א    🔗

כל הבא לעיין בקטלוג על חומר שנכתב על נושא הקיבוץ, נדהם למקרא גודש הביבליוגרפיה הממלאת בכרטיסיותיה מגירות דחוסות. נראה, שאין תחום בחברה הקיבוצית, שלא נבדק ולא נחקר במסגרות של עבודות דוקטור או מאסטר, בימי עיון ובסמינריונים, בסקרים ובדוחות, במאמרים וברשימות. רפרוף על שפעת הפרסומים מגלה, שלתופעת הקיבוץ נדרשו מהיבטים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים, כלכליים, ומה לא? ונלמדו כאן לא רק בעיות יסוד כמו יחיד וחברה, מוסד המשפחה, חינוך משותף, ערכי עבודה ושוויון וכדומה, אלא גם שאלות, שהזמן גרמן כמו תרבות הפנאי בקיבוץ, השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה, שמרנות וחידוש בדור השני, אלטרואיזם של ילדי הקיבוץ (בהשוואה לילדי העיר), שיקום נכי צה"ל בקיבוץ, תמורות ברמת הצריכה האישית עם המעבר מהדגש החקלאי להדגש תעשייתי, וכו' וכו'.

והנה לפנינו ספרה של עמיה ליבליך “קיבוץ מקום”. מבחינת התוכן נדמה, שאין בו כמעט מה לחדש לקורא הישראלי, שגם אם אינו מקורב לחוגים הקיבוציים, הרי כבן הארץ הזאת אין התופעה הקיבוצית זרה לו, והוא קורא על מהלכיה, על קורותיה ועל בעיותיה כל השנים – במסגרת עיתונאית, ספרותית או מחקרית. אלא שחידוש יש כאן בכל זאת. החידוש הוא בעצם העמדת התכנים. שהרי אם במחקר על הקיבוץ מעמיד החוקר את ממצאיו מנקודת המבט המדעית שלו, מחקרה של עמיה ליבליך מעמיד את ממצאיו מנקודת המבט ההגותית של חברי הקיבוץ עצמם; כלומר, מושא המחקר מדבר בשם עצמו, מציג את עצמו, מספר את עצמו ובוחן את עצמו. הצגה עצמית זו מתנהלת מפי דוברים נבררים (שישים ואחד במספר),² העוברים לפנינו בזה אחר זה כמו בתהלוכה ארוכה, גברים ונשים בני גילים שונים ובני דורות שונים, וכל אחד נושא את “הקול” האישי שלו – בתולדות חייו, בדעותיו ובחלומותיו – על הקיבוץ.

בשלושה פרקים מתמיינים הקולות. הפרק הראשון, המוכתר בשם “ימים ראשונים”. מקיף סיפורים אישיים, המתמקדים סביב ההיסטוריה של השנים הראשונות בקיבוץ (וכנצפה, הדוברים בפרק זה הם מן המייסדים והוותיקים). הפרק השני “הפילוג” מרכז את כל הסיפורים, המעלים את פרשת המשבר האידאולוגי שפקד את הקיבוץ המאוחד במחצית הראשונה של שנות ה־50 (1951–1954). כידוע, פילוג זה התבטא לא רק במאבק פוליטי, אלא בעקירה של ממש, כשהמיעוט הרעיוני נאלץ לעזוב את הקיבוץ שלו, ולעבור לקיבוץ שבו דעת הרוב זהה לשלו. עקירה זו גרמה זעזוע גדול הן לפרט והן לחברה הקיבוצית, שלא ידעה באותם ימים להכיל בתוכה פלוראליזם רעיוני. הפרק השלישי מגיש סיפורים העוסקים ב"הווה" של שנות ה־70. בפרק זה, כמו בפרק הקודם, הדוברים הם בני הדור השני והשלישי (קצתם חברי קיבוץ לשעבר).

זהו, אמנם, המיון הכללי, אבל אין הוא חד־משמעי. הזמן כאן גמיש, וההווה חודר אל העבר, והעבר נוגע בהווה, ואף שולח יד אל העתיד. כך בפרק “ימים ראשונים”, שבו נעשית לא פעם השוואה בין “פעם” ל"עכשיו", בשעה שהדובר פורש את לבטיו על רקע גילויי ההווה, וכך בפרק השלישי “ההווה”, שבו מרבים בני הדור השני והשלישי להזכיר את תקופת האבות־המייסדים בניסיון להצביע על השוני בינם לבינם על רקע חילופי הזמן, התנאים ותפיסת העולם.

