שב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בַּנָּאִים – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁעוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל יְמֵיהֶם (שבת קי"ד ע"א).

עוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם – שהתורה שהם לומדים בונה את העולם ומקיימת אותו.

*

שג אָמַר רַ' אֶלְעָזָר אָמַר רַ' חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ” (ישעיה נד, יג) (ברכות סד ע"א).

“וְכָל בָּנַיִךְ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי הלומדים את תורת ה', החכמים, מביאים לכך שירבה שלום בעולם.

*

שד "וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ" (איכה א, ו) – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן” (ויקרא יט, לב) (איכ"ר לפסוק).

“זָקֵן” – והוא כינוי קבוע לתלמידי חכמים, שקנו חוכמה.

*

שה "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) – מָשָׁל לְמִי שֶׁעוֹמֵד בַּאֲפֵלָה, בָּא לְהַלֵּךְ, מָצָא אֶבֶן וְנִכְשַׁל בָּהּ, מָצָא בִּיב – נוֹפֵל בּוֹ, הִקִּישׁ פָּנָיו בְּקַרְקַע. לָמָּה? שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדוֹ נֵר. כָּךְ הֶדְיוֹט, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, מָצָא עֲבֵרָה וְנִכְשַׁל בָּהּ וּמֵת. אֲבָל אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הֵם מְאִירִים בְּכָל מָקוֹם. מָשָׁל לְמִי שֶׁעוֹמֵד בַּאֲפֵלָה וְנֵר בְּיָדוֹ, רָאָה אֶבֶן וְלֹא נִכְשַׁל, רָאָה בִּיב וְלֹא נָפַל. לָמָּה? עַל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ נֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: “נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי” (תהלים קיט, קה) (שמו"ר לו, ג).

בִּיב – בור.

הִקִּישׁ – הכה, חבט.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

*

שו שָׁנִינוּ: “וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים ו, ה) – שֶׁיְהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ, שֶׁיְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה וְדִבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת – מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין עָלָיו: אַשְׁרֵי פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה! אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה! אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה! אוֹי לָהֶן לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה! פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה – רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו! עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר” (ישעיה מט, ג). אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, – מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין עָלָיו? אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה! אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה! אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה! פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה – רְאוּ כַּמָּה מְקֻלְקָלִים מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכֹעָרִים דְּרָכָיו! וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ” (יחזקאל לו, כ) (יומא פו ע"א).

מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ – נעשה בעקבות התנהגותך אהוב על הבריות (ודרש “ואהבת” כמילה מבניין הפעיל, גרם לאהוב).

קוֹרֵא – תנ"ך.

שׁוֹנֶה – משנה.

מְשַׁמֵּשׁ – משרת.

מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ – מסחרו ועסקיו.

בֶּאֱמוּנָה – ביושר.

מְתֻקָּנִים – נאים וטובים.

*

שז חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּתַּלְמִיד חָכָם; וְאֵלּוּ הֵן: נָאֶה בְּבִיאָתוֹ, נָאֶה בִּיצִיאָתוֹ, חָסִיד בִּישִׁיבָתוֹ, עָרוּם בְּיִרְאָה, פִּקֵּחַ בְּדַעַת, חָכָם בִּדְרָכָיו, כּוֹנֵס וְזַכְרָן, מַרְבֶּה לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כְּעִנְיָן, וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, שׁוֹמֵעַ וּמֵשִׁיב, וּמוֹסִיף עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק דָּבָר, הוֹלֵךְ אֵצֶל חָכָם, וְלָמֵד עַל מְנַת לְלַמֵּד, וְעַל מְנַת לַעֲשׂוֹת (דרך ארץ זוטא ג).

מִדּוֹת – תכונות טובות, מעלות.

נָאֶה בְּבִיאָתוֹ – נעים כשהוא מגיע.

בִּישִׁיבָתוֹ – בבית המדרש.

עָרוּם בְּיִרְאָה – עושה שימוש בחוכמתו כדי לעודד יראת שמים.

כּוֹנֵס וְזַכְרָן – אוסף מידע רב וזוכרו.

שׁוֹאֵל וגו' – שאלותיו ותשובותיו הן נכונות וממוקדות בנושא.

שׁוֹמֵעַ וּמֵשִׁיב – לא ממהר לענות לפני ששמע את השאלה כולה.

עַל כָּל פֶּרֶק – בכל נושא (שלמד).

עַל מְנַת – כדי.

לַעֲשׂוֹת – לקיים (מצוות).

*

שח מִי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם לֹא יֹאכַל מְעֻמָּד, וְלֹא יְלַקְלֵק בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, וְלֹא יִגְסֶה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ. מִעוּט שִׂיחָה, מִעוּט שְׂחוֹק, מִעוּט שֵׁנָה, מִעוּט תַּעֲנוּג, מִעוּט “הֵן הֵן”, מִעוּט “לָאו לָאו”. (דרך ארץ זוטא ה).

מְעֻמָּד – בעמידה.

יְלַקְלֵק – ילקק (בזמן הארוחה).

יִגְסֶה – יתנהג בגסות (על ידי גיהוק בפני אחרים).

שְׂחוֹק – צחוק ובידוח.

מִעוּט “הֵן הֵן” וגו' – יהא זהיר בדיבורו וימעט בהבטחות ובאמירות נחרצות.

*

שט תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְהֵא צָנוּעַ בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, בַּהֲלִיכָתוֹ וּבַעֲטִיפָתוֹ, וּבְקוֹלוֹ וּבְרֻקּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. מָה כַּלָּה זוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ מַצְנַעַת עַצְמָהּ, וּכְשֶׁהִיא יוֹצֵאת מְפַרְסֶמֶת עַצְמָהּ וְאוֹמֶרֶת: כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בִּי עֵדוּת יָבוֹא וְיָעִיד; כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְהֵא צָנוּעַ בְּמַעֲשָׂיו וּמְפֻרְסָם בִּדְרָכָיו (דרך ארץ זוטא ז).

