הצייר חיים גליקסברג מתאר ביומנו (מיום 17 בדצמבר 1933) את יהושע חנא רבניצקי ואת חיים נחמן ביאליק השקועים במלאכתם: “מבעד לדלת הפתוחה למחצה רואה אני את שניהם בעבודתם… שני הראשים, השונים כל כך באופיים, מורכנים על גבי הספרים. מעיינים במסכתות, במילונים, בקונקורדנציות, מדפדפים, והאצבעות עוברות שוב בין השיטין, עד שמוצאות את הפירוש הנכון…” (ביאליק יום יום, תל אביב 1953, עמ' 120). ומפורסמת עד מאוד היא תמונת שמן מאת חיים ליפשיץ, המציגה את השניים: ביאליק במרכז, נינוח, כותפות (שלייקס) לגופו והוא עונב עניבה, ורבניצקי בצדודית משמאל, עניבה לו ואפודה. ביאליק קורא ורבניצקי נראה ככותב. מאחוריהם ארון ספרים ובו שישה ספרים בלבד, מספר זעום שאינו תואם את עדותו של גליקסברג, אך אולי משמעותי אם נזכור את המשנה, על ששת סדריה, וכשניווכח לדעת שביאליק ביקש, כדבריו (ראו להלן), להעמיד במלאכתו “ש”ס חדש" לבני דורו.

יצירת “ספר האגדה” היתה חלק נכבד ורב חשיבות במפעל הכינוס שביאליק הטיף לו בכתב ועל פה, ואשר רבניצקי היה לו שותף נאמן בהגשמתו. בהרצאות ובמאמרים, בהקמת הוצאת ספרים ובפרסום ספרים ביקש ביאליק “לעשות קיבוץ־גלויות רוחני ולכנס את כל היצירות… אבל לא רק כינוס־סתם, מכל הבא ביד, אלא כינוס של בחירה וברירה” (“על כינוס הרוח”, דברים שבעל פה, א, תל אביב תרצ"ה, עמ' סד), שכן “לא על ידי ספרים כתובים על אודות היצירות האלה נוכל לכנס ולהחיות את רוחנו – אלא על ידי גופי היצירות עצמן” (שם, עמ' סד־סה). חזונו היה ש“בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש”ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות" (“הספר העברי”, כל כתבי ח"נ ביאליק, תל אביב תרצ"ח, עמ' רז).

מתוך השקפה זו ניגשו ביאליק ורבניצקי אל הספרות המסורתית – זו שביאליק, בשירו “לפני ארון הספרים” תיאר כ“עתיקי גווילים”, “ישני אבק” ־ והוציאו אותה אל רשות הרבים ממה שנראה להם כחללו הדחוס והעבש קמעה של בית המדרש. זאת עשו בדרכים רבות ומגוונות, אך אין ספק שנזר יצירתם הוא “ספר האגדה”. “יש לנו רכוש גדול מפוזר ומפורד בכל העולם הטעון גאולה, כינוס, סידור, עריכה ועיבוד,” אמר ביאליק (“בשעה זו”, דברים שבעל פה, שם, עמ' רכט). אמר, ובעזרתו של רבניצקי אף עשה; דיבר, ובסיועו של רבניצקי אף קיים. בימים שלא עמדו לרשותם לא מאגרי מידע אלקטרוניים ולא תוכנות של חיפוש, הקדישו השניים שעות רבות של עבודה למשימה זו, עבודת נמלים של קריאה, בחירה, העתקה, תרגום, מיון, סידור מחודש ופירוש.

“ספר האגדה” הופיע לראשונה (בקרקוב ובאודסה) בשנים 1911־1908, ושוב, במהדורה שנייה, מורחבת ומנוקדת, בתל אביב בשנים 1934־1931, ובשלישית במהדורה נוספת, שתוקנה ברובה עוד בחייו של רבניצקי, “בפיקוחו ובהכרעתו”, בתל אביב בשנת 1948, והיא המהדורה הנפוצה ביותר. יש בו כששת אלפים קטעי אגדה מספרות חז"ל (ומעט מספרותם של הבאים בעקבותיהם), ממוינים לפי נושאים ומעובדים, מי פחות מי יותר, אך בדרך כלל בעדינות ובליטוש קל, לפי עקרונות מוצקים שגיבשו העורכים והבהירום בדברי המבוא לספרם, שהקוראים ימצאו להלן (עמ' ח).

אל הספר הביאו רק מה שהגדירו כ“טוב ומובחר”, כאותן “אגדות משובחות הנשמעות באוזני כל אדם” (כאמור במוטו לספר). זאת ועוד: שני המהדירים – כעדותם בהקדמה לספר – לא היססו לעיתים לצרף אגדות שונות ואף סותרות ולעשותן אגדה אחת, חדשה, ולא חששו מתרגום לעברית של קטעים ארמיים מבלי להודיע על כך לקוראים. כמו כן לא נמנעו מ“להשמיט ביטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמננו” (להלן, עמ' י), ואף לא נרתעו מהתערבות בנוסח המדרשים, כגון על ידי מחיקת פסוקי מקרא העומדים ביסודם. לעיתים אף דומה כי שיקולים של מבנה ספרותי או של משקל שירי הם שגרמו לשינויים בהבאת המקורות, לא כל שכן עמדת הבכורה שנתנו ביאליק ורבניצקי למסורותיו של התלמוד הבבלי, אותו חיבור שעסקו בו בילדותם באירופה יותר מכל חיבור אחר. בכל הסוגיות הללו דנו חוקרים ואנשי רוח שוב ושוב, ולא פעם אף מתחו ביקורת על היד הקלה שנקטו השניים מפעם לפעם במלאכתם (כך עשו, למשל, אחד העם, י“ח ברנר, מ”י ברדיצ’בסקי, ש"י עגנון וכן חוקרים וחוקרות רבים בני דורנו). אך כל אלה דרשו מ“ספר האגדה” להיות מה שלא התכוון להיות כלל. החוקר המדקדק, המבקש להכיר את המקורות כדיוקם, צריך לחזור אליהם בעקבות “ספר האגדה” ולבודקם, אך המבקש להתבשם מדבריהם של קדמונים ולהחכים מהם, להנחילם לצאצאיו וללכת לאורם – ימצא בספר זה את סיפוקו המלא. אין לך שער כניסה מעולה יותר וחינני יותר אל עולמה המופלא של האגדה מ“ספר האגדה”.

זה למעלה ממאה שנה, כאמור, לא נעדר “ספר האגדה” ממדפי חנויות הספרים, והפוקדים את החנויות הללו ממשיכים לגלות בו עניין כבראשונה – ללמדך על חיבתם של ישראל לדברי אגדה ועל הצלחתם של ביאליק ורבניצקי להנחילם לרבים תוך הבלטת יופיים וערכם הספרותי והרעיוני. המהדורה החדשה המוגשת בזה לקוראים, כפי שיפורט להלן, באה להבטיח ש“ספר האגדה” לא יהיה רק בבחינת ספר שכמעט מאה שנים האיר את תורת ישראל והפיצה, ספר לדורו, אשר סיים כביכול את תפקידו, אלא ספר שימשיך לעשות כך לאורך ימים ושנים, ספר לדורות, ונמצא שמם של ביאליק ורבניצקי מתנוסס בגאון עוד ימים רבים על מפעל מפואר זה, שלא רבים השכילו לעשות כמותו. דברי השבח העצמיים של רבניצקי וביאליק במבוא למהדורה השנייה של הספר (להלן, עמ' יב), “תמֵהנו אם יש בית עברי יודע ספר בישראל שלא נאסף אל תוכו ספר האגדה”, נכונים היו בוודאי לשעתם, ולוואי שיהיו נכונים גם בימינו שלנו, בזכות המהדורה הרואה עתה אור.

* * *

במהדורה שלפניכם הובאו קטעי האגדה כפי שהם ב“ספר האגדה”. החלוקה לפרקים ומִספור הקטעים נותרו על עומדם, וגם במקום שנפלה טעות בעניין זה – לא תוקנו הדברים. אפשר היה, כמובן, לחזור אל המקורות ובעקבותיהם להביא בארמית מה שתורגם לעברית, להחזיר מקצת מפסוקי המקרא שביאליק ורבניצקי ויתרו עליהם, להשלים משהו מן ההקשרים שקטעי האגדה נלקחו מהם, לפצל קטעים מ“ספר האגדה” על פי מקורותיהם, לשנות את נוסח הדברים על יסוד כתבי יד ומהדורות חדשות של מדרשים וכל כיוצא באלה. אך מלאכה אפשרית זו היתה מוציאה תחת ידינו חיבור אחר, לא את “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, ובזה היינו חוטאים לאופיו, לרוחו, לחִנו וללשונו של ספר זה. לפיכך פעלנו לאורה של הערה קצרה של רבניצקי (להלן, עמ' יב), אשר הכניס שינויים קלים במהדורה השנייה של הספר בעקבות פרסום חלקי של מדרש “בראשית רבה” על יסוד כתבי יד. ככלל סברנו כי יש לשנות ולתקן לא בכל מקום שהדבר אפשרי, אלא רק במקום שהדבר הכרחי, ורק במקום שיש רגליים להנחה, כי גם ביאליק ורבניצקי היו עושים זאת לוּ הכירו את שהתחדש בעולם מחקר האגדה.

ובכן, במה נשתנתה מהדורה זו של “ספר האגדה” מקודמותיה?

נעשתה הגהה מחודשת של כל הקטעים הבאים בספר, תוקנו פליטות קולמוס, שגיאות דפוס וטעויות ברישום מראי המקומות, הוכנסו שינויים קלים של ניקוד ותורגמו לעברית מקצת קטעים מבין אלה שהמחברים הותירו בארמית – כל זה לא שינה את אופיו של “ספר האגדה” והוא נותר יצירתם המשותפת של עורכיו. החידוש במהדורה זו הוא ב“צורת הדף” ובעיקר בפירוש.

במקור נדפסו קטעי האגדה ברצף בחלקו העליון של העמוד, כשהפירושים ומראי המקומות לפסוקים המצוטטים (הכתובים בכתב רש"י) מובאים כשתי רשימות דחוסות בתחתיתו. עינו של הקורא נדרשה לנדוד מקטע של אגדה אל רשימת מראי המקומות וממנה אל הפירוש עצמו, שהובלע בין פירושים רבים אחרים. במהדורה זו משולבים מראי המקומות לפסוקים ברצף דברי האגדה, והפירוש מובא בצמוד לכל קטע, מיד אחריו ובאות אחרת, תוך הדגשת המילים והביטויים המתפרשים בו. ואין צריך לומר שבחרנו באותיות קריאות יותר ונאות יותר לעין.

ובאשר לפירוש: אכן, ביסודו עומד פירושם הקצר של ביאליק ורבניצקי, אך הוא הורחב עד מאוד ואף נוסח בדרך שתתאים לקורא של דורנו. לנגד עינִי עמדו קוראים רבים, החל מתלמידי חטיבת הביניים בבית הספר הממלכתי וכלה בגמלאים החובשים את ספסלי בית המדרש בשעות הפנאי, ובכתיבת הפירוש ניסיתי לסייע לכולם. מתוך כבוד למלאכתם של ביאליק ורבניצקי, השתדלתי לקבל את פירושיהם במקום שהדבר נראה לי, אך הרשיתי לעצמי להרחיב, להעמיק ואף לשנות לפי הידע שהתחדש בשנים הרבות שעברו מאז כתבו השניים את פירושם. תקוותי שמלאכה זו תעלה לרצון לפני הקוראים כולם.

* * *

ואלו תולדותיה של מהדורת “ספר האגדה” המונחת בזה לפני הקורא.

בפגישה שהתקיימה בראשית שנות האלפיים ביני לבין המו“ל ואוהב הספר, אהד זמורה ז”ל, מבעלי הוצאת זב“מ, אשר רכשה בשנת 1986 את הוצאת “דביר”, הביע זה את רצונו העז לראות את “ספר האגדה” מופיע מחדש, בשינוי האדרת ובשיפור הפירוש. זאת בשל אהבתו לספר זה, אהבה שירש מילדותו מאביו, הסופר ישראל זמורה ז”ל. אהד לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, אך ערן זמורה, בנו של אהד (ומנכ"ל הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר), קיבל על עצמו את הגשמת חלומו של אביו. בשיתוף פעולה פורה ומוצלח עם “קרן אבי חי” – שהחליטה בין שאר מפעלותיה להעמיד כמה ספרי יסוד על מדף הספרים הישראלי־יהודי – יצא מפעל מורכב זה לדרך לפני קרוב לעשור. התלבטנו לא מעט באשר לאופי שיש להקנות למהדורה החדשה, אך לאחר התייעצות עם מומחים לספרות האגדה וליצירתו של ביאליק – וביניהם פרופ' שמואל ורסס, פרופ' עזרא פליישר ופרופ' גרשון שקד זכרם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים הסופר חיים באר ופרופ' יעקב אלבוים – הוחלט מה יהיה אופייה של המהדורה החדשה, כמתואר לעיל.

ראשית הדרך היתה בהקלדה מלאה של “ספר האגדה”, על כששת אלפים הקטעים שבו. היתה זו הפעם הראשונה ש“ספר האגדה” הועבר לקובץ אלקטרוני, מלאכה מורכבת, שבוצעה במיומנות בידי אליס גל. לאחר הגהה מדוקדקת של הקובץ עבר “ספר האגדה” שני מהלכים בה בעת: ניקודו מכאן ופירושו מכאן.

הניקוד הופקד בידיהן המסורות של שרה בוני ושרה קרמין, שעשו את מלאכתן בקפדנות ובמיומנות, אות אחר אות, מתוך מחויבות לשמירה על הניקוד כפי שנעשה בידי ביאליק ורבניצקי. עם זאת נעשתה האחדה של הניקוד והתאמה לכללי ניקוד הנהוגים כיום.

תשעה־עשר סטודנטיות וסטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים ומן המכללה האקדמית הרצוג שבו והגיהו את קטעי האגדה שבספר, בדקו את מראי המקומות ואת פסוקי המקרא, ובעיקר הציעו פירוש לקטעי האגדה, תוך הרחבת דבריהם של ביאליק ורבניצקי. חבורה זו ראויה לשבח על חריצותה ומסירותה, טוב טעמה וחוכמתה, ואלו שמות חבריה: איתי אליצור, הד ארליך, ליבת אשחר נץ, נעמה גולן, עידו הררי, אריאל זוננפלד, יכין זית, אמיתי טאובר, אברהם יוסקוביץ, צבי יפה, יצחק (צחי) כהן, יפעת כהן־נאמן, איילת לזרובסקי, שלומית מאלי, חיים נתן (ח"ן) מרקס, פרידה נובוגרוצקי, אילת צביאל, ישעי צביאל ואליהו שי.

רק משעמד לפנַי כל הספר – על כלל קטעי האגדה שבו ועל ההצעות השונות והמגוונות שהוצעו לפירושו – יכולתי להתפנות לכתיבה סופית של הפירוש ולהקנות לו אופי אחיד ככל האפשר. בתהליך זה של העבודה שולבו שלוש מתלמידותי: ד“ר חגית די נור, ד”ר זהבה נויברגר וד"ר עליזה קורב (עובדת “קרן אבי חי”) – כולן מצויות בספרות האגדה ולכולן ניסיון רב בהנחלתה במסגרות שונות. הן קראו קטעים מן הספר על פירושו והעירו הערות רבות ערך – בעניינים של תוכן, צורה וסגנון.

ועתה הגיעה תורה של המכונה המשומנת של הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר. כאן נבדק הספר בשבע עיניים על ידי ד“ר חגית אביעוז, אשר ידיעותיה הרבות, קפדנותה הבלתי מתפשרת וחוכמתה עמדו לה בשעה שהגיהה את גיליונות הדפוס, בדקה את הניקוד של קטעי האגדה ופסוקי המקרא, ליטשה את נוסח הפירוש ושיפרה אותו. ובאשר לקנקן – כאן זכינו לעיצוב חדש וחדיש של הספר, מעשה ידי אמרי זרטל, ולעבודה מסורה ומורכבת של עימוד והקלדת התיקונים, מעשה ידי שרית רוזנברג. בניית המפתוח, העדינה והמורכבת, הופקדה בידי רחל יורמן, שעשתה את עבודתה בשום שכל. על כל המלאכה הזו ניצחה ביד רמה, בסבלנות ובמסירות, בחוכמה ובטוב טעם תרזה איזנברג. עוד יעמדו על התודה מנכ”לי ההוצאה, ערן זמורה ויורם רוז, ראש מדור ספרי עיון שמואל רוזנר, וגם שמואל אבנרי, איש “בית ביאליק”, זכור לטוב.

אנשי “קרן אבי חי” תרמו את חלקם לא רק בקמח אלא גם בתורה. נאמני הקרן העמידו בנפש חפצה את המימון הנדרש למלאכה המורכבת ורבת השנים של הכנת כתב היד לדפוס. ד“ר אלי סילבר, מנכ”ל הקרן בישראל, ואלי קנאי, איש הטכנולוגיה החינוכית של הקרן, עמדו לרשותי בכל שאלה, ייעצו, עודדו וסייעו.

משפחתי היקרה – רחל רעייתי, נתאי יעל ודפנה ילדַי ובני משפחותיהם – העניקה לי בנפש חפצה את הזמן ורוחב הדעת שנדרשו לשם עריכת הספר ופירושו.

יבורכו כל אלה במיטב הברכות והתודות על שהטו כתף והרימו תרומה שלא תסולא בפז להופעתו של ספר זה.

וכך, לאחר קרוב לשבע שנים של עמל רב משתתפים ושותפים, זכינו לברך על המוגמר, בתקווה שהספר, אשר זכה למקום של כבוד בארון הספרים היהודי בלמעלה ממאה השנים האחרונות, ימשיך – בקנקנו החדש והמחודש – לשמש מקור לא אכזב להכרת תורת האגדה של קדמונינו, כפי שעיצבוה גדולי הרוח י“ח רבניצקי וח”נ ביאליק. בזיכרונותיו מספר רבניצקי כי ביאליק אמר לו לא אחת בפנים נוהרות: “אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו להוציא ספר עממי שכזה, שעתיד לעשות את האגדות המשובחות להיות נשמעות באוזני כל אדם מישראל” (כנסת 1, תרצ"ו, עמ' 516). אשריהם ואשרינו.

בע“ה ערב ראש השנה תשע”ו

האוניברסיטה העברית ובית אבי חי בירושלים

אביגדור שנאן

הקדמה למהדורה הראשונה

האגדה היא התבנית הספרותית העיקרית ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החופשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על פי מהותה אין האגדה חיזיון ספרותי ארעי ועובר, אלא היא יצירה קלאסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורות. בעיקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגילויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שיקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כוח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם; כמה דורות טיפלו בבניינה ובשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו – אי אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להישאר קיים כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, כיצירת מופת לדורות עולם.

מצד התוכן – כוללת האגדה הרבה עניינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקנייניה הלאומיים, על חיי עולם וחיי שעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם ומעשיהם, דרכיהם ומידותיהם, על האדם והעולם על הדעות והאמונות, על חוכמת החיים ועל “כבשונו של עולם” (או “השאלות הנצחיות”, בלשון האחרונים), על “מלכותא דארעא” ועל “מלכותא דרקיע” וכו' וכו' – סוף דבר, אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה, מאלו שהגיע להם, כמובן, כוח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

ומצד הצורה – באו באגדה כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים: סיפורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות ומאמרים, משלים וחידודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות, דברי הבאי ודברי בדיחות, לשון חוכמה וחידות וכו' וכו'.

וסגנון הלשון של האגדה הגיע אף הוא – במבחר הדוגמאות, כמובן – לשלמות גדולה. זהו סגנון בהיר ופשוט, קל ונובע, נוח ומרווח, הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת, הרבה – מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון הלב, הרבה מן הציוריות וההפלגה של כוח הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים ומשלי עם. במקצת מחלקי האגדה העתיקים ביותר (במשניות ובברייתות) נשתמר עדיין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית והבריאות הרעננה של לשון עם ממש, לשון שלא נידף עדיין מתוכה כל “ריח האדמה” ושהקשר הטבעי שבינה ובין עמה עדיין עומד וקיים במידה ידועה.

מי שרוצה אפוא להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים – על כורחו “ילך אצל אגדה”, מקצוע ספרותי זה הגדול בכמות ובאיכות, רב הפנים ורב הגוונים, שהיא חטיבה מיוחדת לעם ישראל, ובמשך כמה מאות שנים אחרי “חתום חזון” נתלבש בה רוח עמנו וכוח יצירתו בדרך מיוחדת כל כך ובאופן מקורי שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב“לפני ולפנים” שלה. מכיר הוא את ריבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו ובצביונו שלו, באורו ובאווירו המיוחד, כפי שהוא בנוי ומשוכלל בלב כל האומה, מקטניה ועד גדוליה. מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכול שותפים בבריאת עולמה.

אמנם יש באגדה הרבה מן הטפל והארעי – אבל אלה אינם עולים בחשבון. בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינוניים ולקטני כישרון, עדת מחקים ומְרַדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כלשהו לשעתם ועל זה אנו מזכירים אותם לשבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות. ולעולם אין ה“עיקר” הקיים שביצירה בא אלא עם הטפל. אף האילן יש לו סדן קיים, פירות נאכלים – ועלים נושרים.

המעולה והמשובח שבאגדה – זה סדנהּ הקיים, סדן שכל דור הוסיף עליו קליפה חדשה – והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר ומתנחל כ“נכסי צאן ברזל” מדור לדור ומאבות לבנים.

ובהיות האגדה באמת חביבה בשעתה חיבה מיוחדת על “אבות ובנים”, לפיכך היו הרבה ידיים מצויות אצלה ונתחברו בה – למטרות שונות ובאופני סידור שונים – ספרים למאות, הם וסירוסיהם וסירוסי סירוסיהם, כצורתה ובשינוי צורה, בארמית ובעברית וכו' וכו' – עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקבצים ושל מה שבתוכם אינו שווה. האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית – היו לה שעות של עלייה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעיינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טיפין טיפין. יש ששימשו בהיכלה כוהנים גדולים ויש ששימשו בו כוהנים הדיוטים. על כל פנים, הקבצים הללו, אף על פי שאי אפשר ל“מדרש” בלא חידוש כלשהו, בכל זאת לא כולם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם. הרבה מהם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחילוף הסדר, בסירוס הלשון וגם בערבוב העניינים: עיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן חיותה ושלטונה של האגדה – הפיזור המרובה היה יפה לה, ריבוי הספרים והקבצים, מכיוון שנתפשטו בעם – היו לה לסימן כוח וברכה. ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העיקר המועט מתערבב בטפל מרובה – מה בכך? כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה: עניינים חביבים או חשובים ביותר – נדרשים בכמה פנים, הופכין ומהפכין בהם ולא במהרה יהיו למשא על הציבור.

ואפילו משנסתם מעיינה ויבש מקורה לגמרי בתור כוח של יצירה מקורית – מכל מקום, כל זמן שלא פסק כוח כוחה בחיי האומה, כל זמן שאותו העולם המיוחד שנתנה בלב האומה עדיין היה בכללו קיים – אף היא היתה עדיין חשובה כחיה.

ובאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחרי “סתימת המעיין” – השפעתה לא פסקה וכוח כוחה לא תשש. כל העם בקטניו ובגדוליו היה מתפרנס עדיין ימים רבים מקרנה ומפירותיה ושותה מבארה בכלי ראשון ובכלי שני. הפלטין הנאה שבנתה ושיכללה האגדה בכוח יצירה של כמה דורות – לא היה בעיני העם כבית שכיות של עתיקות, שהאדם נכנס בו לשעה, מסתכל – ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה ולנשמתה של האומה. מערכי הפלטין, תוכניתו וצורותיו – הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חיזיון שבעולם.

אין תמה אפוא אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא¹ על פי דרכם הם. עבודה זו היתה בעיקרה עבודה של ליקוט מתוך הישן עם סידור הדברים וצירופם באופן מתאים לצורכי דורם (עין יעקב, הילקוטים), וגם ספרי ליקוטים אלו היו הולכים ומתפשטים בישראל ונעשו ל“ספרי עם” במלוא משמעם.

אבל אותו ה“פיזור” וריבוי הספרים שהיה יפה לאגדה בשעת חיותה ושלטונה – עכשיו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת, נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות.

בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תלי תלים שנצברו כהררים במשך כמה דורות – על מנת למצוא מרגליות תחתם. וכל שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות לבניין. האגדה, כמקצוע חופשי של יצירה, היתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחורשה עזובה, שגידולי הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם. ואדם בן זמננו שרגיל לבקש סדר, שיטה ושלמות אפשרית בתלמודו, כשייכנס לתוך חורשה עזובה זו – לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו ולעולם תהא יגיעתו מרובה משכרה.

האגדות שבשני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך ארעי ואין כל סדר להם. רוב המדרשים והילקוטים סדורים על פי פרשיות כתבי הקודש בלא כל יחס וקשר פנימי בין גופי האגדות. הצד השווה שבכל אותם הספרים, שלעולם לא תמצא בהם עניין שלם במקום אחד. צרף לזה ערבוב העיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סירוסים וסתירות, הכפלות והשמטות, שיבושי לשון ונוסחאות וכו' וכו' – כל אותם הדברים שספרים עתיקים מצוינים בהם – ותבין מיד עד כמה קשה על אדם בזמננו ללמוד עיקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה שבא מחמת פיזור, גרם לידי כך שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנידונה לגניזה על ידי החיים, וככל מקצוע שנתיישן ונגנז – יצאה אף היא מרשות הספרות העממית החיה ועברה לרשות אנשי המדע וסופרים “מְעַבּדים”, והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קיים וכגוף חי, אלא כעולם בטל וגוף מת, שצריך להיעשות מדרס לחקירה וכמין חומר ל“עיבוד”. במקום גופי העניינים והמקורות של האגדה – באו אפוא הספרים על אודות אותם העניינים והמקורות; ובמקום עצם היצירות של האגדה, כצורתן וכלשונן – באו מיני “עיבודים” שונים בשינוי צורה ולשון – “יצירות” מחודשות כביכול, מעין אותן האגדות. והיוצא מזה – שהאגדה כהווייתה הולכת ונעשית כמין “אור הגנוז” ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו בדרך עקיפים על ידי צינורות שונים.

אמנם גם בדורות האחרונים ובימינו נתחברו בלעז ובעברית כמה ספרים – ומהם חשובים – שכוונתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה; אבל עם כל חשיבותם של אלו לצורך מטרות שונות – מדעיות, שימושיות, חינוכיות ופדגוגיות – סוף סוף אין בכללם עד היום ספר אחד של “כינוס” בשביל כל העם, ספר שיהא כולל ומקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו, באופן שיקום לעיני המעיין כל ארמון האגדה בנוי בניין שלם כפי שאפשר, ארוך וניצב במלוא קומתו ותוכניתו, בפרטותיו ובכללותיו מן המסד ועד הטפחות.

ולמלאות כפי האפשר את החיסרון הזה נתכוונו מסדרי “ספר האגדה”. רוצים היו שספר זה ייתן את היכולת לכל אדם יודע ספר מישראל “לילך אצל אגדה” בדרך ישרה ומתוקנת, כלומר: דרך שיש בה הכרת עיקר העניין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותיו ובפרטותיו ומתוכו גופו, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה איבוד זמן ויגיעה לבטלה.

רוצים היו המסדרים, שהקורא והמעיין היהודי ימצא בספרם זה את כל “האגדות המשובחות הנשמעות באוזני כל אדם” מכל אוצרות האגדה באשר הם – התלמודים, הברייתות והמדרשים – אבל בלא אותו ה“יתר כנטול”, שברובו אינו מעלה, אלא מוריד.

כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו לדעת המסדרים ולפי טעמם גרעין של מחשבה ורגש מצד התוכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) ואם יש בו כדי להצטרף לעניין שלם – אותו השתדלו המסדרים לאסוף לתוך ספר זה.

והאגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצורתן וכלשונן, בלא “עיבוד” צורה שיש עמו גם איבוד צורה וזיופה ובלא הוספת פוך של שווה פרוטה מצד המסדרים. מלבד תיקוני הנוסחאות והלשון על פי גופי המקורות ולפי השערה מתונה, תיקונים מוכרחים למטרת הספר וסידורו ולתועלת גוף העניין, כמו שמבואר עוד בפרוטרוט להלן – לא התירו לעצמם המסדרים לשנות כלום מן המטבע שטבע רוח העם לאגדותיו. האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלאסית, שהגיעה במבחר דוגמאותיה לידי שלמותה האפשרית, אינה זקוקה לשום מיני פרכוס “משלנו”. פרכוס כזה לעולם שבחו ספק ופגמו ודאי. נאה האגדה ויעלת. חן כמו שהיא דווקא, וטבעיותה ומקוריותה – הן כל שבחה וכוחה. אדרבה, “האמנים והיוצרים” שבדורנו הרבה יש להם ללמוד ב“סוד היצירה” הישראלית מן האגדה, ולא להפך – וגם זו היתה אחת מכוונות המסדרים.

והכינוס עצמו שב“ספר האגדה” – אינו כינוס של גיבוב או של סידור חיצוני וארעי, מעין זה של ספרי השימוש (כגון על פי א"ב או על פי שמות החכמים בעלי האגדה, וכדומה לזה מן הסידורים הטכניים והמכניים) – אלא הריהו סידור שיש עמו בניין. והוא הוא עיקר העבודה שבספר האגדה.

ואיזהו סידור שיש עמו בניין? כל שיש בו צירוף חוליות לפרקים, ופרקים – לגוף אחד בעל דמות שלמה, כל שיש בו התאמה פנימית ואחדות בין החלקים וכל שאפשר על ידו לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כולו.

ולסידור כגון זה שאפו בעלי “ספר האגדה”.

כל החומר האגדי המרובה, הצבור תלי תלים כחורבות היכל עתיק בתלמודים, בברייתות ובמדרשים וכו‘; כל אלפי המאמרים והסיפורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו’ וכו' המפוזרים כ“אבני גיר מנופצות” במקומות שונים – כל אלה נתלקטו ברוב יגיעה דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר, נתנקו ונתנפו תחילה מן הפסולת והטפל, נתחלקו אחר כך על פי ענייניהם ו“נושאיהם”, הכול לפי טיב המאמר הניטל, ולבסוף חזרו ונסדרו שוב לפי העניינים וה“נושאים” על פי שיטה מסוימת ערוכה מראש, כמבואר להלן – שיטה שיש בה “מוקדם ומאוחר” הגיוני והתאמה פנימית בין החלקים ושנותנת לקורא את האפשרות לא רק להכיר בדרך מתוקנת את פרטי האגדה, אלא גם – מה שחשוב ביותר – לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כולו ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שיעור קומתו והיקפו ומצדי צדדיו העיקריים.

שברי אבנים נצטרפו על ידי סידור כזה לנדבכים, נדבכים לכתלים, וכתלים – לבירה שלמה, בירה שכל הנכנס לתוכה מוצא כל דבר ערוך ומתוקן במקומו, עניין עניין שלם במדור מיוחד לו. חלקי העניינים ערוכים אף הם בזה אחר זה בסדר מסוים, באופן שהקורא יעלה לו מתוך עיונו השגה מלאה וברורה כפי האפשר על כל עניין בפני עצמו. ומתוך כל העניינים יעמוד לבסוף גם על אותה השקפת העולם והסתכלות על החיים, שברוחה נוצרה ונתפתחה האגדה בתור חטיבה מיוחדת לעם ישראל.

ומפני שהוכנס לתוך ספר זה גם הרבה מן האגדה ההלכית, שברובה היא כוללת, בפירוש או מכללא, ציורים יפים מן החיים הממשיים של ישראל בימים ראשונים ותיאור מנהגיהם ודרכיהם בחולל ובקודש – ממילא יקנה לו הקורא דרך אגב גם מושג ידוע על דבר עולמם וחייהם החיצוניים של אותם הדורות יוצרי האגדה.

לבסוף יש להטעים שוב את האמור כבר מכללא, ש“ספר האגדה” בעיקרו לא נועד להיות ספר שימושי, שצריך לנצל את כל אוצרות האגדה עד תומם; הוא גם אינו ספר “מדע” במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד ה“גיניזיס” שלה או מצד התפתחותה ההיסטורית במקום, בזמן ובאישים; ואין צריך לומר, שאינו מדעי במשמעו המצומצם, הארכיאולוגי, שעוסק בדקדוקי סופרים ובבדיקת נוסחאות וכדומה. מבחינה ידועה, יש אמנם ב“ספר האגדה” ממה שיש בכולם – אבל לפי שלא מטרתם מטרתו, ממילא לא דרכיהם דרכיו. לצורך מטרתו שלו חשוב לא ה“מתי” וה“מי” שבאגדה, אלא ה“מה” וה“איך”. לו אין בעולם האגדה אלא עניינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שעולות כולן לצורה אחת כללית ומסוימת ששמה “אגדה”. כל ימי יצירת האגדה הרי הם לפניו כיום אחד ארוך, ששמו “תקופת האגדה”, וכל יוצריה – שם אחד להם: “בעלי האגדה”. ומתוך השקפה זו – שהיא באמת יותר “עממית” או ספרותית משהיא “מדעית” – דנו המסדרים על כל החומר האגדי שהיה בידיהם בשעת הליקוט והסידור.

“ספר האגדה” הוא לפי זה בעיקרו מעין אנתולוגיה ספרותית גדולה ומלאה, הכוללת בסדר נאה את הטוב והמובחר ואת כל האופיי והטיפוסיי מכל המקצועות החשובים של האגדה, וזהו כל מה שרצו המסדרים לברר כאן.

וכעין מילואים לכל האמור למעלה – על המסדרים לבאר עוד ביתר פרוטרוט את עיקרי הכללים שאחזו בהם בבחירת החומר וסידורו. ואלו הם:

א. המקורות. מקורות החומר שנכנס ל“ספר האגדה” אלו הם: משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, מסכתות קטנות, אבות דר' נתן, מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרש רבה (על התורה וחמש מגילות), מדרש תנחומא, תנחומא הקדום, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, פרקי דר' אליעזר, שוחר טוב, מדרש משלי, מדרש שמואל, אגדת אסתר, ספר יצירה, תנא דבי אליהו, תרגום שני, עין יעקב, ילקוט שמעוני ושאר מדרשים קטנים וספרים קדמונים.

יצאו מהם אלה הספרים שלא נמצא בהם דבר חשוב למטרת המסדרים, או אלו שבאו בהם האגדות לא בצורתן הראשונה, הטבעית, אלא מעובדות ובשינוי צורה (כגון ספר הישר, יוסיפון, ספר המעשיות לרבנו נסים וכדומה). לאגדות מלוקטות מן המין האחרון מקווים המסדרים לקבוע ספר מיוחד, שיבוא כעין תוספת לספר האגדה.

ב. מהות החומר. מן האגדות הביאוריות, העוסקות בפירושי פסוקים של “כתבי הקודש”, לא נכנסו ל“ספר האגדה” אלא אלו שיש בהן חידוש אגדי חשוב בפני עצמו. משאר האגדות השתדלו המסדרים ליטול כל מה שיש בו, לפי דעתם וטעמם, ערך חשוב מצד התוכן והצורה לעניין עיקר מטרתם המבואר למעלה.

ג. הסידור. האגדות שנאמרו על מאורעות ואישים היסטוריים, גמורים או מדומים, סדורות ברובן² לפי סדר הזמנים של “נושאיהם”, שאר האגדות – סדורות לפי העניינים, כגון אגדות על ישראל לבד, על התורה לבד וכו'.

אלו מן האגדות ההיסטוריות שבמקומן הן פוגמות את שלמות הפרקים ואחדותם הכללית, וכן אגדות בודדות על דבר חכמים שאין בהם כדי צירוף דמות שלמה, או אגדות אפוקריפיות ביותר, או אגדות “יתומות”, שאין להן “נושא” וזמן מסוים, וכן אגדות של תערובת – מקצתן, אלו שאפשר להן בכך, נתפזרו בין האגדות הסדורות לפי העניינים, ומקצתן – אלו שאי אפשר להן – באות בפרקים מיוחדים לכך.

אגדות שקולות, השייכות לפי תוכנן לכמה מקומות – נקבעו על פי רוב רק במקום אחד, ובלוחות הציונים הנספחים לסוף הספר ימצא הקורא “מראי מקומות” לכל המאמרים המפוזרים בכמה מקומות ושייכים לעניין אחד. ואולם יש מהן כאלה – והן מעטות – שהוכפלו בשני מקומות, הכול לפי הצורך.

מקצת אגדות שסותרות זו את זו – ניתנו זו בצד זו, לפי שבדברי אגדה אין מקום ל“ורמינהו”, כידוע.

בהסכם עם סידור זה של החומר – נחלק “ספר האגדה” לשלושה כרכים וכל כרך לשני ספרים. בכרך הראשון באות האגדות על נושאים תולדתיים (ספר אחד – לאגדות מבריאת העולם ועד חורבן בית שני, ואחד – למעשי חכמים, אגדות על ראשי התנאים והאמוראים), בכרך השני – על נושאים לאומיים ודתיים (ספר לאלה וספר לאלה), ובכרך השלישי – על נושאים כלליים (ספר אחד לאגדות על האדם והחברה ואחד – על עולם ומלואו). בספר האחרון הוקצה מדור מיוחד גם לאגדות מן הסוג הנקרא “פולקלור” (ענייני ניחוש ורפואות, משלים ופתגמים וכו') וכן לאגדות בנות תערובת, אלה שבאו בהן עניינים שונים מעורבים יחד, ומצד טיבן לא ניתנו להתחלק לפי העניינים. כל ספר נחלק אף הוא לשערים, השערים לפרקים, ואלו – לסעיפים; כל סעיף הוא מאמר בפני עצמו, שמקורו רשום בצדו בתוך שני חצאי עיגולים.

ד. זיקוק החומר ותיקונו. האגדה יש שהיא ענייה במקום זה ועשירה במקום אחר; וכן יש הרבה אגדות שנויות בכמה מקומות בנוסחאות אחרות, בחסר וביתיר וכדומה. ובאגדות ממין זה – השתדלו המסדרים לתפוס מכל הנוסחאות את השלם והיפה שבהן, ובמקום שיש צורך ותקנה בכך – גם להרכיב כמה נוסחאות זו בזו ולמזגן יחד או לצרף שברים מפוזרים של אגדה אחות לדבר שלם. המסדרים סבורים, שלגבי ספר עממי אין בזה משום “שליחת יד” בגוף האגדה. אדרבה, אם הדבר נעשה כתיקונו ובזהירות הראויה, פעמים שיש בזה משום “החזרת העטרה ליושנה”; כי כידוע, הרבה נשתבשו ונסתרסו האגדות על ידי לבלרים ומעתיקים בזמנים שונים, וכל המתקן ומשלים בזהירות ובטעם הרי זה משובח.³

ומטעם זה עצמו, שהספר נועד לכל העם, התירו המסדרים לעצמם “לכנות” לפעמים “מפני הכבוד” או להשמיט ביטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמננו, וסימן להשמטה כזו – שלושה קווים רצופים.

במקום שהיה הכרח מיוחד להוסיף, לשם הבהירות, מילה אחת או יותר בגוף הפנים – נסגרת ההוספה בשני אריחים כזה [ ].

ה. הלשון. האגדות שהן עבריות במקורן – ואלו הרוב הגדול – באות ב“ספר האגדה” בלשונן ממש, בלא שינוי כלשהו; ושהן במקורן ארמיות – ואלו הן המועט – באות בו מתורגמות ללשון האגדית העברית כצורתן ממש, מילה במילה, באופן שיעמדו בהן כל טעמן ורוחן ובזהירות שלא לטשטש מהן אפילו כקוצו של יו"ד. הלשון האגדית העברית, כידוע, נסתגלה בשעתה כל כך אל אחותה הארמית שבימיה ונעשתה כל כך קרובה ודומה לה בתוכה ובברה, בכל בניינה ודרכי שימושה, עד שאפשר לכל מתרגם בר־כך לעמוד באותו ניסיון. ואף כאן סבורים המסדרים שיש בכך משום “החזרת עטרה ליושנה”.⁴ על כל פנים, תקנה גדולה היא וצורך השעה גמור. בימינו לשון סורסית לאגדה ישראלית בספר עממי למה? ומה צורך ומה טעם בערבוב שתי לשונות בספר אחד? בלא כך מטופלים רוב בני ישראל בימינו בכמה לשונות, ולא כל לב פנוי גם לסורסית. העיקר הוא שלא יהא בתרגום משום “עיבוד” ושינוי צורה – ומזה נשמרו המסדרים כפי האפשר להם.⁵

ובנוגע לאחדות הלשון מן הצד הדקדוקי – השתדלו המסדרים לתקן את כל השיבושים שנשתרבבו באשמת מעתיקים ומדפיסים שונים וקבעו לעצמם שיטה אחת תדירית לעניין ה“כתיב” (טרנסקריפציון) והתמונה הדקדוקית של המילים.⁶ כל הלשון שבספר זה תצא על ידי כך מתוקנת ומדוקדקת ולא משובשת ומרושלת, כמו שהיא ברוב ספרי אגדה.

המילות שאפשר לטעות בקריאתן, וכן המילות הלועזיות ורוב שמות עצם פרטיים, מנוקדים ניקוד מספיק, שמוציא מידי טעות את הקריאה.

ו. הפירוש. דברי אגדה, או מילים בודדות שבהם, הצריכים ביאור – נתפרשו בשולי הגיליון פירוש קצר ומספיק, בלשון מצומצמת אבל קלה ומובנת לכל אדם יודע ספר. כל עיקרו של הפירוש אינו אלא לבאר את האגדה לפי פשוטה, על דעת האומרה, ולא להכניס לתוכה כוונות שאין בה.

ז. מראי מקומות. בסוף כל מאמר ומאמר באים מוקפים בשני חצאי עיגולים ציוני המקורות שנשתמשו בהם המסדרים; ובשולי הגיליון רשומים באותיות רש"י מקומות הפסוקים המובאים בגוף הספר מתוך כתבי הקודש.⁷

ח. נספחות. בראש “ספר האגדה” ובסופו, לאחר יציאת כל חלקיו, ימצא הקורא: מבוא כללי לכל האגדה; ראשי פרקים בדקדוק הלשון האגדית ודרכי שימושה; מילון מפורט של הלשון האגדית; ולבסוף, לוחות שימושיים, רשימות שונות וציונים לפי העניינים, השמות וכו' בסדר א"ב לתועלת המעיינים.

* * *

מכל האמור – אפשר שיעמוד המעיין על טיב העבודה של המסדרים. “אפשר” – לפי שלעבודת הסידור יש, כמאמר חכם אחד בזמננו, תכונה מיוחדת: “יותר שתגדל היגיעה בה – יותר יסתתרו עקבותיה”. וכל שכן במקצוע עזוב ונטוש, מפורד ומפוזר באגדה, שפעמים היו המסדרים גופם רואים בה את עצמם בבחינת “אפשילו לי חבלי מפארי” (בכורות ח ע"ב). בכל אופן, אין זו עבודה של מלאכה גרידא, כמו שהיא נראית לכאורה. הרבה מן המאמרים – והם מגיעים לאלפים – היו טעונים לפני נטילה ולאחר נטילה ניקור וחיטוט עם עיון וקריאה, בדיקה וחיפוש עם הבחנה והבדלה, בירור ותיקון עם שיקול דעת והערכה. המסדרים היו צריכים להיכנס שוב לאותה “חורשה של קנים” ששמה אגדה, “שכל הנכנס לתוכה תועה”, להיכנס ולעבור על פני כולה עם “המגל ביד, מכסח ונכנס, מכסח ויוצא”. ואם נכנסו ויצאו – אין זאת אלא מפני שהיתה כוונה רצויה בלבם: להשיב את האגדה העברית לעם העברי, והיא שחיזקה את ידיהם בכניסתם, וכשתתקיים יהא למיטב שכרם ביציאתם.

הקדמה למהדורה השנייה

מיום שיצא “ספר האגדה” במהדורתו הראשונה עברו עשרים ושתיים שנה. בתוך הזמן הזה חזר הספר ויצא בשמונה־עשרה הוצאות סטריאוטיפיות כמעט בלי שינויים ונתפשט בכל העולם ברבבות טפסים. ספר האגדה נעשה לספר עם במיטב משמעו של השם הזה. תמֵהנו אם יש בית עברי יודע ספר בישראל שלא נאסף אל תוכו ספר האגדה. חיבה יתרה זו שנודעה ל“ספר האגדה” מצד העם כולו לכל פלגותיו, היא שחייבה את מסדריו לעבור שוב על פני הספר מתחילתו ועד סופו בעיון הראוי, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסריו ולהביאו לידי שכלול אפשרי.

ואת פרי עמלם בתיקון הספר ובשכלולו מביאים עתה המסדרים לפני הקהל במהדורה החדשה היוצאת עתה לאור על פי סידור חדש בדפוס. מהדורה זו נבדלת מן הקודמות לה לא בחלוקת החומר וסידורו בתוך הספר ולא בשינוי תוכניתו ומערכת בניינו, בנוגע לזה לא שינו המסדרים הרבה מן הטבע שטבעו לספר בתחילה. במה היא נבדלת? – בשפע החומר האגדי החדש שנאסף אל תוכה. בספר הראשון הזה בלבד, היוצא עתה, ימצא הקורא חומר חדש נוסף על זה הקודם יתר מכדי שליש. ובשיעור הזה, הן פחות הן יותר, יבואו מילואים והשלמות גם ביתר חלקי הספר. מילואים מרובים אלה יש שהצריכו, כמובן, גם הוספת פרקים וסעיפים חדשים בפנים הספר. ואולם תוספת זו אף היא אינה אלא של הרחבה ושכלול פנימי, בלי שינוי עצם הצורה מבחוץ. בלשון אחרת: עם הרחבת החומר והִתרבותו הניכרת במהדורה זו, לא נשתנתה בכל זאת צורת סידורו וחלוקתו לפי העניינים כמו שהיתה תחילה, על פי הכללים והיסודות שנקבעו במהדורה הראשונה.

ברם, חידוש אחד חיצוני יש במהדורה זו: שהיא יוצאת כפולה, אחת מנוקדת ניקוד מקוטע, כזו הקודמת, ואחת מנוקדת ניקוד שלם. אל החידוש הזה הגיעו המסדרים לא רק בהישמעם לבקשת רבים ולעצתם, אלא גם מתוך הכרעת דעתם הם. המסדרים חשבו, כי ספר עם כספר האגדה, המיועד לכל איש מישראל קורא עברית, ושהוא חוץ מזה גם כולל בתוכו תמצית נבחרת של דברי ספרות לאומית, פרי רוח הקודש של העם כולו ושל בחירי אישיו ומוריו הגדולים בפינת היציאה החופשית בתקופות הקרובות לכתבי הקודש, דברי ספרות שזכו להיעשות לנחלת האומה הישראלית כולה וכל הדורות התחנכו, ועדיין מתחנכים, עליהם – ספר כזה לפי ערכו ומקומו בשורת ספרי האומה המקובלים ביותר – הגיעה שעתו להידמות גם בצורתו הכתָבית אל ספרי המופת ההם ולכסות סוף סוף כמוהם את מערומי אותיותיו במחלצות הניקוד השלם. עם זה, אין ספק בדבר, כי הניקוד השלם יוסיף עוד להרחיב את גבולות התפשטותו של הספר גם בין המתקשים בקריאת ספר בלתי מנוקד – וכאלה רבים – ויועיל הרבה לתיקון הקריאה בכלל, זו שהולכת ומשתבשת על ידי “מסורת” ושגרה רעה גם בפי “לומדים”.

ודבר שאין צורך לומר, כי במהדורה חדשה זו נבדק שוב בדיקה מעולה גם כל החומר הקודם, הושווה שנית אל גופי המקורות הישנים, וגם החדשים שנזדמנו בינתיים לפני המסדרים,⁸ הוחלף נוסח פגום בטוב ממנו, הוסרו שיבושי הדפוס ופליטות הקולמוס שנפלו בגוף הפְּנים ובתוך הפירוש, באופן שמהדורה חדשה זו היא לא רק ממולאת ומושלמת, אלא גם מתוקנת ומשוכללת מן הקודמת.

ואף זה מובן מאליו, כי כל ההשמטות, התוספות והמילואים שבאו במהדורה הקודמת כנספחות בסוף הספר – הוכנסו עתה כולם אל הפנים, דבר דבר במקומו הראוי לו לפי עניינו.

ובתַת המסדרים בזה את תודתם הנאמנה לכל אלה שסייעו בידם לשכלול הספר ולתקנתו על ידי הערותיהם הנכונות – הם מודיעים מראש כי גם מכאן ולהבא יקבלו בתודה ובברכה כל הערה נכונה, תבוא ממי שתבוא, בנוגע לתקנתה של המהדורה החדשה.

מרחשוון תר"ץ, תל אביב

הקדמה למהדורה השלישית

מהדורה זו של “ספר האגדה” הותקנה רובה בחיי י“ח רבניצקי ז”ל ומיעוטה אחרי מותו. שוב נבדקו מקורות, תוקנו במקום הצורך גרסאות, הוספו או הורחבו פירושים במקומות שנראו סתומים, הוגהו טעויות דפוס בגוף הפנים ובניקוד, בייחוד בניקוד מילים ארמיות, וצורפו כמה וכמה מראי מקומות, פתגמים וכו'. כל המלאכה הזאת נעשתה בפיקוחו ובהכרעתו של י“ח רבניצקי ז”ל, ואחרי מות רבניצקי – על פי הכללים והיסודות שנקבעו על ידיו ועל ידי חברו הגדול ח“נ ביאליק ז”ל במהדורות הקודמות.

גם במהדורה זו, כמו במהדורה שלפניה, נשמרו שמירה מעולה “חלוקת החומר וסידורו, תוכניתו ומערכת בניינו”, ולא שונה כלום מאופיו העממי של הספר על ידי דקדוקי מדעיות יתרה.

תל אביב, תש"ח

הוצאת דביר

א"ב דרבי עקיבא

אב"ג = מדרש אבא גוריון

אבל רבתי

אג"א = אגדת אסתר

אג"ב = אגדת בראשית

אדר"נ = אבות דרבי נתן

אוצר מדרשים = י"ד אייזנשטיין, אוצר מדרשים, א־ב, ניו יורק 1915

איכ"ר = איכה רבה

אלפא ביתא דבן סירא (בתוך: אוצר מדרשים)

אסת"ר = אסתר רבה

בבלי = תלמוד בבלי

בית המדרש = א' ילינק, בית המדרש, א–ו, לייפציג וינה 1853–1877

במ"ר = במדבר רבה

ברב"ת = בראשית רבתי

בר"ר =‏ בראשית רבה

דב"ר = דברים רבה

דרך ארץ (מסכת)

דרך ארץ זוטא (מסכת)

היכלות רבתי (בתוך: בית המדרש)

הסכוליון למגילת תענית

והזהיר (מדרש)

ויק"ר = ויקרא רבה

זוהר

זוהר חדש

חנוך הוּא מטטרון (בתוך: אוצר מדרשים)

ילקוט אליעזר

ילקוט ראובני

ילק"ש = ילקוט שמעוני

ירושלמי =‏ תלמוד ירושלמי

כלה (מסכת)

כלה רבתי (מסכת)

כסא ואיפודרומין של שלמה המלך (בתוך בית המדרש)

ליקוטי מדרשים (בתוך: בית המדרש)

לק"ט = לקח טוב

מד"א = מדרש אגדה

מדה"ג = מדרש הגדול

מדמ"ש = מדרש משלי

מדרש אבכיר (בתוך: בית המדרש)

מדרש אלה אזכרה

מדרש הנעלם

מדרש ויושע (בתוך: בית המדרש)

מדרש יונה (בתוך: אוצר מדרשים)

מדרש לחנוכה (בתוך: אוצר מדרשים)

מדרש פנ"א = מדרש פנים אחרים

מדרש תמורה (בתוך: אוצר מדרשים)

מד"ש = מדרש שמואל

מד"ת = מדרש תהלים

מסכת גיהינום (בתוך: אוצר מדרשים)

מסכת גרים

מסכת דרך ארץ

מסכת דרך ארץ זוטא

מסכת כותים

מסכת כלה

מסכת כלה רבתי

מסכת סופרים

מסכת שמחות

מעשה אברהם (בתוך: בית המדרש)

מר"א = משנת ר' אליעזר

משלים של שלמה המלך (בתוך: בית המדרש)

משנה

נו"א = נוסח א

נו"ב = נוסח ב

סופרים (מסכת)

ספר מעין חכמה (בתוך: אוצר מדרשים)

ספרא

ספרי דברים

ספרי זוטא

עין יעקב

פדר"א = פרקי דר' אליעזר

פדר"כ = פסיקתא דרב כהנא

פנ"א = מדרש פנים אחרים

פס"ר = פסיקתא רבתי

קדושת ברכו ליחיד (בתוך: אוצר מדרשים)

קה"ר = קהלת רבה

רו"ר ‏= רות רבה

שהש"ר = שיר השירים רבה

שיבולי הלקט

שיר השירים זוטא

שמו"ר = שמות רבה

שמחות (מסכת)

תוספות (לבבלי)

תוספתא

תלמוד בבלי

תלמוד ירושלמי

תנחומא

תנחומא בובר = תנחומא מהדורת ש' בובר

תרגום יונתן

תרגום שני למגילת אסתר

תשובות הגאונים

תשובות הרשב"א (הראשונות)

ספר האגדה: חלק ראשון

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

פרק א: פתיחה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק א: פתיחה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

הָאַגָּדָה וְהַמָּשָׁל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים: רְצוֹנְךָ שֶׁתַּכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם − לְמַד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי דברים, מט).

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת – כינוי נדיר לקבוצה של חכמים קדומים שנהגו למצוא רמזים לעניינים שונים תוך דרשת פסוקי מקרא.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה, בורא העולם בדיבור. וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו – כדרישת התורה מן האדם, “ללכת בכל דרכיו (של הקב"ה) ולדובקה בו” (דברים יא, כב).

*

ב אַל יְהִי הַמָּשָׁל הַזֶּה קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָבַד זָהוּב מִבֵּיתוֹ אוֹ מַרְגָּלִית טוֹבָה − לֹא עַל יְדֵי פְּתִילָה בְּאִסָּר הוּא מוֹצֵא אוֹתָהּ? כָּךְ הַמָּשָׁל הַזֶּה לֹא יְהֵא קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה (שהש"ר א, ח).

קַל בְּעֵינֶיךָ – קל ערך, מיותר. לַעֲמֹד עַל – להבין במלוא עומקם. זָהוּב – מטבע של זהב.

פְּתִילָה בְּאִסָּר – פתילת נר השווה פרוטות אחדות (האיסר הוא מטבע השווה שמונה פרוטות נחושת), שלאורה נמצאת האבידה.

*

ג “וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמֵּד־דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה” (קהלת יב, ט) –רַב נַחֲמָן אָמַר: לְפָלָטִין גְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ פְּתָחִים הַרְבֵּה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מָה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד? נָטַל פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי וּקְשָׁרָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת וְיָצָא דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת.

כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מָה עָשָׂה פִּקֵחַ אֶחָד? נָטַל אֶת הַמַּגָּל, כִּסַּח וְנִכְנַס, כִּסַּח וְנִכְנַס, נִכְנַס דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ וְיָצָא דֶרֶךְ הַכִּסּוּחַ; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ. כָּך שְׁלֹמֹה.

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר: לְקֻפָּה גְדוֹלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְלֹא הָיוּ לָהּ אָזְנַיִם, וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל, וּבָא פִּקֵּחַ אֶחָד וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם, וְהִתְחִילָה לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנֶיהָ. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה.

רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁהוּא מָלֵא רוֹתְחִים וְלֹא הָיְתָה לוֹ אֹזֶן לְהִטַּלְטֵל, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה לוֹ אֹזֶן, וְהִתְחִיל לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנוֹ.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לִבְאֵר עֲמֻקָּה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ מֵימֶיהָ צוֹנְנִים וּמְתוּקִים וְטוֹבִים, וְלֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָשַׁר חֶבֶל בְּחֶבֶל, מְשִׁיחָה בִּמְשִׁיחָה וְדָלָה מִמֶּנָּה וְשָׁתָה; הִתְחִילוּ הַכֹּל דּוֹלִין הֵימֶנָּה וְשׁוֹתִין.

כָּךְ מִדָּבָר לְדָבָר, מִמָּשָׁל לְמָשָׁל עָמַד שְׁלֹמֹה עַל סוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה

(שהש“ר א, ח; בר”ר יב, א; שם צג, ד; קה"ר ב, יא).

קֹהֶלֶת – הוא, לפי המסורת, שלמה המלך.

לְפָלָטִין – משל לארמון.

פְּתָחִים הַרְבֵּה – בנוי כמעין מבוך.

טוֹעֶה – מאבד את דרכו.

פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי – גליל חוטים העשויים מצמח הגומא.

דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת – בעזרת הפקעת שנקשרה בדלת הכניסה ונגללה בידי ההולך בארמון אגב הליכתו.

לְהַשְׂכִּיל – להבין.

סוֹבְרִין – מבינים ולומדים.

לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים – משל ליער של שיחים סבוכים.

כִּסַּח – קיצץ לקצירה.

לְקֻפָּה – משל לסל גדול.

אָזְנַיִם – ידיות.

לְקִיתוֹן – משל לכד גדול.

רוֹתְחִים – מיִם רותחים.

מְשִׁיחָה – חבל דק.

*

ד עֲשִׁיר נְכָסִים, עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – זֶהוּ בַּעַל הַגָּדוֹת (בבא בתרא קמה ע"ב).

עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – מי שעושרו רב, ידוע ברבים ומפורסם.

בַּעַל הַגָּדוֹת – הדורש דרשותיו ברבים והמונים באים לשמוע אותן.

*

ה “אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר… וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ” (קהלת ו, ב) – זֶה בַּעַל אַגָּדָה, שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹסֵר וְלֹא מַתִּיר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מְטַהֵר (ירושלמי הוריות ג, ה).

יַשְׁלִיטֶנּוּ… לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ – ייתן לאדם רשות והזדמנות ליהנות ממנו.

זֶה בַּעַל אַגָּדָה שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹסֵר וגו' – זה החכם שידיעותיו רבות באגדה, אך אינו רשאי לפסוק על פיהן בתחומים המגוונים של ההלכה: איסור והיתר וגו', שכן אין למדים הלכות מן האגדה.

*

ו “כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו” (תהלים כח, ה) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת (מד"ת לפסוק).

אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת – המדברות בגדולת מעשיו של הקב"ה, ועל מי שמזלזל בהן נאמר “לא יבינו” וגו'.

*

ז “וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם” (תהלים יט, ה) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת, שֶׁמְּקַדְּשִׁים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶן (סא“ר, ב; ילק”ש לתהלים, תרעב).

שֶׁמְּקַדְּשִׁים שְׁמוֹ – האגדות מציגות את גדולת הקב“ה ומעשיו, ובאמצעותן מתקדש ומתפרסם שמו של הקב”ה בעולם כולו.

*

ח “וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן” (שמות טז, לא) – אֲחֵרִים אוֹמְרִים: “גַּד” – שֶׁדּוֹמֶה לְאַגָּדָה, שֶׁמּוֹשֶׁכֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם (יומא עה ע"א).

“וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן” – הוא המן שאכלו עם ישראל במדבר.

שֶׁדּוֹמֶה לְאַגָּדָה – והיא דרשת המילה “גד” כנגזרת מהפועל הארמי נג"ד שפירושו “משך”.

כַּמַּיִם – לאדם הצמא.

*

ט “וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם” (קהלת ב, ח) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת, שֶׁהֵן עִנּוּגוֹ שֶׁל מִקְרָא (קה"ר לפסוק).

עִנּוּגוֹ שֶׁל מִקְרָא – שלימוד האגדות מוסיף עונג בשעת לימוד המקרא.

*

י “שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים” (שיר השירים ה, יג) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת (ילק"ש לשיר השירים, תתקצא).

אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת – שריחן נעים ומראיהן נאה.

*

יא “וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו” (שמות טו, כו) – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, א).

הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם – המתקבלות על לב כל שומעיהן.

*

יב בְּרִית כְּרוּתָה הִיא – הַלּוֹמֵד אַגָּדָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ (ירושלמי ברכות ה, א).

בְּרִית כְּרוּתָה – דבר ברור ובטוח כברית שנכרתה ואין להפר אותה.

מְשַׁכֵּחַ – שוכח את אשר למד.

*

---

אַגָּדָה וַהֲלָכָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי” (דברים לב, ב) – מָה מָטָר זֶה אֶחָד הוּא, וְיוֹרֵד עַל הָאִילָנוֹת וְנוֹתֵן בָּהֶם מַטְעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהֵן: בַּגֶּפֶן לְפִי מָה שֶׁהֵן, בַּזַּיִת לְפִי מָה שֶׁהֵן, בַּתְּאֵנָה לְפִי מָה שֶׁהֵן – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כֻּלָּם אַחַת וְיֵשׁ בָּהֶם מִקְרָא וּמִשְׁנָה, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי דברים, שו).

אֶחָד הוּא – טיבו אינו משתנה לפי העצים שעליהם הוא יורד.

מַטְעַמִּים… לְפִי מָה שֶׁהֵן – טעם הפירות שונה מעץ לעץ על פי טבעם.

דִּבְרֵי תּוֹרָה – הם דברי האל המעוררים בשומעיהם סוגים שונים של ידע.

*

יד “כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם” (דברים לב, מז) – דָּבָר שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים רֵיק הוּא, לֹא רֵיק הוּא אֶלָּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וְאֹרֶךְ יְמֵיכֶם – שֶׁלֹּא תֹאמַר: לָמַדְתִּי הֲלָכוֹת – דַּי לִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת” (דברים יא, כב) – כָּל הַמִּצְוָה, לְמַד מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח, ג) – זֶה מִדְרָשׁ, “כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם” – אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי דברים, מח).

רֵיק הוּא – פסוק או מילה הנראים לאדם כחסרי ערך ותוכן.

מִכֶּם – בגללכם, מנקודת המבט של מי שאינו לומד כראוי. ובאמת הדברים הם “חייכם ואורך ימיכם”.

כָּל הַמִּצְוָה – ודורש את לשון הריבוי “כל” ככוללת את כל ענפי התורה.

מִדְרָשׁ – דרשת הכתובים להוציא מהם הלכות חדשות, והיא מדומה להלן למזון הבסיסי, הוא הלחם, לשם הדגשת חשיבותה הגדולה.

*

טו “מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים” (שיר השירים ה, יג) – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: מָה מִגְדְּלוֹת הָרֶקַח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד, וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (שהש"ר לפסוק).

מִגְדְּלוֹת הָרֶקַח – ערוגות שמגדלים בהן בשמים שונים.

*

טז רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ מִדּוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים: אֶבֶן גָּזִית, אֶבֶן פִּנָּה, אֶבֶן פְּסֵיפָס. אֶבֶן גָּזִית כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן גָּזִית, שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֶּה אֶחָד.

אֶבֶן פִּנָּה כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן פִּנָּה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִּיּוֹת בִּלְבַד.

אֶבֶן פְּסֵיפָס כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְתוֹסָפוֹת, כְּשֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּתוֹסָפוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּאַגָּדוֹת – אוֹמֵר לוֹ, וְזֶהוּ אֶבֶן פְּסֵיפָס, שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה פִּיּוֹת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ

(אדר“נ, נו”א, כח).

מִדּוֹת – דרגות שונות.

אֶבֶן גָּזִית – המונחת בקיר ומסותתת רק בצידה החיצוני.

אֶבֶן פִּנָּה – המונחת בפינת הבית ושניים מצדדיה פונים כלפי חוץ ומסותתים.

אֶבֶן פְּסֵיפָס – המונחת בתוך עיטור המשמש לנוי (מוזאיקה) ולפיכך היא מסותתת מכל צדדיה.

שָׁנָה – למד היטב.

פֶּה – צד מסותת.

תּוֹסָפוֹת – מסורות שלא נכללו במשנה וחלקן נקבעו בחיבור הקרוי “תוספתא”.

*

יז “לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה” (איוב כח, כה) – אָמַר רַ' יוּדָן בְּרַ' שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ מִלְּמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, וְאֵלּוּ הֵן: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדָה. יֵשׁ זוֹכֶה לְמִקְרָא, וְיֵשׁ – לְמִשְׁנָה, וְיֵשׁ – לְתַלְמוּד, וְיֵשׁ – לְאַגָּדָה, וְיֵשׁ זוֹכֶה לְכֻלָּן

(ויק"ר טו,ב).

מִלְּמַעְלָה – מן השמים (וביסוד הדרשה ההנחה כי “אין מים אלא תורה”).

בְּמִדָּה – בכמויות המשתנות מאדם לאדם לפי יכולותיו ומעלותיו.

*

יח רַ' שִׂמְלַאי בָּא אֵצֶל רַ' יוֹנָתָן, אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי אַגָּדָה. אָמַר לוֹ: מָסֹרֶת בְּיָדִי מֵאֲבוֹתַי שֶׁלֹּא לְלַמֵּד אַגָּדָה לֹא לְבָבְלִי וְלֹא לִדְרוֹמִי, שֶׁהֵם גַּסֵּי רוּחַ וּמְעוּטֵי תּוֹרָה, וְאַתָּה נְהַרְדְּעָאִי וְדָר בְּדָרוֹם (ירושלמי פסחים ה, ג).

רַ' יוֹנָתָן – שהתגורר בגליל התחתון.

מָסֹרֶת – דבר שעבר מדור לדור.

דְּרוֹמִי – מי שבא מדרומה של ארץ ישראל.

גַּסֵּי רוּחַ – ואינם יכולים לעמוד על דקויותיה של האגדה.

נְהַרְדְּעָאִי – מי שמוצאו מן העיר נהרדעא שבבבל.

*

יט “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה'” (דברים ה, ד) – “פָּנִים” שְׁנַיִם, “בְּפָנִים” שְׁנַיִם – הֲרֵי אַרְבָּעָה פָּנִים: מִקְרָא, מִשְנָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדוֹת. פָּנִים שֶׁל אֵימָה – לְמִקְרָא, פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – לְמִשְׁנָה, פָּנִים מַסְבִּירוֹת – לְתַלְמוּד, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – לְאַגָּדָה (סופרים טז, ג; פדר"כ יב, כה).

“פָּנִים” שְׁנַיִם – מצורת הרבים “פנים” נלמד כי מדובר לפחות בשני פנים, שתי דרכי התגלות שונות של דבר ה', ושתיים נוספות נלמדות ממילת “בְּפָנִים”.

פָּנִים שֶׁל אֵימָה – שהרי המקרא הוא דבריו המפורשים והישירים של הקב"ה ואליהם יש לגשת במורא ופחד.

פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – שהרי המשנה כוללת הלכות מפורשות וברורות ואווירתה שלווה.

פָּנִים מַסְבִּירוֹת – שהרי לימוד התלמוד קשה ודורש מהמלמד לגלות סבלנות וחיבה כדי לעודד את הלומדים.

פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – שהרי האגדה היא נעימה ומושכת לב כל אדם.

*

כ “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת” (שיר השירים ב, ה) – אֵלּוּ הֲלָכוֹת הַמְּאֻשָּׁשׁוֹת, “רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים” (שם) – אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת, שֶׁרֵיחָן וְטַעֲמָן כַּתַּפּוּחִים.

“כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” (שם) – עַד שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה אָדָם אוֹכֵל מָה שֶׁמּוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁחָלָה מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל כָּל מִינֵי תַּעֲנוּגִים.

אָמַר רַ' יִצְחָק: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל וְהָיוּ מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וּדְבַר תַּלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַתּוֹרָה כְּלָל מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִקְרָא וּדְבַר אַגָּדָה.

אָמַר רַ' לֵוִי: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַפְּרוּטָה מְצוּיָה וְהָיָה אָדָם מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וַהֲלָכָה וְתַלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַפְּרוּטָה מְצוּיָה, וּבְיוֹתֵר שֶׁאָנוּ חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד – אֵין אָדָם מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶלָּא דִּבְרֵי בְּרָכוֹת וְנֶחָמוֹת (שהש"ר לפסוק; סופרים טז ד). הַמְּאֻשָּׁשׁוֹת – שיש להן יסוד בכתובי המקרא, המחזקים את תוקפן.

מָה שֶׁמּוֹצֵא – ואינו בררן במאכליו, ובהשאלה: לומד כל מקצוע ועניין, הלכות ואגדות גם יחד. תַּעֲנוּגִים – כגון דברי תורה ואגדה.

הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל – מסודרת בכללים קצרים הנוחים ללימוד, ועל כן לא היה קשה לעסוק בהלכה ובתלמוד.

הַפְּרוּטָה מְצוּיָה – המצב הכלכלי היה טוב.

חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד – סובלים מן המלכות (הרומית) השולטת בישראל.

*

כא רַבִּי אַבָּהוּ וְרַ' חִיָּא בַּר אַבָּא נִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד. רַ' אַבָּהוּ דָּרַשׁ בְּאַגָּדָה, וְר' חִיָּא בַּר אַבָּא דָּרַשׁ בַּהֲלָכָה. הִנִּיחוּ הַכֹּל אֶת ר' חִיָּא בַּר אַבָּא וּבָאוּ אֵצֶל רַ' אַבָּהוּ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּהוּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר אַחַת, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית – עַל מִי קוֹפְצִין? לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית? (סוטה מ ע"א).

מָקוֹם – בית כנסת.

הִנִּיחוּ הַכֹּל – עזבו הציבור את הדרשה האחת ובאו לאחרת, בשל חביבות האגדה.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע והצטער.

מִינֵי סִדְקִית – חפצים קטנים, כגון מחטים, שמחירם נמוך אך הכול זקוקים להם.

עַל מִי קוֹפְצִין? – אל מי ממהרים כולם לבוא.

*

כב דָּרַשׁ רַ' שְׁמוּאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי בֵּי רַבִּי בּוּן: “חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ” (משלי כח, יא). "חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר” – זֶה בַּעַל גְּמָרָא, “וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ” – זֶה בַּעַל אַגָּדָה. לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, בְּיַד זֶה עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב וּבְיַד זֶה פְּרוֹטְרוֹט. זֶה שֶׁבְּיָדוֹ עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב אֵינוֹ מוֹצִיא וְחָיֶה, וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ פְּרוֹטְרוֹט – מוֹצִיא וְחָיֶה (ירושלמי הוריות ג, ה).

“יַחְקְרֶנּוּ” – ילעג לו (כפי שמבין מילה זו התרגום הארמי לפסוק).

בַּעַל גְּמָרָא – מי שידיעותיו רבות בהלכה המסובכת והמורכבת.

לִשְׁנַיִם – משל לשני בני אדם.

עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב – מטילי זהב.

פְּרוֹטְרוֹט – פרוטות, מטבעות בערך נמוך.

אֵינוֹ מוֹצִיא וְחָיֶה – אינו יכול להשתמש ברכושו לצורך מחייתו ומזונו, כיוון שאינו מצליח להמיר את רכושו הרב בכסף עובר לסוחר.

מוֹצִיא וְחָיֶה – בעל האגדה פחות בידיעותיו מבעל הגמרא, אך בשל חביבות דבריו הוא זוכה ליתר פופולריות בקרב הציבור הרחב.

*

כג יָשְׁבוּ רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. זֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מָר הֲלָכָה, וְזֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מָר אַגָּדָה. פָּתַח לוֹמַר אַגָּדָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה, פָּתַח לוֹמַר הֲלָכָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה; יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחֹרוֹת – נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן (בבא קמא ט ע"ב).

נַפָּחָא – הנפח, ונקרא כך ככל הנראה על שם מקצועו.

מָר – אדון (כינוי כבוד בארמית).

פָּתַח – התחיל.

וְלֹא הִנִּיחַ – לא איפשר לו להמשיך בדבריו.

יַלְדְָּה – בחורה צעירה.

מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת – תולשת את שערותיו הלבנות כדי שייראה כבחור צעיר.

מִכָּאן וּמִכָּאן – משני צדדיו.

*

כד “כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם” (ישעיה ג, א) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, "וְכֹל מִשְׁעַן מַיִם (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּמַיִם בָּאַגָּדָה (חגיגה יד ע"א).

“מִשְׁעַן” – מי שהחברה נשענת עליהם.

בַּעֲלֵי תַּלְמוּד – העוסקים בחלק העיקרי של מקצועות התורה, כלחם שהוא עיקר מזונו של אדם.

בַּעֲלֵי אַגָּדָה – שעיסוקם מרווה את צימאונו הרוחני של האדם (וראו קטע ח).

*

כה “מִטַּל הַשָּׁמַיִם” (בראשית כז, כח) – זֶה מִקְרָא, “וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ” (שם) – זוֹ מִשְׁנָה, “דָּגָן” (שם) – זֶה תַּלְמוּד, “תִּירוֹשׁ” (שם) – זוֹ אַגָּדָה (בר"ר סו, ג).

זֶה מִקְרָא – שניתן מן השמים.

זוֹ מִשְׁנָה – ומשחק מילים יש כאן בין “מִשְׁמַנֵּי” ל“משנה”.

זֶה תַּלְמוּד – שהוא החלק העיקרי של מקצועות התורה, כדגן שהוא עיקר מזונו של אדם.

זוֹ אַגָּדָה – המענגת את האדם ומרווה את צימאונו הרוחני כיין.

*

כו “חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה” (דברים לב, יד) – אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה. "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (שם) – אֵלּוּ הַגָּדוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת לֵב אָדָם כְּיַיִן (ספרי דברים, שיז).

גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה – החלק העיקרי במקצועות התורה, כלחם שהוא עיקר מזונו של אדם.

*

כז “יְחַיּוּ דָגָן” (הושע יד, ח) – בְּתַלְמוּד, “וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן” (שם) – בְּאַגָּדָה (ויק"ר א, ב).

“כַגָּפֶן” – הוא היין (וראו בקטע הקודם).

*

---

פרק ב: מעשה־בראשית ודורות הראשונים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ב: מעשה־בראשית ודורות הראשונים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

בְּרִיאַת הָעוֹלָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א שָׁנוּ חֲכָמִים: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים” (דברים ד, לב) – יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ” (שם). יָכוֹל, לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ” (שם). יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” (שם) – מִ“לְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר (חגיגה יא, ע"ב).

יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם – האם מותר לשאול ולחקור על מה שקדם לבריאת העולם?

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא – מותר לשאול רק על האירועים מאז בריאת האדם, הוא היום השישי לבריאה.

מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – מהיום הראשון לבריאת העולם ועד לבריאת האדם.

לְפָנֶיךָ – מותר לשאול אף על חמשת ימי הבריאה אשר קדמו לבריאת האדם.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – למעלה מן הרקיע ולמטה מן הארץ.

מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – מה קדם לעולם ומה יבוא לאחר כיליונו.

*

ב לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ“ב”? – מָה “ב” זֶה סָתוּם מִצְּדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לִדְרֹשׁ מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא (בר"ר א, י). “ב” – היא האות הפותחת את התורה (“בראשית”), והעולם נברא בידי הקב"ה בדיבור. סָתוּם מִצְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כצורתה הגראפית של האות ב', שהיא כעין תיבה הפתוחה רק בצידה השמאלי, לכיוון האות שאחריה.

לִדְרֹשׁ – לחקור ולהקשות.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

וּלְהַבָּא – ולאחר מכן (עד לימיך).

*

ג “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ” (קהלת ב, יד) – זֶה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְאֵילָךְ, “וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ” (שם) – זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדוֹרֵשׁ מִן הַחשֶׁךְ, מָה הָיָה (מדה"ג לבראשית א, א).

דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם – מתבונן ועוסק באירועים שמראשית בריאת העולם ואילך.

מַנִּיחַ – עוזב, אינו עוסק.

מִן הַחֹשֶׁךְ – שקדם לבריאת העולם (“וחושך על פני תהום”) ועוסק במה שהיה קודם לכן.

*

ד “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב) – רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם בֶּן סִירָא: “פְּלִיאָה מִמְּךָ מָה תֵּדַע? עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מָה תַּחְקֹר? בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן; אֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת” (ג, כב). לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת. כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: פָּלָטִין זוֹ בְּנוּיָה בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת – אֵינוֹ פּוֹגֵם? כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ – אֵינוֹ פּוֹגֵם?

רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר־קַפָּרָא אָמַר: אִלּוּלֵא הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (שם שם, א), מִנַּיִן? “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (שם, ב) (ירושלמי חגיגה ב, א; בר"ר א, ה).

בֶּן סִירָא – כוהן ירושלמי בן ראשית המאה השנייה לפני הספירה, שהותיר אחריו ספר ובו דברי חוכמה. מאמרו קובע כי אין לעסוק בדברים נפלאים שעמוקים מבינת האדם.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבִין – תעלות של שפכים ושל מים מעופשים.

סִרְיוּת – סירחון.

אֵינוֹ פּוֹגֵם? – האם מי שמזכיר עובדות אלה אינו פוגע בכבוד המלך והארמון? ועל כן אין לעסוק בשאלת המציאות קודם לבריאת העולם.

אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – והפסוק מאפשר להעלות את ההשערה הנועזת כי העולם לא נברא יש מאין, אלא מחומר קדום יותר, הוא ה“תוהו ובוהו”.

*

ה פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: צַיָּר גָּדוֹל הוּא אֱלוֹהֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁמָּצָא סַמְמָנִים טוֹבִים שֶׁסִּיְּעוּ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וּמָה הֵם? אָמַר לוֹ: תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וּמַיִם וְרוּחַ וּתְהוֹמוֹת. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! כֻּלָּם נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה: תֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע” (ישעיה מה, ז); חשֶׁךְ – “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ” (שם); מַיִם – “הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם” (תהלים קמח, ד), לָמָּה? “כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ” (שם שם, ה); רוּחַ – “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ” (עמוס ד, יג); תְּהוֹמוֹת – “בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי” (משלי ח, כד) (בר“ר א, ט; מדה”ג לבראשית א, ב).

פִילוֹסוֹפוֹס – חכם מחכמי הגויים.

סַמְמָנִים טוֹבִים – חומרי צביעה טובים לשם יצירת העולם, כלומר חומר קדמוני (ולפיכך לא נברא העולם יש מאין אלא יש מיש).

תִּפַּח רוּחוֹ – תצא נשמתו, והוא לשון קללה.

אוֹתוֹ הָאִיש – הוא הפילוסוף.

נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה – על כל אותם סממנים נאמר במקומות אחרים במקרא שאף הם נבראו בידי האל.

וּבוֹרֵא רָע – הוא התוהו ובוהו.

חוֹלָלְתִּי – הולדתי, יצרתי.

*

ו “בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א) – מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר. אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ.

אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד. אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר! אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ?

נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ (מדרש תמורה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 583).

מִין – כופר.

דָּבָר בָּרוּר – ראיה ברורה.

נִפְטַר – הלך לדרכו.

מוֹדִיעַ עַל – מטיבו ומאיכותו של החפץ אתה למד על האומן שייצרו.

*

ז דָּרַשׁ רַ' יוּדָה בֶּן פַּזִּי: בַּתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א, ב), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים” (תהלים קמז, יז), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז, ו) (ירושלמי חגיגה ב, א).

מַיִם בְּמַיִם – עם בריאתו היה העולם מורכב ממים בלבד.

חָזַר וַעֲשָׂאוֹ – האל פנה אל העולם בשנית והפכו לשלג.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” – בדיבור אל השלג נוצרה הארץ.

*

ח אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם “הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” (דניאל ב, כב), שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת” (ישעיה מ, כב).“וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז ו), “בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק” (איוב לח, לח); “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה " (תהלים קד, ב) (בר"ר א, ו).

“גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” – האל גילה סודות עמוקים ונסתרים על בריאת העולם, ודברים שלא נתפרשו בתורה זכו לביאור בספרי נביאים וכתובים.

וְלֹא פֵּרֵשׁ – כיצד נבראו.

“הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם” – השמים נבראו כדרך שמותחים וילון דק או בונים אוהל.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” וגו' – ראו בקטע הקודם.

*

ט שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: הַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ; הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת.

רַ' אַהֲבָה בְּרַ' זְעֵירָא אָמַר: אַף הַתְּשׁוּבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם.

אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, שֶׁאִלּוּלֵא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

אָמַר רַ' בַּנַּאי: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה (בר“ר א, ד; פסחים נד ע”א).

קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם – נבראו בידי האל, בכוח או בפועל, קודם לבריאת העולם, וחשיבותם על כן רבה במיוחד. ובמקורות מובאות ראיות מפסוקים שונים לקביעות אלה: “תורה מניין? שנאמר ‘ה’ קנני ראשית דרכו' (משלי ח, כב). כיסא הכבוד מניין? דכתיב ‘נכון כיסאך מאז’ (תהלים צג, ב). האבות מניין? שנאמר ‘כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם’ (הושע ט, י). ישראל מניין? שנאמר ‘זכור עדתך קנית קדם’ (תהלים עד, ב). בית המקדש מניין? שנאמר ‘כיסא כבוד מרום מראשון’ (ירמיה יז, יב). שמו של משיח מניין? שנאמר ‘לפני שמש יינון שמו’ (תהלים עב, יז)” (בר"ר, שם). קדמות התשובה נלמדת מתהלים צ, ב־ג: “בטרם הרים יולָדו… תָשב אנוש”. גן עדן: “וייטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם” (בראשית ב, ח) וגיהינום: “כי ערוּך מאתמול תופתֶה” (ישעיה ל, לג).

עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת – תוכננו להיברא כשיגיע זמנם.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה (ישעיה ו, א), סמל למלכותו בעולם.

מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – המחשבה לברוא את עם ישראל.

קָדְמָה לְכָל דָּבָר – ואפילו לתורה.

כ"ו דּוֹרוֹת – מאדם הראשון ועד משה.

בִּזְכוּת הַתּוֹרָה – לשם לימודה וקיום מצוותיה.

*

י רַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה פָּתַח: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן” (משלי ח, ל) – אָמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת אָמָּן. וְהָאָמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפָּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם (בר"ר א, א).

פָּתַח – את דרשתו על סיפור הבריאה בעזרת פסוק מספר משלי.

“אָמוֹן”, אָמֶָּן – המדרש מתבסס על הצעת שינוי בקריאת המילה.

הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת – שהיא הדוברת בפסוק מספר משלי העוסק בבריאת העולם בידי האל.

כְּלִי אָמָּנוּתוֹ – הכלי העיקרי שבו השתמש האל בשעת הבריאה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

אָמָּן – בנאי מומחה.

דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת – יריעות של קלף וספרים שבהם משורטטות תוכניות הבניין.

פִּשְׁפָּשִׁין – שערים קטנים.

כֶָּךְ הָיָה וגו' – והתורה היא אפוא התוכנית שעל פיה נברא העולם ועל פיה הוא מתנהל.

*

יא אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, בְּכוֹחַ וּבִגְעָרָה וּבִגְבוּרָה, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (חגיגה יב ע"א).

בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים – הן המידות שבאמצעותן ברא האל את העולם, ולכולן מובאים במקורות ראיות מפסוקי מקרא: “ה' בחוכמה יסד ארץ כונן שמַיִם בתבונה” (משלי ג, יט), “בדעתו תהומות נבקעו” (שם ג, כ), “מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה” (תהלים סה, ז), “עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו” (איוב כו, יא [ובהמשך מסופר כי בשעה שברא הקב“ה את העולם היה גדל והולך עד שגער בו הקב”ה ופסק מגדילתו]), “צדק ומשפט מכון כיסאך” (תהלים פט, טו), “זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה” (שם כה, ו).

*

יב “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד) – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמָה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יִהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמֹד (בר“ר יב, יד; ילק”ש לבראשית, יט).

“ה' אֱלֹהִים” – ומסורת מקובלת בספרות חז"ל רואה בשני שמות אלו את שתי מידותיו של האל, מידת הרחמים מכאן ומידת הדין מכאן.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

דַּקִּים – עשויים מזכוכית עדינה.

חַמִּין – מים חמים (והיפוכם: צוננים).

מַקְרִיסִים – מתכווצים וצורתם מתעוותת.

וְעָמְדוּ – התקיימו ולא נשברו.

חֲטָאָיו מְרֻבִּים – כיוון שאיש לא ייענש על מעשהו.

הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? – כיצד יוכל עולם כזה להתקיים, שהרי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ)?

וְהַלְוַאי יַעֲמֹד? – ויש לקוות שמיזוג נכון של מידת הרחמים ומידת הדין יאפשר לעולם את קיומו המתמיד.

*

---

שָׁמַיִם וָאָרֶץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג שָׁנוּ חֲכָמִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א); וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (שם ב, ד). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא? שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי” (ישעיה סו, א). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו” (שם מח, יג).

רַ' יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: אֲנִי אוֹמֵר בּוֹ טַעַם: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (חגיגה יב ע“א; בר”ר א, טו).

אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – וסדר המילים בפסוק הוא גם סדר הבריאה.

לְדִבְרֵיכֶם – לשיטתכם.

עֲלִיָּה – היא עליית הגג, שהשמים נמשלו לה.

שְׁרַפְרַף – הוא הדום רגליו של היושב על הכיסא, והארץ מדומה להדום.

זֶה וָזֶה כְּאַחַת – השמים והארץ נבראו יחדיו, כעולה מסיום הפסוק מספר ישעיה.

לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וגו' – תחילה נבראו השמים

והארץ בצורה גסה וכללית, והשמים קדמו, אך כשבא האל לשכללם ולתת להם את צורתם הסופית, קדמה הארץ.

אוֹמַר בּוֹ טַעַם – אביא ראיה (לדברי ר' יוחנן).

עֲשׂוֹת – ומבין עש"ה במשמעות של תיקון ושיפור (כמו “עשה שפמו” [שמואל ב יט, כה]: הקנה לשפמו צורה נאה).

*

יד אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לָמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ? מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה (בר"ר א, טו).

המשך לקטע הקודם. לָמָּה פְּעָמִים וגו' – מדוע מקדימה התורה בפסוקיה לעיתים את השמים ולעיתים את הארץ?

שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה – שווים במעלתם.

*

טו ‏ “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בראשית א,ב).

רַ' בֶּרֶכְיָה פָּתַח: “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלו” (משלי כ, יא) – בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים; הוּא מָה שֶׁהַנָּבִיא עָתִיד לְהִתְנַבְּאוֹת עָלֶיהָ בַּסּוֹף: “רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ” (ירמיה ד, כג).

רַ' אַבָּהוּ אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת; עַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן, וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ תּוֹהֶה וּבוֹהֶה, אָמַר: שְׁנֵינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי בִּיגִיעָתִי, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים, אֶתְמְהָא!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, עַל אַחַת גָּזַר שֶׁלֹּא תָזוּז מִפָּלָטִין וְעַל אַחַת גָּזַר טֵרוּדִין. יָשְׁבָה לָהּ אוֹתָהּ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: שְׁתֵּינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זוֹ אֵינָהּ זָזָה מִפָּלָטִין וְעָלַי גָּזַר טֵרוּדִין, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה לָהּ הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים חַיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים! לְפִיכָךְ – “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיְתָה מֵינִקְתּוֹ תּוֹהָה וּבוֹהָה, לָמָּה? שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו. כָּךְ צָפְתָה הָאָרֶץ שֶׁעֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז). לְפִיכָךְ: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בר"ר ב, א־ב).

פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת חלקו הראשון של הפסוק מספר משלי, המלמד כי עוד בצעירותו ניכר טיבו של הנער הבוגר.

בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים – כבר עם בריאתה של הארץ נודע כי גם סופה תוהו ובוהו.

לְמֶלֶךְ – משל למלך. ודורש בהמשך “תוהו ובוהו” כתימהון שתמהים הארץ והאנשים שעליה על גורלם ועל טיב העולם.

אוֹנֵי – שטר מכר.

טִימֵי – מחיר.

טִמְיוֹן – אוצר המלך.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים – תושבי העולם העליון, המלאכים, והיצורים החיים על פני האדמה.

פָּלָטִין – ארמון.

טֵרוּדִין – גירוש, גלות, ככינוי למוות.

מֵינִקְתּוֹ – האומנת האחראית לחינוך הילד.

לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ וגו' – להיענש אם אותו תינוק יתנהג שלא כראוי.

“אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” – שהרי אדם הראשון חטא והארץ נענשה בעקבות כך.

*

טז “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם: “וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר הֵן? שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם” (תהלים לג, ו) (בר“ר ד, ו; ילק”ש לבראשית, ו).

מִקְרָאוֹת – פסוקים.

הִרְעִישׁ… אֶת הָעוֹלָם – גרם לוויכוחים קשים וחריפים בעולם בית המדרש.

“וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! – איך אפשר לדבר על הבריאה

במונחים גשמיים של עשייה? והרי העולם נברא בדיבור בלבד! (ועל תמיהה זו לא באה תשובה.)

*

יז “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” (בראשית א, ו) – אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית וְנַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים.

“יְהִי רָקִיעַ” – וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

אָמַר רַב: לַחִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ. “יְהִי רָקִיעַ” – יִקְרַשׁ הָרָקִיעַ, יִגְלַד הָרָקִיעַ, יִמָּתַח הָרָקִיעַ, יֶחֱזַק הָרָקִיעַ!

אָמַר רַ' חֲנִינָא: יָצְאָה הָאֵשׁ מִלְּמַעְלָה וְלִחֲכָה אֶת פְּנֵי הָרָקִיעַ. רַ' יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: “בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה” (איוב כו, יג), הָיָה אוֹמֵר: יָפֶה לִמְּדַנִי רַ' חֲנִינָא (ירושלמי ברכות א, א; בר"ר ד, ב).

גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית – קפאה השכבה האמצעית של המים והתקשתה, ונוצר הרקיע המפריד בין שני סוגי שמים: אלו הנראים לבני האדם (“השמים התחתונים”) ואלו העליונים, משכן האלוהות.

וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ – כאמור “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א).

לַחִים – נזילים, ורק עם קרישתם נעשו לרקיע.

וְלִחֲכָה – כדי לחזק את הרקיע ולשפרו.

*

יח “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם” (בראשית א, ח) – אָמַר רַב: אֵשׁ וּמַיִם; נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָם זֶה בָּזֶה וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִין עֲלֵיהֶם: שֶׁל מָה הֵם? שֶׁל אֵשׁ הֵם? שֶׁל מַיִם הֵם? (בר"ר ד, ז).

אֵשׁ וּמַיִם – והיא דרשת המילה “שמים” כמורכבת משתי מילים.

פְּתָכָם – עירבב אותם זה בזה.

מִשְׁתּוֹמְמִין –תמהים (ואף היא דרשה על מילת “שמים”).

*

יט “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד). אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וּבוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (שם א, ה), יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם הַשִּשִּׁי? אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים הֵם – כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ.

עַל זֶה אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (שם א, יב) – דָּבָר שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ (בר"ר יב, ד).

בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וגו' – השמים והארץ וכל הנולד מהם (כגון הכוכבים והחיות), נבראו כבר ביום הראשון.

וַהֲלֹא נֶאֱמַר וגו' – והרי מפורט בתורה מה נברא בכל יום ויום, ומכאן שכל התולדות נבראו כל אחד ביומו.

כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים – כפי שהתאנים מופיעות בבת אחת על העץ, אך לקיטתן בימים שונים לפי קצב הבשלתן.

רַ' בֶּרֶכְיָה – התומך בדעתו של ר' נחמיה.

שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ – שכל התולדות הופקדו, נמסרו בידי הארץ, כבר עם בריאתה, אך יצאו מן הכוח אל הפועל כל אחת בזמנה.

*

כ אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי שֶׁבָּרָא הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּח” (עמוס ד, יג). אָמַר לוֹ: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֵצֶל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וַיִּבְרָא” (בראשית א, כז), “וַיִּיצֶר” (שם ב, ז) – אַף כָּאן מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זָה? טֶפַח עַל טֶפַח יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וּשְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ – מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט” (תהלים צד, ט)? 

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: וּבִשְׁעַת מִיתָה כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ?! (סנהדרין לט ע"א).

“כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים” וגו' – והרומאי, המאמין באלים רבים, לומד משינוי הלשונות בפסוק שהעולם נברא בידי שניים: יוצר ובורא.

אֶלָּא מֵעַתָּה וגו' – אם כן הוא כדבריך, גם האדם נברא על ידי אלים מספר, שהרי נאמרו באיבריו לשונות בריאה שונות.

טֶפַח עַל טֶפַח – הוא שטח הפנים (הטפח – 8 עד 10 ס"מ).

שְׁנֵי נְקָבִים – העין והאוזן (שגם לגביהם יש בפסוק מן המזמור שני פעלים שונים).

כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ – כל אותם אלים בוראים התכנסו, החליטו והסכימו להמית את האדם באותה שעה?

*

---

הָאוֹר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כא “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּך הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין וְהָיָה הַמָּקוֹם אָפֵל.

מָה עָשָׂה? הִדְלִיק נֵרוֹת וּפָנָסִים, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא קוֹבֵעַ תֵּמַלְיוֹסִים; כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפָנָסִים (בר"ר ג, א).

הָאוֹרָה נִבְרֵאת וגו' – ולפי זה הפסוק הראשון, “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, אינו אלא הקדמה כללית לתיאור סדר הבריאה, ותחילה נברא האור.

פָּלָטִין – ארמון.

תֵּמַלְיוֹסִים – אבני היסוד.

וְעִטְּרָהּ – קישט את הארמון לאחר בנייתו.

*

כב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה, מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה? אָמַר לוֹ: נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּטַלִּית לְבָנָה וְהִבְהִיק זִיו הֲדָרוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ (בר“ר ג, ד; מד”ת קד, ד).

בַּעַל אַגָּדָה – חכם הבקיא במיוחד באגדה. מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה – מהיכן נבע אור היום הראשון, שקדם ליצירת המאורות (שנבראו ביום הרביעי)?

טַלִּית – בגד.

*

כג “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל…” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בֹּו מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלָגָה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים – עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. וּלְמִי גְּנָזוֹ? לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ מָנָה יָפָה וְהִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ. וְהֵיכָן גְּנָזוֹ? בְּגַן עֵדֶן (חגיגה יב ע“א; בר”ר ג, ו; שמו"ר לה, א).

צוֹפֶה בּוֹ – באמצעות אור מיוחד זה, שלא כאור המאורות שנבראו ביום הרביעי, לא היה דבר שנסתר מעיניו של אדם.

בְּדוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

מָנָה יָפָה – מנת אוכל משובחת.

הִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ – הניח במקום שמור כדי לתת לבנו.

*

כד “וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי עוֹלָם, רַ' יוֹחָנָן וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “וַיַּבְדֵּל” – הַבְדָּלָה מַמָּשׁ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אִסְטְרָטֵיגִין וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם מְדַיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט, וְזֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט. קָרָא הַמֶּלֶךְ לָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ! וְכֵן לַשֵּׁנִי אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ; כָּךְ “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ; “וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ! (בר"ר ג, ו).

הַבְדָּלָה מַמָּש – הפרדה, כמי שמפריד בין שני אנשים מתקוטטים.

אִסְטְרָטֵיגִין… מְדַיְּנִים – שרי צבא שמתווכחים זה עם זה.

“וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” – והפסוק נדרש כאומר: האל הזמין את האור אליו והורה לו לשלוט ביום (והיפוכו של דבר לחושך).

*

כה ‏ “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, ה) – “יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “וַיְהִי עֶרֶב”, מִכָּאן שֶׁהָיָה סֵדֶר זְמַנִּים קֹדֶם לָכֵן (בר"ר ג, ז).

“יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר – סיפור הבריאה לא כולל צו לבריאת הזמן, על דרך “יהי אור” או “יהי רקיע”.

מִכָּאן שֶׁהָיָה וגו' – ומכאן שהזמן קדם לבריאה, ואינו דבר שנתחדש בששת ימי בראשית.

*

---

הַמַּיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כו “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית וּנְתָנָם חֶצְיָם בָּרָקִיעַ וְחֶצְיָם בָּאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם” (תהלים סה, י) – מֶחֱצָה.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: לֹא פֵּרְשׁוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים מִן הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים אֶלָּא בִּבְכִיָּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ” (איוב כח, יא) (בר"ר ד, ד; שם ה, ד).

מֵימֵי בְּרֵאשִׁית – הנזכרים בראשית הבריאה, “ורוח אלוהים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב).

“פֶּלֶג אֱלֹהִים” – דורש את המילה “פלג” על פי “פלגא” הארמית שפירושה חצי. פֵּרְשׁוּ – נפרדו.

“מִבְּכִי נְהָרוֹת” וגו' – הפסוק בספר איוב עוסק בסיפור הבריאה ונדרש כמדבר בבכיים של המים שנאסרו, נחבשו, בעל כורחם בשני מקומות שונים.

*

כז מִין אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' מֵאִיר, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר? –

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אַרְפְּכַס.

הֵבִיא לוֹ אַרְפְּכַס. נָתַן עָלֶיה טַס שֶׁל זָהָב – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; טַס שֶׁל כֶּסֶף – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֶצְבָּעוֹ – עָמְדוּ מַיִם.

אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן!

אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, אֶצְבָּעִי מַעֲמֶדֶת מַיִם – אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ד).

מִין – כופר.

הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים – הם המים “אשר מעל לרקיע” (בראשית א, ז).

תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר – עומדים באוויר העולם רק מכוח ציוויו של האל.

אַרְפְּכַס – קליפסידרה, כלי למדידת זמן באמצעות מים שמתרוקנים דרך חורים זעירים המצויים בתחתיתו. כאשר סותמים היטב את פיו העליון, נותרים המים בתוך הכלי בשל היעדר לחץ האוויר.

טַס – מתכת רקועה ושטוחה שאינה סותמת הרמטית את פי הכלי.

אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן – ואין בכך תשובה לשאלה שעסקה בדיבור האלוהי.

אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – ומבין “אצבע” בקשר לאל ככינוי לכוחותיו המיוחדים (כמו “אצבע אלוהים” [שמות ח, טו]).

*

כח לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר רַ' שְמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי “כִּי טוֹב” שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם.

שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא).

אָמְרָה לוֹ: מָשָׁל, שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה וּלְאֶחָד אֵין אַתָּה נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתָּה חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנָה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתוּת, אֶתְמְהָא!

חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן. רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶם “כִּי טוֹב”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם” (בראשית א, ו).

אָמַר רַב טָבְיוֹמִי: אִם מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ אֵין בָּהּ “כִּי טוֹב”, מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ו).

בַּשֵּׁנִי – בניגוד לשאר ימי הבריאה, על היום השני לא נאמר “כי טוב”.

לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה וגו' – שהרי רק ביום השלישי נקוו המים לימים, ודבר שלא נסתיימה עשייתו אינו מתוקן וטוב.

מְלֶאכֶת הַמַּיִם – שהחלה ביום השני.

מְלֶאכֶת הַיּוֹם – בריאת הדשאים והעצים.

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף – על כל ימי הבריאה נאמר בסוף סיפור הבריאה כי כל מה שנברא הוא “טוב מאוד”, ויום שני בכלל זה.

מָנֶה – סכום של כסף. שְׁתוּת – שישית. לפי זה זכה כל יום לברכת “טוב” ולשישית מברכת “טוב מאוד”, ואילו היום השני רק לשישית.

כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר וגו' – היא התשובה שנתן ר' שמואל בר נחמן לשאלה זו.

לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אלים שפגיעתו בבריות רעה.

אַל יִכָּתֵב שְׁמִי וגו' – ו“טוב” הוא אחד משמותיו או כינוייו של האל (שיר השירים זוטא, א).

דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה – לפי מסורת אגדית (פס"ר מח, ב), גם בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, ובדור בוני מגדל בבל בא לעולם מבול חלקי כעונש.

מַחֲלֹקֶת – שהרי המים היו גוף אחד שחולק לשניים, ובמחלוקת אין כל טוב.

לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ – חלוקת המים איפשרה את יצירת היבשה וירידת הגשמים.

לְעִרְבּוּבוֹ – לבלבולו ולקלקולו, והיא מחלוקת בין אנשים שאינה תורמת לבניין העולם.

*

כט בַּשְּׁלִישִׁי הָיְתָה הָאָרֶץ מִישׁוֹר כְּבִקְעָה וְהַמַּיִם מְכַסִּים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה: “יִקָּווּ הַמַּיִם” (בראשית א, ט) – עָלוּ מִקְצוֹת הָאָרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת וְנִתְפָּרְדוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ עֲמָקִים עֲמָקִים. עָלָה תּוֹכָהּ שֶׁל אֶרֶץ – וְנִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּיִם וְנִקְווּ לָעֲמָקִים וְהָיוּ לְיַמִּים. מִיָּד נִתְגָּאוּ הַמַּיִם וְעָלוּ לְכַסּוֹת אֶת הָאָרֶץ כְּבַתְּחִלָּה, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְבָשָׁם וּנְתָנָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו וּמְדָדָם בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְעָשָׂה חוֹל גְּבוּל לַיָּם, כְּאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה גָּדֵר לְכַרְמוֹ. וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים וְרוֹאִים אֶת הַחוֹל לִפְנֵיהֶם – חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵיהֶם (פדר“א ה; ילק”ש לבראשית, ח).

בַּשְּׁלִישִׁי – ביום השלישי לבריאה.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

וְנִתְפָּרְדוּ – התפזרו.

עָלָה תּוֹכָהּ וגו' – מרכז היבשה התרומם מעל לפני המים.

נִתְגָּאוּ – גאו.

כְּבַתְּחִלָּה – כפי שהיה לפני עליית ההרים.

כְּבָשָׁם – דרך עליהם ולחצם. שָׁעֳלוֹ – כלי למדידת מים (ישעיה מ, יב).

*

ל “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) – רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' לֵוִי, רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו מַיִם בְּמַיִם. וְאַּתָּה אוֹמֵר “אֶל מָקוֹם אֶחָד” – אֶתְמְהָא! מָשָׁל לְעֶשֶׂר נֹאדוֹת נְפוּחוֹת מֻנָּחוֹת בִּטְרַקְלִין; נִצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לִמְקוֹמָן. מָה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן? מַתִּירָן וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית אַחַת. כָּךְ דָּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֵי בְּרֵאשִׁית וְיָצָא הָרוּחַ מֵהֶם וְסִלְּקָם בְּיַם אוֹקְיָנוֹס. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם” (תהלים לג, ז), וְנֶאֱמַר: “הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ” (איוב יב, טו), וְנֶאֱמַר: “וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (שם ט, ח) (בר“ר ה, ב; מד”ת צג, ה).

מַיִם בְּמַים – ואין מקום פנוי מהם.

וְאַתָּה אוֹמֵר וגו' – ולאן אם כן היו המים יכולים להתכנס?

נֹאדוֹת נְפוּחוֹת – כלי עור שמשמשים לאגירת נוזלים, שניפחו אותם ומילאום אוויר.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן – והן מתכווצות ומצטמצמות על ידי כך. וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית – מניח אותן באחת מפינות הטרקלין.

בְּיַם אוֹקְיָנוֹס – המסמל את כל מאגרי המים שבעולם.

“יַעְצֹר” – ילחץ ויכבוש.

*

לא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּרַ' נְחֶמְיָה: הַמַּיִם הָיוּ עוֹלִים הָרִים וְיוֹרְדִים תְּהוֹמוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לָאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (תהלים קד, ח) – אֵיזֶה מָקוֹם יָסַדְתָּ לָהֶם? זֶה אוֹקְיָנוֹס (בר"ר ה, ג).

אוֹקְיָנוֹס – ראו בקטע הקודם.

*

---

דְּשָׁאִים וְאִילָנוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לב דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (תהלים קד, לא) –

פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ” (בראשית א, יא) בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם: וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ”, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ” (שם שם, יב).

פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (חולין ס ע"א).

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך שממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מְטַטְרוֹן).

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר… בָּאִילָנוֹת – רק העצים, ולא הדשאים, נצטוו מפורשות לצמוח כל אחד בפני עצמו (“למינו”).

נָשְׂאוּ… קַל וָחֹמֶר וגו' – הסיקו בעצמם מסקנה בדרך של לימוד מעניין אחד על אחר.

וּמָה אִילָנוֹת וגו' – אם לאילנות, שאינם רגילים לצמוח כשהם מעורבבים זה בזה, אלא כל עץ גדל כשהוא לעצמו, נאמר “למינו”.

אָנוּ עַל אַחַת וגו' – קל וחומר לעשבים הגדלים בצפיפות, שהם בוודאי חייבים להישמר ולגדול כל מין בנפרד מחברו.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ובתיאור הופעת העשבים אכן נאמר “למינהו”.

“יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” – בעשבים, שמדעתם הבינו כיצד ראוי להם לגדול.

*

לג רַב אַסִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (בראשית א, יב) – בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְנֶאֱמַר: “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ” (שם ב, ה) – בְּעֶרֶב שַׁבָּת! מְלַמֵּד, שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ (חולין ס ע"ב).

רָמֵי – מילולית: השליך, ביטוי ארמי שכוונתו: הַקשה מכתוב אחד על חברו, כיוון שהם נראים כסותרים זה את זה.

בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת – ביום השלישי לבריאה.

בְּעֶרֶב שַׁבָּת – בפסוק המופיע בסמוך לסיפור בריאת האדם, שזמנה ביום השישי.

פֶּתַח קַרְקַע – ביום השלישי נבראו הדשאים והחלו לגדול בתוך האדמה, מבלי שביצבצו ממנה.

בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים – התפלל למענם.

*

לד “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” (בראשית ב, ה) – כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים עִם הַבְּרִיּוֹת; כָּל הָאִילָנוֹת – לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ (בר"ר יג, ב).

מְשִׂיחִים – דורש את המילה “שיח” מלשון שיחה ודיבור, שלחישת העלים נשמעת כעין שיחה.

לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת – אולי דורש “שיח” מלשון “לשוח בשדה” (בראשית כד, סג), שעניינו טיול מרגיע והינפשות בטבע.

*

לה אָמַר רַ' סִימוֹן: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל! (בר"ר י, ו).

מַזָל בָּרָקִיעַ – כוכב, ואולי מלאך, שממונה עליו ועליו בלבד.

*

---

יָרֵחַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים” (בראשית א, טז), וְנֶאֱמַר: “אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל… וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן” (שם)?

אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי?

אָמַר לָהּ: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה (חולין ס ע"ב).

רֵמִי – ראו לעיל, קטע לג.

הַגְּדֹלִים – שתחילה נבראו השמש והירח שווים בגודלם.

שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד – ישלטו בו־זמנית.

מַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ – הקטיני את גודלך, וכך לא יהיו שני מלכים שווים בגדולתם.

הָגוּן – ישר ונכון.

לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – שלעיתים נראית הלבנה גם ביום.

*

לז “וְאֵת הַכּוֹכָבִים” (בראשית א, טז) – אָמַר רַ' אַחָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִּין, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְּדִינָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו: בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָּל בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדֵימוֹס נִכְנֶסֶת עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ: בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת יְהוּ הַכּוֹכָבִים יוֹצְאִים עִמָּהּ וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ (בר"ר ו, ד).

“וְאֵת הַכּוֹכָבִים” – הנזכרים בסמוך לבריאת הירח.

אֶפִּיטְרוֹפִּין – אפוטרופוסים, ממונים ופקידים.

מִעֵט עַצְמוֹ – הקטין את עצמו, על ידי קבלת תפקיד חשוב פחות.

בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ – הנהגת העם ופשוטי העם יוצאים ללוותו ולכבדו.

*

לח בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלְּבָנָה, נָפְלָה, וְנָפְלוּ נִיצוֹצִים מִמֶּנָּה עַל פְּנֵי כָּל הָרָקִיעַ, וְהֵם הַכּוֹכָבִים (ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 156).

בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף – ראו לעיל, קטע לו.

*

---

בְּרִיּוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לט רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (תהלים קד, כד)! – יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה; שֶׁבַּיָּם – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִלְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת. יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בְּאוּר וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּאֲוִיר; שֶׁבָּאוּר – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת. שֶׁבָּאֲוִיר – אִלְמָלֵא יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. מְקוֹם חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ – מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ, וּמְקוֹם מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ – חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ. “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (חולין קכז ע“א; ילק”ש לתהלים, תתסו).

אִלְמָלֵי – לוּ.

גְּדֵלוֹת בְּאוּר – כגון הסלמנדרה, שעליה נאמר (חגיגה כז ע"א) כי היא חיה באש.

“רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ” – והדרשה מצביעה על גיוון המינים שבבריאה ועל ייחודם.

*

מ “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם” (בראשית ב, א) – אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מְיֻתָּרִים בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׁים וְיַתּוּשִׁים, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם: וּבַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ (בר“ר י, ז; שמו”ר י, א).

אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ – גם הם נבראו לצורך ואינם מיותרים, וממלאים את פקודות האל כצבא ממושמע.

צְפַרְדֵּעַ – במכת צפרדעים במצרים.

יַתּוּשׁ – שנכנס לחוטמו של טיטוס, מחריב המקדש, והרגו (גיטין נו ע"ב).

*

מא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה (שבת עז ע"ב).

לְבַטָּלָה – שלא לצורך.

*

מב [אָמַר אֵלִיָּהוּ:] פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם וְהָיְתָה שָׁם תִּשְׁחֹרֶת. תְּפָסוּנִי וְהִכְנִיסוּנִי לְבֵית הַמֶּלֶךְ. בָּא אֵלַי חַבָּר אֶחָד וְאָמַר לִי: סוֹפֵר אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מָה שֶׁהוּא. אָמַר לִי: אִם תֹּאמַר לִי דָּבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ – לֵךְ לְשָׁלוֹם.

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱמֹר.

אָמַר לִי: מִפְּנֵי מָה בָּרָא אֱלוֹהִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים?

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱלוֹהִים דַּיָּן הוּא, אֱלוֹהִים קָדוֹשׁ, צַדִּיק וְחָסִיד וֶאֱמֶת הוּא לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף, וּמַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵינוֹ צוֹפֶה לְרָעָה, וּבְחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ בָּרָא עוֹלָמוֹ וֶהֱכִינוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּרָא אֶת הָאָדָם וֶהֱבִיאוֹ לָעוֹלָם, וְלֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעַבְדֶנּוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְיִמְצָא קֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ וּמִתּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאוֹת אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁפָּרָה וְרָבָה – זֶה עוֹבֵד לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְזֶה עוֹבֵד לְעֵץ וָאֶבֶן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה לְפָנָיו. כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר וּמִסְתַּכֵּל בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדָיו שֶׁבָּרָא בְעוֹלָמוֹ, אוֹמֵר: לָאֵלּוּ חַיִּים וְלָאֵלּוּ חַיִּים, לָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת וְלָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת, לָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְלָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה וּכְחַיָּה וְכִשְׁאַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְאֵין מְכַלֶּה אוֹתָם. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּעוֹלָם אֶלָּא רְפוּאָה לִבְנֵי אָדָם עַל אָרֶץ (סא"ר, א).

אֵלִיָּהוּ – חכם שהחיבור “אליהו רבה” מיוחס לו.

תִּשְׁחֹרֶת – בולשת המחפשת עבריינים ואנשים זרים.

חַבָּר – איש דת בפולחן הפרסי.

סוֹפֵר – חכם.

מָה שֶׁהוּא – מעט, ותשובה של ענווה השיב.

וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף – יודע את העבר ואת העתיד. וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וגו' – מביט בדברים הטובים ומעלים עין מן הרעים.

קֹרַת רוּחַ – נחת רוח, הנאה, כשיעבדוהו.

תּוֹלְדוֹתָיו – צאצאיו.

מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה – ראויים לעונש מוות.

לָאֵלּוּ חַיִּים וגו' – לבני האדם ולבעלי החיים השונים קיום פיזי זהה.

הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים וגו' – אחרי הכול בני האדם הם כשאר היצורים, ואין לתבוע מהם התנהגות מיוחדת.

נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע מכעסו ולא השמיד את החוטאים.

רְפוּאָה – השקצים והרמשים (ושאר בעלי החיים) נבראו אפוא כדי להגן על בני האדם החוטאים מהשמדה.

*

מג שָׁאַל קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן אֶת רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ” (בראשית א, כ), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם, וְכָתוּב אֶחָד – “וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (שם ב, יט), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ!

אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל קַפּוּטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קַשְׂקַשִּׂים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים (חולין כז ע"ב).

קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן – שר צבא רומי שהקשה קושיות לחכמי ישראל (בכורות ה ע"א), ואפשר ששמו היה קְווינטוּס.

הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ – וסתירה יש בין הפסוקים בשאלת מוצאם של העופות: האדמה או המים?

הָרְקָק – הביצה, שיש בה מים ואדמה גם יחד.

קַפּוּטְקָאָה – ממדינת קפוטקיא (שבאסיה הקטנה).

*

---

אָדָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מד “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו) – בְּמִי נִמְלַךְ? אָמַר רַ' אַמִּי: בְּלִבּוֹ נִמְלַךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַרְדְּכָל, רָאָה אוֹתָה וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לְהִתְרַעֵם – לֹא עַל אַרְדְּכָל? כָּךְ “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִמְלַךְ.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ – רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ – הֵיאָךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ? מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפְלִיג דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים וּבְרָאוֹ (בר“ר ח, ג־ד; ילק”ש לבראשית, יג).

נִמְלַךְ – התייעץ.

פָּלָטִין – ארמון.

אַרְדְּכָל – בנאי אומן.

הִפְלִיג… מִכְּנֶגֶד פָּנָיו – הרחיקם ממחשבתו כך שלא ישגיח בהם.

וְשִׁתֵּף בּוֹ – יחד עמו.

*

מה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, בָּרָא כַּת אַחַת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם" – נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" (בראשית א, כו)? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה מַעֲשָׂיו? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשָׂיו. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה). הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָם. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה. כַּת שְׁלִישִׁית אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ מַה הוֹעִילוּ? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶם: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” וגו' (ישעיה מו, ד) (סנהדרין לח ע"ב).

כַּת – קבוצה.

וּשְׂרָפָם – על שדיברו סרה בבני האדם.

רִאשׁוֹנִים – שתי כיתות המלאכים שנשרפו.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ – בהתבוננותו בתולדות העולם.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

“וְעַד זִקְנָה” וגו' – הקב"ה מאריך אפו ומתייחס אל האדם בסלחנות למרות מעשיו, לאורך כל חיי האדם, עד זקנה ושיבה.

*

מו אָמַר רַ' סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת. מֵהֶם אוֹמְרִים: יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: אַל יִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא). חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים; אֱמֶת אוֹמֶרֶת: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים; צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת; שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ קְטָטָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה” (דניאל ח, יב). אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס שֶׁלְּךָ? תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח” (תהלים פה, יב).

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אָמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ – בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מְדַיְּנִים? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם! (בר"ר ח, ה).

כִּתִּים – קבוצות.

“נָשָׁקוּ” – ודורש מלשון נשק, כלי מלחמה, על מאבק בין מלאכים שונים שמסומלים במונחים מופשטים כגון אמת וחסד.

תַּכְסִיס – חותם, שהאמת היא חותמו של הקב"ה (שבת נה ע"א).

כְּבָר נַעֲשָׂה וגו' – דורש כאילו נכתב “נעשָה אדם” (בצורת העבר).

*

מז רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: בְּדַעַת בָּרָא אֶת הָאָדָם; שֶׁבָּרָא צָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה) – צָרָה זוֹ לָמָּה נִבְרְאָה? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, “צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם” (שם שם, ח) לָמָּה נִבְרְאוּ? “צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם” (שם שם, ט) לָמָּה נִבְרְאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מִגְדָּל מָלֵא כָּל טוּב וְאֵין לוֹ אוֹרְחִים – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לַמֶּלֶךְ שֶׁמִּלְּאוֹ? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (שם שם, י) – עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ! (בר"ר ח, ו).

בְּדַעַת – מתוך תשומת לב ומחשבה.

צָרָה זוֹ – הוא האדם.

“צֹנֶה וַאֲלָפִים” – בני צאן ובקר.

*

מח רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' יוֹנָתָן אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א, כו) –

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים, אֶתְמְהָא! אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת – יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ? שֶׁאִם יָבוֹא הַגָּדוֹל לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנּוּ, וְהוּא אוֹמֵר: “מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי?” – אוֹמְרִים לוֹ: לְמַד מִבּוֹרַאֲךָ, שֶׁהוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. רַ' הֵילָא אָמַר: אֵין כָּאן נְטִילַת עֵצָה, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶלּוֹ, רָאָה בּוֹלָרִין אַחַת מֻשְׁלֶכֶת, אָמַר: מָה נַעֲשֶׂה בָּהּ? מֵהֶם אוֹמְרִים: דֵּימוֹסָיוֹת, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: פְּרִיבָטָיוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַנְדְּרָטִין אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ – מִי מְעַכֵּב? (בר"ר ח,ח).

יוֹם וָיוֹם – של ימי הבריאה.

פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים – שכן צורת הריבוי "בצלמנו

כדמותנו" תביא את הכופרים לומר כי כמה אלים, ולא אל אחד, בראו את האדם.

גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אנשים חשובים וחשובים פחות. נִמְלַךְ – התייעץ (ומכאן צורת הריבוי של “נעשה”).

פָּלָטִין – ארמון.

בּוֹלָרִין – גוש אבן.

דֵּימוֹסָיוֹת, פְּרִיבָטָיות – מרחצאות להמון העם או ליחידים.

אַנְדְּרָטִין – אנדרטה, והאדם אכן נברא בצלם אלוהים.

מְעַכֵּב – מונע.

*

מט אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: “נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו). אָמְרוּ לוֹ: אָדָם זֶה מָה טִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: חָכְמָתוֹ תְּהֵא מְרֻבָּה מִשֶּלָכֶם. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מָה שְׁמוֹתָם שֶל אֵלּוּ? וְלֹא יָדָעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: מָה שְׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ? אָמַר: לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, לָזֶה חֲמוֹר, לָזֶה סוּס, לָזֶה גָּמָל, לָזֶה אֲרִי, לָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּם. – וְאַתָּה מָה שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת אָדָם. – וְלָמָּה? שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. – וַאֲנִי מָה שְׁמִי? אָמַר לוֹ: לְךָ נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת “אֲדֹנָי”. – וְלָמָּה? שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ (פס“ר יד, ט; תנחומא חוקת, ו; בר”ר יז, ד; במ"ר יט, ג).

נִמְלַךְ – התייעץ.

נָאֶה לִקְרוֹתוֹ – ראוי ונכון לקרוא לו בשם זה.

*

נ רַ' מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הֻצְבַּר עֲפָרוֹ (סנהדרין לח ע"א).

הֻצְבַּר עֲפָרוֹ – נאסף עפרו אל מקום אחד, ובו נברא.

*

נא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ” (דברים לב, ד) – הַצַּיָּר שֶׁהוּא צָר אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הָאָדָם פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, הַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִין: אִלּוּ הָיוּ הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיְתָה הַתִּקְרָה גְּבוֹהָה – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר: אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ יָדַיִם וְשָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם – כַּמָּה הָיָה יָפֶה לִי; אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָּנַי הֲפוּכִים לַאֲחוֹרַי – כַּמָּה הָיָה נָאֶה לִי, אֶתְמְהָא! כִּבְיָכוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנִין עַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מִשֶּׁלְּךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל מְכוֹנְךָ (ספרי דברים, שז; בר"ר יב, א).

צַיָּר שֶׁהוּא צָר – היוצר המקנה צורה.

שְׁלֵמָה – מושלמת.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

כִּבְיָכוֹל – כאילו אפשר הדבר (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

נִמְנִין – מתייעצים ודנים.

מְכוֹנְךָ – צורתך הנכונה.

*

נב אָמַר רַ' לֵוִי בַּר חַיְתָא: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, וְאִם נָתַן בִּיבָהּ עַל פִּתְחָהּ אֵינוֹ נָאֶה, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָאָדָם הַזֶּה וְנָתַן בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – וְהוּא נוֹיוֹ וְהוּא שִׁבְחוֹ (בר"ר יב, א).

פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבָהּ – תעלה למי השופכין של הארמון, ביוב.

בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – הוא האף, המצוי מעל הפה ומשמש להוצאת לֵחה מיותרת מן הגוף. נוֹיוֹ – שהאף הוא חלק מיופיו של האדם (שיר השירים ז, ה).

*

נג “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א, כז) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן טָעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו “קָדוֹשׁ”. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְאִפַּרְכוֹס שֶׁהָיוּ בְּקָרוּכִין וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מְבַקְשִׁין לוֹמַר לַמֶּלֶךְ “דּוֹמִינֵי” וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶהוּ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? דְּחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְקָרוּכִין וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִפַּרְכוֹס (בר"ר ח, י).

טָעוּ בּוֹ – בשל דמיונו לאלוהים.

“קָדוֹשׁ” – והיא שירת המלאכים לפני האלוהים (ישעיה ו, ג).

אִפַּרְכוֹס – שר פלך.

קָרוּכִין – עגלה מפוארת.

דּוֹמִינֵי – אדונִי, הוא לשון פנייה מכובדת.

*

נד לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא; וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ; וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם; וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כֻּלָּם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם (סנהדרין לח ע"א).

יְחִידִי – לא נבראו עמו בני אדם אחרים, אך ממנו נוצרה האנושות כולה.

מְאַבֵּד – הורג (ויש הגורסים “נפש אחת מישראל”, וכן בהמשך).

מְקַיֵּם – מְחַיה.

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – התורה רואה אותו.

שְׁלוֹם הַבְּרִיוֹת – שלום בין הבריות.

הַמִּינִים – הכופרים.

רָשֻׁיּוֹת – שלטונות, אלוהויות שונות, שבראו כביכול כל אחת אדם אחר.

טוֹבֵעַ – יוצר מטבעות.

חוֹתָם – דגם.

*

נה שָׁנוּ חֲכָמִים: אָדָם יְחִידִי נִבְרָא, וּמִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי הַצַּדִּיקִים וּמִפְּנֵי הָרְשָׁעִים; שֶׁלֹּא יְהוּ הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי רָשָׁע. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – מִתְגָּרוֹת, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – גּוֹזְלִין וְחוֹמְסִין, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶם דּוֹמִים זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הִיא (סנהדרין לח ע"א).

בְּנֵי צַדִּיק – ועל כן לא נחטא.

בְּנֵי רָשָע – ועל כן לא נוכל לתקן את דרכינו (ועל כן אלה וגם אלה הם צאצאי אדם אחד).

מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – מתקוטטות בשאלה מי מוצאה מכובד יותר.

וּמָה עַכְשָׁו וגו' – אם כשנברא אדם יחידי יש מריבה בין המשפחות, קל וחומר לולי היה כך.

הַגַּזְלָנִים, הַחַמְסָנִים – שייקחו בכוח את רכוש האחרים בטענה שהוא שייך לאביהם הקדמון.

דִּירָה וְאִשָּׁה – של אדם אחר.

שֶׁלִּי הִיא – ולא יהיה אפשר לסתור את טענתו שהרי כל בני האדם ייראו דומים זה לזה.

*

נו אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: שֻׁתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְמִצְוָה מִיָּד. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לִסְעוּדָה מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פְּלָטוֹרִין וְשִׁכְלְלָם וְהִתְקִין סְעֻדָּה וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִים (סנהדרין לח ע"א).

שֻׁתָּף – הוא אדם הראשון.

תָּזוּחַ דַּעְתּו – יתגאה (האדם).

קְדָמְךָ – נברא לפניך.

לְמִצְוָה – שמירת שבת.

לִסְעוּדָה – שכבר הוכנו לאדם כל מנעמי העולם.

פְּלָטוֹרִין – ארמונות.

*

נז “וְאִישׁ תְּרוּמוֹת” (משלי כט, ד) – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם (בר"ר יד, א).

“תְּרוּמוֹת” – דורש ביטוי זה כאומר כי האדם הוא כמו התרומות, אותם חלקים שמרימים מן היבול ונותנים לכוהנים וללוויים (במדבר טו, כא).

גְּמַר – סיום בריאת העולם ושיאהּ.

חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם – כאותה חלה שמופרשת מן הבצק עם סיום הכנתו ומתקדשת על ידי נתינתה לכוהנים (שם שם, כ), והאדם הריהו מבחר היצירה.

*

נח בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם! וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קה"ר ז, יג).

הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

תְּקַלְקֵל – את מעשיך, ותביא חורבן לעולם.

*

נט “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אִם זָכָה אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו – אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בר“ר ח, א; סנהדרין לח ע”א). “אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – ודורש את הפסוק כאומר כי יש לראות את האדם כנוצר הראשון (“קדם”) או האחרון (“אחור”) לבריאה, והכול בהתאם למעשיו.

זָכָה – אסף לו זכויות.

קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ומניח שרוח האדם נבראה עוד ביום ראשון קודם למלאכים שנבראו מאוחר יותר.

שִׁלְשׁוּל – תולעת.

*

ס “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם” (בראשית ה, ב). אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּנְסָרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבַּיִם, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן. הֵשִׁיבוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (שם ב, כא)! אָמַר לָהֶם: מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְצֶלַע הַמִּשְכָּן” (שמות כו, כ) (בר"ר ח, א).

אַנְדְּרוֹגִינוֹס – זכר ונקבה המאוחדים בגוף אחד.

דּוּ פַּרְצוּפִין – בעל שתי חזיתות, זכר מצד אחד ונקבה מן הצד האחר, “אחור וקדם”.

וַעֲשָׂאוֹ גַבַּיִם – על ידי הניסור נוצרו שתי דמויות ולכל אחת גב משלה.

“אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” – ולפי זה נבראה האישה מצלעו של האיש (ולא כדרך שאמר ר' שמואל).

מִשְּׁנֵי צְדָדָיו – ואפשר לפרש “צלע” כ“צד” ולא כאחת מעצמות האדם.

*

סא “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ (בר"ר יד, י).

“לְנֶפֶשׁ חַיָּה” – ודורש את הביטוי כמלמד שהאדם היה בצורתו כשאר בעלי החיים.

עֹקֶץ כְּחַיָּה – מעין זנב.

*

סב “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: עֹפֶר, עֶלֶם – עַל מְלֵאָתוֹ נִבְרָא: אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: אַף חַוָּה עַל מְלֵאָתָהּ נִבְרֵאת.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרְאוּ (בר"ר יד, ז).

עֹפֶר – ודורש את תיבת “עפָר” בשינוי ניקוד כעוסקת בעופר איילים (שיר השירים ב, ט),

עלם צעיר, שעומד במלוא כוחו ויופיו.

מְלֵאָתוֹ – שלמותו.

*

סג אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּלֶם בְּרָאוֹ וְהָיָה מוּטָל מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ” (תהלים קלט, טז). “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וְסוֹפְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ” (תהלים קלט, טז) – גֹּלֶם, מָה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ, כְּבָר הֵם כְּתוּבִים עַל סִפְרְךָ, זֶה סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר“ר כד, ב; פס”ר כג, ב).

גֹּלֶם – גוש חסר צורה מוגדרת (ובשלב זה גם חסר רוח חיים), אך עצום במידתו.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – הקב"ה, שהציג לפני אדם הראשון את כל תולדותיו, צאצאיו ומנהיגיהם.

דּוֹרְשָׁיו – דרשניו.

סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן – ספר שמֵימי שבו נרשמו תולדות האנושות על כל מרכיביה, עד ימות המשיח (ויק"ר טו, א).

*

סד עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בִּשְׂעָרוֹ וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּמִצְחוֹ, וְיֵשׁ בְּעֵינָיו, וְיֵשׁ בְּחָטְמוֹ, וְיֵשׁ בְּפִיו, וְיֵשׁ בְּאָזְנוֹ, וְיֵשׁ בְּמַלְּתָיו (שמו"ר מ, ג).

מוּטָל גֹּלֶם – ראו בקטע הקודם.

יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי וגו' – כל אחד מן הצדיקים מצוי היה, בכוח אם לא בפועל, באחד מחלקי פניו של אדם הראשון, על פי מעלתו.

בְּמַלְּתָיו – בתנוכי האוזניים, ויש מפרשים: במלתעותיו, בשיניו.

---

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סה “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, ד) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (שם א, א), בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי רָקִיעַ” (שם שם, ו), בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ” (שם שם, יא), בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם” (שם שם, יד), בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם” (שם שם, כ), בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה” (שם ב, ז) – מִן הַתַּחְתּוֹנִים, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” (שם) – מִן הָעֶלְיוֹנִים (בר“ר יב, ח; ויק”ר ט, ט).

גָּדוֹל – רב ערך וחשיבות.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – העולם השמימי והעולם הארצי.

*

סו “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדֶם” (בראשית ב, ז) – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים וִיצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים.

אָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָם פָּרִים וְרָבִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים וְלֹא נִבְרְאוּ בְצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרֶה וְרָבֶה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ – אִם יֶחֱטָא יָמוּת, וְאִם לָאו – יִחְיֶה (בר"ר ח, יא; שם יד, ג),

שְׁתֵּי יְצִירוֹת – ודורש כך את הופעתה הכפולה של האות

יו"ד במילת “וייצר”. יְצִירָה מִן וגו' – האדם דומה למלאכי שרת מכאן ולחיות ובהמות מכאן.

הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – בחיי העולם הבא.

*

---

דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סז עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: פִּי הָאָרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת וְהַמָּן וְהַמַּטֶּה וְהַשָּׁמִיר, הַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִיקִין וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה, ו; פסחים נד ע"א).

עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, טרם כניסת השבת הראשונה.

נִבְרְאוּ – אף שהתגלו לבני האדם רק מאוחר יותר, ואין בהופעתם משום שינוי סדרי בראשית.

פִּי הָאָרֶץ – שבלעה את קורח ואת עדתו במדבר.

פִּי הַבְּאֵר – באר פלאית שליוותה את בני ישראל, על פי האגדה, בכל שנות נדודיהם במדבר.

פִּי הָאָתוֹן – שדיברה עם בלעם.

הַקֶּשֶׁת – שניתנה לנֹחַ כאות ברית.

הַמָּן – שאכלו בני ישראל במדבר.

הַמַּטֶּה – של משה, שבו עשה את האותות במצרים.

הַשָּׁמִיר – תולעת זעירה שמבקעת אבנים ובה השתמש שלמה, על פי האגדה, לסיתות אבני המקדש.

הַכְּתָב – צורת האותיות.

הַמּכְתָּב – האמצעי שבו נכתבו האותיות על לוחות הברית. הַלּוּחוֹת – שניתנו למשה בסיני.

הַמַּזִיקִין – רוחות ושדים.

קְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה – שאין איש יודע את מקומה.

אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם – שהוקרב במקום יצחק.

צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה – כל צבת עשויה על ידי הקודמת לה, ועל כן הראשונה ודאי נבראה בדרך פלא בידי הקב"ה.

*

---

סִדְרֵי בְרֵאשִׁית וְשִׁנּוּיֵיהֶם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סח אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי” (ישעיה מה, יב) – צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִקָּרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה; צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ; צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לִפְנֵי יְחֶזְקֵאל; צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה; צִוִּיתִי אֶת הָאוּר שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל (בר“ר ה, ה; ילק”ש לשמות, רלז).

תְּנָאִים הִתְנָה – כבר בשעת קביעת סדרי העולם ציווה הקב"ה על הברואים שישנו ממנהגם באורח חד־פעמי בעתיד.

הַיָּם – הוא ים סוף.

שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה – כשאמר להם “האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי” (דברים לב, א).

הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ – שעליהם ציווה יהושע, “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” (יהושע י, יב).

הָעוֹרְבִים – שהביאו לאליהו לחם ובשר בשנות הרעב (מלכים א יז, ד).

יְחֶזְקֵאל – המעיד כי “נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים” (יחזקאל א, א).

הַדָּג – יונה ב, יא.

הָאוּר – האש שלא פגעה ברעיו של דניאל כשהושלכו לכבשן בוער (דניאל פרק ג).

דָּנִיֵּאל – שהושלך לגוב אריות ולא נפגע (דניאל פרק ו).

*

סט “יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו” (קהלת ג, יד). אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “יִקָּווּ הַמַּיִם… אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – וְלָמָּה “הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ” (עמוס ה, ח; שם ט, ו) שְׁתֵּי פְּעָמִים? אַחַת בְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְאַחַת בְּדוֹר הַפְּלָגָה. “וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה” – כָּל מָה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁבִיל “שֶׁיִּרְאוּ מִלְפָנָיו” – שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ. שָׁלַח הַמֶלֶךְ לִגְיוֹן קָשֶׁה וְהִקִּיפָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְנֵי הַמְּדִינָה וְיִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו. כָּךְ לָמָּה “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת” (תהלים לג, ז)? בִּשְׁבִיל “יִירְאוּ מֵה' כָּל הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל” (שם שם, ח). דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ יוֹם שֶׁיְּהֵא יוֹם וְלַיְלָה שֶׁיְּהֵא לַיְלָה, בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ; בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה אֶת הַלַּיְלָה יוֹם. הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה. בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְּהֵא חֹרֶף וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְּהֵא קַיִץ. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהלים קטו, טז); בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות יט, ג), “וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי” (שם שם, כ) (דב“ר י, ב; בר”ר ה, ו; קה"ר ג, יד).

שְׁתֵּי פְּעָמִים – עניין שנזכר פעמיים בנבואת עמוס.

דּוֹר אֱנוֹשׁ וגו' – ומסורת אגדית היא (פס"ר מח, ב) כי גם בדור אנוש, נכדו של אדם הראשון, וגם בדור בוני מגדל בבל הוצף העולם חלקית במי הים, בניגוד לצו לכל המים להתכנס אל מקום אחד. לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אכזר.

כָּךְ לָמָּה וגו' – וגם מן הפסוקים מספֶר תהלים לומד הדרשן כי הקב"ה משנה לעיתים את סדרי בראשית כדי להטיל את יראתו על בני האדם.

שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ – שנאמר על יעקב, “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש…” (בראשית כח, יא), ומסורת אגדה היא כי השמש שקעה טרם זמנה.

יְהוֹשֻׁעַ – וציווה על השמש והירח שלא לשקוע (יהושע י, יב). הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים וגו' – מעשיהם של הצדיקים (הבאים מכוחו של האלוהים) בשינוי סדרי הטבע באים להחדיר בבריות את יראת האל.

מֹשֶׁה – בשעת קריעת ים סוף.

אֱלִישָׁע – כשציווה על נחל להתמלא מים (מלכים ב ג, טז).

אֵלִיָּהוּ – שהביא בצורת על העולם (מלכים א יז, ב).

שְׁמוּאֵל – שהוריד מטר באמצע הקיץ (שמואל א יב, יז).

לְעֶלְיוֹנִים, לְתַחְתּוֹנִים – ליושבי מרום מכאן ולבני האדם מכאן.

*

---

מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ע הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים, עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם. אָנוּ מוֹצְאִים בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג); וְדָּוִד פֵּרְשׁוֹ: מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר בָּרָא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) וְאַחַר כָּךְ “נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – הֲרֵי לָמַדְנוּ, מִשֶּׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמַיִם. שָׁלוֹשׁ בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם: הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרְתָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרְתָה וְיָלְדָה חָכְמָה. בְּשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג: בְּרוּחַ וּבְחָכְמָה, וּבְאֵשׁ וּבְאוֹר, וּבְחשֶׁךְ וּבְמַיִם.

סְתוּמִים – ולא נתבארו עד תומם.

עָמַד דָּוִד – מחבר ספר תהלים.

מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וגו' – ולפי הפסוקים האלה נברא האור אחרי השמים והארץ. מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר וגו' – ודויד הבהיר כי האור קדם לבריאת השמים (ולפי זה יש להבין את המילים “בראשית ברא אלוהים” רק כמעין כותרת לסיפור הבריאה).

מִתְנַהֵג – מתנהל.

*

"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' " (תהלים קד, א) – אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמַּחְצָב שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ! נָאֶה הָעוֹלָם – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְּדָבָר! אַשְׁרֶיךָ, הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמֶּלֶךְ בְּךָ!

“ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד” (שם) – מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוֹנִין שֶׁלֹּו עַל טַבְלָא שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ; צוּר עוֹלָמִים, יְהִי שְׁמוֹ מְבוֹרָךְ, הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶלֹּו גְּדוֹלָה, הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָדוֹל מִן הָעוֹלָם – “ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד”.

“עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) – מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.

“נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – בָּשָׂר וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה; הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן: מִשֶׁמָּתַח מַעֲזִיבָה בָּנָה עֲלִיָּה וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָהּ עַל אֲוִיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה. וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הָאִסְטִית שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה.

“הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיוֹתָיו” (תהלים קד, ג) – לֹא בִּנְחשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל, אֶלָּא בִּגְזֻזְטְרָאוֹת שֶׁל מַיִם; לֹא בְּאֶבֶן וְלֹא בְּגָזִית, אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מַיִם.

“הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה, בְּבַרְזֶל וּבִנְחשֶׁת, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, שֶׁתִּשָּׂא כָּל מַשָּאוֹ; וְהָאֱלֹהִים יְהִי שְמוֹ מְבוֹרָךְ, “שָׂם עָבִים רְכוּבוֹ” – הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים.

“הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה מְהַלֵּךְ הוּא עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשׁוֹת; וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא “מְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” – עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

“עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” (תהלים קד, ד) – בָּשָׂר וָדָם מַכְתִּיב לוֹ סְטַרְטְיוֹטִין גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים, וּמַלְבִּישָׁם קַסְדָּה וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי זַיִן; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” – הִכְתִּיב סְטַרְטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, “מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט” (שם) – הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו.

“בָּרְכִי נַפְשִׁי” וגו' – וימשיך הקטע וידרוש את פסוקי תהלים קד, המתארים את הבריאה, על פי סדרם, בעיקר תוך הדגשת קווי דמיון או הבדל בין האל הבורא ובין בשר ודם.

עַמּוּד – שנחצב מאבן.

וּבְרָאוֹ בְּדָבָר – שהעולם נברא בדיבור.

צָר אִיקוֹנִין – יצר דמות.

הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצוּרָתוֹ – לוח העץ יהיה תמיד גדול יותר מן הצורה החקוקה בו.

אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ – הוא העולם.

מִשֶּׁעָטַף – לאחר שהתעטף.

מַעֲזִיבָה – שכבת טיט שאוטמת את הגג (הוא העולם העליון) ומתחתיה נבנתה העלייה (הם השמים) ואחר כך הבית (היא הארץ).

עַל בְּלִימָה – על לא דבר, בלא שום בסיס.

הָאִסְטִית – מושב.

גְּזֻזְטְרָאוֹת – קורות שיוצאות מקיר הבית אל רשות הרבים, מעין מרפסות. רְכָסִים – גבעות, גלים.

סַרְגְּלָא – מרכבה.

דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה – של טיט וחול, שהרגל שוקעת בה.

מַכְתִּיב לו סְטַרְטְיוֹטִין – מגייס אנשי צבא.

*

“יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ… תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתו” (תהלים קד, ה־ו) – עָשָׂה אֶחָד עָרֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ; כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ; כָּךְ אָמַר אֱלֹהִים: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם.

“עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם” (תהלים קד, ו) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָאָה גִּתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים, וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם לִבְצֹר. מֶה עָשָׂה? רָפַשׁ הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיקָה הַגַּת אֶת כֻּלָּם. כָּךְ הָיָה כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַּמַּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט). אָמְרוּ הַמַּיִם: הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים, וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ, – לְהֵיכָן נֵלֵךְ? בָּעַט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב” (איוב כו, יב) – וּכְשֶׁהָרַג אוֹתוֹ הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִים, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם בּוֹכִים, וְלָמָּה הֲרָגוֹ? שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חַיִּים – מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים.

“מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן” (תהלים קד, ז) – מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס הָיוּ שְׁאַר הַמַּיִם בּוֹרְחִים – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהֵיכָן בּוֹרְחִים.

“יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (שם שם, ח) – כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ: הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקֵי אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁמָּא בְצַד תֵּיאַטְרוֹן? עָלָה אֲדוֹנוֹ וּמְצָאוֹ. סְטָרוֹ מִסְטָר, אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הִפַּרְכּוֹס שְׁלַחְתִּיךָ! אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) לֹא הוֹדִיעָם אִם לְצָפוֹן אִם לְדָרוֹם; הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין– “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת” (תהלים קד, ח) – עַד שֶׁסְּטָרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטָר, אָמַר לָהֶם: לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ – “אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם”.

“גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן” (שם שם, ט) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה; כָּך נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם בְּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַחוֹל.

“הַמְשַלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן” (שם שם, י) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִים שֶל זֵיתִים, כָּבַשׁ עֲלֵיהֶם אֶת הַקּוֹרָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמַטָּה; כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁים עַל הַמַּעְיָנוֹת, וְהֵם מְקַטְּעִים וְיוֹצְאִים מִבֵּין הֶהָרִים (שמו"ר טו, כב; תנחומא חיי שרה, ג).

אֶחָד עָרֹם וגו' – היבשה והתהומות, כמוסבר להלן.

גִּתּוֹ – היא הגת שבה דורכים ענבים כדי להפיק יין.

רָפַשׁ… רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – דרס ברגליו זה אחר זה.

אוֹקְיָנוֹס – הוא מקווה המים הגדול.

שַׂר שֶׁלּוֹ – הוא “רהב”, אל שנזכר במיתוסים קדומים המספרים על מלחמה של הבורא במפלצות ים שונות בעת הבריאה.

מֵאָה חַיִּים – אנשים חיים.

בָּסִילְקִי – מבנה ציבורי גדול.

סְטָרוֹ מִסְטָר – סטר לו על לחיי.

פַּלְטְרִין של הִפַּרְכוֹס – ארמונו של שר הפלך.

מְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן – האוקיינוס, שבו מצוי מלך הדגים (הנזכר אף הוא במזמור, בפסוק כו).

מַסְגֵּר – מנעול.

עֲקָלִים – סלים קלועים שבהם מכניסים את הזיתים לשם הפקת שמן על ידי קורת בית הבד.

כָּבַשׁ – הניח בלחיצה.

מְקַטְּעִים – מתפרצים ויוצאים.

*

---

שִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” (קהלת ג, יא) – בְּעוֹנָתוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם; לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לָכֵן. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: "מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם – עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ, אָמַר: אוֹתָם לֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלַי, אֵלּוּ עֲרֵבִים עָלַי (בר“ר ט, ב; מד”ת לד, א; שמו"ר ל, ג).

פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת הפסוק מספר קהלת.

בְּעוֹנָתוֹ – בזמנו הנכון.

עֲרֵבִים עָלַי – טובים ויפים בעיני.

אֶת אֵלּוּ – שמים וארץ, עולמנו.

*

עב “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, רָאָה אוֹתָהּ וְעָרְבָה לוֹ. אָמַר: פָּלָטִין, פָּלָטִין! הַלְוַאי תְּהִי מַעֲלַת חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת, כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵית חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלֵה חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵיתָ חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ (בר"ר ט, ד).

פָּלָטִין – ארמון.

עָרְבָה לו – היתה טובה ויפה בעיניו.

מַעֲלַת חֵן – מוצאת חן.

*

עג מַהוּ “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ב) – אֶתְמְהָא! אָמַר גְּנִיבָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ. וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה? – כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? – שַׁבָּת (בר"ר י, ט).

אֶתְמְהָא – יש לתמוה על הפסוק, שהרי המלאכה הסתיימה ביום השישי ולא ביום השביעי!

גְּנִיבָא – כך שמו של חכם בבלי זה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

כַּלָּה – ומשחק מילים הוא בין “כלה” ל“ויכל”.

עד “הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר” (בראשית ב, ח) – כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצַּרְתִּי. “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם” (שם שם, ד) – בּוֹרְאָם מְשַׁבְּחָם – וּמִי מְגַנָּם? בּוֹרְאָם מְקַלְּסָם – וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי? אֶלָּא נָאִים הֵם וּמְשֻׁבָּחִים הֵם (בר"ר יב, א).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

וּמִי מְגַנָּם – מי יוכל לבזות אותם?

מְקַלְּסָם – מהלל אותם.

*

---

חַוָּה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עה “וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, כ) – שֶׁהֶעֱבִיר לְפָנָיו אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף זוּגוֹת זוּגוֹת. אָמַר אָדָם: לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג!

וְלָמָּה לֹא בְּרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה? אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ לֹא בְּרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ בְּפִיו. כֵּיוָן שֶׁתְּבָעָהּ – מִיָּד “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם” (שם שם, כא) (בר"ר יז, ד).

הֶעֱבִיר לְפָנָיו – כדי שיקרא להם שם (בראשית ב, יט).

לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר – להתלונן עליה על שהביאה אותו לחטוא.

תְּבָעָהּ בְּפִיו – דרש אותה במפורש.

*

עו “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (כראשית ב, כב) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ – שֶׁלֹּא תְהֵא מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן – שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן – שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְּתָנִית; וְלֹא מִן הַצַּוָּאר – שֶׁלֹּא תְהֵא גַבְהָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה – שֶׁלֹּא תְהֵא פַטְפְּטָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב – שֶׁלֹּא תְהֵא קַנְאֲתָנִית; וְלֹא מִן הַיָּד – שֶׁלֹּא תְהֵא מַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל – שֶׁלֹּא תְהֵא פַּרְסָנִית; אֶלָּא מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם שֶׁהוּא צָנוּעַ בָּאָדָם; וְעַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁהָיָה בּוֹרֵא בָּהּ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: תְּהִי אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה! – וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם” (משלי א, כה), שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ (בר“ר יח, ב; דב”ר ו, יא; תנחומא וישב, ו).

הִתְבּוֹנֵן – דורש “וייבן” מלשון בדיקה מדוקדקת.

מֵהֵיכָן – מאיזה איבר בגוף האדם.

מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁה – זוקפת ראשה כביטוי של גאווה.

סַקְרָנִית – מביטה לכל מקום.

צַיְּתָנִית – מצותתת לשיחות לא לה.

גַּבְהָנִית – מגביהה ראשה בגאווה.

קַנְאֲתָנִית – קנאית, שהלב הוא משכן הרגשות.

מַשְׁמְשָׁנִית – לוקחת את אשר לא שייך לה.

פַּרְסָנִית – מרבה לצאת מביתה וללכת למקומות שונים.

“וַתִּפְרְעוּ” וגו' – לא קיבלתן (הנשים) את הוראתי. שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ – כל החסרונות המנויים למעלה מצויים באישה.

*

עז אָמַר רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אִידִי: כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת חַוָּה – נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ (בר"ר יז, ו).

*

עח אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (בראשית ב, כא). אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ לְקֵיסָר: תְּנוּ לִי דֻּכָּס אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָךְ? אָמְרָה לוֹ: לִסְטִים בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶל כֶּסֶף וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ: וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֶלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמְּשׁוֹ? (סנהדרין לט ע"א).

גַּנָּב הוּא – שכן לקח את הצלע מן אדם שלא בידיעתו.

בִּתּוֹ – של רבן גמליאל.

דֻּכָּס – שר, שישמש כשופט.

לִסְטִים – שודדים.

קִיתוֹן – כד.

לְשַׁמְּשׁוֹ – לשרתו.

*

עט דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (בראשית ב, כב)? – מְלַמֵּד שֶׁקְּלָעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן; שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִקְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – בִּנְיָן (ברכות סא ע“א; עירובין יח ע”א).

קְלָעָהּ – קלע את שערותיה (של חוה) כדי ליפותה.

בִּכְרַכֵּי הַיָּם – בערים מרוחקות שמעבר לים.

קְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – השיער הקלוע (כגון בצמה).

*

פ “וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בראשית ב, כב) – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הֵם הָיוּ שׁוֹשְׁבִינִין שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר"ר ח, יג).

שֶׁעָשָׂה שׁוּשְׁבִינוּת – שנהג כמנהג השושבינים, הם החברים המכניסים את בני הזוג לחופה.

מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל – המלאכים.

*

פא אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קִשְּׁטָהּ כְּכַלָּה וְאַחַר־כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ. אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אַתָּה סָבוּר שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב אֶחָד אוֹ שִׁקְמָה אַחַת הֱבִיאָהּ לוֹ? אֶלֶּא מִשֶּׁקִּשְּׁטָהּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַכְשִׁיטִין אַחַר כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ” (יחזקאל כח, יג) (בר"ר יח, א).

קִשְּׁטָהּ – קישט אותה האלוהים (את חוה) לפני שהביאהּ לאדם.

שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב וגו' – כפי שהיא לבושה בשעת עבודתה, בבגדי יום יום.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – הרבה.

“כָּל אֶבֶן יְקָרָה” וגו' – והם הם התכשיטים.

*

פב “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם” (בראשית ב, כג) – זוֹ הִיא שֶׁעֲתִידָה לְהַקִּישׁ עָלַי כְּזוֹג, כְּעֵין מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן” (שמות כח, לד); זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה מְפַעַמְתֵּנִי כָּל הַלַּיְלָה כֻּלֹּו.

אָמַר רֵיש לָקִיש: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּחֲלוֹם (בר"ר יח, ד).

“הַפַּעַם” – דורש “הפעם” בשתי דרכים: כגזורה מתיבת “פעמון” (וגביע הפעמון הוא בלשון חכמים “זוג”) ומלשון הפְעמה.

לְהַקִּישׁ עָלַי – לריב עמי ולקשקש בלשונה.

מְפַעַמְתֵּנִי – הפעימה את רוחי בחלום.

מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ וגו' – שנבראה מכוח חלומו של האדם.

*

---

הַנָּחָשׁ וְהַחֵטְא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פג “אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר” (קהלת ז, כט) – יָשָׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” (בראשית ג, כב), כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנַיִם – “וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (קהלת שם, שם) (קה"ר לפסוק).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – שעליהם נאמר “ורגליהם רגל ישרה” (יחזקאל א, ז).

נַעֲשׂוּ שְׁנַיִם – עם בריאת האישה.

“חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” – מחשבות ומזימות של חטא.

*

פד הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵסֵב בְּגַן עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים לְפָנָיו וְצוֹלִים לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִים לוֹ יַיִן; הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִכְבוֹדוֹ וְנִתְקַנֵּא בּוֹ (סנהדרין נט ע"ב).

מֵסֵב – יושב ברווחה לסעודתו.

מְסַנְּנִים – מזקקים.

*

פה “וְהַנָּחָש הָיָה עָרוּם” (בראשית ג, א) – דָּן נָחָש דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ; אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וְנִשְׁמָעוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת.

“כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ… וִהְיִיתֶם כַּאלֹהִים” (שם שם, ה) – רַ' יְהוּדָה דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בּוֹרְאוֹ. אָמַר לוֹ: מֵאִילָן זֶה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם וְהוּא אָמַר לָכֶם “לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ” (שם שם, ג) – שֶׁלֹּא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ. וְעוֹד אָמַר: כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא אַחַר חֲבֵרוֹ שַׁלִּיט בַּחֲבֵרוֹ, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל – לִשְׁלֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹּא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵם שׁוֹלְטִים בָּכֶם.

הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְנָגַע בָּאִילָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וְהִרְתִּיעוֹ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ פֵּרוֹתָיו לָאָרֶץ. הִתְחִיל הָאִילָן לִצְוֹחַ: רָשָׁע, אַל תִּגַּע בִּי – “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (תהלים לו, יב)! הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: הֲרֵי נָגַעְתִּי בָּאִילָן וְלֹא מַתִּי, אַף אַתְּ תִּגְּעִי וְלֹא תָּמוּתִי. מִיָּד דְּחָפָהּ וְנָגְעָה בּוֹ. רָאֲתָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא כְּנֶגְדָּהּ, אָמְרָה: אוֹי לִי, עַכְשָׁיו אֲנִי מֵתָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנוֹתְנָהּ לְאָדָם. מִיָּד – “וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ” (בראשית ג, ו) – אָמַר רַ' אַיְבוּ: סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ. רַ' שִׂמְלַאי אָמַר: בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאָה עָלָיו. אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לְךָ – “וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א, ט); אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס – “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה מה, יח). רַבָּנָן אָמְרוּ: הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְקוֹלָהּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ” (בראשית ג יז).

דָּן נָחָשׁ דִּין וגו' – הירהר ופסק בלבו.

לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ – לשנות את דעתו.

דַּעְתָּן קַלָּה – וקל לשנותה.

דֵּילָטוֹרְיָא – לשון הרע. שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ – כל בעל מלאכה שונא את מתחריו, והקב"ה אינו רוצה שתתחרו בו.

קִדְמוּ – מהרו והקדימו.

הִרְתִּיעוֹ – הרעיד אותו.

נָגַעְתִּי… וְלֹא מַתִּי – אף שהקב"ה ציווה על אדם שלא לאכול מפרי העץ, הוסיף האדם סייג ואמר לחוה גם לא לגעת בו.

עֲנָבִים – והגפן לפי דעה זו היא עץ הדעת (וראו קטע צא).

בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וגו' – בלשון מתונה ורכה, ופיתתה אותו לאכול מפרי עץ הדעת באומרה כי לא יהיה טעם לחייו בלעדיה, ובאישה אחרת לא יזכה.

הָטֵלִיס – בטל וחופשי מכל עול (ומן הצורך להעמיד צאצאים).

*

“וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָּׁה” (בראשית ג, ו) – רִבּוּי: הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ. חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ “חוֹל”, זֶהוּ שֶנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח). דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ: אֶלֶף שָׁנִים הוּא חַי וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וְחַי. רַבִּי יוּדָן בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמַרְטְטִין וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וַחַי (בר“ר יט, ד־ה; פדר”א יג; מדה“ג לבראשית, עמ' 96־95; אדר”נ, נו“א, א; שם, נו”ב, א; ילק"ש לבראשית, כז).

רִבּוּי – המילה “גם” מעידה שלא רק אדם הראשון אכל מפרי העץ.

“חוֹל” – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס. הוא לא אכל מפרי העץ ועל כן מעולם לא מת.

כְּבֵיצָה – שריד בגודל ביצה.

מִתְמַרְטְטִין – נושרים.

*

פו “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנֶָּחָש” (בראשית ג, ב) – וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אַבָּא בַּר גּוּרְיָא אָמַר: יָשֵׁן לוֹ. חֲכָמִים אוֹמְרִים: נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ: כָּאן בֵּית נֶטַע, כָּאן בֵּית זֶרַע (בר"ר יט, ג).

הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

בֵּית נֶטַע – מקום ראוי לנטיעות.

בֵּית זֶרַע – מקום ראוי לזריעה.

*

פז רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאִשְׁתּוֹ דּוֹמִין? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחַ בָּהּ תְּאֵנִים בְּמִנְיָן וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, וְצָד אֶת הָעַקְרָב, וּנְתָנוֹ עַל פִּי הֶחָבִית, וְהִקִּיפָהּ בְּצָמִיד פָּתִיל, וְהִנִּיחָהּ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: בִּתִּי, כָּל שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת הַזֶּה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עַקְרָב. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעְלָהּ לַשּׁוּק נִכְנְסָה אֶצְלָהּ זְקֵנָה אַחַת כְּגוֹן שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ. אָמְרָה לָהּ: מָה בַּעֲלֵךְ עוֹשֶׂה עִמָּךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל טוּב הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי וְכָל מָה שֶׁיֵשׁ לוֹ נָתַן לִי, חוּץ מֵחָבִית זוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ. אָמְרָה לָהּ: וַהֲלֹא כָּל קוֹזְמִין שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְּחָבִית זוֹ, וְלֹא אָמַר לָךְ כָּךְ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִתְּנָם לָהּ. מָה עָשְׂתָה הָאִשָּׁה? עָמְדָה וּפָתְחָה אֶת הֶחָבִית וְהוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹכָהּ וַעֲקָצָהּ עַקְרָב. הָלְכָה לָהּ וְנָפְלָה עַל הַמִּטָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּעְלָהּ מִן הַשּׁוּק, אָמַר לָהּ: מָה זֶה? אָמְרָה לוֹ: יָדִי הוֹשַׁטְתִּי אֶל הֶחָבִית וַעֲקָצַנִי עַקְרָב, וַהֲרֵינִי מֵתָה. אָמַר לָהּ: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ מִתְּחִלָּה: כָּל מָה שֶׁיֵשׁ לִי בְּבַיִת זֶה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר? מִיָּד כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ (אדר“נ, נו”א, א; שם, נו“ב, א; פדר”א יג; בר"ר יט, י).

בְּמִנְיָן – בכמות כלשהי.

צָמִיד פָּתִיל – מכסה הדוק (במדבר יט, טו).

כָּל עִקָּר – כלל וכלל.

שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ – כמנהג שכנות לשאול דברים זו מזו.

מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ – מרשה לי לעשות בה כרצוני.

קוֹזְמִין – אבנים טובות.

מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא – רוצה לשאת.

פח “וַיִּשְמְעוּ… מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” (בראשית ג, ח) – שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרֵי הַגַּנָּב, שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ; שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “מִתְהַלֵּךְ” – מֵת, הָלַךְ לוֹ (בר"ר יט, ח). “מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” – ושתי מילים אלה נדרשות כמה ששמעו אדם ואשתו לאחר חטאם. גָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ – רימה את בוראו (והמדרש משנה את סדרן של האותיות: “בגן”, “גנב”). “מִתְהַלֵּךְ” – מחלק את המילה לשתיים ודורש: לאחר החטא מת האדם והלך לו.

*

פט “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז) – לָמָּה נִתְקַלְּלָה? כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ אֶת זֶה (בר"ר ה, ט).

“אֲרוּרָה” וגו' – פתגם המקלל את האם בגלל חטאי בנה.

*

---

עֵץ הַחַיִים וְעַץ הַדַּעַת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צ עֵץ הַחַיִּים – עֵץ שֶׁהוּא פּוֹסֶה עַל פְּנֵי כָּל הַחַיִּים. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: עֵץ הַחַיִּים מַהֲלַךְ תַּ“ק שָׁנָה וְכָל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין וְיוֹצְאִין מִתַּחְתָּיו. וְלֹא סוֹף דָּבָר נוֹפוֹ מַהֲלַךְ תַּ”ק שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה (בר“ר טו, ו; שהש”ר ו, יד).

פּוֹסֶה – מתרחב ומקיף. מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה – חמש מאות שנה נדרשות כדי להגיע מצדו האחד לצדו האחר.

וְלֹא סוֹף דָּבֶָר – ולא זו בלבד.

נוֹפוֹ – ענפיו.

קוֹרָתוֹ – גזעו, מן הקרקע עד לצמרת.

*

צא מָה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְחַוָּה? רַ' מֵאִיר אָמַר: חִטִּים הָיָה. כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם דֵּעָה אוֹמְרִים: לֹא אָכַל אוֹתוֹ הָאִישׁ פַּת חִטִּים מִיָּמָיו.

רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק שָׁאַל לִפְנֵי רַ' זְעֵירָא, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי נֶאֱמַר “עֵץ”! אָמַר לוֹ: מְתַמְּרוֹת הָיוּ כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן.

רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמַר: עֲנָבִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ” (דברים לב, לב) – אוֹתָן הָאַשְׁכּוֹלוֹת הֵבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם. רַ' אַבָּא דְעַכּוֹ אָמַר: אֶתְרוֹג הָיָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל” (בראשית ג, ו) – צֵא וּרְאֵה, אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אֶתְרוֹג.

רַ' יוֹסֵי אָמַר: תְּאֵנִים הָיוּ. דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁקִּלְקֵל עִם אַחַת מֵהַשְּׁפָחוֹת, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ הָאִילָן טְרָדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְגַן עֵדֶן וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אִילָנוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין לוֹ? אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: הֲרֵי הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ! “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה” (תהלים לו, יב) – רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאָה עַל בּוֹרְאוֹ, “וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (שם) – לֹא תִטּוֹל מִמֶּנִּי עָלֶה, אֲבָל תְּאֵנָה שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה” (בראשית ג, ז). בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ אִילָן לְאָדָם וְלֹא עָתִיד לְגַלּוֹתוֹ, שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם (בר"ר טו, ז).

כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם וגו' – רק משעה שמתחיל התינוק לאכול מזון מוצק, בעיקר לחם, הוא גם מתחיל לדבר ולגלות את חוכמתו.

אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? – והרי החיטה היא עשב ואינה עץ!

מְתַמְּרוֹת – מתרוממות ועולות (ובעקבות החטא הונמכה קומת החיטה).

עֲנָבִים – וחוה נתנה לאדם לשתות יין (ראו לעיל, קטע פה).

שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ – נוהגים היו לאכול לא רק את פרי האתרוג, אלא גם את גבעוליו הרכים (“עצו”).

לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ – למד מן ההקשר.

קִלְקֵל – ביחסים אסורים.

טְרָדוֹ – גירשו.

פָּלָטִין – ארמון.

גָּנַב דַּעַת – רימה.

חָס הַמָּקוֹם וגו' – כדי שלא יעברו בני אדם ליד אותו עץ ויאמרו שוב ושוב שבכו חטאו אדם וחוה.

*

---

נָחָש הַקַּדְמוֹנִי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי נָתַן עֵינָיו בַּמֶּה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמָה שֶׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁו “אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה” (בראשית ג, יד). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה – עַכְשָׁו “עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ” (שם). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם – עַכְשָׁו “וְעָפָר תֹּאכַל” (שם). הוּא אָמַר “אֶהֱרֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה” – עַכְשָׁו “וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו). (סוטה ט ע“ב; אדר”נ, נו"א, א).

נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי – הנחש שבגן עדן (שהיה בראשיתו מהלך על רגליו ואמוּר היה למלוך על כל החיות).

נָתַן עֵינָיו – חמד.

רָאוּי – מגיע.

*

צג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים, אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְצָפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְדָרוֹם לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְכּוֹנִים טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלִי חֶמֶד טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ תַּחַת גָּמָל, תַּחַת חֲמוֹר, תַּחַת פֶּרֶד, שֶׁמַּפְשִׁילִין רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ וּמוֹצִיא בוֹ עָפָר וּזְבָלִים לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ (סנהדרין נט ע“ב; אדר”נ, נו“א, א; אדר”נ, נו"ב, א).

שַׁמָּשׁ – משרת.

מִזְדַּמְּנִין – מוכנים ומזומנים לקריאתו.

סַנְדַּלְכּוֹנִים – סוג של אבנים יקרות.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

תַּחַת – במקום.

שֶׁמַּפְשִׁילִין וגו' – קושרים רתמה לנחש והיה משמש כבהמת משא להובלת אדמה ודשנים.

*

---

אָדָם לְאַחַר הַחֵטְא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד מָה הָיָה לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן? עוֹר שֶׁל צִפֹּרֶן וַעֲנַן כָּבוֹד מְכַסֶּה עָלָיו; כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן נִפְשַׁט עוֹר צִפֹּרֶן מֵעָלָיו וְרָאָה עַצְמוֹ עָרֹם וְנִסְתַּלֵּק עֲנַן הַכָּבוֹד מֵעָלָיו (פדר"א יד).

לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם – קודם שחטא.

צִפֹּרֶן – הוא אחד מצמחי הבושם שמהם הכינו את הקטורת למקדש (ירושלמי יומא ד, ד).

עֲנַן הַכָּבוֹד – ענן פלאי הסובב בדרך כלל את מקום מושב האלוהים.

*

צה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, כֵּיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה” (תהלים קלט, ה) (סנהדרין לח ע"ב).

סָרַח – חטא.

וּמִעֲטוֹ – הקטין את קומתו.

“אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי תחילה נוצר האדם לרוחב העולם כולו (“אחור וקדם”), אך הקב"ה הניח את כפו עליו והקטינו.

*

צו “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, א) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָא: דָּרַשׁ רַ' אָפֵס בְּאַנְטוֹכִיָּא: אֵין לְשׁוֹן “וַיְכֻלּוּ” אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה. לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָם, הִרְבָּה לָהֶם בְּרִיצָה וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּהוּ וּמִעֵט לָהֶם בְּרִיצָה וּמִעֵט לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָם דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת.

רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' חָנָן דְּצִפּוֹרִין: בְּנוֹת שׁוּחַ עוֹשׂוֹת פֵּרוֹת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּרוֹת בְּנֵי יוֹמָם.

אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא” (ישעיה ל, כו) – מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם יִרְפָּא (בר"ר י, ד).

רַ' אָפַס – שמו של חכם ארצישראלי שחי בראשית המאה השלישית. אַנְטוֹכְיָא – עיר בצפון סוריה. לְמֶלֶךְ – משל למלך.

וְקִלְּסוּ – ושיבחו.

רִיצָה, הַדְיוֹכִין – שעשוע ההמונים בתחרויות ספורט של ריצה ומרוצי מרכבות.

הַמַּזָּלוֹת – השמש וכוכבי הלכת.

מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה – והיו הפירות מבשילים במהירות.

בְּנוֹת שׁוּחַ – מין ממיני התאנים.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם – בשעת בריאתם בגן עדן, לפני החטא.

“מַחַץ מַכָּתוֹ” וגו' – הקב"ה ירפא את העולם מן המכה שהונחתה עליו.

*

צז רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵאָתָם, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָם חוֹזְרִים לְתִקּוּנָם עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן פֶּרֶץ.

שִׁשָּׁה דְבָרִים חִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁחָטָא, וְאֵלּוּ הֵם: זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ וְחַיָּיו וּפְרִי הָאָרֶץ וְגַן עֵדֶן וּמְאוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָם (בר"ר יב, ו; תנחומא בראשית,ו).

עַל מְלֵאָתָם – בשלמותם.

בֶּן פֶּרֶץ – המשיח, מבית דויד (רות ד, יח).

חִסֵּר – מיעט.

זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ – שאדם בשעת בריאתו היה אדיר בממדיו ויופיו נפלא.

פְּרִי הָאָרֶץ – שנתקללה בשל חטאו (וראו עוד בקטע הקודם).

וּמְאוֹרוֹת – האור של יום הבריאה הראשון אשר הוחלף באורות פחותים ממנו, שנבראו ביום הרביעי.

*

צח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוןֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר: אוֹי לִי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמָיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר (עבודה זרה ח ע"א).

בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

הִקְרִיב שׁוֹר – כקורבן תודה.

*

צט אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו “בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” (פסחים נד ע“א; בר”ר יא, ב).

הָאוּר – האש.

עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה – תוכנן (במחשבתו של הקב"ה).

דַּעָה… מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה – דעת שדומה לדעתם של שוכני העולם העליון.

רְעָפִים – לבֵנים.

“בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” – אחת הברכות הנאמרות בעת טקס ההבדלה במוצאי שבת.

*

ק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא; הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָם לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים (עבודה זרה ח ע"א).

יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – עם התקצרות הימים בתקופת החורף.

בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

שְׁמוֹנָה יָמִים – רמז למנהג קדום לציין את סיום התקצרות ימי החורף בחגיגות של אור שבא להניס את החושך.

תְּקוּפַת טֵבֵת – כשהיום מתחיל לשוב ולהתארך. לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ – את כל שישה עשר הימים.

*

---

קַיִן וְהֶבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קא “וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (בראשית ד, ח) – אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר קַיִן: טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם.

הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לֹו הֶבֶל: צֶמֶר זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי. זֶה אוֹמֵר: חֲלֹץ! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח! מִתּוֹךְ כָּךְ – “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (שם). הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָּזֶה וְנִצַּח הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו. וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מַה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?… נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו”, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בּוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וּמֵת.

כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וְהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל, “אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?” (ירמיה כג, כד) – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?” (בראשית ד, ט). אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדָעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְשׁוֹ אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָע, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (שם שם, י). מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלִקֵּט תּוּתִים וְאָכַל. וְהָיָה בַּעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת. אוֹ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַּעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה אַחֲרֶיךָ.

מִטַּלְטְלִין – נכסים שאפשר לשאתם ממקום למקום, כגון בגדים או צאן, בניגוד לנכסי דלא־ניידי (נכסים שאינם ניידים, קרקעות).

שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם – לא יבואו בטענות זה לזה.

חֲלֹץ – פְּשוט (בגדיך).

פְּרַח – רַחף (באוויר).

מְבַקְּשִׁין – מחפשים.

הִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו – הסתירו מאחורי גבו.

מְפַעֵה – פועה (שנאמר “קול דמי אחיך”).

*

“קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם. נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? כָּךְ “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה”.

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ אָמַר קַיִן: “הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” (שם שם, ט) – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הָדָּבָר דּוֹמֶה? – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמוֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרַע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בּוֹ.

מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים” (שם שם, י). אָמַר לוֹ קַיִן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא רָאִיתִי הָרוּג מִיָּמַי. וְכִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מַכֵּהוּ בְאֶבֶן וְהוּא מֵת?

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא” (שם שם, יג) – רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֵשׁ לְפָנֶיךָ דֵּילָטוֹרִין שֶׁמַּלְשִׁינִים אֶת הָאָדָם לְפָנֶיךָ? אָבִי וְאִמִּי הֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ וְאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הֲרַגְתִּיו, וְאַתָּה בַשָּׁמַיִם, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטֶה! כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲנִי סוֹבֵל. אָמַר לוֹ: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, וַעֲווֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל? “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – מִיָּד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד” (שם שם, טז). כְּשֶׁיָּצָא, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת מִתַּחְתָּיו. וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת: מַהוּ זֶה? אוֹמְרוֹת זוֹ לְזוֹ: קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו “נָע וָנָד תִּהְיֶה” (שם שם, יב), נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ. וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבֹּעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר:

"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ;

אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט, ז־י).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם” (בראשית ד, טו) (תנחומא בראשית, ט; בר“ר כב, ז; שמו”ר לא, יז).

קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וגו' – הרעיון שיובא כעת כה קשה לשאיתו, עד שמוטב לאומרו בדרך של משל ולא במפורש.

לִשְׁנִי אַתְלֵיטִין – משל לשני לוחמים בזירה.

פֵּרְשָׁם – הפריד ביניהם, וכך מונע את הריגת האחד.

וְהָיָה מְצַוֵּחַ – דמו של ההרוג.

מִי יְבַקֵּשׁ דִינִי וגו' – מי יתבע את המלך לדין?

צֹעֲקִים אֵלַי – הדרשן מבין את המילה “אלי” כאילו פירושה “עלי”, כנגדי.

לא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי – לא פסקתי מלעסוק במשלח ידי, בגניבה.

קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי – כמסופר בבראשית ד, ג־ז.

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

סוֹבֵל – נושא ומכלכל.

עָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה – בהודאה כי “גדול עווני”.

“בְּאֶרֶץ נוֹד” – דורש את שם המקום מלשון “נע ונד”, יציאה לגלות.

לִתְבֹּעַ דָּמוֹ – לנקום.

*

קב כְּשֶׁנֶּהֱרַג הֶבֶל הָיָה מֻטָּל בַּשָּׂדֶה וְדָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וְהַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמָיִם. בָּאוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ וְיָשְׁבוּ כְנֶגְדּוֹ וְהָיוּ בוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת לְהֶבֶל. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת חֲבֵרוֹ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כְּעוֹרֵב זֶה נַעֲשֶׂה. מִיָּד נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרָהּ בָּאָרֶץ (פדר“א כא; ילק”ש לבראשית, לח). עֶזְרוֹ – אשתו (שהיא “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*

קג ‏ “וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת” (בראשית ד, טו) − רַב אָמַר: כֶּלֶב מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי אוֹמֵר: קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ (בר"ר כב, יב).

כֶּלֶב – לשומרו מחיות רעות.

קֶרֶן – להבהיל את אויביו.

*

קד "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) – מֵהֵיכָן יָצָא? רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: הִפְשִׁיל דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה (בר"ר כב, יג).

הִפְשִׁיל דְּבְרִים וגו' – לא ביציאה ממקום כלשהו מדובר אלא ביציאה מעמדה נפשית אחת לחברתה: קין השליך כביכול מאחורי גוו את דבריו שלו (“גדול עווני מנשוא”), שלא התכוון להם בלב שלם, וסבר כי הצליח לרמות את הקב"ה בהודאתו זו.

*

קה "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) ־ יָצָא שָׂמֵחַ. פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ: מָה נַעֲשָׂה בְּדִינֶךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה וְנִתְפַּשָּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא כּוֹחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' " (תהלים צב, א־ב) (בר"ר כב, יג).

פָּגַע – פגש.

נִתְפַּשָּׁרְתִּי – השלמתי (עם הקב"ה).

מֶטַפֵּחַ – מכה.

“לְהוֹדוֹת” – דורש מילה זו מלשון הודאה על חטא ועשיית תשובה.

*

קו לֶמֶךְ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוֹמֵא הָיָה. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד וְהָיָה בְּנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ; רוֹאֶה אוֹתוֹ תִּינוֹק דְּמוּת קֶרֶן חַיָּה – אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִּינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ, אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ: אָבִי! הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ: וַי לִי! זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְּשׁוֹגֵג. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי” (בראשית ד, כג) (תנחומא בראשית, יא; מדה"ג לבראשית, עמ' 127־126).

שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת – מאז אדם הראשון (בראשית ד, יח).

סוֹמֵא – עיוור.

וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ – ראו קטע קג.

זְקֵנִי – אחד מאבות אבותי.

טָפַח – הכה.

אִישׁ – הוא קין (שבלידתו אמרה עליו אמו “קניתי איש” [בראשית ד, א]).

*

---

קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ” (בראשית ה, ג) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו הוֹלִיד לֹא כְּצַלְמוֹ.

שָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא כֹהֵן בַּר דָּלָא: “אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ”, וְשָׁתַק! אָמַר: עַד כָּאן בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּאן וְאֵילָךְ נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְנִבְרְאוּ קִנְטוֹרִין.