כך או כך, חומר אישי כגון זה הוא תמיד חומר מסקרן, קריא ומעורר עניין. באמצעותו נפתחות לפנינו דלתות לחדרים ולמשפחות, ונחשפות פרשיות סוערות של מאבקים פרטיים וציבוריים מסוף שנות ה־20 (קיבוץ “מקום” נוסד ב־1928) ועד ימינו. פרשיות אלו, יש בהן להציע את כל החומרים האפשריים, שעליהם יכולה להיבנות סדרת כתבות מרתקת, ואין צריך לומר רומנים, נובלות ומחזות. אלא שנשאלת השאלה, באיזו מידה יש כאן לפנינו מחקר. אמנם, קובץ “קולות” אלו מצליח להעלות תפזורת של מידע היסטורי, של בעיות קיבוציות, של גלגולים ושל תמורות שעברו על הקיבוץ, אבל היכן כאן העמדה המדעית, שבסופו של דבר היא מעל לאישי ולמקרי?

מן ה"הקדמה", שהקדימה החוקרת לספרה, עולה, כי היא מבקשת במחקר זה להעמיד “היסטוריה מסופרת”, כאשר הקיבוץ, שנועד לשמש דגם נבחר, יצטייר כייחודי בפני עצמו, ובו בזמן גם ייצג את החברה הקיבוצית בכללה. עם זה, כאשר החוקרת מדברת על “היסטוריה מסופרת”, אפשר להבין, שכוונתה לפרשנות ההיסטורית הפרטית של כל דובר ודובר, שהרי אין זו היסטוריה אחידה ומוסכמת, שהכול סומכים עליה את ידה. זוהי היסטוריה חד־צדדית שכל אחד חי אותה במידה אחרת של עוצמה, של רגשה ושל הדגשה, ולפיכך כשהוא מגולל אותה מנקודת התצפית שלו, הרי כמספר הדוברים כן יכול להיות מספר ההיסטוריות. יתרה מזו, ההיסטוריה אמנם חיה כאן בזיכרונו של כל איש ואיש, אבל זיכרון, כידוע, מועד לא רק לשינויים ולסילופים הנובעים מכוחו של הזמן העובר, אלא גם לשינויים ולסילופים הנובעים מכוחם של אינטרסים מאוחרים. ואכן החוקרת מודה בכך. “כצפוי בהיסטוריה מסופרת,” היא מקדימה וכותבת, “ייתקל הקורא לעתים בסיפורים מפתיעים בדמיונם זה לזה, מעין אגדות שהפכו לחלק מהמיתוס הציבורי של ‘מקום’, ולעתים יימצאו גרסאות שונות ומנוגדות לתיאורי אירועים והווי של ימים עברו. לכל סיפור ודאי גרעין אמת משלו.” (שם, עמ' 19).

מכאן יש להבין, כי כל התכנים התיאוריים, המוצעים לפנינו, הם למעשה השלב הראשון של המחקר. זהו חומר גלם, שעדיין אוצר בקרבו את המסקנות־בכוח, את ההכללות־בכוח ואת ההסברים־בכוח. אמנם, חומר זה כבר הוטעם מסמכותה המכוונת של החוקרת, שהרי “קולות” אלו אינם רק ביטויים חופשיים ספונטניים, אלא גם ביטויים מונחים, העונים לשאלות מסוימות שהציגה. כך, שגם אם אין הם נשמעים כדו־שיח או כריאיון, מיסודם הם ראיונות מנופים, שהחוקרת השאירה בהם את התשובות העונות למגמותיה, והביאה אותן לפנינו בנוסח נברר ומשופר. עם זה נראה, שהקורא נמצא חסר משהו, ועם כל העניין שעשוי הוא למצוא בקריאת חומר שדה ראשוני זה, הוא נושא עיניים גם אל השלב השני – אל המחקר, שעל סמך הנתונים שהוצגו יגבש דגם חברתי, יבליט את התמונה הקבוצתית ויצביע על מהלכים מרכזיים. במלים אחרות, ירכז מתוך התפזורת המגוונת את המהות המשותפת לכל הפרטים המקריים ויביאם לידי הכללות משמעותיות ומסכמות. אלא שהחוקרת אומרת: עד כאן; כלומר, אין היא חורגת ממסגרת התיאור, ואין היא מנסה לעבור לשלב השני. זוהי, כמובן, גישה של עמדה תיאורית בלבד, ועמיה ליבליך, המצהירה על כך מראש, פועלת לפיה, כשהיא רואה בעצמה אך ורק מתווכת לגבי חומר זה, ואתה הקורא – זיל גמור.³ אלא שהקורא המצפה לעמדה מדעית (שהרי הספר בכל זאת מוצג כעבודת מחקר) אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בתפזורת האינפורמטיבית הזאת, ומאחר שעל הרוב חסר הוא את הכלים לעסוק במלאכה זו, נמצא אפוא שהוא קולט את החומר כאילו מדובר בחומר ז’ורנליסטי רעיוני, ולא חומר מחקרי עיוני דווקא.

