא לרוץ ולנשוך “לטירוף ולמוות” (שם, עמ' 367); הלא זהו אדם, שגם באושר אהבתו הגדולה (באמריקה) הוא דוחה בקנאות של מתקן־עולם כל הזדמנות לקשר אישי. והנה, בסוף הדיווח, ובלי כל הסבר משכנע, הוא מתחרט על הכל. האם איבד את אמונתו בקומוניזם רק מפני שסטלין לא ידע על הפעולה בהר הדרוזים? האם מאבק בין מנהיגים כמו סטליון וטרוצקי יכול להרתיע אותו (זאב קרבות מחוספס שכמותו)? מדוע הוא מרים ידיים ונכנע דווקא כשהוא מוצא את המכתב (שממנו הוא יכול רק להרוויח)? על כל פנים, זהו, כאמור, פרידאלי אחר: פרידאלי, המבקש לא רק סליחה ומחילה, אלא סליחה ומחילה ברוח כנועה ובסגנון של נוצרי־מתוודה: “אני מבקש את מחילתך על קוצר דעתי ועל עיקשותי ואיוולתי… כי רק בעצמנו נמצא את גאולתנו. רק באהבתנו… בחמלתנו, במחילתנו ההדדית, בדמעותינו, בפרי אהבתנו המרה והקצרה כל־כך ניוושע.” (שם, עמ' 462).

נראה, שמעמד זה של סליחה ומחילה הוא פועל יוצא לא כל־כך מדיווחו של פרידאלי, כמו מספרותיותו של המספר־הבודה. בשלב זה מתקשה בן־נר להניח ביד גיבורו המטורף פרק כה מכריע כמו סיום רומן. לפיכך הוא מתנער מן התפקיד הצדדי של המתווך או המהדיר, וחוזר לפעול כמו כל מספר אחראי, כלומר “להביא גאולה” מתאימה – גם לגיבור וגם לסיפור.

מעמד פייסני זה מחייב, כמובן, גם את שינוי עמדתו של פרידאלי בעניין הרעיון הציוני, שנועד להשלים ולרכך את ההתנצחות האידאולוגית המתנהלת לאורך כל הפרוטוקול – בין האידאולוגיה הציונית לאידאולוגיה הבולשביקית. ראוי להזכיר, שאין זו התנצחות מאוזנת, אלא מתקפה חד־צדדית של הבולשביזם על הציונות, כך שהקורא האמון על עיקריה של התורה הלאומית־הציונית נמצא לא אחת נדהם למקרא כתב שטנה ארסי זה. עם זה יש לצפות, שלמרות ההסתייגויות, תעורר תדהמה זו, מרצון או שלא מרצון, סימני שאלה לאומיים אפיקורסיים; כמו, האם המפעל הציוני הוא אכן מפעל מלאכותי שנבנה כאן על חשבון העם הערבי? האם היאחזותנו בארץ עלולה להתגלות כזמנית, וכלל יישובינו כיישובי קרטון? או, האם אין ליהודים גאולה אלא בין העמים והלאומים, כמו בני לוי, שנחלה לא ניתנה להם? (שם, עמ' 86).

 

ה    🔗

יהיו תשובותיו של הקורא אשר יהיו, אין ספק, כי התנצחות פרובוקאטיווית זו היא פרי ההרהור והספקנות (“קול האירוניה”, כאמור), שהצטבר בעשורים האחרונים עקב ההתפתחויות ההיסטוריות כאן. שהרי על רקע דלדולו של האידאליזם הציוני, על רקע של קשיים פנימיים בלתי פוסקים, ועל רקע של תדמית הכובש בעם אחר – אי אפשר שלא לשוב ולעיין באידאולוגיה הבסיסית להימצאותנו כאן: בצדקתה, בהגשמתה ובעתידה.

ביצירות הספרות של שנות ה־70 וה־80 (בהן נבחנו, כאמור, שאלות אלו), עלה קונסנזוס בדבר צדקת דרכנו מצד אחד, וביקורת קשה על ההתפתחויות ההיסטוריות והשלכותיהן על המציאות הקיימת, מצד אחר. למותר לציין, שהדיון במציאות הקיימת, הישרה ביצירות אלו תחושה של עגמומיות ושל תהייה בדבר המשכה ועתידה. כך מסתיים “זיכרון דברים” ליעקב שבתאי בהתאבדותו של גולדמן, ובהבאת ילד לעולם שאיש מן ההורים אינו רוצה בו. כך יונתן ב"מנוחה נכונה" לעמוס עוז, שאמנם מחליט לחזור הביתה מכל בריחותיו, אבל לאיזה בית הוא חוזר (ואיזו משפחה יוכל לשוב ולהקים עם אשתו הכמו־מפגרת ומאהבה)? שלא לדבר על התפוררות המשפחה ב"המאהב" וב"גירושים מאוחרים" – התפוררות שהיא בבחינת מטפורה לעם ולארץ, שעתידם מובטח יותר לבני העם האחר השוכן בתוכנו.