צָנוּעַ – ממעט, ועושה כל דבר באופן לא בוטה ומוחצן.

סִיכָה – בשמנים ותמרוקים.

עֲטִיפָתוֹ – לבושו.

רֻקּוֹ – יריקה (ברשות הרבים).

מַצְנַעַת – מסתירה.

וּכְשֶׁהִיא יוֹצֵאת וגו' – כשהיא מתגלה ברבים, הופעתה הצנועה והנאה כאילו מאתגרת את החברה כולה לבוא ולחפש בה פגמים, וכיוון שאין בה כאלה – יעיד הדבר על נועם הליכותיה.

*

שי דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידַי חֲכָמִים: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ, זָרִיז, מְמֻלָּא, עָלוּב וְאָהוּב לְכָל אָדָם, שָׁפָל לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, יְרֵא חֵטְא, וְדוֹרֵשׁ אֶת הָאָדָם לְפִי מַעֲשָׂיו, וְאוֹמֵר: “כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֶם, לְפִי שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלִּי”, יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה וּמֵטִיל כְּסוּתוֹ לִפְנֵי רַגְלֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין אִישׁ רוֹאֶה בּוֹ דָבָר רַע (דרך ארץ זוטא א).

מְמֻלָּא – מלא במידות טובות.

עָלוּב – שאם מעליבים אותו אינו מגיב.

שָׁפָל – לא מתנשא.

דוֹרֵשׁ – שופט, מעריך.

שׁוֹנֶה – לומד.

מֵטִיל כְּסוּתוֹ – משליך את בגדו לקרקע (כדי שיהיה לו על מה לשבת).

*

שיא שִׁבְעָה דְבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם: חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כְּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מָה שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת – וְחִלּוּפֵיהֶם בְּגֹלֶם (אבות ה, ז).

גֹּלֶם – בור, אדם שטרם הגיע לעיצוב חוכמתו.

בְּמִנְיָן – בגיל.

נִבְהָל – ממהר.

שׁוֹאֵל וגו' – ראו קטע שז.

וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן וגו' – משיב לפי סדר השאלות שנשאל.

לֹא שָׁמַע – לא למד.

וְחִלּוּפֵיהֶם – והפך הדברים.

*

שיב בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִכָּרִים: בְּכִיסָם, בְּכוֹסָם, בְּכַעְסָם וּבַעֲטִיפָתָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּדִבּוּר (דרך ארץ זוטא ה).

נִכָּרִים – אפשר לזהותם (בזכות מידותיהם הטובות).

כִּיסָם – כיצד הם מטפלים בממונם.

כּוֹסָם – כיצד הם שותים יין.

כַּעְסָם – משך הזמן עד שהם מתכעסים או נרגעים.

עֲטִיפָתָם – לבושם.

*

שיג מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו (ברכות נ ע"א).

מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם – מנוסח הברכות השגורות בפיו (שעדיין לא הגיעו באותם ימים לאחידות).

נִכָּר – ראו בקטע הקודם.

*

שיד מֵעֲקִימַת שְׂפָתֶיךָ אַתָּה נִכָּר, שֶׁתַּלְמִיד חָכָם אָתָּה (מעילה יז ע"ב).

עֲקִימַת שְׂפָתֶיךָ – אופן דיבורך.

נִכָּר – ראו בקטע שיב.

*

שטו אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת חֻלִּין שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל” (תהלים א, ג) (סוכה כא ע"א; עבודה זרה יט ע"ב).

שִׂיחַת חֻלִּין – שיחה בענייני יום יום.

צְרִיכָה תַּלְמוּד – ראויה ללימוד ולעיון.

“וְעָלֵהוּ” וגו' – והפסוק (המשווה את הצדיק לעץ) נדרש כאומר כי גם דברים קלים הנראים כמעוטי ערך (כמו העלה) ראויים לתשומת לב.

*

שטז הַמְּקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר – אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ, וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה, וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק, וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמְרוּ לוֹ: לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לִכְלָל (דמאי ב, ג).

הַמְּקַבֵּל וגו' – מי שמחליט לנהוג בזהירות בכל ענייני טומאה וטהרה הקשורים במזון (הוא ה"חבר") לא ימכור לאנשים שאינם מקפידים בסוגיות אלו (הם “עם הארץ”).

לַח וְיָבֵשׁ – דברי מזון נוזלים ומוצקים (שעם הארץ עשוי לטמאם).

וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ וגו' – ואינו קונה ממנו מוצרי מזון נוזלים (מחשש שנטמאו).

בִּכְסוּתוֹ – בבגדו (של עם הארץ, שמן הסתם הוא טמא).

בְּהֵמָה דַקָּה – צאן (הפוגע בשדות של אחרים).

פָּרוּץ וגו' – מרבה לנדור או לעסוק בדברי לֵצנות.

מִטַּמֵּא לְמֵתִים – שלא לצורך.

וּמְשַׁמֵּשׁ – וכן יהיה משמש וגו'.

אָמְרוּ וגו' – חכמים אמרו לר' יהודה כי דבריו אינם נוגעים לנושא הטהרות הנדון כאן.

*

שיז אָמַר רַ' חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן (עירובין לב ע"א; פסחים ט ע"א).

חוֹזָאָה – קרוי עם שם עירו.

חֲזָקָה – דבר ודאי וברור.

חָבֵר – ראו בקטע הקודם.

שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא וגו' – אינו מוכר או נותן לאחרים יבול שלא הופרשו ממנו מעשרות.

*

שיח אָמַר רָבָא: תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לְגַרְעִין תַּחַת צְרוֹר עָפָר, כֵּיוָן שֶׁנּוֹבֵט – נוֹבֵט (תענית ד ע"א).

צְרוֹר – גוש.