מלבד זאת, גם אם מוסכם, שזוהי עבודת מחקר, הנה באה החוקרת ומבקשת להפקיע את מחקרה גם מהדיסציפלינות המינימליות הניכרות בו. הדבר בולט עם הצגת עמדותיה האישיות – הן לגבי הרעיון הקיבוצי, הן לגבי חיי הקיבוץ המסוים שבו היא מטפלת, והן לגבי הדוברים – חברי הקיבוץ. נראה, שהחוקרת אינה מסתפקת אך ורק בהכוונת השאלות, כפי שכל משמעת מדעית אובייקטיווית דורשת זאת, אלא מערבת את עצמה כאני־פרטי – שאינה באה רק לקשר בין קהל המרואיינים לקהל הקוראים, אלא גם לשתפם בחוויותיה שלה וברשמיה שלה. מעורבות אישית זו מתגלה כבר ב"הקדמה". מתברר, שהחוקרת באה אל הקיבוץ עם מטען רגשי־נוסטלגי עמוק של אהדה והערצה אל החברה הקיבוצית (פרי חינוך של תנועת נוער, כפי שהיא מודה), ואין תימה אפוא, שקטעי התיאור ב"הקדמה", המציירים יום בקיבוץ משחר עד חצות, יכולים לשמש חומר הסברה נלהב לתנועה הקיבוצית.⁴

בשל יחס מוקדם זה, מצפה החוקרת לתשובות ברוח זו – תשובות, שיפגינו את הישגי הקיבוץ עם טפיחת השכם הקיבוצית. וראה זו הפתעה, בני הקיבוץ אמנם מכירים בערך החברה שבנו וגאים בהישגיה, אבל עם זה הם ביקורתיים מאוד כלפיה. וביקורת זו נשמעת לא רק מפיהם של בני הדור השני או השלישי, החיים בצל האבות־המייסדים ונאבקים לבנות להם עולם משלהם, אלא גם מפיהם של בני הדור הראשון, שהיו צריכים, למעשה, להגן על יצירתם ולהסוות את חולשותיה. וכמו לא די בביקורת לא מתפשרת זו, הנה מתלווה אליה גם הווידוי הנוקב. וביטויי הביקורת, כידוע, אינם כביטויי הווידוי. שהרי אם הביקורת היא אקט רציונלי, המדבר בשם חברה וציבור, הווידוי הוא אקט אמוציונלי, החושף את כאב היחיד ואת מצוקתו בשל אותה חברה וציבור. אמנם, וידויים אלו לא הגיעו לכלל הווידויים החושפניים של “קהיליתנו”⁵ (אף־כי פה ושם מתבקשת השוואה), אבל אין ספק, שבאמצעותם של וידויים אלו (שבדרך־כלל נשמעים כאן יותר מפי נשים ולא מפי גברים), מתעלה החומר לכלל גילוי עצמתי.⁶

