בְּאוֹר פְּנֵי־מֶלֶך חַיִים

וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹש

[משלי עז טז]

א.    🔗

לא ספור אהבים אני נותן לפניכם היום, קוראים יקרים, לא דברי הבאי גוזמא והפלגה אשמיע באזניכם, כי אם ספור אמתי על דבר היהודי החייט ק' בבואו לפני הקיסר ווילהעלם הראשון בברלין, ולא הוספתי ולא חסרתי אף מלה אחת. ואתם הקוראים אל תתפלאו מדוע לא גליתי לכם את שם האיש החייט היהודי רק באות ק', כי רבי לא שנה חייא מנין? אם המכ"ע.J .D.Z לא גלה את שמו, אנכי מה כי תלינו עלי? שמעו ואספרה:

היהודי החייט ק' נודע בעיר ברלין לאיש אוהב מלאכה ועבודה, ובזעת אפו רכש לו עשר ורכוש ובצל העשר בצל הכבוד. והוא אף אם כביר מצאה ידו, לא עזב את מלאכתו ויהי גם נאמן לדתו ויקיים כל מנהגי ישראל עד אחד לא נעדר, ויהי יהודי במלוא מובן המלה. ולו לדוגמא חפץ המלך ביקרו לתת לו אות כבוד בעד חריצותו כי אז בלי שאלת פיו מאיזה עם הוא ואת אמונתו, לא נתן לו את אות הצלב לשאתו על חזהו כי אם אות כבוד אחר הנכון רק ליהודי. סוף דבר גם בלי דעת חכמת הפרצוף יוכל כל איש להכירו כי יהודי הוא לכל משפטיו וחקותיו. ולהאיש ההוא היה בן אשר עזר לו בעסקיו ובכל משלח ידיו ובלעדו לא הרים ק' את ידו ואת רגלו בעסקו כי היה בן משכיל ומלומד גם ידע לכלכל דבריו במשפט עם הקונים והמוכרים כי עסקי החייט ק' רבו מאד ויצא להם שם בכל העיר ברלין ובסביבותיה. ויהי בהגיעו לשנת העשרים ואחת לוקח – בן יקיר זה – לעבודת הצבא ושֻלח להעיר הקטנה Allenstein ושם עבד עבודת איש חיל במחנה הרובים. החייט האמלל נשאר כספינה שאבדה קברניטה. בעסקיו באה מבוכה, ארחותיהם התקלקלו. וירא החייט עין בעין כי בלי עזרת בנו לא יחזיק מעמד, וכספו יאבד בענין רע, מה עשה? הלך לבקש רחמים לפני שרי החיל ולהתחנן מלפניהם כי יתנו הרשיון לבנו לבוא ברלינה לעבוד שם בעבודת הצבא, ואם ישב בברלין הן ישאר נאמן למלכו ויביא גם לאביו תשועה גדול. – החייט סבב הלך מחיל אל חיל ומפקיד לפקיד ומשר אל שר וכלם ענוהו תשובה אחת: כי לא יוכלו למלאות בקשתו. ואחד הפקידים אבירי־הלב עוד התמרמר עליו כי ירגיז מנוחתו ויגרשהו מבינו בחרפה ובבוז, ויבזהו ויכלימהו. ובראות החייט ק' כי אבדה תקותו ויגמור בדעתו לבוא להתיצב לפני הקיסר להתחנן לפניו ולבקש על נפשו, אולי יחוס אולי ירחם – ומדוע לא אלך לבית הקיסר לדבר באזניו על דבר אסוני? – אמר בלבו – מה עול אעשה בדבר הזה? הלא גם הוא אב לבנים וידע וירגיש את נפש אב אמלל כמוני; אנשי חיל נמצאו תחת ידו לאלפים ולרבבות, ומדוע יעשה לי כזאת לקחת את בני יחידי בחזקה ולשלוח אותו לעיר רחוקה מפה? הבה ואלכה! אנסה נא, אולי יצליח ה' את דרכי, ואם לא… מה מני יהלוך? הן לא יקטלוני ולא ירצחוני נפש… וכי יגרשוני ואצא. החייט אמר ועשה דבר וקיים, וירחץ את פניו וידיו ויעש את שפמו וילבש בגדיו החמודות, בגדי שבת, לתפארת, וילך בדרך ישרה העולה לבית המלך אשר ברחוב תחת האלונים (Unter den Linden).

ב.    🔗

ויהי בבואו שמה שאלהו נגיד החצר: מה בקשתך, ומה לך פה?

– דבר לי אל הקיסר, ענה החייט.

– לא על נקלה תוכל לדבר עם הקיסר – ענהו השר, עליך להגיש להמלך על ידי כתב בקשה ואחרי כן נראה איך יפול דבר.