כֵּיוָן שֶׁנּוֹבֵט – נוֹבֵט – מרגע שבקע אל פני הקרקע הוא הולך וגדל.

*

שיט "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, יא) – אָמַר רָבָא: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם (יומא עב ע"ב).

“מִבַּיִת” – בתוכו (והפסוק מדבר על ארון הקודש שבמשכן.

תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ – הפְּנים והחוץ זהים, כלומר לבו ומעשיו שווים.

*

שכ אָמַר רַ' עֲקִיבָא: כָּל הַמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לִנְבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, כָּל עוֹבֵר וְשָׁב מַנִּיחַ יָדוֹ עַל חָטְמוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה וְהוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא” (משלי ל, לב) (אדר"נ, נו"א, יא).

הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ – מתגאה (בידיעותיו בתורה).

“אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא” – והפסוק נדרש על מי שמתנשא, מתגאה, ועל כן דומה לנבלה.

*

שכא כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת, נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ (ויק"ר א, טו).

הֵימֶנּוּ – ממנו.

*

שכב אָמַר רַ' אַבָּא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ הוּא – חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ; אִם עַם הָאָרֶץ הוּא חָסִיד – אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ (שבת סג ע"א).

נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ – נוהג בקנאות לכבודה של התורה.

חָגְרֵהוּ וגו' – התקרב אליו כאילו הוא אחד מבגדיך.

תָּדוּר – תגור (כי עם הארץ אינו יכול לנהוג בחסידות של אמת, משום שאינו בקי במצוות).

*

שכג אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם (יומא כב ע"ב-כג ע"א)

מִשּׁוּם – בשם.

נוֹקֵם וגו' – ראו בקטע הקודם.

*

שכד אָמַר רָבָא: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא רוֹתֵחַ – הַתּוֹרָה הִיא שֶׁמַּרְתַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'” (ירמיה כג, כט).

אָמַר רַב אָשֵׁי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (שם). אָמַר רָבִינָא: אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ אָדָם לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּנַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ” (קהלת יא, י) (תענית ד ע"א).

רוֹתֵחַ – זועם (בענייני תורה ומצוות).

מַרְתַּחְתּוֹ – גורמת לו לזעום.

קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל – קשוח וקפדן.

*

שכה אָמַר רַב חִיָּא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית שֶׁל גַּאֲוָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטַרְתּוֹ כְּסָאסָא לְשִׁבֹּלֶת. אָמַר רָבָא: בְּשַׁמְתָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וּבְשַׁמְתָּא מִי שֶׁאֵין בּוֹ. אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: לֹא מִנָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ; וְכִי קַלָּה הִיא מָה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב” (משלי טז, ה)? (סוטה ה ע"א).

אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית – מידה זעירה (כדי שלא יבואו לזלזל בו).

מְעַטַרְתּוֹ וגו’ – הגאווה מקשטת את החכם כאותן מחטים דקות הדומות לשערות שבראש השיבולת.

בְּשַׁמְתָּא וגו' – יהיו בנידוי (“שמתא”) מי שיש בו גאווה רבה ואף מי שאין בו מקצת גאווה.

לֹא מִנָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ – שלא יהיה בו לא גאווה ולא מעט ממנה.

קַלָּה – דבר חסר ערך.

*

שכו אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בִּגְדוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת” (משלי ח, לו) – אַל תִּקְרָא “מְשַׂנְאַי”, אֶלָּא “מַשְׂנִיאַי” (שבת קיד ע"א).

רְבָב – כתם.

חַיָּב מִיתָה – ראוי שיקוצרו חייו.

אַל תִּקְרָא וגו' – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

“מַשְׂנִיאַי” – גורמים בהופעתם הגסה שבני האדם ישנאו את הקב"ה ואת התורה.

*

שכז אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵתִים בְּלֹא זְמַנָּם? מִפְּנַי שֶׁהֵם בּוֹזִים בְּעַצְמָם (אדר"נ, נו"א, כט).

בְּלֹא זְמַנָּם – בטרם עת.

בּוֹזִים – גורמים שיבוזו להם (על ידי הופעה לא מכובדת).

*

שכח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק, וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְּטֻלָּאִים, וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאַל יָסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אַל יִפְסַע פְּסִיעָה גַסָּה, וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה (ברכות מג ע"ב).

גְּנַאי – התנהגות פגומה (העשויה לעורר ביקורת או חשד).

מְבֻשָּׂם – נודף ריח בושם.

מִנְעָלִים הַמְּטֻלָּאִים – נעליים בלויות שתוקנו פעמים רבות.

יְסַפֵּר – ישוחח.

יָסֵב – ישתתף בארוחה.

עַמֵּי הָאָרֶץ – ראו קטע שטז.

פְּסִיעָה גַסָּה – בצעדים רחבים (והיא, כמו הליכה בקומה זקופה, ביטוי לגאווה).

*

שכט שָׁאַל רַ' יוֹחָנָן אֶת רַ' בַּנָּאָה: חָלוּק שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? – כָּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו. טַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? – כָּל שֶׁאֵין חֲלוּקוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טֶפַח. שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? – שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גְּדִיל וּשְׁלִישׁ גְּלַאי, וְעָלָיו קְעָרוֹת וְיָרָק, וְטַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ. וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ – דּוֹמֶה לִמְדוּרָה וּקְדֵרוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ. מִטָּה שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? – כָּל שֶׁאֵין תַּחְתֶּיהָ אֶלָּא סַנְדָּלִים בִּימוֹת הַחַמָּה וּמִנְעָלִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים; וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ – דּוֹמֶה לְאוֹצָר בָּלוּס (בבא בתרא נז ע"ב-נח ע"א).

חָלוּק – בגד תחתון (הצמוד לגוף).

טַלִּית – בגד עליון.

טֶפַח – אפילו לא במידה מועטה.

שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי וגו' – שני שלישים מן השולחן מכוסים במפה ושליש גלוי ועליו המאכלים.

טַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ – הטבעת (שבה תולים את השולחן כשאין משתמשים בו) לא תהיה לכיוון האוכלים (כדי שלא תזיקם).

מְדוּרָה וגו' – השולחן מלא בקערות ובכוסות ואין עליו מקום פנוי.

אוֹצָר בָּלוּס – מחסן עמוס ודחוס.

*

של אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם שֶׁמַּחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָה בִּטְבִיעַת הָעַיִן? – זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ (שבת קיד ע"א).

בִּטְבִיעַת הָעַיִן – על סמך דבריו שהוא מזהה את הבגד שאיבד רק על סמך התבוננות בו (ואינו צריך לתת בו סימנים).

הַמַּקְפִּיד וגו' – מי שהופך את בגדו התחתון כדי לבדוק שאין בו כתמים כלל (וחזקה על אדם כזה שהוא מכיר את רכושו היטב).

*

שלא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נָאִים בַּחֲבוּרָה וְאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ נָאִים בַּחֲבוּרָה (דרך ארץ זוטא ד).

נָאִים בַּחֲבוּרָה – טוב וראוי להם להימצא בקבוצה של הדומים להם.

*

שלב אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (שמות יח, יב). וְכִי לִפְנֵי אֱלוֹהִים אָכָלוּ, וַהֲלֹא לִפְנֵי משֶׁה אָכְלוּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנָה מִזִּיו שְׁכִינָה (ברכות סד ע"א).

שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ – משתתף בה.

זִיו שְׁכִינָה – האור שבהתגלות הקב"ה.

*

שלג שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה (פסחים מט ע"א).

שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה – שאינה קשורה למעשה רוחני-דתי כלשהו.

*

שלד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ, וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ, וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

מַהוּ? אָמַר אֲבַּיֵּי: קוֹרְאִים לוֹ "בַּר מֵחַם תַּנּוּרֵי". רָבָא אָמַר: “בַּר מְרַקֵּד בֵּי כּוּבֵי”. רַב פַּפָּא אָמַר: “בַּר מְלַחֵךְ פִּינְכֵי”. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: “בַּר מָךְ רָבַע” (פסחים מט ע"א).

מַרְבֶּה סְעוּדָתוֹ וגו' – משתתף בסעודות רבות ובמקומות רבים.

מְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ וגו' – שמבקש מקום ללמוד ואינו מוצא וחייב לגלות ממקומו, ומשאיר את אשתו אחריו כאלמנה ואת בניו כיתומים.

תַּלְמוּדוֹ – מה שלמד.

אֵינָם נִשְׁמָעִים – אינם מתקבלים (בידי אחרים).

מַהוּ? – השם הרע שיוצא לצאצאיו.

“בַּר מֵחַם תַּנּוּרֵי” וגו' – בן המתחמם ליד תנורים, המקפץ בבית מרזח, המלקק קערות, המקפל (בגדיו) ורובץ בכל מקום.

*

שלה "כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, ה) – מָה אָהֳלֵי קֵדָר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִים מִבַּחוּץ כְּעוּרִים וּשְׁחֹרִים וּסְמַרְטוּטִים, וְהֵם מִבִּפְנִים אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – כָּךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִים כְּעוּרִים וּשְׁחֹרִים, אֲבָל בִּפְנִים יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה: מִקְרָא, מִשְׁנָה, מִדְרָשׁוֹת וַהֲלָכוֹת, תַּלְמוּד, תּוֹסָפוֹת וְאַגָּדוֹת (שהש"ר לפסוק).

כְּעוּרִים וּשְׁחֹרִים – לא מרשימים בהופעתם.

תּוֹסָפוֹת – קובצי משניות שלא נכנסו למשנה של רבי יהודה הנשיא.

*

שלו דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בְּרַ' אֶלְעַאי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם” (ישעיה נח, א)? “וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם” – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת, “וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם” – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת (בבא מציעא לג ע"ב).

“פִּשְׁעָם”, “חַטֹּאתָם” – הפסוק מתבאר כעוסק בזדונות (פשע) ובשגגות (חטא).

שְׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת – כיוון שהם אמורים להיזהר, גם כשחטאו בשגגה, נחשב להם כאילו עשו במזיד.

זְדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת – כיוון שאינם יודעים כיצד להיזהר מן החטא.

*

שלז אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח אֵין מְבַזִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה” (הושע ד, ה) – כַּסֵּהוּ כַּלָּיְלָה (מנחות צט ע"ב).

סָרַח – חטא.

בְּפַרְהֶסְיָא – בפומבי.

“וְכָשַׁל” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק בתלמיד חכם שנכשל וחטא.

כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה – הסתר את מעשיו (של החוטא) בחשיכה כחשכת הלילה.

*

שלח "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית" (איוב כח, יז) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: מָה כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, אַף תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה (חגיגה טו ע"א).

“לֹא יַעַרְכֶנָּה” וגו' – והפסוק, העוסק בחוכמה, נדרש על תלמידי חכמים.

יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה – אפשר לתקנם (או להתיכם וליצור אותם מחדש).

סָרַח – חטא.

*

שלט שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה – אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁמָּא עָשָׂה תְשׁוּבָה.

“שֶׁמָּא” סָלְקָא דַעְתְּךָ? אֶלָּא וַדַּאי עָשָׂה תְשׁוּבָה.

וְלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ, אֲבָל בְּמָמוֹן – עַד שֶׁיַּחֲזִיר לִבְעָלָיו (ברכות יט ע"א).

דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית ר' ישמעאל.

אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו – אל תדון אותו למחרת לכף חובה.

“שֶׁמָּא” סָלְקָא דַעְתְּךָ – האם אתה מעלה על דעתך שיש ספק בדבר (רק “שמא”)?

דְּבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ – התנהגות פגומה ולא ראויה.