כאמור, גם אם פיללה החוקרת לחשיפה ולגילוי,⁷ נראה, שלא ציפתה לביקורת עצמית במידה שכזאת ובאינטנסיוויות שכזאת. לא אחת מדהימים אותה גילויים אלו עד כדי כך, שהיא פונה לאזן ולהמעיט בערך הדברים. “לעתים קרובות,” היא כותבת, “כשנתקלתי בביקורת העצמית החריפה, שמתחו חברי ‘מקום’ על מפעלם, חשתי, כי הם מחמירים עם עצמם יתר על המידה,” (שם, עמ' 17). ואכן הפער הניכר בין עמדתה האוהדת של החוקרת (כאדם מבחוץ) ובין עמדתם המחמירה של המרואיינים (כחברים מבית), מערער לא פעם את תשתית־היסוד שעליו נבנה מחקר – התשתית האובייקטיווית המנוטרלת, המבקשת לפרוש את הממצאים מתוך ריחוק אקדמי ועל־פי קני־מידה דיסציפלינריים. המעורבות האישית, כאמור, מפריעה לא פעם, בעיקר כשליבליך מסרטטת לפני רוב הראיונות סקיצה קצרה של המרואיין ושל דרך הפגישה ביניהם, וכל זאת מתוך הדגשת ההתרשמות הספציפית שלה ממנו.⁸ יוצא אפוא, שההיכרות בין הקורא לבין המרואיין אינה מצליחה להתנהל בצורה ישירה ובלתי אמצעית; ואם מדיניות המחקר אומרת “הצגה עצמית” של המרואיינים, אמין היה יותר לבסס סקיצה זו על עובדות רשמיות בלבד (גיל, מצב משפחתי, מקצוע, תפקיד וכדומה), ולהניח לקורא לשחזר את דמות המרואיין מתוך ההתבטאויות שלו, ומתוך נעימתו הוא.

ב    🔗

אין ספק, שהעמדת הספר “קיבוץ מקום” בקטגוריה של עבודת־מחקר היא בעיתית, משום שהחוקרת מעמידה עצמה מראש, בין מתודות מדעיות ובין מתודות לא מדעיות, תוך שימוש לסירוגין בכלים אובייקטיוויים וסובייקטיוויים. תשובה לבעיתיות זו ניתנת רק בסופו של הספר, ב"אחרית דבר" של סטנלי מרון. סטנלי מרון מחלק עם הקורא בצורה גלויה וחברית את הלבטים, שבהם מתחבטים עתה המדעים המכונים “מדעי החברה”, כאשר הוא מתאר את המשבר הפוקד אותם, ואיך מנסים החוקרים לחפש להם דרך אל מתודות מחקריות מתאימות יותר. מתברר, שכמיהתם של חוקרי מדעי החברה למעמד מוכר ומכובד של “מדע מדוייק”, הובילה אותם לחקות את המתודות של מדעי הטבע. חיקוי זה, היה בעוכריהם, והוא הוא שהכשיל את חקר נושא החברה, שהרי לא ניתן לחקור חיי אדם וחברה, כפי שחוקרים את הדומם ואת הצומח. בשנים האחרונות החלו סוציולוגים למרוד במתודות אלו, שהפכו לבלעדיות במדעי החברה. הם התריעו נגד השתלטות הסטטיסטיקה ומחו על ההגזמה באובייקטיוויות, בטענה, כי הכלים המדעיים לא זו בלבד שהביאו להחצנת־יתר של החוקר, אלא גם לידי עיוותו וטשטושו של הנחקר. במבוכה זו של גישושים לקראת תפיסה נכונה יותר את תפקוד מדעי החברה (הן כמדע עיוני והן כעבודה מעשית), הוצע מעין שילוב בין כלים הומניסטיים ובין כלים מדעיים, או כניסוחו של סטנלי מרון: “שילוב בין ספרות למחקר” (שם, עמ' 322).⁹ הייתכן לשלב ספרות במחקר? הייתכן להעמיד סינתזה של הומניסטיקה ומדע? נראה, שספרה של עמיה ליבליך “קיבוץ מקום” מבקש, בין השאר, לתת תשובה לשאלות אלו.