דברי השר לא מצאו חן בעיני החייט. ויען ויאמר: לא אוכל לחכות אף רגע, כי דבר גדול לי אל הקיסר.

– רב לך! ענהו השר, מה לי ולך? לך בשם ה', אחת דברתי ולא אשנה.

ובראותו כי החייט מתאמץ לבוא אל הבית פנימה ולא ישמע לקול מצותו נתן אות להמשרתים להוציאהו מן הבית, והמשרתים הראו לו בקריצות עיניהם בעקימת שפתותיהם ובנענועי אצבעותיהם את הדלת והמזוזה, ובראותם כי החייט לא יבין סימנים מובהקים כאלה, וכי לא ישים לבו גם לשריקותיהם, ויקחוהו תחת אצילות ידיו ויוליכוהו אל המקום אשר בא משם, אבל החייט לא שם מחסום לפיו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ובכל כחו קרא: הניחוני ואראה את פני הקיסר. לקול ההמולה והצעקה הגדולה נפתחה דלת החדר השני, ואחד משלישי המלך יצא לדעת מה קול הצעקה, ובראותו כי המשרתים יסחבו את החייט היהודי, צוה עליהם לתת לו חפשה למען דעת מה עול עשה. –

– מה לך פה ומה חפצך? – שאל השליש.

– חפצי ורצוני לדבר עם הקיסר, ענה החייט, ואותות תרעומות נראו על פניו.

– אם רצונך לדבר עם הקיסר, הלא עליך לבא בכתב בקשה – אמר השליש.

– זאת ידעתי, השיב היהודי, אבל בטובך תגיד להקיסר בשמי כי דבר נחוץ לי לדבר באזניו על דבר ענין גדול ונכבד בעבודת הצבא.

השליש נבוך מאד, ויאמר בלבו: הלא חזות פניו תעיד עליו כי לא מרמה בפיו ואיש אמונים הוא. ויחשוב מחשבות, ובעוד רגעים אחדים פנה השליש להמשרתים ויתן צו להרפות ממנו עד אשר ילך וישוב. ויעזוב אותם ויבוא לפני הקיסר הישיש אל חדר משכיתו, ויאמר: הרשני נא הוד מלכות להפריעך ממעשיך ולהודיעך: כי איש אחד עומד בחדר־החיצון ומגיד כי דבר גדול ונכבד הנוגע לעבודת הצבא עליו להשמיעך, ולא יחפוץ למוש משם לעד אם יראה את פניך.

– יבא! אמר הקיסר.

ג.    🔗

החייט הובא אל חדר הקיסר ויעמוד בביאה. והקיסר ווילהעלם ישב אצל שלחן הסופרים ויכתוב דבר מלכות, ולא ראה את החייט ולא פנה אליו ולא שם לבו אליו.

החייט עמד זמן רב ויפג לבו כי לא ידע מה לעשות. רגעי מספר לעמד כפסל שיש ולא הניע את ידיו ואת רגליו. ובראותו כי אין איש שם אליו לבו, והקיסר יושב על כסאו וכותב וימצא תחבולה למשוך עליו את עיני הקיסר בהשמיעו קול השעול אחת שתים ושלש.

הקיסר הרים את ראשו ויביט עליו ויאמר כזוכר נשכחות: האתה האיש? ומה בקשתך? –

– הוד מלכות! ענה היהודי, מקול דברי תשמע ותבין כי מגליל בראנדענבורג עבדך, אבי – החוסה בצל שדי – היה איש עני, ולא יכול ללמדני חכמה ודעת, והנני כאשר עיניך אדוני הקיסר רואות, לא איש מלומד, לא אוכל לכתוב ולא לחשוב חשבונות, וה' ברכני בבן יקיר ומשכיל והוא עשה בבית מסחרי ובלעדו לא אוכל לעסוק בעסקי, ובית מלאכתי בישע אלהים, הלך וגדול וטוב. ועתה – אתה אדוני המלך לקחת את בני לעבודת הצבא ותשלחהו להעיר אללענשטיין, הוד מלכות! דע נא כי בני הוא איש חיל ואוהב את ארץ מולדתו ורצונו וגם חפצי שיעבוד את הוד מלכי, אבל לא בעיר אללענשטיין, הלא שם אפשר להתקיים גם בלעדהו. יעבוד נא אותך פה ברלין והיה גם לי לישועה.

– ומדוע נשלח בנך שמה ולא נשאר פה ברלין? – שאל הקיסר במאור פנים.

– הוד מלכות! יען כי איננו גבה קומה כל צרכו, כי קו אחד יחסר לו למדת איש חיל מצבא המלך.

– האם נמצאו בידך כתבי התעודות ע"ד בנך? – שאל הקיסר.

– כן! – הוד מלכות –! ענה היהודי, ובדברו הושיט להמלך את התעודות אשר דרש ממנו.