מָמוֹן – עבירות שבין אדם לחברו, כגון גזילת ממון.

עַד שֶׁיַּחֲזִיר – דון אותו לכף חובה עד שתראה שיחזיר מה שגזל.

*

שמ דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל” (שיר השירים ו, יא)? לָמָּה נִמְשְׁלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֶאֱגוֹז? לוֹמַר לְךָ, מָה אֱגוֹז, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, אֵין מָה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח, אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת. (חגיגה טו ע"ב).

נִמְאָס – מעורר גועל.

סָרַח – חטא.

*

שמא “מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן” (קהלת א, טו) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֵין קוֹרִין “מְעֻוָּת” אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן מִתְּחִלָּתוֹ וְנִתְעַוֵּת. אֵין אוֹמְרִים: בַּקְּרוּ גָּמָל, בַּקְּרוּ חֲזִיר, אֶלָּא בַּקְּרוּ טָלֶה – וְאֵיזֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַתּוֹרָה. רַ' יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַתּוֹרָה – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּה כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ” (משלי כז, ח) (חגיגה ט ע"א-ע"ב).

מְתֻקָּן מִתְּחִלָּתוֹ – היה ישר דרך וקילקל את דרכו.

בַּקְּרוּ גָּמָל וגו' – חיה טמאה (כגמל וכחזיר) אין בודקים מלכתחילה אם היא כשרה להקרבה (בניגוד לטלה).

וְאֵיזֶה? – על מי מדבר הפסוק מקהלת?

פֵּרַשׁ מִן הַתּוֹרָה – התפקר.

*

שמב אָמַר רַ' יִרְמִיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: תַּלְמִיד זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית – יֹאכַל הַכֶּלֶב סְעוּדָתוֹ (תענית יא ע"ב).

מְלֶאכֶת שָׁמַיִם – לימוד תורה (ומי שצם נחלש וממעט בלימוד).

יֹאכַל הַכֶּלֶב סְעוּדָתוֹ – תעניתו אינה נחשבת כתענית, והוא רק כמי שאינו אוכל משום שכלב אכל את סעודתו. 

*

שמג "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" (משלי ח, ד) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁדּוֹמִים לְנָשִׁים וְעוֹשִׂים גְּבוּרָה כַּאֲנָשִׁים (יומא עא ע"א).

“אִישִׁים” – ולא נאמר “אנשים”, ומשמע שהפסוק עוסק בגברים ונשים גם יחד.

דּוֹמִים לְנָשִׁים – חסרי כוח פיזי.

גְּבוּרָה – לימוד תורה בעוצמה.

*

שמד "גַּם זֹאת מֵעִם ה' צְבָאוֹת יָצָאָה, הִפְלִא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה" (ישעיה כח, כט) – אָמַר רַ' חָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “תּוּשִׁיָּה”? מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַתֶּשֶׁת כּוֹחוֹ שֶׁל אָדָם (סנהדרין כו ע"ב).

“זֹאת” – התורה (המכונה גם “תושייה”).

מַתֶּשֶׁת – מחלישה.

*

שמה בֶּן בַּיִת אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָיָה לָמוּד לִהְיוֹת נוֹטֵל קֻפָּה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַנַּחְתּוֹם. אָמַר לוֹ: כָּל כָּךְ כּוֹחַ יָפֶה יֵשׁ לְךָ וְאֵין אַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה? כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה הִתְחִיל לִהְיוֹת נוֹטֵל שֶׁל שְׁלוֹשִׁים, שֶׁל עֶשְׂרִים, שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, שֶׁל שְׁמוֹנָה סְאִים. כֵּיוָן שֶׁגָּמַר סִפְרָא, אֲפִלּוּ קֻפָּה שֶׁל סְאָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ סִבְנוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל, אֶלָּא אֲחֵרִים מַעֲבִירִים אוֹתוֹ מֵעָלָיו, שֶׁהוּא לֹא הָיָה יָכוֹל (שהש"ר ה, יד).

לָמוּד – רגיל.

נוֹטֵל קֻפָּה – נושא סל.

סְאָה – כשישה ק"ג.

נַחְתּוֹם – אופה.

סִפְרָא – ספר ויקרא (שבו החלו ללמוד לקרוא).

לִסְבֹּל – לשאת.

סִבְנוֹ – כיסוי לראשו.

*

שמו "וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַיִם… וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל… הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה" (מלכים ב כד, יד-טז) – וְכִי מָה גְּבוּרָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּגּוֹלָה? וּמָה מִלְחָמָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם הַזְּקוּקִים בְּזִקִּים וּנְתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת? אֶלָּא אֵלּוּ גִּבּוֹרֵי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה (ספרי דברים, שכא; תנחומא נח, ג).

מָה גְּבוּרָה עוֹשִׂים – מה כוחם.

הַזְּקוּקִים בְּזִקִּים – הכבולים באזיקים.

גִּבּוֹרֵי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה – הם תלמידי החכמים הלומדים תורה בגבורה.

*

שמז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם, שֶׁמְּמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר? זֶה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְּבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ (שבת קיד ע"א).

פַּרְנָס – מנהיג.

בְּכָל מָקוֹם – בכל נושא שהוא.

*

שמח וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ? זֶה שֶׁמַּנִּיחַ חֲפָצָיו וְעוֹסֵק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם (שבת קיד ע"א).

לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ – לפרנס אותו.

חֲפָצָיו – עסקיו.

*

שמט אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם וְאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בבא בתרא צח ע"א).

כָּל הַמִּתְגָּאֶה וגו' – כל המעמיד פנים שהוא תלמיד חכם (באמצעות הלבוש המאפיין תלמיד חכם).

בִּמְחִצָּתוֹ – בקרבתו.

*

שנ אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ – יִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ” (איוב יד, ח-ט) (יומא עא ע"א-ע"ב).

תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ – אין צאצאיו לומדים תורה.