על כל פנים, הצעתו של סטנלי מרון לראות ב"קיבוץ מקום" עבודה־משולבת מעוררת עניין, ואם ניסינו לבחון את “קיבוץ מקום” במסגרת של המחקר הקיבוצי, ננסה עתה לבחון אותו במסגרת של הספרות הקיבוצית. ואכן נראה, כי משהחל הקיבוץ לצעוד את צעדיו הראשונים, נתלוותה אליו הספרות וביקשה לספר אותו מתוך עצמו. עוד בימי העלייה השנייה, כשעדיין נקרא הקיבוץ “קבוצה”, אנו קוראים על תופעה זו בסיפורים פרי עטם של סופרים־חלוצים כמו אריאלי־אורלוף או צבי שץ; שלא לדבר על העלייה השלישית, שבה כבר מצליח הקיבוץ לפרוש יריעה אפית של ממש, כמו נובלות ורומנים של יהודה יערי, נתן ביסטריצקי ואחרים. מכאן ואילך הולך ומתרבה הדיווח הסיפורי על הקיבוץ, שרושמיו הם תמיד סופרים – אנשי קיבוץ או אנשי קיבוץ לשעבר – המוסרים את חוויותיהם מכלי ראשון של ניסיון אישי וחברתי. אפשר אפוא לומר, שספרות הקיבוץ לעולם אינה פיקציה הזויה פרי השראה של דמיון פנטסטי, אלא עלילה מעובדת, שחומריה הראליסטיים או הנטורליסטיים המובהקים, עולים וצומחים מתוך קרקע מסוימת מאוד לבחינות אלו שבוחן סיפור הקיבוץ את עצמו ומתוך עצמו, מפנה את תשומת־הלב גאולה גורני בעבודת המחקר שלה “שינוי ערכים בחברה הקיבוצית בסיפור הישראלי”.¹⁰ גורני טוענת שם, כי היסוד האוטוביוגרפי הוא חזק מאוד בספרות הקיבוץ (מיצירות של רייכנשטיין ומלץ למשל, ועד ליצירות של צבי לוז ואחרים), ומכאן גם הדמויות הרבות המשקפות אישים ידועים (לעתים בשינוי שם בלבד), שהכותבים חיו ופעלו במחיצתם. “ולא רק דמויות,” מוסיפה גורני, "אלא גם מאורעות, דיונים וויכוחים, המופיעים ביצירות הספרותיות, לקוחים מן המציאות ממש, כמעט ללא עיבוד אמנותי. יש, שרומן או סיפור – אינם אלא פרשת תולדותיו של קיבוץ פלוני או אלמוני;¹¹ כך תובן ההערה המופיעה ברבים מן הספרים הנדונים… הדוחה אפשרות של זיהוי דמויות, מקומות או מאורעות, ועצם קיומה של ההערה בראש הספר מעיד על חששותיו המוצדקים של המחבר.¹² על־פי הנחותיה של גורני, נדמה, שלא נטעה, אם נאמר, שגם ספרות הקיבוץ היא במידה מסוימת “היסטוריה מסופרת”.

ואכן, אם נידרש לאנלוגיה בין “קיבוץ מקום” לעמיה ליבליך לבין ספרות הקיבוץ, נאמר, כי החוקרת, מטעמיה שלה, נוקטת כאן כדרכם של סופרים. אין היא מכנה את הקיבוץ שבמחקרה בשמו האמיתי (וכן שני הקיבוצים שאנשיו נתפלגו מהם ואליהם), אלא מסווה עליהם בפיקציה של שמות בדויים, כמו “מקום”, “אדמה”, “מולד”.¹³ גם המרואיינים שלה, מוצגים תמיד בשמות לא להם, למרות פירוט תולדות חייהם, תפקידם ואפיונם. עם זאת, ספרה של עמיה ליבליך משתדל, כאמור, לשמור על תחום מחקר מינימלי (כלומר על קו תיאורי ועל תמאטיקה מוגדרת), ואילו הסופר איש הקיבוץ, מרחיב את היריעה ומנווט את ההיסטוריה־המסופרת שלו, לא רק בצורה תיאורית, אלא בצורה אנאליטית (הבודקת את עצמה, מתפלספת עם עצמה ומסבירה את עצמה בקשת תמטית הנפתחת לכל נושא אפשרי). אמנם, שלא כמו בעבודת מחקר, הנשענת על מוסרי עדויות, ניתנות כאן גם העדות וגם האנאליזה מפי מקור סובייקטיווי אחד (המספר־יודע־כול), אלא שמספר זה מטעים את תיאוריו ואת הסבריו בפי “דמויות” (וכפי שראינו לעיל, הן יכולות להיות גם דמויות אותנטיות מוסוות). על כל פנים, התחקות אחר ספרות הקיבוץ לדורותיה מראה, כי דווקא ספרות זו, המתגבשת במסגרות אידאולוגיות ובחברות סגורות, היא ספרות מודעת לעצמה, המתחבטת זה שנים בכל הבעיתיות שנחשפה בקיבוץ, ולא עוד אלא שיש בידה גם להשלים את התמונה ולהעמיקה.¹⁴

ולהלן מספר דוגמאות.