אַרְבָּעָה דְבָרִים נִשְׁתַּנּוּ בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת: הֶהָרִים נַעֲשׂוּ טְרָשִׁים, וְהִתְחִיל הַמֵּת מַרְחִישׁ, וְנַעֲשׂוּ פְנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּקוֹפוֹת וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין (עירובין יח ע“ב; בר”ר כג, ו).

קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת – של צאצאי אדם הראשון. בְּנִדּוּי – נזוף בידי שמים על חטאו, ולא קרב אל חוה. הוֹלִיד וגו' – מקֵרי שראה נולדו רוחות, שדים זכרים ולילין נקבות.

עַד עַכְשָו – עד שחלפו מאה ושלושים השנה.

וְשָׁתַק – מדוע לאחר הזכרת שלושת הדורות האלה נפסק הדיון בצאצאי אדם ובאה פתיחה חדשה (בראשית ה, א)?

עַד כָּאן וגו' – עד ללידת אנוש נולדו אנשים בצלם האלוהים.

נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת – שנאמר בדור אנוש “אז הוּחל” (שם ד, כו) ונדרש מלשון חולין או חילול.

קִנְטוֹרִין – יצורים שפלג גופם העליון כאדם ופלג גופם התחתון כסוס (והוא רמז לדורות פחותים, ששטופים בזימה כדרך הבהמה).

טְרָשִׁים – קשים כסלע וקשים לחרישה.

מַרְחִישׁ – שורץ תולעים.

כְּקוֹפוֹת – כקופים.

נַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין – ניתן היתר למזיקים לפגוע בבני אדם.

*

---

נֹחַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קח “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ” (בראשית ה, כט)ּ – קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד נֹחַ לֹא כְשֶּׁהָיוּ זוֹרְעִין הָיוּ קוֹצְרִין, אֶלָּא הָיוּ זוֹרְעִין חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד נֹחַ חָזַר הָעוֹלָם לְיִשּׁוּבוֹ, קָצְרוּ מַה שֶּׁזָּרָעוּ – זוֹרְעִין חִטִּים וְקוֹצְרִין חִטִּים, זוֹרְעִין שְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין שְׂעוֹרִים; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד נֹחַ עוֹשִׂין מְלָאכָה בִּידֵיהֶם, לְכָךְ כָּתוּב “וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ”, נוֹלַד נֹחַ – הִתְקִין לָהֶם מַחֲרֵשׁוֹת וּמַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת וְכָל כְּלֵי מְלָאכָה (תנחומא בראשית, יא).

לְיִשּׁוּבוֹ – למהלכו התקין.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת – כלים לקציר (מגל) ולחיתוך (קרדום).

*

קט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו: הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש אָמַר: עַד שֶׁלֹּא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִין שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ נָחוּ (בר"ר כה, ב).

הַתֶּלֶם וגו' – גם האדמה צייתה לחורש והתלמים נוצרו בהתאם לרצונו.

נָחוּ – קיבלו עליהם מחדש את עול החורש (והוא מדרש על השם “נח”).

הַמַּיִם עוֹלִין – גאות ושפל בעוצמה כה גדולה עד שאף קברים נתמלאו מים.

*

---

דּוֹר הַמַּבּוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם” (בראשית ו, ז) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין אִלְּמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: מָה אִם אֵלּוּ, שֶׁהֵם אִלְּמִים, מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי בִּרְמִיזָה וּבָאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים – אִלּוּ הָיוּ פִּקְּחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הוֹשִׁיב הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין פִּקְּחִים, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין, אָמְרוּ: אֵין פָּלָטִין זוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁלָּנוּ הִיא! אָמַר הַמֶּלֶךְ: תַּחֲזֹר הַפָּלָטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. כָּך מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים” (תהלים צג, ד). מָה הָיוּ אוֹמְרִים? “אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'!” (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֵלּוּ, שֶאֵין לָהֶם לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִבּוּר הֲרֵי הֵם מְקַלְּסִים אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִפָּנוּ אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָם (בר"ר ה, א; שם כח, ב).

פָּלָטִין – ארמון.

דַּיוֹרִין – דיירים.

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ – כדרך לשבחו.

מַנְטוּלִים – מטפחות.

פִּקְּחִים – בעלי יכולת דיבור.

הֶחֱזִיקוּ – תפסו בכוח.

קִלּוּסוֹ – שבחו.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – שנתפס בספרות האגדה כדור חוטא (שנאמר בו “אז הוחל” [בראשית ד, כו] ונדרש מלשון חילול וחולין).

יִפָּנוּ אֵלּוּ וגו' – יסולקו בני האדם ויחזרו המים (הוא המבול).

*

קיא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ” (בראשית ו, ו) (בר"ר כז, ד).

שִׁבְעָה יָמִים – כדברי הקב"ה לנח: “כי ימים עוד שבעה אנוכי ממטיר על הארץ” (בראשית ו, ד), והמדרש מקשר בין מספר הימים האלו לשבעת ימי האבלות.

*

קיב “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה” (בראשית ז, כג) – אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? תְּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לִבְנוֹ וְהִתְקִין מִכָּל מִינֵי סְעוּדָה. לְיָמִים מֵת בְּנוֹ – עָמַד וּפִזֵּר אֶת חֻפָּתוֹ. אָמָר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנִי, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת – חֻפָּה לָמָּה לִי? אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמָר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְהֵמָה וְחַיָּה בִשְׁבִיל אָדָם? עַכְשָׁו שֶׁאָדָם חָטָא, בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָּה לִי? (סנהדרין קה ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

כְּלוּם – האם לא?

*

קיג כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב, מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמֶךָ: “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?” (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: וְעוֹלָם מַה יְהֵא עָלָיו? אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִים בּוֹ. אָמַר לָהֶם: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרַע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁים שִׁמְךָ. אָמַר לָהֶם: רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרָם.

רָאָה שֶׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִסְתְּהַר, נָתַן עֵינָיו בָּהּ. אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי.

אָמְרָה לוֹ: אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתִּתֶּן לִי כְּנָפֶיךָ וּתְלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. נָתַן לָהּ כְּנָפָיו וְלִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם. הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ – וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וּקְבָעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ – וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִיד שֶׁמְחֲזַאי בָּנִים: הִיוָא וְהַיָּא.

שָׁגַר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשֶׁמְחֲזַאי וְאָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ וּלְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו: מָה יַעֲשׂוּ בָּנָיו? מָה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים.

בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהַיָּא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶם רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהִיא חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁיטִין שִׁיטִין, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדוֹ כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁיטִין וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת; וְהָאֶחָד רָאָה: פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָם קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִים כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְּרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלשָׁה עֲנָפִים.

כֵּיוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים. אָמַר לָהֶם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזְרִים גְּזָרוֹת אוֹ מַעֲלִים אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת – שְׁמוֹתֵיכֶם הֵם מַזְכִּירִים: הִיוָא וְהַיָּא. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם.

שֶׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ (מדרש אבכיר, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 128־127).

מִסְתַּפְּקִים בּוֹ – מוצאים בעולם סיפוק וטעם (גם בלא בני אדם).

קָשִׁים – קשי עורף.

קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם – כמסופר בבראשית ו, א־ב על בני האלוהים ובנות האדם.

רִיבָה – נערה.

אִסְתְּהַר – הוא כוכב נוגה (ונוס).

הִשָּׁמְעִי לִי – ליחסי אישות.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

זוֹכְרֵהוּ – מזכיר אותו.

כִּימָה – קבוצת כוכבי הלכת (עמוס ה, ח).

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

שִׁיטִין – שורות.

גּוֹרֵר – מגרד.

נִנְעָרוּ – התעוררו.

נֹחַ וּבָנָיו – המסומלים בארבע התיבות או באילן ובשלושת הענפים. גּוֹזְרִים גְּזָרוֹת – מנסרים גזרי עץ.

הִיוָא וְהַיָּא – קריאות קצובות של עמלים במלאכתם לשם התעוררות וזירוז.

נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם – נרגעו.

*

קיד “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ” (בראשית ו, יב) – רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמָר: הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּדוֹר הַמַּבּוּל – הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָס. רַ' לוּלְיָנִי בַּר טִבְרִין בְּשֵׁם רַ' יִצְחָק אָמַר: אַף הָאָרֶץ זָנְתָה – הָיוּ זוֹרְעִין אוֹתָהּ חִטִּים וְהִיא מוֹצִיאָה זוֹנִין. הַזּוֹנִין הַלָּלוּ מִדּוֹר הַמַּבּוּל הֵם (בר"ר כח, ח).

כָּל בָּשָׂר – כל החיים, ולא רק בני אדם.

קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם – בזנות.

זוֹנִין – סוג של עשבים שוטים (וכרקע הדברים גם משחק מילים על השורש זנ"ה).

*

קטו “וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְתֵּי נָשִׁים” (בראשית ד, יט) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם לוֹקֵחַ לוֹ שְׁתַּיִם, אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ. זוֹ שֶׁהָיְתָה לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ; וְזוֹ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הָיָה מַשְקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים שֶלֹּא תֵּלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מְקֻשֶּטֶת כְּזוֹנָה.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי הַבָּרוּר שֶּׁבָּהֶם הָיָה לֶמֶךְ, וְלָקַח שְׁתֵּי נָשִׁים, עָדָה וְצִלָּה, עָדָה שֶׁסָּרָה מִמֶּנּוּ, וְצִלָּה שְׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ (בר"ר כג, ב).

תַּשְׁמִישׁ – יחסי מין לשם ההנאה בלבד.

הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת – בין לידה ללידה.

כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים – משקה שמונע מן האישה ללדת.

הַבָּרוּר – הטוב והמובחר.

עָדָה – והשורש עד“ה בארמית משמעו סו”ר.

*

קטז אָמַר רַ' יִצְחָק: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ זוֹרְעִים אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָם, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כִּכְנִימָה בְּבָשָׂר, וְהָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (בר"ר לד, יא).

אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה – והארץ נותנת את יבולה במשך התקופה כולה.

מְתַלְּשִׁין – עוקרים.

כְּנִימָה – חרק זעיר.

אֲוִיר – מזג אוויר.

הָעֲצֶרֶת – שבועות.

*

קיז “יְשַׁלְחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן” (איוב כא, יא) – כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהָבֵא לִי צֹר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ; וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה – הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהַדְלֵק לִי נֵר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ.

מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁיָלְדָה בַּלָיְלָה, אָמְרָה לִבְנָהּ: צֵא הַדְלֵק לִי נֵר וְאֶחְתּוֹךְ אֶת שָׁרְךָ. יָצָא וּפָגַע בַּשֵּׁד שַׁמְדּוֹן, שַׂר שֶׁל רוּחוֹת; עִם שֶׁמִּתְעַסְּקִים זֶה עִם זֶה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אִמְּךָ שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל, וְאִלְמָלֵא שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אַתָּה וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אֵם אִמְּךָ, שֶׁלֹּא חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי, שֶׁאִלְמָלֵי חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ (בר“ר לו, א: ויק”ר ה, א).

“עֲוִילֵיהֶם” – ילדיהם.

אַחַת מֵהֶן – מנשות דור המבול,

לִבְנָהּ – לתינוק שזה עתה נולד.

שָׁרְךָ – חוט הטבור שלך.

מִתְעַסְּקִים – רבים.

*

---

נֹחַ וְהַמַּבּוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח ‏ “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בְּדֹרֹתָיו” וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: “בְּדֹרֹתָיו” – כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַ' חֲנִינָא: מָשָׁל שֶל רַ' יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: מָשָׁל שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבֹּסֶם (סנהדרין קח ע"א).

כָּל שֶׁכֵּן – על אחת כמה וכמה.

מָשָׁל שֶל וגו' – ומדגים את דברי ר' יוחנן וריש לקיש במשלים.

בִּמְקוֹמָהּ וגו' – בין חביות החומץ ריחה בולט ומתפשט, אך בין חביות של יין אין היא בולטת.

פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנֵרְד (שיר השירים ד, יד).

*

קיט ‏ “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אָמַר לַקָּטָן: הַלֵּךְ עִמִּי, וְאָמַר לַגָּדוֹל: בֹּא וְהַלֵּךְ לְפָנַי. כָּךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כּוֹחוֹ יָפֶה – “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (שם, יז,א). אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹחוֹ רַע – אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר"ר ל, י).

הַלֵּךְ עִמִּי – כדי להגן עליו ולסייעו בשל חולשתו.

כּוֹחוֹ יָפֶה – מעלת צדקתו גבוהה (בהשוואה לנח שהיתה פחותה משלו).

*

קכ “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר” (בראשית ו, יד) – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: ק"כ שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה אָמַר לוֹ לְנֹחַ: “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”. עָמַד נֹחַ וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאֶמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין עָלָיו וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם הָאֲרָזִים וְהֵם גְּדֵלִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶם כָּעִנְיָן הַזֶּה; וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָם וְהָיָה מְנַסְּרָם. הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה − מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבּוּל. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ עַצְמָם שֶׁהֵם אוֹבְדִים בִּקְּשׁוּ לַהֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת (תנחומא נח, ה; תנחומא בובר נח, י).

ק"כ – 120.

מַתְרֶה – מזהיר.

מְשַׂחֲקִין – צוחקים, מלגלגים.

*

קכא “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” (בראשית ו, טז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מַרְגָּלִית. כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה (בר"ר לא, יא).

“צֹהַר” – ומפרש מילה זו מלשון צהריים, הוא אור היום.

כֵּהָה – אורה מתעמעם.

*

קכב “וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה” (בראשית ו, יט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: רְאֵם לא נִכְנַס עִמּוֹ, אֲבָל גּוּרָיו נִכְנְסוּ. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: לֹא הוּא וְלֹא גוּרָיו, אֶלָּא קְשָרוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהָיָה מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסִיתָא (בר"ר לא, יג). רְאַם – הוא שור הבר, חיית ענק מיתולוגית שבשל גודלה לא היה אפשר להכניסה לתיבה. מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת וגו' – מעלה במים גלים גבוהים כתלמים שגודלם כמרחק שבין טבריה שבמערב הכינרת לסוסיתא שבמזרחה.

*

קכג ‏כְּשֶׁגָּבְרוּ מֵי הַמַּבּוּל יָשַׁב לוֹ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסֻּלָּמוֹת שֶל תֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיְהֵא לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מָה עָשָׂה נֹחַ? נָקַב חֹר בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים” (דברים ג, יא) (פדר"א כג).

*

קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד עֲלֵיהֶם הָיָה מַרְתִּיחָהּ בְּגֵיהִנּוֹם וּמוֹצִיאָהּ וּמוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם (בר"ר כח, ט). עֲלֵיהֶם – על דור המבול.

*

קכה “וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ” (בראשית ו, יג) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב כָּהֲנָא בַּר מַלְכְּיָא: אֲפִלּוּ שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוֹלֶטֶת בָּאָרֶץ נִמּוֹחוּ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיְתָה לוֹ מֵינִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא סוֹרֵחַ הָיְתָה מֵינִקְתּוֹ נִרְדֵּית. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – הֲרֵי אֲנִי מַשְׁחִיתָם וּמַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ עִמָּם (בר"ר לא, ז).

“אֶת הָאָרֶץ” – גם הארץ, האדמה, נענשה ונפגעה.

שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים – העומק שאליו חודרת המחרשה, כ־25 ס"מ.

נִמּוֹחוּ – נתמוססו.

סוֹרֵחַ – חוטא.

נִרְדֵּית – נענשת.

*

קכו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת כָּל אוֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶלֹּא הָיָה רִשּׁוּמָם נִכָּר (בר"ר כה, ב).

לֹא שִׁמְּשׁוּ וגו' – כל גרמי השמים לא פעלו כהרגלם.

שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – מכניסת נח לתיבה עד ליציאתו ממנה.

רִשּׁוּמָם נִכָּר – לא הותירו רושם בעולם.

*

קכז “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב” (בראשית ח, ז) – הִתְחִיל הָעוֹרֵב מְשִׁיבוֹ תְשׁוּבוֹת, אָמַר לוֹ: מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי. אָמַר לוֹ: מָה צֹרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ? לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ, אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שְׂנֵאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי. רַבְּךָ שְׂנֵאָנִי – מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנַיִם; וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִין שִׁבְעָה וְשׁוֹלֵחַ מִין שְׁנַיִם. אִם פָּגַע בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת?!

אַף עַל פִּי כֵן “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב” − לֵידַע מָה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ הָעוֹרֵב וּמָצָא נִבְלַת אָדָם מֻשְׁלֶכֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיָשַב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחוֹ. שָׁלַח נֹחַ אֶת הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתוֹ.

“וְהִנֵּה עֲלֵה זַּיִת טָרָף בְּפִיהָ” (שם שם, יא) – מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ? אָמַר רַב בֵּיבַי: שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֱבִיאַתּוּ. אָמַר לוֹ רַ' אַיְבוּ: אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָּבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסָמוֹן? אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ: מָרִי נֹחַ, מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ (בר“ר לג, ה־ו; ויק”ר לא, י; שהש“ר א, סה; ילק”ש לבראשית, נח).

לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן – העורב עוף טמא ואין לאוכלו או להקריבו.

רַבְּךָ – הקב"ה, שציווה להכניס לתיבה מספר שונה של עופות טהורים וטמאים.

שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה – החום או הקור.

בַּלְסָמוֹן – עץ האפרסמון שייצרו ממנו בושם רב ערך.

מָרִי – אדוני.

מַר מִזֶּה וגו' – מוטב לזכות למזון שבא מידי הקב"ה, אף אם הוא מר יותר, כטעם עלה הזית, מאשר מזון מתוק שניתן מידי בשר ודם (וראו בקטע הבא).

*

קכח “וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ” (בראשית ח, יא) – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרו‍ֹרִים כְּזַיִת זֶה וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם (סנהדרין קח ע“ב; פדר”א כג; ילק"ש לבראשית, נח).

אָמְרָה יוֹנָה – ראו בקטע הקודם.

*

קכט “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, טו־טז) – אָמָר רַ' יוּדָן: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבְרָהּ וְיוֹצֵא לִי. אֶלָּא אָמַר נֹחַ: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי לַתֵּבָה אֶלָּא בִרְשׁוּת, כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה אֶלָּא בִרְשׁוּת: “בֹּא אֶל הַתֵּבָה” – “וַיָּבאֹ נֹחַ”, “צֵא מִן הַתֵּבָה” – “וַיֵּצֵא נֹחַ” (בר“ר לד, ד; ילק”ש לבראשית, נט).

הָיִיתִי שׁוֹבְרָה – ולא ממתין להוראה לצאת מן התיבה.

בִּרְשׁוּת – על פי הוראת הקב"ה.

*

קל “יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, יט) – אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם הַגָּדוֹל: אַתֶּם הֵיאַךְ הֱיִיתֶם? אָמַר לוֹ: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה. בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם; בַּלַּיְלָה – הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלָּיְלָה. זִקִּית זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מָה הִיא אוֹכֶלֶת. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ וַאֲכָלַתָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה וְאָכְלָה. – הַחוֹל מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית שֶׁל הַתֵּבָה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת? אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֲרֶךָ. אָמַר לוֹ: חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ בְצַעֲרִי − יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָמוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח) (סנהדרין קח ע“ב; ילק”ש לבראשית, נט).

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה – לש בעבורה מצמחי סוּף שנתמלאו תולעים.

הַחוֹל – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס, שעל פי המסורת מעולם לא מת.

זָוִיִת – פינה.

חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ – שמת לבך.

*

קלא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשָׂה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו, לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עָסוּק לָזוּן אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ עִמּוֹ. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ בְּשָׁלוֹשׁ, וְיֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר. וּמָה הָיָה מַאֲכִילָן? כָּל מִין וּמִין לְפִי שֶׁהָיָה לָמוּד: תֶּבֶן לִגְמַלִּים, זְמוֹרוֹת לְפִילִים, שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרִים, חֲצוּבוֹת לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת. פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ” (בראשית ז, כג) – שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת (תנחומא נח, ט; תנחומא בובר נח, יד; בר“ר לא, יד; רש”י לבראשית ז, כג).

הַנְּפָשׁוֹת – בעלי החיים.

בְּשָׁעָה אַחַת – בשעה הראשונה.

הַגֶּבֶר – התרנגול.

לָמוּד – רגיל.

זְמוֹרוֹת – ענפי גפן.

חֲצוּבוֹת – ירק ממשפחת הבצלים.

נַעֲמִיּוֹת – בנות יענה.

שָׁהָה – התאחר.

וְהִכִּישׁוֹ – הכה בו.

גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ – מתאנח מכאב הצליעה ואף פולט כיח דמי, והיא דרשה על תיבת “אך” שבפסוק.

*

קלב אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: כְּנֹס לְךָ שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל מִין וּמִין בַּתֵּבָה, בָּאוּ כֻּלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ. בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ נֹחַ: אִי אַתָּה יָכוֹל לִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת זוּג. הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֵּשׁ לוֹ בַּת זוּג. פָּגַע בִּמְאֵרָה. אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא? אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכָּנֵס לַתֵּבָה וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ־לִי בַּת זוּג. רְצוֹנֵךְ, הֱוִי בַּת זוּגִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי? אָמַר לָהּ: אֲנִי מְתַקֵּן עִמָּךְ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי מְסַגֵּל אַתְּ נוֹטֶלֶת. שָׁמְעָה לוֹ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ וּמְכַנֵּס וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מַה שֶּׁסִּגַּלְתִּי? אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָּךְ הֻתְנָה בֵּינֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּאַתָּה מְכַנֵּס אֲנִי נוֹטֶלֶת? לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.

לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר” (תהלים ז, טו). הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וּמְאֵרָה נוֹטָלֶת (מד“ת ז, יא; ילק”ש לבראשית, נו).

זִוּוּגוֹ – בת זוגו או בן זוגו.

מְאֵרָה – קללה.

מְתַקֵּן – קובע תקנה, הסכם.

מְסַגֵּל – אוסף, מכנס רכוש.

רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – זה אחר זה.

הַמָּשָׁל – הפתגם העממי, ועל פיו נדרש הפסוק מתהלים.

*

קלג ‏ “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה” (בראשית ט, כ) – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חֻלִּין, לָמָּה? “וַיִּטַּע כָּרֶם” (שם). לֹא הָיָה לוֹ לִטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁל תַּקָּנָה? לֹא יִחוֹר אֶחָד וְלֹא גְרוֹפִית אַחַת? − אֶלָּא “וַיִּטַּע כָּרֶם”. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ? אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת, יִחוֹרִים לִתְאֵנִים וּגְרוֹפִיּוֹת לְזֵיתִים.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לִטַּע כֶּרֶם פָּגַע בּוֹ הַשֵּׁד שַׁמְדּוֹן. אָמַר לוֹ שַׁתְּפֵנִי עִמְּךָ, אֶלָּא הִזָּהֵר לְךָ שֶלֹּא תִכָּנֵס לְחֶלְקִי, שֶׁאִם תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי אֲנִי חוֹבֵל בְּךָ (בר"ר לו, ג; שם לא, יד).

נִתְחַלֵּל וגו' – ירד ממעלת קדושתו (והיא דרשה על מילת “ויחל”).

שֶׁל תַּקָּנָה – דבר מתוקן, ראוי יותר.

יִחוֹר – ענף של תאנה.

גְּרוֹפִית – ענף של זית.

הִכְנִיס – לתיבה.

שֶלֹּא תִּכָּנַס לְחֶלְקִי – שלא תשתה יותר מדי (ויחסר חלקו של השד).

חוֹבֵל – פוגע ומזיק.

*

קלד כְּשֶׁהִתְחִיל נֹחַ נוֹטֵעַ בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מָה טִּיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים וְעוֹשִׂין מֵהֶם יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: רְצוֹנְךָ שֶׁנִּטָּעֶנּוּ יַחַד אֲנִי וְאַתָּה? אָמַר לוֹ הֵן. מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא רְחֵלָה וּשְׁחָטָהּ עַל הַגֶּפֶן; אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ – וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם וְהִשְׁקָה בָּהֶם אוֹתוֹ הַכֶּרֶם. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כּוֹס אַחַת – הֲרֵי הוּא כִּרְחֵלָה: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת – מִיָּד נַעֲשֶׂה גִבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר: מִי כָּמוֹנִי? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה שָׁלוֹשׁ אוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה כְּקוֹף: עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמְנַבֵּל פִּיו לִפְנֵי הַכֹּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה יַעֲשֶׂה. נִשְׁתַּכֵּר – נַעֲשֶׂה כַּחֲזִיר: מִתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּמֻטָּל בְּאַשְפָּה.

וְכָל זֶה אֵרַע לְנֹחַ הַצַּדִּיק (תנחומא נח, יג).

בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים – ענבים או צימוקים.

רְחֵלָה – כבשה.

וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם – גרם לדמם לטפטף.

ּמְשַׂחֵק – צוחק צחוק פרוע.

*

---

נִמְרוֹד וְדוֹר הַפְּלָגָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלה “הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד” (בראשית י, ט) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וּלְעֶזְרוֹ הָיְתָה עִם נֹחַ בַּתֵּבָה; וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה לְקָחָה חָם בֶּן נֹחַ וְהוֹצִיאָהּ עִמּוֹ וְהִנְחִילָהּ לְנִמְרוֹד. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְרוֹד לוֹבֵשׁ אוֹתָהּ – כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָיוּ רוֹאִים עָלָיו אֶת הַכְּתֹנֶת בָּאִים וְנוֹפְלִים לְפָנָיו עַל פְּנֵיהֶם. וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם סְבוּרִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִכּוֹחַ גְּבוּרָתוֹ; לְפִיכָךְ הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְאָמַר לְעַמּוֹ: “הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל” (שם יא, ד) (פדר“א כד; מדה”ג לבראשית, עמ' 194). דּוֹר הַפְּלָגָה – הוא דור בוני מגדל בבל (וראו קטע קלח). כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד – בגדי פאר שלבשו אדם וחוה עד שחטאו. עֶזְרוֹ – אשתו (שנאמר בה “עזר כנגדו”).

*

קלו ‏ “נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם” (בראשית יא, ד) – אָמְרוּ: אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת.

אֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה – 1656 שנים שחלפו מבריאת העולם עד המבול שבימי נח.

סָמוֹכוֹת – פיגומים, לתמוך בהם את השמים בארבע פינות העולם.

*

קלז ‏ “הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן” (בראשית יא, ג) – אָמַר רַ' הוּנָא: מְלַאכְתָּם הָיְתָה מַצְלַחַת בְּיָדָם: בָּא לִבְנוֹת אַחַת – בָּנָה שְׁתַּיִם, בָּא לָטוּחַ שְׁתַּיִם וְנִטּוֹחוּ אַרְבַּע (בר"ר לח, ח).

אַחַת – לבֵנה אחת.

בָּנָה שְׁתַּיִם – ומצא בדרך נס שנבנו שתי לבנים.

לָטוּחַ – למרוח טיח.

*

קלח שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָּל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וּמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְעָבַר אַבְרָם בֶּן תֶּרַח וְרָאָה אוֹתָם בּוֹנִים אֶת הָעִיר וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וְאָמַר: “בַּלַּע ה' פַּלַּג לְשׁוֹנָם” (תהלים נה, י) (פדר"א כד).

מַעֲלוֹת – גרמי מדרגות.

פַּלַּג לְשׁוֹנָם – חילק את לשונם ללשונות רבות.

*

קלט “וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (בראשית יא, ז) – כְּשֶׁאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ “הָבֵא לִי מַיִם” – הֵבִיא לוֹ עָפָר; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ. “הָבֵא לִי קַרְדֹּם” – הוֹשִׁיט לוֹ מַגְרֵפָה; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ (בר"ר לח, י).

“וְנָבְלָה” – נבלבל.

קַרְדֹּם – גרזן.

*

קמ “פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (בראשית יא, ד־ח) – אָמַר רַ' לֵוִי: לְאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה לָךְ בַּחֲלוֹם? הֵא לָךְ בַּעֲלִילוּת (בר"ר כג, ז).

לְאִשָּׁה – משל לאישה.

בַּעֲלִילוּת – בפועל, במציאות (ומה שחששה האישה ממנו אכן התגשם, כפי שקרה גם לאנשי דור הפלגה).

*

קמא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגְדָּל – שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּם. כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְּקָלִים שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלּוּ חֲגָבִים (סנהדרין קט ע“א; בר”ר לח, ח).

נְבְלַע – באדמה.

*

קמב אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: אֵי זוֹ קָשָׁה, זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה? בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ לוֹ: “מַה שַּׁדַי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ” (איוב כא, טו), דּוֹר הַפְּלָגָה אָמְרוּ: לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָבֹר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה; אוֹתָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְּלָגָה נִשְׁתַּיְרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה! אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגֵזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “גְּבוּלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ” (שם כד, ב), לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת” (בראשית יא, א), לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה )בר"ר לח, ו).

אֵי זוֹ קָשָׁה – מה חמור יותר?

בַּפָּלָטִין – בארמון.

דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ וגו' – דור המבול סירבו לעבוד את הקב"ה אך לא כפרו בקיומו, ואילו דור מגדל בבל ביקשו לבטלו, וחטאם חמור יותר.

לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ וגו' – לא הכול ממנו, ואין הוא זכאי לבחור לעצמו היכן יהיה מושבו.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – השמים והארץ.

עֲבוֹדָה זָרָה – פסל של אליל.

לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה – אף על פי שחטאם היה חמור פחות!

אֲבָל אֵלּוּ – דור הפלגה.

*

---

פרק ג: מעשי־אבות

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ג: מעשי־אבות

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

אַבְרָהָם אָבִינוּ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם (אבות ה, ב).

מֵאָדָם וְעַד נֹחַ – והם מנויים בבראשית פרק ה.

אֹרֶךְ אַפַּיִם – סבלנות ומתינות.

מַכְעִיסִים וּבָאִים – הכעיסו את הקב"ה והמשיכו לעשות כך. מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם – והם מנויים בבראשית יא.

וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם – גם בדורות האלו היו אנשים חטאים רבים, עד שבא אברהם וזכה לשכר על שניצלו בזכותו מעונש.

*

ב עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם וּמִכֻּלָּם לֹא דִבֵּר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא עִם אַבְרָהָם.

אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' נְחֶמְיָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. עָמַד הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱמִיד פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ שָׁם וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ כָּאן? אָמְרוּ: נָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. מֶה עָשָׂה? צָבַר אֶת הֶעָפָר וְעָשָׂה צִבּוּרִים, וְהֵבִיא מִכְבָּרוֹת – וְכָבַר אֶת הַצִּבּוּר הָרִאשׁוֹן וְלֹא מְצָאָהּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא מְצָאָהּ, וּבַשְּׁלִישִׁי מְצָאָהּ, אָמְרוּ: מָצָא הַמֶּלֶךְ מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ” (בראשית יב, א) – לְךָ הָיִיתִי מְצַפֶּה. מָה צֹרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס: שֵׁם, אַרְפַּכְשַׁד, שֶׁלַח, עֵבֶר, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר וָתֶרַח – לֹא בִּשְׁבִילֶךָ? זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲּשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ” (נחמיה ט, ז־ח) (בר“ר לט, י; רו”ר ח, א).

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת – ראו בקטע הקודם.

פָּמַלְיָא – שריו ומשרתיו המלווים אותו.

מָה טִיבוֹ – מה מעשיו.

צִבּוּרִים – ערימות.

מִכְבָּרוֹת – נפות, מסננות.

לְיַחֵס – לפרט את רשימת היוחסין עד לתרח אבי אברהם.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ומדרש הוא על המילים “בחרת” ו“מצאת”.

*

ג אָמַר רַ' אַבָּא בַר כַּהֲנָא: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ שִׁפְעַת קוֹרַיִם – הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ? לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סוֹבֶלֶת קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ? כָּךְ, לָמָּה בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת? כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְפָנָיו וְדוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו (בר“ר יד, ו; קה”ר ג, יא).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

שִׁפְעַת קוֹרַיִם – זוג קורות שמחוברות בשיפוע זו כנגד זו, ועליהן נשענות הקורות המרכיבות את התקרה כולה.

טְרַקְלִין – החדר המרווח שבבית.

סוֹבֶלֶת וגו' – נושאת את הקורות שמשני צדדיה.

בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת – ולא כראשון שבהם.

*

ד “לְאָבְרָם הָעִבְרִי” (בראשית יד, יג) – רַ' יְהוּדָה הָיָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד (בר"ר מב, ח).

וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד – ושקול כנגד העולם כולו.

*

ה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם אָבִינוּ עָמַד כּוֹכָב אֶחָד מִמִּזְרָח וּבָלַע אַרְבָּעָה כּוֹכָבִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. אָמְרוּ חֲכָמָיו לְנִמְרוֹד: בֵּן נוֹלַד לְתֶרַח בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁעֲתִידָה לָצֵאת מִמֶּנוּ אֻמָּה, שֶׁתִּירַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; אִם רְצוֹנְךָ יִנָּתֵן לְאָבִיו מְלוֹא בֵּיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְנַהַרְגֵהוּ. מִיָּד שָׁגַר נִמְרוֹד אֵצֶל תֶּרַח, אָמַר לוֹ: בֵּן נוֹלַד לְךָ אֶמֶשׁ, עַכְשָׁו תְּנֵהוּ לִי וְנַהַרְגֵהוּ וְאֶתֶּן לְךָ מְלוֹא בֵּיתְךָ כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר לוֹ תֶּרַח: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְסוּס אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נַחְתֹּךְ אֶת רֹאשְׁךָ וְנִתֵּן לְךָ בַּיִת מָלֵא שְׂעוֹרִים. אָמַר הַסּוּס לָהֶם: שׁוֹטִים, אִם תַּחְתְּכוּ אֶת רֹאשִׁי מִי יֹאכַל הַשְּׂעוֹרִים? וְאַתֶּם, אִם תַּהַרְגוּ אֶת בְּנִי, מִי יִירַשׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב? הֵשִׁיב לוֹ הַמֶּלֶךְ: מִדְּבָרֶיךָ אֲנִי מַכִּיר שֶׁבֵּן נוֹלַד לְךָ. אָמַר לוֹ תֶּרַח: בֵּן נוֹלַד לִי וּמֵת. אָמַר לוֹ: עַל חַי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְלֹא עַל מֵת. מָה עָשָׂה תֶּרַח? הֶחְבִּיא אֶת בְּנוֹ בִּמְעָרָה שָׁלֹוֹש שָׁנִים. זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת, מִן הָאֶחָד יוֹצֵא שֶׁמֶן וּמִן הַשֵׁנִי סֹלֶת.

כְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ: מִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹתִי? הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לַשֶּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְּבָנָה בְּמִזְרָח. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָּרֵחַ, אָמַר: זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי, וְהַכּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ. לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כּוֹחַ; אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם, אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה (מעשה אברהם, בתוך: בית המדרש, ב, עמ' 118).

נִמְרוֹד – הנתפס באגדה כמלך מרושע שמשל במזרח (בראשית י, ח־י).

שָׁגַר – שלח שליחים.

זִמֵּן לוֹ – הכין למענו.

חַלּוֹנוֹת – פתחים בקיר המערה.

*

ו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אַבְרָהָם אָבִינוּ – אָב לֹא לִמְּדוֹ וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כְּעֵין שְׁנֵי רַבָּנִים וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה כָּל הַלַּיְלָה. רַ' לֵוִי אָמַר: מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה (בר“ר סא, א; שם צה, ג; מד”ת א, יג).

אָב לֹא לִמְּדוֹ – כי תרח, על פי האגדה, היה עובד אלילים (וראו להלן, קטע ח).

זִמֵּן לוֹ – ראו בקטע הקודם.

כִּלְיוֹתָיו – משכן המוסר (תהלים טז, ז) והתבונה (משלי כג, טז) על פי מחשבת העולם הקדום.

*

ז אָמַר רַ' יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם (בר"ר לט, א).

<br >

בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת – ארמון, מגדל, מואר.

תֹּאמַר וגו' – האם אפשר שאין בעל בית לארמון הזה, מי שהדליק בו נרות?

*

ח בֵּית אָבִיו שֶׁל אַבְרָהָם הָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וּמוֹכְרִים בַּשּׁוּק. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם לִמְכֹּר. נָתַן לוֹ תֶּרַח אָבִיו קֻפּוֹת שֶׁל אֱלוֹהוֹת וְהוֹשִיבוֹ בַּשּׁוּק. בָּא אֵלָיו אָדָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ לִמְכֹּר? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֵיזֶה אֱלוֹהַּ אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח? אָמַר לוֹ: אֲנִי גִבּוֹר, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ גִּבּוֹר כְּמוֹתִי. נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אֶת הַדָּמִים וְטֹל לְךָ אֶת זֶה. אָמַר לוֹ: וְכִי אֱלוֹהַּ זֶה גִּבּוֹר כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: רֵיקָא, עֲדַיִן אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת? מִי שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם הֲרֵיהוּ גִבּוֹר מִכֻּלָּם.

כְּשֶׁנִּפְטַר הָאִישׁ לְהַלֵּךְ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה? אָמַר לוֹ: בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה אֲנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁהוּא בֶּן שִׁבְעִים וּמִשְׁתַּחֲוֶה לְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה הַיּוֹם! מִיָּד הֶחֱזִיר וְהִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְחָזַר וְנָטַל מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמָיו, נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לוֹ.

אַחַר כָּךְ בָּאָה אִשָּׁה אַחַת אַלְמָנָה וְאָמְרָה לוֹ לְאַבְרָהָם: אִשָּׁה עֲנִיָּה אֲנִי, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ עָנִי כְמוֹתִי. מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם וְאָמַר לָהּ: בַּעֲנִיּוּתֵךְ טְלִי לָךְ אֱלוֹהַּ זֶה, שֶהוּא שָׁפָל וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם; אֲבָל אֵין הוּא רוֹצֶה לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַדָּמִים.

כְּשֶׁנִּפְטְרָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בַּת כַּמָּה שָׁנִים אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי… אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: תִּפַּח רוּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁהִיא בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱלוֹהַּ בֶּן יוֹם אֶחָד! מִיָּד הֶחֱזִירָה אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לַקֻּפָּה, חָזְרָה וְנָטְלָה מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמֶיהָ, וְהָלְכָה לָהּ.

צְלָמִים – פסלי עבודה זרה.

הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם – הגיע תורו.

קֻפּוֹת – סלים,

לִקַּח – לקנות.

הַדָּמִים – כסף.

רֵיקָא – שוטה, בַּעַר.

מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת – דרכי עולם האלוהות.

נִפְטַר – פנה, הסתובב.

תִּפַּח רוּחָהּ – הלוואי שתמות (לשון קללה).

*

בְּאוֹתָהּ שָעָה נָטַל אַבְרָהָם אֶת כָּל הָאֱלוֹהוֹת וְהָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתָם אֵצֶל תֶּרַח אָבִיו. אָמְרוּ לוֹ שְׁאַר בָּנָיו לְתֶרַח אֲבִיהֶם: אַבְרָהָם זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר אֱלוֹהוֹת, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂנּוּ כֹּמֶר. אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם: מָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל כֹּמֶר? אָמְרוּ לוֹ: עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלוֹהוֹת, מַקְרִיב לִפְנֵיהֶם, מַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם. עֲשָׂאוּהוּ כֹּמֶר. מִיָּד נָתַן אַבְרָהָם לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אָמַר לָהֶם: קְחוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ, שֶׁתֵּיטִיבוּ לִבְנֵי אָדָם, וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל כְּלוּם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמַר: “פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ” (תהלים קטו, ה־ז). בָּאָה אִשָּׁה אַחַת טוֹעֶנֶת בְּיָדָהּ קְעָרָה סֹלֶת. אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם, עָמַד וְנָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְשָׁבַר אֶת כָּל הַפְּסִילִים, וְנָתַן אֶת הַמַּקֵּל בְּיַד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָבִיו אָמַר: מִי עָשָׂה לָהֶם כָּךְ? אָמַר לוֹ: מְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבָּא? בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבְיָדָהּ קְעָרָה מְלֵאָּה סֹלֶת וְאָמְרָה לִי: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם. הִקְרַבְתִּי לִפְנֵיהֶם, הָיָה זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה. וְעָמַד זֶה הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם וְשָׁבַר אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְשַׁטֶּה בִּי – כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם? אָמַר לוֹ: וָלֹא? יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר.

כֹּמֶר – כוהן לעבודה זרה.

כְּלוּם – דבר מה.

טוֹעֶנֶת – נושאת.

הֵילָךְ – הנה לך.

מְכַסֶּה – מסתיר.

נְטָלוֹ תֶרַח וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד לְאַבְרָהָם: אַתָּה הוּא אַבְרָהָם בֶּן־תֶּרַח? אָמַר לוֹ: הֵן, אָמַר לוֹ: וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים וְהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וּבְנֵי אָדָם מִלְּפָנַי יוֹצְאִים כֻּלָּם – וְאַתָּה לָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ לְנִמְרוֹד: רְצוֹנְךָ, אֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד לִגְדֻלָּתְךָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הַחַמָּה יוֹצֵאת בְּמִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב; לְמָחָר תְּהֵא מְצַוֶּה אֶת הַחַמָּה שֶׁתֵּצֵא בְּמַעֲרָב וְתִשְׁקַע בְּמִזְרָח, וַאֲנִי מֵעִיד בְּךָ שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה. וְעוֹד, אִם אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אַתָּה, בְּוַדַּאי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לְךָ, אִם כֵּן אֱמֹר לִי מִיָּד: מָה יֵשׁ בְּלִבִּי וּמָה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ אוֹתוֹ רָשָׁע נִמְרוֹד יָדוֹ עַל זְקָנוֹ וְהָיָה מְתַמֵּהַּ בְּלִבּוֹ. וְאָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תִּתְמַהּ בְּלִבְּךָ, לֹא אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, בְּנוֹ שֶׁל כּוּשׁ אַתָּה. וְאִם אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, לָמָּה לֹא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה, כֵּן אַתָּה לֹא תִנָּצֵל מִן הַמִּיתָה.

מִיָּד קָרָא נִמְרוֹד לְתֶרַח וְאָמַר לוֹ: מָה יְהֵא דִּינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּנְךָ, זֶה שֶׁאִבֵּד אֱלוֹהוֹת שֶׁלִּי? אֵין דִּינוֹ אֶלָּא שְׂרֵפָה. חָזַר וְאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם: הִשְׁתַּחֲוֵה לָאֵשׁ וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֶשְׁתַּחֲוֶה לַמַּיִם שֶׁמְּכַבִּים אֵשׁ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: הִשְׁתַּחֲוֵה לַמַּיִם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֶשְׁתַּחֲוֶה לֶעָנָן, שֶׁטָּעוּן מַיִם. אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לֶעָנָן. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לָרוּחַ שֶׁמְּפַזֵּר הֶעָנָן, אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָרוּחַ, אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לְבֶן אָדָם שֶׁסּוֹבֵל רוּחַ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי בִּדְבָרִים – אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ לְתוֹכוֹ – וְיָבוֹא אֱלֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ.

מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וּכְפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן, וְהִקִּיפוּהוּ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָם שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְהִצִּיתוּ בָּהֶם אֶת הָאוּר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ שֶׁל תֶּרַח וְהָיוּ מְטַפְּחִין לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים: בּוּשָׁה גְדוֹלָה וּכְלִמָּה! שֶׁאוֹתוֹ בֵּן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא – שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ! מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ.

הָיָה שָׁם הָרָן עוֹמֵד וְתוֹהֶה. אָמַר: מָה נַפְשֶׁךָ, אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם – אֲנִי אוֹמֵר: “מִשֶּׁל אַבְרָהָם אָנִי”, וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד – אֲנִי אוֹמֵר: "מִשֶּׁל נִמְרוֹד אָנִי”. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל – אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶרַח אָביו” (בראשית יא, כח) (סא“ר, ו; בר”ר לח, יג).

נִמְרוֹד – ראו לעיל, קטע ה.

אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי – השמדת את האלוהות שאני ירא ממנה.

לִגְדֻלָּתְךָ –לתפארתך.

טָעוּן מַיִם – נושא את המים.

סוֹבֵל רוּחַ – עומד בפניה.

מַשִּׂיאֵנִי – דוחה אותי.

לָאוּר – לאש.

חָמַשׁ אַּמּוֹת – כשני מטרים וחצי.

רוּחוֹתָיו – צדדיו.

מְטַפְּחִין – מכים.

הָרָן – אחיו של אברהם.

תּוֹהֶה – משתאה וחושב.

מָה נַפְשֶׁךָ – בין כך ובין כך.

וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו – נשרפו איבריו הפנימיים.

*

ט בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמַר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיק מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי וְהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד לְהַצִּיל אֶת הַיָּחִיד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בִּרְיָה אָמַר לוֹ: תִּזְכֶּה לְהַצִּיל שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו (פסחים קיח ע"א).

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מְקַפַּחַ – מעכב, מונע.

אָמַר לוֹ – לגבריאל.

שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו – הם חנניה, מישאל ועזריה, שהושלכו לכבשן האש (דניאל פרק ג).

*

י “עַמְּךָ נְדָבֹת” (תהלים קי, ג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: עִמְּךָ הָיִיתִי בְּיוֹם שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵש. “בְּיוֹם חֵילֶךָ” (שם) – בְּעֵת שֶׁכִּנַּסְתָּ לִּי כָּל אוֹתָם הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. “בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ” (שם) – מֵהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּיךָ. “מֵרֶחֶם מִשְׁחָר” (שם) – מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ. “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” (שם) – לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָווֹן, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” – מָה טַל זֶה פּוֹרֵחַ – אַף עֲווֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים; מָה הַטַּל הַזֶּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם – אַף אַתָּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם (בר“ר לט, ח; ילק”ש לתהלים, תתסט).

“עַמְּךָ נְדָבֹת” וגו' – וכל הפסוק מתהלים נדרש כדברי הקב"ה אל אברהם.

נָדַבְתָּ לִשְׁמִי – התנדבת, היית מוכן להקריב עצמך (וראו בקטע הקודם) לקידוש שם ה' בעולם.

הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים – המוני עמים שצפו בהצלת אברהם מכבשן האש ושיבחו אותו ואת הקב"ה.

מַהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם – מן המזרח, שהוא פאר העולם, שבו נבחר אברהם לתפקידו.

מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ – עוד מראשית הבריאה נועד אברהם למעמדו.

עֲבוֹדָה זָרָה – ראו קטע ח.

כָּל הַשָּׁנִים הַלָלוּ – עד שנאמר לו “לך לך” והוא בן שבעים וחמש.

פּוֹרֵחַ – עף ומתנדף.

*

יא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ” (בראשית יב, א) לְמָה הָיָה דוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְמֻנַּחַת בְּזָוִית וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁנִּטַּלְטְלָה מִמְּקוֹמָהּ הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף; אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמִי; “לֶךְ לְךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל” (שם שם, ב) (בר“ר לט, ב; שהש”ר א, ג).

פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנרד (שיר השירים ד, יד).

צָמִיד פָּתִיל – מכסה אטום.

זָוִית – פינה.

טַלְטֵל עַצְמְךָ – נדוד בעולם כדי להפיץ את תורתך ושמך.

*

יב “וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ” (בראשית יב, ב) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם, וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן, בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן (בר“ר לט, יא; בבא קמא צז ע”ב).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן – אברהם ושרה מצד אחד של המטבע.

בָּחוּר וּבְתוּלָה – יצחק ורבקה.

*

יג “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א) – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶך מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמַּסוֹפּוֹטַמְיָה וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (בר"ר ל, י).

מְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים – רחובות חשוכים (והוא סמל לאזור שטוף בעבודת אלילים).

מַסוֹפּוֹטַמְיָה – ארם נהריים.

*

יד אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (בראשית יב, ז) (בר"ר לט, ח). > <br /> > אֲרַם נָחוֹר – חרן (בראשית יא, לא). פּוֹחֲזִים – מתהוללים.

סֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום). נִכּוּשׁ – עקירת עשבים רעים מן השדה. עִדּוּר – חפירה במעדר.

*

טו “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית יב, ה) – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיס בְּנֵי אָדָם לְבֵיתוֹ וּמַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם וּמַאֲהִיבָם וּמְקָרְבָם וּמְגַיְּרָם וּמַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָּה אַחַת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא בְּרָאָהּ וִיצָרָהּ וְרִקְּמָהּ (ספרי דברים, לב; בר“ר לט, יד; שהש”ר א, כב).

“אֲשֶׁר עָשׂוּ” – ומבקש המדרש להסביר כיצד זה אפשר “לעשות” נפשות.

מַאֲהִיבָם – מעורר בהם אהבה (לקב"ה).

הָא לָמַדְתָּ – מכאן אתה למד.

מַעֲלִין עָלָיו – הדבר נחשב לו.

רִקְּמָהּ – חיבר את כל חלקיה.

*

טז ‏“וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע” (בראשית כא, לג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: אֵשֶׁל – פַּרְדֵּס “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים; רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: “אֵשֶׁל” – פֻּנְדַּק “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: כִּכַּר לֶחֶם, בָּשָׂר, יַיִן, בֵּיצִים (בר"ר נד, ו).

“שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל” – דורש “אשל” בהיפוך אותיות, כמקום (פרדס או אכסניה לאורחים) המספק את כל משאלות בני האדם.

*

יז “וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם” (בראשית כא, לג) – אָמַר רֵיש לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי “וַיִּקְרָא” אֶלָּא “וַיַּקְרִיא”, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפִי כָּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם – הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (סוטה י ע“א־ע”ב).

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

הִקְרִיא – גרם לבריות לקרוא, להזכיר, את שם ה'.

לְבָרְכוֹ – את אברהם.

*

יח אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים. מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה נְבָרֵךְ? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: “בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ”. אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבֵרַךְ – הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאִם לֹא – הָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן מָה שֶׁעָלֶיךָ. וְאָמַר לוֹ: כַּמָּה יֵשׁ לְךָ עָלַי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כַּד יַיִן – בְּכָךְ וְכָךְ, לִיטְרָא בָּשָׁר בְּכָךְ וְכָךְ, כִּכַּר לֶחֶם בְּכָךְ וְכָךְ. מִי נוֹתֵן לְךָ יַיִן בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ בָּשָׂר בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ לֶחֶם בַּמִּדְבָּר? מִי שֶׁרָאָה צָרָה זוֹ – הָיָה מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט) – בַּתְּחִלָּה צְדָקָה וּבַסּוֹף מִשְׁפָּט (בר"ר מט, ד; שם מג, ז).

אִם מְקַבֵּל עָלָיו – אם (האורח) מסכים.

מָה שֶׁעָלֶיךָ – החוב שמוטל עליך תמורת המאכל והמשקה.

בְּכָךְ וְכָךְ – במחיר כלשהו.

לִיטְרָא – כמות קטנה (כ־250 גרם).

צָרָה זוֹ – הסכום הגדול שהוטל עליו לשלם.

בַּתְּחִלָּה וגו' – תחילה פעל אברהם בדרך רכה של עשיית חסד (“צדקה”) ולבסוף בדרך קשה של תביעה (“משפט”).

*

יט עַד שֶׁלֹּא בָא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי” (בראשית כד, ז), אֲבָל מִשֶּׁבָּא אָבִינוּ אַבְרָהָם לָעוֹלָם הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ” (שם שם, ג) (ספרי דברים, שיג).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).

הִמְלִיכוֹ – את הקב"ה.

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כשאברהם מדבר על העבר הוא אומר רק “אלוהי השמים”, וכאשר הוא עוסק בהווה הוא כבר מוסיף “אלוהי הארץ”.

*

כ “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה” (בראשית יב, י) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: צֵא וּכְבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ (בר“ר מ, ו; בבא בתרא קע”א).

כְּבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ – סלול את דרכם, שהרי גם בני ישראל עתידים לרדת למצרים בשל הרעב.

*

כא ‏ “וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מאֹד” (בראשית יב, יד) – וְשָׂרָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעֲרֵי מִצְרַיִם אָמְרוּ לוֹ הַמּוֹכְסִים: מָה אַתָּה טוֹעֵן בְּתוֹךְ הַתֵּבָה? אָמַר לָהֶם שְׂעוֹרִים. אָמְרוּ לוֹ: חִטִּין אַתָּה טוֹעֵן! אָמַר לָהֶם: טְלוּ מֶכֶס שֶׁל חִטִּים. – פִּלְפְּלִין אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל פִּלְפְּלִין. – זָהָב אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל זָהָב. – שִׁירָאִים אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל שִׁירָאִים. – מַרְגָּלִיּוֹת אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ: אִלּוּלֵי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ דָּבָר מְעֻלֶּה לֹא הָיָה מְקַבֵּל עָלָיו כָּל מָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַתֵּבָה וְתַרְאֶה לָנוּ מָה בְּתוֹכָהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ שֶׁל שָׂרָה (בר"ר מ, ה; תנחומא לך לך, ה; תנחומא בובר לך לך, ח).

וְשָׂרָה הַיכָן הָיְתָה – שהרי הפסוק מזכיר רק את הגעת אברהם למצרים.

הַמּוֹכְסִים – גובי המכס שעל הגבול. טוֹעֵן – נושא, מוליך.

חִטִּים – יקרים יותר משעורים.

טְלוּ – קחו.

פִּלְפְּלִין – הוא תבלין הפלפל.

שִׁירָאִים – אריגי משי.

אִלּוּלֵי וגו' – אם לא היה בידו דבר רב ערך.

מְקַבֵּל עָלָיו – מוכן לשלם.

*

כב “וַיַּעַל אַבְרֶם מִמְּצְרִים… וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט” (בראשית יג, פסוקים א, ז) – רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' סִימוֹן אָמַר: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה וּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל לוֹט לֹא הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה. הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי אַבְרָהָם: הֻתַּר הַגֵּזֶל? הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי לוֹט: כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (שם כד, ז) – וְאַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה וְאֵינוֹ מוֹלִיד, לְמָחָר הוּא מֵת וְלוֹט בֶּן אָחִיו יוֹרְשׁוֹ, וְאִם אוֹכְלוֹת – מִשֶׁלָּהֶן הֵן אוֹכְלוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן” – אֵימָתַי, לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ שִׁבְעָה עֲמָמִים מִתּוֹכָהּ. “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם יג, ז) – עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם זְכוּת בָּאָרֶץ) בר"ר מא, ה).

זְמוּמָה – חסומת פה. הֻתַּר הַגֵּזֶל? – האם מותר להניח לבהמות לאכול משדות אחרים?

פִּרְדָה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ – כאשר יגורשו (עמי כנען).

עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ וגו' – עדיין יש לשבעת העממים זכות לשבת בארץ, ועל כן אין לפגוע ברכושם.

*

כג “מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח”(ישעיה מא, ב) – מִי הוּא זֶה שֶׁהֵעִיר לִבָּם שֶׁל מִזְרָחִים שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם? “צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ” (שם) – חֵי הָעוֹלָמִים, שֶׁהָיָה מֵאִיר לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ. אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַזַּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ. אָמַר רַ' רְאוּבֵן: צְדָקָה הָיְתָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: אִם אֵין אַבְרָהָם אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי. “יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ” (שם) – רַ' יְהוּדָה אָמָר: אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשֶׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ – וְנַעֲשֶׂה חִצִּים. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: “יִתֵּן עָפָר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “כֶּעָפָר”, הֵם הָיוּ מַשְׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂים עָפָר, חִצִּים וְהֵם נַעֲשִׂים קַשׁ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא” (ישעיה מא, ג) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַ' אַבָּהוּ: לֹא נִתְאַבְּקוּ רַגְלֵיהֶם אֶלָּא כְּזֶה שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנָסֶת.

“וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ” (בראשית יד, יז) – הִתְחִיל מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לְחֵמָר וְנִצָּלְתִּי. “אֶל עֵמֶק שָׁוֵה” (שם) – בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמְרוּ: שֶׁשָּׁם הִשְׁווּ כָּל הַגּוֹיִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָה לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִין לוֹ: “שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ” (בראשית כג, ו). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתָּה עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתָּה עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: אַל יֶחְסַר עוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ (בר"ר מג, ג־ה).

מִזְרָחִים – המלכים שבאו ממזרח ואברהם נלחם בהם (בראשית יד).

“צֶדֶק” – והדרשן הולך ומביא שלוש דרשות להבנת תיבה זו.

חַי הָעוֹלָמִים – הקב"ה, הוא “צדיקו של עולם” (בר"ר מט, ט).

מַזַל צֶדֶק – מכוכבי הלכת.

צְדָקָה – שעשה אברהם (בראשית יח, יט).

לֹא נִתְאַבְּקוּ וגו' – רגליהם של אברהם ואנשיו לא נתכסו אלא באבק מועט, ללמדנו שלא התאמצו כלל במלחמתם.

מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ – מחניף לו, ככלב היוצא לקראת בעליו.

יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

לְחֵמָר – כאמור: “ועמק השידים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדום ועמורה וייפלו שמה” (בראשית יד, י).

הִשְׁווּ – הסכימו פה אחד.

אוֹתוֹ – את אברהם.

מְקַלְּסִין – מהללים.

אַל יֶחְסַר וגו' – אברהם מסרב לקבל את דברי השבח וקובע כי המלך והאל האמיתי הוא הקב"ה.

*

כד “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א) – אֶמַר רַ' לֵוִי: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם צַדִּיק אוֹ יְרֵא שָׁמַיִם? מָשָׁל לְתַבָּן שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ; וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִטַּמֵּן? כַּמָּה פוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקֹשּׁוּ אוֹתָהּ, עַכְשָׁו שֶׁקְּשַׁשְׁתָּהּ אַתָּה – בּוֹא וְטֹל שְׂכָרְךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ (בר"ר מד, ד).

אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי – במלחמה כנגד ארבעת המלכים (בראשית יד).

תַּבָּן – מוכר תבן.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

מִטַּמֵּן – מתחבא.

יָקֹשּׁוּ אוֹתָהּ – יוציאו את חבילת הקוצים מן הפרדס.

כְּסוּחִים – קצוצים, שכבר יצא דינם להיהרג.

*

כה “וַיֵּרָא אֶלָיו ה' בְּאַלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יח, א) – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלוֹשָׁה אוֹהֲבָיו, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. אָמַר לוֹ עָנֵר: כְּבָר אַתָּה כְּבֶן מֵאָה שָׁנָה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר עַצְמְךָ? אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ? אָמַר לוֹ מַמְרֵא: אֱלוֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרְעָבוֹן, וְזֶה הַדָּבָר לֹא תִּשְׁמַע לוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה נָתַתָּ לוֹ עֵצָה טוֹבָה לִמּוֹל, חַיֶּיךָ, אֵינִי נִגְלֶה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בר"ר מב, ח).

נִמְלַךְ – התייעץ.

אוֹהֲבָיו – ראו בראשית יד, יג.

וּמְסַיֵּם – מסמן ומבליט את עצמך בין אויביך הערלים.

כִּבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

בַּמְּלְכִים – בראשית יד.

וּבָרְעָבוֹן – בראשית יב. חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פָּלָטִין – ארמון.

*

כו “וַיֵּרָא אֵלָיו ה'… כְּחֹם הַיּוֹם” (בראשית יח, א) – מַהוּ “כְּחֹם הַיּוֹם”? אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים. שָׁלַח אַבְרָהָם אֶת אֱלִיעֶזֶר שֶׁיֵּצֵא לַחוּץ. יָצָא וְלֹא מָצָא אוֹרְחִים. אָמַר אַבְרָהָם: אֵינִי מַאֲמִינְךָ. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אֵין אֱמוּנָה בַּעֲבָדִים. יָצָא הוּא בְּעַצְמוֹ.

“וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים” (שם שם, ב) – מִי הֵם “שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”? – מִיכָאֵל, רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל בָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, רְפָאֵל בָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם וְגַבְרִיאֵל בָּא לַהֲפוֹךְ אֶת סְדוֹם (בבא מציעא פו ע"ב).

יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה – שהכאב בו רב במיוחד.

לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם – לשאול בשלומו.

מִנַּרְתִּיקָהּ – מתוך התיק שבו היא נתונה, כדי להרבות את החום.

לֹא יַטְרִיחַ בְּאוֹרְחִים – לא יטרח בחיפוש אורחים.

אֶלִיעֶזֶר – עבדו.

אֵין אֱמוּנָה – אין להאמין.

מִיכָאֵל וגו' – מלאכי שמים.

לְבַשֵּׂר – על לידת יצחק.

*

כז ‏ “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם” (בראשית יח, ז) – בָּרַח בֶּן הַבָּקָר מִלְּפָנָיו וְנִכְנַס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְנִכְנַס אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה שָׁם אָדָם וְעֶזְרוֹ שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים וְנֵרוֹת דּוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, וְרֵיחַ טוֹב עוֹלֶה מֵהֶם כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר (פדר"א לה).

אָדָם וְעֶזְרוֹ – אדם הראשון וחוה אשתו (שנאמר עליה “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*

---

תְּפִלַּת אַבְרָהָם וְחַטְאוֹת סְדוֹם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כח “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”? (בראשית יח, כג־כה) – אָמַר רַ' לֵוִי: אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ– אֵין עוֹלָם. אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים: אַתָּה מְבַקֵּשׁ עוֹלָם וּמְבַקֵּשׁ דִּין? טֹל לְךָ אֶחָד מֵהֶם. וְאִם אֵין אַתָּה מְוַתֵּר קִמְעָא – אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד (בר"ר לט, ו; שם מט, ט).

אִם עוֹלָם וגו' – אי אפשר לקיים את העולם ובה בעת גם להקפיד על מידת הדין במלוא חומרתה.

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת.

טֹל – קח, בחר.

מְוַתֵּר קִמְעָא – מוחל מעט ושופט לפנים משורת הדין.

*

כט “אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה” (בראשית יח, כח) – אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ. אָמַר רַ' לֵוִי: לַחֲלַפְסִדְרָא מְלֵאָה מַיִם, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם הַסַּנֵּגוֹר מְלַמֵּד; פְּעָמִים שֶׁהַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּלַמֵּד הַסַּנֵּגוֹר, וְהוּא אוֹמֵר: הוֹסִיפוּ בְתוֹכָהּ מַיִם (בר"ר מט, יב).

לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה – להפחית, לדלג במישרין מחמישים לחמישה.

חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ – הורד את דרישותיך באופן הדרגתי (ארבעים וחמישה, ארבעים וכן הלאה עד עשרה צדיקים), ורצה הקב"ה שיאריך אברהם בדברי הסנגוריה שלו על אנשי סדום, שמא ימצא להם צד זכות ויצילם.

לַחֲלַפְסִדְרָא וגו' – משל לשעון שמבוסס על מים שזורמים ממנו עד שהוא מתרוקן. בבית המשפט השתמשו בו כדי למדוד את הזמן שהוקצה לכל אחד מן הדוברים.

מְלַמֵּד – זכות (על הנאשם).

*

ל שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם? “אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה” (איוב כח, ה־ז) – שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָּל הַשְׁבִיל מְסֻכָּךְ. אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת. כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “תֶּן לִי בְּאִסָּר יָרָק” – כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ” (שם שם, ד) – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם? אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה” (תהלים סב, ד)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִיר נָטוּי וְדוֹחִין אוֹתוֹ עָלָיו וּבָאִים וְנוֹטְלִים אֶת מָמוֹנוֹ.

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ” (איוב כד, טז)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמַפְקִידִים אֶצְלָם אֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּבֵית גִּנְזֵיהֶם, וְלָעֶרֶב בָּאִים וּמְרִיחִים אוֹתוֹ כְּכֶלֶב, וְחוֹתְרִים שָׁם וְנוֹטְלִים אוֹתוֹ מָמוֹן.

אָמְרוּ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר – רוֹעֶה יוֹם אֶחָד, וְשֶׁאֵין לוֹ – רוֹעֶה שְׁנֵי יָמִים. הָיָה שָׁם יָתוֹם בֶּן אַלְמָנָה, מָסְרוּ לוֹ אֶת שׁוֹרֵיהֶם לִרְעוֹתָם. הָלַךְ וּנְטָלָם וַהֲרָגָם. אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל עוֹר אֶחָד וְשֶׁאֵין לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל שְׁנֵי עוֹרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לָהֶם: סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין.

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שׁוּרָה שֶׁל לְבֵנִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אַחַת. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אַחַת.

מִי שֶׁהָיָה שׁוֹטֵחַ שׁוּמִים אוֹ בְּצָלִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָד. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד.

בִּשְׁבִיל טוֹבָה – בגלל הטובה והשפע שזכו להן.

זֶה לְמַעְלָה מִזֶה – במדרגות ההרים שמשני צדי השביל.

מְסֻכָּךְ – מכוסה בענפי האילנות.

בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ – עוף דורס שרואה את טרפו.

מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת – מרוב הענפים.

אִסָּר – מטבע שערכו קטן.

מְשַׁכְשְׁכוֹ – טובלו לשם שטיפה קלה.

מֵעָפָר – שדבוק בשורשי הירק.

תּוֹרַת רֶגֶל – עניינם של ההולכים ברגלם ממקום למקום, הם הנוודים המבקשים נדבה ומחסה.

קִיר נָטוּי – קיר רעוע.

דּוֹחִין – מפילים, דוחפים.

אֲפַרְסְמוֹן – ממיני הבשמים.

וּמַנִּיחִין – בעלי הממון.

חוֹתְרִים – חופרים.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר וגו' – מי שהיה לו שור אחד רועה את כל בהמות העיר יום אחד, ומי שאין לו בהמה, מטילים עליו לרעות שני ימים.

סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין – הצדק שנעשה כאן זהה לצדק שנעשה בתחילת העניין כולו.

הָיָה שׁוֹטֵחַ – לשם ייבוש.

אַרְבָּעָה דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוּרַאי וְזַיְפַאי וּמַצְלֵי דִּינָא. מִי שֶׁהִכָּה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִפִּילָה, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לְבַעְלָהּ: תְּנֶנָּה לוֹ שֶׁיְעַבְּרֶנָּה לְךָ.

מִי שֶׁקִּצֵּץ אֹזֶן שֶׁל חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר: תְּנֵהוּ לוֹ עַד שֶׁתִּצְמַח.

מִי שֶׁפְּצָעוֹ חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם.

מִי שֶׁעָבַר בְּגֶשֶׁר נוֹתֵן אַרְבָּעָה זוּזִים, וְשֶׁעָבַר בְּמַיִם נוֹתֵן שְׁמוֹנָה זוּזִים.

פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לְשָׁם כּוֹבֵס אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן אַרְבָּעָה זוּזִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי בְּמַיִם עָבַרְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן שְׁמוֹנָה. לֹא נָתַן – פְּצָעוּהוּ. בָּא לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן שָׂכָר שֶׁהִקִּיזוּ לְךָ דָּם, וּשְׁמוֹנָה זוּזִים שֶׁעָבַרְתָּ בְּמַיִם.

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. פְּצָעוּהוּ, וּבָא לִפְנֵי הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. נָטַל אֱלִיעֶזֶר אֶבֶן וּפָצַע אֶת הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: שָׂכָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה – וּמָמוֹן שֶׁלִּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד. כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם אַנְשֵׁי סְדוֹם: מִי שֶׁיַּזְמִין אָדָם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יִפְשְׁטוּ טַלִּיתוֹ. נִזְדַּמֵּן אֱלִיעֶזֶר לְשָׁם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא הִזְמִינוּהוּ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִסְעֹד הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף כֻּלָּם. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְמִינְךָ לְכָאן? אָמַר לָזֶה שֶׁיָּשַׁב אֶצְלוֹ: אַתָּה הִזְמַנְתַּנִי. אָמַר: שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי הִזְמַנְתִּי וְיִפְשְׁטוּ בִּגְדִּי. נָטַל טַלִּיתוֹ וּבָרַח לַחוּץ. וְכֵן עָשָׂה אֱלִיעֶזֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, וְאָכַל הוּא אֶת הַסְּעוּדָה.

הָיְתָה לָהֶם מִטָּה שֶׁהָיוּ מַשְׁכִּיבִין בָּהּ אוֹרְחִים. אָדָם אָרֹךְ – קִצְּרוּהוּ, קָצָר – מְתָחוּהוּ. נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה וּשְׁכַב בַּמִּטָּה. אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה אִמִּי נָדַרְתִּי נֵדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּב בְּמִטָּה.

כְּשֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם עָנִי הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ דֵּינָר וְכוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, וּפַת לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ. וּכְשֶׁמֵּת הֶעָנִי הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְנוֹטֵל דֵּינָר שֶׁלּוֹ. הָיְתָה שָׁם רִיבָה אַחַת שֶׁהוֹצִיאָה פַּת לְעָנִי בְּכַדָּהּ. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא מֵת – וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר. טָשׁוּ אֶת הָרִיבָה בִדְבַשׁ וְהֶעֱמִידוּהָ עַל גַּג הַחוֹמָה וּבָאוּ דְבוֹרִים וַאֲכָלוּהָ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה” (בראשית יח, כ) – עַל עִסְקֵי רִיבָה (סנהדרין קט ע“א־ע”ב [ופירוש רש“י שם]; במ”ר ט, כד; ויק"ר ה, ב).

שַׁקְרַאי וגו' – כולם קרויים על שם מעשיהם: שקר, זיוף ועיוות דין (והקטע ממשיך בדוגמאות של המשפט המעוות שנהג בסדום).

שֶׁיְּעַבְּרֶנָּה – כדי שתשוב ותהיה בהיריון.

עַד שֶׁתִּצְמַח – אוזן החמור.

שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם – כביכול לשם רפואה.

שֶׁעָבַר בְּמַיִם – כדי לחסוך את התשלום על המעבר בגשר.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

יַזְמִין – יקרא לסעודה.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

רִיבָה – נערה.

טָשׁוּ – מרחו.

*

לא מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לְמַלְאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת? אָמְרָה לָהּ: כָּלוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וּכְבָר אָנוּ נוֹטִים לָמוּת. מָה עָשְׂתָה? מִלְאָה אֶת הַכַּד קֶמַח וְהֶחֱלִיפוּ: נָטְלָה זוֹ מָה שֶׁבְּיַד זוֹ וְזוֹ מַה שֶׁבְּיַד זוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם בַּדָּבָר – נְטָלוּהָ וּשְׂרָפוּהָ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק – דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַכְּצַעֲקָתָהּ” (בראשית יח, כא) – צַעֲקָתָהּ שֶׁל נַעֲרָה (בר“ר מט, ו; ילק”ש לבראשית, פג).

נוֹטִים לָמוּת – עומדים למות מרעב.

*

לב רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הִכְרִיזוּ בִסְדוֹם וְאָמָרוּ: כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּפַת לֶחֶם לְגֵר וּלְעָנִי וְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

פְּלוֹטִית בִּתּוֹ שֶׁל לוֹט הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי סְדוֹם, רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקְדָּק בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו. מָה הָיְתָה עוֹשָׂה? בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לִשְׁאֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּכַד שֶׁלָּהּ מִכָּל מְזוֹן בֵּיתָהּ וּמְכַלְכֶּלֶת אוֹתוֹ הֶעָנִי. אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֶעָנִי הַזֶּה מֵאַיִן הוּא חַי? – עַד שֶׁיָּדְעוּ הַדָּבָר וְהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְהִשָּׂרֵף, אָמְרָה: אֱלוֹהֵי הָעוֹלָם, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם! וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי” (בראשית יח, כא) – אִם כְּצַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ לְמַעְלָה ופָנֶיהָ לְמַטָּה (פדר"א כה).

מַחֲזִיק – תומך, מעניק.

פְּלוֹטִית – ונתכנתה כך כיוון שנפלטה, ניצלה, מהפיכת סדום.

מְדֻקְדָּק – מדוכדך.

ועָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו – הצטערה בגללו.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

*

לג חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: קַו שֶׁקֶר וְרַב שֶׁקֶר, רַב נָבָל, רַב מַסְטִידִין וְקָלָאפֶנְדַּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵם אוֹמְרִים לוֹ: “גֶּשׁ הָלְאָה” (בראשית יט, ט) – עֲלֵה לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: “הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט” (שם) (בר"ר נ, ג).

קַו שֶׁקֶר וגו' – כל השמות לגנאי על שם מעשיהם.

מַסְטִידִין – מטה את הדין (על פי הארמית).

קָלָאפֶנְדַּר – גונב נפש.

אֶרְכִי הַדַּיָּנִים – הדיין הראשי.

עֲרֵבִים לָהֶם – נעימים לאוזניהם.

לְמַעְלָה – למעמד גבוה יותר.

*

לד אָמַר רַ' יִרְמְיָהוּ בֶּן אֱלִיעֶזֶר: עִקַּר שַׁלְוָתָהּ שֶׁל סְדוֹם לֹא הָיְתָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּמֵהֶן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָרִים וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם זְוָעוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – וְלֹא עָשׂוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ” (איוב ט, ה) – וּבַסּוֹף “אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹּ” (שם) (בר"ר מט, ו).

עִקַּר שַׁלְוָתָהּ – תקופת השלווה האמיתית.

זְוָעוֹת – רעידות אדמה.

*

לה “וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וְתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בראשית יט, כו) – רַ' יִצְחָק אָמַר: עַל שֶׁחָטְאָה בְּמֶלַח. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים אֶל לוֹט אָמַר לוֹט לְאִשְׁתּוֹ: תְּנִי לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ קְצָת מֶלַח. אָמְרָה לוֹ: אַף מִנְהָג רַע זֶה אַתָּה רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ כָּאן! מַה הִיא עוֹשָׂה? הוֹלֶכֶת אֶל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “תְּנוּ לִי מֶלַח, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אוֹרְחִים” – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר. עַל כֵּן “וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בר"ר נ, ד; שם נא, ה).

מֶלַח – לשם אכילת לחם.

מִנְהָג רַע זֶה – הכנסת אורחים.

שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם – יבחינו בהם.

*

---

זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לו “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בַּמִּדְבָּר יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָּק, וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, רָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתוּקִים וַעֲנָפָיו נָאִים וְצִלּוֹ נָאֶה, יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרֵב לוֹ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךְ אָמַר לָאִילָן: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ וּמָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ? שֶׁיְהֵא עֵצְךָ נָאֶה – נָאֶה הוּא; שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה – כְּבָר הוּא נָאֶה; שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים – נָאִים הֵם; שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִים – מְתוּקִים הֵם; שֶׁיְהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ – כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשֶׁךָ; שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב – בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיְתָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר. צָפָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ לַעֲמֹד? כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, מָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ וּבַמֶּה אֲבָרֶכְךָ? שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם וְצַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנָי – צַדִּיק אַתָּה וְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵּיתְךָ צַדִּיקִים – צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמוֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ (במר“ר ב, יב; תענית ה ע”ב־ו ע"א).

פֻּנְדָּק – אכסניה לאורחים.

נַאֲתָן – נאה מאוד.

וְעָרַב לוֹ – נעם לחִכו.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ – התרענן ונרגע.

עֶשְׂרִים דּוֹר – שחלפו מאדם הראשון ועד לאברהם.

אֶרֶץ כַּשְׂדִּים – בבל.

תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ וגו' – האם יוכל (אברהם) להחזיק מעמד (בין בני עמו הרשעים)?

לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

*

לז “וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה” (בראשית כא, ז) – כַּמָּה בָּנִים הֵינִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְדוֹלָה. הָיוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם. מֶה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ? הָלַךְ וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִמְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ וּמֵינִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת וְהֵינִיקָה אֶת כֻּלָּם. וַעֲדַיִן הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: אִם שָׂרָה “הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד” (שם יז, יז) – אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם. פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק” (שם כה, יט) (בבא מציעא פז ע"א).

גָּמַל – סיים את תקופת ההנקה.

מְרַנְּנִים – מוציאים דיבה, לועגים.

אֲסוּפִי – ילד עזוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם – לחזק את טענתם.

זִמֵּן – הזמין.

קְלַסְתֵּר– צורה, מראה.

*

לח אִמֵּנוּ שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדַּי. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ: אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת, אֶלָּא גַלִּי אֶת דַּדַּיִךְ וְקַדְּשִׁי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת נִסִּים. גִּלְתָה אֶת דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת חָלָב כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת. וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וּמֵינִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶן מִמֶּנָּה וְהָיוּ אוֹמְרוֹת: אֵין אָנוּ כְּדַי לְהֵינִיק אֶת בָּנֵינוּ מֵחֲלָבָהּ שֶׁל הַצַּדֶּקֶת (בר“ר נג, ט; ילק”ש לבראשית, צג).

אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת – אין זה הזמן המתאים להתנהגות צנועה.

נִסִּים – בלידת יצחק.

מַטְרוֹנִיּוֹת – גבירות.

אֵין אָנוּ כְּדֵי – אין אנו ראויות.

*

לט “וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל” (בראשית כא, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – עוֹג וְכָל גְּדוֹלִים עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג: לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר: אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד? כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו מַתְּנָתוֹ מַה הִיא? לֹא שְׁפוּפָה? אִם אֲנִי נוֹתֵן אֶצְבָּעִי עָלָיו אֲנִי פּוֹחֲסוֹ.אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל מַתְּנָתִי? חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִבְּנֵי בָּנָיו, וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיַד בָּנָיו (בר“ר נג, י; דב”ר א, כט).

מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – משתה המיועד לגדולי עולם.

פִּרְדָּה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

מַתְּנָתוֹ – של הקב"ה, כלומר יצחק.

שְׁפוּפָה – דלה וחלושה.

פּוֹחֲסוֹ – מועכו.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה, כלומר עוג.

בְּיַד בָּנָיו – בזמן כיבוש עבר הירדן המזרחי.

*

מ “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי” (בראשית כא, ו) – אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: רְאוּבֵן בְּשִׂמְחָה – שִׁמְעוֹן מָה אִכְפַּת לוֹ? כָּךְ שָׂרָה נִפְקְדָה – אֲחֵרִים מָה אִכְפַּת לָהֶם? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְקְדָה אִמֵּנוּ שָׂרָה הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חֵרְשִׁים נִתְפַּקְּחוּ, הַרְבֵּה סוֹמִים נִתְפַּתְּחוּ, הַרְבֵּה שׁוֹטִים נִשְׁתַּפּוּ, שֶׁנִּתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם.

רַ' לֵוִי אָמָר: הוֹסִיף הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עַל הַמְּאוֹרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

“וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ… יִצְחָק” (שם שם, ג) – יָצָא חֹק לָעוֹלָם, נִתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם (בר“ר נג, ז־ח; תנחומא תולדות, ב; ילק”ש לבראשית, צג).

“יִצְחַק לִי” – ישמח עמי.

רְאוּבַן, שִׁמְעוֹן – שמות אנשים כלשהם.

נִפְקְדָה – זכתה לבן.

נִתְפַּקְּחוּ – נפקחו אוזניהם לשמוע.

נִתְפַּתְּחוּ – החלו לראות.

נִשְׁתַּפּוּ – שבה דעתם אליהם והבריאו.

דּוֹרְיָה – מתנה, חנינה (לכל החולים והעקרות).

הוֹסִיף וגו' – הגדיל את זוהרם.

יָצָא חֹק – היא החנינה

*

מא “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ” (בראשית כא, י) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אֶת יִשְׁמָעֵאל בּוֹנֶה בָּמְסִין וְצָד חֲגָבִין וּמַעֲלֶה וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמְרָה: שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי כָּךְ וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד כָּךְ – וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: לְאַחַר שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם חָבִין לוֹ? לְאַחַר שֶׁעֲשִׂינוּהָ גְּבִירָה וְהִכְנַסְנוּהָ לִגְדֻלָּה זוֹ – נִטְרְדֶנָּה מִתּוֹךְ בֵּיתֵנוּ? מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלֵינוּ? לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר? אָמְרָה לוֹ: הוֹאִיל וְאַתָּה אוֹמֵר חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר, יַכְרִיעַ הַמָּקוֹם בֵּין דְּבָרַי לִדְבָרֶיךָ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: זֶה אֶחָד מִן אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיָה רַ' עֲקִיבָא דוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, וּדְבָרַי נִרְאִין מִדְּבָרָיו. אֲנִי אוֹמֵר: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁיְהֵא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ! אֶפְשָׁר לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' " (בראשית יח, יט) – תִּהְיֶה עֲבוֹדָה זָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? אֶלָּא אֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין וְאוֹמְרִין: נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם! נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם, נוֹחֵל אֶת הָעוֹלָם! וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל מְצַחֵק וְאוֹמֵר: אַל תְּהוּ שׁוֹטִים, אַל תְּהוּ שׁוֹטִים! אֲנִי בְּכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! (תוספתא סוטה ה, יב; בר"ר נג, יא).

מְלַמֵּד – על יסוד האמור בפסוק הקודם, ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק”.

בָּמְסִין – בימות, מזבחות. מַעֲלֶה – כקורבן.

שֵׁם שָׁמַיִם – שמו של הקב"ה.

לְאַחַר שֶׁזָּכִין וגו' – לאחר שזוקפים דבר לזכותו של אדם, באים ומחייבים אותו?

עֲשִׂינוּהָ – את הגר.

נִטְרְדֶנָּה – נגרשנה.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

נִרְאִין מִדְּבָרָיו – משכנעים יותר מדבריו.

צַדִּיק – אברהם.

נוֹחֵל – יורש.

שְׁנֵי חֲלָקִים – כדין הבכור שבספר דברים (כא, יז), ובשל כך היה ישמעאל מצחק.

*

מב רַ' עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַ' לֵוִי אָמָר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֲלָקֵינוּ בַּשָּׂדֶה. וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק. רָאֲתָה שָׂרָה וְהִגִּידָה לְאַבְרָהָם (בר“ר נג, יא; פדר”א כט),

מִשּׁוּם – בשם.

חֲלָקֵינוּ – שעתידים אנו לזכות בהם בירושה.

וּמוֹרֶה – יורה.

כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק – והיא דרשה על “מצחק” (ראו בקטע הקודם).

*

מג “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר… וַיְשַׁלְּחֶהָ” (בראשית כא, יד) – לָקַח אֶת הַדִּרְדּוּר וְקָשַׁר בְּמָתְנֶיהָ שֶׁל הָגָר, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סוֹחֵף אַחֲרֶיהָ, וּכְשֶׁיִּרְצֶה אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ יִרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ בָּהּ. וְיָשַׁב יִשְׁמָעֵאל בְּמִדְבַּר פָּארָן וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב וְעַיְסָה שְׁמָהּ.

לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בְּמִדְבַּר פָּארָן, וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לְהָבִיא פֵּרוֹת וּתְמָרִים מִן הַמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט מַיִם וּמְעַט לֶחֶם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. אָמְרָה לוֹ: אֵין לֶחֶם וְאֵין מָיִם. אָמַר לָהּ: כְּשֶׁיָּבוֹא יִשְׁמָעֵאל בַּעְלֵךְ אִמְרִי לוֹ: בָּא זָקֵן אֶחָד מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִרְאוֹתְךָ וְאָמַר שֶׁסַּף הַבַּיִת אֵינוֹ טוֹב. כְּשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר – וְשִׁלְּחָהּ. וְשָׁלְחָה אִמּוֹ וְלָקְחָה לוֹ אִשָּׁה מִבֵּית אָבִיהָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּשְׁמָהּ פָּטִימָה.

עוֹד לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לִרְעוֹת אֶת הַגְּמַלִּים בַּמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט לֶחֶם וּמְעַט מַיִם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. הוֹצִיאָה וְנָתְנָה לוֹ. עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּנוֹ וְנִתְמַלֵּא בֵיתוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל כָּל טוּב. וּכְשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְיָדַע יִשְׁמָעֵאל שֶׁעַד עַכְשָׁו רַחֲמֵי אָבִיו עָלָיו (פדר“א כט; מדה”ג לבראשית, עמ' 342־341).

דִּרְדּוּר – חבית.

סוֹחֵף – נגרר על האדמה (ומותיר סימנים).

שָׁרוּי – שוכן.

עָיְפָה נָפְשִי – צמאתי.

סַף הַבַּיִת – המפתן (ככינוי לאישה).

וְשִׁלְחָהּ – גירש אותה.

עַד עַכְשָׁו – עדיין.

*

---

עֲקֵדַת יִצְחָק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מד אֲפִלוּ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם מֵאָבִינוּ אַבְרָהָם גַּלְגַּל עֵינוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ; וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד נוֹתֵן לוֹ, אֶלָּא אַף נַפְשׁוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ (ספרי דברים, שיג).

גַּלְגַּל עֵינוֹ – כלומר העין, שהיא עגולה.

*

מה “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם” (בראשית כב, א) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל” (שם כא, ח) – אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶּטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ. אָמַר לְפָנָיו: נַסֵּהוּ! מִיָּד: “וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם”.

“וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ” (שם כב, ב) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּם, עַכְשָׁו עֲמֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

“קַח נָא אֶת בִּנְךָ” – אָמַר לוֹ: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי. – “אֶת יְחִידְךָ” (שם) – זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. – “אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכִי יֵשׁ תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם? שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב. – “אֶת יִצְחָק” (שם). וְכָל כָּך לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

“וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: עַל אֵיזֶה הַר? אָמַר לוֹ: בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה כְּבוֹדִי עוֹמֵד וּמַמְתִּין לְךָ שָׁם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר אַבְרָהָם בְּלִבּוֹ וְאָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֲנִי מוֹדִיעַ לְשָׂרָה – נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה; וְאִם לֹא אוֹדִיעָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ תְּחַנֵּק אֶת עַצְמָהּ. מָה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה: תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנִשְׂמַח הַיּוֹם. אָמְרָה לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמָה טִיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ? אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ? הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת, כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי וְנַעַר זֶה גָּדַל וְלֹא נֶחְנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין הַתִּינוֹקוֹת, אוֹלִיכֶנּוּ לְשָׁם. אָמְרָה לוֹ: קָחֶנּוּ לְשָׁלוֹם.

מִשּׁוּם – בשם.

חֲנַנְתּוֹ… פְּרִי בֶּטֶן – הענקת לו ילד.

סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה – המשתה ביום גמילת יצחק (בראשית כא, ח).

תּוֹר – בן יונה.

כְּלוּם עָשָׂה וגו' – את הסעודה כולה הרי עשה כדי להודות לה' על הולדת בנו.

נוֹצַחַ – מנצח.

עֲמֹד לִי – סייע לי.

בָּרִאשׁוֹנִים – בניסיונות שנתנסה אברהם קודם לעקידה, ראו להלן, קטע מז.

תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם – אזורים נפרדים בנפש האדם, שאפשר לפצל ביניהם את אהבת האב לבניו השונים.

תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ – תתבלבל דעתו של אברהם מדרישה פתאומית וחדה.

דַּעְתָּן קַלָּה – ומתקשות לעמוד בניסיון קשה.

בֶּן שָׁלוֹשׁ – ראו לעיל קטע ה.

נֶחְנַךְ – זכה לחינוך הראוי.

“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (בראשית כב, ג) –

וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר: שֶׁמָּא תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַּנִּיחֶנּוּ, אַשְׁכִּים וְאֵצֵא עַד שֶׁהִיא יְשֵׁנָה; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם.

“וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ” (שם) – אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק וְהוּא בְעַצְמוֹ חָבַשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.

“וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ” (שם) – אֵלּוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר. אָמַר: עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים. נִכְנְסָה תַחֲרוּת בֵּין יִשְׁמָעֵאל וֶאֶלִיעֶזֶר. אָמַר יִשְׁמָעֵאל: עַכְשָׁו מַקְרִיב אַבָּא אֶת יִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה, וַאֲנִי בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַאֲנִי הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר: כְּבָר גֵּרֶשְׁךָ וְשִׁלַּחֲךָ לַמִּדְבָּר; אֲבָל אֲנִי עַבְדּוֹ מְשָׁרֵת בֵּיתוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – וַאֲנִי הַיּוֹרֵשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: לֹא זֶה יוֹרֵשׁ וְלֹא זֶה יוֹרֵשׁ.

“וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ” (שם)– קִדְּמוֹ שָׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִרְאָה לוֹ בִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט, וְנֹאפֶה, וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח נָא אֶת בִּנְךָ”? זָקֵן, אָבַד לִבֶּךְ! בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָחֳטוֹ! אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ: וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד? אָמַר לוֹ: וְיָתַר עַל כֵּן. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ “שׁוֹפֵךְ דָּם אָתָּה”, שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם הָלַךְ הַשָּׂטָן מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵך? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתֶךָ? אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמַד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: אִי עָלוּב בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה! כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ וְכַמָּה תְפִלּוֹת הִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה וְהוֹלֵךְ לִשְׁחָטְךָ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, כָּל הַפַּרְגְּזָיוֹת שֶׁעָשְׂתָה אִמְּךָ, לְיִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא הַבַּיִת יְרֻשָּׁה – וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ? – אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ. חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי! רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ!

כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעַ עַד בִּרְכָּיו, אָמַר לִנְעָרָיו: בּוֹאוּ אַחֲרַי. יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד חֲצִי הַנָּהָר הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בְּחַרְתַּנִי וְנִגְלֵיתָ לִּי וְאָמַרְתָּ לִּי: "אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְּעוֹלָמִי, וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה – וְלֹא עִכַּבְתִּי וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו “בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ” (תהלים סט, ב) – אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרֶיךָ, וְעַל יְדֵי מִי יִתְיַחֵד שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בַּנָּהָר וְיָבַשׁ, וְעָמְדוּ בַּיַּבָּשָׁה.

מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אַךְ כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ – תשוב מדבריה ותתחרט.

יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם – וינסו למנוע את אברהם מן המעשה.

מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה – משנה את דרך העולם ואת מנהג הבריות.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

נִשְׁהֶה – נתעכב בדרך.

אָבַד לִבְּךָ – יצאת מדעתך.

עַל מְנָת כֵּן – אף על פי כן (אעשה כך).

יוֹתֵר מִכֵּן – יותר מכך.

לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ – הקב"ה. אִי – קריאת צער.

נִשְׁתַּטָּה – יצא מדעתו.

הַפַּרְגְּזָיוֹת – בגדי חמודות.

אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ – אינך שם לב לכך.

אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ – גם אם לא כל הדברים חדרו ללבו של יצחק, משהו מהם בכל זאת הותיר בו רושם.

אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ – אל תשים אליו לב.

תָּלָה – נשא.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

בַּדַּאי – שקרן.

“בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו” (בראשית כב, ד) – וְלָמָּה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֻמּו‍ֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין: הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ.

“וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (שם) – וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמָר: אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בְּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל, מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַשְׁכִינָה. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם לְיִצְחָק: רוֹאֶה אַתָּה מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו: רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם? אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: "עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר! מָה הַחֲמוֹר רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּךְ אַתֶּם – “שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר” (בראשית כב, ה). “וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ” (שם שם, ו) – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם שם, ז) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְּיָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּלוּם לְקָרְבָּן, וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְאָמַר: “אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר יִצְחָק: אִם בָּחַר בִּי הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ אֲבָל עַל אִמִּי צַר לִי. וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו” (שם שם, ח): זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט.

“וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם” (שם שם, ט) – שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֲבָנִים, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֵשׁ, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָעֵצִים; אַבְרָהָם דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חַתְנוּת לִבְנוֹ, וְיִצְחָק דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, מַהֵר וַעֲשֵׂה רְצוֹן יוֹצֶרְךָ וְשָׂרְפֵנִי יָפֶה, וְאֵפֶר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ לְאִמִּי וְתַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֵהוּ אִמִּי תֹּאמַר: זֶה בְּנִי שֶׁשְּׁחָטוֹ אָבִיו. אַבָּא, מַה תַּעֲשׂוּ בְּזִקְנוּתְכֶם? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמִּיתָתֵנוּ קְרוֹבָה. מִי שֶׁנִּחֲמָנוּ עַד עַכְשָׁו הוּא יְנַחֲמֵנוּ עַד יוֹם מוֹתֵנוּ.

כְּשֶׁבָּא לְהַקְרִיב אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא! אָסְרֵנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, שֶׁהַנֶפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא, וּכְשֶׁאֶרְאֶה הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עָקְדֵנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בִּי מוּם, – מִיָּד “וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ” (שם). אָמַר לוֹ יִצְחָק לְאַבְרָהָם: אַבָּא! לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת.

“וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ” (שם) – עֵינֵי אַבְרָהָם בְּעֵינֵי יִצְחָק וְעֵינֵי יִצְחָק בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינֵי אַבְרָהָם עַד שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בִּדְמָעוֹת. נָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ, בָּא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָׁלַח יָדוֹ לִטְּלָהּ – פָּעַר פִּיו בִּבְכִיָּה וְגָעָה גְּעִיָה גְדוֹלָה, וְהָיוּ עֵינָיו מְרוֹפְפוֹת וְצוֹפוֹת לַשְּׁכִינָה וְהֵרִים קוֹלוֹ וְאָמָר: “אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?” (תהלים קכא, א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמַּלְאָכִים וּפָתַח אֶת הָרָקִיעַ, וְיִצְחָק נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְחָרַד וְנִזְדַּעְזֵעַ. עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בָּרָקִיעַ וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: רְאוּ, יָחִיד שׁוֹחֵט וְיָחִיד נִשְׁחָט. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁבוּעַת “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!

הֲמָמוֹ – בילבל את דעתו.

עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר – דורש את המילים “עִם החמור” בשינוי ניקוד.

טוֹעֵן צְלוּבוֹ וגו' – נושא את הקורה לתלייתו על כתפו, כדרך הנצלבים בתקופת שלטון רומי.

חַתְנוּת – חתונה.

וְשָׂרְפֵנִי – לאחר השחיטה, כדין קורבן.

הוֹלֵךְ – ציווי: הבֵא (לשרה).

חֲצוּפָה – מורדת ומתקוממת ותאבת חיים.

וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן – אם יזוז יצחק ברגע שהסכין תעבור על צווארו.

מוּם – הפוסל את הקורבן.

תוֹדִיעַ – תבשר (על העקידה).

קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת – גופו כאילו שט בתוך ים דמעות.

רְבִיעִית דָּמוֹ – שיעור איבוד הדם הנדרש בשחיטה כשרה.

גָּעָה – צעק.

מְרוֹפְפוֹת – מעפעפות בעוצמה.

חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה – סתרי הארמונות העליונים שבהם יושבת הפמליה השמימית.

מִיכָאֵל – אחד מהמלאכים.

“וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם” (בראשית כב, יא) – שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּמִי שֶׁצּוֹעֵק מִתּוֹךְ צָרָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? הָפַךְ אַבְרָהָם פָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אָנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כְּשֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְרִיב אֶת בְּנִי הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר לִי, וְאַף עַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ – הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרָקִיעַ וְאֶת הָעֲרָפֶל וְאָמַר לוֹ: “בִּי נִשְׁבַּעְתִּי” (שם שם, טז). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ וְאַף אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֵינִי יוֹרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁאֹמַר כָּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי “וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (שם טו, ה)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לו: לֹא אָמַרְתָּ לִי “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (שם יג, טז)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (שם כא, יב), עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה” (שם כב, ב) – וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִים וְנִכְנָסִים לְצָרָה תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶם עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ עֲפָרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְתִסְלַח לָהֶם וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלָּךְ וַאֲנִי אֹמַר אֶת שֶׁלִּי: עֲתִידִים בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָּן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם מְבַקְּשִׁים שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶם זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק – יְהוּ תוֹקְעִים לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: מַהוּ הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ… מִיָּד “וַיִּשָׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל” (שם שם, יג). רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הֶהָרִים בָּא, שֶׁהָיָה רוֹעֶה שָׁם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מַלְאָךְ הֱבִיאוֹ מִגַּן עֵדֶן וְתַחַת עֵץ הַחַיִּים הָיָה רוֹעֶה, וְשׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִים תַּחְתָּיו, וְהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אַיִל נוֹדֵף בְּכָל הָעוֹלָם. וְאֵימָתַי נִתַּן בַּגַּן? בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה אַבְרָהָם רוֹאֶה אֶת הָאַיִל, נֶאֱחָז בְּאִילָן זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בְּחֹרֶשׁ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בִּסְבַךְ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, כָּךְ עֲתִידִים בָּנֶיךָ נֶאֱחָזִים בַּעֲווֹנוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת, מִבָּבֶל לְמָדַי, מִמָּדַי לְיָוָן, וּמִיָּוָן לֶאֱדוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם? אָמַר לוֹ: וְסוֹפָם לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל זֶה – “וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן” (זכריה ט, יד) (תנחומא בראשית כב־כג; תנחומא בובר בראשית, מו; סנהדרין פט ע“ב; פדר”א כט; ירושלמי תענית ב, ד; ילק“ש לבראשית, קא; מדרש ויושע, בתוך: בית המדרש, א, עמ' 38־37; מדה”ג לבראשית, עמ' 358־355; פס"ר מ, ו).

עֲפָרוֹ צָבוּר – אפר שריפת גופתו אסוף בערימה.

חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ – הסתובב.

בָּא – האיל.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.

נִתָּר – משתחרר (מן האילן או מן הסבך).

מִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת – נענשים בשעבוד למלכויות שונות.

אֱדוֹם – רומי.

*

מו רַ' זְכַרְיָה אָמַר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה רָץ וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סַמָּאֵל עוֹמֵד וּמַשְׂטִינוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנָיו בֵּין הָאִילָנוֹת. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאַיִל? פָּשַׁט אֶת יָדוֹ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הִבִּיט אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה אֶת הָאַיִל, וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ. וְהָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מָה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – וְאִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” (בראשית כב, יב) כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ (פדר“א ל; תנחומא וירא, כג; קה”ר ט, ז).

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – ראו בקטע הקודם.

לְהִתְקָרֵב – להיות מוקרב.

סַמָּאֵל – הוא השטן.

וּמַשְׂטִינוֹ – עומד לשטן לו, מעכבו.

נֶאֱחַז – נתפס.

פָּשַׁט אֶת יָדוֹ – רגלו הקדמית.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

הָלַךָ הַשָּׂטָן – בזמן העקידה.

וְסִדֵּר מַעֲרָכָה – הכין עצים להבערה על המזבח.

עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ – מן האימה שהפיל עליה הסיפור.

*

מז עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם – לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (אבות ה, ג).

נִסְיוֹנוֹת – מבחנים לאמונתו בה', והם, פרט לסיפור העקידה: יציאתו מבית אביו והליכתו לארץ כנען, מלחמתו בארבעת המלכים, גירוש הגר וישמעאל ועוד.

לְהוֹדִיעַ וגו' – להסביר לרבים מדוע זכה אברהם לאהבת ה' אותו.

*

מח “שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כה, י) – אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: שֵׁם וְעֵבֶר הָיוּ מְהַלְּכִין לִפְנֵי מִטָּתוֹ וְרָאוּ גַבָּהּ מֻפְנֶה מָקוֹם לְאָבִינוּ אַבְרָהָם וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּדִיּוֹטְרִין שֶׁלּוֹ (בר"ר סב, ג).

שֵׁם – בנו של נח.

עֵבֶר – נינו של שם.

לִפְנֵי מִטָּתוֹ – של אברהם בעת שהובא לקבורה.

וְרָאוּ גַבָּהּ וגו' – וראו אצלה, ליד שרה, מקום פנוי שיועד לבעלה.

דִּיּוֹטְרִין – מערה (כפולה) לקבורה.

*

---

פְּטִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מט רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מִיָּד נִתְרַפֵּא. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, נְטָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּתְלָאָהּ בְּגַלְגַּל חַמָּה. אָמַר אַבַּיֵּי: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “עָלָה הַיּוֹם – עָלָה הַחוֹלֶה” (בבא בתרא טז ע"ב).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

עָלָה הַיּוֹם וגו' – פתגם שמשמעו: ככל שמתקדם היום (ומתחזקת השמש), כך מתחזק החולה.

*

נ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם עָמְדוּ כָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ! וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאָבַד קְבַרְנֵיטָהּ! (בבא בתרא צא ע“א־ע”ב).

שׁוּרָה – שורת המנחמים את האבלים.

קַבַּרְנִיט – רב החובל.

*

---

יִצְחָק, רִבְקָה וְזַרְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נא “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בראשית כד, טז) – כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיְתָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָה הַבְּרָכָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה – מִיָּד “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בר"ר ס, טז).

עָנָן – המסמל את נוכחות השכינה.

לִרְוָחָה – כדי שיקל לאורחים להיכנס.

בְּרָכָה – שפע.

עִסָּה – בצק.

נַר דָּלוּק – כיוון שלא פסקה הפעילות באוהל.

קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה – חותכת תוך הקפדה שלא תטמא הן את תרומת החלה מן הבצק (במדדבר טו, כ) והן את כיכרות הלחם בכלל.

*

נב “רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי” (בראשית כה, כ) – אָמַר רַ’ יִצְחָק: אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מֵאֲרַם־נַהֲרַיִם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר “מִפַּדַּן אֲרָם”, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר הָאֲרַמִּי – “בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי”, “אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי”? אֶלָּא בָּא לְלַמְּדֶךָ: אָבִיהָ רַמַּאי וְאָחִיהָ רַמַּאי וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִים, וְהַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ שֶׁהִיא יוֹצְאָה מִבֵּינֵיהֶם לְמָה הִיא דוֹמָה? – לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (בר“ר סג, ד; ויק”ר כג, א).

מָה תִּלְמוּד לוֹמַר וגו' – מדוע הפסוק שאנו לומדים (“התלמוד”) חוזר שור ושוב על המילה “ארמי”.

רַמַּאי – והוא מדרש על תיבת “ארמי” בחילוף אותיות.

*

נג “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ” (בראשית כה, כב) – בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת; עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת (בר“ר סג, ו; ילק”ש לבראשית, קי).

מְפַרְכֵּס – מרעיד את גופו.

*

נד "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' " (בראשית כה, כב) – וְכִי בָתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרָשָׁם שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה (בר"ר סג, ו).

שֵׁם – בן נח.

עֵבֶר – נינו של שם. על פי האגדה קיימו שם ועבר בית מדרש ללימוד תורה.

מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן – מבקר את החכם כדי לכבדו.

*

נה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים” (בראשית כה, כז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבּוֹנִית שֶׁהָיוּ גְדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ. כָּךְ כָּל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר. לְאַחַר שְׁלוֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה – זֶה הָיָה הוֹלֵך לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה (בר"ר סג, י).

עִצְבּוֹנִית – שיח דל עלים וקוצני.

חוֹחוֹ – קוץ שלו.

*

נו “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – בָּשָׂר טוֹב לְפִיו, כּוֹס טוֹב לְפִיו. “וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב” (שם) – כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ (בר"ר סג, י).

כּוֹס – יין.

“אֹהֶבֶת” – הפועל הוא בלשון הווה, כאהבה מתמידה ומתגברת עוד ועוד.

*

נז “כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – שַהָיָה צָד אֶת אָבִיו בְּפִיו: אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח? אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַתֶּבֶן? (מד"א לפסוק).

צָד וגו' – כובש את לבו על ידי הצגת יראת שמים מזויפת.

הַמֶּלַח, הַתֶּבֶן – דברים שאין חובה להפריש מהם מעשר.

*

נח “וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף” (בראשית כה, כט) – פַּעַם אַחַת הָלַךְ לָצוּד חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, רָאָה צְבִי רָץ לְפָנָיו – וְרָץ אַחֲרָיו. מְצָאוֹ נִמְרוֹד, אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתָּה צָד בְּיַעַר שֶׁלִּי? בּוֹא וְהִלָּחֵם עִמִּי – וְנָתַן לוֹ זְמַן. בָּא עֵשָׂו וְנִתְיָעֵץ עִם יַעֲקֹב. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא תּוּכַל לוֹ, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ שֶׁיְסִירֵם מֵעָלָיו וְתִלָּחֵם עִמּוֹ. וְכֵן עָשָׂה. וּכְשֶׁפָּשַׁט נִמְרוֹד אֶת הַבְּגָדִים בָּא עֵשָׂו וּלְבָשָׁם בְּמִרְמָה וְקָם וְהָרַג אֶת נִמְרוֹד, וּלְפִיכָךְ הָיָה עֵשָׂו עָיֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (ירמיה ד, לא) (פדר"א כד; ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 157).

נִמְרוֹד – נינו של נח, שהתפרסם כ“גיבור בארץ” (בראשית י ח).

נָתַן לוֹ זְמַן – קבעו מועד למלחמה.

בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן – מעשה ידי הקב"ה (בראשית ג, כא), שעל פי האגדה עברו מדור לדור והעניקו ללובשיהם כוח אדיר.

*

נט “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא” (בראשית כה, ל) – אָמַר רַ' זֵירָא: פָּעַר פִּיו אוֹתוֹ רָשָׁע כְּגָמָל. אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה תְהֵא מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ.

“וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ” (שם שם, לד) – הִכְנִיס עִמּוֹ כַּת שֶׁל פָּרִיצִים. אָמְרוּ: נֹאכַל שֶׁלּוֹ וְנִשְׂחַק עָלָיו (בר"ר סג, יב; שם שם, יד; תנחומא פינחס, יג).

גָּמָל – האכלת הגמל קרויה הלעטה (שבת כד, ג).

מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ – דוחס עוד ועוד לתוך הגרון.

פָּרִיצִים – אנשים הוללים וחטאים.

*

ס “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וְיִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: זֶה אָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. דָּבָר אַחֵר: לְאָדָם גָּדוֹל שֶׁהָיְתָה לוֹ טְרַקְלִין נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וְהָיוּ שְׁכֵנִים שׂוֹרְפִין קַשׁ וָתֶבֶן וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּעַד הַחַלּוֹן. הָלַךְ וְסָתַם אֶת הַחַלּוֹן. כָּךְ נְשֵׁי עֵשָׂו עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְיִצְחָק רוֹאֶה וּמֵצֵר – מִיָּד כָּהוּ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר: “מֵרְאֹת” – מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה,שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָשְׁרוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו (בר“ר סה, י; ילק”ש לבראשית, קיד).

מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ – כדי שלא יראה ברעה שעשה עשיו.

לְאָדָם – משל לאדם.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

נְשֵׁי עֵשָׂו – בראשית כו לד.

מֵצֵר – מצטער.

מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה – בגלל מה שראה בשעת העקידה.

רְשׁוּמוֹת – השאירו רושם.

*

---

בִּרְכַּת יִצְחָק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סא “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ” (בראשית כז, א) – הִגִּיעַ לֵיל פֶּסַח, קָרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ אוֹמֵר בּוֹ הַלֵּל; הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים – עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְעַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי אֲבָרֶכְךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו” (משלי כג, ו). הָלַךְ עֵשָׂו לְהָבִיא וְנִתְעַכֵּב שָׁם. אָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתְּחוּ בּוֹ, הַלַּיְלָה הַזֶּה עֶלְיוֹנִים אוֹמְרִים שִׁירָה – עֲשֵׂה מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, וְעַד שֶׁיְהֵא בְעוֹלָמוֹ יְבָרֶכְךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים (פדר"א לא).

הַלֵּל – מזמורי תהלים המשבחים את הקב"ה.

עַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי – כל עוד אני חי.

אוֹצְרוֹת טְלָלִים – עם סיום עונת הגשמים מתחילה בפסח עונת ירידת הטל.

“תִּלְחַם” – מילה הנדרשת מלשון לחם.

עֶלְיוֹנִים – מלאכים.

*

סב “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ. וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיָה לָהּ בֵּן נַנָּס, וְהָיְתָה קוֹרְאָה אוֹתוֹ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס. אָמְרָה: בְּנִי מַקְרוֹאַלַפְרוֹס וְאֵין אַתֶּם מַכְתִּיבִין אוֹתוֹ! אָמְרוּ: אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – בְּעֵינֵינוּ הוּא נַנָּס שֶׁבְּנַנָּסִים. כָּךְ אָבִיו קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל – “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל”. אִמּוֹ קוֹרֵאת אוֹתוֹ גָדוֹל – “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל” (שם שם, טו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָדוֹל, בְּעֵינַי הוּא קָטָן – “הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה ב) (בר"ר סה, יא).

לְמְדִינָה – משל למדינה.

מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ – מגייסת לצבא אנשים בעלי כוח רב.

מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – גבוה ומהיר.

הִנֵּה קָטֹן וגו' – הדברים נאמרו אל אדום, אומה מצאצאי עשיו.

*

סג “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים” (בראשית כז, ד) – אָמַר לוֹ: בַּתְּחִלָה הָיִיתִי נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה וְעַכְשָׁו אֵינִי נֶהֱנֶה אֶלָּא מִן הַטָּעַם. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: “בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו” (קהלת ה, י) – מִכָּאן לְסוּמִין שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה סַל רֵיק וְרָעֵב לְמִי שֶׁרוֹאֶה סַל מָלֵא וְשָׂבֵעַ (בר"ר סה, יג).

אָמַר לוֹ – יצחק העיוור לבנו.

סוּמִין… שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים – עיוורים אינם יכולים להגיע לשובע מוחלט.

אֵינוֹ דּוֹמֶה וגו' – עצם ראיית הסל הריק או המלא מרעיבה את האדם או משביעה אותו.

*

סד “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי” (בראשית כז, יג) – אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָדָם שֶׁחָטָא לֹא אִמּוֹ נִתְקַלְּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (שם ג, יז), אַף אַתָּה “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”. אָמַר רַ' יִצְחָק: עָלַי לִכָּנֵס וְלוֹמַר לְאָבִיךָ: יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. “וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ” (שם כז, יד) – אָנוּס וְכָפוּף וּבוֹכֶה (בר"ר סה, טו).

אָדָם – הראשון (שנברא מן האדמה).

עָלַי לִכָּנֵס וגו' – רבקה מודה כי היא האשמה בעניין, שכן היתה צריכה להודיע ליצחק מי מבניו רשע ומי צדיק.

אָנוּס וגו' – יעקב מילא את צו אמו שלא ברצונו, בעל כורחו.

*

סה “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנַי” (בראשית כז, כ) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְעוֹרֵב שֶׁהֵבִיא אֵשׁ לְקִנּוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”, אָמַר יִצְחָק: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה מַזְכִּיר, – אֵין זֶה עֵשָׂו, אֶלָּא יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב: “גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי” (שם שם, כא) – נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְשַׁעֲוָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל (בר"ר סה, יט).

שָהַבִיא אַש וגו' – והנמשל: יעקב גרם נזק לעצמו על ידי הזכרת שמו של הקב"ה.

נִשְׁפְּכוּ מַיִם – שתן, מתוך פחד שמא יכירהו אביו.

רָפֶה – חלש, רך.

זִמֵּן – שלח.

*

סו “וַיֶחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה” (בראשית כז, לג) – מָה נֶאֱמַר לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ” (שם שם, ל) – זֶה יָצָא וְזֶה נִכְנַס. כֵּיצַד? אֶלָּא מִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה אֵינוֹ רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בַּחֲשֵׁכָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בַּחֲשֵׁכָה רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה. עֵשָׂו בָּא מִן הַשּׁוּק וְלֹא רָאָה לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַבַּיִת, אֲבָל יַעֲקֹב רָאָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְנִטְמַן אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו יָצָא יַעֲקֹב. כָּךְ שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא עֵשָׂו וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד עַד שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָם וּמַבְרִיחָם. וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים: וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ” (שם שם, לא). “יָקֻם אָבִי” – הָיָה גוֹזֵר עָלָיו; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא “נָא” בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה (שם שם, יט) – שְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וְעַנְוְתָנוּת; וְאוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר יִצְחָק אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב נִכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן, רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' " (שם שם, כז), וְהִתְחִיל לְבָרְכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנּוֹם, לְפִיכָךְ – “וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה” (שם שם, לג), וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנּוֹם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ, “מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד” (שם)? – לָמָּה שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נִצַּדְתָּ (תנחומא תולדות, יא).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – לפני הפסוק שאנו עוסקים בו.

נִטְמַן – הסתתר.

שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת – חישב את הזמן.

מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת – מעביר את זמנו.

בְּזָדוֹן – בלשון גסה.

שְׁלָשְׁתָּן – כל שלוש המילים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

מַסִּיק – מבעיר אש לחממו.

שְׁתֵּי פְּעָמִים – דורש את הכפילות “צד ציד” כאומרת כי הצייד הוא שניצוד (בידי השטן).

*

---

יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּיצִיאָתוֹ מִבְּאֵר־שָׁבַע

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סז “וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע” (בראשית כח, י) – יְצִיאַת הַצַּדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶׁם. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר – הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ.

“וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (שם) – כְּשֶׁהִגִּיעַ יַעֲקֹב לְחָרָן, אָמַר: אֶפְשַׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כְּשֶׁנָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר – קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ; מִיָּד “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם” (בראשית כח, יא). כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? – מִיָּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ.

“כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ” (שם) – כִּבָּה הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹּא בְעוֹנָתָהּ, בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כַּבּוּ הַנֵּרוֹת, כַּבּוּ הַפְּנָסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה.

“וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם” (שם) – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; זוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ – נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו” (בראשית כח, יח). “וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים” (שם שם, יב) – הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

“וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה עַל בְּנוֹ.

אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַּעֲרִיסָה, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה מֵינִקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו, וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה “וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו (בר“ר סח, ו־יא; שם סט, ג; חולין צא ע”ב; ילק"ש לבראשית, קיט).

עוֹשָׂה רֹשֶׁם – הכול מרגישים בה (ולכן סיפרה התורה מהיכן יצא).

פָּנָה – הסתלק.

מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי – בית אל, כמסופר על אברהם (בראשית יב, ח).

קָפְצָה לו הָאָרֶץ – בדרך נס התקצרה דרכו.

“וַיִפְגָע” – דורש תיבה זו במשמעות של תפילה (ירמיה ז, טז) לקב"ה המכונה “המקום”.

יִפָּטֶר – יעזוב וילך לדרכו.

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

בְּעוֹנָתָהּ – בזמנה, אלא מוקדם יותר (והיא דרשה על “כי בא” מלשון “כבה”). כְּמִין מַרְזֵב – במעגל (כמרזב המקיף את הגג), לשם הגנה.

נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת – ונעשו לאבן אחת.

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ששיעבדו את עם ישראל (עד לתקופת המדרש): בבל, מדי, יוון ואדום (רומא).

עוֹלִים וְיוֹרְדִים – ורמז לו שגם מלכות רומי סופה לרדת.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

שָׁחָה – התכופפה.

*

סח “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ” (בראשית כח, יג) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לוֹמַר, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו. רַ' שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָה כְּפִנְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “מִתַּחַת רֹאשְׁךָ שֶׁלְךָ הוּא” (חולין צא ע“ב; בר”ר סט, ד),

נוֹחָה לִכָּבֵשׁ – קל יהיה לכבוש אותה.

מִשּׁוּם – בשם.

פִּנְקָס – מעין ספר ובו דפים רבים הכרוכים יחד.

*

סט “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו” (בראשית כט, א) – אָמַר רַ' אַחָא: “חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא” (משלי יד, ל), כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו.

“וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ” (בראשית כט, ו) – הֲשָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם לְבֵינוֹ? “וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם” (שם), וְאִם לְפַטְפֵּט אַתָּה מְבַקֵּשׁ – “וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן” (שם). זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁהַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן” (בראשית כט, י) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל” (שם שם, יא) – כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת, חוּץ מִשָּׁלוֹש: נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה – “וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ” (שמואל א י, א); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים – “וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שמות ד, כז); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת – “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ” (רות א, יד). רַ' תַּנְחוּמָא אָמַר: אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.

“וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט, יא) – לָמָּה בָּכָה? – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה, מָה כָּתוּב בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים” (שם כד, י) – וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָּכָה? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלּוּ לָאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ: מָה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה? שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁאַנְשֵׁי מִזְרָח גְּדוּרִים מִן הָעֶרְוָה.

“וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן… וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ” (שם כט, יג) – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר פְּסוּל הַבַּיִת הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים”, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה אֲפִלוּ אַפְסְתֵיקִיתוֹ – “וַיְחַבֶּק לוֹ” (שם), אָמַר: דֵּינָרִין הֵם וְהֵם בַּחֲגוֹרָתוֹ; וְכֵיוָן שֶׁלֹא מָצָא כְּלוּם – “וַיְנַשֶּׁק לוֹ” (שם), אָמַר: שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵן וְהֵן בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי טָעוּן? לֹא בָאתִי טָעוּן אֶלָּא דְּבָרִים – “וַיְסַפֵּר לְלָבָן” (שם). “וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” (בראשית כט, יד) – אָמַר לוֹ: מֶלֶךְ הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹתְךָ עָלַי, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אֶצְלְךָ כְּלוּם “אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” – כְּעֶצֶם זוֹ אֲנִי מְחַלֵּק לְךָ.

“וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם” (שם שם, טו) – אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ? לֹא בָּאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת.

“וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת” (שם שם, טז) – כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים, זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים, מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת, מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים, מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים, מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת (בר"ר ע, ח־טו).

“חַיֵּי בְשָׂרִים” – דורש “בשרים” מלשון בשורה טובה, הנותנת חיים לשומעיה וממריצה אותם לעשייה.

בְּשׂוֹרָה טוֹבָה – מה שהובטח ליעקב בבית אל (בראשית כח).

אִם לְפַטְפֵּט וגו' – מתשובתם הקצרה של הרועים (“שלום”) לומד המדרש שלא היה רצונם להאריך במילים.

הַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים – שדרכן לפטפט.

מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית – בקלות ובלא טרחה.

תִּפְלוּת – מעשה בלתי ראוי, פריצות.

גְּדֻלָּה – של מי שמועלה לגדולה (כגון נשיקת שמואל לשאול עם המלכתו).

פְּרָקִים – פגישות לאחר פרידה ארוכה (כגון פגישת משה ואהרן עם שובו של משה למצרים).

פְּרִישׁוּת – בשעת פרידה סופית.

קְרֵבוּת – פגישה של קרובי משפחה.

שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ – בת דודו.

דְּבַר עֵרְוָה – התנהגות פרוצה.

גָדְרוּ עַצְמָן –התרחקו.

אַנְשֵׁי מִזְרָח – תושבי בבל וסביבותיה.

פְּסוּל הַבַּיִת – עבד, מן המעמד הפחות ביותר.

אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – יעקב.

אַפְסְתֵיקִיתוֹ – תרמיל לנשיאת מזון.

כְּעֶצֶם זוֹ – לבן מודיע ליעקב שלא ייהנה ממנו אלא כמי שזורקים לו עצם לאכילה.

שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת – רחל ולאה.

קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת – קורות המחזיקות את הבית כולו, ודורש “בנות” מלשון בניין.

אַלּוּפִים – מנהיגים, כגון יהודה מלאה ויוסף מרחל.

מְלָכִים – דויד מלאה, שאול מרחל.

הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת – דויד מלאה ושמשון, בן שבט דן, מצאצאי בלהה שפחת רחל.

נְבִיאִים – כגון משה מלאה ואליהו מרחל.

שׁוֹפְטִים – כגון עתניאל בן קנז מלאה ואהוד בן גרא מרחל.

מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת – משה מלאה ויהושע בן נון מרחל.

*

ע “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת” (בראשית כט, יז) – רַב אָמַר: רַכּוֹת מַמָּשׁ, וְלֹא גְנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן – גְּדוֹלָה לְגָדוֹל וּקְטַנָּה לְקָטָן. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת: גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד” (שם כה, כז), אִישׁ רַע הוּא, מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת; קָטָן מַה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (שם). וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בבא בתרא קכג ע"א).

רַכּוֹת מַמָּשׁ – מרוב דמעות.

מְשָׁאֶלֶת – שואלת (את העוברים והשבים).

מְלַסְטֵם – שודד.

“אִישׁ תָּם” – תמים.

*

עא אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” (בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָה בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ.

וּמָה צְּנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא” (שם כט, יב) – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – “עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל” (שמואל ב כב, כז). מָסַר לָהּ סִימָנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (בראשית כט, כה) – מִכְּלָל, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִמָּנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה (בבא בתרא קכג ע“א; מגילה יג ע”ב).

רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה וגו' – ראוי היה שבנו הבכור של יעקב ייוולד מרחל.

תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – שהרי פעמים רבות אחרי “ואלה תולדות” נזכר הבן הבכור דווקא (כגון רות ד, יח).

בְּרַחֲמִים – בבקשת רחמים, בתפילה.

הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ – ומעמד הבכורה שב אל צאצאי רחל (דברי הימים א ה, ב: “והבכורה ליוסף”).

אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת – יודע לרמות כמותו.

עִם נָבָר וגו' – ואין פסול לנהוג עם נבר (נבל) או עיקש בדרך שהם נוהגים.

סִימָנִים – סימן מוסכם על שניהם בלבד, כדי שזהות (בחשכת הלילה) שאכן רחל מובאת ליעקב.

כְּשֶׁהַגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה – רחל.

תִּכָּלֵם – תתבייש ברבים כשתתגלה זהותה.

מִכְּלָל – האם אפשר ללמוד מכך.

עַד אוֹתָהּ שָׁעָה – עד שעלה אור היום.

*

עב “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה” (בראשית כט, יח) – בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַנְשֵׁי מְקוֹמְךָ רַמָּאִים, לְפִיכָךְ אֲנִי מְבָרֵר עֲסָקַי עִמָּךְ: “אֶעֱבָדְךָ… בְּרָחֵל" – בְּרָחֵל וְלֹא בְּלֵאָה, “בִּתְּךָ” – שֶׁלֹּא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשׁוּק וּשְׁמָהּ רָחֵל, “הַקְּטַנָּה” – שֶׁלֹּא תַחֲלִיף שְׁמוֹתָן זוֹ בְּזוֹ.

“וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלֶיו” (שם שם, כג) – אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן אֶת הָרָשָׁע בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים אֵין אַתָּה מוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

“וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה” (שם שם, כב) – כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה רְצוֹנְךָ? אָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים אֲנִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ וְאֶתֵּן לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁהוּא אוֹהֵב הַרְבֵּה אֶת רָחֵל, וְיַעֲשֶׂה אֶצְלְכֶם שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה כִּרְצוֹנֶךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם מְפַרְסֵם אוֹתִי. נָתְנוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא בָּהֶם יַיִן וְשֶׁמֶן וּבָשָׂר. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ “לָבָן הָאֲרַמִּי”, שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ. כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מְשַׂמְּחִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ אָמַר יַעֲקֹב לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה גָמַלְתָּ חֶסֶד בִּזְכוּתְךָ, גַּם אָנוּ נִגְמֹל חֶסֶד עִמְּךָ. הָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאָמְרוּ: הָא לַיָּא, הָא לַיָּא! לָעֶרֶב בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְכִבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאָנוּ פְּרוּצִים כְּמוֹתְכֶם? – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה קוֹרֵא לָהּ “רָחֵל” וְהִיא עוֹנָה לוֹ, בַּבֹּקֶר – “וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (שם שם, כה). אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאִית בַּת רַמָּאי! וְלֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָךְ “רָחֵל” בַּלַּיְלָה וְאַתְּ עוֹנָה לִי? אָמְרָה לוֹ: "יֵשׁ סוֹפֵר שֶׁאֵין לוֹ תַלְמִידִים? לֹא כָּךְ הָיָה קוֹרֵא לְךָ אָבִיךָ “עֵשָׂו” וְאַתָּה עוֹנֶה לוֹ? (בר“ר ע, יז־יט; ילק”ש לבראשית, קכה).

מְבָרֵר עֲסָקַי – מבאר את העניין מפורשות.

חֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים – שולחן שעליו הנגר עושה את מלאכתו, ופירוש הביטוי: אין מה לעשות כנגד הרמאי.

נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם – מסורת אגדית היא שעם הגעת יעקב לחרן החלה הבאר לשפוע מים בלא הפסק.

מַשְׁכּוֹנוֹת – ערבונות.

מְפַרְסֵם אוֹתִי – מגלה את התוכנית.

שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ – ומכר את ערבונותיהם במקום להחזירם להם.

זוֹ מָה הִיא – שאלת יעקב לפשר השמחה הגדולה הנמשכת גם בלילה.

הָא לַיָּא – לכאורה קריאות שמחה בארמית (ופירושן: “זו לאן?”), ולמעשה ביקשו לרמוז ליעקב שבלאה מדובר.

פְּרוּצִים – חסרי בושה בעניינים שבינו לבינה (ומקיימים יחסי אישות באור).

סוֹפֵר – מורה.

אָבִיךָ – בשעה שהתחזה יעקב לעשיו ולקח את בכורתו (בראשית כז).

*

עג “וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה” (בראשית כט, לא) – שֶׁהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי הַיָּם הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְּרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס הָיוּ סוֹנְטוֹת בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת – וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת; אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.

רַב חָנִין בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר רַ' יִצְחָק אָמָר: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמְּתָה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמָר: לְאֵם שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ? (בר"ר עא, ב).

סוֹנְטִין – מעליבים, מדברים בגנות.

מְפָרְשֵׁי הַיָּם – ימאים בספינותיהם.

מְהַלְּכֵי דְּרָכִים – נוודים ביבשה.

הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס – נשים שעובדות ליד נול האריגה בשעה שהן יושבות בחפירות ובבורות.

סִתְרָהּ –תוכה.

מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ – כשאביהן החליף ביניהן.

נָתַן דַּעְתּוֹ – התכוון, רצה.

פְּקָדָהּ וגו' – זכר אותה והעניק לה צאצאים.

*

עד אָמַר רַ' חִנָּנָא בַּר יִצְחָק: קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים. קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת מִנַּיִן? “וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בראשית לא, לו) – אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא מַכּוֹת אוֹ פְּצָעִים הָיוּ שָׁם? לֹא, אֶלָּא דִּבְרֵי פִּיּוּסִים, יַעֲקֹב מְפַיֵּס אֶת חָמִיו: “כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵּיתֶךָ” (שם שם, לז) – אָמַר רַ’ סִימוֹן: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, חָתָן שֶׁדָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד, אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד? בְּרַם כָּאן "מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי” – אֲפִלּוּ מַחַט, אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא לֹא מָצָאתָ.

וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים מִנַּיִן? – מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי” (שמואל א כ, א) – מַזְכִּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּפִיּוּסוֹ; בְּרַם כָּאן “כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בר"ר עד, י).

קַפְּדָנוּתָם וגו' – כעסם ולשונם הקשה של האבות עדיפים על פני דברי הריצוי והפיוס של הדורות שבאו אחריהם.

“וַיִּחַר” – עניין כעס וזעם.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

לֵהָנוֹת – לקחת לצורך עצמו.

צִנּוֹרָא – וו קטן, סיכה.

מַזְכּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים וגו' – דויד המדבר עם יונתן

בלשון רכה מזכיר הריגה (“מבקש את נפשי”), ואילו יעקב הזועם מדבר על רדיפה בלבד (“דלקת”).

*

---

יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְהַמַּלְאָכִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עה “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם” (בראשית לב, ג) – מַהוּ “מַחֲנָיִם”? שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם הָיוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ וּמְלַוִּים אוֹתוֹ; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחוּץ לָאָרֶץ נִסְתַּלְקוּ, וְיָרְדוּ אֲחֵרִים וְנִתְלַוּוּ לוֹ; כֵּיוָן שֶׁחָזַר מִן לָבָן הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲקֹב בָּא – יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לְהִתְלַוּוֹת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים” (שם, שם ב) – הִתְחִילוּ שְׁתֵּי מַחֲנוֹת עוֹמְדוֹת אֵצֶל יַעֲקֹב – וּמֵהֶן שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ. (תנחומא וישלח, ג).

“מַחֲנָיִם” – דורש את צורת הזוגי של שם המקום כמדבר בשני מחנות, קבוצות, של מלאכים.

שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ – אל עשיו (בראשית לב, ד).

*

עו “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו” (בראשית לב, ד) – אָמַר רַ' יְהוֹנָתָן: כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְרַצּוֹת מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכָּם וְטַכְסִיסֵיהֶם – יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו וְיִלְמַד הֵימֶנָּה טַכְסִיסֵי פִיּוּסִים וְרִצּוּיִם (לק"ט לפסוק).

טַכְסִיסֵיהֶם – כללי ההתנהגות הראויה כלפיהם.

יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו – וילמד מסיפורנו כיצד פעל יעקב כדי לפייס ולרצות את אחיו.

*

עז “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב” (בראשית לב, ד־ה) – אָמַר לו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: “מַעְיָן נִרְפָּשׁ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע” (משלי כה, כו) – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע. וּכְמַעְיָן נִרְפָּס וּכְמָקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' הוּנָא פָּתַח: “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ” (משלי כו, יז). – שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: מָשָׁל לְאַרְכִילִיסְטֵיס שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. עָבַר אֶחָד וְהִתְחִיל מְעִירוֹ, אָמַר לוֹ: קוּם לְךָ, שֶׁרָעָה מְצוּיָה כָּאן. קָם וְהִתְחִיל מְקַפְּחוֹ. אָמַר לוֹ: נֵעוֹר הָרָע. אָמַר לוֹ: יָשֵׁן הָיִיתִי וְעוֹרַרְתַּנִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתַח: “מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ” (ירמיה יג, כא) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?! (בר"ר עה, ב־ג).

לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וגו' – דברי תוכחה וביקורת ליעקב (המסמל את עם ישראל). עשיו (המסמל במחשבת חז"ל את רומי) היה הולך לתומו לארצו, ומדוע זה הפנית אליך את תשומת לבו?

פָּתַח – את דרשתו על סיפור יעקב ועשיו בעזרת פסוק מספר משלי.

“מַעְיָן נִרְפָּשׁ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי צדיק שנכנע לרשע, כמוהו כמעיין שמימיו מתמלאים ברפש (לכלוך) ומקור מימיו מושחת, אף שבדרך כלל לא כך צריך לקרות.

מֵמִיט עַצְמוֹ – מיוזמתו.

“מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב” וגו' – מי שמתערב בריב שלא שייך לו, כמוהו כמי שמתגרה בכלב תוקפני בלא כל סיבה.

אַרְכִילִיסְטֵיס – ראש השודדים.

הִתְחִיל מְקַפְּחוֹ – תקף (ראש השודדים) את מי שהעירו.

וְאַתְּ לִמַּדְתְּ וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי יעקב המליך עליו את עשיו (עשאו “אלוף”) ואף השווה עצמו לעבד.

*

עח בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” (בראשית לב, ה) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ וְקָרָאתָ לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים; חַיֶּיךָ, אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנָיו שְׁמוֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלְךּ מֶלֶךְ לִבְנֵי ישְׂרָאֵל” (שם לו, לא) (בר"ר עה, יא).

שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים – במהלך סיפור פגישת יעקב ועשיו (בראשית לב־לג).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה, וראו עוד בקטע הקודם.

*

עט “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (בראשית לב, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' אֶלְעַאי: לֹא הִיא יִרְאָה וְלֹא הִיא צָרָה? אֶלָּא "וַיִּירָא” שֶׁלֹּא יַהֲרֹג, “וַיֵּצֶר לוֹ” – שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. אָמַר: אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי – הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו – אֲנִי הוֹרְגוֹ (בר"ר עו, ב).

לֹא הִיא יִרְאָה וגו' – האין פירוש שתי המילים (“ויירא”, “ויצר”) אחד?

אֲנִי הוֹרְגוֹ – ויעקב חשש גם מאפשרות זו של שפיכות דמים.

*

פ “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים” (בראשית לב, ד) – שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב שְׁנֵי מַחֲנוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים? שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן” (תהלים סח, יח) וְנִדְמוּ לַחֲיָלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶם לְבוּשֵׁי בַּרְזֶל וּמֵהֶם רוֹכְבֵי סוּסִים וּמֵהֶם יוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת. פָּגַע עֵשָׂו בְּלוֹבְשֵׁי בַּרְזֶל, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּרוֹכְבֵי סוּסִים, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּיוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) (בר"ר עה, י).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ראו בקטע עה.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

שִׁנְאָן – מלאך.

קְרוֹנוֹת – מרכבות.

*

פא “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתּוֹת כִּתּוֹת וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת וְהָיוּ פּוֹגְעִים בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו, וְאוֹמְרִים לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל עֵשָׂו”, וְהֵם אוֹמְרִים: “הַכּוּ, הַכּוּ! תְּנוּ לָהֶם“!, “מִשֶּׁל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם”!, “מִשֶׁל בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם!”. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב אָנוּ” – אָמְרוּ: “הַנִּיחוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּנוּ הֵם”. בַּבֹּקֶר אָמַר לוֹ עֵשָׂו: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?” אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: אָמְרוּ לְךָ כְּלוּם? אָמַר לוֹ: מְרֻצָּץ אֲנִי עַל יָדָם. אָמַר יַעֲקֹב: “לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי” (שם).” וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב" (בראשית לג, ט) – מַכּוֹת. “אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ” (שם) (בר"ר עח, יא; תנחומא וישלח, ג)..

פּוֹגְעִים – פוגשים.

תְּנוּ לָהֶם – הַכו אותם.

מְרֻצָץ – מוכה ורצוץ.

*

פב “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים” (בראשית לג, י) – הִזְכִּיר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ: דּוֹמֶה טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה כְּטַעַם אוֹתוֹ תַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: “יוֹדֵעַ הוּא אֶת הַמֶּלֶךְ” – נִתְיָרֵא וְלֹא הֲרָגוֹ. אַף כָּךְ יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים”, אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע: הִגִּיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָבוֹד זֶה – שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ (בר“ר עה, י; סוטה מא ע”ב).

לְיָרְאוֹ – להפחידו, שלא יפגע בו.

זִמֵּן – הזמין.

הִכִּיר וגו' – האורח חש בכוונת המארח.

תַּבְשִׁיל זֶה – שהם אוכלים.

הִגִּיעוֹ – הביאוֹ, העלה אותו.

*

פג “וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ” (בראשית לב, כה) – יֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָאֵל הָיָה. אָמַר לוֹ מִיכָאֵל: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי אֶחָד מִן הַשָֹׂרִים הָרִאשׁוֹנִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לִי – וְאַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֵשָׂו?

אָמַר רַ' טַרְפוֹן: לֹא הָיְתָה לוֹ רְשׁוּת לְמִיכָאֵל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ יַעֲקֹב רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר” (שם שם, כז). אָמַר לוֹ: וְכִי גַנָּב אוֹ קֻבְיוּסְטוֹס אַתָּה, שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשַּׁחַר? בָּאוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לוֹ: מִיכָאֵל, עֲלֵה, “עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ” (שיר השירים ב, יב)! לוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר נִמְצָא הַשִּׁיר בָּטֵל, הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְיַעֲקֹב. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שַׁלַּח אוֹתִי, שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּעֲרָבוֹת בִּשְׁבִיל עִכּוּב הַשִּׁיר. אָמַר לוֹ: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי” (בראשית לב, כז) – אָמַר לוֹ: "וְכִי אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב, הַשַּׁמָּשׁ אוֹ הַבֵּן? אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ וְאַתָּה הַבֵּן, וְאַתָּה צָרִיךְ לְבִרְכָתִי? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. מִיָּד אָמַר לוֹ: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל” (שם שם, כט). אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, יְלִיד אִשָּׁה, שֶׁנִּכְנַסְתָּ בְּפָלָטִין שֶׁל מַעְלָה וְנִצַּלְתָּ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וּמִיכָאֵל מִתְאַבְּקִים, רָצָה כַּת שֶׁל מִיכָאֵל לְסַכְּנוֹ; אֶלָּא שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ” (שם שם, כו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁעָשִׂיתָ כֹּהֵן שֶׁלִּי בַּעַל מוּם? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא אֲנִי כּוֹהֲנְךָ! אָמַר לוֹ: אַתָּה כּוֹהֲנִי בָּרָקִיעַ וְהוּא כּוֹהֲנִי בָּאָרֶץ. מִיָּד קָרָא מִיכָאֵל לִרְפָאֵל, אָמַר לוֹ: חֲבֵרִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד עִמִּי בַּצָּרָה, שֶׁאַתָּה מְמֻנֶּה עַל הָרְפוּאוֹת – יָרַד וּרְפָאוֹ (ילק"ש לבראשית, קלב).

מִיכָאֵל – אחד המלאכים, מראשוני השרים בעולם של מעלה.

קֻבְיוּסְטוּס – מהמר המשַחק בקובייה, שגנבים ומהמרים פועלים בלילה וחוששים מאור היום.

שִׁיר – שירת המלאכים היומית ברקיע, שזמנה קבוע ואין לעכב אותה.

עֲרָבוֹת – אחד מן הרקיעים שבו שוכנים מלאכים.

שַׁמָּשׁ – משרת, עבד.

פָּלָטִין – ארמון.

לְסַכְּנוֹ – לפגוע ביעקב.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש.

בַּעַל מוּם – שהחל יעקב צולע בשל פגיעת המלאך בכף ירכו, וכוהן בעל מום פסול לעבודה.

*

פד “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ” (בראשית לג, יד) – אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁנְּהֵא שֻׁתָּפִים עִמְּךָ בְּעוֹלָמְךָ? אָמַר לוֹ: “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ”. אָמַר לוֹ: וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא מִדֻּכָּסַי וּמִן אִפַּרְכַי וּמִן אִסְטְרָטֵלֵיטַי? אָמַר לוֹ: “וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי” (שם) – לְהוֹנִי, לְהוֹנִי אֲנִי מְהַלֵּךְ, בְּפָנִים כְּרוּכוֹת אֲנִי מְהַלֵּךְ.

“עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (שם) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו; אֶפְשָר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הוּא בָּא אֶצְלוֹ? – לֶעָתִיד לָבוֹא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו” (עובדיה כא) (בר"ר עח, יד).

אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה וגו' – עשיו מציע ליעקב לחלוק עמו את העולם הבא, שהוא עולמו של יעקב, כתמורה לשיתוף ביניהם גם בעולם הזה, חלקו של עשיו.

“יַעֲבָר נָא” וגו' – יעקב (המסמל את עם ישראל) מניח לעשיו (המסמל את רומי) ליהנות לבדו מן העולם הזה ולא לחלוק עמו את השכר לעולם הבא.

דֻּכָּסַי, אִפַּרְכַי, אִסְטְרָטֵלֵיטַי – שרים, ראשי מחוזות ושרי צבא (במערכת השלטון הרומי).

לְהוֹנִי – לאִטי, בניחותא.

כְּרוּכוֹת – מכוסות, בהתעלמות מן הסובב אותו.

חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא – עברנו על כל המסופר בתורה.

אֲמְתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ – אדם דובר אמת ומטעה את עשיו.

לֶעָתִיד לָבוֹא – באחרית הימים.

*

פה “וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר” (בראשית לג, יח) – נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם. אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתָּן (בר"ר עט, ו).

נִכְנַס – יעקב אל מקום חנייתו בצד שכם.

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם – סמוך לשקיעה, כשפני הרקיע מאדימים.

תְּחוּמִין – תחום שבת שממנו, על פי ההלכה, אין לצאת.

קֹדֶם שֶׁנִּתָּן – בסיני.

*

---

חֲלֻקַּת יַעֲקֹב וְעֵשָׂו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פו כְּשֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בִּמְעֵי אִמָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: עֵשָׂו אָחִי, שְׁנֵי בָּנִים אֲנַחְנוּ לְאָבִינוּ, וּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יֵשׁ לְפָנֵינוּ: הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ כֵּן. רְצוֹנְךָ, טֹל אַתָּה הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַבָּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל עֵשָׂו בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיַעֲקֹב נָטַל בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַבָּא.

וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב מִבֵּית לָבָן וְרָאָה עֵשָׂו שֶׁיֵּשׁ לְיַעֲקֹב נָשִׁים וּבָנִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְהֵמוֹת וְכֶסֶף וְזָהָב – מִיָּד אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָחִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי, שֶׁתִּטֹּל אַתָּה הָעוֹלָם הַבָּא וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַזֶּה – וּמִנַּיִן לְךָ כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה: נָשִׁים וּבָנִים וּמָמוֹן וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? לָמָּה אַתָּה מִשְׁתַּמֵּש וְנֶהֱנֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: זֶה מְעַט הָרְכוּשׁ שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְפִי הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶאֱמִיד עֵשָׂו בְּדַעְתּוֹ וְאָמָר: וּמָה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לְיַעֲקֹב חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא חֶלְקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (סא"ז, יט).

מַשָּׂא וּמַתָּן – מסחר וקניית רכוש.

הֶאֱמִיד בְּדַעְתּוֹ – שיער, העריך.

*

---

מִיתַת רִבְקָה וּקְבוּרַת רָחֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פז כְשֶׁמֵּתָה רִבְקָה אָמְרוּ: מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְפַדַּן אֲרָם. יֵצֵא עֵשָׂו הָרָשָׁע לְפָנֶיהָ – יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע זֶה! מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ לֹא פִּרְסֵם הַכָּתוּב אֶת מִיתָתָהּ (תנחומא כי תצא, ד; פס"ר יב, ד).

מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? – מי ילווה אותה לקוברה?

עֵינָיו כֵּהוֹת – כְּבַד ראייה, עיוור.

הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה – שלא יראו האנשים את מסע ההלוויה שרק עשיו נוכח בו.

לֹא פִּרְסֵם וגו' – ומיתת רבקה אכן לא נזכרת בתורה.

*

“וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה” (בראשית לה, יט) – מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת? אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ” (ירמיה לא, יד) (בר"ר פב, י).

שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם – בדרכם לגלות בבל, לאחר חורבן הבית.

*

---

בֵּית יַעֲקֹב וּבֵית עֵשָׂו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פח “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב” (בראשית לז, א) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו…” (שם לו, לא־מ). אָמַר רַ' חוֹנְיָה: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶם. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פִּתְחוֹ פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדּוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים נִכְנָסוֹת לַמְּדִינָה. אָמַר: אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ? וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם” (עובדיה יח) (בר“ר פד, ה; ילק”ש לעובדיה, תקמט; תנחומא וישב, א).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק שלפני פסוקנו.

אָמַר רַ' חוֹנְיָה – ויסביר המדרש מדוע ישב יעקב בסמוך למלכי עשיו ואלופיו.

כַּת – קבוצה.

יָשַׁב בֵּינֵיהֶם – ועל כן לא רדפו אחריו.

פְּלַטְיָא – רחוב גדול.

זֶהָבִי – צורף זהב.

גֵּץ – ניצוץ אש.

*

---

יוֹסֵף וְאֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פט “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וְהוּא נַעַר” (בראשית לז, ב) – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת: מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ.

“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ” (שם שם, ג) – שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ.

“וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” (שם) – “פַּסִּים” שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יָד.

“וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם… וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו… הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאָחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה” (בראשית לז, ה־י) – אֲנִי וְאַחֶיךָ נִיחָא, שֶׁמָּא, אֲנִי וְאִמְּךָ? וַהֲלֹא אִמְּךָ כְּבָר מֵתָה! וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ.

“וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (שם שם, יא) – נָטַל קֻלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזוֹ שָׁעָה וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים – שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר לוֹ: “הִנֵּנִי” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין: יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאַחֶיךָ שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר לִי: “הִנֵּנִי!” (בר"ר פד, ז־יג).

מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו – לייפות את מראיהן.

מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ – הולך תוך הרמת עקב ובגנדור.

מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ –מתעסק בתסרוקתו.

זִיו אִיקוֹנִין – יפי דמותו (והוא מדרש על “בן זקונים”, שהרי בנימין היה הצעיר בבני יעקב).

פַּס יָדוֹ – כף היד, שהיו שרוולי הכותונת ארוכים.

דַקָּה וְקַלָּה – שהיתה עשויה מבד עדין והיה אפשר לקפלה בכף היד.

נִיחָא – מתקבל על הדעת, אפשרי.

מַגִּיעִים לְבִלְהָה – מכווָנים לבלהה.

קֻלְמוּס – קנֶה לכתיבה.

לִגַּע – להגיע, להתרחש.

מֵעָיו מִתְחַתְּכִין – נפשו כאבה עליו מצער ומחרטה.

*

צ “וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחוֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ” (בראשית לז, יח) – אָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו” (שם שם, כג) – בְּקִלּוּס הָיָה בָּא. “וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם” (שם שם, כד) – מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.

“וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים” (שם שם, כח) – אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ רַחֲמִים – וְלֹא נִתְמַלְּאוּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ” (שם מב, כא) (בר"ר פד, יד־טז; שם צא, ח).

נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים – ויפגעו בו בעודנו “מרחוק”.

בְּקִלּוּס – בשבח ובפנים יפות.

אֶפְשָׁר – וכי יכול להיות.

מִתְחַבֵּט – נופל ארצה ומתחנן.

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כאשר האחים נזכרים במכירת יוסף בשעה שעמדו לפניו במצרים.

*

צא ‏ רַ' טַרְפוֹן וּזְקֵנִים הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּצִלּוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ בְּיַבְנֶה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” (בראשית לז, כה)? – לְהוֹדִיעַ זְכוּתָם שֶׁל צַדִּיקִים כַּמָּה מְסַיַּעְתָּם, שֶׁאִלּוּ יָרַד הַיָּדִיד הָאָהוּב הַזֶּה עִם הָעַרְבִיִּים לֹא הָיוּ מְמִיתִים אוֹתוֹ מֵרֵיחַ גְּמַלִּים וְעִטְרָן? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים וְכָל רֵיחָנִין טוֹבִים, שֶׁלֹא יָמוּת מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן (מכילתא דר“י בשלח, ויהי, ה; ילק”ש לשמות, רלד).

שׁוֹבָךְ – שובך יונים.

“נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” – סוגי בשמים.

מְסַיַּעְתָּם – עוזרת להם.

הַיָּדִיד הָאָהוּב – יוסף.

עַרְבִיִּים – סוחרים המביאים מצרכים מחצי האי ערב.

עִטְרָן – זפת.

זִמֵּן – הכין בעבורו.

*

---

יְרִידַת יְהוּדָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב ‏ “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח, א) – יְרִידָה הִיא לוֹ, שֶׁנָּשָׂא גוֹיָה. “וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי” (שם) – יְהוּדָה, שֶׁהָיָה הַגָּדוֹל בְּבֵית אָבִיו, נָטַל כְּנַעֲנִית. אָמַר רַ' יִצְחָק: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת בּוֹ בִּירִידָתוֹ: “עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” (מיכה א, טו).

“וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי” (בראשית לח, ב) – חֲכָמִים אוֹמְרִים: מָשָׁל לְכֶלֶב שֶׁעָבַר עַל נְבֵלָה, הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא אֲכָלָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אֲרִי וְאָכַל מִמֶּנָּה. הִתְחִילוּ הַכֹּל מְרַנְּנִין וְאוֹמְרִין: מַה שֶׁפָּסַל הַכֶּלֶב אָכַל הָאֲרִי. כָּךְ עֵשָׂו פָּסַל בְּנוֹת כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן” (שם כח, ח); בָּא יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה לָקַח מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֶהָ” (שם לח, ב).

דָּבָר אַחֵר: “וַיֵּרֶד יְהוּדָה” – הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” (מלאכי ב, יא) – “בָּגְדָה יְהוּדָה”, שֶׁאָמַר לְאָבִיו “הַכֶּר נָא” (בראשית לז, לב), “וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” – בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף; “כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה'” (מלאכי ב, יא) – יְהוּדָה נַעֲשָׂה חֻלִּין, שֶׁיָּרַד מֵאֶחָיו וּמִבֵּית אָבִיו, “וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר” (שם) – שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה כְּנַעֲנִית. וּמָה עָנְשׁוֹ? “יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה” (מלאכי ב, יב) – וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן (בראשית מו, יב) (מדה“ג לבראשית, עמ' 644־642; בר”ר פה, א; תנחומא בובר וישב, ט).

יְרִידָה הִיא לוֹ – מבחינה דתית־מוסרית.

נָטַל – נשא (לאישה).

צוֹוַחַת בּוֹ – קוראת עליו את הפסוק.

“כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” – הוא יהודה, המכובד שבבנים.

מְרַנְּנִין – לועגים.

שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה – “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

“הַכֶּר נָא” – כשהביא לפניו את כתונת יוסף הטבולה בדם.

נַעֲשָׂה חֻלִּין – ואיבד את קדושתו.

“עֵר וְאוֹנָן” – בניו של יהודה שמתו בצעירותם.

*

צג ‏ “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם” (ישעיה נה, ח) – אֵין מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַחְשְׁבוֹת בָּשָׂר וָדָם. כֵּיצַד? הַשְּׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִים בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק – בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה” (שם סו, ז) – קֹדֶם שֶׁלֹּא נוֹלַד הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד הַגּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן (בר“ר פה, א; מדה”ג לבראשית, עמ' 644־642).

הַשְּׁבָטִים – אחי יוסף.

בַּעֲבוֹדָתוֹ – בבית פוטיפר אדונו (בראשית לט).

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – באבלו על יוסף.

בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – סיפור יהודה מסתיים בלידת פרץ, שדויד המלך הוא מצאצאיו (רות ד, יח־כב).

הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן – פרעה, מלך מצרים.

*

---

יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה” (בראשית לט, א) – אַל תִּקְרֵי “הוּרַד”, אֶלָּא “הוֹרִיד” אֶת אָבִיו וְהַשְּׁבָטִים לְמִצְרַיִם. אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְפָרָה שֶׁמְּבַקְשִׁין לִתֵּן עֹל בְּצַוָּארָהּ, וְהִיא מוֹנַעַת צַוָּארָה מִן הָעֹל. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת בְּנָהּ מֵאַחֲרֶיהָ וּמָשְׁכוּ אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁמְּבַקְּשִׁין בּוֹ לַחֲרֹשׁ, וְהָיָה הָעֵגֶל גּוֹעֶה. שָׁמְעָה הַפָּרָה בְּנָהּ גּוֹעֶה וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּעַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ, בִּשְׁבִיל בְּנָהּ; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם גְּזֵרַת “יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם” (שם טו, יג) וְהֵבִיא עֲלִילָה לְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר (תנחומא וישב, ד; ילק"ש לבראשית, קמה).

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא.

שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

עֹל – הקשור למחרשה.

שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ – שלא מרצונה.

גְּזֵרַת “יָדֹעַ תֵּדַע” וגו' – מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים על גורל צאצאיו במצרים.

וְהֵבִיא עֲלִילָה – גילגל (את האירועים).

וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר – קיימו את הבטחתו של הקב"ה לאברהם.

*

צה “וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים” (בראשית לט, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: עֶבֶד קוֹנֶה וּבֶן אָמָה מוֹכֵר וּבֶן חוֹרִין עֶבֶד לִשְׁנֵיהֶם (בר"ר פו, ג).

עֶבֶד קוֹנֶה – פוטיפר היה עבדו של פרעה.

וּבֶן אָמָה מוֹכֵר – הישמעאלים, צאצאיו של ישמעאל בן הגר, שהיתה שפחתו של אברהם.

וּבֶן חוֹרִין – יוסף.

*

צו “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ” (בראשית לט, ג) – הָיָה מוֹזֵג לְרַבּוֹ יֵין קוֹנְדִּיטוֹן וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה מָזַגְתָּ לִּי? הוּא אוֹמֵר: קוֹנְדִּיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִנְתּוֹן אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה פְּסִנְתּוֹן. אוֹמֵר לוֹ: מְבֻשָּׁל אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמַּיִם, וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ כָּל הַמַּפְתְּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת (שם שם, ח). כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ – הָטֵלִיס, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב. מִיָּד “וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף” (שם שם, ז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ וּמְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, אָמַר: לִי נָאֶה, לִי יָאֶה, גִּבּוֹר נָאֶה אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: אִם אַתָּה גִּבּוֹר, אִם אַתָּה נָאֶה – הֲרֵי דֹּב לְפָנֶיךָ, עֲמֹד קַפְּחֵהוּ (תנחומא וישב, ח; בר"ר פז, ג־ד).

רַבּוֹ – אדונו.

קוֹנְדִּיטוֹן, פְּסִנְתּוֹן, מְבֻשָּׁל – סוגים שונים של יין: מתוק, חריף ומחומם.

לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם – סמך עליו ולא בדק במעשיו.

מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ – מתייפה ומתפנק.

הִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי – הביא אותי, בזכות מצבי הטוב, לשכוח את בית אבי.

הָטֵלִיס – יושב בטל.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לְגִבּוֹר וגו' – משל לגיבור (לפרטים ראו לעיל קטע פט).

קַפְּחֵהוּ – גבור עליו, נצח אותו.

*

צז יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ, וְהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּדְבָרִים. וְהָיְתָה מַחֲלֶפֶת שָׁלוֹש חֲלִיפוֹת בְּגָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם: כֵּלִים שֶׁלָּבְשָׁה בְּשַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה אוֹתָם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּבַחֲצִי הַיּוֹם לֹא לָבְשָׁה בֵּין הָעַרְבַּיִם. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו בָּהּ.

פַּעַם אַחַת נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִיּוֹת וּבָאוּ לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מָה עָשְׂתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר? נָטְלָה אֶתְרוֹגִים וְנָתְנָה לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְנָתְנָה סַכִּין לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְקָרְאָה לְיוֹסֵף וְהֶעֱמִידַתּוּ לִפְנֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלוֹת בְּיָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ חוֹתְכוֹת אֶת יְדֵיהֶן. אָמְרָה לָהֶן: וּמָה אַתֶּן בְּשָׁעָה אַחַת כָּךְ, – אֲנִי, שֶׁבְּכָל שָׁעָה רוֹאָה אוֹתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים – וְהוּא עָמַד בְּיִצְרוֹ (תנחומא וישב, ה).

בְּכָל חֻמּוֹ – במלוא היצר של גיל הבחרות.

מְשַׁדַּלְתּוֹ – מפתה אותו.

כֵּלִים – בגדים.

וְנָתְנָה סַכִּין – כדי לקלף את האתרוג ולאוכלו.

עָמַד בְּיִצְרוֹ – התגבר על הפיתוי.

*

צח מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה! הוֹצִיא לְפָנֶיהָ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְהִתְחִיל קוֹרֵא לְפָנֶיהָ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר. אָמַר לָהּ: מָה אֵלּוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶם, לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב, זֶה שֶׁהוּא קָטָן וּבִרְשׁוּת עַצְמוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר פז, ו).

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ – ראו בקטע הקודם.

עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה – ונס מאשת פוטיפר.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה – בראשית לה, כב, על ראובן ששכב את בלהה פילגש אביו.

מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר – בראשית לח, על יהודה ששכב עם תמר כלתו.

בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם – בסמוך ליעקב אביהם, ומוראו עליהם.

לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב – אלא גילה את חטאם.

זֶה – יוסף. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שלוּ היה עושה מעשה, התורה לא היתה מכסה עליו.

*

---

יוֹסֵף לִפְנֵי פַּרְעֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צט “וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה” (בראשית מא, ח) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: פּוֹתְרִין הָיוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָם נִכְנָס בְּאָזְנָיו: “שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד, “שֶׁבַע פָּרוֹת הָרָעוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר; וְכֵן אָמְרוּ: “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע מַלְכֻיּוֹת אַתָּה מְכַבֵּשׁ, “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרָעוֹת” – שֶׁבַע אִפַּרְכְיוֹת מוֹרְדוֹת בְּךָ.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יוֹסֵף בָּאַחֲרוֹנָה וְיִטֹּל גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם יָבוֹא יוֹסֵף תְּחִלָּה וְיִפְתֹּר הַחֲלוֹם, אֵין זֶה שִׁבְחוֹ; יְכוֹלִים הַחַרְטֻמִּים שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ לְפַרְעֹה: אִלּוּ שָׁאַלְתָּ אוֹתָנוּ כְּבָר פָּתַרְנוּ אוֹתוֹ לְךָ; אֶלָּא הִמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁנִּתְיַגְּעוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – וְאַחַר כָּךְ בָּא יוֹסֵף וְהֶחֱזִירָהּ (בר"ר פט, ו).

פּוֹתְרִין הָיוּ וגו' – חכמי מצרים והחרטומים הציעו פתרונות לחלום, אך אלה לא נתקבלו על דעתו של פרעה.

אִפַּרְכְיוֹת – מחוזות.

בָּאַחֲרוֹנָה – לאחר כישלונותיהם של החרטומים.

הוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – הביאו (את פרעה) לכלל ייאוש.

*

ק אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן; בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: “וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלו בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מד), אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף – תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם: גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֶבְדְּקֶנּוּ. בַּלַּיְלָה בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמֵּד אֶת יוֹסֵף שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בַּבֹּקֶר, כָּל לָשׁוֹן שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְדַבֵּר עִמּוֹ הֵשִׁיב לוֹ. לְסוֹף הִתְחִיל יוֹסֵף מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – לֹא יָדַע פַּרְעֹה מָה הוּא סָח. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לַמְּדֵנִי לָשׁוֹן זוֹ. לִמְּדוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה. נִשְׁבַּע לוֹ. וּכְשֶׁאָמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה: “אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי” (שם, נ, ה) – אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לֵךְ וּשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם כֵּן, אֶשְׁאַל גַּם עַל אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְךָ; וְעַל כָּרְחוֹ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֲךָ (שם שם, ו) (סוטה לו ע"ב).

אִצְטַגְנִינָיו – הרואים בכוכבים, יועצי המלך.

שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ – שקנה אותו אדונו.

גִּנּוּנֵי מַלְכוּת – דרכי התנהגות מלכותיות.

יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – כמצופה מאדם אציל.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מֵסִיחַ – מדבר.

שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה – שיש שפה שפרעה אינו יודע.

לֵךְ וּשְׁאַל וגו' – מְצא מישהו שישחרר אותך מן החובה למלא את השבועה.

וְעַל כָּרְחוֹ – שלא ברצונו.

*

קא “וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מו) – כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לַשּׁוּק הָיָה רוֹאֶה אֶת הָעַמִּים עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת, חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מְדַבְּרִים אִישׁ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם מְדַבְּרִים; וּכְשֶׁהָיָה רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וְעוֹבֵר בְּכָל גְּבוּל מִצְרַיִם הָיוּ בָּנוֹת מִצְרִיּוֹת צוֹעֲדוֹת עַל הַחוֹמָה וּמַשְׁלִיכוֹת עָלָיו טַבְּעוֹת זָהָב – אוּלַי יִסְתַּכֵּל בָּהֶן וּבִיפִי תָּאֳרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף… בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (שם מט, כב) (פדר"א לח).

כִּתּוֹת – קבוצות.

וְהָיָה יוֹדֵעַ וגו' – ראו בקטע הקודם.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ודורש את הפסוק, שהוא ברכת יעקב ליוסף, כמדבר בבנות הצועדות על החומה (= שור, בארמית) ובידן תכשיטי זהב (= צעדים; ישעיה ג, כ), וראו גם בקטע הבא.

*

קב “בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (בראשית מט, כב) – אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יוֹסֵף לִמְלֹךְ עַל מִצְרַיִם הָיוּ בְּנוֹת מְלָכִים מְצִיצוֹת עָלָיו דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּין וְהָיוּ מַשְׁלִיכוֹת עָלָיו שֵׁרִים וְקָטֵלִין וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְלֶה עֵינָיו וְיַבִּיט בָּהֶן, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה מַבִּיט בָּהֶן (בר"ר צח, יח).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ראו בקטע הקודם.

שֵׁרִים וְקָטֵלִין – צמידים ושרשראות.

יִתְלֶה –ירים.

*

---

אֲחֵי יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קג “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם: בָּנַי, גִּבּוֹרִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, נָאִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, אַל תִּכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ כֻּלְּכֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה (בר"ר צא, ו; תנחומא מקץ, ח).

“תִּתְרָאוּ” – דורש את המילה כאילו פירושה: תֵירָאו.

שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה – בשל קנאת בני אדם ביופיים ובגבורתם.

*

קד “וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף” (בראשית מב, ג) – הָיָה רָאוּי לַמִּקְרָא לוֹמַר: וַיֵּרְדוּ בְנֵי יַעֲקֹב", מַהוּ “אֲחֵי יוֹסֵף”? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה וּמְכָרוּהוּ, וְלִבְסוֹף נִתְחָרְטוּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחֲזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו? וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת לְהַחֲזִירוֹ.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִים לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל. מָה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל – כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקֵיכֶם. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִּתְקֵיהֶם לִפְנֵי יוֹסֵף, זֶה קוֹרֵא “רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב” וְזֶה קוֹרֵא “שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב”, וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד. וְנָתַן שְׁמוֹתָם לַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר, אָמַר לוֹ: רְאֵה, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ לִקַּח אֹכֶל תְּפֹס אוֹתָם וְשַׁגְּרֵם לְפָנַי. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּאוּ. נָטַל יוֹסֵף גִּבּוֹרִים וְשִׁגֵּר לְבַקְּשָׁם בַּשּׁוּק וְנָתַן סִימָנִים עֲלֵיהֶם, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, יוֹצְאִים מִשּׁוּק זֶה לְשׁוּק זֶה, מִמָּבוֹי זֶה לְמָבוֹי זֶה. וּמָה טִיבָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמְרוּ: אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹּאַר, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. תְּפָשׂוּם וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.

לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה – כשמכרוהו, לא התנהגו אליו כדרך שאח מתנהג עם אֶחָיו.

נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת – הסכימו פה אחד.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ – לפי הוראתו של יעקב (ראו בקטע הקודם).

חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת – סִגרו את כל המחסנים.

סִימָנִים – כדי לזהותם.

מָבוֹי – חצר.

מָה טִיבָם – מה עניינם. קֻבָּה – בית זונות, והושם שם בשל יופיו.

*

“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם… וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ” (בראשית מב, ז־ח) – אָמְרוּ חֲכָמִים: הוּא שֶׁהִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו”, "וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ” – שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ בַּחֲתִימַת זָקָן.

“וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת” (שם שם, ז) – נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, מְרַגְּלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: “כֵּנִים אֲנַחְנוּ”. אָמַר לָהֶם: וְאִם כֵּנִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם כֻּלְכֶם בְּפֶתַח אֶחָד? אָמְרוּ לוֹ: כָּך צִוָּנוּ אַבָּא: “אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד”. אָמַר לָהֶם: בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מָה טִיבְכֶם? לֹא הֲיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן? אָמְרוּ לוֹ: אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם: אֵיזוֹ אֲבֵדָה? אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הֵם? הִקִּישׁ בַּגָּבִיעַ, אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁמָם. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ” (שם שם, יג). אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם? אָמְרוּ לוֹ: “הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (שם). אָמַר לָהֶם: “אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם” (בראשית מב, כ); לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: זֶה יְהֵא חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם. וְלָמָּה אָסַר אֶת שִׁמְעוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר; וְעוֹד, פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי? אָמְרוּ לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵּיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מָה שֶׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָם גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה לְבֵית הָאֲסוּרִים וּתְנוּ כְּבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח עֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם. וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶּן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אַתָּה. מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּה אֶת שִׁמְעוֹן מַכָּה אַחָת וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הִיא, זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כָּךְ נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.

הִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן – עזב אותם כשזקנם כבר צמח.

נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי – התנהג כמי שאינו יהודי ועוסק בניחוש בעזרת גביע.

מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן – עין הרע (וראו בקטע הקודם).

שְׁכֶם – כמסופר בבראשית לד.

חָבוּשׁ – כלוא.

דְּחָפוֹ לַבּוֹר – כשמכרוהו (בראשית לז).

פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי וגו' – הפריד אותו מלוי כדי שלא יתייעצו זה עם זה מה לעשות ביוסף.

לִסְטִים – שודדים.

אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא – מכה המאפיינת אנשים ממשפחת יעקב.

*

הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם: הֵיכָן שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ תְּפָשׂוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁנָּבִיא אָחִינוּ הַקָּטָן. אָמַר לָהֶם: “אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ” (בראשית מב, לו). “וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ” (שם שם, לז) – אָמַר לוֹ: בְּכוֹר שׁוֹטֶה! וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָם בָּנַי? אָמַר לָהֶם יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל” (שם מג, ב) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אַבָּא! אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפּוֹס אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר: מִי עָרֵב בּוֹ? אָמַר לוֹ: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ” (שם שם, ט). מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם (בר“ר צא, ו־ז; ילק”ש לבראשית, קמח; תנחומא מקץ, ח; שם ויגש, ד).

עַד שֶתִּכְלֶה הַפַּת – עד שייגמר האוכל בבית, ויבין יעקב שאין ברירה אלא לשוב למצרים.

סָפֵק – אולי.

מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ וגו' – מוטב לפעול על פי האפשרות הבטוחה מאשר לפי זו המסופקת.

*

קה “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים” (בראשית מג, יד) – מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּ“אֵל שַׁדַּי”? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו: עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ; בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן – הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת; לְאַחַר שֶׁיָּצָא – רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ; נִמְלַט מִמֶּנּוּ – בָּא עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; יָצָא מֵעֵשָׂו – בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה; יָצָא מִצָּרַת דִּינָה – בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. וְאַחַר כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא – בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן וְצָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּ“אֵל שַׁדַּי”: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ “דַּי” – יֹאמַר לְיִסּוּרַי “דַּי”.

הֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ” (שם שם, כט) – שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמּוֹ. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?” (שם). אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעוּדָה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמַעֲרִים וּמַקִּישׁ וּמֵרִיחַ בַּגָּבִיעַ וְאָמַר: יְהוּדָה, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ; רְאוּבֵן, שֶׁהוּא בְּכוֹר, יֵשֵׁב שֵׁנִי לוֹ, וְכֵן כֻּלָּם. נִשְׁתַּיֵּר בִּנְיָמִין, אָמַר: אֲנִי אֵין לִי אֵם וּבִנְיָמִין אֵין לוֹ אֵם, כְּשֶׁיְלָדַתּוּ אִמּוֹ מֵתָה; אֲנִי הָיָה לִי אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנִּי וְאַף הוּא הָיָה לוֹ אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁבִיל זֶה יָבוֹא וְיִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ” (בראשית מג, לג). “וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת” (שם שם, לד) – הֵבִיא מָנוֹת בַּסְּעוּדָה, נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלּוֹ. נָטַל יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין; נָטְלָה אָסְנַת מָנָה שֶׁלָּהּ וּנְתָנַתָּה לְבִנְיָמִין; נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מָנוֹת שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּן לְבִנְיָמִין; נִמְצְאוּ בְּיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָם חָמֵשׁ יָדוֹת” (שם) (תנחומא ויגש, ד; תנחומא בובר מקץ, יב; בר"ר צב, ה).

אֵל שַׁדַּי – אחד משמותיו של הקב"ה, הנזכר לעיתים נדירות במקרא.

אוֹתוֹ דּוֹרוֹן – הן המתנות שנתן יעקב לעשיו (בראשית לב).

צָרַת דִּינָה – שנאנסה בשכם.

צָרַת רָחֵל – אשתו, שמתה בצעירותה.

צָרַת שִׁמְעוֹן – שנאסר במצרים.

צָרַת בִּנְיָמִין – שהיה צריך לרדת למצרים.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – בשעת בריאת העולם היה היקום מתפשט והולך, עד שעצר אותו האל באמירת “די”.

דְּיוֹקָנָהּ – צורתה.

לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ – להושיב את בנימין לידו.

מַעֲרִים – מעמיד פנים.

וְכֵן כֻּלָם – בדרך זו הושיב את כל האחים, פרט לבנימין.

יִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי – יֵשב לידי.

“מַשְׂאֹת” – מנות.

אָסְנַת – אשת יוסף.

*

קו “וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן” (בראשית מד, יב) – הָיוּ אֶחָיו עוֹמְדִים וּמְחַבְּטִים לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: “גַּנָּב בְּנָהּ שֶׁל גַּנֶּבֶת, בִּיַּשְׁתָּנוּ! בֶּן אִמְּךָ אַתָּה, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ”. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְדִיד ה'… חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב) (תנחומא מקץ, י).

מְחַבְּטִים – חובטים.

גַּנֶּבֶת – רחל, שגנבה את התרפים מבית אביה (בראשית לא).

אוֹתָן הַמַּכּוֹת – שספג על לא עוול בכפו.

שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה וגו' – זה בית המקדש שהוקם בגבול נחלות בנימין ויהודה.

*

---

 יֹוסֵף מִתְוַדֵּעַ אֶל אֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” (בראשית מד, יח) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יְהוּדָה וְיוֹסֵף מִתְוַכְּחִים זֶה עִם זֶה אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת זֶה לָזֶה: בּוֹאוּ, נֵרֵד לְמַטָּה וְנִרְאֶה שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים זֶה עִם זֶה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שׁוֹר מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֲרִי, וְעַכְשָׁו שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים וְעוֹמְדִים.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף אֶת בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו: “הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִי עָבֶד” (שם שם, יז) – מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם, וּבִקְּשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַלֵּוִי: אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס – נִתְמַלְּאוּ אַף הֵם חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף סִימָנָיו שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהוּא כּוֹעֵס – מִיָּד נִזְדַּעְזַע, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי. וּמָה הֵם סִימָנִים שֶׁהָיוּ בּוֹ בִּיהוּדָה? עֵינוֹ שֶׁל יָמִין זוֹלֶגֶת דָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לָבוּשׁ, וְנִימָא אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה כּוֹעֵס הָיְתָה קוֹרַעַת כֻּלָּם וְיוֹצֵאת. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲלֶה חֲמָתוֹ הָיָה מְמַלֵּא אֲפֻנְדָּתוֹ אֲפוּנִים שֶׁל נְחֹשֶׁת וְנוֹטֵל מֵהֶם וְנוֹתְנָם לְתוֹךְ פִּיו וּמְסַכְסֵךְ בְּשִׁנָּיו וַחֲמָתוֹ עוֹלָה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

שׁוֹר – יוסף (דברים לג, יז).

אֲרִי – יהודה (בראשית מט, ט).

פַּרְסָה – כארבעה ק"מ.

בִּקְּשָה – עמדה.

שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים – שריון.

נִימָא – שערה.

אֲפֻנְדָּתוֹ – חגורת עור שסביב מותניו.

מְסַכְסֵךְ – גורס, טוחן.

*

“אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו” (בראשית מד, יט) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ. מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, כְּלוּם שָׁאַלְתָּ לְאֶחָד מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַלְתָּ לָנוּ? שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא? אַף עַל פִּי כֵן לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: יְהוּדָה! לָמָּה אַתָּה דַּבְּרָן מִכָּל אַחֶיךָ. וַאֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: כֻּלָּם חוּץ לְזִקָּה הֵם עוֹמְדִים וַאֲנִי מֵעַי קוֹמְטִים עָלַי כְּחֶבֶל. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לוֹ: “טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (שם לז, לג) – וְהוּא לֹא חָטָא לְךָ; אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ – אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: “כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי” (שם מד, לד)?

אָמַר לוֹ יוֹסֵף: בּוֹא וְנִתְוַכַּח שְׁנֵינוּ, אֱמֹר מִלֶּיךָ וּסְדֹר דִּינְךָ. מִיָּד אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי: לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים יֵשׁ בְּמִצְרַיִם. קָפַץ וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: שְׁנֵים עָשָׂר. אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו: אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶם שְׁלוֹשָׁה וּטְלוּ כָּל אֶחָד אֶחָד וְלֹא נַשְׁאִיר בָּהֶם אִישׁ. אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: יְהוּדָה, מִצְרַיִם אֵינָהּ כִּשְׁכֶם, אִם אַתָּה מַחֲרִיב מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – “וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק” (שם מה, א).

“וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי” (שם) – לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף; שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִים חָזַר יְהוּדָה וְאָמַר לְיוֹסֵף: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בְּחַיֵּי פַּרְעֹה הָרָשָׁע וַאֲנִי נִשְׁבָּע בְּחַיֵּי אָבִי הַצַּדִּיק, אִם אֲנִי מוֹצִיא חַרְבִּי מִנַּרְתִּיקָהּ אֲמַלֵּא כָּל מִצְרַיִם הֲרוּגִים. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תּוֹצִיא חֶרֶב מִנַּרְתִּיקָהּ אֲנִי כּוֹרְכָהּ עַל צַוָּארְךָ. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אִם אֶפְתַּח אֶת פִּי אֶבְלַע אוֹתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תִּפְתַּח פִּיךָ אֲנִי סוֹתְמוֹ בָּאֶבֶן. אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מָה נֹאמַר לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, אֱמֹר לוֹ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: דִּין שֶׁקֶר אַתָּה דָּן אוֹתָנוּ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: שֶׁקֶר לְשַׁקְרָנִים – אֵין לְךָ דִּין שֶׁקֶר כִּמְכִירַת אֲחִיכֶם. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם דּוֹלֶקֶת בְּלִבִּי. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אֵשׁ שֶׁל תָּמָר כַּלָּתְךָ הִיא, וַאֲנִי אֲכַבֶּנָּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, וְהָיָה מַכְנִיס עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן אָבָק. אָמַר יְהוּדָה: עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא וַאֲצַבַּע כָּל שְׁוָקִים שֶׁבְּמִצְרַיִם בַּדָּם. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: צַבָּעִים הֲיִיתֶם מִיְּמֵיכֶם, שֶׁצִּבַּעְתֶּם כְּתֹנֶת אֲחִיכֶם בְּדָם וַאֲמַרְתֶּם לַאֲבִיכֶם “טָרֹף טֹרַף”.