“אִם יַזְקִין” וגו' – והפסוק מתבאר כעוסק בעץ, אשר שורשו מזקין וגזעו מת, אך באפשרותו לפרוח בכל זאת מריח המים, ואין מים אלא תורה.

*

שנא אָמַר רַ' פַּרְנָךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם… לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ה', מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם” (ישעיה נט, כא). מַהוּ "אָמַר ה' "? – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָרֵב לְךָ בְּדָבָר זֶה. מַהוּ “מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם”? אָמַר רַ' יִרְמְיָה: מִכָּאן וְאֵילָךְ תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ (בבא מציעא פה ע"א).

פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ – ראו בקטע הקודם.

מִכָּאן וְאֵילָךְ וגו' – מן הדור השלישי ואילך תורה חוזרת שוב ושוב אל המקום שבו היא רגילה להתגורר.

*

שנב מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוּיִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָצֵאת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִבְּנֵיהֶם? אָמַר רַב יוֹסֵף: שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, תּוֹרָה יְרֻשָּׁה הִיא לָהֶם. רַב שִׁישָׁא בְּנוֹ שֶׁל רַב אִידִי אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר. מַר זוּטְרָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְגַּדְּרִים עַל הַצִּבּוּר. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשּׁוּם שֶׁקּוֹרִין לַבְּרִיּוֹת “חֲמוֹרִים” (נדרים פ"א ע"א).

אֵין מְצוּיִין וגו' – אין זה נפוץ שבניהם של תלמידי חכמים הולכים בדרך הוריהם.

יִתְגַּדְּרוּ – יתגאו.

*

שנג אָמַר רַב חַמָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ” (משלי יד, לג)? “בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה” – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם; “וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ” – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ.

אָמַר עֻלָּא: זוֹהִי שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “אִסְתֵּירָא בִּלְגֵינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא” (בבא מציעא פה ע"ב).

“בְּקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ” – והפסוק נדרש כמדבר בתלמיד חכם המתפרסם בידיעותיו (“תיוודע”) אף שמוצאו מבין כסילים.

אוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת וגו' – פתגם עממי ארמי: מטבע קטן בכד גדול וריק מתקשקש ומשמיע קול (“קיש קיש”) הגורם לרעש רב. כלומר: תלמיד חכם שמוצאו ממשפחה ריקה מתורה בולט וניכר, שלא כתלמיד חכם שמוצאו ממשפחה שכולה דומה לו.

*

שנד זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים דַּעְתָּם מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח” (איוב יב, כ); אֲבָל זִקְנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים דַּעְתָּם מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה” (שם שם, יב) (קינים ג, ו; שבת קנב ע"א).

מִטָּרֶפֶת – מתבלבלת.

“וְטַעַם” – תבונה, היגיון.

מִתְיַשֶּׁבֶת – נעשית מתונה וצלולה.

*

שנה אַרְבָּעָה דְּבָרִים תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכֻלָּם אִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶם חֲלִיפִין: “כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה” (איוב כח, א-ב) – אֵלּוּ אִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶם חֲלִיפִין, אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת, מִי מֵבִיא לָנוּ חֲלִיפָתוֹ? מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ? – “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי” (שם שם, כ-כא) (ירושלמי ברכות ב, ח).

תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם – שהעולם משתמש בהם (כסף, זהב וכיוצא בהם).

חֲלִיפִין – תמורה, דבר שאפשר להביא במקומם.

*

שנו אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן” (תהלים פד, ח) (ברכות סד ע"א).

אֵין לָהֶם מְנוּחָה וגו' – אינם נחים מלימוד תורה.

“יֵלְכוּ מֵחַיִל” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק בתלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי ללמוד תורה וכך להיראות לפני הקב"ה.

*

שנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: “אֲגוּרָה בְּאָהָלְךָ עוֹלָמִים” (תהלים סא, ה) – וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים? אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר; וְאָמַר רַ' יִצְחָק בֶּן זְעֵירָא: מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב… דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים” (שיר השירים ז, י) – כְּכֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים; מָה כֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים, כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָּד דּוֹבֵב, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתֵיהֶם דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר (יבמות צו ע"ב-צז ע"א; סנהדרין צ ע"ב).

לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים – להימצא בו זמנית בעולם הזה ובעולם הבא.

דָּוִד – מחבר תהלים.

דְּבַר שְׁמוּעָה – הלכה.

בָּעוֹלָם הַזֶּה – לאחר שימות דויד (ויעבור לעולם הבא).

דּוֹבְבוֹת – נעות, רוחשות.

“שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים” הם המתים.

כֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים – כלי שמניחים בתוכו ענבים כדי שימהרו להבשיל ולהוציא את יינם.

דּוֹבֵב – מטפטף (יין).

*

שנח רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם “בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי בּוּר”, שֶׁאֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַבְשִׁיל, וְהוּא לֹא בִּשֵּׁל לוֹ תַבְשִׁיל מִיָּמָיו, סוֹף מַקְדִּיחַ אֶת הַתַּבְשִׁיל וּמַקְנִיט אֶת רַבּוֹ (תוספתא ברכות ו, יח).

לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם – בברכות הנאמרות בכל בוקר.

אֵין בּוּר וגו' – אדם חסר ידע לא יצליח להימנע מלחטוא.

סוֹף מַקְדִּיחַ – בסופו של דבר שורף.

מַקְנִיט – מכעיס.

*

שנט אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד (אבות ב, ה).

בּוּר – ראו בקטע הקודם.

וְלֹא עַם הָאָרֶץ וגו' – כי אינו יכול לנהוג בחסידות של אמת, משום שאינו בקי במצוות.