א. בריאיון עם “נעמה”, מבני הדור הראשון (בקיבוץ “מקום”), מותחת זו ביקורת על הדוגמאטיזם הקיבוצי שהיה נהוג בשנים הראשונות, ובעיקר על אותו נוהג שהכאיב לה ולילדותיה – שלא לבוא עם ילדים לחדר האוכל (שם, עמ' 52). מדוע נאסר על ילדים להילוות להוריהם, ובעיקר על שתי פעוטות שלאמן אין בן־משפחה להשאירן אצלו? “נעמה” (המרואיינת) אינה מרגישה צורך להסביר, שהלא היא באה רק לספר מצב כאוב ולא לרדת לחקרו. לא כן ברומן של נתן שחם “גוף ראשון רבים”.¹⁵ באחד הפרקים, שבו עוסק הסופר, איש הקיבוץ, במוסד זה ששמו חדר אוכל, הוא מוצא לנכון להתעכב על אותה בעיה ש"נעמה" נגעה בה, ומסביר אותה בזו הלשון: “גזרו שלא ישבו ילדים לצד הוריהם בזמן ארוחת־הערב. נימוק כבד משקל ניתן לכך: הורים רכי־לב עלולים לתת את מנת הפרי הדלה שלהם לילד רעבתן, שכבר קיבל את שלו בחדר האוכל של הילדים. והורים שלא יעשו כן יהיו נידונים על־ידי ילדיהם כנצורי לב. הפתרון: הכניסה לילדים אסורה.” (שם, עמ' 20). מידע זה אמנם אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת פגיעתה וכאבה של “נעמה”, אלא שמבחינת הקורא, אין ספק, שהספרות מבהירה את הדברים בקונטסקט רחב יותר, משלים יותר.

ב. עניין אחר, שמעורר להשוות מבחינתו את מחקרה של עמיה ליבליך לספרות הקיבוץ, הוא המשפחה הרב־דורית. נראה, שעמיה ליבליך מייחסת לה חשיבות רבה, והיא מראיינת נציגי דורות של משפחה אחת, הן כדי להצביע על השוני האידאולוגי והמחשבתי הנפער בין אבות לבנים, והן כדי להבליט את התמורה שחלה באותה אידאולוגיה חברתית־קיבוצית של טשטוש המשפחה והעדפת הקהילה (כאשר הילדים נתפסו בה כרכושם של כלל החברים, ושהטיפול באידאולוגיה זו חלה, כידוע, עם התפתחות הקיבוץ ועם התבססותו החומרית, של השתייכות פרטית על־פי קשרי דם, ועלתה וצמחה בקרבה ההתבדלות המשפחתית (התבדלות שהעצימה את בדידותו של היחיד בקיבוץ או של הורים שבניהם עזבו).

נושא המשפחה הרב־דורית מעסיק זה שנים את ספרות הקיבוץ. הוא מעסיק את נתן שחם ואת עמוס עוז, הוא מעסיק את צבי ארד ואת דן שביט; אבל יותר מכול הוא מעסיק את צבי לוז ברומן הסדרתי שלו “אגדות המקום”.¹⁶ צבי לוז מטפל בכל ההיבטים, שמעלה מחקרה של עמיה ליבליך, וזאת בצורה אנאליטית ותיאורית כאחת. הוא מצביע על התמורה האידאולוגית בין הדור הראשון ובין הדורות הבאים, תמורה המצטיירת אצלו הן בסימן של חומרנות והסתגרות והן בסימן של שעמום ועייפות (אף־כי בצל כל אלה הוא מצביע – כמו עמיה ליבליך – גם על היאחזות ושורשיות). משפחת סגל, שהיא המשפחה הרב־דורית שהוא מציג, מחשיבה עצמה כייחודית בין משפחות הקיבוץ. החשבה עצמית זו נובעת, כמובן, מהיותה מן המשפחות המייסדות, אלא שהיא גם מרבה לחפש לה סימני היכר משלה, שיאבחנו ויבדילו אותה משאר המשפחות. כלומר, צבי לוז, סופר ואיש קיבוץ, בא להתחקות בהיסטוריה־המסופרת שלו איך היחד, השיתופיות והשוויוניות של הדור הראשון (או הכמיהה ליחד, לשיתופיות ולשוויוניות בדור הראשון) פושטים את צורתם הרעיונית המקורית לקראת תפיסת עולם אחרת ואפילו מנוגדת (התבדלות שבטית בתוך הקיבוץ, ותחרות ביניהם). עניין זה מודגש כבר מלכתחילה, וכל הקורא בספר הראשון של הטרילוגיה, מקבל את הרושם שמשפחת סגל אינה חיה במסגרת של חיים קיבוציים שיתופיים, אלא במעין חלל פרטי משלה שרוחשים בו גופים קיבוציים.