גם יצחק בן־נר ביקש להציע תשובות משלו, כאשר נקודת המוצא שלו היא המציאות הקיימת (בין הקונסנזוס לביקורת). ואכן, שָׂם בן־נר את תשובותיו בפיהם של חלוצי שנות ה־20, כמו מפיהם של בני שנות ה־80: תשובות נוקבות בכנותן ובפיכחונן ומשוחררות מכל מיליציות אידאולוגיות ומכל דוגמטיות חזונית. כך למשל התשובה לגבי המפעל הציוני: המפעל הציוני הוא מפעל חיובי וצודק, גם אם יש בו מידה של פגיעה רעה (מודה חלוץ בעמק בוויכוח בינו ובין פרידאלי). האידאל הלאומי המניע אותו אינו אידאל אבסולוטי (כפי שמתיימר להיות האידאל הסוציאליסטי), אלא אידאל ראליסטי־פרגמטי המבקש את הגשמתו לפי חוקיה של המציאות. ומאחר שהמציאות אינה אבסולוטית ואינה מושלמת אלא חלקית ופגומה, נאלץ מפעל זה לצורך הגשמתו לפגוע בישות הערבית במקום; אלא שפגיעה זו היא בבחינת הרע במיעוטו: “הרי כולנו למדנו, שאין דבר כזה צדק אבסולוטי. אין. פשוט אין צדק כזה שהוא ראשוני ונקי לגמרי. כל צדק, אני רוצה לומר, בעצם נבנה על בסיסו של איזשהו אי־צדק, של איזשהו עוול. כל אושר בחיים נבנה על איזשהו כאב… אני מתאר לי, שבזה שעשינו דין צדק ותיקון לעצמנו, עשינו אי־צדק לאחרים – אבל אני חושב, שזה העוול הקטן ביותר שאפשר היה לעשות. זהו הפתרון הכי צודק. הפתרון הכי פחות כואב מכל הפתרונות שיכולים לבוא בחשבון.” (שם, עמ' 38).

בתשובה אמיצה זו יש, כמובן, מן הערעור על המיתוס הארץ־ישראלי, שגם הוא מסימני ההיכר של הלך הרוח הספקני העכשווי. הגשמת ההתיישבות בארץ שוב אינה בבחינת מלחמה של טובים ברעים, של צודקים בבני עוולה, אלא של בני אנוש מכאן ומכאן – על חולשותיהם ועל מגבלותיהם. נמצא אפוא, שהאדרת האבות החלוצים בהילה של אנשי מופת לא הייתה במקומה גם אז. גם אז לא הצליחו להתעלות על האנושי והמגביל שבהם. גם אז לא שמרו על טוהר ערכיהם בהיאבקם להישגיות ולהתבססות, ונהגו איפה ואיפה בצדק הנוגע להם ובין צדק הנוגע לשכניהם. איך מסביר זאת אותו חלוץ באמצעות אותה אמת, שדומה שאין מנוס ממנה? “הרי האדם קודם כול צריך לעשות את הצדק לעצמו, ואפילו מחייב הדבר שהאחרים יסבלו מכך.” (שם, שם).

עד כאן עמדתו הציונית של חלוץ העלייה השלישית (המייצג את המספר הלא־מעורב, כביכול); ומה באשר ל"ציונותו" של פרידאלי האמור “לחזור בתשובה” לפי הפתרון הגואל? בסוף העדות אנו קוראים: “נכזב אני, משום שלמרות אבדן האמונה (בסוציאליזם), עוד איני יכול להשתחרר מן השנאה ההיא לאידאה האחרת (הציונות).” (שם, עמ' 460). אכזבה זו משתמעת כאן כהתנצלות אישית. פרידאלי מאוכזב מעצמו, מכיוון שעם כל רצונו להצטרף אל הרעיון הציוני, משקעי העבר עדיין עומדים לו למכשול בדרך תשובתו הסופית. אבל אם חזרה ציונית אין כאן, התפעלות מהישגי הציונות יש ויש: “הכיצד? בניין הלבנים הזה? הצריפים שעל הגבעה? העצים? ארץ אחרת, רחוקה, פורחת. והרי רק שנה עברה מאז עליתי בשביל הבוץ, בליל הסערה, לאוהל הקרוע, אוהל אהובתי… רק שנה, ואיך זה יישוב פורח, שדות, עצים, צריפים חדשים? הרי היה זה חלום אכזב ציוניסטי, ציור בצבעים מזויפים על נייר דק, הלוצינציה של קרטון ודבק. איך זה שארמונות השלג שבנו אותם חלוצים שוטים, לא נמסו אלא הפכו למציאות? איך זה שהאוטופיה הייתה לממש? איך זה שההיסטוריה לא שילמה לעושקי הדלים ולגוזלי הנדכאים כגמולם? איך זה שהאדמה לא פערה את פיה לבלוע אותם ואת מעשי ידיהם?” (שם, עמ' 426).

התפעלות זו מהצלחתו של המפעל החלוצי היא, כנראה, “גאולתו” הציונית של פרידאלי אף־על־פי־כן ולמרות הכול. בשלב זה הוא מודה בקיומו של המפעל, בהיאחזותו הממשית וממילא גם בהמשכיותו ובעתידו. הודאה זו (לרבות החזרה בתשובה הכללית) היא בבחינת סיום דידקטי מוסרני לפרוטוקול אנרכיסטי ורדיקלי זה. דהיינו, האיש שיצא לקלל נמצא מברך. ואולם, כאמור, אלה הם מביטוייו המחלחלים של המספר־יודע־כול (המבקש להשמיע גם את “קול התקווה”). שהרי לאחר כל הדברים הקשים שהוטחו ברומן ולאחר כל עלילות הנקמה והטירוף שתוארו בו, אין הוא יכול שלא לפייס קמעה את עולמנו ולרצותו במעין סיום חיובי ומאוזן.