*

שס שָׁנִינוּ: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכַל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה – דִּבְרֵי רַ' מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו כָּרָאוּי.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית – דִּבְרֵי רַ' אֱלִיעֶזֶר. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין מַנִּיחַ תְּפִלִּין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדּוֹ. רַ' נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ מְזוּזָה עַל פִּתְחוֹ. רַ' נָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ קָרָא וְשָׁנָה, וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ (ברכות מז ע"ב).

חֻלָּיו – דברי מאכל של חולין (שאינם בבחינת קודש, ורק המהדרין אוכלים גם אותם בטהרה).

מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו – מפריש את המעשרות מיבולו.

קָרָא וְשָׁנָה – למד מקרא ומשנה.

שִׁמֵּשׁ – שירת.

*

שסא כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קהלת ד, יב); וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – דֹּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב” (תהלים א, א) – מוֹשָׁבוֹ מוֹשַׁב לֵצִים (קידושין מ ע"ב-מ"א ע"א).

כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ וגו' – מי שלמד מקרא ומשנה ויש לו מלאכה להתפרנס ממנה.

אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב – אינו נחשב כחלק מן החברה הבריאה.

דֹּר הֲנָאָה וגו' – נדור נדר שלא תיהנה ממנו, ולא תשב בחברתו.

*

שסב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב; סִפֵּר עִמּוֹ – דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כָּסֶף; נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ – דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶס: כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר – שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה (סנהדרין נב ע"ב).

לְמָה וגו' – כיצד נחשב תלמיד חכם בעיני עם הארץ?

קִיתוֹן – כלי.

סִפֵּר עִמּוֹ – לאחר ששוחחו זה עם זה (בענייני חולין).

נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ – התלמיד החכם מעם הארץ.

אֵין לוֹ תַּקָּנָה – אי אפשר עוד לתקנו והוא חסר ערך.

*

שסג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ – אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת, וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת, וְאֵין מְגַלִּין לוֹ סוֹד, וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אֶפִּיטְרוֹפּוֹס עַל הַיְּתוֹמִים, וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אֶפִּיטְרוֹפּוֹס עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ (פסחים מט ע"ב).

שִׁשָּׁה דְבָרִים וגו' – המלמדים על יחס שלילי לעמי הארצות, שאינם נאמנים והם חשודים בגזל וברצחנות.

אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת – אין מזמנים אותו לראות דבר כדי שיעיד עליו.

אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת – כשבא להעיד.

אֶפִּיטְרוֹפּוֹס – אחראי (לפקח על רכושם של יתומים או על קופות צדקה).

מִתְלַוִּין עִמּוֹ – הולכים עמו (וראו קטע שסו).

*

שסד מַעֲשֶׂה בְּסִיעָה שֶׁל פָּרִיצִים בִּכְפַר חִטִּים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכָל לֵיל עֶרֶב שַׁבָּת. מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים הָיוּ נוֹטְלִים אֶת הָעֲצָמוֹת וְזוֹרְקִים אוֹתָן עַל הַסּוֹפֵר; מֵת אֶחָד מֵהֶם, אָמְרוּ לוֹ: לְמִי אַתָּה מְצַוֶּה עַל בִּנְךָ לְשָׁמְרוֹ? אָמַר לָהֶם: לַסּוֹפֵר. וַהֲלֹא כַּמָּה אוֹהֲבִים הָיוּ לוֹ וְהוּא אָמַר לַסּוֹפֵר?! אֶלָּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ מָה מַּעֲשֵׂיהֶם וְשֶׁל הַסּוֹפֵר, אֵיזֶה מֵהֶם טוֹב (בר"ר סה, טז).

סִיעָה שֶׁל פָּרִיצִים – קבוצה של הוללים ופוחזים.

כְּפַר חִטִּים – יישוב בגליל התחתון.

הַסּוֹפֵר – מלמד תינוקות (בבית הספר שנמצא בבית הכנסת).

מֵת – גסס.

לְמִי אַתָּה מְצַוֶּה – את מי אתה ממנה.

אוֹהֲבִים – ידידים טובים (בקרב הפריצים).

אֵיזֶה מֵהֶם טוֹב – מי ראוי יותר (לשמור על ילדיו).

*

שסה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מָה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גּוֹלֶה – מֻבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים; וְאַל יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גּוֹלֶה – בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ.

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מָה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם; מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן – דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ; מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה – דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מָה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם – יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר – יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת – יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה – יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: “אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה” (דברים כז, כא).

שָׁנִינוּ, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי. מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים, אַף עַם הָאָרֶץ מַכָּהּ וּבָא אֵלֶיהָ וְאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים (פסחים מט ע"א-ע"ב).

מֻבְטָח לוֹ – יכול להיות סמוך ובטוח.

מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן וגו' – הדבר דומה לשני זני ענבים משובחים שהורכבו זה על גבי זה.

וּמִתְקַבֵּל – ראוי.

סְנֶה – צמח ירוד.

כָּעוּר – מכוער.

גְּדוֹלֵי הַדּוֹר – מנהיגים צדיקים.

כְּנֵסִיּוֹת – בתי כנסת.

שֶׁקֶץ, שֶׁרֶץ – כינויי גנאי בוטים.

כּוֹפְתָהּ – קושר אותה.

דּוֹרֵס – טורף וקורע.

בּשֶׁת פָּנִים – בושה.

מַכָּהּ – את אשתו.

בָּא אֵלֶיהָ – לקיום יחסי אישות.

*

שסו גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִים עַמֵּי הָאָרֶץ לְתַלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִים הַגּוֹיִים אֶת יִשְׂרָאֵל; וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵהֶם. תְּנָא: שָׁנָה וּפֵרַשׁ – יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

שָׁנִינוּ, אָמַר ר' עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר כְּכֶלֶב. אָמַר לָהֶם: זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר עֶצֶם, וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר עֶצֶם.