ג. אשר לסיפור “הפילוג”. פרק זה הוא פרק מעבר מ"ימים ראשונים" אל “ההווה”, והוא הפרק הקצר מכולם. לדעתנו, זהו הפרק המרשים, המזעזע וה"ספרותי" ביותר. כאן העדויות מתעלות לווידויי נפש, העורכים מעין דין וחשבון אידאולוגי אישי וחברתי כאחד, בהוקיעם את רעידת האדמה הנוראה שטלטלה את התנועה הקיבוצית והותירה אחריה קרעי ציבור ויחידים (גם אם חלקם סיימו זאת בטוב). המרשים בפרק זה אינו טמון בעובדות הידועות אלא בתגובות הפסיכולוגיות המפתיעות (אורה שעברה מ"מולד" ל"מקום" מגדירה את “מקום” גלות, גם כאשר היא יכולה להשקיף אל “מולד” בטווח עין מחלון ביתה; או שושנה, שעברה מ"מקום" ל"אדמה", עדיין חיה את “מקום” כחלום רחוק, כאילו אין הוא נמצא באותה הארץ), ויותר מזה – במאמץ העצום שניכר בדוברים לגעת בנושא, המתגלה שוב ושוב (אפילו לאחר שלושים שנה) כפצע פתוח.¹⁷ ואכן מעניין לציין, שגם הספרות מיעטה לנגוע בנושא זה, וכמוה כחברי הקיבוץ עדיין מתקשה היא לעכל טראומה זו.¹⁸ עם זה, על אחד הפילוגים שהקדים את הפילוג של שנות ה־50, והיה טראומטי לא פחות, אפשר לקרוא בספרותנו (אם אצל רייכנשטיין ב"ראשית",¹⁹ אם אצל נתן שחם ב"עצם אל עצמו",²⁰ ולאחרונה באלתור גם אצל יצחק בן־נר ב"פרוטוקול"²¹). המדובר בפילוג של אמצע שנות ה־20 בתל־יוסף, כאשר פלג סוציאליסטי קיצוני (בראשותו של אלקינד) נטש לא רק את הקיבוץ אלא גם את הארץ ואת הגשמתה היישובית. והנה שלושה יוצרים אלו, אם כי במרחקי זמן ניכרים, פונים איש־איש לטפל טיפול ספרותי בפרשה קשה זו. שלמה רייכנשטיין, שהיה חבר תל־יוסף באותן שנים, משתדל לתאר התפתחות זו בצורה מוסווית, אף־כי הדברים זועקים באותנטיות שבהם. לפי תיאורו שם, דרך המחלוקת האכזרית שהתנהלה אז, מצטיירת כדרך המחלוקת האכזרית של שנות ה־50. המאבק הבין־אידאולוגי מתפשט על כל התחומים: בחדר־האוכל יושבים בשולחנות נפרדים, ענפי העבודה מתחלקים לפי זרמים, ידידי־נפש מוצאים את עצמם אויבים משני עברי המתרס, המשק מתמוטט, והמיעוט נאלץ לקום ולעזוב. ואף־על־פי־כן מגונן רייכנשטיין על התנהגות זו, ואפילו מצדיק אותה, בטענו, שיש להביא בחשבון כי הוויכוח או המחלוקת הם בנשמת הקיבוץ, מכיוון שחברה אידאולוגית־חושבת לעולם תימצא חלוקה בדעותיה, וממילא לעולם תימצא נקלעת בין ויכוחים. נראה, שתבנית יסוד זו נמשכת עד היום, גם כשהוויכוח הוא רעיוני וגם כשהוויכוח הוא בענייני המעשה היום־יומי.²² כך או כך, שוב הספרות היא המסבירה תבניות־יסוד במהותה של החברה הקיבוצית ומשבריה, ולא המחקר לעיל.