בַּעֲלִילָה – בתואנת שווא.

רוֹאֶה בַגָּבִיעַ – ראו קטע קד.

חוּץ לְזִקָּה וגו' – שלא מוטלת עליהם ההתחייבות (להחזיר את בנימין לאביו).

קוֹמְטִים – מתפתלים.

הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי – כשנופל הדלי לבאר, נופל עמו החבל הקשור אליו, והוא פתגם שמשמעו: אובדן אחד גורר אחריו אובדן אחר.

תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – שכל העולם ניזון מן האוכל שנצבר במצרים.

לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף – הסתכן.

אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת – אין איש יודע על כך.

אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם – זעמו גדול כזעם בני יעקב כשהחריבו את שכם (בראשית לד).

אֵשׁ תָּמָר – האש שבה ביקש יהודה לשרוף את כלתו (בראשית לח), ויוסף מקניט אותו בהזכרת אש זו.

עֲשָׁשִׁיוֹת – חתיכות גדולות.

מִיְּמֵיכֶם – מאז ומתמיד.

*

וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם, אָמַר בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם, שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו, אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי! יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ! וְהָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לְאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִים לְכָאן וּלְכָאן? “אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם” (בראשית מה, ד)! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם נֵס וְחָזְרָה נִשְׁמָתָם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם” (שם שם, יב) – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲנִי מְדַבֵּר. וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וְעַכְשָׁו הָיָה עוֹמֵד כְּנֶגְדָּם בַּחֲתִימַת זָקָן.

כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וּפִזְּרָם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוַח יְהוּדָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפְלוּ כָּל חוֹמוֹת שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְהִפִּילוּ כָּל הַחַיּוֹת, וְנָפַל יוֹסֵף מִכִּסְּאוֹ, וְיָרַד פַּרְעֹה מִכִּסְּאוֹ, וְכָל הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי יוֹסֵף נֶהֶפְכוּ פְנֵיהֶם לְאַחֲרֵיהֶם וְנָפְלוּ שִׁנֵּיהֶם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, אָמַר לָהֶם: “גְּשׁוּ נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ” (שם שם, ד). וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו (תנחומא ויגש, ג־ה; תנחומא בובר ויגש, ה־ח; בר“ר צג, ז; ילק”שו לבראשית, קנ־קנא).

חֲתִימַת זָקָן – זקן שצימח על פניו, צמיחת הזקן.

הַחַיּוֹת – הנשים ההרות.

בּוּשָׁה – על מכירתו.

*

---

יְרִידַת יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה” (הושע יא, ד) (שבת פט ע"ב).

בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל – כי ירידתו למצרים היא תחילת תקופת העינוי שנאמרה לאברהם, “גר יהיה זרעך… ועבדום ועינו אותם” (בראשית טו, יג).

זְכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ וגו' – חביבותו על הקב"ה גרמה לכך שלא ירד בשלשלאות של ברזל, אלא נמשך לשם בחבלי אהבתו (אל יוסף בנו). וראו בקטע הבא.

*

קט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוּלִין וְלֹא הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת. מָה עָשׂוּ לָהּ? מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ לְפָנֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו עַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ. כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאוּי לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וּבְקוֹלָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּנִי בְּכוֹרִי וַאֲנִי מוֹרִידוֹ בְּבִזָּיוֹן? וְאִם לִתֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה – אֵינִי מוֹרִידוֹ פּוֹרִיפוֹ? אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא יוֹרֵד אַחֲרָיו עַל כָּרְחוֹ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ – וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לְמִצְרַיִם עִמּוֹ (בר"ר פו, ב).

לְפָרָה – משל לפרה.

מָקוּלִין – בית המטבחיים.

מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ – ראו לעיל, קטע צד.

קוֹלָרִין – שרשרות ברזל סביב הצוואר (וראו בקטע הקודם).

בְּנִי בְּכוֹרִי – שנאמר: “בני בכורי ישראל” (שמות ד כב, וישראל הוא שמו האחר של יעקב).

וְאִם לִתֵּן וגו' – ואם לגרום לכך שפרעה הוא שיוריד את יעקב למצרים, האם לא יעשה זאת בדרך שתבזה את יעקב?

פּוֹרִיפוֹ – בביזיון.

*

---

מִיתָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים” (בראשית מט, א) – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: "שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד) – אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל: זֶהוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה! אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצִּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ: “ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד”! (פסחים נו ע“א; בר”ר צח, ג).

קֵץ הַיָּמִין – מועד ימות המשיח (דניאל יב, יג).

נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה – כדי שלא יגלה סוד זה.

יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל – יש בין צאצאי מישהו פגום.

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” – הפסוק נדרש כפנייה אל יעקב־ישראל.

אֶלָּא אֶחָד – הקב"ה.

מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים – קריאת שמע שנאמרת פעמיים ביום, בשחרית ובערבית.

*

קיא “וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד” (בראשית נ, י) – וְכִי גֹּרֶן יֵשׁ לוֹ לְאָטָד? אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד, שֶׁבָּאוּ בְּנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תְּנָא: כֻּלָּם לְמִלְחָמָה בָּאוּ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻּלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תְּנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בָּא עֵשָׂו וְעִכֵּב. אָמַר לָהֶם: מְעָרָה זוֹ מָקוֹם לְאַרְבָּעָה זוּגוֹת יֵשׁ בָּהּ; יַעֲקֹב קָבַר אֶת לֵאָה בְּשֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר שֶׁלִּי הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מְכַרְתּוֹ. אָמַר לָהֶם: אִם מָכַרְתִי בְּכוֹרָתִי – חֵלֶק פָּשׁוּט כְּלוּם מָכַרְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי שְׁטָר מְכִירָה. אָמְרוּ לוֹ: הַשְּׁטָר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא, – וּמִי יֵלֵךְ? – יֵלֵךְ נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא קַל כְּאַיָּלָה. הָיָה שָׁם חוּשִׁים בֶּן דָּן שֶׁאָזְנָיו כְּבֵדוֹת, אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: זֶה מְעַכֵּב עַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם. אָמַר לָהֶם חוּשִׁים: וְעַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם – יְהֵא אֲבִי אַבָּא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן? נָטַל מַקֵּל וְהִכָּה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל עֵשָׂו, נָשְׁרוּ עֵינָיו וְנָפְלוּ עַל רַגְלָיו שֶׁל יַעֲקֹב. פָּקַח יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְשָׂחַק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע” (תהלים נח, יא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד” (בראשית כז, מה) (סוטה יג ע"א).

וְכִי גֹרֶן וגו' – האם אוספים את הקוץ, האטד, לגורן?

כְּגֹרֶן זֶה וגו' – המוקף שיחים קוצניים כדי להגן עליו.

לְמִלְחָמָה – בבני יעקב.

כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף – שהיה משנה לפרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה – אחד של יוסף, והשאר של צאצאי ישמעאל ועשיו (המנויים בבראשית, פרק כה ופרק לו).

עִכֵּב – מנע את הקבורה.

אַרְבָּעָה זוּגוֹת – שמונה קברים בלבד, ושבעה מהם כבר תפוסים (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, לאה [ויעקב, טוען עשיו, קבר את לאה בחלק שיועד לו]).

חֵלֶק פָּשׁוּט – החלק המגיע לעשיו מעצם היותו בנו של יצחק (ומה שמכר ליעקב הוא רק החלק העודף המגיע לו כבכור).

קַל כְּאַיָּלָה – מהיר (“נפתלי איילה שלוחה” – בראשית מט, כא).

אָזְנָיו כְּבֵדוֹת – כבד שמיעה.

נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה – ואכן מתו שני בניה, יעקב ועשיו, באותו היום, כפי שחששה.

*

קיב ‏ “וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ” (בראשית נ טו) – מָה רָאוּ עַתָּה שֶׁפָּחֲדוּ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁחָזְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁנָּטָה יוֹסֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ אָמְרוּ: עֲדַיִן טִינָא בְּלִבּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת אָבִינוּ “לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף” (שם).

וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְבָרֵך עַל הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה (תנחומא ויחי, יז; בר“ר ק, ח; לק”ט לפסוק).

מָה רָאוּ וגו' – מדוע רק לאחר קבורת יעקב חששו האחים?

שֶׁחָזְרוּ – מארץ כנען.

טִינָא – רוגז נסתר.

*

קיג “וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם” (בראשית נ, כא) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב: וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאָךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת? (מגילה טז ע"ב).

מִתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – משכנעים.

עֲשָׂרָה נֵרוֹת – משל לאחים.

נֵר אֶחָד – יוסף.

---

פרק ד: ישראל במצרים ויציאת מצרים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ד: ישראל במצרים ויציאת מצרים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ” (הושע ט, י) – אָמַר רַ' יוּדָן: הַתְּאֵנָה הַזּוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹרִים אוֹתָהּ אַחַת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ שְׁתַּיִם, וְאַחַר כָּךְ שָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁאוֹרִים אוֹתָהּ בְּסַלִּים וּבְמַגְרֵפוֹת, כָּךְ בַּתְּחִלָּה “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ” (יחזקאל לג, כד), וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם: אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ שְׁלשָׁה: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, עַד “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד” (שמות א, ז) (בר“ר מו, א; ילק”ש להושע, תקכה).

אוֹרִים אוֹתָהּ – קוטפים את פירותיה (המבשילים בהדרגה).

בְּמַגְרֵפוֹת – בשל שפע הפרי הנופל סביב העץ.

*

ב “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם” (שמות א, ח) – רַב וּשְׁמוּאֵל, אֶחָד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְאֶחָד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. וּמַהוּ “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שם)? שֶׁהָיָה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא יְדָעוֹ כְּלָל.

חֲכָמִים אָמְרוּ: לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה? אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִים לְפַרְעֹה: בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם? אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְאוֹ שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: כָּל מָה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם – וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ” (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, ח).

שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו וגו' – בפרעה של ימי יוסף המדובר, אשר התעלם ממפעלותיו של יוסף וחידש גזירות על העם.

פַּרְעֹה עַצְמוֹ – של ימי יוסף.

נִזְדַוֵּג – נילָחם.

*

ג “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שמות א, ח) – כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ: נִהְיֶה כַּמִּצְרִים; וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵּן הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים אוֹהֲבִים אוֹתָם לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו " (תהלים קה, כה) (שמו"ר א, ח).

הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה – בני ישראל הפסיקו למול את בניהם

*

ד “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” (שמות א, י) – “לָהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לוֹ”. אָמַר רַ' חַמָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוּנֵם? נְדוּנֵם בָּאֵשׁ – נֶאֱמַר: “כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא” (ישעיה סו, טו), וְנֶאֱמַר: “בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט” (שם שם, טז); נְדוּנֵם בַּחֶרֶב – “וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר” (שם). אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ” (ישעיה נד, ט). וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא; וְעוֹד, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹךְ הַמָּיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות יד, כז). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם” (שם יח, יא)? “בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּּ (סוטה יא ע"א). מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הקב”ה (וחיפשו המצרים דרך לפגוע בעם ישראל מבלי שיוכל הקב"ה להענישם על פי העיקרון של מידה כנגד מידה).

נְדוּנַם – נפגע בהם.

אֵינוֹ מֵבִיא – מבול.

בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ – פתגם הדורש את מילת. “זדו” מלשון נזיד, ופירושו: אדם הטומן פח לאחרים, סופו שהוא נופל בו.

*

ה “וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה… וּבְכָל עֲבֹדָה” (שמות א, יד) – מַהוּ “וּבְכָל עֲבֹדָה”? לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּם בְּטִיט וּבִלְבֵנִים בָּאִין לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶם לָנוּחַ – בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֵּט לִי יֶרֶק מִן הַגִּנָּה, בַּקַע לִי עֵץ זֶה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַנָּהָר – הֱוֵי: “וּבְכָל עֲבֹדָה”.

מַהוּ “אֵת כָּל עֲבֹדָתָם… בְּפָרֶךְ” (שם)? שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֲבוֹדַת הָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וַעֲבוֹדַת הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. אוֹמֵר לָאִישׁ: קוּם וֶאֱפֵה; אוֹמֵר לְאִשָּׁה: מַלְּאִי חָבִית זוֹ, בַּקְּעִי עֵץ זֶה, לְכִי לַגִּנָּה הָבִיאִי יְרָקוֹת (תנחומא ויצא, ט).

בַּקַע – גזור לגזרים.

הֱוֵי – לפיכך.

שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין וגו' – מחליפים את עבודות הגברים בעבודות הנשים (ולהפך).

*

ו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לְךָ: מָה מָרוֹר זֶה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה, אַף מִצְרִים תְּחִלָּתָם רַכָּה וְסוֹפָם קָשֶׁה (פסחים לט ע"א). נִמְשְׁלוּ… כְּמָרוֹר – שנאמר “וימררו את חייהם”(שמות א, יד). תְּחִלָּתוֹ רַךְ – בעת גידולו.

אַף הַמִּצְרִים וגו' – ראו להלן קטע ח.

*

ז “וַיָּשִׂימוּ עָלָיו” (שמות א, יא) – “עֲלֵיהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלָיו”. תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם: אִסְטְנִיס אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אִסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, י).

תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר – שָנה חכם מבית מדרשו של ר' אלעזר.

מַלְבֵּן – מסגרת מרובעת שבתוכה מכינים את הלבנים.

אִסְטְנִיס – חלוש ומפונק (ועל כן פטור מעבודת הלכנים [וראו בקטע הבא]).

*

ח “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶרֶךְ” (שמות א, יג) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּפֶה רַךְ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “הָבָה נִתְחַכְּמָה” (שם שם, י), קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה. נָטַל פַּרְעֹה סַל וּמַגְרֵפָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים, הָיָה עוֹשֶׂה אַף הוּא כָּךְ. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל הַיּוֹם לְפִי כּוֹחָם. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים, אָמַר לָהֶם: חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים. עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָן. אָמַר לָהֶם: כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים לִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם (תנחומא בובר בהעלותך, כג; סוטה יא ע"ב). בְּפֶה רַךְ – בלשון מפתה.

עֲשׂוּ עִמִּי וגו' – עשו עמי טובה ועבדו עמי היום.

לְפִי כּוֹחָם – במלוא יכולתם.

חַשְּׁבוּ – מְנו.

כָּזֶה – כמות כזו (של לבנים).

*

ט “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שמות א, כב) – אָמַר רַ' חָנָן: מָה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת? הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶן וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת, וְהָיוּ הַמִּצְרִים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִים אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִים אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים, וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה – וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים נוֹטְלִים אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַיְּאוֹר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ מִלְּפָנַי וּרְאוּ בְּנֵי חֲבִיבַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָם בַּנָּהָר; וְיָרְדוּ מִלְּפָנָיו מְבֹהָלִים וְעָמְדוּ בַּמַּיִם עַד אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְהָיוּ מְקַבְּלִים בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא לָהֶם דַּדִּים מִן הַסְּלָעִים וּמֵינִיקָם (שהש“ר ב, לג; סא”ר, ח).

טוֹמְנוֹת… בִּמְחִלּוֹת – מסתירות בחורים שבקירות הבית.

עוֹקְצִים – צובטים.

אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.

וּמֵינִיקָם – שנאמר “ויניקהו דבש מסלע” (דברים לב, יג).

*

י דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם; בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶן דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמֵרְחִיצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתַּיִם, וּבָאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ” (שיר השירים ח, ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְנַקֶּה אֶת יַלְדֵיהֶן, וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים, אֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ וְאֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר” (דברים לב, יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם הַמִּצְרִים בָּאִים לְהָרְגָם, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִים בְּקַרְקַע. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים – הָיוּ מְבַצְבְּצִים וְיוֹצְאִים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם.

וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם הֵם הִכִּירוּהוּ תְחִלָּה וְאָמְרוּ: “זֶה אֵלִי!” (שמות טו, ב) (סוטה יא ע“ב; שמו”ר א, יב).

מַזְמִין – מכין ומביא.

שׁוֹפְתוֹת – מעמידות על האש (כדי לבשל).

חַמִּין – מים חמים.

לַשָּׂדֶה – שם עבדו הבעלים את עבודת הפרך.

סָכוֹת – בשמן, כדי לעדן את גופם.

וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וגו' – מזדווגות עמהם בין שתי הקדרות השפותות.

“חִבְּלַתְךָ” –־ ילדה אותך.

מְשַׁפֵּר – מנקה מלכלוך מי השפיר.

חַיָּה – מיילדת.

עִגּוּלִים – אבנים עגולות.

הֵם וגו' – אותם תינוקות שגדלו בשדה, הם הראשונים שקראו “זה אלי”.

*

יא כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם וְיָשְׁבוּ יָחַד, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וְכָרְתוּ בְּרִית יַחַד שֶׁיַּעֲשׂוּ גְמִילוּת חֲסָדִים זֶה עִם זֶה, וְיִשְׁמְרוּ בִּלְבָבָם בְּרִית אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לְשׁוֹן בֵּית אֲבִיהֶם, וְשֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְשׁוֹן מִצְרַיִם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה; וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מָלִים אֶת בְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מָלִים אֶת בְּנֵיכֶם, וַהֲלֹא לְאַחַר שָׁעָה יִהְיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַנָּהָר? וְאָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: אֲנַחְנוּ נָמוּל אוֹתָם וְאַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם כִּרְצוֹנְכֶם – הַמֵּת יָמוּת, וְהַנֶּהֱרָג יֵהָרֵג, וְהַבָּא בְחַיִּים יִחְיֶה (סא"ר, כא).

מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה – כי לימוד הלשון עשוי להוביל גם להתבוללות.

מַשְׁלִיכִין אוֹתָם – על פי גזירת פרעה (שמות א, כב).

*

יב “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת” (שמות א, טו) – מִי הָיוּ הַמְּיַלְּדוֹת? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אִשָּׁה וּבִתָּהּ: יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם; וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָא חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְהָיְתָה זְרִיזָה.

“פּוּעָה” – שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ!” – נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ.

“שִׁפְרָה” – שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִּתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ? תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם.

“וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים” (שם שם, יז) – יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס; לֹא דַיָּן שֶׁלֹּא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן טוֹבוֹת: יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְּיַלְּדוֹת וּמַגְבּוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶן שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מֵחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן (שמו"ר א, יג־טו).

אִשָּׁה וּבִתָּהּ – ויסביר להלן מדוע קוראת להם התורה שפרה ופועה.

וְלֹא הָיוּ וגו' – מרים היתה בת חמש באותה שעה.

עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ – מסייעת לה במלאכתה.

הוֹפִיעָה פָּנִים – התחצפה.

זָקְפָה חָטְמָהּ – הרימה ראשה בתנועה של בוז.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – פרעה.

לִפָּרַע – להעניש.

מְשַׁפֶּרֶת – מרככת, מרגיעה.

מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ – שם לב לדבריה.

קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס – שבח על גבי שבח.

עִמָּהֶן – עם היולדות.

מַגְבּוֹת – עורכות מעין מגבית.

*

---

לֵדָתוֹ וְגִדּוּלוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג “וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי” (שמות ב, א) – לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תְּנָא: עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שם א, כב), אָמַר: לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא; פַּרְעֹה הָרָשָׁע – סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת גְּזֵרָתוֹ, סָפֵק אֵין מִתְקַיָּמֶת, וְאַתָּה צַדִּיק – בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵרָתְךָ מִתְקַיָּמֶת. עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ; עָמְדוּ כֻלָּם וְהֶחֱזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם.

“וַיִּקַּח אֶת בַּת לְוִי” (שמות ב, א) – “וַיַּחֲזִיר” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וַיִּקַּח”. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁעָשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְדִים לְפָנֶיהָ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה” (תהלים קיג, ט) (סוטה יב ע“א; שמו”ר א, יט).

הָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ – פעל לפי עצתה של מרים.

לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים – טורחים להוליד וללדת.

עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת – ולא ייוולדו גם בנות.

בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא – כיוון שלא ייוולדו, לא יזכו גם לחיי העולם הבא.

מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין – טקט נישואין מפואר ופומבי (ולא החזרת אישה גרושה בצנעה).

אַפִּרְיוֹן – מושב מפואר לנשיאת אנשים.

*

יד רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְנִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָם, אָמַר: יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכָרֵס אַחַת! וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, וְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לוֹ: מִי הָיְתָה כֵּן? אָמַר לוֹ: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁיָּלְדָה אֶת מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (שהש"ר א, סד).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

בְּכָרֵס אַחַת – בלידה אחת.

שָׁקוּל כְּנֶגֶד וגו' – שווה במעלתו לכל הגברים שיצאו ממצרים.

*

טו “וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת” (שמות ב, ג) – תְּנָא: חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע (סוטה יב ע"א).

צַדִּיק – משה.

*

טז ‏ “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק” (שמות ב, ד) – לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק? אָמַר רַב: לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָהּ אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹר. עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ! וְכֵיוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְאוֹר עָמַד אָבִיהָ וְטָפַח לָהּ עַל רֹאשָׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, הֵיכָן נְבוּאָתֵךְ? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (שם) –"לֵידַע מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (סוטה יג ע“א; שמו”ר א, כב; מכילתא דר"י בשלח, שירה, י).

טָפַח – הכה בידו.

מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ – האם תתגשם נבואתה.

*

יז “וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ” (שמות ב, ה) – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אַמְהוֹתֶיהָ שֶׁבִּקְשָׁה לְהַצִּיל אֶת משֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִרְתֵּנוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם – מֶלֶךְ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵין מְקַיְּמִים אוֹתָהּ, בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְקַיְּמִים אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵרַת אָבִיךְ! מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בְּקַרְקַע (סוטה יב ע“ב; שמו”ר א, כג).

אַמְהוֹתֶיהָ – שפחותיה.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֲבָטָן בְּקַרְקַע – הפיל אותן לארץ (ולכן שלחה בת פרעה את ידה שלה כדי למשות את התיבה מן היאור).

*

יח “הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת” (שמות ב, ז) – לָמָּה מִן הָעִבְרִיּוֹת? מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ לְמשֶׁה עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כֻּלָּן לְהֵינִיק אוֹתוֹ וּפָסַל אֶת כֻּלָּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִמִּי יִינַק דָּבָר טָמֵא?! (סוטה יב ע“ב; שמו”ר א, כה).

שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ – הובילו אותו.

פָּסַל – דחה, סירב לינוק מהן.

דָּבָר טָמֵא – מן המאכלים שאוכלות המיניקות המצריות.

*

יט “וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה” (שמות ב, י) – הָיְתָה בַּת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאָתוֹ מִפַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְּׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאָמְרוּ: מִתְיָרְאִים אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ. וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: תִּינוֹק זֶה אֵין בּוֹ דַעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת; אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב – יֵשׁ בּוֹ דַעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת – אֵין בּוֹ דַעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַס אֶת הַגַּחֶלֶת, וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ – וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה “כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן” (שם ד, י) (שמו"ר א, כו).

פָּלְטִין – ארמון.

לֹא מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו – לא פוסק מלהביט בו.

אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים וגו' – עוד לפני לידת משה הזהירו החרטומים את פרעה מפניו (שמו"ר א, יח). לְהָרְגוֹ – בחרב.

יִתְרוֹ – מי שהיה מאוחר יותר חותנו של משה.

הַגַּחֶלֶת – בוערת, הדומה לזהב.

דָּחָה – דחף.

וּמִמֶּנּוּ – וממעשה זה.

*

---

 משֶׁה יוֹצֵא אֶל אֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” (שמות ב, יא) – מַהוּ “וַיַּרְא”? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוּתִי עֲלֵיכֶם! שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט. וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם.

רַ' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: רָאָה מַשָּׂא גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשָּׂא קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשָּׂא אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשָּׂא אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשָּׂא זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשָּׂא בָּחוּר עַל זָקֵן, וְהָיָה מַנִּיחַ דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנָהַגְתָּ בָּהֶם מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ.

דָּבָר אַחֵר: “וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, וְאָמַר לְפַרְעֹה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד, אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הוּא מֵת; וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ, אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר. הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ (שמו“ר א, כז־כח; ויק”ר לז, ב).

מִי יִתֵּן מוּתִי וגו' – מוכן אני למות למענכם.

נוֹתֵן כְּתֵפָיו – מטה שכם, מסייע.

דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ – משמר הכבוד שליווה אותו.

מְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם – מחלק ביניהם מחדש את המשאות, איש איש לפי כוחו.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – שמים וארץ.

וְתִקֵּן לָהֶם – קבע בעבורם.

*

כא “וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי” (שמות ב, יא) – מִי הָיָה אִישׁ מִצְרִי? אָבִיו שֶׁל מְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי” (ויקרא כד, י); “מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי” (שמות ב, יא) – בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי. כֵּיצַד? נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל. נוֹגֵשׁ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים וְשׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בְּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָם לִמְלַאכְתָּם לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר. פַּעַם אַחַת רָאָה נוֹגֵשׂ מִצְרִי לִשְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר, שְׁלֵמָה מִכָּל מוּם, וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ. עָמַד בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: “לֵךְ כְּנֹס עַשְׂרוֹתֶיךָ”, וְהִטְמִין עַצְמוֹ לַאֲחוֹרֵי הַסֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעְלָהּ, חָזַר הַמִּצְרִי וְקִלְקֵל עִמָּהּ. הָפַךְ בַּעְלָהּ לַאֲחוֹרָיו וְרָאָה אֶת הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. חָזַר וְשָׁאַל אוֹתָהּ: שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ? אָמְרָה לוֹ: הֵן, וּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַתָּה הוּא. כֵּיוָן שֶׁיֶּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֵּהוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹמֵר לוֹ: “עֲמֹל הֵיטֵב, עֲמֹל הֵיטֵב!” וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ.

“וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא” (שם שם, יב) – רָאָה משֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מָה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וְרָאָה מָה שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָּׂדֶה. אָמַר: לֹא דַי לְרָשָׁע זֶה שֶׁעִנָּה אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ!

“וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ” (שם) – רָאָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד וִיקַנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַהַרְגֵהוּ, מִיָּד “וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי” (שם) – נָטַל מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט וְהוֹצִיא אֶת מוֹחוֹ (שמו“ר א, כח־כט; ויק”ר לב, ד; תנחומא שמות, ט; שם אמור, כד).

מְגַדֵּף – הנזכר בספר ויקרא כבנם של שלומית בת דברי למטה דן ושל איש מצרי.

לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר – בשעת בוקר מוקדמת כאשר התרנגול קורא.

נָתַן עֵינָיו בָּה – חשק בה.

כְּנֹס עַשְׂרוֹתֶיךָ – אסוף את עשרת הישראלים שאתה ממונה עליהם.

הִטְמִין וגו' – הסתתר מאחורי הסולם שבו עולים אל גג הבית.

וְקִלְקֵל עִמָּהּ – קיים עמה יחסי מין.

מָה שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת – שמבקש להורגו.

רָאָה שֶׁאֵין מִי כו' – ראה שלאיש מכל הנוכחים לא היו אומץ ותעוזה להגן על כבוד ישראל.

*

כב “וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל” (שמות ב, יב) – אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם מְשׁוּלִים כְּחוֹל; מָה הַחוֹל אָדָם נוֹטְלוֹ מִכָּאן וְנוֹתְנוֹ בְכָאן וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כָּךְ לֹא יֵצֵא דָבָר זֶה מִפִּיכֶם (תנחומא שמות, ט).

מְשׁוּלִים כְּחוֹל – שנאמר לאברהם: “ושמתי את זרעך כעפר הארץ” (בראשית יג, טז).

נוֹטְלוֹ – לוקח אותו.

וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע – אינו מרעיש.

דָּבָר זֶה – מעשה הריגת המצרי.

*

כג “הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי… וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר” (שמות ב, יד) – שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: מָה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ מִכָּל הָאֻמּוֹת? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע דְבָרָיו אָמַר: “אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”! – עַתָּה יָדַעְתִּי עַל אֵיזֶה דָבָר הֵם מִשְׁתַּעְבְּדִים; לְשׁוֹן הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְהֵיאַךְ יִהְיוּ רְאוּיִם לִגְאֻלָּה? (שמו"ר א, ל).

מָה חָטְאוּ וגו' – מדוע מר גורלם של ישראל יותר מכל העמים?

דְּבָרָיו – של אחד משני העברים הנִצים שמשה ביקש להפריד ביניהם (וראו בקטע הבא).

עַל אֵיזֶה דָּבָר – מדוע.

*

כד ‏ “וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה” (שמות ב, טו) – שֶׁעָמְדוּ דָּתָן וַאֲבִירָם וְהִלְשִׁינוּ עָלָיו. “וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה” (שם) – שָׁלַח פַּרְעֹה וְהֵבִיאוּ סַיִף שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ וּנְתָנוּהָ עֶשֶׂר פְּעָמִים עַל צַוָּארוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ כְּעַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ וְלֹא הִזִּיקַתּוּ.

“וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה” (שם) – אָמַר רַ' יַנַּאי; וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁתָּפְסוּ אֶת משֶׁה הֶעֱלוּהוּ לְבִימָה וּכְפָתוּהוּ וְהִנִּיחוּ הַסַּיִף עַל צַוָּארוֹ וְחִיְּבוּהוּ לְהָתֵז אֶת רֹאשׁוֹ, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִדְמָה לָהֶם בִּדְמוּת משֶׁה. תָּפְסוּ אֶת הַמַּלְאָךְ וּבָרַח משֶׁה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַסַּנְקְלֵיטִין שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי פַרְעֹה נַעֲשׂוּ בְאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֶם אִלְּמִים, מֵהֶם חֵרְשִׁים, מֵהֶם סוֹמִים, מֵהֶם חִגְּרִים. הָיָה אוֹמֵר לָאִלְּמִים: הֵיכָן משֶׁה? וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים; לַחֵרְשִׁים – וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים; לַסּוֹמִים – וְלֹא הָיוּ רוֹאִים; לַחִגְּרִים – וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִים (שמו“ר א, לא; שהש”ר ז, ח; מכילתא דר"י יתרו, עמלק, א).

דָּתָן וַאֲבִירָם – הם, לפי המדרש, שני העברים הנִצים שמשה ביקש להפריד ביניהם.

סַיִף – חרב.

בִּימָה – מקום המשפט והענישה.

כְּפָתוּהוּ – קשרו אותו.

לְהָתֵז – לכרות.

סַנְקְלֵיטִין – יועצים.

סוֹמִים – עיוורים.

חִגְּרִים – מתקשים בהליכה

*

---

משֶׁה בְּמִדְיָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה ‏ “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן” (שמות ב, טז) – וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן מָנוֹס לְמֹשֶׁה אֵצֶל עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא יִתְרוֹ כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה הָיָה, וְרָאָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וּבָסַר עָלֶיהָ, הִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא בָּא משֶׁה, וְקָרָא לִבְנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם; מֵעַתָּה זָקֵן אָנִי, בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר. עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן לָהֶם. עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ, שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה. וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ; לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאוֹת בְּנוֹתָיו לִרְעוֹת – “וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם” (שם שם, יז).

“וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ” (שם שם, יט) – וְכִי מִצְרִי הָיָה משֶׁה? אֶלָּא לְבוּשׁוֹ מִצְרִי, וְהוּא עִבְרִי. דָּבָר אַחֵר: “אִישׁ מִצְרִי” – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עַרְוָד, וְהָיָה רָץ לִתֵּן רַגְלָיו בְּמַיִם. נִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אִלּוּלֵא אַתָּה – כְּבָר הָיִיתִי מֵת. אָמַר לוֹ: לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הָעַרְוָד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ – הוּא הִצִּילְךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמשֶׁה: יִישֵׁר כּוֹחֲךָ, שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים! אָמַר לָהֶן משֶׁה: אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי – הוּא הִצִּיל אֶתְכֶן. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן: “אִישׁ מִצְרִי”, כְּלוֹמַר: מִי גָרַם לָזֶה שֶׁיָּבוֹא אֶצְלֵנוּ? אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג (שמו"ר א, לב; תנחומא שמות, יא).

מָנוֹס – מקום מקלט.

כֹּמֶר – איש דת.

מַמָּשׁ – טעם וערך.

בָּסַר עָלֶיהָ – מאס בה.

עַד שֶׁלֹּא בָּא – לפני שבא.

תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה – החפצים שעושים בהם שימוש בשעת הפולחן לעבודה זרה.

נִדּוּהוּ – הטילו עליו חרם.

שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ – לא ייעזר בו.

קִבְּלוּ – הסכימו.

עַרְוָד – סוג של לטאה ארסית.

לִתֵּן – לתת (כדי להרגיען מן הנשיכה).

תִּינוֹק – ילד.

יִישֵׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק ויתגבר כוחך (לשון ברכה).

הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי – שמות ב, יב.

*

---

נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כו “וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם” (שמות ב, כג) – שֶׁנִּצְטָרַע, וְהַמְצֹרָע חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” (במדבר יב, יב).

“וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל”( (שמות ב, כג) – לָמָּה נִתְאַנְּחוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם לְפַרְעֹה: אֵין לְךָ רְפוּאָה אִם לֹא נִשְׁחַט מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל ק“ן בָּעֶרֶב וְק”ן בַּבֹּקֶר, וְתִרְחַץ בִּדְמֵיהֶם שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל גְּזֵרָה קָשָׁה הִתְחִילוּ מִתְאַנְּחִים וּמְקוֹנְנִים.

“וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם” (שם שם, כד) – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִסְפַּקְלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה הָיוּ מְחַנְּקִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקִירוֹת בָּתִּים לְבִנְיָן, וְהָיוּ צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן, צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת נַאֲקָתָם (שמו“ר א, לד; פדר”א מז).

חָשׁוּב – נחשב.

“אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” – דברי משה על אחותו שנצטרעה.

ק"ן – 150.

אִסְפַּקְלָטוֹרִין – מפקחים, משגיחים.

מְחַנְּקִים – חונקים.

נַאֲקָתָם – אנחתם.

*

כז “וּמֹשֶה הָיָה רֹעֶה” (שמות ג, א) – בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לֶחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: “אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה”. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ב).

בְּחָנוֹ – בדק אותו כדי לראות מה טיבו.

חָסוּת – מקום מחסה.

לִנְהֹג – להנהיג.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*

כח “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּים בְּצַעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ, מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים – כִּבְיכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעְרָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר” (ישעיה סג, ט) (שמו"ר ב, ה).

אִי – אין.

שָׁרוּי – מצוי.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

*

כט “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אַלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג ב) – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְהָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? מָה הַסְּנֶה הַזֶּה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל צִפּוֹר שֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ אֵין יוֹצֵאת הֵימֶנוּ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא נֶחְתֶּכֶת אֵבָרִים אֵבָרִים, כָּךְ שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל שִׁעְבּוּדִין שֶׁבָּעוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא יָצָא עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה בֶּן חוֹרִין מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא הָגָר בִּלְבַד.

דָּבָר אַחֵר: “מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” – אָמַר רַ' יוֹסֵי: וְלָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אֶלָּא מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל סְנֶה, אָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ נִזּוֹק, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹצָיו כְּפוּפִין לְמַטָּה, וְאִם בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ – הַקּוֹצִין תּוֹפְשִׂין אוֹתָהּ; כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם – קִבְּלוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ” (בראשית מז, ו), וְכֵיוָן שֶׁבִּקְשׁוּ לָצֵאת – תָּפְשׂוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה, ב) (מכילתא דרשב"י לפסוק).

מָה הַסְּנֶה וגו' – כשם שהסנה הוא שיח הגורם רע ומזיק יותר מכל העצים.

הֵימֶנוּ – ממנו.

קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם – נחשב בעיני הקב"ה כעניין רע ואכזרי.

הָגָר – שפחתו המצרייה של אברהם, אֵם ישמעאל.

דַּרְכּוֹ – תכונתו.

בִּקֵּשׁ – רצה.

*

ל שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וְלֹא מֵאִילָן אַחֵר? אָמַר לוֹ: אִלּוּ דִבֶּר עִמּוֹ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ; אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בָּאָרֶץ בְּלֹא שְׁכִינָה, אֲפִלּוּ סְנֶה (שמו“ר ב, ה; שהש”ר ג, טז).

מָה רָאָה – למה החליט.

כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ – השאלה היתה נשאלת גם במקרים אלה.

לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק – להותיר אותך בלא תשובה.

פָּנוּי – ריק.

*

לא “וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב) – לָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּעִנְיָן הַזֶּה? לְפִי שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִים מְכַלִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ה).

כָּעִנְיָן הַזֶּה – את הדבר הזה.

מְחַשֵּׁב – חושב.

מְכַלִּים – משמידים, מחסלים.

אֻכָּל – מתכלה, נשרף.

*

לב “ וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – אֵין בּוֹ פֶּסֶק. לָמָּה כֵּן? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנָּתוּן עָלָיו מַשְּׂאוֹי גָּדוֹל וְקוֹרֵא: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קְרוֹבִי! פְּרוֹק מֵעָלַי מַשְּׂאוֹי זֶה (שמו"ר ב, ו).

פֶּסֶק – קו דק המפריד (בנוסח התורה) בין שתי המילים “משה משה” (בניגוד ל“אברהם אברהם” [בראשית כב, יא] ועוד).

מַשְּׂאוֹי – משא, מטען.

וְקוֹרֵא – כביכול בקוצר רוח.

*

לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה – טִירוֹן הָיָה משֶׁה לִנְבוּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִגְלֶה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל – אֲנִי מְבַעֲתוֹ, בְּקוֹל נָמוֹךְ – בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה. מָה עָשָׂה? נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר משֶׁה: “הִנֵּנִי” (שמות ג, ד) – מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי אָבִיךָ, אֶלָּא “אֱלֹהֵי אָבִיךָ” (שם שם, ו), בְּפִתּוּי בָּאתִי אֵלֶיךָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְיָרֵא (שמו"ר ג, א).

טִירוֹן – חסר ניסיון.

מְבַעֲתוֹ – מפחידו.

בּוֹסֵר – מזלזל, מואס.

בְּפִתּוּי – בדרך משדלת ומושכת.

*

לד “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות ג, ו) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו: שֶׁאִלּוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה שֶׁהָיָה וּמָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת; וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” (שם לג, יח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ; עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ “כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי” (שם שם, כ). כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ – אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ. וְרַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמָר: יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְחָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְהִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – חַיֶּיךָ, שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת אֶצְלִי בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, וְאַתָּה עָתִיד לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו” (שם לד, כט) (שמו"ר ג, א).

יָפֶה – טוב.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – את מסתרי העולמות כולם, בזמן ובמרחב.

וּבַסּוֹף – לאחר מתן תורה.

חָלַקְתָּ… כָּבוֹד – כיבדת אותי.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*

לה “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, יא) – אָמַר רַ' נְהוֹרַאי: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי “לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל”, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּכָל הָאֻכְלוּסִין הַלָּלוּ? הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּינָם בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה? כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶם? כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶם, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לְמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵחֲרָרָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָדָם מִמִּצְרַיִם וּמַסְפִּיק לָהֶם שְׁלוֹשִׁים יוֹם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם (שמו“ר ג, ד; שהשו”ר א, מד).

מָה אֲנִי וגו' – איך אוכל לטפל בהמוני האדם?

צִנָּה – קור.

חַיּוֹת – יולדות.

תִּינוֹקוֹת ־ ילדים.

רִכּוּכין – מזונות מבושלים ורכים.

קְלָיוֹת – גרגרי תבואה קלויים.

חֲרָרָה – בצק אפוי על גחלים, מצה.

שְׁלוֹשִׁים יוֹם – עד ירידת המן.

*

לו “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה” (שמות ג, יד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם – “אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שם) (ברכות ט ע"ב).

בְּשִׁעְבּוּד זֶה – במצרים.

שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת – כשעם ישראל יהיה נתון תחת שלטונו של עם אחר.

דַּיָהּ לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ – פתגם שמשמעו: נטפל בצרה זו כשתגיע השעה המתאימה לכך.

*

לז “וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ” (שמות ד, יז) – הַמַּטֶּה שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נִמְסַר לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, וְאָדָם מְסָרוֹ לַחֲנוֹךְ, וַחֲנוֹךְ לְשֵׁם, וְשֵׁם לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב הוֹלִיכוֹ לְמִצְרַיִם וּמְסָרוֹ לְיוֹסֵף בְּנוֹ. וּכְשֶׁמֵּת יוֹסֵף נִטַּלְטֵל כָּל בֵּיתוֹ וְנִתַּן בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיָה יִתְרוֹ אֶחָד מֵחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה וְאֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָלָיו וְחָמַד אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ, וּלְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ וּנְטָעוֹ בְּתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְלֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִקְרֹב אֵלָיו, עַד שֶׁבָּא משֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן, וְנִכְנַס לְתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה, וְקָרָא אֶת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעָלָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ וּלְקָחוֹ. וְרָאָה יִתְרוֹ וְאָמָר: זֶה עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְפִיכָךְ נָתַן לוֹ צִפּוֹרָה בִּתּוֹ לְאִשָּׁה (פדר“א לט; ילק”ש לשמות, קעג).

הַמַּטֶּה – שבו עשו אהרן ומשה נסים במצרים.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.

חֲנוֹךְ – בראשית ה, כד.

שֵׁם – בן נח.

נִטַּלְטֵל – הועבר.

פָּלָטִין – ארמון.

אוֹתוֹת – סימנים שונים שנחקקו על המטה (כגון ראשי התיבות של מכות מצרים: דצ“כ עד”ש באח"ב).

לִקְרֹב – להתקרב.

שָׁלַח – הושיט.

*

---

משֶׁה חוֹזֵר לְמִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לח “וַיֵּלֵךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ” (שמות ד, יח) – לְהֵיכָן הָלַךְ? שֶׁהָלַךְ לִטּוֹל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: לְהֵיכָן אַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמִצְרַיִם. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: אוֹתָם שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת – וְאַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמָחָר הֵם עֲתִידִים לָצֵאת וְלַעֲמֹד עַל הַר סִינַי לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלהֶיךָ” (שם כ, ב) – וּבָנַי לֹא יִשְׁמְעוּ כְמוֹהֶם?! מִיָּד “וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם” (שם ד, יח) – אָמַר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם וְתִכָּנֵס לְשָׁלוֹם וְתָבוֹא לְשָׁלוֹם (שמו"ר ד, ד).

לִטֹּל – לקחת.

אוֹתָם שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם – בני ישראל המשועבדים לפרעה.

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

לְמָחָר – בעתיד.

לָצֵאת – ממצרים.

לֵךְ לְשָׁלוֹם וגו' – שלוש ברכות: לדרך, לכניסה ולהגעה.

*

לט “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” (שמות ד, יט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” נֶחֱלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דּוּ־פַּרְצוּפִים, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ “לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה” (שם שם, כז), הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).

הַדִּבּוּר – דבר הקב"ה.

דּוּ־פַּרְצוּפִים – בעל שתי פנים.

הֱוֵי – לפיכך.

*

מ “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו… וַיָשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם” (שמות ד, כ) –בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן: “לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה” (שם שם, כז). יָצָא לִקְרָאתוֹ וְהָיָה מְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ. אָמַר לוֹ: משֶׁה! הֵיכָן הָיִיתָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן. אָמַר לוֹ: מָה טַף וְנָשִׁים אֵלּוּ עִמְּךָ? אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי וּבָנַי. – וּלְאָן אַתָּה מוֹלִיכָם? – לְמִצְרַיִם. אָמַר לוֹ: עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִים, וְעַכְשָׁו נִצְטַעֵר גַּם בְּאֵלּוּ! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לְצִפּוֹרָה: לְכִי לְבֵית אָבִיךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: “צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ” (שם יח, ב) (מכילתא דר"י בשלח, עמלק,א).

הָרִאשׁוֹנִים – אלה שכבר נמצאים במצרים.

מִצְטַעֲרִים – דואגים לגורלם.

בְּאֵלּוּ – בציפורה ובבניה.

לְכָךְ נֶאֱמַר – מאוחר יותר, בשעה שציפורה ובניה באו להצטרף אל משה בהר סיני.

“אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ” – אחר ששולחה חזרה לבית אביה.

*

---

משֶׁה לִפְנֵי פַרְעֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק

מא “וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה” (שמות ה, א) – וְהֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים, שֶׁלֹּא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם” (שם ג, יח)? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָלְכוּ עִמָּהֶם הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַנְּבִים אֶת עַצְמָם וְנִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד, שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַפְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: “וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן”. וְהֵיכָן הַזְּקֵנִים? אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ לָהֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עֲשִׂיתֶם? חַיֵּיכֶם, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם. אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשׁה וְאַהֲרֹן עִם הַזְּקֵנִים לְהַר סִינַי לְקַבֵּל תּוֹרָה הֶחֱזִירָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם” (שם כד,יד).

“וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי” (שם ה, א) – אָמַר רַ’ חִיָּא בַּר אַבָּא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם פְּרָזְבַּטְיָא שֶׁל פַּרְעֹה הָיָה, וּבָאוּ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב לְכַבְּדוֹ, וְהֵבִיאוּ דּוֹרָאוֹת שֶׁל עֲטָרוֹת וְהָיוּ מְעַטְּרִים אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קוֹזְמוֹקְרָטוֹר עַל כָּל הַמְּלָכִים. מִשֶּׁעִטְּרוּ אוֹתוֹ הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן עוֹמְדִים עַל פֶּתַח פְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה. נִכְנְסוּ עֲבָדָיו וְאָמְרוּ: שְׁנֵי זְקֵנִים עוֹמְדִים עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: יַעֲלוּ. וְאַרְבַּע מֵאוֹת פְּתָחִים הָיוּ לַפְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה וְעַל כָּל פֶּתַח וּפֶתַח אֲרָיוֹת וְדֻבִּים חַיּוֹת רָעוֹת, וְלֹא הָיְתָה בְּרִיָה יְכוֹלָה לִכָּנֵס שָׁם עַד שֶׁהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתָם בָּשָׂר. וּכְשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם, סוֹבְבִים וּמְלַחֲכִים רַגְלֵיהֶם, וְהִתְחִילוּ לְלַוּוֹתָם עַד שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה רָאוּ אוֹתָם הַמְּלָכִים שֶׁהֵם דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְרוֹם קוֹמָתָם כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן, וְגַלְגַלֵּי עֵינֵיהֶם כְּגַלְגַלֵּי כּוֹכַב הַנֹּגַהּ, וּזְקָנוֹת שֶׁלָּהֶם כְּאֶשְׁכְּלוֹת תְּמָרָה, וְזִיו פְּנֵיהֶם כְּזִיו הַחַמָּה, וּמַטֵּה אֱלֹהִים שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן בְּיָדָם, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְדִבּוּר פִּיהֶם כְּאֵשׁ שַׁלְהָבֶת – מִיָּד נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הַמְּלָכִים כֻּלָּם וַאֲחָזָם זִיעַ וּרְתֵת וְחַלְחָלָה, וְהֵסִירוּ כִּתְרֵיהֶם מֵעַל רָאשֵׁיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם.

לֹא חָשַׁב וגו' – הפסוק אינו מזכיר את הזקנים בצד משה ואהרן.

מְגַנְּבִים, נִשְׁמָטִים – מתגנבים ומתחמקים.

פְּלָטוֹרִין – ארמון.

אֶחָד – מן הזקנים.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

פּוֹרֵעַ – מעניש.

הֶחֱזִירָם – לאחור.

יוֹם פְּרָזְבַּטְיָא – יום התייצבות המלכים הכפופים לפרעה או שליחי מדינות אחרות.

דּוֹרָאוֹת – דורונות, מתנות.

עֲטָרוֹת – כתרים.

קוֹזְמוֹקְרָטוֹר – מלך העולם.

בְּרִיָּה – אדם.

מְלַחֲכִים – מלקקים.

רוֹם – גובה.

זְקָנוֹת – זְקָנים.

אֶשְׁכְּלוֹת תְּמָרָה – פרי הדקל.

זִיו – אור.

סְנַפִּירִינוֹן – אבן יקרה, ספיר.

שֵׁם הַמְפֹרָשׁ – שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו.

זִיע וּרְתֵת – רעד ורטט.

*

הָיָה יוֹשֵׁב פַּרְעֹה וּמִסְתַּכֵּל בָּהֶם, שֶׁמָּא יְעַטְּרוּ אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא יִתְּנוּ לוֹ כְּתָבִים – וְאַף לֹא שָׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם: מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שְׁלוּחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנוּ. – מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים? – אָמְרוּ לוֹ: “כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי” (שמות ה, א). אוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס וְאָמַר: “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל” (שם שם, ב), לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לִשְׁלֹחַ לִי עֲטָרָה, אֶלָּא בִּדְבָרִים אַתֶּם בָּאִים עָלַי – “לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שם). אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲחַפֵּשׂ בְּסֵפֶר שֶׁלִּי. מִיָּד נִכְנַס לְבֵית גְּנָזָיו וְהוֹצִיא דִּפְתְּרָא שֶׁל אֱלוֹהוֹת. הִתְחִיל קוֹרֵא: אֱלוֹהֵי מוֹאָב וֶאֱלוֹהֵי עַמּוֹן וֶאֱלוֹהֵי צִידוֹן. אָמַר לָהֶם: חִפַּשְׂתִּי שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם בְּבֵית גְּנָזַי וְלֹא מְצָאתִיו.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְכוֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ עֶבֶד שׁוֹטֶה, יָצָא הַכּוֹהֵן חוּץ לַמְּדִינָה, הָלַךְ הָעֶבֶד לְבַקֵּשׁ אֶת רַבּוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִים שָׁם: לֹא רְאִיתֶם בְּכָאן רַבִּי? אָמְרוּ לוֹ: מִי הוּא רַבְּךָ? אָמַר לָהֶם: פְּלוֹנִי כּוֹהֵן. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, כּוֹהֵן אַתָּה מְבַקֵּשׁ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת! כָּךְ אָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן לְפַרְעֹה: שׁוֹטֶה, וְכִי מְבַקְּשִׁים חַיִּים אֵצֶל מֵתִים? הָאֱלוֹהוֹת שֶׁבְּיָדְךָ מֵתִים הֵם, אֲבָל אֱלוֹהֵינו הוּא אֱלוֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם.

אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: בָּחוּר הוּא אוֹ זָקֵן הוּא? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו? כַּמָּה עֲיָרוֹת כָּבַשׁ? כַּמָּה מְדִינוֹת לָכַד? כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ מִיּוֹם שֶׁעָלָה לְמַלְכוּת? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהֵינו כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, הוּא הָיָה עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם וְהוּא יִהְיֶה בְּסוֹף כָּל הָעוֹלָם, וְהוּא יְצָרְךָ וְנָתַן בְּךָ רוּחַ חַיִּים. אָמַר לָהֶם: וּמָה מַעֲשָׂיו? אָמְרוּ לוֹ: נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, קוֹלוֹ חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, קַשְׁתּוֹ אֵשׁ, חִצָּיו שַׁלְהֶבֶת, רָמְחוֹ לַפִּיד, מָגִנּוֹ עֲנָנִים, חַרְבּוֹ בָּרָק, יוֹצֵר הָרִים וּגְבָעוֹת, מְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, מוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, מַפְרִיחַ דְּשָׁאִים, וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת, וְעוֹנֶה חַיּוֹת, צָר הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מֵסִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים. אָמַר לָהֶם: מִתְּחִלָּה שֶׁקֶר אַתֶּם אוֹמְרִים, כִּי אֲנִי הוּא אָדוֹן הָעוֹלָם וַאֲנִי בָּרָאתִי עַצְמִי וְאֶת נִילוּס. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִבֵּץ כָּל חַכְמֵי מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם: שְׁמַעְתֶּם שְׁמוֹ שֶׁל אֱלהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא “בֶּן חֲכָמִים, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם” (ישעיה יט, יא). הֱשִׁיבָם: אֱלוֹהַּ שֶׁלָּכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא – “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”? (שמות ה, ב) (שמו“ר ה, יד; תנחומא וארא, ח; ילק”ש לשמות, קעה; שם, רמא).

כְּתָבִים – איגרות.

דְּבָרִים – דרישות ותביעות.

בֵּית גְּנָזָיו – ארכיון.

דִּפְתְּרָא שֶׁל אֱלוֹהוֹת – פנקס, מחברת, ובהם רשימת אלים.

חוּץ לַמְּדִינָה – מחוץ לעיר.

לְבַקֵּשׁ – לחפש.

רַבּוֹ – אדונו.

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – שאסור לכוהן להיכנס אליו.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

כַּמָּה שְׁנוֹתָיו – בן כמה הוא.

עַד שֶׁלֹּא – לפני.

נוֹטֶה – מותח ומעמיד.

חוֹצֵב – מפיק.

רָמְחוֹ – חרבו.

עָבִים – עננים.

מְדַשֵּׁן – נותן טעם.

חַיּוֹת – יולדות.

צָר – יוצר.

“בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם” – אך לא אל.

*

---

קְשִׁי הַשִּׁעְבּוּד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מב “וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ה, יד) – מִנָּה אֶת הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַשּׁוֹטְרִים נִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם: “לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים” (שם שם, ז), הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים בָּאִים וּמוֹנִים הַלְּבֵנִים; נִמְצְאוּ חֲסֵרוֹת, הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים מַכִּים אֶת הַשּׁוֹטְרִים, וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ מֻכִּים עַל יֶתֶר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתָם בְּיַד הַנּוֹגְשִׂים. אָמְרוּ: מוּטָב לָנוּ לִלְקוֹת, וְלֹא יִכָּשֵׁל יֶתֶר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ” (במדבר יא, טז), אָמַר משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי. אָמַר לוֹ: “אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו” (שם) – אוֹתָם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, הֵם יָּבֹאוּ וְיִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ (תנחומא בובר בהעלותך, כג).

יֶתֶר הָעָם – שאר בני ישראל.

נְמְצְאוּ חֲסֵרוֹת – נתברר שמספר הלבנים קטן מן הנדרש.

מֻכִּים עַל – מוכים בגלל.

מוּטֶָב לָנוּ לִלְקוֹת – עדיף שנספוג אנו את המכות.

מִי רָאוּי – להיות בין שבעים מנהיגי העם.

מָסְרוּ עַצְמָם – הקריבו את עצמם.

בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים – בסכום הלבנים שהוטל על העם לעשות יום יום.

יִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה – יקבלו את הכבוד.

*

מג “וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם” (שמות ה, יח) – הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקוֹשְׁשִׁים אֶת הַקַּשׁ בַּמִּדְבָּר וְרוֹמְסִים בַּחֹמֶר וּבַקַּשׁ; הָיָה הַקַּשׁ נוֹקֵב אֶת עִקְבֵיהֶם וְהַדָּם מִתְבּוֹסֵס בַּחֹמֶר. רָחֵל בַּת בְּנוֹ שֶׁל שׁוּתֶלַח הָיְתָה הָרָה לָלֶדֶת וְרָמְסָה בַּחֹמֶר עִם בַּעְלָהּ וְיָצָא הַוָּלָד מִמֵּעֶיהָ וְנִתְעָרֵב בְּתוֹךְ הַמַּלְבֵּן, וְיָרַד מִיכָאֵל וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִגְזַר גְּזַר דִּין עַל מִצְרַיִם (פדר"א מז).

רוֹמְסִים – מערבבים טיט וקש על ידי דריכה.

נוֹקֵב – חודר, פוצע.

מִתְבּוֹסֵס – מתערבב.

שׁוּתֶלַח – משבט אפרים (במדבר כו, לו).

מַלְבֵּן – כלי מרובע שבתוכו מכינים את הלבנים.

מִיכָאֵל – המלאך.

כִּסֵּא הַכָּבוד – שעליו יושב הקב"ה.

*

מד “ אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ” (שמות ה, כא) – אָמַר רַ' יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַ' שָׁלוֹם: אָמְרוּ לְמשֶׁה: לְמָה אָנוּ דוֹמִים? לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטֹּל אוֹתוֹ, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרָיו לְהַצִּילוֹ מִפִּי הַזְּאֵב. בֵּין הָרוֹעֶה וּבֵין הַזְּאֵב נִבְקַע הַשֶּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: משֶׁה, בֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים (שמו“ר ה, כ”א).

לִטֹּל – לקחת, לחטוף.

נִבְקַע – נחתך, נקרע לשניים.

משֶׁה – שבגלל דרישתו מפרעה לשלח את העם לא ניתן לבני ישראל תבן.

*

מה אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּרַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לַאֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ: מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה, כג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבָל עַל אֵלּוּ שֶׁאָבְדוּ וְאֵינָם! הֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּ“אֵל שַׁדַּי” וְלֹא הִרְהֲרוּ עַל מִדּוֹתַי וְלֹא אָמְרוּ לִי: מָה שְׁמֶךָ? אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (בראשית יג, יז), בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף – וְלֹא הִרְהֵר עַל מִדּוֹתַי; אָמַרְתִּי לְיִצְחָק: “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ” (שם כו, ג), בִּקְשׁוּ עֲבָדָיו מַיִם לִשְׁתּוֹת וְלֹא מָצְאוּ עַד שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי; אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (שם כח, יג), בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטֹעַ אָהֳלוֹ וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי “מָה שְׁמֶךָ”? וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי: “מָה שְׁמֶךָ” בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה, כג)! "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה (שם ו, א) –בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (סנהדרין קיא ע"א).

אֲבוֹתַי – המצרים בתקופת השעבוד.

מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן – ראו קטע מג.

עַל דָּבָר זֶה – בעקבות כל זה.

אֵלּוּ שֶׁאָבְדוּ – שלושת האבות.

נִגְלֵיתִי… בְּ“אֵל שַׁדַּי” וגו' – הקב"ה נגלה לאבות בשם “אל שדי” (כגון בראשית יז, א), שפירושו רב כוח ועוצמה, ובכל זאת לא הטילו ספק ביכולותיו של האל ובכוחו, גם כשהבטחותיו לא התגשמו.

בִּקֵּשׁ – חיפש.

שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה – בראשית כו, כ־כא.

לִנְטֹעַ – להעמיד.

מֵאָה קְשִׂיטָה – בראשית לג, יט.

אָמַרְתָּ לִי – ובכך ניתן ביטוי לפקפוק בכוחותיו של הקב"ה (שמות ג, יג).

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים – שנלחם בהם יהושע בעת כיבוש הארץ (יהושע יב, ז־כד).

*

מו “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תִּפְרִיעוּ אֶת הָעֶם מַמָּעָשָיו” (שמות ה, ד) – מָהוּ ‘לָמָּה’? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לָמָה וְדִבְרֵיכֶם לָמָה. “לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם” (שם) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים: “נֵלְכָה נָּא… וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שם שם, ג) – לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם!: (שמו"ר ה, טז).

אַתֶּם לָמָה – לא כלום, דבר חסר ערך (לא + מה).

פָּנוּי – פטור, חופשי.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

“לְסִבְלֹתֵיכֶם” – לעבודתכם (כשאר העם)

*

מז “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים” (שמות ה, ט) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת, שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָם, לְפִי שֶׁהָיוּ נוֹחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר” (שם) – אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יִהְיוּ נְפֵשִׁים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמו"ר ה, יח).

מְגִלּוֹת – כתבים.

מִשְׁתַּעַשְׁעִין בָּהֶן וגו' – מוצאים הנאה ותקוות גאולה בקריאתם מדי שבת.

נוֹחִין – נחים.

יִהְיוּ נְפֵשִׁים – ינוחו.

*

---

הָאוֹתוֹת וְהַמַּכּוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מח “וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן” (שמות ז, י־יא) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם?! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לָהּ, כְּלוּם מְבִיאִין מֻרְיָס לְאִסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ? אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵם? מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אַסְכּוֹלֵי שֶׁלָּהֶם וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: רְאִי, הֵיאַךְ בָּאוּ הַיְּהוּדִים לְשַׂחֵק בִּי – וְעָשְׂתָה כָּךְ.

“וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם” (שם שם, יב) – אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמֹשֶׁה: תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם? אָמַר לָהֶם משֶׁה: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: לְמָתָא יַרְקָא, יַרְקָא שְׁקִיל (שמו“ר ט, ו־ז; מנחות פה ע”א; תנחומא בובר וארא, יב).

מְשַׂחֵק – לועג.

אוֹתוֹתָיו – מעשי פלא ונס.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא –מביאים סחורה.

כְּלוּם – האם.

מֻרְיָס לְאִסְפַּמְיָא – רוטב מבשר דגים אל אזור ספרד של היום (שבה הוא מצוי בשפע).

בִּרְשׁוּתִי הֵם – ומצרים התפרסמה בכשפיה ובקוסמיה.

תִּינוֹקוֹת – ילדים.

אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – ולא זו בלבד.

יוֹחָנִי וּמַמְרֵא – מראשי החרטומים במצרים.

עֲפָרַיִם – מקום שהתפרסם בתבן הרב שבו.

הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִין וגו' – פתגם עממי הוא, ותרגומו: לעיר של ירקות – הבא ירקות.

*

מט “כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל” (משלי כט, יא) –זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה מַלְעִיג עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה סָבוּר, שֶׁמַּעֲשֵׂי כְּשָׁפִים הֵם מָה שֶׁעָשׂוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְקָרָא לְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם יִבְלַע תַּנִּין אֶת תַּנִּינֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, נָחָשׁ בּוֹלֵעַ נָחָשׁ, אֶלָּא יַחֲזֹר לִבְרִיָּתוֹ וְיִבְלַע אֶת תַּנִּינֵיהֶם.

“וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם” (שמות ז, יב) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס, מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַמַּטֶּה מַטֶּה כִּבְרִיָּתוֹ וּבָלַע אוֹתָם. כְּשֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן תָּמַהּ וְאָמָר: וּמָה אִם יֹאמַר לַמַּטֶּה: בְּלַע לְפַרְעֹה וּלְכִסְּאוֹ – עַכְשָׁו הוּא בּוֹלֵעַ אוֹתוֹ? אָמַר רַ' יוֹסֵי בְּרַ' חֲנִינָא: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּמַּטֶּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע כָּל אוֹתָן הַמַּטּוֹת שֶׁהִשְׁלִיכוּ, שֶׁהָיוּ רַבִּים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם עֲשָׂרָה עֳמָרִים – וְלֹא הָעֳבָה, וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אָמַר: זֶה מַטֵּה אַהֲרֹן (שמו"ר ט, ז).

מַלְעִיג – לועג.

תַּנִּין – מין נחש.

יַחֲזֹר לִבְרִיָּתוֹ – ישוב לצורתו המקורית שבה נברא, לצורת המטה.

חָזַר הַמַּטֶּה וגו' – שב לצורת המטה, כפי שנברא.

נֵס בְּתוֹךְ נֵס – נס כפול.

עֳמָרִים – העומר הוא מידת נפח גדולה.

לא הָעֳבָה – לא נעשה עבה יותר בשל כך.

*

נ “כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה” (שמות ז, יד) – אָמְרוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲרִי וְחַיּוֹת וְשׁוּעָל שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בִּסְפִינָה, וְהַחֲמוֹר גּוֹבֶה מֶכֶס מִן הַסְּפִינָה. אָמַר לָהֶם הַחֲמוֹר: תְּנוּ לִי מֶכֶס. אָמַר לוֹ שׁוּעָל לַחֲמוֹר: כַּמָּה עַזִּים פָּנֶיךָ! אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת עִמָּנוּ וְאַתָּה שׁוֹאֵל מֶכֶס? אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: מִן הַמֶּלֶךְ אֲנִי נוֹטֵל וְלִגְנָזָיו אֲנִי מַכְנִיס. אָמַר הָאֲרִי: קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה – וְיָצָא וּטְרָפוֹ לַחֲמוֹר וּנְתָנוֹ לַשּׁוּעָל. אָמַר לוֹ: סַדֵּר לִי אֵיבָרָיו שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה. הָלַךְ הַשּׁוּעָל וְסִדְּרָם. רָאָה לִבּוֹ, נְטָלוֹ וַאֲכָלוֹ. כְּשֶׁבָּא הָאֲרִי מָצָא אֵיבָרָיו נְתוּחִים, אָמַר לוֹ: לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה הֵיכָן הוּא? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! לֹא הָיָה לוֹ לֵב, שֶׁאִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב לֹא הָיָה נוֹטֵל מֶכֶס מִן הַמֶּלֶךְ. אַף כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע, אִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב, לֹא הָיָה אוֹמֵר לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים: תֵּן לִי דּוֹרוֹן (ילק"ש לשמות, קפב).

חַיוֹת וְשׁוּעָל – חיות שונות וביניהן שועל.

הוֹלְכִים – נוסעים.

מֶכֶס – דמי מעבר.

עַזִּים פָּנֶיךָ – חצוף אתה.

שׁוֹאֵל – דורש.

לִגְנָזָיו – לאוצר המלך.

קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה – אל החמור.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

נְתוּחִים – חתוכים.

הָיָה לוֹ לֵב – שהוא מושב החוכמה.

דּוֹרוֹן – מתנה (ראו לעיל קטע מא).

*

נא “הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה” (איוב לו, כב) – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא רָעָה עַל שׂוֹנְאוֹ – פִּתְאוֹם מֵבִיא עָלָיו עַד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בּוֹ; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה לְפַרְעֹה עַל כָּל מַכָּה וּמַכָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ (שמו"ר ט, ט).

“מוֹרֶה” – והמילה נדרשת במשמעות של מזהיר.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

עַד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ – לפני שירגיש.

מַתְרֶה לְפַרְעֹה – מזהיר את פרעה.

שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ – שיתחרט (על עקשנותו).

*

נב “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם… וְיִהְיוּ דָם” (שמות ז, יט) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ בְּשָׁעָה שֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדְךָ; חַיֶּיךָ, לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמו"ר ט, י).

לָקוּ – הוכו (במטה) ונפגעו.

אֵינוֹ דִּין – אין זה נכון וראוי.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*

נג ‏ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת דָּם תְּחִלָּה? שֶׁהָיוּ פַּרְעֹה וְהַמִּצְרִים עוֹבְדִים לַיְּאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וְהַכֵּה אֶת אֱלהֵיהֶם לִפְנֵיהֶם. מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: הַכּוּ אֶת הָאֵלִים וְיִבָּהֲלוּ הַכְּמָרִים, שֶׁאֵין נִפְרָע מִן הָאֻמָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִפְרָע מֵאֱלוֹהֶיהָ תְּחִלָּה.

“עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם” (שמות ז, יט) – בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַמַּיִם נַעֲשׂוּ דָּם. “וְעַל כָּל מִקְוֶה מֵימֵיהֶם” (שם) – אֲפִלּוּ מָה שֶׁהָיָה בְּקִיתוֹן נַעֲשָׂה דָם, וַאֲפִלּוּ מָה שֶׁהָיָה הַמִּצְרִי רוֹקֵק מִתּוֹךְ פִּיו נַעֲשָׂה דָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שם). אָמַר רַ' אָבוּן הַלֵּוִי: מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הָיוּ הַמִּצְרִים וְיִשְׂרָאֵל נְתוּנִים בְּבַיִת אֶחָד, וְהָיְתָה הַגִּגִּית מְלֵאָה מַיִם, וְהָיָה הַמִּצְרִי הוֹלֵךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ וְנַעֲשֵׂית דָּם, וְיִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְשׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹכָהּ. וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם – וְנוֹתֵן לוֹ, נִמְצְאוּ בְּיַד מִצְרִי דָּם. וְאוֹמֵר לוֹ: בּוֹא אֲנִי וְאַתָּה וְנִשְׁתֶּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם. וּכְשֶׁהָיָה מִצְרִי לוֹקֵחַ מַיִם מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים – הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם. מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל (תנחומא בובר וארא, יד; שמו"ר ט, י).

עוֹבְדִים לַיְּאוֹר – בתור אל.

מְשַׁל הֶדְיוֹט – פתגם (במקורו ארמי) בפי פשוטי העם.

הַכְּמָרִים – הכוהנים העובדים אותם. נִפְרָע – מעניש.

קִיתוֹן – כד.

רוֹקֵק – יורק.

נְתוּנִים – מתגוררים.

לוֹקֵחַ… בְּדָמִים – קונה בכסף.

*

נד אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם” (שמות ז, כ)? – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה לוֹקֶה לִפְנֵי רַבּוֹ, מִשֶּׁהָיָה לוֹקֶה עַל מֵעָיו הוֹפֵךְ עַצְמוֹ וְלוֹקֶה עַל כָּל גּוּפוֹ; כָּךְ הָיָה הַיְאוֹר מֵהַפֵּךְ עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט בּוֹ הַמַּכָּה, וְלֹא הָיָה מוֹעִיל, שֶׁכֻּלּוֹ נֶהְפַּך לְדָם" (שמו"ר ט,יא).

לוֹקֶה לִפְנֵי רַבּוֹ – סופג מלקות מאדונו.

מֵעָיו – בטנו.

הוֹפֵךְ עַצְמוֹ וגו' – מתהפך (כדי להירגע מן המלקות שספג) וכך לוקה גם על גבו.

*

נה בְּטַכְסִיס שֶׁל מְלָכִים הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הַמַּכּוֹת. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמְּדִינָה מוֹרֶדֶת עָלָיו מָה עוֹשֶׂה? מְשַׁלֵּחַ עָלֶיהָ לִגְיוֹנוֹת וְהֵם מַקִּיפִים עָלֶיהָ. בַּתְּחִלָּה סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו יוֹרֶה בָּהֶם חִצִּים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם דְּרוֹלוֹמַסְיָא; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו זוֹרֵק בָּהֶם נֵפְט; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מְגָרֶה בָּהֶם אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו אוֹסֵר אוֹתָם בְּבֵית הָאֲסוּרִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו הוֹרֵג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתְּחִלָּה סָכַר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם” (תהלים עח, מד); לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים – אֵלּוּ הַצְּפַרְדְּעִים, שֶׁקִּרְקוּרָן הָיָה קָשֶׁה לָהֶם בְּיוֹתֵר; לֹא חָזְרוּ, יָרָה עֲלֵיהֶם חִצִּים – אֵלּוּ הַכִּנִּים, שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין בְּגוּפָם שֶׁל מִצְרִים כְּחֵץ זֶה; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים – זֶה עָרוֹב; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם דְּרוֹלוֹמַסְיָא – זֶה הַדֶּבֶר, וְהָרַג אֶת מִקְנֵיהֶם; לֹא חָזְרוּ, זָרַק בָּהֶם נֵפְט – זֶה הַשְּׁחִין; לֹא חָזְרוּ, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת – זֶה הַבָּרָד; לֹא חָזְרוּ, גֵּרָה בָהֶם אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה – זֶה הָאַרְבֶּה; לֹא חָזְרוּ, חֲבָשָׁם בְּבֵית הָאֲסוּרִים – זֶה הַחשֶׁךְ; לֹא חָזְרוּ, הָרַג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם – “וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות יב, כט).

כָּל מָה שֶׁחָשְׁבוּ הַמִּצְרִים עַל יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם: חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבִים מֵימֵיהֶם, לְפִיכָךְ – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם” (תהלים עח, מד); חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים פְּרַגְמָטֵיהֶם, הֵבִיא עֲלֵיהֶם צְפַרְדְּעִים וְהָיוּ מְטָרְפִין אוֹתָם; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂים לָהֶם בָּאָרֶץ – הִרְחִישׁ אֶת הָאָרֶץ כִּנִּים; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים אֶת בְּנֵיהֶם כְּפֵדָגוֹג זֶה – שָׁלַח בָּהֶם עָרוֹב: אֲרָיוֹת, זְאֵבִים, נְמֵרִים וְדֻבִּים וּנְחָשִׁים. הָיוּ לְמִצְרִי חֲמִשָּׁה בָּנִים וְהָיָה נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָם לְשׁוּק בְּיָדוֹ. בָּא אֲרִי נוֹטֵל אֶחָד, זְאֵב – אֶחָד, דֹּב – אֶחָד, נָמֵר – אֶחָד, נָחָשׁ שָׂרָף – אֶחָד. הָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל מִצְרִי לְבַדּוֹ. אוֹמֵר לוֹ הַמִּצְרִי: הֵיכָן בָּנַי? אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל: שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ חֶשְׁבּוֹן: בָּא הָאֲרִי נָטַל אֶחָד, וְהַזְּאֵב – אֶחָד, הַדֹּב – אֶחָד וְהַנָּמֵר – אֶחָד, וְנָחָשׁ שָׂרָף – אֶחָד. חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ רוֹעִים אֶת מִקְנֵיהֶם – שָׁלַח אֶת הַדֶּבֶר בְּמִקְנֵיהֶם; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בַּלָּנִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁחִין; חָשְׁבוּ לְסָקְלָם בַּאֲבָנִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַבָּרָד; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ כּוֹרְמֵיהֶם – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הָאַרְבֶּה וְאָכַל אִילָנוֹתֵיהֶם; חָשְׁבוּ לְחָבְשָׁם בְּבֵית הָאֲסוּרִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַחֹשֶׁךְ; חָשְׁבוּ לַהֲרֹג אוֹתָם – “וַה' הִכָּה כָּל בְּכוֹר” (שמות יב, כט); חָשְׁבוּ לְשַׁקֵּעַ אוֹתָם בַּמַּיִם – “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו) (תנחומא בא, ד).

בְּטַכְסִיס – בתחבולות מלחמה.

מְדִינָה – עיר.

לִגְיוֹנוֹת – יחידות צבא.

סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם – חוסם את הספקת המים לעיר.

חָזְרוּ – התחרטו (ונכנעו).

קוֹלָנִים – אנשים וכלים מרעישים.

בַּרְבָּרִים – כוחות צבא אכזריים במיוחד.

דְּרוֹלוֹמַסְיָא – מהומה, הרס וחיסול (המזון).

נֵפְט – בוער באש.

בָּלִיסְטְרָאוֹת – אבנים גדולות המושלכות למרחק בעזרת מנוף מיוחד.

מְגָרֶה – משסה.

קָשֶׁה – מציק ומכביד מאוד.

חֲבָשָׁם – כלא אותם.

טוֹעֲנִים פְּרַגְמָטֵיהֶם – יישאו כסבלים את סחורותיהם.

מְטָרְפִין – נושכים (את הסחורות) ומשחיתים אותן.

עוֹשִׂים לָהֶם בָּאָרֶץ – עובדים בעבודת האדמה.

הִרְחִישׁ – השריץ.

טוֹעֲנִים וגו' – נושאים את ילדיהם כדרכו של מחנך.

נוֹטֵל – לוקח.

מִקְנֵיהֶם – עדריהם.

בַּלָּנִים – מחממים מים בבית המרחץ (והשחין היא מחלת עור צורבת).

כּוֹרְמֵיהֶם – עובדים בכרמים.

לְשַׁקֵּעַ – להטביע.

*

נו “וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ח, ב) – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וּמִלְּאָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה; עֲקִיבָא! מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת – צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם וְהֵם בָּאוּ (סנהדרין פז ע"ב).

מִלְּאָה – על ידי שהשריצה באופן פלאי צפרדעים רבות.

מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? – מדוע אתה מתעסק בענייני אגדה?

כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וגו' – הפסֵק לדבר, ופנה לעסוק בענייני הלכה מסובכים, בדיני נגעים ואוהלות (שתי מסכתות במשנה העוסקות בענייני טומאה וטהרה), שבהם היה כוחו של ר' עקיבא גדול.

שָׁרְקָה לָהֶם – לשאר הצפרדעים.

*

נז “וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ” (שמות ז, כח) – כְּשֶׁהָיְתָה הַמִּצְרִית לָשָׁה אֶת הָעִסָּה וּמַסֶּקֶת אֶת הַתַּנּוּר, בָּאִין הַצְּפַרְדְּעִים וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הָעִסָּה וְאוֹכְלִין אֶת הַבָּצֵק, וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וּמְצַנְּנִין אוֹתוֹ וְנִדְבָּקוֹת בַּפַּת.

“וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְּפַרְדְּעִים” (שם שם, כט) – אָמַר רַ' אַחָא: “בְכָה” וַדַּאי, שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, וְטִפָּה אַחַת יוֹרֶדֶת עַל לִבּוֹ, וְנִבְקַעַת שָׁם וְנַעֲשָׂה צְפַרְדֵּעַ. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם עָפָר, וְהָיְתָה טִפָּה שֶׁל מַיִם בּוֹ, הָיָה נַעֲשֶׂה צְפַרְדֵּעַ. חִזְקִיָּה בְּרַבִּי אָמָר: אִם כַּשִּׁיטָה הַזּוֹ – לֹא לָקוּ בָּתֵּיהֶם שֶׁל גְּדוֹלִים, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם בְּשַׁיִשׁ וּבִפְסֵיפַס, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַצְּפַרְדֵּעַ עוֹלָה מִן הַתְּהוֹם וְאוֹמֶרֶת לַשַּׁיִשׁ: עֲשֵׂה לִי מָקוֹם, שֶׁאֶעֱלֶה וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאִי, וְהָיָה נִבְקָע הַשַּׁיִשׁ – וְעוֹלָה וְנוֹטֶלֶת בֵּית הַסְּתָרִים שֶׁלָּהֶם וּמְסָרַסְתָּם (שמו"ר י, ב־ג).

“וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ” – הכלים שבהם מכינים את הבצק.

הָעִסָּה – הבצק.

מַסֶּקֶת – מדליקה.

“בְכָה” וַדַּאי – את תיבת “בכה” יש להבין כפשוטה.

יוֹרֶדֶת עַל לִבּוֹ – מגיעה לתוך גופו.

אִם כַּשִּׁיטָה הַזּוֹ וגו' – לפי דרך זו של פרשנות, בתי העשירים, העשויים שיש (ולא עפר). לא הוכו במכת צפרדעים.

בּוֹרְאִי – הקב"ה.

בֵּית הַסְּתָרִים – איברי המין.

*

נח ‏ “וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ” (שמות ח, יא) – כָּךְ דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים: כָּל זְמַן שֶׁהֵם בְּצָרָה הֵם מַכְנִיעִים עַצְמָם, וְכֵיוָן שֶׁהַצָּרָה עוֹבֶרֶת חוֹזְרִים לְקִלְקוּלָם (שמו"ר י, ו; שם יב, ז; תנחומא בובר וארא, כב).

לְקִלְקוּלָם – להתנהגותם הפגומה.

*

נט “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם” (שמות ח, יב) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עָפָר שֶׁהֵגֵן עָלֶיךָ כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקֶה עַל יָדֶךָ (שמו"ר י, ז).

כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי – וגופתו נטמנה בחול (שמות ב, יב).

אֵינוֹ דִּין – ראו קטע נב.

*

ס “וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד” (שמות ט, כד) – נֵס בְּתוֹךְ נֵס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה. אָמַר רַ' חָנָן: טַעֲמוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה – כְּפֶרֶט זֶה שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁחַרְצַנּוֹ נִרְאֶה מִתּוֹכוֹ; וְטַעֲמוֹ שֶׁל רַ' נְחֶמְיָה – כַּעֲשָׁשִׁית זוֹ, שֶׁמַּיִם וְשֶׁמֶן מְעֹרָבִים כְּאֶחָד וְהִיא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מִתּוֹכָם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה. לְיָמִים הִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהָלְכוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ בְּיַחַד. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד צְהוּבִים זֶה לָזֶה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהִכּוּ בַּמִּצְרִים. הֱוֵי: “וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד”. הָיָה יוֹשֵׁב מִצְרִי – נִכְוָה בַּבָּרָד, עוֹמֵד – נִכְוָה בָּאֵשׁ (שמו“ר יב, ד; במ”ר יב, ח; שהש"ר ג,כ).

נֵס בְּתוֹךְ נֵס – נס כפול: עצם ירידת הברד ואופיו.

צְלוֹחִיּוֹת – כלי זכוכית.

מְכַלָּה – משמידה.

פְּתוּכִים – מעורבבים.

טַעֲמוֹ – הסברו.

כְּפֶרֶט זֶה וגו' – כגרגר רימון אדום־לבן שגלעינו נראה מבחוץ בשל שקיפותו.

כַּעֲשָׁשִׁית וגו' – מנורה שהשמן שבה דולק כשהוא צף על פני מים.

לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים – יחידות צבא עזות נפש.

לְיָמִים – לאחר זמן.

צְהוּבִים – שונאים.

הֱוֵי – לפיכך.

*

סא “הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד” (שמות ט, יח) – זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמָר: סָרַט לוֹ סְרִיטָה עַל הַכֹּתֶל, אָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לְכָאן יֵרֵד מָחָר הַבָּרָד (שמו"ר יב, ב).

“כָּעֵת מָחָר” – בדיוק בשעה זו מחר.

סָרַט וגו' – שרט, שירטט קו (על קיר ששימש מעין שעון שמש)

*

סב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה שָׂמְחוּ הַמִּצְרִים, אָמְרוּ: נִקְבֹּץ וְנִשְׁלֹק מֵהֶם וּנְמַלֵּא מֵהֶם חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם שְׂמֵחִים?! מִיָּד “וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד” (שמות י, יט) זֶה רוּחַ מַעֲרָבִית, “וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה” (שם). מַהוּ “לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם” (שם)? אֲפִלּוּ מָה שֶׁבִּקְדֵרוֹת וּבְחָבִיּוֹת מְלוּחִין פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶם (שמו"ר יג, ז; תנחומא וארא, יד).

נִקְבֹּץ וְנִשְׁלֹק – נאסוף ונבשל במים רותחים.

מְלוּחִין – שנמלחו (למשמרת).

*

סג “וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה” (שמות י, כב) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי: אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה. “וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים” (שם שם, כג) – בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב – לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְהָעוֹמֵד – אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהוּא רָבוּץ – לֹא הָיָה יָכוֹל לִזְקֹף.

בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה הָיָה הֶעָנָן מַחֲשִׁיךְ לְמִצְרִים וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִים כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ… כְּלֵי כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב” (שם יא, ב) – הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים אֵצֶל הַמִּצְרִים וְאוֹמְרִים לָהֶם: הַשְׁאִילֵנִי אוֹתוֹ הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְךָ, הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ – הָיוּ נוֹטְלִים אוֹתָם בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁים (תנחומא בא, ג; שמו“ר יד, ג; ילק”ש לשמות,קפו).

כָּפוּל וּמְכֻפָּל – שנאמר “חושך” ו“אפילה”.

רָבוּץ – רובץ, שוכב.

לזְקֹף – להזדקף, לעמוד.

לְשַׁקֵּר בָּנוּ – לקחת את הכלים לצמיתות ולא רק בהשאלה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

*

סד “וּלְכָל בְּנֵייִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם” (שמות י, כג)

“בְּאֶרֶץ גּשֶׁן” – לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּמוֹשְׁבֹתָם”, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנָס הָיָה אוֹר נִכְנָס וּמֵאִיר לוֹ מָה שֶׁבְּחָבִיּוֹת וּבְתֵבוֹת וּבְמַטְמוֹנִיּוֹת (שמו"ר יד, ג).

בְּאֶרֶץ גּשֶׁן – מקום מושבם של בני ישראל במצרים.

מַטְמוֹנִיּוֹת– מקומות מסתור.

*

סה לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחשֶׁךְ? לְפִי שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל פּוֹשְׁעִים, שֶׁהָיוּ לָהֶם פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִים וְהָיָה לָהֶם שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אָבִיא עֲלֵיהֶם מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִים: כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָם שׂוֹנְאֵיהֶם (שמו"ר יד, ג; תנחומא וארא,יד).

פַּטְרוֹנִין – תומכים, אנשים שהגנו עליהם.

בְּפַרְהֶסְיָא – לעיני הכול.

כְּשֵׁם שֶׁעָבַר וגו' – מה שאירע לנו אירע גם להם (ואין לראות במכות את ידו של הקב"ה).

קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם – בני ישראל קוברים את הפושעים שמתו.

שׂוֹנְאֵיהֶם – המצרים.

*

סו “כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל” (ישעיה כו, ט) – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַמַּכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים גָּרְמוּ לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כֵּיצַד? הָיְתָה מַחֲלֹקֶת בֵּין בְּנֵי כּוּשׁ וּבְנֵי מִצְרַיִם; הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ, וְהַכּוּשִׁים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הַצְפַרְדְּעִים עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם: הַגְּבוּל שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת לְתוֹכוֹ – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ (שמו"ר ב).

בֵּינֵיהֶם – בין יושבי תבל.

כּוּשׁ – מדינה מדרום למצרים.

תְּחוּמֵינוּ – גבולנו.

הַגְּבוּל שֶׁהָיוּ וגו' – כל מקום שאליו נכנסו הצפרדעים התברר שאינו תחום כוש.