שָׁנִינוּ, רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִלְמָלֵא אָנוּ צְרִיכִין לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתָנוּ.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדָּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ” (דברים ל, כ) – עַל חַיָּיו לֹא חָס, עַל חַיַּי חֲבֵרוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כַּדָּג. אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנָחֳרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר לְשָׁחֳטוֹ. אָמַר לָהֶם: זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה (פסחים מט ע"ב).

וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר – שונאות יותר.

שָׁנָה וּפֵרַשׁ – מי שלמד (תורה) ואחר כך עזב (את דרך התורה), שונא תלמידי חכמים יותר מכולם.

מִי יִתֵּן לִי – לשון בקשה, הלוואי.

זֶה נוֹשֵׁךְ – החמור.

וְזֶה נוֹשֵׁךְ – הכלב.

אָנוּ צְרִיכִין לָהֶם – הם זקוקים לנו (למסחר).

לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ – ראו קטע שסג.

“הוּא חַיֶּיךָ” וגו' – התורה מבטיחה חיים לאדם (ומי שעוזב אותה ולא חס על חייו שלו, בוודאי לא יחוס על חיי חברו).

מִגַּבּוֹ – והוא מעשה מכאיב יותר.

לְנָחֳרוֹ – לשחוט אותו (דבר שנעשה ככל הנראה דרך הנחיריים).

זֶה טָעוּן בְּרָכָה – שחיטה כשרה מחייבת ברכה, שלא כנחירה.

*

שסז אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: עַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֵינָם חַיִּים. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: לֹא נוֹחַ לְרִבּוֹנָם שֶׁתֹּאמַר עֲלֵיהֶם כָּךְ. אָמַר לוֹ: מִקְרָא אֶחָד אֲנִי דוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל” (ישעיה כו, יט) – כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ; וְכָל שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אֵין אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ שֶׁהוּא מִצְטַעֵר, אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָצָאתִי לָהֶם תַּקָּנָה מִן הַתּוֹרָה: “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד) – וְכִי אֶפְשָׁר לִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה, וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא” (שם שם, כד)? אֶלָּא כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְּהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה (כתובות קיא ע"ב).

אֵינָם חַיִּים – לא יקומו בתחיית המתים.

לֹא נוֹחַ לְרִבּוֹנָם – הקב"ה אינו רואה תשובה זו בעין טובה.

מִקְרָא – פסוק.

“כִּי טַל” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי העוסק באור התורה יזכה לחיים רעננים כמו הטל (“טל אורות”), והאדמה (“ארץ”) תוציא מקרבה את המתים (“רפאים תפיל”).

כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ – ר' אלעזר את ר' יוחנן.

תַּקָּנָה – אפשרות לתקן את מצבם (ולזכות בתחיית המתים).

פְּרַקְמַטְיָא – מסחר, פרנסה.

מְהַנֶּה – גורם הנאה.

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – התורה רואה אותו.

*

שסח מַרְגְּלָא בְּפִיהֶם שֶׁל חַכְמֵי יַבְנֶה: אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי – מְלַאכְתִּי בָּעִיר, וְהוּא – מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט – שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט – וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ברכות יז ע"א).

מַרְגְּלָא – דיבור שגור ורגיל.

בְּרִיָּה – יצור שנברא.

חֲבֵרִי – האדם הפשוט, שאינו תלמיד חכם.

בָּעִיר – בבית המדרש.

אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי – אינו מנסה להיכנס לתחומי (ולתפוס את מקומי).

מַרְבֶּה – בלימוד תורה.

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וגו' – לא כמות הלימוד היא העיקר, אלא הכוונה הראויה ללמוד לשם שמים ולא לשם טובת הנאה כלשהיא.

*

שסט דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בְּרַ' אֶלְעַי: “אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם” (ישעיה סו, ה) – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּסַק סִבְרָם וּבָטֵל סִכּוּיָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם” (שם) (בבא מציעא לג ע"ב).

“מְנַדֵּיכֶם” – אלו שמחרימים אתכם.

פָּסַק סִבְרָם וגו' – חדלה תקוותם ואבדה תוחלתם (לזכות בתחיית המתים).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם” – כולם יחדיו, עמי הארץ ותלמידי חכמים, ישמחו לעתיד לבוא.

*

שע לֹא יְכַוֵּן אָדָם לוֹמַר: אֱהַב אֶת הַחֲכָמִים, אֱהַב אֶת הַתַּלְמִידִים, וּשְׂנָא אֶת עַמֵּי הָאָרֶץ, אֶלָּא: אֱהַב אֶת כֻּלָּם (אדר"נ, נו"א, טז).

יְכַוֵּן – את לבו, יתרגל.

*

שעא אָמַר רַ' אַמִּי: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַ' יוֹסֵי נִלְמַד, אֲפִלּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית, קִיֵּם מִצְוַת “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ… כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ” (יהושע א, ח). אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֲפִלּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, קִיֵּם “לֹא יָמוּשׁ”, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. רָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ (מנחות צט ע"ב).

מִדְּבָרָיו שֶׁל רַ' יוֹסֵי – בהלכה כלשהי (הנזכרת בראש הקטע שלפנינו).

שָׁנָה – למד.

פֶּרֶק אֶחָד – עניין אחד.

מִשּׁוּם – בשם.

אָסוּר לְאָמְרוֹ וגו' – שלא יחשוב שבכך יצא ידי חובת לימוד תורה, ולא ילמד יותר.

מִצְוָה לְאָמְרוֹ וגו' – כדי שידע שאם על דבר מועט כזה יזכה לשכר (כאמור בהמשך הפסוק), קל וחומר ששכרו יגדל אם ילמד יותר.

*

שעב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר אָמַר רַ' חֲנִינָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי בִרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.

וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר אָמַר רַ' חֲנִינָא: אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ (מגילה טו ע"א).

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

קַלָּה בְּעֵינֶיךָ – דבר שתזלזל בו.

*