ולבסוף, נחזור ונציע לעיון משווה את עבודתה של עמיה ליבליך עם עבודתה של גאולה גורני. כאמור, נושא עבודתה של גורני הוא שינוי ערכים בחברה הקיבוצית בסיפור הישראלי. כלומר לפנינו שתי עבודות משתי דיסציפלינות שונות שנקודת המוצא שלהן היא אחת: בדיקת חיי הקיבוץ על־פי השינויים שחלו בהם במרוצת השנים; אלא בעוד שעמיה ליבליך (העוסקת בדיסציפלינה של מדעי החברה), בודקת את ההתנהגות הקולקטיווית החיצונית, בודקת גאולה גורני (העוסקת בדיסציפלינה של מדעי הרוח) את הערכיות הקולקטיווית הפנימית. כתוצאה מכך מציגה עמיה ליבליך את השינויים הדרסטיים שחלו בחברה הקיבוצית, לא כמהפך אלא כתמורה חברתית מתבקשת (“לפי צורכי הזמן והתנאים”), כאשר חבריה מתמודדים בניסיון לקיים את ערכי הקיבוץ היסודיים; כדבריה: “התרשמתי מ’מקום' ומתושביו, מאיכות חייהם וממאבקם הבלתי פוסק לחיות לאור ערכים שבחרו מהם ולא לסטות מהדרך.” (שם, עמ' 17).

לא כן גאולה גורני. בפרקי עבודתה כמו “האידאה הקיבוצית בתמורות הזמן”, “חיי היחיד בחברה המאורגנת”, “לבטי ההגשמה של ערך העבודה”, וכדומה, היא מציגה את השינוי כחתך – לאורך כל דיווחיה של הספרות הקיבוצית. במעקב אחר חתך זה בודקת גורני כל שינוי ושינוי נזכר, ובוחנת אותו שלב אחר שלב – מספרות הקיבוץ המוקדמת ועד לספרות של סוף שנות ה־60. במעקב זה מגיעה גורני למסקנה שונה, כלשונה: “ברוב הערכים, שעליהם מושתתת החברה הקיבוצית, חל היפוך, בהשפעתם של כוחות שאינם ניתנים לשליטתו של האדם; אלה הם כוחות המציאות והסטיכיה הנוצרת בה. כוחות אלה הם שהחריפו את בעית היחיד ומקומה בחברה המאורגנת; הם שהפכו את העבודה מדת – לעניין של פעילות כלכלית מובהקת; הם שפיצלו את החברה, שהתיימרה להיות ‘משפחה אחת’ גדולה, לאטומים של משפחות בודדות, שכל אחת חיה את חייה בנפרד; והם שהורידו את האידאולוגיה ממקום של חשיבות ראשונה במעלה – לדרגה משנית” (שם, עמ' 112).

עם זה, בסיכום הכללי, שתיהן בכל זאת מגיעות להסכמה אחת, ורואות בבעייתיות – אם החברית ואם הערכית – כמתבקשת מחיי הקיבוץ, כאז גם עתה. וכך מסכמת עמיה ליבליך ואומרת: “המחקר אולי חשף בפניי בצורה בלתי אמצעית את הבעיתיות והקונפליקטים הקיימים במהותו של קיבוץ… זהו רעיון, המוצא לפועל על־ידי בני־אדם עם כוחם וחולשותיהם, נאמנותם הגדולה ולבטיהם המתמידים.” וגאולה גורני מסכמת: “אפשר לראות בקו זה (ההיפוך הערכי, י"ב), התפתחות עקבית, המשתקפת בבירור מתוך שפע הסיפורים והרומנים בני הדורות האחרונים. זוהי הפרובלמטיקה של האידאה העוברת בכור ההיתוך של המציאות והזמן.”

מראה מקום: תמונה קבוצתית של “פילוג” – משא, דבר, 4.1.85, עמ' 20–21 (תחת הכותרת: תמונה קבוצתית של “מקום”, בין מחקר לספרות).