*

סז מְשַׁל פַּרְעֹה, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹעֶה חֲזִירִים, מָצָא רָחֵל אַחַת, מְשָׁכָה בֵּינֵיהֶם. שָׁלַח בַּעְלָהּ אֶצְלוֹ, אָמַר: תֵּן לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ אֶצְלִי רָחֵל. אָמַר הַבַּעַל: הוֹדִיעוּ לִי מֵהֵיכָן הוּא מַשְׁקֶה בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְסָתַם אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל, אָמַר הַבַּעַל: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא מַרְבִּיץ אֶת בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְהָרַס אֶת הַצְּרִיפִין. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא רוֹעֶה. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ, וְשָׂרַף אֶת כָּל הָעֵשֶׂב שֶׁהָיָה לוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן בְּנוֹ הוֹלֵךְ לִלְמֹד בְּאַסְכּוֹלֵי. וְהָלַךְ וְלָקַח בְּנוֹ תַּחַת יָדוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: הֲרֵי רְחֵלְךָ. הָיָה מַנְהִיג וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ חֲבָשׁוֹ אֵצֶל בְּנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו אֵין רְחֵלְךָ בְּיָדִי, לָמָה אַתָּה חוֹבְשֵׁנִי? מָה יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי עוֹד? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כָּל מָה שֶׁיָּלְדָה וְגִזּוֹתֶיהָ כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיְתָה אֶצְלְךָ. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא נְתַתִּיהָ, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: עָמַד בִּדְבָרָיו וְלֹא שְׁלָחָהּ לוֹ – וְהוּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. כָּךְ הַבַּעַל – זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָחֵל – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, רוֹעֵה חֲזִירִים – זֶה פַּרְעֹה. יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְנָתַן עֲלֵיהֶם מִסִּים. הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: אֱמֹר לְפַרְעֹה “שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” (שמות ח, טז). הָלַךְ וְאָמַר לוֹ. הִתְחִיל אוֹמֵר “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” (שם ה, ב). הִתְחִיל משֶׁה אוֹמֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר “מִי ה'” וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּחַ. אָמַר לוֹ: הֵיכָן מִצְרִים שׁוֹתִים? אָמַר לוֹ: מִנִּילוּס. אָמַר לוֹ: הֲפֹךְ אוֹתוֹ לְדָם. הִתְחִילוּ הַמִּצְרִים מְבַקְּשִׁים לִשְׁתּוֹת וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין. חָזַר וְאָמַר: “שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” – וְלֹא רָצָה. אָמַר לוֹ: הֵיכָן בְּהֶמְתּוֹ רוֹעָה בַּמִּדְבָּר? שָׁלַח עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבֵּר כָּל עֵץ שֶׁלָּהֶם וְשָׂרַף אֶת הַכֹּל, וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח לָהֶם אַרְבֶּה וְאָכַל כָּל יֶרֶק הָעֵץ, וְנָטַל מַקֵּל וְעָרַף כָּל בְּהֶמְתּוֹ. הֵבִיא עָלָיו כָּל הַמַּכּוֹת וְלֹא רָצָה לְשַׁלְּחָם, וְאַחַר כָּךְ נָטַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: “קוּמוּ צְּאוּ” (שם יב, לא). רָדַף אַחֲרֵיהֶם, תְּפָשׂוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּצַד בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו). הִתְחִיל פַּרְעֹה אוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא שִׁלַּחְתִּים, וְהֵם אוֹמְרִין: רְאֵה אִישׁ שֶׁעָמַד בְּדִבּוּרוֹ, מִשֶּׁשִּׁלְחָם הֲרֵי הוֹרְגוֹ (שמו"ר כ, א).

מְשַׁל פַּרְעֹה – משל העוסק בעניין פרעה.

רָחֵל – כבשה.

מְשָׁכָהּ – הניח אותה (בין חזיריו).

מַרְבִּיץ – נותן להן לנוח.

צְרִיפִין – דיר הבהמות. אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

תַּחַת יָדוֹ – לרשותו.

מַנְהִיג וְהוֹלֵךְ – מוביל את הרחלה ומחזירה לרשותו.

חֲבָשׁוֹ אֵצֶל בְּנוֹ – אסר (את הרועה) עם בנו.

גִזּוֹתֶיהָ – הצמר שנגזז ממנה.

וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים וגו' – המשך דברי רועה החזירים: כל בני האדם יאמרו כי יפה עשה כשהתעקש על עמדתו, שהרי בסופו של דבר התברר כי בעל הרחל ביקש מלכתחילה תואנה לפגוע בו, בין שהיה מחזיר לו את הכבשה ובין שלא.

עָרַף – שבר צוואר.

נָטַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ – במכת בכורות.

תְּפָשׂוֹ וַחֲבָשׁוֹ – כשהטביע את פרעה בים סוף.

וְהֵם אוֹמְרִין – המשך דברי פרעה: מלכתחילה הכביד הקב"ה את לבו כדי לפגוע בו, ועניין שילוח עם ישראל היה בבחינת תואנה לכך בלבד.

*

---

קֹדֶם יְצִיאַת מִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סח “דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב” (שמות יא, ב) – אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ! לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם! שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק: “וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם” (בראשית טו, יג) קִיֵּם בָּהֶם, “וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (שם שם, יד) לֹא קִיֵּם בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: “וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ”. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: לְמָחָר מוֹצִיאִין אוֹתְךָ מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם (ברכות ט ע“א־ע”ב).

דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – חכמים מבית ר' ינאי.

אוֹתוֹ צַדִּיק – אברהם אבינו.

קִיֵּם בָּהֶם – דברים אלו שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים אכן התקיימו.

בְּעַצְמֵנוּ – רק עם גופנו, גם בלא רכוש.

חָבוּשׁ – אסור, כלוא.

*

סט “וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה” (שמות יב, לא) – הָיָה פַּרְעֹה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶם שֶׁל עֲבָדָיו וּמַעֲמִידָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְקוֹרֵא בַּלַּיְלָה בְּכָל שׁוּק וְשׁוּק וְאוֹמֵר: הֵיכָן הוּא משֶׁה, וְהֵיכָן הוּא דָּר? וְהָיוּ בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים בּוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: פַּרְעֹה, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: אֶת משֶׁה אֲנִי מְבַקֵּשׁ. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “כָּאן הוּא דָּר, כָּאן הוּא דָּר” – וּמְשַׂחֲקִים בּוֹ עַד שֶׁמְּצָאוֹ לְמשֶׁה. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: “קוּמוּ צְאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי גַנָּבִים אָנוּ שֶׁנֵּצֵא בַּלַּיְלָה? כָּךְ צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר” (שמות יב, כב) – לֹא נֵצֵא אֶלָּא בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם (תנחומא בובר בא, יט; תנחומא בא, ז).

מְחַזֵר עַל פִּתְחֵיהֶם – מסתובב בין בתיהם.

מַעֲמִידָם – מקים אותם משנתם.

מְשַׂחֲקִים בּוֹ – מלגלגלים עליו.

מְבַקֵּשׁ – מחפש.

בְּיָד רָמָה – בעוז ובקומה זקופה.

*

---

בִּזַת מִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ע אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם יוֹסֵף לִקְּטוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” (בראשית מז, יד). אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבִשְׁאַר אֲרָצוֹת מִנַּיִן? – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף” (שם מא, נז). וּכְשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הֶעֱלוּהוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם” (שמות יב, לו). רַב אַסִּי אָמָר: עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן; רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים. וְהָיָה מֻנָּח עַד רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה. בָּא שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלַיִם וּנְטָלוֹ מֵרְחַבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ” (מלכים א יד, כו). בָּא זֶרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וּנְטָלוֹ מִשִּׁישַׁק. בָּא אָסָא וּנְטָלוֹ מִזֶּרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וְשִׁגְרוֹ לַהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּאוּ בְנֵי עַמּון וּנְטָלוּהוּ מֵהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּא יְהוֹשָׁפָט וּנְטָלוֹ מִבְּנֵי עַמּון, וְהָיָה מֻנָּח עַד אָחָז. בָּא סַנְחֵרִיב וּנְטָלוֹ מֵאָחָז. בָּא חִזְקִיָּהוּ וּנְטָלוֹ מִסַּנְחֵרִיב, וְהָיָה מֻנָּח עַד צִדְקִיָּהוּ. בָּאוּ כַּשְׂדִּיִּים וּנְטָלוּהוּ מִצִּדְקִיָּהוּ. בָּאוּ פָּרְסִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִכַּשְׂדִּיִּים. בָּאוּ יְוָנִים וּנְטָלוּהוּ מִפָּרְסִיִּים. בָּאוּ רוֹמִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִיַּד יְוָנִים – וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי (פסחים קיט ע"א).

אֵין לִי אֶלָּא וגו' – מפסוק זה נלמד שמדובר רק בכספם של המצרים, ומניין שמדובר בכסף העולם כולו?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

עֲשָׂאוּהָ – עשו את מצרים.

מְצוּדָה – מלכודת לתפיסת עופות (שהיו שמים בה גרגרי דגן כפיתיון).

מְצוּלָה – בריכה עמוקה. נְטָלוֹ – לקח אותו.

זֶרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ – דברי הימים ב יד, ח־יד.

שִׁגְרוֹ – שלח אותו.

הֲדַדְרִמּוֹן – מלכים א טו, יח.

כַּשְׂדִּיִּים – בבלים.

*

---

אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא “וַיִּקַּח משׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ” (שמות יג, יט) – שָׁנוּ חֲכָמִים: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְעַסְּקוּ בְּבִזָּה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר, הָלַךְ משֶׁה אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרִים וְשִׁקְּעוּהוּ בְּתוֹךְ נִילוּס הַנָּהָר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. וְעוֹד, שֶׁאָמְרוּ הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים לְפַרְעֹה: רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא תֵצֵא אֻמָּה זוֹ מִכָּאן לְעוֹלָם – הָעֲצָמוֹת שֶׁל יוֹסֵף, אִם לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָן, עַד עוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת.

הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס וְצָוַח וְאָמַר: יוֹסֵף, יוֹסֵף! הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. תֵּן כָּבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַשְּׁכִינָה מְעֻכֶּבֶת לְךָ, יִשְׂרָאֵל מְעֻכָּבִים לְךָ. אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְפַעְפֵּעַ, וְצָף וְעָלָה מִן הַתְּהוֹמוֹת כְּקָנֶה – וּנְטָלוֹ משֶׁה.

רַ' נָתָן אוֹמֵר: בִּקְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים הָיָה יוֹסֵף קָבוּר, הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל קְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים, אָמַר: יוֹסֵף, הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל; אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, נְטָלוֹ משֶׁה וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ.

וְכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִים זֶה עִם זֶה, וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָם שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ? אָמְרוּ: אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה. – וְכִי מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לְהַלֵּךְ עִם שְׁכִינָה? – אָמְרוּ: קִיֵּם זֶה כָּל מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה (סוטה יג ע“א־ע”ב; מכילתא דר“י בשלח, פתיחתא; דב”ר יא; תנחומא בשלח ב).

חֲבִיבוֹת – אהובות.

בִּזָּה – לקיחת רכושם של המצרים.

נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר – נותרה מדור יורדי מצרים (בראשית מז, יז).

כְּלוּם – האם.

אַשִּׁפים – קוסמים.

אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת – כי נשבעו ליוסף שיוציאו את עצמותיו עמם.

צָוַח – קרא בקול.

הִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה – הגיע הזמן לקיים את השבועה.

מְעֻכֶּבֶת לְךָ – מתעכבת בגללך.

נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ – פטורים מלקיים אותה.

מְפַעְפֵּעַ – מבעבע במים, מבצבץ.

קָנֶה – צמח מים שמשקלו קל.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

נִזְדַּעְזַע – רעד (וכך זיהה אותו משה).

אָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה – ארון הברית, ובו לוחות הברית.

מָה טִיבָם – מה הם.

וְכִי מָה דַּרְכּוֹ – האם אפשר להוליך יחד גופת מת וארון קודש? קִיֵּם זֶה וגו' – שיוסף קיים את כל המצוות.

*

עב “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ” (שמות יג, יט) – מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, נָטְלוּ קַנְקַן אֶחָד וְשָׁתוּ. הֵצִיץ עֲלֵיהֶם בַּעַל הַמַּרְתֵּף, אָמַר לָהֶם: יֶעֱרַב לָכֶם, יְבֻשַּׂם לָכֶם, יִמְתַּק לָכֶם! שְׁתִיתֶם אֶת הַיָּיִן – הַחֲזִירוּ אֶת־הַקַּנְקַן לִמְקוֹמוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים: מְכַרְתֶּם אֶת יוֹסֵף – הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִמְקוֹמָן (בר"ר פה, ג).

מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ – ממשילים עליו משל.

לִסְטִים – שודדים.

נָטְלוּ – לקחו.

הֵצִיץ – הביט.

יְבֻשַּׂם לָכֶם – ינעם לכם (בשל ריחו המבושם של היין).

שְׁבָטִים – בני ישראל.

---

יְצִיאַת מִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עג בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִּלּוּ מִסְתּוֹרִין שֶׁלָּהֶם, וְלֹא בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה (מד“ת קיד, ד; ילק”ש לשמות, רכו; סא“ר, כ”א).

לְשׁוֹנָם – שפתם (העברית).

מִסְתּוֹרִין – סודותיהם (כגון שאין כוונתם להחזיר את הרכוש ששאלו מן המצרים).

הַמִּילָה – ברית המילה.

*

עד “מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת” (תהלים סח, ז) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: לֹא הוֹצִיאָם אֶלָּא בְחֹדֶשׁ כָּשֵׁר לָצֵאת. לֹא בְּתַמּוּז – מִפְּנֵי הַשָּׁרָב, וְלֹא בְטֵבֵת – מִפְּנֵי הַצִּנָּה, אֶלָּא בְנִיסָן, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָצֵאת בּוֹ בַּדֶּרֶךְ, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא צִנָּה קָשָׁה. וְאִם תֹּאמַר תִּשְׁרֵי? הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ עוֹנַת גְּשָׁמִים (במ"ר ג, ו).

כָּשֵׁר – ראוי ומתאים.

הַצִּנָּה – הקור.

תֹּאמַר תִּשְׁרֵי – תשאל מדוע לא בחודש תשרי.

*

עה “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם” (תהלים קה, לח) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מָשָׁל לְבַעַל בָּשָׂר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר: הַחֲמוֹר מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרַד לוֹ מִמֶּנּוּ, וְהוּא מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרֵד מִן הַחֲמוֹר. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד לוֹ מִן הַחֲמוֹר שָׂמַח הָאָדָם וְשָׂמַח הַחֲמוֹר, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי מֵהֶם שָׂמַח בְּיוֹתֵר. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת עַל הַמִּצְרִים, וְהָיוּ הַמִּצְרִים מְקַוִּים אֵימָתַי יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְיִשְׂרָאֵל מְקַוִּים אֵימָתַי יִגְאָלֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ וְנִגְאֲלוּ הָיוּ אֵלּוּ שְׂמֵחִים וְאֵלּוּ שְׂמֵחִים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי שָׂמַח בְּיוֹתֵר – עַד שֶׁבָּא דָּוִד וְאָמַר: “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם” (מד"ת קה, יא).

בַּעַל בָּשָׂר – אדם שמן.

מְקַוֶּה – מצפה.

דָּוִד – המלך, מחבר תהלים.

*

עו “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה” (שמות יג, יז) – אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה, וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר בְּדָבָר מוּעָט. עָמַד הַלּוֹקֵחַ וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים. נְטָעָהּ גְּפָנִים, עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים, הֶעֱמִידָהּ עַל קָנִים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ הַמּוֹכֵר, רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי! אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי! כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתָם. רָאָה אוֹתָם פַּרְעֹה, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁכָּךְ הוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ! לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה” (שמו“ר כ, ה; מכילתא דר”י בשלח, ויהי א).

גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת – ערימת אבנים.

דָּבָר מוּעָט – מחיר נמוך.

הַלּוֹקֵחַ – הקונה.

הֶעֱבִיר – פינה.

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת – של גפנים.

הֶעֱמִידָהּ עַל קָנִים – סמך את השיחים על עמודים.

כָּל הַיָּמִים – כל זמן.

הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.

לְאוֹתוֹ הָאִישׁ – כלומר לפרעה.

“וַיְהִי” – ודורש תיבה זו כשני ביטויי צער: “וי”, “הי”.

*

עז תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לְמָה הָיוּ דוֹמִים? לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הַנֵּץ וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע וּמָצְאָה שָׁם הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן, אִם תִּכָּנֵס לִפְנִים הֲרֵי הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁף בָּהּ, תַּחֲזֹר לַאֲחוֹרֶיהָ – הֲרֵי הַנֵּץ עוֹמֵד בַּחוּץ לְתָפְסָהּ. מֶה עָשְׂתָה הַיּוֹנָה? הִתְחִילָה צֹוַחַת וּמְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ וְיָבוֹא וְיַצִּילָהּ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עַל הַיָּם: לֵירֵד לַיָּם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם; לַחֲזֹר לַאֲחוֹרֵיהֶם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים שֶׁכְּבָר פַּרְעֹה הִקְרִיב. מֶה עָשׂוּ? “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה” (שמות יד, י) – מִיָּד “וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל” (שם שם, ל) (שהש“ר ב ל; מכילתא דר”י בשלח, ויהי ב).

תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

מְקַנֵּן – יושב בקנו.

נוֹשֵׁף – משמיע קול לחישה ומכיש.

מְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ – מכה בכנפיה. לֵירֵד – לרדת.

הִקְרִיב – התקרב.

*

עח “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ”שמות יד, ה) – לְשֶׁעָבַר “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו… שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים” (שם י, ז), וְעַכְשָׁו “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו… וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ”? אָמְרוּ: אִלּוּ לָקִינוּ וְלֹא שִׁלַּחְנוּ – כְּדֵי הוּא לָנוּ, אוֹ לֹא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְלֹא הָיוּ נוֹטְלִין מָמוֹנֵנוּ – כְּדֵי הוּא לָנוּ; אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָר שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: צֵא וְהָבֵא לִי דָּג מִן הַשּׁוּק; יָצָא וְהֵבִיא לוֹ דָּג מִן הַשּׁוּק מַבְאִישׁ. אָמַר לוֹ: בִּגְזֵרָה, אוֹ תֹּאכַל, אוֹ תִּלְקֶה מֵאָה מַכּוֹת, אוֹ תִּתֶּן לִי מֵאָה מָנֶה. אָמַר לוֹ: הֲרֵינִי אוֹכַל. הִתְחִיל לֶאֱכֹל. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי לוֹקֶה. לָקָה שִׁשִּׁים, לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. נִמְצָא אוֹכַל אֶת הַדָּג וְלוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. כָּךְ נַעֲשָׂה לַמִּצְרִים: לָקוּ וְשִׁלְּחוּ וְנִטַּל מָמוֹנָם (מכילתא דר"י בשלח, ויהי, א).

לְשֶׁעָבַר – קודם לכן.

לָקִינוּ – הוכינו במכות.

כְּדֵי – כדאי, שווה.

נוֹטְלִין – לוקחים.

מַבְאִישׁ – מסריח.

בִּגְזֵרָה – בפקודה.

מֵאָה מָנֶה – סכום של כסף.

לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר – לא הצליח לסיים.

*

עט “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ” (שמות יד, יג) – לְמִי הָיָה דוֹמֶה משֶׁה רַבֵּנוּ? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁנָּפְלָה גָדֵר סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. עָמַד וּגְדָרָהּ מִשְּׁלוֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ. נִשְׁתַּיְּרָה פִּרְצָה וְלֹא הָיְתָה לוֹ שָׁעָה לְגָדְרָהּ – וְעָמַד הוּא בְּתוֹךְ הַפִּרְצָה. בָּא אֲרִי – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ, בָּא זְאֵב – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ (רו"ר, פתיחתא ה).

גָּדֵר – השומרת על הצאן.

סָמוּךְ – קרוב.

גְּדָרָהּ מִשְּׁלוֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ – בנה גדר משלושה צדדים.

נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.

שָׁעָה – זמן. עָמַד כְּנֶגְדּוֹ – נלחם בו.

*

פ “וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם” (שמות יד, יט) – מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה מַנְהִיג אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו. בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו – נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לַאֲחוֹרָיו; בָּא הַזְּאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ מֵאַחֲרָיו וּנְתָנוֹ מִלְּפָנָיו; בָּאוּ לִסְטִים מִלְּפָנָיו וּזְאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו; הִתְחִיל הַבֵּן מִצְטָעֵר מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עָלָיו אָבִיו בִּגְדּוֹ; רָעֵב – הֶאֱכִילוֹ; צָמֵא – הִשְׁקָהוּ. אַף כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הַיָּם לִפְנֵיהֶם וּמִצְרַיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם – “קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו” (הושע יא, ג); הִתְחִילוּ מִצְטָעֲרִים מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עֲלֵיהֶם בִּגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ” (תהלים קה, לט); הִרְעִיבוּ – הֶאֱכִילָם: “הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם” (שמות טז, ד); הִצְמִיאוּ – הִשְׁקָם מָיִם: “וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע” (תהלים עח, טז) (מכילתא דר"י בשלח, ויהי ד; תנחומא בשלח, י).

לְאֶחָד – לאדם אחד.

מַנְהִיג – מוביל.

לִסְטִים – שודדים.

לִשְׁבּוֹתוֹ – לקחת את בנו בשבי.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

מִצְטַעֵר – סובל.

*

פא “וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ” (שמות יד כ) – הֶעָנָן עַל יִשְׂרָאֵל וְהַחשֶׁךְ עַל הַמִּצְרִים. מִצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם בַּאֲפֵלָה רוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹרָה וְהָיוּ מְזָרְקִים בָּהֶם חִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, וְהָיָה הֶעָנָן וְהַמַּלְאָךְ מֵגֵן עֲלֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים” (שם יט, ד) – מָה נִשְׁתַּנָּה נֶשֶׁר זֶה מִכָּל הָעוֹפוֹת כֻּלָּם? שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְיָרְאִים מֵעוֹף אַחֵר, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם; אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מֵאָדָם בִּלְבָד, שֶׁלֹּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ. אוֹמֵר, מוּטָב שֶׁיִּכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי (מכילתא דר“י בשלח, ד; שם יתרו, בחודש, ב; ילק”ש לשמות, רעו).

שְׁרוּיִים – מצויים.

מְזָרְקִים – יורים.

בָּלִיסְטְרָאוֹת – אבנים גדולות המושלכות למרחק בעזרת מנוף מיוחד.

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – במה שונה הנשר משאר בעלי הכנף?

מִתְיָרְאִים – פוחדים.

פּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם – עף מעליהם.

אֲבָל הַנֶּשֶׁר – שם את גוזליו על כנפיו.

יִזְרֹק בּוֹ – יירה עליו.

---

קְרִיעַת יַם סוּף וּבִזַּת הַיָּם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פב תַּנְיָא, רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצֹוְחִין קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה, הִתְחִילוּ שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם בַּאֲבָנִים. לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכֶן לִגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב). אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו” (תהלים קיד, ב). מָה טַעַם “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”? מִשּׁוּם שֶׁ“הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס” (שם שם, ג).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְדִידַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה לְפָנַי?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה” (שמות יד, טו־טז) (סוטה לו ע“ב־לז ע”א; מכילתא דר"י בשלח, ויהי, ה).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מְנַצְּחִים – מתנצחים, רבים.

תְּחִלָּה – ראשון.

שָׂרֵי יְהוּדָה – חשובי השבט ומנהיגיו.

אֻשְׁפִּיזְכֶן לִגְבוּרָה – מארח כביכול את הקב"ה (ובית המקדש נבנה בנחלת בנימין ויהודה).

נוֹטְלִין עֵצָה – מתייעצים.

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב – ראש שבט יהודה.

זָכָה יְהוּדָה וגו' – זכה שבט יהודה לשלטון (ודויד המלך בא משבט זה).

מָה טַעַם – מדוע.

יְדִידַי – בני ישראל.

מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה – מתפלל תפילה ארוכה.

בְּיָדִי – באפשרותי.

*

פג “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמות יד, טו) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עֵת לְקַצֵּר וְעֵת לְהַאֲרִיךְ; בָּנַי שְׁרוּיִם בְּצַעַר, וְהַיָּם סוֹגֵר, וְהָאוֹיֵב רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמו"ר כא, ח).

שְׁרוּיִים – ראו בקטע פא.

סוֹגֵר – חוסם את הדרך.

מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה – ראו בקטע הקודם.

*

פד “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמות יד, טו) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם אָבִיו: מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה מַעֲבִיר צֹאנוֹ בְּנָהָר, בָּא זְאֵב לְהִתְגָּרוֹת בַּצֹּאן. רוֹעֶה שֶׁהָיָה בָּקִי, מָה עָשָׂה? נָטַל תַּיִשׁ גָּדוֹל וּמְסָרוֹ לוֹ. אָמַר: יְהֵא מִתְגּוֹשֵׁשׁ בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲבוֹר אֶת הַנָּהָר, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְבִיאוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סַמָּאֵל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָם, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם?! מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָסַר לוֹ אִיּוֹב, שֶׁהָיָה מִיּוֹעֲצֵי פַּרְעֹה וְנֶאֱמַר בּוֹ “אִישׁ תָּם וְיָשָׁר” (איוב א, ח), אָמַר לוֹ: “הִנּוֹ בְּיָדֶךָ” (שם ב, ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם אִיּוֹב – יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים לַיָּם וְעוֹלִים, וְאַחַר כָּךְ אַצִּיל אֶת אִיּוֹב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֲרֵי מָסַרְתִּי אִיּוֹב לַשָּׂטָן; מָה בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמו"ר כא, ז).

מִשּׁוּם – בשם.

לְהִתְגָּרוֹת – להתקיף.

בָּקִי – בעל ניסיון.

נָטַל – לקח.

יְהֵא מִתְגּוֹשֵׁשׁ בָּזֶה – ייאבק עם התיש.

סַמָּאֵל – הוא השטן.

לְקַטְרֵג – להטיל דופי, להשמיץ.

*

פה “וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה” (שמות יד, כב). אִם בַּיָּם – לָמָּה בַּיַּבָּשָׁה? וְאִם בַּיַּבָּשָׁה – לָמָּה בְּתוֹךְ הַיָּם? אֶלָּא מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם עַד שֶׁבָּאוּ לְתוֹכוֹ עַד חָטְמָם, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה לָהֶם יַבָּשָׁה.

דָּרַשׁ רַ' נְהוֹרַאי: הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר” (תהלים קו, ט) – מָה בַּמִּדְבָּר לֹא חָסְרוּ כְלוּם אַף בַּתְּהוֹמוֹת לֹא חָסְרוּ כְלוּם (שמו"ר כא, י).

אִם בַּיָּם וגו' – אם כתוב “בים”, איך אפשר שהלכו גם ביבשה (ולהפך)?

מִכָּאן – מן הפסוק המזכיר גם ים וגם יבשה.

שֶׁלֹּא נִקְרַע וגו' – הים נחצה רק כשנכנסו לתוכו והגיעו המים לאפיהם.

פּוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת – מושיטה ידה ולוקחת.

מָה בַּמִּדְבָּר וגו' – כשם שבמדבר לא חסרו דבר, כך אף בהליכתם בתהומות הים.

*

פו בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַטְבִּיעַ אֶת מִצְרַיִם בַּיָּם עָמַד עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ, לָמָּה אַתָּה רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ אֶת בָּנַי? מִיָּד כִּנֵּס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְאָמַר לָהֶם: הֱווּ דָנִים בֵּינִי וּבֵין עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם. הִתְחִילוּ שָׂרַי הָאֻמּוֹת מְלַמְּדִים סַנֵגוֹרְיָא עַל מִצְרַיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל כָּךְ, רָמַז לְגַבְרִיאֵל וְטָס לְמִצְרַיִם טִיסָה אַחַת וְשָׁמַט לְבֵנָה עִם טִיטָהּ וְתִינוֹק אֶחָד עִמָּהּ שֶׁשִּׁקְּעוּהוּ בַּבִּנְיָן, וּבָא וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ שִׁעְבְּדוּ אֶת בָּנֶיךָ! מִיָּד יָשַׁב עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִדַּת הַדִּין וְטִבְּעָם בַּיָּם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי?! (ילק“ש לשמות, רמא; שם, רמג; סנהדרין לט ע”ב).

בִּקֵּשׁ – רצה.

עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם – המלאך הממונה על מצרים, כי לכל אומה שר או מלאך משלה.

פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה – המלאכים המלווים את הקב"ה.

מְלַמְּדִים סַנֵגוֹרְיָא – אומרים דברים בזכותם.

מִיכָאֵל, גַּבְרִיאֵל – מלאכים.

שָׁמַט – עקר ממקומה.

טִיטָהּ – הטיט שלה.

שִׁקְּעוּהוּ – קברו אותו חיים (כשנולד לאמו בשעה שעמלה בעבודת הבניין).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – השרים את שבחו של הקב"ה בכל יום ויום.

מַעֲשֵׂי יָדַי – המצרים.

*

פז “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו, א) – מַגִּיד שֶׁהַסּוּס קָשׁוּר בְּרוֹכְבוֹ וְרוֹכְבוֹ קָשׁוּר בַּסּוּס, עוֹלִים לַמָּרוֹם וְיוֹרְדִים לַתְּהוֹם וְאֵין נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה (מכילתא דר"י בשלח, שירה, ב).

מַגִּיד – מלמד (הפסוק).

*

פח “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו, א) – גַּלֵּי הַיָּם נִדְמוּ לְסוּסִיּוֹת נְקֵבוֹת, וּלְמִצְרַיִם סוּסִים זְכָרִים מְזֹהָמִים, וְהָיוּ רָצִים אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְּעוּ בַּיָּם. וְהָיָה הַמִּצְרִי אוֹמֵר לְסוּסוֹ: אֶתְמוֹל הָיִיתִי מוֹשֶׁכְךָ לְנִילוּס לְהַשְׁקוֹתְךָ מַיִם וְלֹא הָיִיתָ בָּא אַחֲרָי, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְשַׁקְּעֵנִי בַּיָּם? וְהָיָה הַסּוּס אוֹמֵר לְרוֹכְבוֹ: “רָמָה בַיָּם” – רְאֵה מָה בַּיָּם! (שמו"ר כג, יד; שהש”ר א, ג).

נִדְמוּ – דומים היו.

סוּסִיּוֹת – סוסות.

מְזֹהָמִים – מיוחמים.

נִשְׁתַּקְּעוּ – טבעו.

לְשַׁקְּעֵנִי – להטביע אותי.

רְאֵה מָה – וכוונתו לסוסות (ותיבת “רמה” נדרשת כ“ראה מה”).

*

פט דָּרַשׁ רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכַּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה – עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמָרוּ: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב).

תַּנְיָא, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּם אָמְרוּ שִׁירָה. – וַהֲרֵי לֹא רָאוּ? אָמַר רַ' תַּנְחוּם: כָּרֵס נַעֲשָׂה לָהֶם כְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה וְרָאוּ (סוטה ל ע“ב־לא ע”א; ירושלמי סוטה ה, ד).

נָתְנוּ עֵינֵיהֶם – הביטו למרום.

עוֹלָל – ילד קטן.

שָׁמַט – הרחיק.

תַּנְיָא – ראו קטע פב.

כָּרֵס וגו' – בטני אמותיהם נעשו שקופות כראי של זכוכית.

*

צ “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות טו, א) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירַת הַיָּם לֹא הִנִּיחָם משֶׁה שֶׁיֹּאמְרוּ לְעַצְמָם, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁרַבּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ כְּשֶׁהוּא נַעַר, כָּךְ אָמַר משֶׁה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – כְּנַעַר הָעוֹנֶה אַחֵר רַבּוֹ. לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה עָמְדוּ עַל פִּרְקָם, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים שִׁירַת הַבְּאֵר לְעַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל” (במדבר כא, יז) (ילק“ש לבמדבר, תשס”ד)

לֹא הִנִּיחָם וגו' – לא הרשה להם לומר אותה לבדם.

אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ וגו' – קורא קטע בתורה, והנער חוזר אחר הרב פסוק אחר פסוק.

עָמְדוּ עַל פִּרְקָם – התבגרו.

*

צא אָמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד אֶחָד כָּךְ מִצְרִים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל יָם: פְּלֹט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ? אָמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא לִי עָרֵב. מִיָּד פְּלָטָם וְהִשְׁלִיכָם לַיַּבָּשָׁה וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם” (שמות יד, ל).

וּמַהוּ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם? שֶׁאִלּוּ בְּפַרְעֹה נֶאֱמַר: “שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר” (שם שם, ז), וְאִלּוּ בְּסִיסְרָא נֶאֱמַר: “תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל” (שופטים ד, ג). וּכְשֶׁבָּא סִיסְרָא, בָּא אֲלֵיהֶם בִּדְקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם עֲלֵיהֶם נִתְלַבְּנוּ אוֹתָם דְּקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל, יָרְדוּ לְצַנֵּן עַצְמָם בְּנַחַל קִישׁוֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַחַל קִישׁוֹן: לֵךְ וְהַשְׁלֵם עֶרְבוֹנֶךָ. מִיָּד גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים” (שם ה, כא). מַהוּ נַחַל קְדוּמִים? – נַחַל שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ דָגִים שֶׁל יָם וְאָמְרוּ: “וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ” (תהלים קיז, ב) (פסחים קיח ע"ב).

קְטַנֵּי אֲמָנָה – ספקנים, מי שאמונתם אינה מלאה.

מִצַּד אֶחָד – של הים.

שַׂר שֶׁל יָם – המלאך הממונה על מימי העולם.

פְּלֹט אוֹתָם – הוצא את גופות המצרים.

כְּלוּם וגו' – האם ראוי שהאדון (הקב"ה) יחזיר לעצמו מתנה (המצרים) שנתן לעבדו (לים)?

אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם – פי אחד וחצי מהם.

תּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ – לדין, אם לא יקיים את הבטחתו.

עָרֵב – לקיום ההבטחה.

שֶׁאִלּוּ בְּפַרְעֹה – שהרי על פרעה.

אֲלֵיהֶם – אל ישראל.

דְּקָרִים – פגיונות.

מִמְּסִלּוֹתָם – ממסלוליהם שבשמים.

נִתְלַבְּנוּ – התלהטו.

לְצַנֵּן – לקרר.

הַשְׁלֵם – מלא.

מִקֶּדֶם – עוד בימים קדומים.

*

צב “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת” (שמות יד, ל) – מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם? הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל כַּלְבּוֹ, וְהוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת רַגְלוֹ עַל צַוָּאר שֶׁל מִצְרִי, וְהָיָה אוֹמֵר לְכַלְבּוֹ: אֱכֹל מִן הַיָּד הַזּוֹ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדָה בִּי, אֱכֹל מִן הַמֵּעַיִם הַלָּלוּ שֶׁלֹּא חָסוּ עָלַי (מד"ת כב, א).

נוֹטֵל – לוקח.

חָסוּ – ריחמו.

*

צג “וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף” (שמות טו, כב) – שֶׁהִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם, כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם יָצָא פַּרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם בְּכָל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין. מָה עָשָׂה? עָמַד וְקִשֵּׁט כָּל אוֹתָם הַסּוּסִים בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת. כְּשֶׁבָּאוּ לַיָּם וְטִבְּעָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ צָפוֹת כָּל אוֹתָן הָאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת וְהָיוּ מֻשְׁלָכוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם. הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים בְּכָל יוֹם וְנוֹטְלִים מֵהֶן, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים לָזוּז מִשָּׁם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ, אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁבְּכָל יוֹם הַיָּם מַעֲלֶה לָכֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת? עָמַד והִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם (תנחומא בובר בשלח, טז).

בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם – נגד רצונם.

בְּכָל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין – עם המוני חייליו ומרכבותיו.

נוֹטְלִים – לוקחים. מְבַקְּשִׁים – רוצים.

---

פרק ה: ישראל במדבר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ה: ישראל במדבר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

מִמִּצְרַיִם לַמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם. מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעֲלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד).

רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמָר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם וְעַם מִקֶּרֶב גּוֹי” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם. אִם כֵּן, לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר ב, ו). הַמִּקְרָא – הפסוק. נתונה – מצויה. קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – דָרשה מן הקב"ה להתגבר (על מידת הדין, כמפורט להלן).

“גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” – שלא היתה כל הבחנה בין ישראל למצרים.

בְּלוֹרִית – גידול שׂער הראש בדרך המקובלת אצל עובדי עבודה זרה.

כִּלְאַיִם – שעטנז, בגדים הארוגים מצמר ופשתן (בניגוד למצוות התורה [ויקרא יט, יט]).

*

ב “גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” (תהלים פ, ט) – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן? אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן, כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְשִׁים שֶׁתַּשְׁבִּיחַ מָה הֵם עוֹשִׂים? עוֹקְרִים אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִים אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבַּחַת; כָּךְ כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מָה עָשָׂה? עֲקָרָם מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָם לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם: קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם (שמו"ר מד, א).

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

שֶׁתַּשְׁבִּיחַ – שתהיה משובחת יותר.

לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל – לפרסם את שמם.

וְיָצָא לָהֶם שֵׁם – התפרסמו.

---

הַמָּן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ג “וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ” (שמות טז, ח) – אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים לְתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא משֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָתָם (יומא עה ע“א־ע”ב).

מְנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה – בכל עת.

זְמַן סְעוּדָתָם – שתי סעודות ביום, בערב ובבוקר.

*

ד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן; פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַעַם אַחַת בַּשָׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכָל יוֹם וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו בְּכָל יּוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לְמָחָר אֵין הַמָּן יוֹרֵד וְנִמְצְאוּ כֻּלָּם מֵתִים בָּרָעָב. נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ (יומא עו ע"א).

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא ניתנה כמות שנתית של מן אחת בשנה (במקום כמות יומית).

פָּסַק – הקציב, העניק.

מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו – מבקר ופוגש את אביו.

אַף – כך גם.

נִמְצְאוּ – יהיו.

מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם – פונים במחשבה ובתפילה.

חַם – טרי.

מַשּׂאוֹי – משא, טורח.

*

ה נֶאֱמַר בַּמָּן “לֶחֶם” וְנֶאֱמַר “שֶׁמֶן” וְנֶאֱמַר “דְּבַשׁ”. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁלוֹשָׁה כְּתוּבִים הַלָּלוּ? בַּחוּרִים הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם לֶחֶם, זְקֵנִים טַעַם דְּבַשׁ, תִּינוֹקוֹת טַעַם שָׁמֶן (שמו"ר כה, ג). נֶאֱמַר בַּמָּן וגו' – שמות טז, ד; במדבר יא, ח; שמות טז, לא. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ וגו' – כיצד יכולים להיות שלושה פסוקים אלה נכונים? בַּחוּרִים – צעירים.

*

ו נֶאֱמַר: “וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו” (במדבר יא, ט), וְנֶאֱמַר: “וְְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ” (שמות טז, ד), וְנֶאֱמַר: “שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ” (במדבר יא, ח) – הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים יָרַד עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם, בֵּינוֹנִים – יָצְאוּ וְלָקְטוּ, רְשָׁעִים – שָׁטוּ וְלָקָטוּ.

נֶאֱמַר “לֶחֶם” (שמות טז, ד) וְנֶאֱמַר “עֻגוֹת” (במדבר יא, ח) וְנֶאֱמַר “וְטָחֲנוּ” (שם). הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים – לֶחֶם, בֵּינוֹנִים – עֻגוֹת, רְשָׁעִים – טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם (יומא עה ע"א).

הָא כֵּיצַד – איך להבין את הפסוקים הנראים סותרים זה את זה?

בֵּינוֹנִים – שאינם צדיקים ואינם רשעים.

שָׁטוּ – הלכו למרחק, שוטטו.

לֶחֶם – אפוי.

עוּגוֹת – בצק לפני אפייתו.

טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם – וצריכים היו לטרוח הרבה אף לפני האפייה.

*

ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ” (תהלים עח, כה) – לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” (דברים ט, ט); אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם “לֶחֶם אַבִּירִים” – לֶחֶם אֵיבָרִים, לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בִּרְמָ"ח אֵיבָרִים (יומא עה ע"ב).

“לֶחֶם אַבִּירִים” – כינוי למן.

אָמַר לָהֶם – למי שמסר לו את דברי ר' עקיבא.

“לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” – דברי משה ששהה במרום, בקדושה כמלאכים, לשם קבלת התורה.

מָה אֲנִי מְקַיֵּם – איך אני מפרש את הפסוק?

לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע וגו' – מזון שנספג כל כולו באיברי האדם (שהם רמ"ח = 248 במספר), בלא פסולת היוצאת מן הגוף.

*

ח “וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן” (במדבר יא, ח) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָה שָׁד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ טוֹעֵם כַּמָּה טְעָמִים – אַף הַמָּן, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים אוֹתוֹ, מוֹצְאִים בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: לְשֵׁד מַמָּשׁ, מָה שֵׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים (יומא עה ע"א).

כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְמַשְׁמֵשׁ – ממשש (ויונק).

מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים – ומתגלה בצורות שונות ומשונות.

*

ט “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי” (תהלים כג, ה) – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (יומא עו ע"א).

“נֶגֶד צֹרְרָי” – לעיני אויבי.

מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה – נערם עוד ועוד.

מִזְרָח וּמַעֲרָב – העולם כולו.

*

י “וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס” (שמות טז, כא) – כֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַמָּן הָיָה פּוֹשֵׁר וְהוֹלֵךְ, וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִים מִמֶּנּוּ וּמוֹלִיכִים לַיָּם הַגָּדוֹל. וּבָאִים אַיָּלִים וּצְבָאִים וְיַחְמוּרִים וְכָל בְּהֵמָה וְשׁוֹתִים מֵהֶם. וְאַחַר כָּךְ בָּאִים הָאֻמּוֹת וְצָדין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, וְטוֹעֲמִין בָּהֶם טַעַם הַמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִין: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ” (תהלים קמד, טו) (מכילתא דר"י בשלח, ויסע ד; תנחומא בובר בשלח, כב).

פּוֹשֵׁר – מפשיר.

מוֹשְׁכִים – נמשכים, זורמים.

יַחְמוּרִים – מסוג הבהמות הטהורות (דברים יד, ה).

*

יא תַּנְיָא, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי משֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם משֶׁה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). לְמָחָר אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְּנָבוֹ; אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ (יומא עה ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים – מה שנמצא בתחומו הפרטי והנסתר של כל אדם.

לְמָחָר וגו' – לפי הבית שבו נמצאה למחרת מנת המן היומית של העבד (ה“עומר”) נודע מי בעליו.

בְּיָדוּעַ – ודאי הוא.

*

יב “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן” (דברים ח, ג) – רַ' חֲנַנְיָה וְרַ' יוֹנָתָן שָׁאֲלוּ אֶת מְנַחֵם טַלְמָיָא: וְכִי מַאֲכַל רְעָבוֹן נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל? מָה עָשָׂה? הֵבִיא לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי קִשּׁוּאִים, אֶחָד שָׁלֵם וְאֶחָד שָׁבוּר. אָמַר: "שָׁלֵם זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי זוּז. – וְשָׁבוּר זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בְּזוּז אֶחָד. אָמַר לָהֶם: וְכִי אֵין זֶה גָּדוֹל כָּזֶה? אֶלָּא לֹא דּוֹמֶה, כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְהַנֶּה מִן הַטַּעַם כָּךְ הוּא נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה (קה"ר ה, י).

טַלְמָיָא – האופה.

מַאֲכַל רְעָבוֹן – מאכל הגורם גם רעב.

שָׁבוּר – מרוסק.

בְּכַמָּה – מה מחירו?

לֹא דּוֹמֶה וגו' – בין שני הקישואים ניכר הבדל במראה, אף שמשקלם שווה.

מִתְהַנֶּה – נהנה.

נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה – והמן לא היה משביע את עינו של המסתכל בו.

---

הַבְּאֵר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הַבְּאֵר הָיְתָה מַעֲלָה לָהֶם מִינֵי דְּשָׁאִים, מִינֵי זֵרְעוֹנִים, מִינֵי אִילָנוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּפָסְקָה הַבְּאֵר מֵהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים: “וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת” (במדבר כ, ה) (שהש"ר ד, יג).

מַעֲלָה – מצמיחה סביבה.

שֶׁהוּא כֵּן – שכך היה הדבר.

פָּסְקָה – חדלה (לתת מימיה).

*

יד כָּךְ הָיְתָה הַבְּאֵר שֶׁהָיְתָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: דּוֹמָה לְסֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת, מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה כְּמִפִּי הַפַּךְ הַזֶּה, מִתְגַּלְגֶּלֶת וְעוֹלָה עִמָּהֶם לְהָרִים וְיוֹרֶדֶת עִמָּהֶם לְגֵיאָיוֹת. בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים הִיא שׁוֹרָה כְנֶגְדָּם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל אֹהֶל מוֹעֵד. נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים וְסוֹבְבִים אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים עָלֶיהָ אֶת הַשִּׁירָה:

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז) – הַמַּיִם מְבַעְבְּעִים וְעוֹלִים כְּעַמּוּד לְמַעְלָה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וְאִישׁ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם (שם שם, יח) – סו­ֹבֶבֶת בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַיְשִׁימוֹן וְהִיא נַעֲשֵׂית נְחָלִים גְּדוֹלִים, וְהֵם יוֹשְׁבִים בְּאִיסְקַפָּאוֹת וּבָאִים זֶה אֵצֶל זֶה. הָעוֹלֶה דֶרֶךְ יָמִין יוֹרֵד דֶּרֶךְ יָמִין, הָעוֹלֶה דֶרֶךְ שְׂמֹאל יוֹרֵד דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. מַיִם שֶׁמִּתְמַצִּין מִמֶּנָּה נַעֲשִׂים נָהָר גָּדוֹל וְהוֹלְכִים לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבִיאִים מִשָּׁם כָּל חֶמְדַּת הָעוֹלָם (תוספתא סוכה ג, יא־יג; במ"ר א, ב).

סֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת – סלע מחורר הנראה ככוורת דבורים.

מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה – נובעת.

פִּי הַפַּךְ – צווארו של כלי קיבול קטן לנוזלים.

שְׁרוּיִים – נמצאים.

כְּנֶגְדָּם – מולם.

נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – ראשי השבטים.

“עֱנוּ לָהּ” – שירו לה.

כְּעַמּוּד – כמזרקה.

מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ – מטה את המים בעזרת חריץ שהוא חוקק באדמה במטהו (הוא המשענת).

אִיסְקַפָּאוֹת – סירות זעירות.

בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה – לביקור.

הָעוֹלֶה וגו' – מי הבאר זרמו במעגל, ונמצא שהחותר בנחל מצד ימין נשאר בצד זה גם בדרכו חזרה (וכן להפך).

מִתְמַצִּין – נשארים (לאחר ששותים ממנה).

חֶמְדַּת הָעוֹלָם – אוצרות שהכול חומדים, רוצים.

*

---

עַנְנֵי כָבוֹד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

טו “וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ” (שמות יג, כא) – וְכַמָּה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? שִׁבְעָה עֲנָנִים, אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, כָּל הַנָּמוֹךְ מַגְבִּיהוֹ וְכָל הַגָּבוֹהַּ מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, וְהָיָה מַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים לִפְנֵיהֶם, מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ לִפְנֵיהֶם (מכילתא דר“י בשלח, פתיחתא; במ”ר א, ב).

עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את בני ישראל במסעיהם במדבר.

רוּחוֹתֵיהֶם – צדדיהם.

הַנָּמוֹךָ – כגון הוואדיות.

מַשְׁפִּילוֹ – מנמיך אותו.

מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ – מטאטא ומרטיב במים לסילוק האבק.

*

---

מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

טז “וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל” (שמות יז, ז־ח) –לְמָה הָיוּ יִשְׂרֵָאל דּוֹמִים? לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו, וְהָיָה רוֹאֶה דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ וְאוֹמֵר לְאָבִיו: קַח לִי, – וְהוּא לוֹקֵחַ לוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה, שְׁלִישִׁית. עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים רָאָה הַבֵּן חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר לוֹ: רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו: שׁוֹטֶה, אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי, וְכָל מָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ אֲנִי לוֹקֵחַ לְךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר לָזֶה: “רָאִיתָ אֶת אַבָּא”?! מָה עָשָׂה? הִשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו, וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מִיָּד הִקִּיפוּ אוֹתָם עַנְנֵי הַכָּבוֹד; בִּקְשׁוּ מָן – הוֹרִיד לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; בִּקְּשׁוּ שְׂלָו – הֵבִיא לָהֶם, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל צָרְכָּם. הִתְחִילוּ מְהַרְהֲרִים וְאוֹמְרִים: “הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֵּיכֶם, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם – הֲרֵי הַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם. וּמִי הוּא זֶה? עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” (תנחומא בובר יתרו, ד; שמו"ר כו, ב).

תִּינוֹק – ילד.

דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ – משהו שהוא רוצה בו.

קַח לִי – קנה לי.

עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים – בזמן שהלכו.

עַנְנֵי הַכָּבוֹד – ראו בקטע הקודם.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*

יז רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר: לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה? לִזְבוּב שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק לָהוּט אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכָלֶב (תנחומא בובר כי תצא, יב).

לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה – משתוקק לגעת בפצע פתוח.

*

יח “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז, יא) – וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו – הָיוּ נוֹפְלִים (ראש השנה כט ע"א).

וְכִי – האם.

עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה – מביאות ניצחון.

שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה – גורמות למפלה.

מְשַׁעְבְּדִים וגו' – מכוונים את מחשבותיהם ואת תקוותיהם כלפי הקב"ה.

*

יט “וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ” (שמות יז, יב) – וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמשֶׁה כַּר אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר משֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּצַעַר – אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית יא ע"א). וְכִי – האם. כֶּסֶת – כרית מרופדת. שְׁרוּיִים בְּצַעַר – סובלים (במלחמה).

*

כ “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יז־יח) – הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים, מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאַמְבָּטֵי רוֹתַחַת שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד לְתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ; אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּכְוָה – הֱקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ, נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד” (שמות טו, טו); כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם – הֱקֵרָם לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (תנחומא כי תצא, ט; תנחומא בובר כי תצא, יג).

“קָרְךָ” – פגש בך. הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים – קירר אותך, הפחית מן החום שאתה מפיץ, כלומר הסיר את פחדך מעל אומות העולם.

אַמְבָּטֵי – אמבטיה. בְּרִיָּה – אדם. לֵירֵד – להיכנס. נִשְׁתַּקְּעוּ – טבעו.

נִזְדַּוֵּג – נלחם. נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – קיבל את עונשו.

*

כא “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כה, יז) – אָמַר רַ' לֵוִי: מִן הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִים. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוֹ גָדֵר, וְהוֹשִׁיב בּוֹ כֶלֶב נַשְׁכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר – יְנַשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּפָרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר, אוֹמֵר לוֹ: זוֹכֵר אַתָּה שֶׁנְּשָׁכְךָ הַכֶּלֶב? כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁאָמְרוּ: “הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ?” (שמות יז, ז) אוֹמֵר לָהֶם: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (תנחומא כי תצא, ט).

לִסְטִים – שודד.

לְיָמִים – לאחר זמן.

כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

*

כב “עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב” (במדבר יג, כט) – מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק? מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בִּרְצוּעָה, כְּשֶׁמְּבַקְשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ אֶת הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָּהּ; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל (תנחומא בובר שלח לך, יח; במ"ר טז, יח).

מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ – מדוע החליטו המרגלים שתרו את כנען (במדבר, פרקים יג־יד) לפתוח את דיווחם בהזכרת עמלק?

תִּינוֹק שֶׁסָּרַח וגו' – ילד שחטא ונענש במלקות.

רְצוּעָה רָעָה – והזכרתו באה כתזכורת לכישלונות העבר.

*

כג “כִּי יָד עַל כֵּסְיָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז) – רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם – לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכֵּס שָׁלֵם; אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם – הַכֵּס שָׁלֵם וְהַשֵּׁם שָׁלֵם (תנחומא בובר כי תצא, יח).

“כִּי יָד” וגו' – הבטחת ה' להשמיד את עמלק.

זַרְעוֹ – צאצאיו.

הַשֵּׁם – שמו של הקב"ה (הנזכר בפסוק בשתי אותיות בלבד).

הַכֵּס – כיסאו של הקב"ה (וגם מילה זו כתובה בצורה מקוצרת).

*

כד כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר… כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) – זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים: כָּךְ מִדָּה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת: שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקִין בּוֹ – סוֹפוֹ לִלְקוֹת. וְיִלְמְדוּ כָּל אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מֵעֲמָלֵק, שֶׁבָּא לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וְאִבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “מָחֹה אֶמְחֶה”, וְכֵן כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁבָּאוּ לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל בּוֹ בַּדִּין דָּנָן (מכילתא דר"י בשלח, עמלק, ב).

זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים – חכמים שחיו עוד בתקופת הבית השני.

מִדָּה מְהַלֶּכֶת וגו' – עיקרון קבוע הוא לאורך ההיסטוריה.

שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל וגו' – מי שפוגע בעם ישראל, סופו להיפגע (והדוגמה: עמלק).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – דרך התנהגות ראויה.

אִבְּדוֹ – סילק אותו.

“מָחֹה אֶמְחֶה” – והכפילות נדרשת על שני העולמות.

בּוֹ בַּדִּין דָּנָן – הקב"ה דן אותם על פי עיקרון קבוע זה.

---

מַתַּן תּוֹרָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר “יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ”? אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצָאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה (קה“ר ג, יא; שהש”ר ב, טו).

לֹא בָּא זִיוָם – עדיין אין להם מאור פנים, עדיין לא הבריאו.

שֶׁעָמַד… מֵחָלְיוֹ – הבריא.

פֵּדָגוֹגוֹ – מחנכו.

אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

יִתְעַדֵּן – יתפנק ויתחזק.

יְרָחִים – חודשים.

בְּאֵר – מי הבאר הפלאית שהלכה עם בני ישראל במדבר.

*

כו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָהֶם בַּעֲלֵי מוּמִים מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ; שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת אֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִים. מָה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָם (תנחומא יתרו, ח).

עוֹשִׂים – עובדים.

אֵינוֹ דִין – אין זה ראוי ונכון.

*

כז אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי” (בראשית א, לא)? – הֵ"א יְתֵרָה לָמָּה לִּי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – אַתֶּם מִתְקַיְּמִים, וְאִם לָאו – אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ (שבת פח ע"א).

הֵ“א יְתֵרָה – ה”א הידיעה במילה “הששי” נראית מיותרת (ואין היא מופיעה בשאר ימי הבריאה).

הִתְנָה – העמיד תנאי.

מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית – כל מה שנברא בששת ימי בראשית.

מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – שניתנה (לפי מסורת חז"ל) ביום השישי לחודש סיוון.

*

כח “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ וְהֵצִיץ בְּאוֹתָם הַחוֹחִים וְרָאָה בָּם שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִשְׁבִיל תּוֹרָה. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא מַיִם בְּמַיִם: דּוֹר אֱנוֹשׁ – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַמַּבּוּל – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַפְּלָגָה – מַיִם בְּמַיִם. וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ. וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; נְטָלָּה וְהֵרִיחָהּ – בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס – בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר ב, ו).

אָרִיס – אדם המעבד את האדמה תמורת חלק מן היבול.

לֵידַע – לדעת.

חוֹחִים וְדַרְדָּרִים – קוצים.

קַצָּצִים לְקֻצּוֹ – כורתי עצים כדי לקצוץ אותו.

שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – שושנה ורודה.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – נרגעה רוחו.

בִּשְׁבִיל – בזכות.

כ"ו דּוֹרוֹת – עשרים ושישה הדורות שבין אדם הראשון ובין מתן תורה.

מַיִם בְּמַיִם – כולו מים, דימוי לדבר שאין בו שום ערך וטעם.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון, שלפי האגדה היה דורו מלא חטא.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

*

כט “וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא” (דברים לג, ב) – כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה, אֶלָּא עַל כָּל הָאֻמּוֹת. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִרְצָח”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) וְלֹא הִבְטִיחוֹ אָבִיו אֶלָּא עַל הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר “וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה” (שם כז, מ) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִּנְאָף. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם בָּאִים אֶלָּא מִנִּאוּף, שֶׁנֶּאֱמַר “וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן” (שם יט, לו) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִּגְנֹב”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיִּים אֶלָּא מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הַגֵּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ” (שם טז, יב) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. לֹא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֵּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, אִם יִרְצוּ וִיקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְאַחַר כָּךְ בָּא לוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים לג, ב) (ספרי דברים שמג; פס"ר כא).

לִתֵּן – לתת.

כָּל עַצְמוֹ – כל ישותו, כל מהותו.

אוֹתוֹ אֲבִיהֶם – אבינו עשיו (ודיברו על עצמם – כמו גם שאר האומות, בהמשך – בגוף שלישי).

אָבִיו – יצחק.

“שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט” – שילדו את עמון ומואב.

פִּתְחָהּ דלתה.

*

ל “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים” (תהלים סח, יז) – אָמַר רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמְדַיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתָּנֶת; תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאִסְפַּמְיָא, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? כֻּלְכֶם הָרִים, אֶלָּא כֻלְּכֶם גַּבְנֻנִּים; כֻּלְכֶם נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עַל רָאשֵׁיכֶם; אֲבָל סִינַי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עָלָיו – “הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ” (שם) (בר"ר צט, א).

לִתֵּן – לתת.

רָצִים וּמְדַיְּנִין – רצים ומתווכחים (והוא מדרש על “תרצדון”).

בֵּית אֵלִים – שם מקום (לא זוהה בוודאות).

אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום. גַּבְנֻנִּים – יש על גביכם גבנון, חטוטרת, כלומר חטא.

*

לא סִינַי מֵהֵיכָן בָּא? אָמַר רַ' יוֹסֵי: מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְלַשׁ כְּחַלָּה מֵעִסָּה, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הוֹאִיל וְיִצְחָק אֲבִיהֶם נֶעְקַד עָלָיו, נָאֶה לְבָנָיו לְקַבֵּל עָלָיו תּוֹרָה (מד"ת סח, ט).

חַלָּה מֵעִסָּה – חלק המופרש מן הבצק (עיסה) ובשל קדושתו ניתן לכוהנים (במדבר טו, כ).

נָאֶה – ראוי, מתאים.

*

לב “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (שמות יט, יז) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי בַּר חַמָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אֶת הָהָר כְּגִגִּית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת־הַתּוֹרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתְכֶם (שבת פח ע“א; עבודה זרה ב ע”ב).

מְלַמֵּד – הפסוק.

כָּפָה… אֶת הָהָר כְּגִגִּית – תלה מעל ראשם את הר סיני כגיגית הפוכה.

מוּטָב – טוב ויפה.

תְּהֵא – תהיה.

*

לג דָּרַשׁ רַב סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” (שמות כד, ז) בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְקָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה” וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמָע”; וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב” (שם לג, ו). אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכוּ ה' מַלְאֲכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תהלים קג, כ) – מִתְּחִלָּה “עֹשֵׂי” וְאַחַר־כָּךְ “לִשְׁמֹעַ” (שבת פח ע"א).

שֶׁהִקְדִּימוּ – אמרו “נעשה” קודם ל“נשמע”.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

חָטְאוּ – בחטא העגל.

מַלְאֲכֵי חַבָּלָה – מלאכים שתפקידם להעניש את הרשעים.

פֵּרְקוּם – הסירו אותם.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

בָּנַי – בני ישראל.

רָז – סוד (הוא השימוש שעושים המלאכים בשורש עש“ה לפני שמ”ע).

*

לד אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע, הַבְּרִיוֹת לֹא דִבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) (שמו"ר כט, ט).

פָּרַח – עף.

אוֹפַנִּים – מלאכים שבמרכבת הקב"ה (יחזקאל א, טז).

שְׂרָפִים וגו' – מלאכים השרים לקב"ה “קדוש קדוש קדוש” (ישעיה ו, ג).

נִזְדַּעְזַע – זז.

הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.

*

לה “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) – לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּבָחוּר, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָנִיֵּאל כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה תְּדַמּוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֱלוֹהוֹת, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי, אֲנִי הוּא שְׁבְּכָל מָקוֹם – “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (תנחומא בובר יתרו, טז; ילק“ש לשמות, רפו; מכילתא דר”י בשלח, שירה, ד).

לְפִי – כיוון.

הַיָּם – ים סוף.

סוֹפֵר – מורה.

בִּימֵי שְׁלֹמֹה – כדימוי הקב"ה במגילת שיר השירים המיוחסת לשלמה.

בִּימֵי דָנִיֵּאל – דניאל ז, ט.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה – מתגלה בדמויות רבות ושונות.

*

לו “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” (שיר השירים ה, טז) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) פָּרְחָה נִשְׁמָתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). חָזַר הַדִּבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים? – כֻּלָּם מֵתִים! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר”(תהלים כט, ד). אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” לְבַחוּרִים, “קוֹל ה' בֶּהָדָר” לִתְשִׁישִׁין. רַ' לֵוִי אָמַר: אִלּוּ הָיָה כָתוּב: “קוֹל ה' בְּכֹחוֹ” – לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” – בַּכּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם, הַיּוֹנְקִים לְפִי כּוֹחָם, וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת בֶּן בֵּיתוֹ? – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי, וּבָנֶיךָ מֵתִים! מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”. דָּבָר אַחֵר: “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” – לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֵּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ, שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ – הִתְחִיל מְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ, וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: מָה לְךָ? לֹא בְּנִי יְחִידִי אַתָּה? לֹא אֲנִי אָבִיךָ? – כָּךְ כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” – מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים לָהֶם: מָה לָכֶם? אַל תִּירְאוּ, “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א)! וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדָּבָר וְאוֹמֵר לָהֶם: לֹא בָּנַי אַתֶּם? אָנוֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִים אַתֶּם לְפָָנַי – וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָם עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָם (שהש“ר ו, כ; שמו”ר ה, ט; שם כט, ד).

“חִכּוֹ” – פיו.

פָּרְחָה נִשְׁמָתָם – מתו.

הַדִּבֵּר – הדיבר הראשון מעשרת הדברות, שראשיתו ב“אנוכי”.

הִמְתִּיק – הנעים, החליש את חריפותו.

תְּשִׁישִׁין – תשושים, זקנים.

קוֹל ה' בַּכֹּחַ – במלוא כוחו ועוצמתו.

לַעֲמֹד – להתקיים.

תְּנִי – שנה, למד.

יֵשׁ מֶלֶךְ וגו' – האם יעלה על הדעת שבשעת חתונת בתו (המסמלת את מתן תורה) יהרוג האב־המלך את בעלה (הוא עם ישראל)? לְמֶלֶךְ – משל למלך.

נִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ – פחד (הבן) ויצאה נשמתו ממנו. מְפַתֵּהוּ – משדל אותו במילים.

*

לז “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב” (שמות יט, ג) – אֵלּוּ הַנָּשִׁים. אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶן רָאשֵׁי דְּבָרִים, שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ, “וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם) – אֵלוּ הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְנָשִׁים תְּחִלָּה – שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶן לְתוֹרָה (שמו"ר כח, ב).

רָאשֵׁי דְּבָרִים – עיקרי המצוות והדינים, בלא פירוט רב.

יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ – מסוגלות להבין.

הָאֲנָשִׁים – הגברים.

דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים – פרטי פרטים.

תְּחִלָּה – לפני הגברים.

מַנְהִיגוֹת – מובילות.

*

לח אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? – הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? – הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם י"ב מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשֵָּׁרת מְדַדִּים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן” (תהלים סח, יג) – אַל תִּקְרֵי “יִדֹּדוּן” אֶלָּא “יְדַדּוּן” (שבת פח ע"ב).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

לְהֵיכָן הָלַךְ? – היכן היה מקום לריחו של הדיבר השני?

מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – מפזר את הריחות אחר כל דיבר ודיבר, בזה אחר זה.

יָצְאָה נִשְׁמָתָם – מתו.

לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים – בימות המשיח.

חָזְרוּ… לַאֲחוֹרֵיהֶם – נסוגו. י“ב מִיל – כשנים־עשר ק”מ.

מְדַדִּים – מקפיצים ומחזירים.

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

“יִדֹּדוּן” – יקפיצו אותם.

*

לט חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מָה הַיָּם הַזֶּה, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – דִּקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה (ירושלמי שקלים ו, א).

מָה הַיָּם הַזֶּה – כמו שבים.

בֵּין כָּל דִּבּוּר וגו' – בין עשרת הדיברות כלולה התורה כולה, על כל פרטיה של התורה שעל פה.

*

מ “מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה, כב) – בּוֹא וּרְאֵה הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כּוֹחוֹ: הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן. אָמַר רַ’ יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה – לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, וְהַזְּקֵנִים – כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, וְיוֹנְקִים – כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, וְהַחוֹלִים – כְּסֹלֶת מְעֹרֶבֶת בִּדְבַשׁ, וְהַגּוֹיִים טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כְּגִדִּין. – וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כּוֹחַ בּוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ, הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).

הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא וגו' – כיצד היה קולו של הקב"ה מגיע לבני ישראל.

לְפִי כּוֹחוֹ – לפי יכולתו.

תָּמֵהַּ – מתפלא.

צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ – מאכל מתוק ורך.

גִּדִּין – גרעיני הפשתן.

יֻזְּקוּ – ייגרם להם נזק.

הֱוֵי – לפיכך.

*

מא בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹש בָּרוּך הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם – וְהָיוּ רָצִים לְדָרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל מִשָּׁם, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן – וְהָיוּ רָצִים לְצָפוֹן, נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח – וְהָיוּ רָצִים לְמִזְרָח, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב – וְהָיוּ רָצִים לְמַעֲרָב, נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם – וְהָיוּ תּוֹלִים עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, – וְהָיָה הַקּוֹל נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?” (איוב כח, יב).

“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ, יד) – מַהוּ “אֶת הַקּוֹלֹת”? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶהְפָּךְ לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְלָמָּה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן? כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. (שמו"ר ה, ט; תנחומא בובר שמות, כב).

מְחַזֵּר – סובב.

תּוֹלִים עֵינֵיהֶם – מביטים.

“הַחָכְמָה” – המזוהה עם התורה.

לָשׁוֹן – שפה.

*

מב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב” (תהלים סח, יב)? – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (ירמיה כג, כט) – מָה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת (שבת פח ע"ב).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה. לְשׁוֹנוֹת – שפות. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל –

שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל. מָה פַּטִּישׁ זֶה וגו' – כשם שמכת פטיש (על משטח מתכתי) גורמת להתזת ניצוצות, כך הגיע דבר ה' (“ייתן אומר”) לאוזניים רבות (“צבא רב”), וראו בקטע הבא.

*

מג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶהְפַּךְ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּאָדָם שֶׁמַּכֶּה עַל הַסַּדָּן וְהַנִּיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּפַטִּישׁ עַל הָאֶבֶן וְהַצְּרוֹרוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ: “הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רַב” (תהלים סח, יב) (שבת פח ע“ב; ילק”ש לתהלים, תשצה).

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וגו' – ראו בקטע הקודם.

סַדָּן – משטח עבודה ממתכת.

צְרוֹרוֹת – שברי אבנים, וראו בקטע הקודם.

*

מד תַּנְיָא: “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מָה שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ (ראש השנה כז ע"א). תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” – מילות הפתיחה של הדיבר העוסק בשבת בשתי הופעותיו בתורה (שמות כ, ז; דברים ה, יא).

בְּדִבּוּר אֶחָד – בבת אחת.

אֵין הַפֶּה – האנושי.

*

מה “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּבַת אַחַת: מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אַחַת, מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אַחַת. אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֶחָד בְּמִזְרָח וְאֶחָד בְּמַעֲרָב, וְאֶחָד בְּצָפוֹן, וְאֶחָד בְּדָרוֹם – שׁוֹמֵעַ כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (שמו"ר כח, ד).

אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר – יולדת היושבת על כיסא מיוחד ללידה (הוא ה“משבר”).

יוֹרְדֵי הַיָּם – מַלחים.

חֲבוּשִׁים – אסורים.

*

מו “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מָה שֶׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” (דברים כט, יד) – “עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם” לֹא כָּתוּב כָּאן אֶלָּא “עִמָּנוּ הַיּוֹם” – אֵלוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בָּהֶן עֲמִידָה; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבַד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָם, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי (שמו"ר כח, ו).

מָה שֶׁהַנְּבִיאִים וגו' – נבואותיהם של כל הנביאים ניתנו להם כבר בסיני.

“יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ” – במעמד הר סיני.

לֹא כָּתוּב כָּאן – בחלקו השני של הפסוק.

לְהִבָּרְאוֹת – להיברא.

שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וגו' – שעדיין לא היתה להן ממשות פיזית (ולכן לא נאמר עליהן שהן עומדות).

לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – בעולם.

*

מז כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכָל מַלְכֵי הַגּוֹיִים אֲחָזָתַם רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא. אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. – אֶלָּא מָה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן” (תהלים כט, יא). מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (שם) (זבחים קטז ע"א).

אֲחָזָתַם רְעָדָה – תקף אותם פחד.

קוֹל הֶהָמוֹן – רעש ומהומה.

מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – משמיד את כל הנבראים.

חֶמְדָּה טוֹבָה – משהו יקר, נחשק ובעל ערך.

בֵּית גְּנָזָיו – אוצרותיו.

תתקע"ד – 974 (על יסוד המסורת האגדית כי התורה קדמה לנתינתה אלף דורות [תהלים קה, ח], וניתנה לעם ישראל בדור העשרים ושישה לבריאה).

מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ – רוצה לתת אותה.

“עֹז” – היא התורה.

*

מח כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמָה הָיָה הַלְּבוּשׁ? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁם; וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו, וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם (שמו"ר נא, ח).

זִיו הֲדָרוֹ – אור יופיו, פאר תפארתו.

עֲטָרוֹת – כתרים.

כְּלֵי זַיִן – כלי נשק.

הַשֵּׁם הַגָּדוֹל – השם המפורש של הקב"ה.

*

מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְבָשָׂר וָדָם? – “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?” (תהלים ח, פסוקים ב, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה, שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מָה כָּתוּב בָּהּ: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות כ, ב).

אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְהֵא לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם) – בֵּין הַגּוֹיִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? – שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִשָּׂא” (שמות כ, ו) – מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שם שם, ז) –כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּת? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שם שם, יא) – אָב וְאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב” (שם שם, יב) – קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? – מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (תהלים ח, י) – וְאִלּוּ “תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב לְמשֶׁה וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם” (שם סח, יט). וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם” (במדבר יז, יב), וְאוֹמֵר: “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצֵר הַמַּגֵּפָה” (שם שם יג) – וְאִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? (שבת פח ע“ב־פט ע”א).

יְלוּד אִשָּׁה – שאישה ילדה אותו, בניגוד למלאכים.

לְפָנָיו – לו.

חֶמְדָּה גְנוּזָה וגו' – ראו קטע מז.

לִתְּנָהּ – לתת אותה.

הֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם – נשימתם הלוהטת.

כִּסֵּא כְּבוֹדִי – מקום מושבו של הקב"ה.

תְּהֵא – תהיה.

שְׁרוּיִים – מצויים.

מַשָּׂא וּמַתָּן – דין ודברים (שבמהלכם יש לעתים צורך להישבע).

כְּלוּם – האם.

שְׁבוּת – מנוחה בשבת.

הוֹדוּ לוֹ – הסכימו איתו.

“תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב – בסוף המזמור (פסוק י) המילים האלה (שהופיעו בראשו) אינן באות, ללמד שהמלאכים מסכימים שהודו של הקב"ה, התורה, אינה צריכה להישאר בשמים.

דָּבָר – מתנה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת – שגילה למשה כיצד לעצור מגפה.

*

נ אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַחֲתוּמָה וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח הַקֻּלְמוּס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים (ירושלמי שקלים ו, א; ילק"ש לשמות, רפ).

אֵשׁ שְׁחֹרָה – האותיות.

אֵשׁ לְבָנָה – היריעות.

מְלֻפֶּפֶת – מוקפת.

וְעִם שֶׁכּוֹתֵב – בשעה שכתב (משה את התורה).

קִנַּח הַקֻּלְמוּס – ניקה את הנוצה או הקנה שבעזרתם כתב.

נָטַל… זִיו הַפָּנִים – זכה לקרני ההוד המפוארים (שמות לד, כט).

*

נא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָה” (איוב כח, כג). הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: “אֵין עִמָּדִי” (שם שם, יד). הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לוֹ: “לֹא בִי הִיא” (שם). חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם – אֲִנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הוֹאִיל וּמִעַטְתָּ עַצְמְךָ, תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי” (מלאכי ג, כב). וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ: “וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ” (במדבר יד, יז) (שבת פט ע"א).

בַּדַּאי – שקרן.

חֶמְדָּה גְּנוּזָה – ראו קטע מז.

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ – עוסק בה.

אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי – אתגאה (ואומר שהתורה בידי).

מִעַטְתָּ עַצְמְךָ – הקטנת את עצמך, התנהגת בצניעות.

קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת – מסמן תווים קטנים בראשי כמה מאותיות התורה.

אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! – האם לא נהוג לברך בברכת שלום במקום שאתה בא ממנו?

כְּלוּם – האם.

נוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ – מקדים אמירת שלום לאדונו.

הָיָה לְךָ – צריך היית. לְעָזְרֵנִי – לעזור לי, לעודד אותי במלאכתי.

*

נב שָׁאַל רַ' חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַ' חִיָּא בְּרַ' אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”, שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” אִם לָאו, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו. כַּלֵּךְ אֵצֶל רַ' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם: הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר. – וְכִי סוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר מָה הִיא? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל! (בבא קמא נד ע“ב־נה ע”א).

בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – הלוחות הראשונים (ששבר משה, ושנוסחם נשמר בשמות פרק כ).

בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – הלוחות השניים (שהוריד משה, ושנוסחם בדברים פרק ה).

נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” – דברים ה, טז: “למען ייטב לך”.

עַד שֶׁאַתָּה – לפני שאתה.

כַּלֵּךְ – לך.

רָגִיל – מצוי דרך קבע.

מִמֶּנּוּ – מר' יהושע.

הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר – משום שהיה ידוע לקב"ה שהלוחות הראשונים יישברו.

וְכִי סוֹפָם וגו' – מדוע לא נאמר “טוב” בלוחות האלה, גם אם היה סופם להישבר?

חָס וְשָׁלוֹם וגו' – לוּ נאמר בהם “טוב” היתה שבירת הלוחות מונעת לחלוטין טובה מעם ישראל.

*

נג מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ – בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְזֵרוֹת וְתִקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת – וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (שבת ל ע"א).

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לומר.

בְּמוֹתוֹ – לאחר מותו.

*

נד בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ – מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵח שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (ברכות ה ע"א).

מִדַּת – דרך של התנהגות.

חֵפֶץ – דבר בעל ערך (שנמכר בשל עוניו של המוכר).

לוֹקֵחַ – הקונה.

שָׂמֵחַ – ואף מהלל את מה שנתן.

*

נה דָּרַשׁ גְּלִילִי אֶחָד לִפְנֵי רַב חִסְדָּא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לְעַם מְשֻׁלָּשׁ עַל יְדֵי שְׁלִישִׁי בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי (שבת פח ע"א).

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת – תורה, נביאים, כתובים.

עַם מְשֻׁלָּשׁ – שיש בו כוהנים, לוויים וישראל.

שְׁלִישִׁי – משה, בנם השלישי של עמרם ויוכבד.

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – לאחר שלושה ימים של הכנה למתן תורה (שמות יט, י־יב).

בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי – סיוון, בספירה המתחילה בניסן.

---

נָדָב וַאֲבִיהוּא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נו “וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא” (שמות כד, א) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם” (משלי כז, א) – נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי. אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם שְׁטִיחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶם (סנהדרין נב ע“א; ויק”ר כ, י).

מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה – עולים בראש העולים להר סיני.

שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ – משה ואהרן.

זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת – פתגם השגור בפי אנשים רבים.

שְׁטִיחִין – ריפוד לאוכף.

---

חֵטְא הָעֵגֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נז “וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה” (שמות לב, א) – בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יָנוּס וְיַמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם” (שם ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ: שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר. לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם: משֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶם: “בָּאוּ שֵׁשׁ” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו; “מֵת” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה תְּלוּיָה בַּאֲוֵיר בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהָיוּ מַרְאִים בְּאֶצְבַּע וְאָמָרוּ: “כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ… לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (שם לב, א). מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם וְאָמַר: קְשֵׁי עֹרֶף, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים כַּמָּה נִסִּים עָשָׂה לָכֶם?! – עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.

נִתְכַּנְּסוּ עַל אַהֲרֹן, אָמְרוּ לוֹ: אִם תַּעֲשֶׂה לָנוּ אֱלֹהִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לְחוּר. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: “פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם” (שם שם, ב). דָּבָר קָשֶׁה אָמַר לָהֶם, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה?! כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם – “וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם” (שם שם, ג). אָמַר רַ' יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם” (תהלים קכג, א) – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּלַהֲטֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָה הָיָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן, זֶה שֶׁהִצִּילוֹ משֶׁה מִן הַלְּבֵנִים, נָטַל לוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו: “עֲלֵה שׁוֹר!” הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים – וְיָצָא הָעֵגֶל, כְּשֶׁהוּא נוֹעֵר וּמְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד). “וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ” (שם שם, ה) – בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּ לִי, וַאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מֵעַצְמִי, שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁיִּבְנֵהוּ אַחֵר עִמִּי. אַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן: עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ – משֶׁה יוֹרֵד. כְּשֶׁבָּנָה וְלֹא יָרַד משֶׁה – קָרָא: “חַג לַה' מָחָר” (שם). אָמַר: יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: “שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם” (תהלים קו, כא), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: “מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו” (שם שם, יג) (תנחומא כי תשא, יט; שבת פט ע“א; שמו”ר מא, ז).

“בֹשֵׁשׁ” – איחר, התעכב.

בָּאוּ שֵׁשׁ – הגיעה השעה השישית (חצות היום).

לְסוֹף – אחרי.

שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל – הם הערב רב (שמות יב, לח).

שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד – כבר לא ירד.

לֹא הִשְׁגִּיחוּ – לא קיבלו את דבריו.

עִרְבֵּב – בילבל.

מֵת – משה.

מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה – שבה לכאורה נקבר.

חוּר – מראשי העם (שמות יז, י).

מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים – ומבקש להרוויח זמן.

דָּבָר קָשֶׁה וגו' – משימה קשה לביצוע, כיוון שהנשים אינן ממהרות לתת את תכשיטיהן.

נִכְפֹּר – נתכחש, נבגוד.

“וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם” – הגברים, אך לא הנשים.

תָּלָה – נשא, הגביה.

לַהֲטֵיהֶם – מעשי הכשפים שלהם.

מִיכָה הָיָה וגו' – מיכה הוא שעשה את העגל, והוא גם שבנה בתקופת השופטים פסל לעבודה זרה (שופטים פרק יז).

נִתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן וגו' – שנמעך (על פי מסורת אגדית) בתוך בניין שנבנה במצרים וניצל בידי משה.

נָטַל – לקח.

“עֲלֵה שׁוֹר!” – כנראה נוסחה מאגית כלשהי.

הַכּוּר – הכבשן.

מְקַרְטֵעַ – מקפץ.

מֵעַצְמִי – בעצמי.

מַעֲשָׂיו – של הקב"ה.

*

נח “וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות לב, ז) – בִּנְזִיפָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יְרִידָה הִיא לְךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנִי! מָה סִרְחוֹנִי? אָמַר לוֹ: “שִׁחֵת עַמְּךָ”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי עַמִּי הֵם? “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל” (דברים ט, כט). וּמָה חָטָאוּ? אָמַר לוֹ: “וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר” (תהלים קו, כ). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּעַ לָךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מָה מְסַיֵּעַ לִי? אָמַר משֶׁה: אַתָּה מַשִּׁיב רוּחוֹת וְהוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים; אַתָּה מַזְרִיחַ חַמָּה וְהוּא – לְבָנָה; אַתָּה מַעֲלֶה אִילָנוֹת וְהוּא מַצְמִיחַ צְמָחִים. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל כְּמוֹתָם?! אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם כֵּן – אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב וְעוֹמֵד לִשָּׁחֵט – “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?” (שמות לב, יא) (תנחומא כי תשא, כב; שמו"ר מג, ו).

יְרִידָה – רוחנית (ולא רק פיזית).

סִרְחוֹנִי – חטאי.

טוֹב הוּא וגו' – יכול הוא לעזור לך (בניהול העולם).

טוֹעֶה בָּעֵגֶל – מייחס לו כוחות וסבור שהוא אל.

אֵין בּוֹ מַמָּשׁ – אין לו שום כוח וערך.

לִשָּׁחֵט – לשחיטה.

*

נט “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “לֵךְ רֶד”, חָשְׁכוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה וְנַעֲשָׂה כְּסוֹמֵא מִן הַצָּרוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם לֵירֵד, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְבַקְשִׁים לְהָרְגוֹ. אָמְרוּ: הֲרֵי הַשָּׁעָה לְהָרְגוֹ. יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מָה הַמַּלְאָכִים מְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת לוֹ. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא בַּר אַיְבוּ: פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא פִּשְׁפָּשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְאָמַר: “לֶךְ רֵד”.

בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמָרוּ: כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה לֵירֵד בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. מָה עָשָׂה? אָחַז בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וּפָרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא טַלִּיתוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יַחְבְּלוּהוּ (שמו"ר מב, ד).

סוֹמֵא – עיוור.

הֲרֵי הַשָּׁעָה – הגיעה ההזדמנות.

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

פִּשְׁפָּשׁ – שער קטן.

*

ס “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, רֵד מִגְּדֻלָּתֶךָ; כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל חָטָא, אַתָּה לָמָּה לִּי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא הָיָה לוֹ כּוֹחַ לְדַבֵּר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם” (דברים ט, יד), אָמַר משֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָבָר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ: “אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי – הֲרַגְתִּיךָ”, אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

“וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: מְלַמֵּד, שֶׁתְּפָסוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס אֶת חֲבֵרוֹ בְּבִגְדּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לְיִשְׂרָאֵל. (ברכות לב ע"א).

גְּדֻלָּתֶךָ – מעמדך המיוחד.

כְּלוּם – האם לא.

תֶָּשַׁשׁ – נחלש.

הֶרֶף מִמֶּנִי – הנח לי.

דָָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – יש ביכולתי למנוע את השמדת העם.

נְתְחַזֵּק – התאמץ.

אוֹהֲבוֹ – של המלך, אדם הקרוב אליו.

אִלְמָלֵא – לולי.

“וַאֲכַלֵּם” – אשמיד אותם.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

מַנִּיחֲךָ – עוזב אותך.

*

סא “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וַיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – וְכִי משֶׁה הָיָה תוֹפֵס בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁהוּא אוֹמֵר “הַנִּיחָה לִּי”? אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן: הַנִּיחוּ לִי שֶׁאַכֶּנּוּ. וְהָיָה הַפֵּדָגוֹג שֶׁל בְּנוֹ עוֹמֵד בִּטְרַקְלִין. אָמַר הַפֵּדָגוֹג: הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בְּקִיטוֹן, לָמָּה הוּא אוֹמֵר: “הַנִּיחוּ לִי”? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ, לְכָךְ הוּא מְצַעֵק “הַנִּיחָה לִּי”. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. אָמַר משֶׁה: מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֱוֵי: “וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו” (שם שם, יא).

“וַיְחַל משֶׁה” – אָמַר רַ' חִיָּא: לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ, שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט בָּהּ.

“וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר… חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה” (שם שם, לא) – אָמַר רַ' יִצְחָק: עָשָׂה משֶׁה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא כָּךְ אָמַר לוֹ: משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? אֲנִי וְאַתָּה כּוֹעֲסִים עֲלֵיהֶם? – לֹא יְהוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס! אֶלָּא כְּשֶׁאֶהְיֶה נוֹתֵן רוֹתְחִים הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנְנִים, וּכְשֶׁתְּהֵא נוֹתֵן רוֹתְחִים אֶהְיֶה נוֹתֵן צוֹנְנִים. אָמַר לוֹ משֶׁה:: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב בָּנֶיךָ, וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא (שמו“ר מב, ט; דב”ר ג, יא; ילק"ש לשמות, שצב).

תּוֹפֵס – ראו בקטע הקודם.

קִיטוֹן – חדר שינה (פנימי).

לְבַקֵּשׁ – לרצות.

פֵּדָגוֹג – מחנך.

טְרַקְלִין – החדר המרווח והנאה שבקדמת הבית.

לִפְנִים – בפנים.

אֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ – אתחנן למען הבן ואשלים ביניהם.

הֱוֵי – לפיכך.

הִנִּיחַ… זָוִית – הותיר פינה.

נִתְחַבֵּט – נפל על פניו בתחנונים.

שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? – שנינו (ה' ומשה) כועסים?

יְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא – יאמר דברים בזכותם.

*

סב “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות לב, יא) – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרָיִם? אֶלָּא אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם? – מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.

אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת; הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ, וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ – יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנָה. הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר: הוֹרֶגְךָ אָנִי! הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה אִבַּדְתָּ הַנַּעַר וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדּוֹ? הִנַּחְתָּ כָל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַּשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָּל הַמְּבוֹאוֹת וְלֹא פָּתַחְתָּ לּוֹ חֲנוּת אֶלָּא בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הִנַּחְתָּ כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָּנֶיךָ אֶלָּא בְמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים טְלָאִים, וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמָר: “אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” – דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם (שמו"ר מג, ז).

מָה רָאָה לְהַזְכִּיר – מדוע מצא משה לנכון להזכיר.

עוֹבְדֵי טְלָאִים – עבודה זרה בדמות טלה.

הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ – הרחוב הקטן (שבו היתה החנות בשוק) השפיע בדרכו שלו.

הָאֻמָּנוּת – מקצוע הבשם, שרוב לקוחותיו נשים, כולל זונות.

בָּחוּר – רווק צעיר.

אוֹהֲבוֹ – ידידו (של האב).

אִבַּדְתָּ – פגעת, הזקת.

הִנַּחְתָּ – הותרת בצד.

בַּשָּׂם – מוכר בשמים.

*

סג אָמְרוּ דְבֵי רַ' יַנַּאי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל… הוּא גָרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לָךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי – אֶלָּא כַּרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מָה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב, י) (ברכות לב ע"א).

דְּבֵי רַ' יַנַּאי – חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

הִשְׁפַּעְתָּ – נתת בשפע.

אֵין אֲרִי וגו' – פתגם שפירושו: אין אריה שואג (ומשתולל משמחה) כאשר מונח לפניו מזון דל.

קֻפָּה – סל.

בַּעֲלַת אֵיבָרִים – גדולת ממדים (וזקוקה למזון רב).

כַּרְשִׁינִים – מין משובח של קטניות.

מְּּבַעֶטֶת – בועטת.

סָכוֹ – סך את גופו בשמן.

כִּיס – ארנק.

זוֹנוֹת – ראו בקטע הקודם.

חָזַר… וְהוֹדָה – שינה את דעתו והודה בצדקת דבריו של משה.