ד.    🔗

הקיסר לקח את התעודות מידו. העת ההיא היתה שעת רצון, והקיסר היה שמח וטוב לב. האורח לא־קרוא, היהודי החייט, הביא שמחה בלבו, וימצא נחת רוח מתנועותיו תהלוכותיו ודבריו המפיקים תום וענות צדק. ויקרא את כל התעודות מהחל עד כלה. ובכלותו לקרוא, פנה אל היהודי ויאמר: ידידי חביבי! הנני רואה עפ"י התעודות האלה כי למדת גבה בנך גבה בנך חסרו שלשה קוים ולא אחד כאשר אמרת בתחלה.

– ומה בכך אם יחסרו עוד שני קוים, הוד מלכות! ענה היהודי, שני קוים ביני ובינך מה הם?

שחוק פרץ מפי הקיסר, וישחק מטוב לב, כי דברי היהודי התמים מצאו חן בעיניו. טוב הדבר! ענה הקיסר, ועתה לך נא אל ראש המחנה הגענעראל פ' טרעסקא והגד לו בשמי כי רצוני וחפצי הוא כי יעבוד בנך פה בברלין.

החייט שמע דברי הקיסר ויצא לבו מרוב ששונו, ולשמחתו אין קץ, שפתיו נאלמו מרוב שמחה ובלשונו אין מלים לתת תודה להקיסר על טוב לבו וגודל חסדו. ויעמוד כנציב מלח ויבט על הקיסר באין אומר ובאין דברים, וישלח מבטי עיניו על השלחן ועל הקירות, ולמעלה ולמטה ולא מצא מענה. השליש הראה לו אות כי הקיסר כלה את דבריו עמו וכי עליו לעזוב את החדר ואת הבית. והחייט שמע לקול האות ויפן שכמו ללכת, ויבא עד פתח הדלת ויעמוד, וירמו להשליש כי עוד דברים אחדים יחפוץ לדבר באזני הקיסר. והשליש אשר לא חפץ עוד להיות בחברת החייט, לחש לו באזניו לאמר: עתה עת לנוח להקיסר ודי לך להטריח אותו בדבריך, בפעם אחרת תוסיף לדבר ככל העולה על רוחך, ועתה לך נא לדרכך כי לא יכירך פה מקומך.

דמי החייט רתחו כים, ומרוב חומו קרא בקול גדול: מה תחפוץ אתה אדוני, הלא עמך לא דברתי ואין לי כל עסק עמך, אנכי אל מלכי דברתי ולפניו גליתי את לבי ומה לך ולי?.

הקיסר שמע את הדברים ותגל נפשו מאד ויחפוץ להשתעשע עוד רגעים אחדים בחברת החייט, ויפן אליו ויאמר! ומה שאלתך עוד ומה בקשתך ותנתן לך?!.

– הוד מלכות! ענה היהודי, כבר הייתי בבית הגענעראל טרעסקאוו, ואף כי אין דרכי להיות הולך רכיל ולגלות סוד, אבל מפניך הוד מלכות לא אכסה דבר, אשר ע"כ דע נא הוד מלכי כי הגענעראל טרעסקאוו השלכני מביתו החוצה כנצר נתעב, וירא אנכי פן כמקרה הראשון יקרני גם הפעם ואולי לא יתן אמון בדברי כי במצותך באתי אליו, אשר ע"כ ארהיב בנפשי עז לבקש ממך הוד מלכות! כי תתן על ידי אות ומופת בכתב.

גם לדבר הזה אני נושא פניך, אמר הקיסר, ואתה בטובך הגידה נא לי באיזה גדוד תחפוץ כי יעבור בנך בבואו הלום?

– הוד מלכות! ענה החייט, אנכי חקרתי ודרשתי היטב ואדע כי הגדוד אשר על שם הקיסר “אלכסנדר” לא רחוק ממעוני, יעבור נא בני שמה למען יוכל בכל יום לבקרני ולעשות סדרים בעסקי ולא יצטרך ללכת בדרך רחוקה.

– גם את הדבר הזה אעשה למענך, אמר הקיסר, ומה לך עוד?

– זולת זאת אין דבר, ענה החייט כשכור ולא מיין; ה' הטוב ישלם לך כמפעליך הטובים ויאריך ימיך ושנותיך בטוב ובנעימים.

– לך לשלום! ענה הקיסר, והחייט עזב את הארמון. ימים רבים לא שכח את הרגעים המאושרים ההם אשר עמד לפני הקיסר ווילהעלם הראשון ע"ר ענין גדול ונכבד בעבודת הצבא, והצעתו נתקבלה באופן מאד נעלה.

ה' יחונן עפר הקיסר החסיד הזה וזכרו לא ימוש מפי בני ארצו עד עולם.