*

סד “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ” (שמות לב, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלְמָלֵי נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְטֵלָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל – מָה שִׁמְךָ הַגָּדוֹל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

“וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם” (שם) – “אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בֶּן נַחֲמָנִי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁמִי, הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לֶָהֶם בְּשִׁמְךָ – עַכְשָׁו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם?

"מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' “ (במדבר יד, טז) – “יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בֶּן עַמְרָם, וַהֲלֹא כְבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכֹל לַעֲמֹד, לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” (שם שם, כ) – תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: ”כִּדְבָרֶיךָ”, עֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר כֵּן. אַשְׁרֵי הַתַּלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ!

“וְאוּלָם חַי אָנִי” (שם שם, כא) – אָמַר רָבָא אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִדְבָרֶיךָ. (ברכות לב ע"א).

אִלְמָלֵי – אילו.

בְּטֵלִים – לא יתקיימו לנצח.

“אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – ועל כן אפשר להבין כי אלו מילותיו של משה (ולא של ה') אל עם ישראל.

מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם – אחרי שלא נתקיימה ההבטחה שהבטחתי בשמך. "יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – והמדרש עומד על צורת הנקבה של “יכולת”.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר – יכולים הם לומר.

מֶלֶךְ אֶחָד – פרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד – מלכי כנען.

חָזַר… וְהוֹדָה – ראו בקטע הקודם.

תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

“כִּדְבָרֶיךָ” (כך נוסח התורה בכתבי יד רבים) – צורת הרבים נדרשת כאישור של הקב"ה (בסיפור המרגלים שבספר במדבר) כי טענת משה בסיפור העגל נכונה אף היא.

עֲתִידִים וגו' – לומר כי “תשש כוחו כנקבה”.

הֶחֱיִיתַנִי – נתת לי כוח וחיים מחודשים.

*

סה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת הָיוּ סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם; כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹתוֹ הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל משֶׁה. מִיָּד – “וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת” (שמות לב, יט) (תנחומא כי תשא, כו).

סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם – נושאים את עצמם מכוח דבר הקב"ה הכתוב עליהם.

פָּרַח – התעופף.

וְנִמְצְאוּ – ונעשו.

*

סו תַּנְיָא: כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב “אֶרֶךְ אַפַּיִם”, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לוֹ: אַף לִרְשָׁעִים. אָמַר לְפָנָיו: רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ! אָמַר לוֹ: עַתָּה תִרְאֶה שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְכָךְ. כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אַף לִרְשָׁעִים! וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (במדבר יד, יז־יח) (סנהדרין קיא ע“א־ע”ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

וְכוֹתֵב – בתורה.

אֶרֶךְ אַפַּיִם – סבלן, שאינו ממהר להעניש.

לְצַדִּיקִים – לצדיקים בלבד.

תִּצְטָרֵךְ לְכָךְ – תהיה זקוק למה שאמר הקב"ה על ארך אפיו.

כְּשֶׁחָטְאוּ – במעשה העגל.

*

סז “וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה” (שמות לג, יא) – אָמַר רַ’ אַבָּהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ (ברכות סג ע"ב).

עַכְשָׁו – לאחר שסופר כי משה נטה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות לג, ז).

הָרַב בְּכַעַס – הקב"ה כועס על העם.

תַּלְמִיד – משה.

מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם – מה יהיה גורלם.

לִמְקוֹמוֹ – בתוך המחנה.

*

סח “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם” (שמות לב, לד) – אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן.

רַב יוּדָן בְּשֵׁם רַב אַסִּי אָמָר: אֵין לְךָ כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹּא נָטַל אוּנְקְיָא אַחַת שֶׁל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (סנהדרין קב ע“א; שמו”ר מג, ב; קה"ר ט, יא).

“וּבְיוֹם פָּקְדִי” – כשאבוא להעניש.

אֵין לְךָ וגו' – אין שום עונש משמים (“פורענות”) שבא על העולם מבלי שיש בו מעט מן העונש על מעשה העגל.

אֶחָד מֵעֵשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – חלק מועט (1/24) מכמות שהיא עצמה זעומה (“הכרע ליטרא”, כלומר תוספת זעירה שמוסיפים על המאזניים כדי לאזן אותם בשעת שקילת כמות לא גדולה, של כ־250 גרם).

נָטַל אוּנְקְיָא – קיבל חלק קטן מן העונש על מעשה העגל (האונקיא היא 1/12 של ליטרא).

---

הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סט “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן” (שמות כה, ט) – אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן”, הָיָה לוֹ לְהָבִיא אַרְבָּעָה קֻנְדָּסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָה אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! וְכִי מֵאַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה? אָמַר לוֹ: “בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שם, מ) (פדר"כ א, ג).

הָיָה לוֹ – יכול היה (משה).

קֻנְדָּסִים – קורות עץ.

לִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן – העשוי עורות ובדים.

לְמַעְלָה – במרום.

בְּתַבְנִיתָם – לא מאש ממש, אלא כצבעיה.

*

ע “וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן” (שמות כו, טו) – וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי! עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן; אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן – יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת הַקְּרָשִׁים” – אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם (תנחומא תרומה, ט).

וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? – מניין היו לבני ישראל קרשים במדבר?

מִשֶּׁאַתֶּם – כאשר אתם.

מְתֻקָּנִים – מוכנים.

אֶת הַקְּרָשִׁים – בה"א הידיעה, קרשים ידועים ומזוהים.

*

עא אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: קְרָסִים שֶׁל זָהָב בְּלוּלָאוֹת הָיוּ נִרְאִים בְּמִשְׁכָּן כְּכוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ (פדר"כ א, ב).

קְרָסִים… בְּלוּלָאוֹת – ששימשו לחיבור יריעות המשכן זו לזו.

*

עב “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” (במדבר ח, ד) –

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה בָּהָר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא צִוָּהוּ עַל מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה, וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ: “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” – שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבָּע (תנחומא בובר שמיני, יא).

נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה – לא הצליח להבין.

מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע – מצביע כביכול באצבעו (לכן נאמר “וזה”).

*

עג “שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ” (זכריה ד, י) – כְּנֶגֶד שִׁבְעַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִין בְּכָל הָאָרֶץ (תנחומא בהעלותך, ה).

שִׁבְעָה אֵלֶּה – שבעת הנרות שבמנורה (שראה הנביא). כּוֹכָבִים – כוכבי הלכת.

*

עד “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח, ב) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ? אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלֶךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר “יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”?! – הֱוֵי: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי” (תהלים יח, כט). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפִקֵּחַ וְסוֹמֵא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לְסוֹמֵא: כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַסּוֹמֵא: בְּטוֹבָתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְּכֵנִי, עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר: הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר וְהָאֵר לִי?! אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ: שֶׁלֹּא תְהֵא מַחֲזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ – לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: “הָאֵר לִי” (במ"ר טו, ה).

דָּרָה – גרה, שוכנת.

הֱוֵי – לפיכך.

כֶּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם – כפי שהארתי לכם (בעמוד האש במדבר).

פִּקֵּחַ וְסוֹמֵא – אדם רואה ועיוור.

בְּטוֹבֶתְךָ – אמור לי בטובך.

מְסַמְּכֵנִי – תומך בי.

מַחֲזִיק לִי טוֹבָה – חש שהוא חייב לגמול טובה תחת טובה.

*

עה רַ' אֲבִינָא אָמַר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! אָמַר רַ' אַחָא: “ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (ישעיה מב, כא) – לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְזַכּוֹתְךָ. רַ' בֶּרֶכְיָה אָמָר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן, אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מַה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?!

דָּבָר אַחֵר: בָּשָׂר וְדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יוּכַל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב), מַה כָּתוּב אַחֲרָיו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג), וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה – וַאֲנִי צָרִיךְ לְאוֹרָה שֶׁלָּכֶם?! לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא לְעַלּוֹת אוֹתְךָ – “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ) (ויק“ר לא, ח; במ”ר טו, ב).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי – אחד מן המשרתים אותי (דברי הקב"ה).

כָּל בְּרִיָּה – שום אדם.

לָזוּן עֵינֵיהָ – להתבונן בה.

לְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? – ואין לקב"ה צורך באור מנורת המשכן.

תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה – דבר שנולד מן האש שבמרום.

“ה' חָפֵץ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי האדם קיבל תורה כי ה' רצה, חפץ, שיעשה מעשים, כגון הדלקת המנורה, שיַקנו לו זכויות (“למען צדקו”).

הַשָּׁחֹר – האישון.

לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ומטרת המנורה היא לרומם, להעלות, את עם ישראל המקיים את מצוותה.

*

עו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל – עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, – הָלַךְ משֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן? כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדָעְתָּ?! (ברכות נה ע"א).

עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא – שמו ניתן לו בזכות חוכמתו.

הָפַךְ – את סדר הדברים.

שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל וגו' – האם עמדת בסמוך לקב"ה, כאילו בצִלו, ועל כן אתה יודע את מה שאמר?

*

עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ברכות נה ע"א).

לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת – על פי תורת הסוד הקדומה, צירוף אותיות של הא"ב העברי אלה לאלה מביא לבריאת דברים חדשים, וסוד זה היה ידוע לבונה המשכן.

*

עח אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶּן פַּזִּי: אֵין לְךָ גָּדוֹל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וְאֵין לְךָ יָרוּד מִשֵּׁבֶט דָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יָבוֹא וְיִזְדַּוֵּג לוֹ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְבַזִּין אוֹתוֹ וְשֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו, לְפִי שֶׁהַגָּדוֹל וְהַקָּטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב מִדָּן – וְהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ (שמו"ר מ, ד).

יָרוּד – עלוב.

יִזְדַּוֵּג – יתחבר (איש משבט יהודה אל אדם משבט דן).

מְבַזּין אוֹתוֹ – את שבט דן.

אָדָם רוּחוֹ גַּסָּה – אדם גאוותן (משבט יהודה).

אָהֳלִיאָב – בן אחיסמך (שמות לא, ו), מבוני המשכן.

*

עט “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן” (במדבר ז, א) – וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה! מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה רַגְזָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לִי פֻּרְפּוּרָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ, רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְעֵינָיו, מִיָּד הִתְחִיל לוֹמַר: וַי, וַי! אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מָה זֶה, אֲדוֹנִי? הִטְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר “וַי, וַי!” אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה יָפָה וּכְשֵׁרָה בְּעֵינַי, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה לֹא הָיִית כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי; עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מַלִּינִים עָלַי, עַתָּה יַתְחִילוּ שׁוּב לְקַנְטֵר אוֹתִי. לְכָךְ נֶאֱמַר – “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה” – וַי הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת! (תנחומא נשא, יב).

“וַיְהִי” – וחצייה הראשון של המילה (“וי”) נדרש כקריאת צער.

פֻּרְפּוּרָה – בגד ארגמן מלכותי.

יָשְׁרָה – מצאה חן.

מְקַנְטֶרֶת – מכעיסה במילים.

פְּנוּיָה – ממלאכה.

מַלִּינִים – מתלוננים.

*

פ “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (שמות לח, כא) – אָמַר משֶׁה: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” – וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּסִדְרָם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחשֶׁת: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל… וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת” (שם שם, כה־כז). עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ, שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶם וָוִים לָעַמּוּדִים וְלֹא הָיוּ נִרְאִים. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ וְאוֹמֵר: “עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם”, וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם: “וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים!” (שם שם, כח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”.

וְלָמָה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז) – וּמשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָׁמַע לֵצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה… וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה” (שמות לג, ח). וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מֵאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה צַוָּארוֹ! רְאֵה שׁוֹקָיו! אוֹכֵל מִשֶּׁלָּנוּ, שׁוֹתֶה מִשֶּׁלָּנוּ; וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: “רֵיקָא! אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַל כִּכְּרֵי כֶּסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב, שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן – מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יְהֵא עָשִׁיר?” כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר: חַיֵּיכֶם, מִשֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן; כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה אָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (תנחומא פקודי, ז).

רוֹגְנִים – מתלוננים ומתרעמים.

עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן וגו' – נותן דין וחשבון על השימוש שעשה בכל מה שהביא העם לבניין המשכן וכליו.

עִם שֶׁהוּא – תוך כדי.

לֹא הָיוּ נִרְאִים – הוָוים (לעמודי המשכן) לא היו גלויים לעין.

יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם… לוֹמַר – יוכלו לומר.

נָטַלְתִּי – לקחתי.

חוֹזֵר לָבוֹא וגו' – שב ובודק כל אחת ממלאכות המשכן.

תָּלָה – הרים.

נִתְפַּיְּסוּ – נחה דעתם.

מַאֲמִינוֹ – נותן בו אמון.

לֵצָנֵי הַדּוֹר – רשעים הלועגים לכול.

רֵיקָא – שוטה, בער.

אֵין לֹו חֵקֶר וגו' – בכמות שאי אפשר לשקול או למנות עד תום.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*

פא שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (שמות לח, כו), וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף” וגו' (שם שם, כז) – משֶׁה רַבְּכֶם גַנָּב הָיָה, אוֹ קֻבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת: נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ גִזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר (בכורות ה ע"א).

קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן – שמו של שר רומי.

בְּגִבּוּי – בשעת הגבייה, באיסוף הכסף לצורך המשכן.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל” וגו' – מן העם נאספו 301,775 שקלים שהם קצת יותר מ־201 כיכרות (בכל כיכר 1500 שקלים [השקל הוא בן 60 מנה וכל מנה בן 25 סלעים]).

בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף – לבניין המשכן.

קֻבְיוּסְטוּס – משחק בקובייה, מהמר.

נָטַל מֶחֱצָה – לקח מחצית לעצמו.

מֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר – ואפילו מחצית מלאה לא הוחזרה (משה החזיר רק 100 מתוך מעט יותר מ־201 כיכרות).

מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה – באיסוף כספים למטרה מקודשת כל מנה הוא בעל ערך כפול.

שְׁאֵלוֹ – ההגמון את רכן יוחנן.

בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים – בפירוט מניין הלוויים על פי משפחותיהם (במדבר, פרק ג).

וּבִכְלָלָם – בסיכום הכולל של המניין (שם, פסוק לט).

בְּכוֹרוֹת הָיוּ – והלוויים ניתנו לקב"ה "תחת כל בכור…

מבני ישראל" (שם, פסוק יב), אך בכורות הלוויים ניתנו לו בזכות עצמם ולא במקום בכורות ישראל, ועל כן לא נזכרו במניין הכולל.

---

נְסִיעָתָם וַחֲנִיָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פב כֵּיצַד הָיְתָה נְסִיעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? סִימָן הָיָה לְמשֶׁה בְּעָנָן אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק. כֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁמִּסְתַּלֵּק הָיָה אוֹמֵר: “קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ” (במדבר י, לה) – וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיוּ כֻּלָּם מִתְקָרְבִים לִסַּע וּמְיַשְּׁבִים אֶת כְּלֵיהֶם. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה הָיָה נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְהֶעָנָן נוֹטֵל אֶת הַשְּׁאָר. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – תָּקְעוּ בַחֲצוֹצְרוֹת וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ, תְּחִלָּה נְשִׂיאוֹ וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו. וְכֵן כֻּלָּם – “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת” (שם ב, ב). וְסִימָנִים הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא: מַפָּה, וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה, כְּצֶבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (מֵהֶם לָמְדוּ הַמַּלְכֻיּוֹת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה). כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ – צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְצֶבַע שֶׁל אַבְנוֹ בְּחשֶׁן וְאֵפוֹד: רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים; שִׁמְעוֹן – פִּטְדָּה, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם; לֵוִי – בָּרֶקֶת, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שְׁלִישׁ לָבָן, שְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתֻמִּים; יְהוּדָה – נֹפֶךְ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּעֵין שָׁמַיִם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה; יִשָּׂשׂכָר – סַפִּיר, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל, וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ; זְבוּלוּן – יַהֲלֹם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה; דָּן – לֶשֶׁם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר, וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ; גָּד – שְׁבוֹ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר, אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה; נַפְתָּלִי – אַחְלָמָה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמִימוּתוֹ עַזָּה, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה; אָשֵׁר – תַּרְשִׁישׁ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילַן זַיִת; יוֹסֵף – שֹׁהַם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר בְּיוֹתֵר, וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מִצְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר, וְעַל מַפָּה שֶׁל מְנַשֶׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם; בִּנְיָמִין – יָשְׁפֵה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְי"ב הַצְּבָעִים, וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב. לְכָךְ נֶאֱמַר: “בְאֹתֹת”, שֶׁסִּימָנִים הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.

בְּעָנָן – עמוד הענן שהוביל את ישראל במסעותיהם.

אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק – מתי הוא מתכוון לעלות למרום.

מִתְקָרְבִים לִסַּע – מתכוננים לנסוע.

מְיַשְּׁבִים – מטעינים.

כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – הכלים. כֻּלָּם – שאר השבטים.

מַפָּה – הדגל המחובר לתורן.

עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – האבנים ששובצו בחושן ובאפוד (שמות, פרק כח).

דּוּדָאִים – שהביא ראובן לאמו (בראשית ל, יד).

שְׁכֶם – שהוחרבה בידי שמעון (ולוי [בראשית לד]).

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול, בן שבט לוי (שמות כח, ל).

כְּעֵין שָׁמַיִם – כצבע השמים.

אַרְיֵה – שנאמר “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

שֶׁמֶשׁ וְיָרַחַ – כי בני שבט יששכר היו בקיאים בגלגל המזלות (על יסוד האמור בדברי הימים א יב, לג: “יודעי בינה לעיתים”).

סְפִינָה – שנאמר “זבולון לחוף ימים ישכון” (בראשית מט, יג).

נָחָשׁ – שנאמר “יהי דן נחש עלי דרך” (שם שם, יז).

מַחֲנֶה – שנאמר “גד גדוד יגודנו” (שם שם, יט).

אַיָּלָה – שנאמר “נפתלי איילה שלוחה” (שם שם, כא).

זַיִת – בזכות השמן ששופעת נחלתו: “מאשר שמנה לחמו” (שם שם, כ).

וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים וגו' – מצרים היתה מצוירת על דגלו של יוסף, לכבוד שני בניו שנולדו בארץ זו.

שׁוֹר – שנאמר על יוסף “בכור שורו” (דברים לג, יז).

רְאֵם – והמשך הפסוק (שם): “וקרני ראם קרניו”.

זְאֵב – שנאמר “בנימין זאב יטרף” (בראשית מט, כז).

*

וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִין – וְהָעֲנָנִים עַל גַּבֵּיהֶם. וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִן הֶעָנָן, שֶׁבָּהּ הָיוּ יוֹדְעִים לְאֵיזוֹ רוּחַ הֵם נוֹסְעִים. רוֹצֶה שֶׁיַּחֲנוּ – אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הָיָה עוֹמֵד לוֹ – וְהָיוּ בְּנֵי לֵוִי מַעֲמִידִים אֶת הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכָל הַמַּחֲנוֹת, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ; וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הָיוּ עוֹמְדִים וְחוֹנִים כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָּבוֹד עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלַּת משֶׁה, שֶׁלֹּא הָיָה עֲנַן הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה משֶׁה אוֹמֵר: “שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י, לו). כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים הָיָה הָאָרוֹן מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם, וְהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ בַּדֵּי הָאָרוֹן וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים וְהוֹרְגִים שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

רוּחַ – כיוון.

עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ – לפני שיגיעו.

“שׁוּבָה” – מלשון ישיבה ומנוחה.

בַּדֵּי הָאָרוֹן – המוטות שעליהם נשאו את הארון.

*

כֵּיצַד הָיְתָה חֲנִיָּתָם? כִּפְסִיקְיָא אַחַת שֶׁל אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה הָיוּ חוֹנִים וּמַקִּיפִים אֶת הַמִּשְׁכָּן מִכָּל רוּחַ. משֶׁה, אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם עַל פְּנֵי כָּל מִזְרַח אֹהֶל מוֹעֵד. הַבְּאֵר בְּפֶתַח הֶחָצֵר סְמוּכָה לְאָהֳלוֹ שֶׁל משֶׁה, וְהִיא הָיְתָה מוֹדִיעָה לְכָל הַמַּחֲנוֹת הֵיאָךְ יַחֲנוּ. כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ קַלְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים עוֹמְדִים עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ מֵימֵי הַבְּאֵר יוֹצְאִים וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים; נָהָר אֶחָד יוֹצֵא וּמַקִּיף אֶת מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, וּמֵאוֹתוֹ נָהָר יוֹצְאִים אַרְבָּעָה נְהָרוֹת בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת הֶחָצֵר. לְבַסּוֹף מִתְעָרְבִים וּמַקִּיפִים אֶת כָּל מַחֲנֵה הַלְוִיִּים וּמְהַלְּכִים בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, וְנִרְאִים טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מַקִּיפִין מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְנָהָר גָּדוֹל מַקִּיף אֶת כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים בֵּין כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וְהָיוּ הַנְּהָרוֹת מַקִּיפִים אוֹתָם מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וּמְצַיְּנִים אוֹתָם טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וּמוֹדִיעִים אֶת הַגְּבוּלִים שֶׁבֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָיוּ הַנְּהָרִים מְגַדְּלִים לָהֶם כָּל מִינֵי מַעֲדַנִּים וּבְהֶמְתָּם רוֹעָה נֶגֶד חֶנְיָתָם, וְהָיָה הֶעָנָן פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם וּמַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין בְּהֶמְתָּם. וּמִזִּיו הַתְּכֵלֶת הָיוּ הַנְּהָרוֹת נִרְאִים כִּתְכֵלֶת, מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וְהַלְּבָנָה וְהַחַמָּה; וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיוּ רוֹאוֹת אוֹתָם לְכַמָּה מִילִים וּמְשַׁבְּחוֹת וְאוֹמְרוֹת: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?” (שיר השירים ו, י) (במ“ר ב, ז; תנחומא במדבר, יב; ילק”ש לבמדבר, תכו; שם תרפו).

פְּסִיקְיָא – חגורה (בקוטר של כשני ק"מ).

הַבְּאֵר – הפלאית, שהלכה עם בני ישראל במסעותיהם במדבר.

קַלְעֵי הֶחָצֵר – הגדר שהקיפה את חצר המשכן.

מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה – אוהל מועד.

זָוִיּוֹת – פינות.

מִתְעָרְבִים – מצטרפים זה לזה.

טַבְלָיוֹת – לוחות, ריבועי יבשה ממוסגרים במים.

מְצַיְנִים – מסמנים.

נֶגֶד חֶנְיָתָם – מול מקום חנייתם.

זִיו הַתְּכֶלֶת – שבשמים.

מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וגו' – מחליפים את צבעיהם לפי מראה השמים.

לְכַמָּה מִילִים – למרחק של כמה מילים (המיל הוא כק"מ).

*

פג תְּנִי רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ מְהַלְּכִין עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אֶחָד שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ וְאֶחָד שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ. זֶה שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה מֻנָּח בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְזֶה שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָּהֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן אֶחָד הָיָה, וּפַעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה (ירוש' שקלים ו, א; ילק"ש לשמואל, קא). תְּנִי – שנה, למד.

שִׁבְרֵי לוּחוֹת – לוחות הברית ששבר משה בעקבות חטא העגל.

נִכְנָס וְיוֹצֵא – לקרב.

בִּיְמֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה – שמואל א, פרק ד.

*

---

מְרַגְּלִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פד "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג, ב) – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב… וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם” (תהלים עו, ו) – אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁשָּׁלְחוּ הַמְּרַגְּלִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לְשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה לַעֲשׂוֹת? אֶלָּא אַף משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם.

“וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר” (במדבר יג, יז) – שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין: מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַרְאִין אֶת הַשֶּׁבַח (תנחומא שלח לך, ו; שם, יב; במ"ר טז, יב).

בָּאוּ וְאָמְרוּ – המרגלים.

לֹא הָיוּ יוֹדְעִין – משה ואהרן.

נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם – רפו ידיהם, נחלשו. דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין – מנהגם של סוחרים.

הַפְּסֹלֶת – הסחורה הגרועה (והנגב נחשב מקום הפחות בערכו בארץ).

הַשֶּׁבַח – הסחורה המשובחת, אזור ההר.

*

פה “וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא” (במדבר יג, יח) – אָמַר לָהֶם: הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בָּאָרֶץ: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים; יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין.

“וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה” (שם) – מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כּוֹחָם? אִם בְּמַחֲנִים הֵם שְׁרוּיִם – הֵם גִּבּוֹרִים וּבוֹטְחִים עַל כּוֹחָם, אִם בְּמִבְצָרִים – חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רַךְ.

“וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה” (במדבר יג, כ) – אִם פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּים, אִם שְׁמֵנִים; אָמַר לָהֶם: הִסְתַּכְּלוּ בָּאֲבָנִים וּבַצְּרוֹרוֹת שֶׁלָּהּ, אִם שֶׁל צֻנָּמָא הֵם – שְׁמֵנִים הֵם, אִם שֶׁל חֲרָסִים הֵם – רָזִים הֵם (תנחומא שלח לך, ו; במ"ר טז, יב). מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין – מגדילה את מספר תושביה.

מַחֲנִים – ערים ללא חומה.

מִבְצָרִים – ערים בצורות.

קַלִּים – דלי משקל (לעומת כבדים ועשירים).

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

צֻנָּמָא – אבן סלעית, המשמרת את המים שבה ומאפשרת צמיחת פירות טובים.

חֲרָסִים – סימן לעפר ירוד בטיבו.

*

פו “וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן” (במדבר יג, כב) – “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי, בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ משֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ” (שם שם, טז) – יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי” (שם יד, כד) (סוטה לד ע"ב). “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר – המילה היתה צריכה לבוא בלשון רבים, כעוסקת במרגלים כולם.

כָּלֵב – בן יפונה, אחד מתריסר המרגלים.

עֲצַת מְרַגְּלִים – תוכניתם להוציא את דיבת הארץ רעה.

קִבְרֵי אָבוֹת – במערת המכפלה שבחברון.

יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ – הקב"ה יצילך.

“הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ” – בזכות תפילתו.

*

פז “וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים” (במדבר יג, כג) – לֹא רָצוּ לִטֹּל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִלּוּלֵי כָּלֵב שֶׁשָּׁלַף אֶת הַזַּיִן וְרָץ לִפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם נוֹטְלִים, אוֹ אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי אוֹ אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם – לֹא הָיוּ נוֹטְלִים.

“וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן… וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ… זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא… אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם שם, כו־כח) – כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לְשׁוֹן הָרָע: פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה.

“וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם” (שם שם, כח) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: עִם שֶׁהֵם עוֹלִים מָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי עֲנָק: אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי (לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲחִימָן? שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אָחִי, מָן יָבוֹא עָלָי? שֵׁשַׁי – שֶׁהָיָה בָּרִיא כְּשַׁיִשׁ; תַּלְמַי – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה תְּלָמִים בָּאָרֶץ; “יְלִדֵי הָעֲנָק” – שֶׁמַּעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם). כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְרַגְּלִים נִתְיָרְאוּ, מִיָּד הָלְכוּ וְאָמְרוּ: “כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”! (שם שם, לא). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֵטִיחוּ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמָר: כִּבְיָכוֹל, אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם (סוטה לד ע“ב־לה ע”א; במ"ר טז, יא־יז).

לִטֹּל – לקחת.

זַיִּן – חרב.

פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וגו' – מתחילים באמירת דברי שבח ומסיימים בגנות.

עִם – תוך כדי.

אֲחִימָן וגו' – הנזכרים בפסוק כב.

מָן יָבוֹא – מי יבוא (וינצחני)?

בָּרִיא – חזק.

עוֹשֶׂה תְּלָמִים – בהליכתו היתה האדמה שמתחתיו נחרשת לתלמים.

מַעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם – השמש נראתה כתכשיט (“ענק”) על צווארם.

כְּלַפֵּי מַעְלָה – כלפי הקב"ה (ודורש “ממנו” כמכוון לקב"ה).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

בַּעַל הַבַּיִת – הקב"ה.

כֵּלָיו – חפציו.

*

פח “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” (במדבר יג, לב) – דָּרַשׁ רָבָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה. “אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה” – כֵּיצַד? הָיוּ נִכְנָסִין לָעִיר – הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים, וּמִתְעַסְּקִים בְּנֵי הָעִיר בִּקְבוּרָתָם, וּבִרְיָּה לֹא הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אִיּוֹב מֵת, וְהָיוּ הַכֹּל מִתְעַסְּקִים בְּהֶסְפֵּדוֹ. “וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה” – “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”; בְּנִסִּים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – בָּהֶם הוֹצִיאוּ דִבָּה (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, ז).

אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וגו' – מה שראה הקב"ה כמעשה טוב ונכון (בהמתת תושבי הארץ) הוסבר בידי המרגלים לרעה.

הָיוּ נִכְנָסִין – המרגלים.

הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים – מגפה של דֶבר פגעה במכובדי העיר.

בְּרִיָּה – אדם.

הֵם חָשְׁבוּ לְרְעָה – וראו את מות הכנענים כעדות לארץ הממיתה את יושביה.

בְּנִסִּים שֶׁהָיָה וגו' – גם הנסים שזכו להם המרגלים הפכו בפיהם בסיס להוצאת דיבה רעה.

*

פט “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג, לג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך־הוּא: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מָה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם. “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” מַקְפִּיד אֲנִי: וְכִי יוֹדְעִים הֲיִיתֶם מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם בְּעֵינֵיהֶם? מִי יֹאמַר שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים?

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְרַגְּלִים שַׁקְרָנִים הָיוּ: בִּשְׁלָמָא “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” – לְחַיֵּי, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” – מֵהֵיכָן הָיוּ יוֹדְעִים?

וְלֹא הִיא: שֶׁכְּשֶׁהָיוּ מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים הָיוּ מַבְרִים אוֹתָם תַּחַת הָאֲרָזִים, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָם הַמְרַגְּלִים עָלוּ וְיָשְׁבוּ בְּאִילָנוֹת, שָׁמְעוּ שֶׁהֵם אוֹמְרִים: רוֹאִים אָנוּ בָּאִילָנוֹת בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לַחֲגָבִים (תנחומא שלך לך, ז; סוטה לה ע"א).

וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם – מחלתי לכם (ולא תיענשו) על מילים אלה, משום שהן מצביעות על נקודת מבטם של המרגלים.

מַקְפִּיד – כועס.

מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם – כיצד הצגתי אתכם.

בִּשְׁלָמָא – ניחא, בסדר.

לְחַיֵּי – טוב ונכון.

וְלֹא הִיא וגו' – אין כאן מקום לתמיהתו של רב משרשיא.

מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים – מגישים (הכנענים) סעודת הבראה לאבלים לאחר קבורת המת (וראו בקטע הקודם).

*

צ “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה” (במדבר יג, ל) – אָמַר רַבָּה: שֶׁהֱסִיתָם בִּדְבָרִים, שֶׁרָאָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ מְסַפֵּר וְאָמְרוּ לוֹ: "רֹאשׁ קָטוּעַ זֶה יְדַבֵּר?! אָמַר כָּלֵב: אִם אָבוֹא לְסַפֵּר עִמָּהֶם, יֹאמְרוּ לִי דָּבָר וְיַשְׁתִּיקוּנִי. עָמַד וְאָמַר לָהֶם: “וְכִי זוֹ בִלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם?” – הָיוּ סְבוּרִים: בִּגְנוּתוֹ הוּא מְסַפֵּר – וְשָׁתָקוּ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן; אִם יֹאמַר: עֲשׂוּ סֻלָּמוֹת וַעֲלוּ בָּרָקִיעַ – לֹא נִשְׁמַע לוֹ? (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, י).

“וַיַּהַס” – השתיק (אך המילה נדרשת מלשון הסתה.

הֱסִיתָם בִּדְבָרִים – הסיח את דעתם, הטעה את העם, באופן שדיבר אליהם.

מְסַפֵּר – מדבר עם העם (ומנסה לשכנעם בדבריו).

רֹאשׁ קָטוּעַ – כינוי של גנאי ליהושע (כנראה משום שלא היו לו צאצאים שימשיכו את שושלתו.

בִּגְנוּתוֹ – של משה.

*

צא “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ” (במדבר יד, א) – כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים מִתּוּר הָאָרֶץ עָמְדוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָם בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּתוֹךְ שִׁבְטוֹ, וּמִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית שֶׁל בֵּיתוֹ, וְהוּא צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵת, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו בָּאִים אֵלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: מָה לְךָ, מָרִי? וּבְעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נוֹפֵל לִפְנֵיהֶם, אוֹמֵר לָהֶם: אוֹי לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי וּבְנוֹתַי וְכַלּוֹתָי! הֵיאָךְ הָאֱמוֹרִיִּים עֲתִידִים לְתַעְתֵּע בָּכֶם! הֵיאָךְ הֵם עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּכֶם! מִי יוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם? מִיָּד הֵם כֻּלָּם גּוֹעִים בִּבְכִיָּה, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכַלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת שׁוֹמְעוֹת אֶת הַדָּבָר וְאַף הֵן הָיוּ בוֹכוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה מַשְׁמַעַת מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַד שֶׁהָיָה כָּל הַשֵּׁבֶט בּוֹכֶה. וְכֵן חֲבֵרוֹ מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא חֲבוּרָה אַחַת וְגָעוּ וְנָתְנוּ קוֹל בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם (ילק"ש לבמדבר, תשמג).

מִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית – נופל בבכי בכל פינה.

מָרִי – אדוני.

לְתַעְתֵּעַ – להתעלל.

לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם – לעמוד מולו.

גּוֹעִים – פורצים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ – מעורר בכי בקרב שבטו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – מספר הגברים שיצאו ממצרים.

*

צב “וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר יד, א) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַלַּיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

“וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה” (שם שם, י) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ אֲבָנִים וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה.

“וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה” (שם שם, לז) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שֶׁמֵּתוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: דָּרַשׁ רַ' שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם, וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מִלְּשׁוֹנָם וְנִכְנָסוֹת בְּטַבּוּרָם, וּמִטַּבּוּרָם וְנִכְנָסוֹת בִּלְשׁוֹנָם (סוטה לה ע"א).

אוֹתוֹ הַלַּיְלָה – שבו חזרו המרגלים משליחותם.

חִנָּם – בלא סיבה.

לְדוֹרוֹת – ובתשעה באב חרבו בית המקדש הראשון והשני.

“לִרְגּוֹם אֹתָם” – והפסוק נדרש כמדבר לא רק על משה ואהרן אלא גם על הקב"ה.

נָטְלוּ – לקחו.

מִיתָה מְשֻׁנָּה – מיתה שלא כדרך הטבע.

נִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וגו' – התארכה לשונם עד לטבורם.

---

מַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צג “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה… כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ” (במדבר טז, א־ג) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת” (שם טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָה פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִים פּוֹטְרִין אוֹתָהּ? – בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אוֹתוֹ? – דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, מִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹרְאָם.

אָמְרוּ חֲכָמִים: חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן; וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה: “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (שם), מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת. בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם, אָמְרוּ לָהֶם: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם. לֹא דִבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ! בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה. הָלַךְ לְפַיְּסָם. מִיָּד עָמְדוּ כְנֶגְדּוֹ (במ"ר יח, ג; תנחומא קרח ב).

לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק טו, ממש לפני פרשת קורח ועדתו.

“צִיצַת” – קבוצת חוטים הקשורה בארבע פינות הבגד, ובציצית צריך שיהיה חוט (“פתיל”) אחד של תכלת.

מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה וגו' – האם טלית כזו פטורה מציצית?

פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ – מחובת פתיל תכלת.

אַרְבָּעָה חוּטִים – שבארבע הציציות. סְפָרִים – ספרי תורה.

מְזוּזָה – שבתוכה מצויות שתי פרשיות קצרות מן התורה.

פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת – מחובת מזוזה.

בּוֹרְאָם ־ ממציא אותם.

טוֹעֲנֵי הָאָרוֹן – הלוויים שהיו נושאים את ארון הברית.

רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת וגו' – דיינים מכובדים שהצטרפו אל קורח במרידה כנגד משה (במדבר טז ב).

לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק – לקחת את חלקי הבשר אשר התורה ציוותה לתת לכוהנים (ויקרא ז, לא ואילך).

לְפַיְּסָם – להרגיע אותם ולהשלים עמהם.

*

צד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם” (במדבר ח, ו־ז) – מִיָּד עָשָׂה כָּךְ לְקֹרַח.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מָה עָשָׂה משֶׁה: הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, אֶת אָחִיו עָשָׂה כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כּוֹהֲנִים. כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכּוֹהֵן; כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכּוֹהֵן; וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם; אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם. אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ. אָמְרָה לוֹ: כֵּיוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” (שופטים טז, ל). הִתְחִיל קֹרַח לַחֲזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: משֶׁה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נְטָלוּנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִים אוֹתִי וְאוֹמְרִים לִי: “הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר”, וְהֵבִיאוּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְּׁטוֹ כְּכַלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְגָרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: משֶׁה – מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו – כּוֹהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו – סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה – לַכּוֹהֵן, מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה – לַכּוֹהֵן, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכּוֹהֵן. מִיָּד – “וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן” (במדבר טז, ג).

וְהֶעֱבִירוּ תַעַר – גילחו את כל שערותיהם.

קֹרַח – שהיה לוי.

בְּנֵי אָחִיו – נדב ואביהוא בני אהרן.

תְּרוּמָה – חלק מן היבול הניתן לכוהן. מַעֲשֵׂר – עשירית מן היבול הניתן ללוי, וזה מפריש ממנו עשירית (“תרומת מעשר”) לכוהן.

מְשַׂחֵק – מלגלג.

עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם – מקנא ביפי שערותיכם.

אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ – לעצמו, שהרי גם משה הוא בן שבט לוי.

“תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְתִּים” – ומשה מוכן לספוג פגיעה מסוימת בעצמו, ובלבד שיפגע גם באחרים.

לַחֲזֹר – להסתובב.

וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ – מכיוון שגולח כל שערו.

נְטָלוּנִי – לקחו אותי.

מְנִיפִים וגו' – כמתואר בבמדבר ח, יא.

מַתְּנות כְּהֻנָּה – כגון בכורות הצאן, ראשית הגז ועוד.

*

קֹרַח לֵצָן הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם: אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אַחַת. בָּאָה לַחֲרשׁ, אָמַר לָהּ משֶׁה: “לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (דברים כב, י); בָּאָה לִזְרוֹעַ, אָמַר לָהּ: “שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא יט, יט); בָּאָה לִקְצֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: “הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה”; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: “תְּנִי תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי”. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ. מָה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְּבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבּשׁ מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁיָּלְדוּ – בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: "כָּל הַבְּכוֹר… תַּקְדִּישׁ לַה' " (דברים טו, טו). הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגְָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ” (שם יח, ד), – אָמְרָה: אֵין בִּי כּוֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָּן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּיוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ – הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה” (במדבר יח, יד). נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה הִיא עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ. כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ; אָמְרָה לוֹ: מָה מוֹעִיל לְךָ? אִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד, וְאִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד. אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱשֶׂה? עִמָּם הָיִיתִי בְּעֵצָה וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב בְּבֵיתְךָ, וַאֲנִי אַצִּילְךָ. הִשְׁקַתּוּ יַיִן וְהִשְׁכִּיבַתּוּ וְיָשְׁבָה עַל הַפֶּתַח. סָתְרָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ. כָּל מִי שֶׁבָּא וְרָאָה – חָזַר. וּבֵינְתַיִם נִבְלַע קֹרַח וַעֲדָתוֹ.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” (משלי יד, א) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, “וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ” (שם) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח (סנהדרין קט ע“ב־קי ע”א; מד“ת א, טו; תנחומא קרח, ג; במ”ר יח, ד).

לֵצָן – רע לב הלועג לאחרים.

“כִּלְאָיִם” – שני מיני צמחים.

לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – חלקים מן התבואה הנקצרת בשדה שיש להשאירם לחלשים שבחברה.

מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מעשר ראשון ניתן כל שנה ללוויים, מעשר שני מובא לעיתים ונאכל בירושלים, ולעיתים ניתן לחלשים שבחברה.

לֶָקְחָה – קנתה.

גִּזּוֹתֵיהֶן – צמרן.

מִפֵּרוֹתֵיהֶן – צאצאיהן.

לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה – לעמוד מולו.

זְרוֹעַ, לְחָיַיִם, קֵבָה – חלקים מכל בהמה נשחטת שיש לתת לכוהן (דברים יח, ג).

חֵרֶם – ושייכים על כן לקב"ה.

עָלְתָה לַעֲלוּבָה – קרה לאומללה.

הֵם עוֹשִׂים וגו' – עושים על דעת עצמם אך טוענים שכך ציווה הקב"ה.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת – הנזכר בין המורדים במשה (במדבר טז, א) אך נעלם מהמשך הסיפור.

אִם זֶה הָרַב וגו' – מעמדך יהיה שולי גם ביחס למשה וגם ביחס לקורח.

נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ – לקורח.

סָתְרָה – פרעה.

חָזַר – על עקבותיו (כדי לא להביט בהופעתה הלא צנועה של אשת און).

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – והפסוק מלמד על כוחה של האישה להציל את בעלה או להביא עליו את קצו.

*

צה “זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת… וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ” (במדבר טז, ו־ז) – מָה רָאָה משֶׁה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בְּדָתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה טָעֻיּוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ, וְנִימוּסִים הַרְבֵּה, וּכְמָרִים הַרְבֵּה – וְאֵין כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד; וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת, וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּמִזְבֵּחַ אֶחָד, וְכוֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד – וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה! (תנחומא בובר קרח, יא; במ"ר יח, ח).

מָה רָאָה וגו' – מה היתה כוונת משה בדבריו?

טָעֻיּוֹת – אלילים.

נִימוּסִים – חוקים וכללי התנהגות.

בְּבַיִת אֶחָד – במקדש אחד.

*

צו “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־קֹרַח… הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ” (במדבר טז, ח־י) – כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָבָר! לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמַר: אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי; מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ (במ"ר יח, ט).

פִּיֵס –אמר בלשון פיוס.

הֱשִׁיבוֹ דָבָר – ענה לו (קורח למשה).

פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ – רשע וחכם.

יְקַפְּחֵנִי – ינצחני, יתגבר עלי.

מִתְרַצֶּה – מתפייס.

לֹא אֶזָּקֵק – לא אחייחס אליו.

*

צז “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ שֶׁל אָדָם, בְּפַרְסוֹת הָאָדָם נִפְתְּחָה כְּמוֹ הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבֶּטֶן וְהַצַוָּאר, וְיוֹרְדִים מְעַט מְעַט, וְהָאָרֶץ חוֹנֶקֶת – וְהֵם צוֹעֲקִים: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (לק“ט לבמדבר, קטו ע”ב).

נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ וגו' – פי הארץ נבקע ברוחב חלקי גופו של האדם, וזה נבלע בה אט אט (“מעט מעט”), מרגליו עד ראשו.

פַּרְסוֹת – כפות הרגליים.

*

צח “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם… שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין וְנִבְלָעִין עִמָּהֶם (במ"ר יח, יג).

כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס – בגדים שמסרו קורח ועדתו לכביסה, ולא היו באותה עת ברשותם.

*

צט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חֶלְבּוֹ אָמַר: אַף שְׁמוֹתֵיהֶם פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, אַף הִיא נִבְלְעָה עִמָּהֶם. (ירושלמי סנהדרין י, א).

פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם – נמחקו מתוך קובצי דפים שבהם נרשמו.

אֲפִלּוּ מַחַט וגו' – שהשאילו לאדם אחר.

---

מֵי מְרִיבָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ק “וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע” (במדבר כ, י) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אֶבֶן וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמַקִּיפִים אוֹתָהּ; וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים – וְהָיוּ הַקְּרֵבִים אוֹמְרִים: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֶּן עַמְרָם רוֹעֶה שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה? וְרוֹעִים פִּקְחִים בְּמַיִם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְמָשְׁכֵנוּ לְמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מַיִם וְלוֹמַר לָנוּ: הֲרֵי הוֹצֵאתִי לָכֶם מַיִם – וּלְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ; אִלּוּ כֵּן, יוֹצִיא לָנוּ מִן הָאֶבֶן הַזּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ צִוָּהוּ: מִכָּל סֶלַע שֶׁרוֹצִים הוֹצֵא לָהֶם מַיִם. וּמשֶׁה הָפַךְ פָּנָיו, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְהֵם הָיוּ עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת עַל הָאֲבָנִים: אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ עִמִּי, שֶׁאוֹצִיא לָכֶם מַיִם. אָמְרוּ לוֹ: מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים, אִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה אִי אַתָּה מוֹצִיא, אַף מִן אַחֶרֶת אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים – וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו כְּנֶגְדָּם, וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא לָהֶם מַיִם, אֶלָּא מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ (ילק"ש לבמדבר, תשסג).

לֵצָנִים – רעי לב הלועגים לכול.

הַקְּרֵבִים – העומדים ליד האבן.

פִּקְּחִים – בקיאים ומבינים.

לְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ – כאילו הצליח בדרך נס להוציא מים מן האבן.

אִלּוּ כֵּן – אם באמת יש בו הכוח.

הָפַךְ פָּנָיו – הביט לאחור.

עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת וגו' – עומדים קבוצות קבוצות סביב אבנים שונות.

מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים – מן הסלע הזה דווקא אנו רוצים.

נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו – נעשו פניו ירוקים מכעס.

מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ – מן האבן שהוא רוצה להוציא ממנה מים.

*

קא “וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם” (במדבר כ, יא) – הִכָּה פַּעַם אַחַת, הִתְחִיל הַסֶּלַע נוֹטֵף מַיִם מוּעָטִים, טִפִּין טִפִּין. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, הַמַּיִם הַלָּלוּ לְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם אוֹ לִגְמוּלֵי חָלָב? מִיָּד הִקְפִּיד כְּנֶגְדָּם, וְהִכָּה פַּעֲמַיִם וְיָצְאוּ מַיִם רַבִּים וְשָׁטְפוּ כָּל מָה שֶׁהָיָה נָתוּן כְּנֶגְדָּם (תנחומא חוקת, ט; תנחומא בובר חוקת, ל).

גְּמוּלֵי חָלָב – מי שזה עתה סיימו לינוק.

הִכָּה פַּעֲמַיִם – פעם נוספת.

נָתוּן כְּנֶגְדָּם – מצוי למולם.

---

טַרְחָנִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קב “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם” (דברים א, יב) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה שֶׁנּוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין, אוֹמֵר: יֶשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת, לְמָחָר אֲנִי דָּן, מוֹסֵפְנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִים; לְכָךְ נֶאֱמַר “טָרְחֲכֶם”. “וּמַשַּׂאֲכֶם” – מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִים. הִקְדִּים משֶׁה לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֵחֵר לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת, מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת וּמְחַשֵּׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת! (ספרי דברים, יב).

נוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין – חברו עומד לזכות במשפט.

עֵדִים – נוספים.

רְאָיוֹת – חדשות.

לְמָחָר אֲנִי וגו' – למחר אדרוש משפט חוזר.

מוֹסַפְנִי וגו' – אדרוש הוספת מספר גדול יותר של דיינים.

אֶפִּיקוֹרְסִים – חסרי אמונה הלועגים לרבם.

הִקְדִּים… לָצֵאת – מבית הדין.

מָה רָאָה – מדוע.

אֵינוֹּ שָׁפוּי – אינו חי בשקט ובשלווה (ויוצא להתקוטט עם אשתו).

עֵצוֹת, מַחֲשָׁבוֹת – רעות.

*

קג “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר” (דברים א, א) – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם קְטַנִּים וְזוֹרְקִים לְתוֹךְ חֵיקוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמְרִים לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה אָנוֹנָא הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? מָה פַּרְנָסָה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? (ספרי דברים, א; ילק"ש לדברים, תשצ).

הוֹכִיחָם – אמר להם דברי תוכחה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

מָה אָנוֹנָא וגו' – איזו קצבה (של מזון וצרכים אחרים) הכנת להם?

---

אַהֲרֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קד “מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי” (שיר השירים ח, א) – כְּאֵיזֶה אָח? אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה: קַיִן שָׂנֵא לְהֶבֶל וַהֲרָגוֹ; יִשְׁמָעֵאל שָׂנֵא לְיִצְחָק וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ; עֵשָׂו שָׂנֵא לְיַעֲקֹב, וְהַשְּׁבָטִים שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף. וּכְאֵיזֶה אָח? כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד” (תהלים קלג, א) – שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל משֶׁה אֶת הַמַּלְכוּת וְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה לֹא קִנְאוּ זֶה בָּזֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִים זֶה בִּגְדֻלַּת זֶה וְזֶה בִּגְדֻלַּת זֶה. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אַתָּה מוֹצֵא: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, י) אָמַר לוֹ משֶׁה: “שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (שם ד, יג). אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא עִכֵּב משֶׁה, שֶׁלֹּא רָצָה לֵילֵךְ? אֵינוֹ כֵּן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן. אָמַר משֶׁה: עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי הָיָה אַהֲרֹן אָחִי מִתְנַבֵּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם שְׁמוֹנִים שָׁנָה (וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן” ([שמואל א ב, כז־כח]) – אָמַר לוֹ: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם, וְעַכְשָׁו אֲנִי נִכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל אָחִי, שֶׁיְהֵא מֵצֵר? לְכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא אִכְפַּת לְאַהֲרֹן בְּדָבָר זֶה; לֹא דַי שֶׁאֵינוֹ מֵצֵר, אֶלָּא עוֹד שָׂמֵחַ. תֵּדַע לָךְ, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַפַּנְטִי שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ” (שמות ד, יד) – לֹא בְּפִיו בִּלְבַד, אֶלָּא בְּלִבּוֹ, לִבּוֹ יוֹתֵר מִפִּיו. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ קִבֵּל לֵילֵךְ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

“וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שם שם, כז) – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא) – חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ” (דברים לג, ח), “וֶאֱמֶת” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז), “צֶדֶק” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא), וְ“שָׁלוֹם” זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו), הֱוֵי: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תנחומא בובר שמות, כד; תנחומא שמות, כז).

כְּאֵיזֶה אָח? – על איזה אח מדובר בפסוק?

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

הַשְּׁבָטִים – בני יעקב.

נָטַל – קיבל.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן – ראיה לכך שכן הוא.

שֶׁמָּא עִכֵּב וגו' – שמא ניסה לעכב את מינויו מכיוון שלא רצה ללכת.

כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן – מתוך כבוד לאהרן.

עָמַדְתִּי – הופעתי.

שְׁמוֹנִים שָנָה – גילו של משה בשעה ששב למצרים.

“הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי” וגו' – הפסוק מדבר על נביא במצרים שאף נבחר לכוהן, והוא נדרש על אהרן.

מֵצֵר – מצטער, נפגע.

לְאַפַּנְטִי שֶלְּךָ – לקראתך.

קִבֵּל לֵיְלֵךְ – הסכים (משה) ללכת.

הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו – אהרן.

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול.

“לְאִיש חֲסִידְךָ” – הוא אהרן שהאורים והתומים עליו.

הֱוֵי – לפיכך.

*

קה משֶׁה הָיָה אוֹמֵר: יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר! אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (מלאכי ב, ו) (סנהדרין ו, ע"ב).

יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר – יש לנהוג על פי החוק בלא כל פשרות (ואם עומד כביכול הר בדרכו, יש לנקב את ההר ולעבור בתוכו).

*

קו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב… יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן” (תהלים קלג, ב) – כְּמִין שְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: תְּנָא, כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִקַּר זְקָנוֹ (הוריות יב ע"א).

טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת – אבנים יקרות שנראו כטיפות שמן.

מְסַפֵּר – משוחח, מדבר. עִקַר

זְקָנוֹ – שורשי הזקן.

---

מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז “הֹר הָהָר” (במדבר כ, כב) – הַר עַל גַּבֵּי הַר, כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָנָן מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וּמַגְבִּיהַ אֶת הַשָּׁפָל, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הָהָר דֻּגְמָה, שֶׁיֵּדְעוּ נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַר בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְיַגְּעִים וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים עֲלֵיהֶם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הֶעָנָן כָּל הַמִּדְבָּר מִישׁוֹר, הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם גָּבוֹהַּ לַמִּשְׁכָּן, שֶׁתְּהֵא שָׁם חֲנִיָּתוֹ, וְהִנִּיחַ שְׁלוֹשָׁה הָרִים: הַר סִינַי לִשְׁכִינָה, הַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן (תנחומא בובר חוקת, לז).

“הֹר הָהָר” – מקום קבורת אהרן.

עָנָן – עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל כל שנות נדודיהם במדבר.

מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וגו' – הופך את השטח כולו למישור (כדי להקל את ההליכה).

הִנִּיחַ – השאיר.

לִשְׁכִינָה – להתגלוּת הקב"ה במתן תורה.

*

קח כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן עַל הַמִּיתָה. הִשְׁכִּים משֶׁה בְּשַׁחֲרִית וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל אַהֲרֹן, הִתְחִיל קוֹרֵא: אַהֲרֹן אָחִי! יָרַד אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא כָּאן הַיּוֹם? אָמַר לוֹ משֶׁה: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הָיִיתִי מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה, וּמִתְקַשֶּׁה לִי הַרְבֵּה, לְכָךְ הִשְׁכַּמְתִּי וּבָאתִי אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ: וּמַהוּ הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֶלָּא אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּסֵפֶר “בְּרֵאשִׁית” הוּא, הָבֵא אוֹתוֹ וְנִקְרָא בוֹ. נָטְלוּ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְקָרְאוּ בּוֹ כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה, וְעַל כָּל אַחַת וְאַחַת אָמַר: יָפֶה עָשָׂה וְיָפֶה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא! וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִבְרִיאַת אָדָם, אָמַר משֶׁה: מָה אֹמַר לְאָדָם, שֶׁהֵבִיא מָוֶת לָעוֹלָם! וַאֲנִי שֶׁשָּׁלַטְתִּי בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתָּה שֶׁעָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – לֹא סוֹפֵנוּ לְכָךְ? עוֹד כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לָנוּ לִחְיוֹת? אָמַר לוֹ: קְטַנּוֹת הֵן! – הָיָה יוֹרֵד וְיוֹרֵד עַד שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמָּוֶת; מִיָּד הִרְגִּישׁוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן גְּוִיעָתוֹ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי הוּא הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְעָה קוֹמָתוֹ. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: “לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי” (תהלים נה, ה) – אָמַר לוֹ: מְקֻבָּל עָלֶיךָ לָמוּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: נַעֲלֶה לְהֹר הָהָר. מִיָּד עָלוּ שְׁלָשְׁתָּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהוּא עוֹלֶה לָמוּת, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים; אֶלָּא הָיוּ סְבוּרִים, שֶׁמָּא הַדִּבּוּר קְרָאוֹ.

לִפָּטֵר – להסתלק, למות.

מָּּה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים – מדוע השכמת.

אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ – איני זוכר.

נָטְלוּ – לקחו.

כָּל פָּרָשָׁה – בסיפור הבריאה.

מָה אֹמַר לְאָדָם – מה נֹאמר על אדם הראשון.

עָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – כמסופר בבמדבר טז יב.

קְטַנוֹת – מעטות.

יוֹרֵד וְיוֹרֵד – ממשיך ומגלגל מעניין לעניין.

הִרְגִּישׁוּ וגו' – כל גופו של אהרן חש במוות המתקרב.

בִּשְׁבִילִי הוּא הַדְָּבָר – עלי (ועל מותי) אתה מבקש לדבר.

גָּרְעָה – נתקטנה.

אֶלְעָזָר – בנו בכורו של אהרן.

מַנִּיחִים – מתירים.

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*

כֵּיוָן שֶׁעָלוּ, נִפְתְּחָה לָהֶם מְעָרָה וּמָצְאוּ שָׁם נֵר דּוֹלֵק וּמִטָּה, מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, וְהָיָה אַהֲרֹן פּוֹשֵׁט כְּלִי אֶחָד וְאֶלְעָזָר לוֹבְשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. אָמַר לוֹ משֶׁה: אַהֲרֹן אָחִי! רְאֵה, מִרְיָם מֵתָה וַאֲנִי וְאַתָּה טִפַּלְנוּ בָּהּ, אַתָּה מֵת וַאֲנִי וְאֶלְעָזָר מְטַפְּלִים בְּךָ, וַאֲנִי, אִם מֵת אֲנִי, מִי מְטַפֵּל בִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: חַיֶּיךָ! אֲנִי מְטַפֵּל בְּךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן: “עֲלֵה, אָחִי, לְמִטָּה זוֹ” – עָלָה. – “פְּשֹׁט יָדֶיךָ” – וּפָשַׁט. “קְפֹץ עֵינֶיךָ” – וְקָפַץ. – “סְתֹם פִּיךָ” – וְסָתַם. מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָה וּנְשָׁקַתּוּ וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְהָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר מְנַשְּׁקִים אוֹתוֹ עַל לְחָיַָיו. וְעָלָה עֲנַן הַכָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: צְאוּ מִכָּאן. כֵּיוָן שֶׁיָצְאוּ – נִסְתְּמָה הַמְּעָרָה.

הָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים חֲרֵדִים וּמְצַפִּים לִרְאוֹת אֶת אַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁעָלוּ שְׁלוֹשָׁה וְלֹא יָרְדוּ אֶלָּא שְׁנַיִם – חָזַר הַשָּׂטָן בֵּינֵיהֶם וְהִרְגִּישׁ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְאֶלְעָזָר. נֶחֶלְקוּ לְשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת; אַחַת אוֹמֶרֶת: הֲרָגוֹ משֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְקַנֵּא בּוֹ; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: אֶלְעָזָר הֲרָגוֹ, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִירַשׁ אֶת הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: דֶּרֶךְ שָׁמַיִם מֵת. תְּפָשׂוּם כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: אַהֲרֹן הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם משֶׁה: גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ: אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לְךָ, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן אָמַר לְךָ וְקָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה. בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִסְקֹל אֶת משֶׁה וְאֶת אֶלְעָזָר. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? רָמַז לַמַּלְאָכִים, וּפָתְחוּ אֶת הַמְּעָרָה, וְהוֹצִיאוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְהָיָה פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמָיִם, וְהַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים לְפָנָיו, וְכָל יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן” (במדבר כ, כט). וּמָה הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים? – “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם” (ישעיה נז, ב) (ילק"ש לבמדבר, תשסד).

מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם – ולא מעשה ידי אדם.

כְּלִי – בגד.

עֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ – ענן של ערפל אפף את אהרן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פְּשֹׁט – מתח.

קְפֹץ – עצום.

חָזַר – הסתובב.

הִרְגִּישׁ – הסית, המריד.

כִּתּוֹת – קבוצות.

קָנַסְתָּ – גזרת.

מְקַלְּסִים – משבחים.

*

קט “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ, כט) – לְמשֶׁה לֹא בָּכוּ אֶלָּא אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְהָיָה מוֹכִיחָם בִּדְבָרִים, וְאַהֲרֹן לֹא אָמַר מִיָּמָיו לְאִישׁ: סָרַחְתָּ, וּלְאִשָּׁה – סָרַחְתְּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו). מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (שם)? – מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בְּאָדָם רָשָׁע וְנוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם; לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה, אָמַר: אוֹי לִי! אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר כָּךְ וְאֶרְאֶה אֶת אַהֲרֹן? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם, – וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: “אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו” – הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן… כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (אדר“נ, נו”א, יב; ילק"ש לבמדבר, תשסד).

“כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” – ולגבי מות משה נאמר רק “ויבכו בני ישראל” (דברים לד, ח).

אֲנָשִׁים – גברים.

הוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ – ראו קטע קה.

מוֹכִיחָם – אומר דברי תוכחה ונזיפה.

סָרַחְתָּ – חטאת.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

פָּגַע – פגש.

נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם – מברך אותו לשלום.

לֵילֵךְ – ללכת.

בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ – אני מתבייש מפניו.

מְטָרֵף – מכאיב ומצער.

מְתַלֵּשׁ – תולש.

כְּעִנְיָן זֶה – דברים זהים (שנאמרו לאדם האחר).

פָּגְעוּ – פגשו.

גִּפְּפוּ – חיבקו.

---

הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) – מָה הֵם הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן? אָדָם הָעוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר מִזֶּה, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה מִילִין; וְהַדֶּרֶךְ יוֹרֵד לְתוֹךְ הַנַּחַל וְעוֹלֶה, וְדַרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַנְּחָלִים. נִתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֻמּוֹת, אֻכְלוּסִין עַד אֵין סוֹף, וְיָשְׁבוּ מִקְצָתָם בְּתוֹךְ הַנַּחַל; וְהָהָר עָשׂוּי מִלְּמַעְלָן מְעָרוֹת, וּכְנֶגֶד הַמְּעָרוֹת בָּהָר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ עָשׂוּי סְלָעִים סְלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם. נִכְנְסוּ הָאֻכְלוּסִין לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת, וְאָמְרוּ: כְּשֶׁיֵּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַנַּחַל עוֹמְדִים מִלִּפְנֵיהֶם, וְאֵלּוּ – לְמַעְלָה מִן הַמְּעָרוֹת, וְנַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, לֹא הִצְרִיכָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לֵירֵד לְמַטָּה לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֶלָּא רָמַז לֶהָרִים וְנִכְנְסוּ שָׁדַיִם שֶׁל הַר זֶה לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת – וּמֵתוּ כָֻּלם. וְהִקִּיפוּ הֶהָרִים רָאשֵׁיהֶם זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ דֶרֶךְ כְּבוּשָׁה, וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה נִסְמַךְ לַחֲבֵרוֹ.

וְאוֹתוֹ נַחַל מַפְסִיק בֵּין תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ מוֹאָב; הַר שֶׁבְּאֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁבּוֹ הַמְּעָרוֹת, לֹא נִזְדַּעְזַע, וְהַר שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבּוֹ הַסְּלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם, נִזְדַּעְזַע וְנִסְמַךְ לְהַר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה נִזְדַּעְזַע? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְשִׁפְחָה שֶׁרָאֲתָה בֶּן אֲדוֹנָהּ בָּא אֶצְלָהּ, קָפְצָה וְקִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִבְּלַתּוּ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הַסְּלָעִים לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת וְרוֹצְצוּ כָּל אוֹתָם הַגִּבּוֹרִים, יָרְדָה הַבְּאֵר אֶל הַנַּחַל וְנִתְגַּבְּרָה שָׁם, וְאִבְּדָה אֶת כָּל הָאֻכְלוּסִין, כְּשֵׁם שֶׁאִבֵּד אוֹתָם הַיָּם, וְעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹתָם הֶהָרִים, וְלֹא יָדְעוּ כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי מוֹדִיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה אֻכְלוּסִין אִבַּדְתִּי מִפְּנֵיהֶם – יָרְדָה הַבְּאֵר לְתוֹךְ הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאָה גֻלְגְּלִיּוֹת וּזְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר, וְיִשְׂרָאֵל חָזְרוּ לְבַקֵּשׁ אֶת הַבְּאֵר, וְרָאוּהָ מְאִירָה כַּלְּבָנָה בְּתוֹךְ הַנַּחַל, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת אֵיבְרֵי הָאֻכְלוּסִין. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הַנְּחָלִים וְאָמְרוּ שִׁירָה עָלֶיהָ: “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) (תנחומא בובר חוקת; במ"ר יט, כה).

הַנִּסִִים – שבגללם שרו בני ישראל שירת הלל לבאר.

שִׁבְעָה מִילִין – כשבעה ק"מ.

הַנַּחַל – הוואדי שבין שני ההרים הרחוקים זה מזה.

מִלְּמַעְלָן – בחלקו העליון.

הִצְרִיכֶם – התיר להם.

וְהִקִּיפוּ – קירבו.

כְּבוּשָׁה – סלולה.

וְלֹא נוֹדַע וגו' – ולא היה אפשר להבחין בין שני ההרים שנדבקו זה לזה.

מַפְסִיק – משמש כקו גבול.

בֶּן אֲדוֹנָהּ – עם ישראל המשול לבנו של הקב"ה.

נִתְגַּבְּרָה – עלתה בשפע על גדותיה.

הַיָּם – ים סוף, שהטביע את המצרים.

גֻלְגְּלִיּוֹת – גולגולות.

שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר – בכמות שאי אפשר למנותה.

לְבַקֵּשׁ – לחפש.

---

עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיא כְּשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי אָמַר לָהֶם משֶׁה: נַחֲנֶה כָאן וּבְשַׁחֲרִית אָנוּ נִכְנָסִים וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּשַׁחֲרִית, בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה, תָּלָה משֶׁה אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ. אָמַר משֶׁה: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ בַּלָּיְלָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: משֶׁה, זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עוֹג הוּא – נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּירָא אֹתוֹ” (במדבר כא, לד), שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה.

אָמַר עוֹג: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הוּא? – שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אֵלֵךְ וְאֶעֱקֹר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְאֶזְרֹק עֲלֵיהֶם וְאֶהֶרְגֵם. הָלַךְ עָקַר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל רֹאשׁוֹ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָלָיו נְמָלִים וּנְקָבוּהוּ, וְיָרַד לוֹ עַל צַוָּארוֹ. בִּקֵּשׁ לְשָׁלְפוֹ – נִשְׁתַּרְבְּבוּ לוֹ שִׁנָּיו לְכָאן וּלְכָאן וְלֹא יָכֹל לְשָׁלְפוֹ. משֶׁה כַּמָּה הָיָה? – עֶשֶׂר אַמּוֹת. נָטַל קַרְדֹּם בֶּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְקָפַץ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְהִכָּהוּ בְּקַרְסֻלָּיו וַהֲרָגוֹ.

תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי. פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי וְנִכְנַס בְּקוּלִית שֶׁל מֵת, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת, וּצְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי אָמְרוּ לִי: שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיָתָה (דב“ר א, כד; ילק”ש לדברים, תתי; ברכות נד ע“ב; נידה כד ע”ב).

אֶדְרֶעִי – שבעבר הירדן המזרחי.

לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה – שטרם עלה אור היום.

תָּלָה – הרים.

שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת – כשנים עשר ק"מ.

נְקָבוּהוּ – חוררו חור בהר.

לְשָׁלְפוֹ – מעל צווארו.

נִשְׁתַּרְבְּבוּ – נתארכו.

עֶשֶׂר אַמּוֹת – כחמישה מטרים.

קַרְדֹּם – גרזן.

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

קוּלִית – עצם השוק, שהיא חלולה.

צְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וגו' – לא השגתי את הצבי ולא הגעתי אל סופה של הקולית.

עוֹג – שהיה ענק בממדיו.

---

בִּלְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיב “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” (במדבר כב, ד) – מָה טִיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן? כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אָמְרוּ: מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶם מָה מִדּוֹתָיו. אָמְרוּ זִקְנֵי מִדְיָן: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָּם בְּאָדָם שֶׁכּוֹחוֹ בְּפִיו.

“וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” – וַהֲלֹא אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם? – אֶלָּא מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הַשֵּׁנִי: “אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלָי”; לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: חֻלְדָּה וְחָתוּל עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע מַזָּל.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי – “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם”! (שם). אָמַר לוֹ: אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין הֵם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ – “כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם). מָשָׁל אוֹמְרִים לְצִרְעָה: לֹא מִדֻּבְשֵׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ.

“וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי” (במדבר כג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”; מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי הַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, בָּא בַּעַל הַשּׁוּק הִרְגִּישׁ בּוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְעַוֵּל וּמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁלַחְתִּי דּוֹרוֹן לְבֵיתְךָ. אַף כָּךְ בִּלְעָם, קְרָאוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לְפָנָיו: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”.

“וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (שם שם, ה) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ; רַ' יוֹנָתָן אָמַר: חַכָּה. מָה טִיבָם – מה עניינם, מה הקשר שלהם לכאן.

הָיוּ רוֹאִין – המואבים.

נוֹצְחִים – מנצחים.

מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם – משה.

מִדּוֹתָיו – תכונותיו.

כּוֹחוֹ בְּפִיו – בדיבור בכלל ובתפילה בפרט.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

אוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת – פתגם עממי.

חֻלְדָּה וְחָתוּל – שהם אויבים זה לזה.

רַע מַזָּל – הקורבן שנפל בפי שניהם.

בִּמְקוֹמִי – בביתי.

“לֹא תָאֹר” – לא תקלל.

לְשֻׁלְחָנִי – משל לחלפן כספים.

בַּעַל הַשּׁוּק – האחראי על ניהולו התקין, כולל מהימנות המשקלות שבהן שוקלים כסף.

מְעַוֵּל – מרמה.

דּוֹרוֹן ־ מתנה, כשוחד.

חַכָּה – קרס שמוכנס בין השיניים כדי להקשות את הדיבור (וזה גם תפקידו של המלאך).

*

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשֹׁות – “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב” (במדבר כד, ה); לֹא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – “מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (שם); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – “כִּנְחָלִים נִטָּיוּ” (במדבר כד ו); לֹא יִהְיוּ לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – “כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר” (שם); לֹא יְהֵא רֵיחָם נוֹדֵף – "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' " (שם); לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – “כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (שם); לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – “יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו” (במדבר כד, ז); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָם שׁוֹלֶטֶת בָּאֻמּוֹת – “וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, (שם)”; לֹא תְהֵא עַזָּה מַלְכוּתָם – “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ” (שם); לֹא תְּהֵא אֲיֻמָּה מַלְכוּתָם – “וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַר כָּהֲנָא: כֻּלָּן חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג, ו) – קְלָלָה וְלֹא קְלָלוֹת.

“כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” (במדבר כג, ט) – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו אַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁבָּא לָקֹץ אֶת הָאִילָן. מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים, כָּל עָנָף וְעָנָף – וּמִתְיַגֵּעַ, וְהַפִּקֵּחַ מְגַלֶּה אֶת הַשָּׁרָשִׁים וְקוֹצֵץ. כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: מָה אֲנִי מְקַלֵּל לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁרְשֵׁיהֶם וְקוֹצֵץ. בָּא לִגַּע וּמְצָאָם קָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” – הַסֶּלַע, כְּשֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְאֵלּוּ אֵינָם כֵּן: מְחֻבָּרִים הֵם עַד הַתְּהוֹם.

“הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (שם) – הֵן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית אֶחָד, אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם עִם אֻמָּה אַחֶרֶת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן: חֲשֹׁב כָּל הָאוֹתִיּוֹת וְתִמְצָא כֻּלָּן יֵשׁ לָהֶן זוּג, וְהֵ“א וְנוּ”ן אֵין לָהֶן זוּג: א' אֶחָד, ט' תִּשְׁעָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; ב' שְׁנַיִם, ח' שְׁמוֹנָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; א“ט, ב”ח, ג“ז, ד”ו – ה' אֵין לָהּ זוּג, וְכֵן י“ץ, כ”ף, ל“ע, מ”ס – נ' אֵין לָהּ זוּג (במ“ר כ, ד־יט; סנהדרין קה ע”ב; תנחומא בובר בלק, ד־טז, תנחומא בלק ד־יב; ילק"ש לבמדבר, תשסו־תשסח).

מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וגו' – הברכות שבירך בלעם בעל כורחו הפוכות היו ממה שכיוון בלבו.

אֹהָלֶיךָ. מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – מילים אלו נדרשות על בתי כנסת ועל בית המקדש.

כִּנְחָלִים – הזורמים בלי הפסק.

אֲהָלִים – עצי בשמים.

מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךָ – מלכות שושלתית.

יִזַּל וגו' – המילים נדרשות כאומרות כי כל מלך יהיה צאצא של קודמו.

כֻּלָן חָזְרוּ לִקְלָלָה – כל ברכותיו של בלעם אכן הפכו לקללות, ועם ישראל איבד נכסים רבים, להוציא בתי הכנסת ובתי המדרש שלא פסק קיומם.

קְלָלָה – אחת בלבד.

לָקֹץ – לקצץ.

לְשָׁרְשֵׁיהֶם – האבות. “מראש צורים” נדרש על האבות, בעקבות “הביטו אל צור חוצבתם” (ישעיה נא, א).

לִגַּע – לגעת.

צָף – מחובר רק לפניה העליונים של הקרקע.

הֵן – תיבת “הן” העברית נשמעת ביוונית כשם המספר 1.

אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם וגו' – ודורש את המשך הפסוק, “ובגויים לא יתחשב”, כעניין של חשבון אותיות וצירופן המספרי, כאשר האותיות ה“א ונו”ן (יחד: “הן”) עומדות כשהן לעצמן. מצירוף 1 (א) עם 9 (ט) מקבלים מספר עגול: 10, וכך כל האותיות עד האות יו“ד, להוציא האות ה”א.

י“ץ וגו' – וכן באותיות המייצגות עשרות: מצירוף 10 (י) עם 90 (צ) מקבלים 100, וכן הלאה, להוציא נו”ן.

*

קיג “הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ” (במדבר כד, יד) – אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן, בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶם קְלָעִים וְהוֹשֵׁב בָּהֶם זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִּשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶם קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹן וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת. שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ פְּעָמִים; וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן בַּיִת. שֵׁב בְּרֹר לְעַצְמֶךָ. וְצַרְצוּר שֶׁל יַיִן מֻנָּח אֶצְלָהּ, מִן הַיַּיִן הָעַמּוֹנִי, שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ, שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָה. אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ, כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר – וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ – וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת משֶׁה רַבְּךָ (סנהדרין קו ע"א; ירושלמי סנהדרין י, ב).

אָמַר לוֹ – בלעם לבלק.

זִמָּה – זנות.

קְלָעִים – אוהלים המחולקים על ידי מחיצות.

מִבַּחוּץ – בחלק הפונה אל הפתח לרשות הרבים.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

בְּשָׁוֶה – במחיר המקובל.

שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ וגו' – וכך שוב ושוב. בְּרֹר – בחר (פשתן). צַרְצוּר – כד חרס.

הִשָּׁמְעִי לִי – לזנות.

יִרְאָתָהּ – הפסל שהיא עובדת לו.

פִּעוּר – עשיית צרכים (ולפי המדרש כך היו עובדים את האל המואבי).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַנַּחְתְךָ – מביאה אותך אל סיפוקך.

---

בְּנוֹת צְלָפְחָד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיד “וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד” (במדבר כז, א) – כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁהָאָרֶץ מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים, לִזְכָרִים וְלאֹ לִנְקֵבוֹת, נִתְקַבְּצוּ זוֹ עַל זוֹ לִטֹּל עֵצָה. אָמְרוּ: לֹא כְּרַחֲמֵי בָּשָׂר וָדָם רַחֲמֵי הַמָּקוֹם: בָּשָׂר וָדָם רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מִן הַנְֵּקבוֹת; אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא – רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, רַחֲמָיו עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהלים קמה, ט).

“תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (במדבר כז, ד) – רַ' נָתָן אוֹמֵר: יָפֶה כּוֹחָן שֶׁל נָשִׁים מִכּוֹחַ אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנָשִׁים אָמְרוּ: “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (שם יד, ד), וְנָשִׁים אָמְרוּ – “תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (ספרי במדבר, קלג).

לִטֹּל עֵצָה – להתייעץ.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

יָפֶה כּוֹחָן – מעלתן של הנשים גדולה מזו של הגברים.

נִתְּנָה רֹאשׁ וגו' – ובכך ויתרו על ארץ ישראל (והמדרש עושה שימוש בשני פסוקים שבהם השורש נת"ן).

*

קטו “וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה” (במדבר כז, ב) – חֲמִשְׁתָּן אָמְרוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים. רִאשׁוֹנָה אָמְרָה: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר” (שם שם, ג); שְׁנִיָּה אָמְרָה: “וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח” (שם); הַשְּׁלִישִׁית אָמְרָה: “כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת” (שם) – הוּא הַמְקוֹשֵׁשׁ; הָרְבִיעִית אָמְרָה: “וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ” (שם); הַחֲמִישִׁית אָמְרָה: “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ” (במדבר כז, ד) וְכָל הַפָּסוּק (ילק"ש לבמדבר, תשעג).

הַמְּקוֹשֵׁשׁ – קושש עצים ביום השבת והומת בשל כך (במדבר טו, לב־לו), ולפי המדרש הוא צלפחד.

וְכָל הַפְָּסוּק – עד סוף הפסוק.

*

קטז תְּנָא, בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הֵן, דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, צִדְקָנִיּוֹת הֵן. חַכְמָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִבְּרוּ, שֶׁאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבוֹת תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן, וְאִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ; מִיָּד "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה). דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן, אוֹ אֲפִלּוּ בַּת לְבֵן, לֹא דִבַּרְנוּ. צִדְקָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן (בבא בתרא קיט ע“ב; ילק”ש לבמדבר, תשעג).

דַּרְשָׁנִיּוֹת – ויודעות כיצד לדרוש פסוקי מקרא בענייני הלכה.

לְפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ – דיברו לעניין.

יְבָמִין – דיני הייבום. כשמת אדם “ובן אין לו”, חייב אחי המת לשאת את האלמנה (דברים כד, ה־י).

חֲשׁוּבוֹת – נחשבות.

אִלּוּ הָיָה לוֹ וגו' – אילו היה לצלפחד בן שיירש אותו, לא היו בנותיו אומרות דבר, והוא הדין גם אילו היתה בחיים רק בת לאותו בן, שגם היא זכאית לרשת מכוח אביה (בבא בתרא קטו ע"ב).

לְהָגוּן לָהֶן – לראוי להן, לבני דודיהן, כקביעת הקב"ה (במדבר לו, יא).

*

קיז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת” (במדבר כז, ו־ז) – כָּךְ הוּא הַדִּין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְלֹא אָמַרְתָּ “וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו” (דברים א, יז)? הַדִּין שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הֲרֵי הַנָּשִׁים דָּנוֹת אוֹתוֹ! מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר לְתַלְמִידוֹ: אִם יָבוֹאוּ לְךָ סְלָעִים לִפְרֹט – פְּרֹט, וְאִם יָבוֹאוּ מַרְגָּלִיּוֹת – הֲבִיאֵן אֵלַי. בָּאָה אֶצְלוֹ חֻלְיָא אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, הוֹלִיכָה אֵצֶל רַבּוֹ, הָלַךְ רַבּוֹ לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת הַדִּין, אֶלָּא בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לָהֶן: דִּין שֶׁל נַחֲלָה הוּא, וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ; בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָן שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ: אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לִנְשִׂיאִים. וְהֵשִׁיבוּ לָהֶן כֻּלָּם כָּעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְתּוֹחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר. אָמַר לָהֶן: הֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ. בָּאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ לִפְנֵי משֶׁה. רָאָה משֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֹמַר לָהֶם אֶת הַדִּין אֶטּוֹל אֶת הַגְּדֻלָּה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי, – לְפִיכָךְ "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה) (תנחומא פינחס ח־ט; במ"ר כא, יב).

וְלֹא אָמַרְתָּ וגו' – מתוך אמונה שידע לפתור כל שאלה משפטית.

שֻׁלְחָנִי – חלפן כספים.

סְלָעִים – מטבעות.

הֲבִיאֵן אֵלַי – לבחון את ערכן.

חֻלְיָא – חרוז (שלא ידעו החלפן ותלמידו את ערכו).

רַבּוֹ – מורו, החלפן.

לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר – המבין בדבר יותר ממנו.

אֶלָּא בָּאוּ – בנות צלפחד.

נְשִׂיאִים – ראשי השבטים.

אֶלְעָזָר – הכוהן.

אֶטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה – אזכה לכבוד שאינו ראוי לי.

---

מִלְחֶמֶת מִדְיָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר לא, ב) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין נִפְטָרִים מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁהֵם נוֹקְמִים נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא נִקְמַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (ספרי במדבר, קנז).

פַּרְנָסֵי – מנהיגים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

*

קיט “וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה” (במדבר לא, ו) – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: נְקֹם – אַתָּה בְּעַצְמְךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת אֲחֵרִים?! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמַר: אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִּי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן” (במ"ר כב, ד).

בְּאֶרֶץ מִדְיָן – כשברח ממצרים (שמות, פרקים ב־ד).

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה צודק וראוי.

מֵצֵר – פוגע.

הַמָּשֶָׁל – הפתגם העממי.

*

קכ “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (במדבר לא, ח) – בִּלְעָם מָה לוֹ שָׁם? אָמַר רַ' יוֹחָנָן; שֶׁהָלַךְ לִטֹּל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “הָלַךְ הַגָּמָל לְבַקֵּשׁ קַרְנַיִם – וְקִטְּפוּ אֶת אָזְנָיו”.

אָמַר רַ' יוֹנָתָן: כְּשֶׁהָלַךְ פִּינְחָס לְמִדְיָן, הוּא וְכָל חֵילוֹתָיו הָלְכוּ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה בִּלְעָם הָרָשָׁע אֶת פִּינְחָס, עָשָׂה אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהָיָה פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה; אַף פִּינְחָס, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ, פָּרַח וְעָלָה אַחֲרָיו עַד שֶׁמְּצָאוֹ עוֹמֵד וּמִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. מִיָּד הֶרְאָה לוֹ פִּינְחָס אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ "קֹדֶשׁ לַה' " (שמות כח, לו) – וְהוּא נוֹפֵל, תְּפָשׂוֹ וֶהֱבִיאוֹ לִפְנֵי משֶׁה, וְדָנוּהוּ, וַהֲרָגוּהוּ (סנהדרין קו ע“א; במ”ר כב, ה; ילק"ש לבמדבר, תשפה).

שָׁם – במדין, שהרי לא שם היה מקום מושבו.

שֶׁהָלַךְ וגו' – בא לקבל שכר על עצתו שבגללה נפלו אלפים מישראל (ראו לעיל, קטע קיג).

הָלַךְ הַגָּמָל וגו' – פתגם עממי האומר כי לעיתים מבקש אדם יותר ממה שכבר קיבל, וסופו שמאבד אף את מה שיש לו.

קִטְּפוּ – כרתו.

לוּחוֹת אֲבָנִים – כמין כנפיים.

פּוֹרֵחַ – עף.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

הַצִּיץ – שעל מצח הכוהן הגדול.

---

סִפּוּק צָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכא שָׁאַל רַ' אֱלִיעֶזֶר אֶת רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי קֻרְיָס יָצְאוּ עִמָּהֶם? אָמַר לוֹ: לָאו. – וּמֵהֵיכָן הָיוּ לוֹבְשִׁים כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: מִמָּה שֶׁהִלְבִּישׁוּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. – וְלֹא הָיוּ בָּלִים? אָמַר לוֹ: וְלֹא קָרִיתָ: “שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ” (דברים ח, ד)? – וְלֹא הָיוּ הַקְּטַנִּים גְּדֵלִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הַחִלָּזוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא גָדֵל, נַרְתִּיקוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. – וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים תִּכְבֹּסֶת? אָמַר לוֹ: הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶם וּמַגְהִיצָם. – וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הָאַמְיַנְטוֹן הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּהֵץ אֶלָּא בָּאוּר. – וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים כְּנִימִיּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בְּחַיֵּיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן! – וְלֹא הָיָה רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה? אָמַר לוֹ: הַבְּאֵר הָיָה מַעֲלֶה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, וְהָיוּ מִתְעַגְעֲגִים בָּהֶם וְהָיָה רֵיחָם נוֹדֵף מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיגָם, מְגַהֲצָם וּמְעַדְּנָם בַּמִּדְבָּר, הִתְחִילוּ מְקַלְּסִים וְאוֹמְרִים: “ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי” (תהלים כג, א־ב) (דב“ר ז, יא; מד”ת כג, ד; פדר"כ יא, כא).

כְּלֵי קֻרְיָס – כלים לאריגת בדים.

קָרִיתָ – קראת (בתורה).

נַרְתִּיקוֹ – הקונכייה שבה הוא מצוי.

תִּכְבֹּסֶת – כיבוס.

הֶעָנָן הָיָה שָׁף – ענני הכבוד היו מתחככים בבני האדם ומנקים את בגדיהם.

נִשְׂרָפִים – מחומם של העננים.

אַמְיַנְטוֹן – סוג של אזבסט. מסיבים הנלקחים ממנו אפשר לארוג בגד שאינו נשרף ויש לנקותו באש.

כְּנִימִיּוֹת – כינים ותולעים למיניהן.

בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ וגו' – מסורת אגדית היא שגופותיהם של בני דור המדבר לא נרקבו עם מותם.

רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה – ריח לא נעים בגלל הזיעה.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עִם עַם ישראל (וראו בקטע הבא).

מִתְעַגְעֲגִים – מתגלגלים. מְקַלְּסִים – משבחים.

*

קכב “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר” (דברים כט, ד) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל?” (ירמיה ב, לא) – שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר – שֶׁמָּא מוֹצֵא שָׁם שַׁלְוָה אוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצֵא בְּפָלָטִין שֶׁלּוֹ? וְאַתֶּם הֲיִיתֶם עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, וְהֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלוֹשָׁה גּוֹאֲלִים מְשַׁמְּשִׁים אֶתְכֶם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ מִלְמַעְלָה וּמִלְמַטָּה וּמֵאַרְבָּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֶחָד לִפְנֵיכֶם, וּמַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וּמַשְׁוֶה לָכֶם אֶת הֶהָרִים וְאֶת הָעֲמָקִים, וְשׂוֹרֵף אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַבַּרְקָנִים וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִים אֶתְכֶם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב וְאוֹמְרִים: “מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן” (שיר השירים ג, ו); הוֹרַדְתִּי לָכֶם אֶת הַמָּן, הֶעֱלֵיתִי לָכֶם אֶת הַבְּאֵר, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים – “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל”? שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? “אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה” (ירמיה ב, לא) – לֹא אֲנִי בְּעַצְמִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם מַאֲפֶלְכֶם?

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם מְקַבֵּל אוֹרֵחַ – יוֹם רִאשׁוֹן שׁוֹחֵט לוֹ עֵגֶל, יוֹם שֵׁנִי – תַּרְנְגוֹלִים, יוֹם שְׁלִישִׁי – קִטְנִיּוֹת, יוֹם רְבִיעִי – מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ; לֹא דוֹמֶה יוֹם רִאשׁוֹן כְּיוֹם אַחֲרוֹן. יָכוֹל אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: “זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר” (דברים ב, ז) – יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן (תנחומא במדבר, ב; ילק"ש לבמדבר, תרפג).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

הִרְבַּצְתִּי – הושבתי.

עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את עם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר.

רוּחוֹת – צדדים.

מַשְׁוֶה – מקנה להם גובה אחיד.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עם בני ישראל בכל מסעיהם (וראו לעיל, קטע קי).

מַאֲפֶלְכֶם – האפילה שהייתם שרויים בה.

מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – ומיום ליום זוכה האורח למאכל פחוּת בערכו ובטיבו. יָכוֹל אַף וגו' – האם גם הקב"ה נהג כך עם עם ישראל?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

---

סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכג עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב כָּל־אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כְּרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹּר, צְאוּ לַחְפֹּר! וְהָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹפְרִים לָהֶם קְבָרוֹת וְלָנִים בָּהֶם. בְּשַׁחֲרִית הָיָה כָּרוֹז יוֹצֵא וּמַכְרִיז: יִבָּדְלוּ הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים! הָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף – עַד שֶׁחָסְרוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵּן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָם שְׁלֵמִים. אָמְרוּ: שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ? חָזְרוּ בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְלָנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּקִבְרוֹ. לְמָחָר עָמְדוּ כֻּלָּם. חָזְרוּ עוֹד בְּלֵיל אַחַד עָשָׂר, וְכֵן בִּשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מֵת אָמְרוּ: דּוֹמֶה, שֶׁבִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ, וְעָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְכֵן שָׁנוּ חֲכָמִים: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים (ירושלמי תענית ד, ו; איכ“ר פתיחתא לג; מד”ש לב,ה).

כָּרוֹז – אדם המכריז.

יִבָּדְלוּ – ייפרדו.

מוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים – ספירת האנשים היתה מגלה שלא קמו מן הקברים 15,000 איש, שהם אחת חלקי ארבעים ממספר היוצאים ממצרים, שהוא שישים ריבוא (600,000).

שְׁלֵמִים – שלא מת איש.

חֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ – מניין הימים מראש החודש.

אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה – שנאמר לדור יוצאי מצרים לאחר חטא המרגלים: “במדבר הזה ייפלו פגריכם” (במדבר יד, כט).

שָׁנוּ חֲכָמִים – תענית ד, ח.

*

קכד אַרְבָּעִים שָׁנָה הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר: אִם אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה עַכְשָׁו, מַחֲזִיקִים אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמִתְבַּטְּלִים מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָם; וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לָאָרֶץ עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים וְעָקְרוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְקִצְּצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם לְהַכְנִיסָם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב. הֲרֵינִי מְעַכְּבָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מָה שֶׁקִּלְקֵלוּ (תנחומא בשלח, א).

הִקִּיף – סובב.

פְּשׁוּטָה – ישרה (אל ארץ ישראל).

מִתְיַשֶּׁבֶת – נבלעת.

בְּאֵר – ראו קטע קכב.

הַזְּרָעִים – השדות הזרועים.

סָתְרוּ – הרסו.

*

קכה “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם” (ויקרא יט, כג) – תַּרְנְגֹלֶת זוֹ כְּשֶׁאֶפְרוֹחֶיהָ דַּקִּים, הִיא מְכַנַּסְתָּם וְנוֹתַנְתָּם תַּחַת כְּנָפֶיהָ וּמְחַמֶּמֶת אוֹתָם וְעוֹדֶרֶת לִפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם גְּדֵלִים – אִם אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָבוֹא אֶצְלָהּ הִיא מְנַקֶּרֶת לוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: לֵךְ עֲדֹר בְּאַשְׁפָּתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הַמָּן יוֹרֵד וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶם וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִים אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן מַסִּיעַ לִפְנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם משֶׁה: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יִטְעַן מַכּוֹשׁוֹ וְיֵצֵא וְיִטַּע לוֹ נְטִיעוֹת (ויק"ר כה, ה).

דַּקִּים – קטנים.

עוֹדֶרֶת – מחטטת באדמה (למצוא מזון).

הַבְּאֵר, עַנְנֵי כָּבוֹד – ראו קטע קכב.

מַכּוֹשׁוֹ – כלי לחפירה באדמה.

*

קכו “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר לג, א) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִים הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה אֶת הַמַּסָּעוֹת: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הֵקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ בְרֹאשְׁךָ; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא למשֶׁה: מְנֵה לָהֶם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת, הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי; לְכָך נֶאֱמַר “אֵלֶּה מַסְעֵי” (תנחומא בובר מסעי, ב).

הֵקַרְנוּ – קיררנו את עצמנו בצל או במים.

חָשַׁשְׁתָּ – חשת כאב.

הַמְּקוֹמוֹת – רשימת תחנותיהם של בני ישראל במסעם במדבר (המנויה בפרק לג של ספר במדבר).

---

נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכז “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) – תַּנְיָא, כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה” (הושע יב, יא), משֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט” (במדבר יב, ח). חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמשֶׁה בְסִינַי חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים” (תהלים ח, ו) (יבמות מט עב; נדרים לח ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה – הביטו בהתגלותו של הקב"ה אליהם כאילו דרך מראה עכורה.

“אֲדַמֶּה” – נראה כדבר הדומה למשהו אחר.

הַמְּאִירָה – שקופה.

שַׁעֲרֵי בִּינָה – דרגות של בינה.

חָסֵר אֶחָד – כלומר: ארבעים ותשעה מתוך החמישים.

*

קכח "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' " (שמות יט, כג) – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וּמִלֵּא אוֹתָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַיָּם נוֹתֵן לַמְּעָרָה וְהַמְּעָרָה לַיָּם – כָּךְ “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה”, "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' ", “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה” (תנחומא בובר כי תשא, יד; שמו"ר מה,ג).

לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? – למה דומים יחסי משה והקב"ה?

נְתוּנָה – מצויה.

מִכָּאן וְאֵילָךָ – לאחר שהוצפה המערה במים.

“ה' אֶל משֶׁה”, "משֶׁה אֶל ה' " – לאחר שנתמלא משה מן השכינה, פעמים שהשכינה אף היא קיבלה ממנו.

*

קכט “וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם” (במדבר יא, יז) – וְאִם תֹּאמַר: הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָם מִשֶּׁל משֶׁה, שֶׁמָּא חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם? – לָאו! לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה בְּאוֹתָה שָׁעָה? לְנֵר שֶׁהָיָה דוֹלֵק, וּמַדְלִיקִים מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַרְבֵּה, וְאוֹרוֹ אֵינֶנּוּ חָסֵר כְּלוּם; אַף כֵּן משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטְלוּ הַנְּבִיאִים מִנְּבוּאָתוֹ, לֹא חָסְרָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) (תנחומא בובר בהעלותך, כב; ספרי במדבר, צג).

הַזְּקֵנִים וגו' – הם שבעים הזקנים שחלקו עם משה את הנהגת העם וזכו להינבא מכוח רוחו של משה.

חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ – נפגמה נבואתו (של משה).

*

קל “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – הוּא משֶׁה עַד שֶׁלֹּא נִדְבַּר עִמּוֹ, הוּא משֶׁה מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ (במ"ר יד, כא). הוּא משֶׁה וגו' – והכפילות נדרשת כאומרת כי משה לא נתגאה ולא שינה את אופיו ודרכיו גם לאחר שנגלה אליו הקב"ה ושוחח עמו.

*

קלא מֵהֵיכָן נָטַל משֶׁה קַרְנֵי הוֹד? רַ' יְהוּדָה בַר נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֶׁמּשֶׁה כָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס קִמְעָא וְהֶעֱבִירוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִשָּׁם נַעֲשׂוּ לוֹ קַרְנֵי הַהוֹד (תנחומא בובר כי תשא, כ).

קַרְנֵי הוֹד – שקרן עור פניו של משה לאחר שירד מהר סיני (שמות לד, כט).

נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס וגו' – נשארה טיפה תלויה בקצה כלי הכתיבה.

---

אֶלְדָּד וּמֵידָד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלב “וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה” (במדבר יא, כו) – יֵשׁ אוֹמְרִים בְּקַלְפֵּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, טז) – אָמַר משֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים; אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים; אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה – הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מָה עָשָׂה? בֵּרַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִים, עַל שִׁבְעִים כָּתַב “זָקֵן” וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. בְּלָלָם וּנְתָנָם בְּקַלְפֵּי, אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ “זָקֵן” אָמַר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם; מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ – אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ?

רַ' שִׁמְעוֹן אָמַר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּרוּ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ”, אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִים לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם. וּמָה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ.

וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? משֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (ספרי במדבר צה; סנהדרין יז ע"א).

קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות.

אֶבְרֹר – אבחר.

שְׁנַיִם יְתֵרִים – שישה מכל אחד מי"ב השבטים הם 72.

מֵטִיל קִנְאָה – מעורר קנאה.

חָלָק – שלא נכתב עליהם דבר.

בְּלָלָם – עירבב אותם.

עָלָה בְּיָדוֹ – הוציא (מן הקלפי).

קִדֶּשְךָ שָׁמַים – נבחרת בידי הקב"ה.

וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם – נהגתם בצניעות.

*

קלג “וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?” (במדבר יא, כט) – אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? לְוַאי אַתָּה כַּיּוֹצֵא בִּי! וּלְוַאי כָּל יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹצֵא בְּךָ! (ספרי במדבר, צו).

בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? – שמא תגיע לדרגתי (בנבואה)?

לְוַאי – הלוואי.

כַּיּוֹצֵא בִּי – כמוני, דומה לי.

---

משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלד “וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” (במדבר כז, טו־יז) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁכְּשֶׁנִּפְטָרִין מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִין צָרְכֵי עַצְמָן וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה” – כְּשֶׁרָאָה משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בָּנָיו רְאוּיִם לַעֲמֹד בִּנְשִׂיאוּת אַחֲרָיו, נִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי מִי יֵצֵא וּמִי יָבוֹא לִפְנֵיהֶם: “יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר!” – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אִם בִּקַּשְׁתָּ לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מַנְהִיג, מַנֵּה עֲלֵיהֶם אָדָם שֶׁיְהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר” – אָמַר לוֹ: הָאִישׁ שֶׁאַתָּה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם יֶשׁ בּוֹ רוּחַ שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁיְהֵא מֵסִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, וְכָךְ דִּבַּרְתָּ! הֲרֵינִי מַרְאֶה אוֹתְךָ כָּל הַשּׁוֹפְטִים וְכָל הַנְּבִיאִים שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד עַל בָּנַי מֵעַכְשָׁו עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

אָמַר רַב סִימוֹן: “וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ” (דברים לד, א) – הָיָה מַרְאֶה אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד תַּחְתָּיו וּמוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל, וְכֵן כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל אֵלּוּ שֶׁהֶרְאֵיתִי לְךָ דֵּעָה אַחַת וְרוּחַ אַחַת יֵשׁ בָּהֶם. אֲבָל מָה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ, בְּסוֹף רוּחַ אַחַת יֵשׁ בּוֹ וְהִיא שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – זֶה מָשִׁיחַ.

“אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” – שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים, שֶׁהֵם מוֹצִיאִים אֶת לִגְיוֹנָם וְיוֹשְׁבִים לָהֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. “וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם” (במדבר כז, יז) – שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וּמַכְנִיסָם אֲלָפִים, מוֹצִיאָם אֲלָפִים וּמַכְנִיסָם מֵאוֹת.

“וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה” (שם). לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאָמַר בַּעַל צֹאנוֹ: הִסְתַּלֵּק מִצֹּאנִי. אָמַר: אֵינִי מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אֶת מִי אַתָּה מְמַנֶּה תַחְתַּי.

“וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ” (במדבר כז, יח) – מָה שֶׁבְּלִבְּךָ, “קַח לְךָ” – מָה שֶׁבָּדוּק לְךָ, “אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (שם) – אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ יְהוֹשֻׁעַ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, שֶׁהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, מְסַדֵּר הַסַּפְסָלִין וּפוֹרֵס הַמַּחְצְלָאוֹת; הוּא יִטֹּל שְׂרָרוּת, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי כז, יח). “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ” (במדבר כז, יח) – שֶׁיֵּדַע לַהֲלוֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ילק"ש לבמדבר, תשעו; ספרי זוטא כז, טז־יז).

לְהוֹדִיעַ – באה התורה ללמד.

נְשִׂיאוּת – הנהגת העם.

נִתְעַטֵּף – בבגד, כהכנה לתפילה.

סוֹבֵל כָּל אֶחָד וגו' – מסוגל לשאת את משאם של כל בני ישראל, כל אחד לפי אופיו וייחודו.

יֵשׁ בּוֹ רוּחַ וגו' – אופיו ותכונותיו מאפשרים לו לעמוד כנגד שש מאות אלף יוצאי מצרים ולשוחח עם כל אחד לפי יכולותיו.

וְכָךְ דִּבַּרְתָּ – שאלה נכונה שאלת.

מוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל – מעביר את ההנהגה לעתניאל בן קנז, ראשון השופטים (שופטים, פרק ג).

וְכֵן כֻּלָּם – כל מנהיגי הדורות.

בְּסוֹף – בסוף הימים.

שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – שקולה בעוצמתה כנגד כל רוחות בני האדם.

לִגְיוֹנָם – חייליהם.

מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וגו' – ורק חלק מן הלוחמים חוזרים בשלום מן הקרב.

בַּעַל צֹאנוֹ – המעסיק את הרועה.

מָּּה שָבְּלִבְּךָ – מי שאתה חושב עליו.

בָּדוּק לְךָ – מי שכבר נבחן על ידך.

בֵּית הַוַּעַד – מקום הכינוס ללימוד תורה ולמשפט.

מַחְצְלָא – לישיבה עליהן.

שְׂרָרוּת – שלטון.

לַהֲלֹךְ – להתנהג אל כל אדם בדרך התואמת אותו.

*

קלה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: עַם זֶה שֶׁאֲנִי מוֹסֵר לְךָ, אֵינִי מוֹסֵר לְךָ תְּיָשִׁים אֶלָּא גְדָיִים, וּכְבָשִׂים אֵינִי מוֹסֵר לְךָ, אֶלָּא טְלָאִים – “צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים” (שיר השירים א, ח) (אדר“נ, נו”א, י"ז).

גְּדָיִים, טְלָאִים – רכים, שעדיין צריך לטפח אותם ולפקח עליהם.

*

קלו “וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו” (במדבר כז, כ) – “מֵהוֹדְךָ”, וְלֹא כָּל הוֹֹדְךָ. זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה! (בבא בתרא עה ע"א).

זְקֵנִים וגו' – שהכירו את משה ויהושע גם יחד.

כִּפְנֵי חַמָּה – השמש, המאירה מכוח עצמה.

כִּפְנֵי לְבָנָה – הירח, שאורו מגיע מן השמש.

אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה – על ירידת הדורות והתמעטות כבודם של מנהיגי ישראל.

---

מִיתָתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת” (דברים לא, יד) – זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ… יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ” (איוב כ, ו־ז), כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה? לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם יַעֲשֶׂה לוֹ כְּנָפַיִם כָּעוֹף וְיַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת – נִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל.

“אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ” – זֶה משֶׁה, שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, וְדָשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדִבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים אֶל פָּנִים, וְקִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדוֹ – כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת!”

כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִין עָג עוּגָה קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית וְאָמְרוּ: שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ?" יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא – “כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי” (איוב יב, ט־י). מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ תְפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּהָ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי מַעְלָה, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהִיא קוֹרַעַת וְחוֹתֶכֶת וְאֵין מְעַכֵּב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים בְּשִׁמְךָ; כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָמַרְתִּי: כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָם כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָם; וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעָה טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר לִי: “לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים ג, כז) – הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” (שם כד, טו). זֶהוּ שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁנַּעֲשָׂה עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לֹא אֶכָּנֵס חַי – הַכְנִיסֵנִי מֵת, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנְסוּ עַצְמוֹת יוֹסֵף! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, כְּשֶׁבָּא יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לֹא נִתְנַכֵּר, אֶלָּא אָמַר שֶׁהוּא עִבְרִי, אֲבָל אַתָּה כְּשֶׁבָּאתָ לְמִדְיָן נִתְנַכָּרְתָּ. אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחֵנִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת עֲשָׂבִים וְשׁוֹתוֹת מַיִם וְרוֹאוֹת אֶת הָעוֹלָם – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!” (שם ג, כו) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לָאו, הַנִּיחֵנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּעוֹף זֶה, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְעֵת עֶרֶב הוּא חוֹזֵר לְקִנּוֹ – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאֶחָד מֵהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!”

כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר וגו' – על מי מדבר הפסוק מספר איוב?

שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וגו' – כשקיבל את התורה ודרכו רגליו בענני מרום.

גְּזַר דִּין – למות.

עָג עוּגָה – שירטט מעגל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

נְתְפַּלֵּש – התגלגל והתלכלך.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית – כל הבריאה כולה.

צִבְיוֹנוֹ… לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ – רצונו להחריב את העולם ולברוא אחר במקומו.

רָקִיעַ וְרָקִיעַ – על יסוד המסורת האגדית ששבעה רקיעים הם.

אָמַרְתִּי – קיוויתי.

צָרָתָם, טוֹבָתָם – שעבוד מצרים וההליכה במדבר מול הכניסה לארץ.

פְּלַסְתֵּר – שקר, זיוף.

“בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” – את שכר הפועל יש לשלם עוד ביום עבודתו ולא לדחותו.

שִׁלּוּם עֲבוֹדֶָה – תשלום בעבור העבודה.

עַצְמוֹת יוֹסֵף – שהועלו ממצרים ונקברו בשכם (שמות יג, יט; יהושע כד, לב).

לא נִתְנַכֵּר – לא העמיד פני נוכרי אלא הודה במוצאו “מארץ העברים” (בראשית לט, טו).

נִתְנַכַּרְתָּ – שאמרו בנות יתרו על משה “איש מצרי” (שמות ב, יט).

הַנִּיחֵנִי – השאר אותי (בחיים).

רַב לָךְ – די לך להרבות מילים.

*

כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה” (ישעיה נא, ו). הָלַך אֵצֶל חַמָּה וּלְבָנָה, אָמַר לָהֶן: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה” (שם כד, כג). הָלַך אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם” (שם לד, ד). הָלַך אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה” (שם נד, י). הָלַך אֵצֶל הַיָּם, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים! אָמַר לוֹ הַיָּם: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמִים? הֲלֹא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ אֵלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתַּנִי לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, מִפְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה מְהֶלֶּכֶת לִימִינְךָ – וְעַכְשָׁו מֶה עָלְתָה לְךָ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם מָה שֶׁעָשָׂה בְנַעֲרוּתוֹ – צָוַח משֶׁה וְאָמַר: “מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם!” (איוב כט, ב) – בְּשָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי עָלֶיךָ הָיִיתִי מֶלֶךְ בָּעוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי.

מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפָּנִים. אָמַר לוֹ: "בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים, שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבִּי! טֹרַח זֶה לָמָּה? כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמַעַת בְּדָבָר זֶה. הִנִּיחַ משֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶבְרָה, עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר מִקְרָא זֶה: “ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!” (שמות לד, ו). מִיָּד נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת עַל יִשְׂרָאֵל לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְאַחַת עָלֶיךָ שֶׁתָּמוּת וְלֹא תִכָּנֵס לָאָרֶץ. אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל בִּטַּלְתִּי מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ, שֶׁאָמַרְתָּ “סְלַח נָא” (במדבר יד, יט), וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ שׁוּב לְבַטֵּל אֶת שֶׁלִּי וּלְקַיֵּם אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה אוֹמֵר: “אֶעְבְּרָה נָּא” (דברים ג, כה) – אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים? אִם “אֶעְבְּרָה נָּא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל "סְלַח נָא”, וְאִם “סְלַח נָא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל “אֶעְבְּרָה נָּא”. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּנוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יֹאבַד משֶׁה וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְלֹא תִּנָּזֵק צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

מַשְׁגִּיחִין בּוֹ – שמים אליו לב.

“נִמְלָחוּ” – יתמוססו (לעתיד לבוא).

“וְחָפְרָה” – תתבייש,

מַזָּלוֹת – כוכבי לכת.

“וְנָמַקּוּ” – יתמוססו.

שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים – כמספר שבטי ישראל בעת קריעת ים סוף.

לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ – להתנגד לך.

מָה עָלְתָה – מה אירע.

מְשְתַּטֵּחַ – על הארץ בתפילה.

שַׂר הַפָּנִים – מטטרון, מלאך המצוי בקרבת הקב"ה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

עֶבְרָה – כעס.

נִתְקָרְרָה – נרגעה מכעסה.

אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – חטא העגל.

מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ – בזכות בקשתך (לאחר החטא).

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת (ועל משה להחליט איזו משתי השבועות הוא מבקש לבטל ואיזו לקיים).

כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כמוהו.

*

אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ וּפָנִים שֶׁהִקְבִּילוּ פְּנֵי שְׁכִינָה וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תוֹרָה מִיָּדְךָ – יְלַחֲכוּ עָפָר? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי וְכָךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו וְדוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת – אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה תַּלְמִידוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ – לֵךְ עֲשֵׂה!

עָמַד משֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְעָמַד משֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל לִבּוֹ, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר משֶׁה וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל משֶׁה לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לָהֶם: הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: מָה עָלְתָה לְךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה יְהוֹשֻׁעַ עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר: רַבִּי, רַבִּי! אָבִי, אָבִי! אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה: משֶׁה רַבֵּנוּ! לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָךְ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לִמְדוּ מִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִפִּי יְהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֹאשׁ, משֶׁה מִימִינוֹ וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי משֶׁה. בְּשָׁעָה זוֹ נִטְּלָה מָסֹרֶת הַחָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ.

יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד. יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם. מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד־הֶעָנָן – הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁהָָיָה הַדִּבּוּר נִגְלֶה עָלֶיךָ – יוֹדֵעַ הָיִיתִי מָה מְדַבֵּר עִמְּךָ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמָר: מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אַחַת! רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ.

יְלַחֲכוּ עָפָר – יאכלו עפר (בקבר).

כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי – כך החלטתי.

פַּרְנָסָיו – מנהיגיו בענייני כלכלה.

חֶלְקְךָ – גורלך, תורך.

פִּתְחוֹ – פתח אוהלו (שבו לימד תורה).

עַל לִבּוֹ – כדי להסתיר במרפקו את פניו.

נִתְעַלְּמוּ עֵינָיו – נסתר מהם.

יַשְׁלִים – ימסור.

מֹשֶׁה עוֹמֵד – כדין תלמיד לפני רבו.

תָּלָה – הרים.

בְּנֵי אַהֲרֹן – הכוהנים.

מָסֹרֶת הַחָכְמָה – שלשלת הידע שעבר מדור לדור (עד משה).

לִשְׂמֹאלוֹ – כדין תלמיד.

הִפְסִיק – הפריד (כדי שידבר הקב"ה עם יהושע בלבד)

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*

כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים משֶׁה נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: “מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים?” (תהלים צד, טז) – מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי? וּמִי יַעֲמֹד לָהֶם בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל בָּנַי? וּמִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִים לְפָנַי?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, משֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַכְעִיס אֶת אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ אָבִיו לְהָרְגוֹ, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצַּלְתּוֹ מִיָּדוֹ. מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וְאִמּוֹ הָיְתָה מַצַּלְתּוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְטַטְרוֹן: לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: אֲנִי הָיִיתִי רַבּוֹ וְהוּא הָיָה תַּלְמִידִי, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַמָּאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמַלְאָךְ סַמָּאֵל, רֹאשׁ הַשְּׂטָנִים, הָיָה מְצַפֶּה בְּכָל שָׁעָה לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר: מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, שֶׁאֵרֵד וְאֶטֹּל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ? מָתַי יְהֵא מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק? מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזְרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרַאת משֶׁה. מְצָאוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בִּמְגִלָּה, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ כְּזֹהַר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ וְהוּא דוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת. מִיָּד נִתְיָרֵא מִפָּנָיו וַאֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר. עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסַמָּאֵל: רָשָׁע, מָה לְךָ כָּאן? אָמַר לוֹ: לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי. אָמַר לוֹ: מִי שִׁגֶּרְךָ? אָמַר לוֹ: מִי שֶׁבָּרָא כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ: לֵךְ מִכָּאן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” (שם קיח, יז). אָמַר לוֹ: משֶׁה, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה? יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְקַלְּסוּהוּ – “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל” (שם יט, ב). אָמַר לוֹ משֶׁה: וַאֲנִי מְשַׁתֵּק אוֹתָם וּמְקַלֵּס אוֹתוֹ – “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א). אָמַר לוֹ: כָּל בָּאֵי עוֹלָם נִשְׁמָתָם מְסוּרָה בְּיָדִי. אָמַר לוֹ משֶׁה: יֵשׁ בִּי כּוֹחַ יוֹתֵר מִכָּל בָּאֵי עוֹלָם. אָמַר לוֹ: וּמַה כּוֹחֲךָ? אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי בֶּן עַמְרָם, שֶׁהִתְנַבֵּאתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְאָמַרְתִּי, שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ, וְנִכְנַסְתִּי לְפַלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כִּתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ. וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶרֶךְ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל מַלְאָכִים וְנִצַּחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְדִבַּרְתִּי עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים בְּפָנִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מִימִינוֹ וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג שְׁנֵי גִבּוֹרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהִכִּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם – מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ? לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי, אֵינִי נוֹתֵן לְךָ נִשְׁמָתִי! מִיָּד חָזַר סַמָּאֵל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. שָׁלַף סַמָּאֵל חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ וְהָלַךְ וְעָמַד עַל משֶׁה. מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּפָגַע בּוֹ בְּסַמָּאֵל בְּכָל כּוֹחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְפָנָיו, וְרָץ משֶׁה אַחֲרָיו בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְנָטַל קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו.

יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל – יגן עליהם.

מְטַטְרוֹן – שר הפנים.

בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ – וגם לאחר מותו עדיין יהיה בחסותו של הקב"ה.

עָמַד בַּפֶּרֶץ וגו' – עמד כנגדי כדי להרגיע את כעסי.

גַּבְרִיאֵל, מִיכָאֵל – המלאכים.

שָׁקוּל – שווה בערכו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – כמספר יוצאי מצרים.

סַמָּאֵל – השטן.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שם ה' בארבע אותיותיו.

פִּתְחוֹן פֶּה – מילים לפתוח בהן את השיחה.

שִׁגֶּרְךָ – שלָחֲך.

לְקַלֵּס – לשַבּח.

פַּלְטֵרִין – ארמון (של פרעה).

דָּרַכְתִּי – סללתי.

תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם – נלחם.

פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה – בני הלוויה של האל, המלאכים.

הֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וגו' – מסורת אגדית היא שגם משה, כמו יהושע, ציווה על השמש והירח לעצור ממהלכם בשעת קרב.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו – של משה, שקרן עור פניו.

*

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְּנֶה! זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה! בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת! יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתְךָ, אָמַר משֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ בִּי קֹרַת רוּחַ כָּל יָמַי, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָם. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמֹו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה – כְּלָלָם כֻּלָּם בִּבְרָכָה אֶחָת. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ וַאֲדוֹנֵנוּ! מָחוּל לְךָ! – אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחַל לָנוּ! אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר: בָּרוּךְ שְׁמוֹ, חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד! אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי וְאִמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבֶן עַמְרָם, שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כִּשְׂרָפִים. וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלוֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזַגְזְגֵאל – מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, גַּבְרִיאֵל פָּרַשׂ בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וְזַגְזְגֵאל מִמַּרְגְּלוֹתָיו. עָמַד מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַד אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “משֶׁה, עֲצֹם עֵינֶיךָ”! – עָצַם עֵינָיו. – “הַנַּח יָדֶיךָ עַל הֶחָזֶה”! – הִנִּיחַ יָדָיו עַל הֶחָזֶה. “הַקֵּף רַגְלֶיךָ”! – הִקִּיף רַגְלָיו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קָצַבְתִּי לָךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת. צְאִי, אַל תְּאַחֲרִי! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי, שֶׁאַתָּה אֱלוֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וַאֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, אַתָּה בְּרָאתַנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה? אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צְאִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה.

הָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י). שָׁמַיִם בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ” (מיכה ז, ב). אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן!” (שם). מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא). וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” (שם). אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם!” (ישעיה נז, ב) (דב“ר ז, י; שם יא, י; תנחומא ואתחנן, ו; ילק”ש לדברים, תתיד).

קֹרַת רוּחַ – הנאה, נחת רוח.

כְּלָלָם – איחד אותם.

מַחֲלוּ – סִלחו.

כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים – סוגי מלאכים.

בּוּץ – בד יקר.

הַקֵּף רַגְלֶיךָ – קרב אותן זו אל זו.

כְּרוּבִים – ממיני המלאכים.

בִּנְשִׁיקָה – שנאמר "וימות שם… על פי ה' " (דברים לד, ה).

*

קלח תַּנְיָא: "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶֶבֶד ה' " (דברים לד, ה) – אֶפְשָׁר, משֶׁה חַי וְכָתַב “וַיָּמָת משֶׁה”? אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב משֶׁה, מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַ' נְחֶמְיָה). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת, וְנֶאֱמַר: “לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה” (שם לא, כו)? אֶלָּא עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֹמֵר וּמשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע (בבא בתרא טו ע“א; מנחות ל ע”א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). אֶפְשָׁר – הייתכן?

עַד כָּאן – עד סיפור מות משה.

חָסֵר אוֹת אַחַת – שלא נכתבה בידי משה.

הַזֶּה – ומשמע שמשה מוסר לעם ספר תורה שלם, כולל סיפור מותו.

בְּדֶמַע – בבכי.

*

קלט תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בַּת קוֹל מַשְׁמַעַת וְאוֹמֶרֶת: “וַיָּמָת משֶׁה” – סָפְרָא רָבָא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סוטה יג ע"ב; ספרי דברים, שנז).

תַּנְיָא – ראו בקטע הקודם.

שְׁנֵים עָשָׂר מִיל – כשנים עשר ק"מ.

כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל ־ כגודלו של מחנה עם ישראל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

סָפְרָא רָבָא – הסופר הגדול (ארמית).

*

קמ בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת משֶׁה וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד (מגילה יג ע"ב).

שִׁבְעָה בַּאֲדָר – לתאריך זה הגיע המדרש מתוך חישוב נתונים מקראיים (דברים לד, ח; יהושע א, יא; שם ד, יט), ולאחר מכן קבע כי משה חי 120 שנים מלאות, ומכאן גם תאריך לידתו.

---

קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמא “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר” (דברים לד, ו) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וְאַף עַל פִּי כֵן – “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ” (שם). וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵצֶל גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאוּנִי הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה – נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה – נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שם) (סוטה יג ע“ב־יד ע”א).

סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן – הפסוק מדייק לכאורה בתיאור מקום קבורת משה.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

גַּסְטְרָא – מוצב צבאי.

לְמַעְלָה – על הר נבו.

לְמַטָּה – בגיא.

*

קמב אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה מֵעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם? מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְיִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מֵאַרְצָם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְיַעַמְדוּ בִּבְכִי וְיִתְחַנְּנוּ לְמשֶׁה וְיֹאמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, עֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, – וְעוֹמֵד משֶׁה וּמְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִפְֵּני שֶׁחֲבִיבִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (עין יעקב לסוטה יג ע"ב).

חֲבִיבִים וגו' – אהובים (על הקב"ה) אף יותר מאשר בחייהם.

*

---

פרק ו: שופטים, מלכים ונביאים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ו: שופטים, מלכים ונביאים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

אֶרֶץ הַבְּחִירָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי פָּתַח: “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ” (חבקוק ג, ו) – מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא מָצָא אֻמָּה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, וּמָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא מָצָא דּוֹר שֶׁהָיָה רָאוּי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא דּוֹר הַמִּדְבָּר; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הֶהָרִים וְלֹא מָצָא הַר שֶׁתִּנָּתֶן בּוֹ הַתּוֹרָה אֶלָּא סִינַי; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָעֲיָרוֹת וְלֹא מָצָא עִיר שֶׁרְאוּיָה שֶׁיִּבָּנֶה בָּהּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְלֹא מָצָא אֶרֶץ שֶׁרְאוּיָה לִנָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ויק“ר יג, ב; ילק”ש לחבקוק תקסג).

פָּתַח – את דרשתו בעזרת פסוק מספר חבקוק.

“וַיְמֹדֶד” – ודורש מילה זו כעניין של מדידה אובייקטיבית שהובילה לבחירה.

*

---

יְהוֹשֻׁעַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ב אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר משֶׁה רַבֵּנוּ לְגַן עֵדֶן אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּלוּם הִנַּחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ בִּי: “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (שמות לג, יא)? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת וְנוֹלְדוּ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לוֹמַר לְךָ אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטָרְדֵן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר ה'… הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה… לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ” (יהושע א, א־יא) (תמורה טז ע"א).

סְפֵקוֹת – בענייני התורה.

הִנַּחְתִּיךָ – עזבתי אותך.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש (כעונש על שהתגאה שלמד את כל מה שלמד משה).

לוֹמַר לְךָ – ללמד אותך ברגע אחד.

טָרְדֵן – העסק אותם.

*

ג אָמַר ר' שְׁמוּאֵל: שָׁלוֹשׁ פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִפָּנוֹת – יִפָּנֶה; לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים; לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקִי; גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ; שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפְלוּ (ירושלמי שביעית ו, א).

פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת – הכרזות.

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לעמים שישבו בה.

לְהִפָּנוֹת – לעזוב וללכת למקום אחר.

גִּרְגָּשִׁי – אחד משבעת עממי כנען (בראשית י, טז).

גִּבְעוֹנִים – כמסופר בפרק ט של ספר יהושע.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים – יהושע יב, כד.

*

ד “וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים” (יהושע ב, א) – מִי הָיוּ? שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ פִּינְחָס וְכָלֵב, הָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִשְׁלִיחוּתָם.

“מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ” (שם) – מַהוּ חֶרֶשׁ? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלֵי נַגָּרוּת הָיוּ בְּיָדָם כְּנַגָּרִין; רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עָשׂוּ עַצְמָם קַדָּרִין, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וְאוֹמְרִים: הֲרֵי קְדֵרוֹת! מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִקְנֶה! כָּל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ; אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִים עַל אוּפָה שֶׁלָּהֶם (במ“ר טז, א; רו”ר ב, א; ילק"ש ליהושע, ז).

פִּינְחָס וְכָלֵב – פינחס בן אלעזר הכוהן וכלב בן יפונה.

נָתְנוּ נַפְשָׁם – הסתכנו.

כְּלֵי נַגָּרוּת – ודורש “חרש” במשמע נגר (ישעיה מ, כ).

קַדָּרִין – יוצרי כלי חרס.

כְּמַשְׁמָעוֹ – כפשוטו, עניין חירשות, כי בנוכחות אדם חירש לא יהססו האנשים לדבר גלויות.

רָזֵיהֶם – סודותיהם (של אנשי יריחו).

אוּפָה – תכונה וטיב, אופי.

*

ה “וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם… קָמוּ נֵד אֶחָד” (יהושע ג, טז) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַיִם נִגְדָּשִׁים וְעוֹלִים כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין יָתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל, עַד שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (סוטה לד ע"א).

“וַיַּעַמְדוּ” – בשעת המעבר בירדן.

נִגְדָּשִׁים – נערמים.

כִּפִּין – ערימות.

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל ־ כ־300 ק"מ.

*

ו “חָטָא יִשְׂרָאֵל” (יהושע ז, יא) – כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: “חָטָא יִשְׂרָאֵל”, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? הָטֵל גּוֹרָלוֹת וְתֵדָע. הָלַךְ וְהֵטִיל גּוֹרָלוֹת, נָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? הָטֵל הַגּוֹרָל בֵּינְךָ וּבֵין אֶלְעָזָר הַכּוֹהֵן וְיִפֹּל עַל אֶחָד מִכֶּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּכֵּל יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁבְּאַבְנֵי אֵפוֹד, שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל, וְרָאָה אֶבֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁכָּהָה אוֹרָהּ; שֶׁכָּךְ הָיָה מִשְׁפַּט הַחשֶׁן – כָּל שֵׁבֶט שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה מַגִּיהָה אַבְנוֹ וּמַבְהִיק אוֹרָהּ, וְכָל שֵׁבֶט שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה – אַבְנוֹ כֵּהָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ: “בְּנִי! שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, יט). מִיָּד אָמַר עָכָן: “אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי” (שם שם, כ) (תנחומא וישב, ב).

“חָטָא יִשְׂרָאֵל” – בלקיחה מן החרם, במעשה עכן.

דֵּילָטוֹר – מלשין.

הָטֵל – הפל.

הָטֵל הַגּוֹרָל וגו' – גורל שיוטל בין כל שני אנשים תמיד יצביע על אחד מהם.

אֵפוֹד – שבין בגדי הכוהן הגדול.

מִשְׁפָּט הַחֹשֶׁן – טיבו ודרכו של החושן.

מַגִּיהָה – בוהקת.

*

ז “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” (יהושע י, יב) – אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”?! יֵשׁ קָטָן פּוֹתֵחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְגָדוֹל הֵימֶנּוּ: “דּוֹם”? אֲנִי נִבְרֵאתִי בָּרְבִיעִי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי – וְאַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: עֶבֶד רַע! לֹא מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא אַתָּה? לֹא כָּךְ רָאָה אוֹתְךָ אַבָּא בַּחֲלוֹם, “וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים” (בראשית לז, ט) – מִיָּד “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד” (יהושע י, יג) (תנחומא בובר אחרי, יד; ילק“ש ליהושע, כב; בר”ר ו, ט; שם פד, יא).

בָּרְבִיעִי, בַּשִּׁשִּׁי – לימי הבריאה.

מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא – רכושו־עבדו של יוסף (ויהושע הוא מצאצאיו).

*

ח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים. הָא כֵּיצַד? אֶלְעָזָר מֻלְבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו וְקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין מֻנָּחִין לְפָנָיו, וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: זְבוּלֻן עוֹלֶה – תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “זְבוּלוּן”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם עַכּוֹ”. וְחוֹזֵר וּמְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: נַפְתָּלִי עוֹלֶה וּתְחוּם גִּנּוֹסָר עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “נַפְתָּלִי”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם גִּנּוֹסָר”. וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט (בבא בתרא קכב ע"א).

בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים – בשתי דרכים אלה גם יחד.

קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות. בקלפי אחת היו שמות השבטים ובשנייה אזורי ארץ ישראל.

וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – אלעזר הכוהן היה מכריז באמצעות האורים והתומים ומכוח רוח הקודש.

טָרַף – עירבב.

גִּנּוֹסָר – כינרת.

*

ט יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא (ערובין כב ע"ב).

תִּקֵּן – קבע, הכין.

סְרַטְיָא – דרכים רחבות (בין עיר לעיר).

*

י עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְהוּ מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים וּמְלַקְּטִים עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם, וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִתִּלְתָּן, וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת, וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִים מִמֶּנּוּ, וּמְחַכִּים בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, וְנִפְנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם, וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, וּמִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד, וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ.

בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת (בבא קמא פ ע“ב־פא ע”ב; תוספתא בבא קמא ח, יז).

עֲשָׂרָה וגו' – בשעת חלוקת הארץ תיקן יהושע עשרה כללים שכל כובשי הארץ (ובעקבותיהם צאצאיהם) קיבלו עליהם.

מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים – רועים את בהמותיהם גם ביערותיהם של אחרים.

מְלַקְּטִים עֵצִים – גם בשדותיהם של אחרים.

חוּץ מִתִּלְתָּן – כי העשבים מסייעים לצמיחת התלתן ועקירתם תפגע בבעל השדה.

קוֹטְמִים נְטִיעוֹת – כורתים ענפים רכים מכל עץ שירצו לשם נטיעתם.

גְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת – ענפים של זית שמשאיר בעל העץ לאחר שהוא קוצץ את שאר ענפיו.

הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה – מתחיל לנבוע בחלקה פרטית (לאחר חלוקת הארץ).

מִסְתַּפְּקִים – מספקים את צורכיהם (למים).

מְחַכִּים בְּיַמָּהּ וגו' –־ צדים דגים בחכה בים כינרת, אף שהוא שייך לשבט נפתלי.

לא יִפְרֹס קֶלַע וגו' – לא יכניס למי הכינרת מחיצה עשויה קנים כדי לצוד בה דגים, כיוון שהיא מעכבת את הספינות.

נִפְנִים – לשם עשיית צרכים.

כַּרְכֹּם – צמח יקר ורגיש.

בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – בשבילים שברשות היחיד.

רְבִיעָה שְׁנִיָּה – תקופת הגשמים השנייה (במחצית חודש מרחשוון), שבה מתחילים הזרעים לצמוח.

מִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים וגו' – נכנסים לשדות שליד הדרך הראשית כדי להימנע מהליכה על רגבי העפר הקשים הבולטים בדרך.

מְפַסֵּג – מנתק את זמורות הענבים המעכבות אותו בדרכו.

מֵת מִצְוָה – חלל הנמצא ברשות הרבים ואין לו קרובים הדואגים לקבורתו, כך שמצווה היא על מוצאיו לקוברו.

קוֹנֶה מְקוֹמוֹ – נקבר במקום שבו נמצא, ואין בעל המקום יכול להתנגד לכך.

*

יא “וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ” (יהושע ו, כז) – יָצָא לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן (בר"ר לט, יא).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן – כאמור בברכה לשבט יוסף שיהושע הוא מצאצאיו: “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” (דברים לג, יז).

*

יב “וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ… מִצָּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ” (יהושע כד, ל) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר גַּעַשׁ. וּמַהוּ הַר גַּעַשׁ? שֶׁנִּתְגַּעֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֶלְקָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה חֲלֻקָּה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתָיו וְזֶה עוֹסֵק בְּבֵיתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ מִלַּעֲשׂוֹת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַהוּ “הַר גָּעַשׁ”, שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר לְהָרְגָם (רו“ר, פתיחתא ב; שבת קה ע”ב; ילק“ש ליהושע, לה; ילק”ש למשלי, תתקנט).

חָזַרְנוּ – עברנו.

נִתְגַּעֲשׁוּ – באו עליהם רעד ורוגז.

לֹא עָשׂוּ חֶסֶד – לא טיפלו בקבורתו.

חֲלֻקָּה – חלוקתה של הארץ בין השבטים והמשפחות.

לְהַרְעִישׁ – ברעידת אדמה.

רָגַשׁ – רעד.

---

בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” (רות א, א) – אוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו וְאוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט! הַדַּיָּן אוֹמֵר לְאָדָם: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (רו“ר א, א; ילק”ש לרות, תקצו).

אוֹי לְדוֹר – דרשת “ויהי” כצירוף המילים וי־הי, שהן לשונות של קינה.

הַדַּיָּן אוֹמֵר וגו' – פתגם שלפיו הדיין מורה לאדם לסלק שבב עץ דק מבין שיניו, והנשפט קובע כי על השופט לסלק קודם כול קורת עץ עבה מבין עיניו. ומשמעותו: העבירות שעברו השופטים גדולות וגלויות לכול יותר מאלו שעברו אלו שנשפטים לפניהם.

*

יד “נֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב” (משלי יט, טו) – עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לֶאֱלִילִים, מֵהֶם עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ, (שמואל א ג, א) (רו“ר, פתיחתא ב; ילק”ש למשלי, תתקנט).

מְרַמִּין – חסרי אמונה.

הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – רוח הקודש והנבואה היו דבר נדיר.

*

טו הָיָה לָהֶם לְסַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה, שֶׁהִנִּיחַ משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עִמָּהֶם, לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר חֲבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל בְּמָתְנֵיהֶם וּלְהַגְבִּיהַּ בִּגְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵאַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְיַחְזְרוּ בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד לְלָכִישׁ, יוֹם אֶחָד לְחֶבְרוֹן, וְיוֹם אֶחָד לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וִילַמְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּשָׁנָה וּשְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאַרְצָם כָּל אֶחָד נִכְנַס לְכַרְמוֹ וּלְזֵיתוֹ וְאוֹמֵר: “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי!” (סא"ר יב).

סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – הסנהדרין, המוסד הדתי העליון הקדום של עם ישראל, שהשאירו אחריהם משה, יהושע ופינחס.

לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר וגו' – כדרכם של נודדים בדרכים.

אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.

וְיַחְזְרוּ – ויסובבו.

דִֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.

שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי – אני דואג לעצמי בלבד.

*

טז לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁקָּנָה בָּתִּים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, מֵהֶם בְּנֵי שֵׁשׁ, מֵהֶם בְּנֵי חָמֵשׁ, בְּנֵי אַרְבַּע, בְּנֵי שָׁלוֹשׁ, בְּנֵי שְׁתַּיִם, בְּנֵי אַחַת, וְגִדְּלָם עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאָכְלוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ אוֹכֵל, וְשָׁתוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ שׁוֹתֶה; וְגִדְּלָם וּבָנָה לָהֶם בָּתִּים וְנָטַע לָהֶם גְּפָנִים וְאִילָנוֹת וּנְטָעִים, וְאָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בַּנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ וּבַגְּפָנִים הַלָּלוּ וּבָאִילָנוֹת הַלָּלוּ! כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ וְעָקְרוּ אֶת הַגְּפָנִים וְקָצְצוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְכָרְתוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְשָׁבְרוּ אֶת הַבָּתִּים. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ וּמָצָא אֶת כָּל מָה שֶׁעָשׂוּ הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם, אָמַר: הֲרֵי הֵם כְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם! מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ? הֵבִיא אוֹתָם וְהִכָּה אוֹתָם, וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לוֹ. לְכָךְ נִדְמוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים: הָיוּ סוֹרְחִין בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהָיוּ נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת, וּכְשֶׁחָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אוֹתָם (סא"ר, יב).

הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם – התעלם מחומרת המעשה.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים צעירים (שאינם מבינים את מעשיהם).

וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לו – וכך עשו שוב ושוב.

סוֹרְחִין – חוטאים.

נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת – משועבדים בידי אומות שונות.

*

יז “וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל” (שופטים ג, א) – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַע כֶּרֶם וְהָיוּ בְּתוֹכוֹ אֲרָזִים וְקוֹצִים. הָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים וְהִנִּיחַ אֶת הַקּוֹצִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הַקּוֹצִים שֶׁאוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ הִנַּחְתָּ וְקָצַצְתָּ אֶת־הָאֲרָזִים! אָמַר לָהֶם: אִם קָצַצְתִּי אֶת הַקּוֹצִים בַּמֶּה הָיִיתִי גוֹדֵר אֶת כַּרְמִי? כָּךְ יִשְׂרָאֵל כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ישעיה ה, ז), וְהִכְנִיסָם לָאָרֶץ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ” (עמוס ב, ט), וְהִנִּיחַ אֶת בְּנֵיהֶם “לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל”, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה (ילק"ש לשופטים, מא).

אוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ – נתפסים בבגדינו.

הִנַּחְתָּ – השארת.

בְּנֵיהָם – העמים החזקים פחות, המשולים לקוצים.

*

יח “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּון וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ” (שופטים י, ו) – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' ", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְלֹא עֲבָדוּהוּ”? אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֲפִלּוּ כְּתֻרְמוּס הַזֶּה, שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי (ביצה כה ע"ב).

מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – מדוע יש צורך בכפילות “עזבו… ולא עבדוהו”.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

תֻּרְמוּס – מסוגי הקטניות, שיש לבשלו כמה וכמה פעמים כדי להעלים את מרירותו.

לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי – דברי הקב"ה, המצביע על כך שהתנהגות העם לא השתנתה גם לאחר שעבוד לאומות רבות.

*

---

דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יט “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה” (שופטים ד, ד) – רַ' בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר אַרְבָּעָה דְבָרִים: אוֹי לְחַי שֶׁצָּרִיךְ לְמֵת, אוֹי לְגִבּוֹר שֶׁצָּרִיךְ לְחַלָּשׁ, אוֹי לְפִקֵּחַ שֶׁצָּרִיךְ לְסוֹמֵא, אוֹי לְדוֹר שֶׁאִשָּׁה מַנְהַגְתּוֹ (מד“ת כב, כ; ילק”ש לשופטים מב).

אוֹי לְחַי וגו' – אוי לאדם הנזקק לכספו או לשמו של מי שכבר מת.

אוֹי לְפִקֵּחַ וגו' – אוי לאדם רואה הזקוק להדרכת העיוור במציאת דרכו.

*

כ “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת” (שופטים ד, ד) – מָה טִיבָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְנַבֵּאת עַל יִשְׂרָאֵל וְשָׁפְטָה אוֹתָם, וַהֲלֹא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עוֹמֵד? [תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ]: מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: בֵּין גּוֹי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

אָמְרוּ: בַּעְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה עַם הָאָרֶץ הָיָה. אָמְרָה לוֹ: בּוֹא וְאֶעֱשֶׂה לְךָ פְּתִילוֹת וְלֵךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּשִׁילֹה, וְיִהְיֶה חֶלְקְךָ בֵּין הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם וְתָבוֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת וְעוֹשָׂה פְּתִילוֹת עָבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹרָן מְרֻבֶּה, וְהוּא מוֹלִיךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, אָמַר לָהּ: דְּבוֹרָה, אַתְּ נִתְכַּוַּנְתְּ לְהַרְבּוֹת אוֹרִי, אַף אֲנִי אַרְבֶּה אוֹרֵךְ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).

מָה טִיבָהּ וגו' – מה צורך היה בדבורה כל עוד פינחס בן אלעזר הכוהן מצוי בין החיים ויכול להנהיג את העם?

תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ששמו אליהו אמרו.

הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו – של האדם, ללא קשר למוצאו, למינו או למעמדו החברתי.

שׁוֹרָה – שוכנת.

פְּתִילוֹת – לנרות המאירים במשכן שעמד בשילה (והוא מדרש על השם “לפידות” מלשון לפיד).

הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם – הכשרים בבני ישראל.

כְּנֶגֶד – אל מול, לנוכח.

*

כא “וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה… וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט” (שופטים ד, ה) – לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְהִתְיַחֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשְׁבָה בְּצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל, מְלַמֶּדֶת תּוֹרָה לָרַבִּים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).

לְהִתְיַחֵד – להימצא ביחידות עם גבר זר במקום סגור.

*

כב “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ” (שופטים ד, ח) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָה אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה, וְאִם לֹא תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָהּ לֹא אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה. “וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ” (שם שם, ט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁתִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל שִׁירָה נִמְסְרָה לְךָ לְבַדְּךָ, אֶתְמְהָא! – “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק” (שם ה, א) (בר"ר מ, ד).

אָמַר רַ' נְחָמְיָה – ומבין את הכפילות שבדברי ברק כבקשה להיות הדמות הראשית באמירת שירת הניצחון (והמשנית ביציאה לקרב שיונהג בידי דבורה).

אָמַר רַ' רְאוּבַן – ומבין את תשובת דבורה כקביעה כי גם בשירה לא יהיה ברק הדמות הראשית, שכן דבורה נזכרת בה ראשונה.

*

כג סִיסְרָא בָּא עֲלֵיהֶם בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף רָאשֵׁי גְיָסוֹת וְכָל אֶחָד הָיוּ עִמּוֹ מֵאָה אֶלֶף, וּבֶן שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הָיָה, וְכָבַשׁ כָּל הָעוֹלָם בְּכוֹחוֹ. וְלֹא הָיָה כְּרַךְ שֶׁלֹּא הָיָה מַפִּיל חוֹמָה בְּקוֹלוֹ. וַאֲפִלּוּ חַיָּה שֶׁבַּשָּׂדֶה כֵּיוָן שֶׁהָיָה נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה סִיסְרָא יוֹרֵד לִרְחֹץ בְּנַחַל קִישׁוֹן הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ מַאֲכַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם דָּגִים. וּתְשַׁע מֵאוֹת סוּסִים בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, וּבַחֲזָרָה לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר בְּשָׁלוֹם (ילק"ש לשופטים מג).

עֲלֵיהֶם – על ישראל.

מֵאָה אֶלֶף – חיילים.

נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ – צועק עליה.

הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ – היו נתפסים בשערות זקנו.

בַּחֲזָרָה וגו' – כשהיה שב ממסעו לא נותר שום סוס שלם בגופו, מפני כובדו של סיסרא.

---

יִפְתָּח וּבִתּוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כד יִפְתָּח עַם הָאָרֶץ הָיָה, גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה הָיָה, וּמִפְּנֵי כָּךְ אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּון וְנָדַר: “וְהָיָה הַיּוֹצֵא… מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי… וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים יא, לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר: אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, יַקְרִיב לְפָנַי? – זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ.

“וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ… וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ בִּתִּי… וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב” (שם שם, לה) – וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה שָׁם? אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר: אֲנִי, כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ? וְיִפְתָּח אָמַר: אֲנִי, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט? מִבֵּין שְׁנֵיהֶם אָבְדָה אוֹתָהּ עֲלוּבָה מִן הָעוֹלָם. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְדָמֶיהָ; פִּינְחָס – נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח – מֵת בִּנְשִׁילַת אֵיבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵיבָר נִשָּׁל הֵימֶנּוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמָת יִפְתָּח… וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד (שם יב, ז) – “בְּעִיר גִּלְעָד” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּעָרֵי גִלְעָד”.

כֵּיוָן שֶׁבִּקֵשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: “וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו” (שמואל א א, יא) – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: נְפָשׁוֹת הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי? – “אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיה יט, ה) (תנחומא בחקותי, ה; תנחומא בובר שם, ז; בר"ר ס, יג).

גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה – ענף שנקטף מעץ פשוט ונחות, אדם שפל ונקלה.

כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל – כולם חיות טמאות האסורות בהקרבה.

זִמֵּן – הפגיש אותו.

פִּינְחָס הָיָה שָׁם – ויכול היה, בתפקידו ככוהן, להתיר את נדרו של יפתח.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

מִבֵּין שְׁנֵיהֶם – בין יפתח לפינחס.

עֲלוּבָה – מסכנה.

נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ – נענשו בגלל מותה.

נְשִׁילַת אֵיבָרִים – נשירה של איבר אחַר איבר מגופו.

כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת – לפני לידת שמואל.

---

שִׁמְשׁוֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי רַב אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג (סוטה ט ע"ב).

דְּבֵי רַב אַמִּי – מבית רב אמי, מתלמידיו.

מְלַמֵּד וגו' – דרשת “לפעמו” מלשון פעמון, שרוח הקודש היתה פועמת בתוכו כפי שלשון הפעמון מעוררת את צלצולי הזוג, שהוא שולי הפעמון.

*

כו “בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב אַסִּי: צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ וַעֲקָרָם שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָם זֶה בָּזֶה (סוטה ט ע"ב).

כז “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ… בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל שְׁנֵי הָרִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל שְׁנֵי צְרוֹרוֹת וּמַקִּישָׁם זֶה לָזֶה. רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁרוּיָה עָלָיו הָיָה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה אַחַת כְּמִצָּרְעָה וְעַד אֶשְׁתָּאוֹל (ויק"ר ח, ב).

הִקִּישָׁם – הכה אותם זה בזה.

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

*

כח “וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה” (שופטים טז, ד) – תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה: דִּלְדְּלָה אֶת כּוֹחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו (סוטה ט עב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

דִּלְדְּלָה – החלישה והמעיטה.

*

כט שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו (סוטה ט ע"ב).

הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו – בבחירת אשתו הפלשתית (שופטים יד, ג: “כי היא ישרה בעיני”).

*

ל תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקֶם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הֵעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻוזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו” (שופטים טז, ג) – וּמְקֻבָּלִים אָנוּ שֶׁאֵין דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת מִשִּׁשִּׁים אַמָּה (סוטה י ע"א).

תַּנְיָא – ראו בקטע כח. בֵּין כְּתֵפָיו וגו' – רוחב כתפיו כ־30 מטרים.

מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת היא בידינו.

*

לא “וְעַל הַגָּג כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים” (שופטים טז, כז) – אֵלּוּ מָה שֶׁהָיוּ עַל שְׂפַת הַגַּג, אֲבָל מָה שֶׁהָיוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלַאֲחוֹרֵי אֲחוֹרֵיהֶם אֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת (בר"ר צח, יד).

עַל שְׂפַת הַגַּג – בחלק הגג שאפשר לראותו מן הקרקע.

לַאֲחוֹרֵיהֶם וגו' – מאחורי אלו שנראו על שפת הגג.

אֵין בְּרִיָּה יודַעַת – אין איש יודע (בשל מספרם האדיר).

*

לב “וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה!” (שופטים טז, כח) – אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם: הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (סוטה י ע"א).

לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ששמשון לא ביקש שום טובת הנאה מבני ישראל, אפילו בדבר פעוט כהעברת מקל ממקום למקום.

*

---

פֶּסֶל מִיכָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לג “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה” (שמות ה, כב) – אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הֲרֵעֹתָ לָעָם הַזֶּה, שֶׁעַכְשָׁו אִם אֵין לָהֶם לְבֵנִים מְשִׂימִין בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּבִּנְיָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קוֹצִים הֵם מְכַלִּין, שֶׁגָּלוּי לְפָנַי אִלּוּ הֵם חַיִּים הָיוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְאִם תִּרְצֶה תְּנַסֶּה וְהוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם. הָלַךְ משֶׁה וְהוֹצִיא אֶת מִיכָה. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא מִיכָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן (רש“י לסנהדרין קא ע”ב [בשם “אגדה”]).

“לָמָה הֲרֵעֹתָה” וגו' – דברי תלונתו של משה על הקב"ה, שהדרישה להוציאם ממצרים הרעה את תנאי עבודתם.

מְשִׂימִין וגו' – מטביעים את בני ישראל בטיט לעשיית לבנים.

קוֹצִים הֵם מְכַלִּין – המצרים הורגים רק את אלה מבני ישראל שעתידים היו, לוּ נשארו בחיים, להיות רשעים.

מִיכָה – שבנה פסל לעבודה זרה.

נִתְמַכְמֵךְ – נמעך.

*

לד “וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ… וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשֹ אֵפוֹד וּתְרָפִים” (שופטים יז, א־ה) – בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הָיָה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה; בְּיָמָיו הָיְתָה פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (סדר עולם רבה, יב; ילק"ש לשופטים, מא).

בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם – בראשית ימי השופטים (שופטים ג, י).

פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה – כמסופר בסוף ספר שופטים (פרק יט).

*

לה “וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים” (זכריה י, יא) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה (סנהדרין קנ ע"ב).

פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה – שיצא עם בני ישראל ממצרים (ראו קטע לג) ועבר בים סוף.

*

לו תַּנְיָא, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִגֶּרֶב לְשִׁילֹה שְׁלוֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֶנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם?! (סנהדרין קנ ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

גֶּרֶב – עירו של מיכה.

שִׁילֹה – מקום המשכן.

שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.

עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה – עשן המזבח שבמשכן.

לְדָחֳפוֹ – לסלק (את מיכה מן העולם).

פִּתּוֹ מְצוּיָה וגו' – שהוא מכניס אורחים.

וְעַל דָּבָר זֶה – בגלל הפסל.

בִּכְבוֹדִי וגו' – עַם ישראל יצא למלחמה כדי למחות על פגיעה בכבודה של הפילגש שנרצחה (שופטים יט־כ), אך לא יצא למלחמה כדי למחות על הפגיעה בכבודו של הקב"ה ולכן נענש.

*

לז “וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפֶּסֶל. וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי” (שופטים יח, ל) – וְכִי בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא? וַהֲלֹא בֶּן משֶׁה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנֵי משֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר, בְּנֵי גֵּרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל” (דברי הימים א כג, טו־טז), וְנֶאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה” (שם כו, כד)! – אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה מְנַשֶּׁה תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה. “בֶּן מְנַשֶּׁה” – נוּן תְּלוּיָה, אִם זָכָה – בֶּן משֶׁה, וְאִם לָאו – בֶּן מְנַשֶּׁה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים, שֶׁהֲרֵי משֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַּת יִתְרוֹ יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן (בבא בתרא ק“ט ע”ב).

שְׁבוּאֵל – המדרש מזהה אותו עם יהונתן, הכוהן שעבד את הפסל שהקים מיכה.

מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה וגו' – כיוון שנהג כמלך מנשה, שהיה עובד עבודה זרה, קשר אותו המקרא למלך רשע זה.

נוּן תְּלוּיָה – בתנ“ך כתובה האות נו”ן שבשם “מנשה” מעל השורה, ואפשר לקרוא את השם בשתי דרכים.

יִתְרוֹ – שהיה כוהן לעבודה זרה (וסוף דבר שמצאצאיו יצא אדם כמוהו).

*

לח שָׁאֲלוּ חֲכָמִים אֶת רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: יְהוֹנָתָן כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְהֶאֱרִיךְ יָמִים?! אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד? הָיָה בָּא אָדָם לְהַקְרִיב שׁוֹר אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ גְדִי לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמַר לוֹ: רַצֶּנָּה עָלַי. אָמַר לוֹ: מָה זוֹ מוֹעִילָה לְךָ? לֹא רוֹאָה וְלֹא שׁוֹמַעַת וְלֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא מֵיטִיבָה וְלֹא מְרֵעָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲשֵׂה וְהָבֵא לִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל סֹלֶת וְתֵן עָלֶיהָ עֶשֶׂר בֵּיצִים וְהַתְקֵן לְפָנֶיהָ, וְהִיא תֹאכַל מִכָּל הַבָּא, וַאֲנִי מְרַצֶּה אוֹתָהּ עָלֶיךָ. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ אוֹתוֹ אָדָם הָיָה יְהוֹנָתָן אוֹכֵל אֶת הַכֹּל. פַּעַם אַחַת בָּא בֶּן פַּחִין אֶחָד. אָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם אֵינָהּ מוֹעִילָה כְּלוּם, אַתָּה מָה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתִי.

“וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה” (שופטים יח, ג) – אָמְרוּ לוֹ: לֹא מִמּשֶׁה אַתָּה בָּא, וְעַכְשָׁו תֵּעָשֶׂה כּוֹהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה?! אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (הוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ: וְלֹא הִיא, אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ). כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר מִנָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת” (דברי הימים א כו, כד). וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ, וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁב לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ (ירושלמי ברכות ט, ב; בבא בתרא קי ע“א; ילק”ש לשופטים, עג).

הֶאֱרִיךְ יָמִים – מתקופת משה (ראו בקטע לג) עד ימי השופטים (ואף עד ימי דויד).

עֵינוֹ צָרָה – זילזל בה.

רַצֶנָּה – עשה שאהיה לה, לעבודה זרה, לרצון.

מְרֵעָה – גורמת רע.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

וּמָה אֶעֱשָׂה – אם לא להקריב בן בקר.

הַתְקֵן – מאכל מסולת וביצים.

בֶּן פַּחִין – אדם בזוי.

מִמֹּשֶׁה אַתָּה בָּא – ראו בקטע הקודם.

יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת – יחיה מן הצדקה.

הוּא סָבַר וגו' – יהונתן לא הבין את המסורת שקיבל מבית אביו: היא לא דיברה בעבודת אלילים אלא במלאכה הזרה לאופיו של אדם.

שָׁב לָאֵל – חזר בתשובה מלאה.

---

מְגִלַּת רוּת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לט “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים” (רות א, א) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' חִיָּא וְרַ' אֶלְעָזָר: מִדְרָשׁ זֶה עָלָה בְּיָדֵנוּ מִן הַגּוֹלָה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי” – צָרָה. “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” – מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם? – “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ” (שם). לָמָּה “וַיְהִי” “וַיְהִי” שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶחָד לְרַעֲבוֹן לֶחֶם וְאֶחָד לִרְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁאֵין תּוֹרָה מְצוּיָה בוֹ רָעָב מָצוּי בּוֹ (רו“ר פתיחתא ז; ילק”ש לרות, תקצו).

עָלָה בְּיָדֵנוּ וגו' – הגיע אל חכמי ארץ ישראל בימים קדומים מגולת בבל. צָרָה – ודורש את “ויהי” כשתי קריאות צער: וי־הי. שְׁתֵּי פְּעָמִים – “ויהי בימי שפוט השופטים”, “ויהי רעב בארץ”. רְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה – שאין לומדים אותה.

*

מ “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵלַי תָּבוֹא מַלְכוּת; “וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי” (שם שם, ב) – שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים; “וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (שם) – מַחְלוֹן – שֶׁנִּמַּח מִן הָעוֹלָם, וְכִלְיוֹן – שֶׁכָּלָה מִן הָעוֹלָם (רו“ר ב, ה; ילק”ש לרות, תר).

הָיָה אוֹמֵר – מרוב גאווה (והוא מדרש השם, וכך גם בהמשך הקטע).

נִמַּח – נמחה, אבד.

כָּלָה – נגמר, תם.

*

מא “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. לְבוֹלִיטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה סְבוּרִים עָלָיו וְאוֹמְרִים, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְאָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְטַיֶּלֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים: זֶה שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבוֹא בַצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים? וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ! כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמָר: עַכְשָׁו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְקֻפָּתוֹ וְזֶה בִכְפִיפוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם (רו“ר א, ד; ילק”ש לרות, תקצח).

נֶעֱנַשׁ – במותו בשדה מואב.

הִפִּיל לִבָּם – גרם לייאוש.

לְבוֹלִיטִין – משל לחבר מועצה, לאדם אמיד.

שָׁרוּי – מתגורר.

סְבוּרִים – סומכים, בוטחים.

שְׁנֵי בַּצֹּרֶת – שנות בצורת.

סִידְקֵי – שוק.

קֻפָּתָהּ – סלהּ.

מְסַבְּבִין – סובבים (בבקשת מזון).

כְּפִיפוֹ – סלו הקטן.

*

מב “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רות א, ב) – בַּתְּחִלָּה בָּאוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת, מָצְאוּ אוֹתָן מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם, אַחַר כָּךְ בָּאוּ לָהֶם לִכְרַכִּים, מָצְאוּ אוֹתָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת – “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רו"ר ב, ו).

בַּתְּחִלָּה וגו' – ודורש את הכפילות שבפסוק (“ויבואו”, “ויהיו”) כשתי הגעות נפרדות.

מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם – שהיו המים שם בצמצום רב.

כְּרַכִּים – ערים גדולות.

פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת – בזנות.

*

מג “וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת” (רות א, ד) – עָרְפָּה – שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ, רוּת – שֶׁרָאֲתָה דִּבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַב בֵּבַי בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה חָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְעָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בֵּן וַאֲנִי מוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסְאִי (רו“ר ב, ט; ילק”ש לשופטים, מב).

הָפְכָה עֹרֶף – פנתה לאחור וחזרה למואב (רות א, ז־יד).

רָאֲתָה – קיבלה, הסכימה לדברי נעמי (המפורטים להלן, קטע מז).

עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ – כשקם לשמוע את דבר הקב"ה בשעה שבא אליו אהוד בן גרא (שופטים ג, כ).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

מִמְּךָ בֵּן – שלמה, שנאמר בו כי ישב על "כיסא ה' " (דברי הימים א כט, כג).

*

מד “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ… וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (רות א, ג־ה) – אָמְרוּ: לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה. בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ”, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”. “וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה” (שם שם, ה) – אָמַר רַ' חֲנִינָא: נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים (רו"ר ב, י).

אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים וגו' – אין הקב"ה מתחיל בהענשת בני אדם.

שְׁיָרֵי שְׁיָרִים – שריד של שרידים, מי שחש כעלוב שבין העלובים.

*

מה “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם” (רות א, ז) – וְכִי לֹא יָצְאוּ מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא? וַהֲלֹא כַּמָּה גַמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ. אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר הוּא זִיוָהּ וְהוּא הוֹדָהּ וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ, פָּנָה מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ (רו"ר ב, יב).

אֶלָא הִיא – ודורש את צורת היחיד של “ותצא”.

גַּמָּלִים – מובילי גמלים (ובדומה: “חַמרים”).

גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר – האדם החשוב שבין תושבי העיר.

פָּנָה ־ הסתלק.

*

מו “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם… וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלֵכְנָה בַדֶּרֶךְ” (רות א, ז) – הוּצָרָה עֲלֵיהֶן הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת יְחֵפוֹת וְגוּפָן נוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).

הוּצָרָה וגו' – קשתה עליהן הדרך וסבלו בהליכתן.

*

מז “וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ” (רות א, טז) – מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים. אָמְרָה לָהּ: בִּתִּי, אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל גּוֹיִים. אָמְרָה לָהּ: “אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ” (שם). אָמְרָה לָהּ: אֵין דַּרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ: “וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” (שם) (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).

מִכָּל מָקוֹם – בכל מקרה.

עַל יָדֵךְ – באמצעותך.

סוֹדֶרֶת – מונה בצורה מסודרת.

לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת – שהוצגו בהם גם מעשי פריצות.

*

מח וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם… וַיְהִי כְּבוֹאֶנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן" (רות א, יט) – אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעֵז מֵתָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים. נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת וְזוֹ נִכְנֶסֶת. “וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמֵרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?” (שם) – זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים? לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקְפַּסְטִיוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה; לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּבִגְדֵי מֵלָתִין, וְעַכְשָׁו הִיא מִתְכַּסָּה בִּסְמַרְטוּטִין; לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ אֲדֻמּוֹת מִכּוֹחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁו פָּנֶיהָ יְרֻקּוֹת מֵרְעָבוֹן. וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָה” (רות א, כ) (רו“ר ג, ו; ילק”ש לרות, תרא).

גְּמִילוּת חֲסָדִים – הלוויית המת.

זוֹ יוֹצֵאת וגו' – אשת בועז (לקבורה) מכאן ורות מכאן.

מַעֲשֶׂיהָ – הופעתה והתנהגותה.

אִיסְקְפַּסְטִיוֹת – עגלות ועליהן חופה לנשיאת אנשים חשובים, אפריון.

מֵלָתִין – צמר משובח.

מִכּוֹחַ – בגלל.

*

מט “וַיֹּאמֶר בֹּעַז… לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” (רות ב, ה) – וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ: כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת; כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ; כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ – “וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים” (שם שם, יד) וְלֹא בְּתוֹךְ הַקּוֹצְרִים; כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הֶעֳמָרִים וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר: שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים לוֹקֶטֶת, שָׁלוֹשׁ – אֵינָהּ לוֹקֶטֶת (רו“ר ד, ט; ילק”ש לרות, תרא).

שׁוֹחֲחוֹת – מתכופפות (וכך נחשף חלק מגופן).

מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן – מרימות את שולי שמלותיהן.

מְשַׁלְשֶׁלֶת – כלפי מטה.

מְשַׂחֲקוֹת – מתלוצצות.

הָעֳמָרִים – חבילות התבואה שנקצרה.

מִן הַהֶפְקֵר – ממה שנותר על הארץ בשדה.

שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים וגו' – בהתאם להלכה, ששתי שיבולים הן בבחינת “לקט” המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר (פאה ו, ה).

*

נ “וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ” (רות ב, יג) – אָמַר לָהּ: חָס וְשָׁלוֹם, אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת (רו"ר ה, ה).

אֲמָהוֹת – שפחות.

אִמָּהוֹת – שרה, רבקה, רחל ולאה.

*

נא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת (ברכות ז ע“ב; ילק”ש למשלי, תתקסד).

רִוָּהוּ – השקה, יצר בשפע (והוא מדרש על השם “רות”).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – הם מזמורי תהלים, שלפי המסורת חיברם דויד.

*

נב אָמַר רַב זְעֵירָא: מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר. וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (רו"ר ב, יד).

מְגִלָּה זו – מגילת רות.

אֵין בָּהּ וגו' – אינה עוסקת בענייני הלכה, אלא בסיפור בלבד.

גּוֹמְלֵי חֲסָדִים – ובמגילה הם רות ובועז.

---

אֶלְקָנָה וְחַנָּה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נג אֶלְקָנָה הָיָה עוֹלֶה לְשִׁילֹה אַרְבַּע פְּעָמִים בְּשָׁנָה: שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, וְאַחַת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וְהָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְאֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכָל קְרוֹבָיו, וּכְשֶׁעוֹלִים בַּדֶּרֶךְ הָיוּ בָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָם: לְהֵיכָן תֵּלֵכו? וְאוֹמְרִים: לְבֵית הָאֱלֹהִים שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָבוֹאוּ עִמָּנוּ? נֵלֵךְ בְּיָחַד! – מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם: נַעֲלֶה עִמָּכֶם!

עֲלוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָתִּים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת – עֲשָׂרָה בָתִּים, וְלַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הִרְגִּישָׁה כָל הַמְּדִינָה לַעֲלוֹת.

וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וּמַעֲלָה יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְווֹת, וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדְךָ – אֲנִי אוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְווֹת וְיִזְכּוּ רַבִּים עַל יָדוֹ (סא“ר, ט; ילק”ש לשמואל, עז).

לְשִׁילֹה – מקום המשכן בימיו.

שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה – בשלושת הרגלים.

קִבֵּל עָלָיוּ – מיוזמתו.

רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר – באזור פתוח שבמרכז העיר.

הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת – העיר כולה שמה לב לדבר.

מְשַׁגְּרוֹת – מְשַלחות, מזילות.

בָּתִּים – בתי אב, משפחות.

הִרְגִּישָׁה – התעוררה, התכוננה.

זָכוּ – לקיים מצוות.

*

נד “וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס” (שמואל א א, ו) – מְכַעֶסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמְכַעֶסֶת. מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ? לָקַחְתְּ לִבְנֵךָ גָּדוֹל סוּדָר וְלַשֵּׁנִי חָלוּק?

אָמַר ר' נַחֲמָן בַּר אַבָּא: הָיְתָה פְּנִנָּה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לְחַנָּה: אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְרַחֶצֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל בָּנַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר? וּבְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: חַנָּה, אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת בָּנַיִךְ שֶׁבָּאוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר?

רַב תַּנְחוּם בַּר אַבָּא אָמָר: הָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְהָיָה אֶלְקָנָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנָיו חֶלְקוֹ, הָיְתָה פְּנִנָּה מִתְכַּוֶּנֶת לְהַכְעִיס אֶת חַנָּה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאֶלְקָנָה: תַּן לְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ וּלְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ – וְלָזֶה לֹא נָתַתָּ חֶלְקוֹ; לָמָּה? "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (שם) עַל הָאֱלֹהִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא: אַתְּ מַרְעֶמֶת אוֹתָהּ עָלַי – חַיַּיִךְ, אֵין רְעָמִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מָטָר – וּמִיָּד אֲנִי פּוֹקְדָהּ (פס“ר מג, ח; מד”ש א, ח; ילק"ש לשמואל, עז).

מְכַעֶסֶת וגו' – מכעיסה שוב ושוב.

הָיְתָה אוֹמֶרֶת – פנינה, אם הבנים, לחנה העקרה.

לָקַחְתְּ – קנית.

סוּדָר – כיסוי לראש.

חָלוּק – כותונת הצמודה לגוף.

בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת – בחצי היום, זמן סיום הלימודים.

לָמָּה? – למה עשתה פנינה מה שעשתה? והתשובה: כדי שחנה תתרעם, תבוא בתלונה ובכעס, על הקב"ה.

חַיַּיִךְ – לשון שבועה. פּוֹקְדָהּ – נותן (לחנה) בן.

*

נה “ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ” (שמואל א א, יא) – אָמַר רַ’ אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “צְבָאוֹת” עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ “צְבָאוֹת”. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֶּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת? דָּבָר אַחֵר: חַנָּה הָיְתָה עוֹלָה לְרֶגֶל וְרָאֲתָה כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לְךָ וְאֵין לִי אֶחָד בָּהֶם? (ברכות לא ע“ב; פס”ר מג, ג).

דָּחַק – נדחף, נכנס בכוח.

כָּל הַצְּבָאוֹת – ועם ישראל אכן מכונה “צבאות ה” (שמות יב, מא).

*

נו “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ” (שמואל א א, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בְּאִשָּׁה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן; דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי – לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן (ברכות לא ע"ב).

עִסְקֵי לִבָּהּ – עניינים הנוגעים לאיברי גוף המצויים אל מול הלב, וכוונתו לשדיים.

*

נז “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (שמואל א א, כז) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי” (שם שם, כה) – מִשּׁוּם שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הַפָּר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא הֵבִיאוּ שׁוֹר לְקָרְבָּן; אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ לְכוֹהֵן וְיָבוֹא וְיִשְׁחַט. רָאָה אוֹתָם שְׁמוּאֵל שֶׁהֵם מְחַזְּרִים אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט, אָמַר לָהֶם: לָמָּה לָכֶם לְחַזֵּר אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי עֵלִי. אָמַר לוֹ עֵלִי: זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר “וְשָׁחַט הַכּוֹהֵן”? – “וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם” (ויקרא א, ה) נֶאֱמַר – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אָמַר לוֹ עֵלִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא מוֹרֶה הֲלָכָה בְּפְנֵי רַבְּךָ אַתָּה, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. בָּאָה חַנָּה וְצָוְחָה לְפָנָיו: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' " (שמואל א א, כו). אָמַר לָהּ: הַנִּיחִי לִי וְאֶעֶנְשֶׁנּוּ וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֶּן לְךָ בֵּן טוֹב מִמֶּנּוּ. אָמְרָה לוֹ: “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (ברכות לא עב; ילק"ש לשמואל פ).

מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ – פוסק, מכריע כיצד לנהוג בנוכחות רבו (הוא עלי).

מְחַזְּרִים – מחפשים.

זָר – אדם שאינו כוהן.

זוֹ – הלכה זו (ששחיטה כשרה בזר).

וְכִי נֶאֱמַר וגו' – רק משעת קבלת הדם לצורך הקרבתו מתחיל תפקיד הכוהנים, והשחיטה מותרת לכל אדם (חולין א, א).

חַיָּב מִיתָה – גם אם הורה כהלכה, שכן פגע בכבוד רבו.

צָוְחָה – בכתה.

אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים – אתפלל.

---

בְּנֵי עֵלִי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נח “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה'… גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן” (שמואל א ב, יב־טו) – תְּנִי רַ’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים שְׁיָרֵי מִנְחָה וּמַנִּיחִין אֶת הַקֹּמֶץ לִזְבוּבִים? מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַבָּשָׂר וּמַנִּיחִים אֶת הַחֲלָבִים שְׁטוּחִים בְּחַמָּה? מָה יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לוֹ: יָבוֹא וְיִזְרֹק אֶת הַדָּם וְיַקְטִיר אֶת הַחֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ יִקַּח הַבָּשָׂר. וּמָה הַכּוֹהֵן אוֹמֵר לָהֶם: הַדָּם אֵינִי זוֹרֵק וְהַחֲלָבִים אֵינִי מַקְטִיר, “תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן… וְאִם לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה” (שם שם, טו־טז). וּמָה נֶאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן: “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל” (שם שם, יב) – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם מֵעֲלֵיהֶם: "לֹא יָדְעוּ אֶת ה' " – אָמְרוּ: אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמַיִם (ילק“ש לשמואל, פו; מד”ש ו, יא).

אָמַר לָהֶם – לבני עלי.

שְׁיָרֵי מִנְחָה – החלק שנותר מן המנחה (שהוא קורבן מן הצומח) והמיועד למאכל לכוהנים.

וּמַנִּיחִין וגו' – אבל את חלק המנחה שיש להקריב על המזבח (הוא “הקומץ”) הם מותירים בצד בביזיון.

הַחֲלָבִים – אותם חלקים מן הקורבן שיש להקריב על המזבח.

שְׁטוּחִים בְּחַמָּה – ומתקלקלים מחום השמש.

יָבוֹא וְיִזְרֹק וגו' – כסדר הפעולות הנדרש מן הכוהן: זריקת הדם על המזבח, הקרבת החלבים ורק לאחר מכן אכילת הבשר (בידי הכוהן).

פָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם – ודרשה היא על מילת “בליעל” (בלי עול).

---

שְׁמוּאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נט “וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב” (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק שֶׁכְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ” (קהלת א, ה) – עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (יומא לח ע"ב).

עַד שֶׁנִּבְרָא – לפני שנברא.

וּבָא – ושקע.

*

ס "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' " (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כְּעֶגְלָה תְמִימָה זוֹ (ילק"ש לשמואל, צז).

כְּעֶגְלָה וגו' – שאינה יודעת מה יהיה גורלה.

*

סא מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו). בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל: משֶׁה הָיָה נִכְנָס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצֵּב וַיִּקְרָא… שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל” (שמואל א ג, י) – לָמָּה כָּךְ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם; משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם” (שמות יח, יג); אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ לָבוֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה… וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל” (שמואל א ז, טז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל יָבוֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם, אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' " (משלי טז, יא) (שמו"ר טז, ד).

מָצִינוּ – מצאנו, נתברר לנו.

שָׁוִין כְּאֶחָד – נחשבים כעומדים במעלה זהה.

כַּמָּה – מה (ההבדל).

הַדִּבּוּר – האלוהי, נבואה.

בָּא עִם הָאָדָם – נוהג עם בני האדם.

מְדִינָה – עיר.

יִצְטַעֲרוּ – יטרחו.

פֶּלֶס וגו' – הקב"ה פועל עם בני האדם במידת היושר כמי שבידו פלס ומאזניים.

*

סב שְׁמוּאֵל שָׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו) (במ"ר יח, ח).

שָׁקוּל – שווה בערכו.

*

---

חֻרְבַּן שִׁילֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סג “וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל… וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח… וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִין מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא” (שמואל א ד, י־יב) – זֶה שָׁאוּל. רַ' לֵוִי אָמַר: שִׁשִּׁים מִיל עָבַר שָׁאוּל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. בַּמַּעֲרָכָה הָיָה וְשָׁמַע שֶׁנִּשְׁבּוּ הַלּוּחוֹת וְהָלַךְ וַחֲטָפָן מִיַּד גָּלְיַת וּבָא (מד“ש יא, א; ילק”ש לשמואל, קב).

זֶה – איש בנימין הנזכר בפסוק.

שִׁשִּׁים מִיל – כ־60 ק"מ. הַלּוּחוֹת – לוחות הברית שהיו בתוך הארון.

*

סד “וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל… וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת” (שמואל א ד, יח) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַ' נְחֶמְיָה: חָמֵשׁ צִפָּרְנַיִם וַחֲמִשָּׁה אִיסְטִילִין לֹא הִכּוּהוּ, אֶלָּא מַפְרַקְתּוֹ שְׁבוּרָה עַל הָאָרוֹן (מד"ש יא, ב).

“וַיִּפֹּל” – עלי הכוהן, בהיוודע לו מה קרה בשדה הקרב.

חָמֵשׁ וגו' – חמש הידיעות משדה הקרב (המנויות בפסוק) נמשלו לציפורני ברזל או לחרוטי ברזל חדים, אך רק החמישית שבהן – נפילת הארון – הביאה למותו.

*

סה “וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים… וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן” (שמואל א ה, א־ב) – ר' יוֹחָנָן אָמַר: כִּבְּדוּהוּ. אָמְרוּ: זֶה אֱלוֹהַּ וְזֶה אֱלוֹהַּ, יָבוֹא אֱלוֹהַּ וְיִשְׁרֶה אֵצֶל אֱלוֹהַּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמָר: כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? אֶלָּא אָמָרוּ: זֶה נָצוּח וְזֶה נוֹצֵחַ, יָבוֹא נָצוּחַ וְיַעֲבֹד לְנוֹצֵחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין אֶלָּא בְּרוֹתְחִין. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה… וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן” (שם שם, ד) (מד"ש יא, ד־ה).

כִּבְּדוּהוּ – את ארון הברית.

יִשְׁרֶה – ישכון, יתגורר.

כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? – וכי משום שכיבדו את הארון נענשו?

נָצוּחַ, נוֹצֵחַ – מנוּצח ומנצח.

אִי אַתֶּם וגו' – אין אתם מסוגלים להבין רמז דק (“נכווין ב[מים] פושרין”) וראויים על כן לעונש חמור (“רותחין”).

*

סו “וַתִכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים” (שמואל א ה, ו) – לְפִי שֶׁאָמְרוּ הָרְשָׁעִים: “אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם” (שם ד, ח) – עֶשֶׂר מַכּוֹת הָיוּ לוֹ וְשָׁלְמוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לִי מַכָּה עַתָּה? אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁלֹּא נִהְיְתָה מֵעוֹלָם, אֵלּוּ עַכְבָּרִים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְטִים בְּנֵי מְעֵיהֶם. חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם סְפָלִים שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם. הָיָה הָעַכְבָּר אוֹמֵר לַסֵּפֶל: אָנוּ שְׁלוּחִים שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאַתָּה מִבְּרִיּוֹתָיו, תַּן כָּבוֹד לְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ. וְהָיָה הַסֵּפֶל נִבְקָע מֵעַצְמוֹ וְעַכְבָּר עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם וְשׁוֹמֵט אֶת בְּנֵי מְעֵיהֶם. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁלִיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָרַךְ בַּקָּשֶׁה (מד“ת עח, יא; ילק”ש לשמואל, קג; ילק"ש למלכים, רכב).

הָרְשָׁעִים – הפלשתים.

וְשָׁלְמוּ – ותמו, ואין ברשותו מכות נוספות.

שׁוֹמְטִים – מוציאים, מושכים מן הגוף (בזמן שהיו עושים צורכיהם והיו העכברים יוצאים מן הבור שעליו ישבו).

סְפָלִים – סירים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

בְּרִיּוֹתָיו – דברים שברא.

הִשְׁלִיט – הקנה שליטה (לעכבר על המתכת).

*

סז אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא: לָמָּה לָקוּ אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ? עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין בָּאָרוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִלּוּ תַּרְנְגָלְתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אָבָדָה, הָיָה מַחֲזִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְתָחִים לַהֲבִיאָהּ, וַאֲרוֹנִי בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים וְאֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים בּוֹ. אִם אֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עָלָיו אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו – “הוֹשִׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ” (תהלים צח, א) (בר"ר נד, ד).

לָקוּ – הוכו בידי הקב"ה (שמואל א ו, יט).

מַלִּיזִין – מלעיגים ומזלזלים.

מַחֲזִיר… פְּתָחִים – מחפש אותה במקומות רבים.

מַשְׁגִּיחִים – מגלים עניין.

*

סח “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ” (שמואל א ו, יב) – מַהוּ “וַיִּשַּׁרְנָה”? אָמַר רַב: שֶׁיִּשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה; וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַ’ יִצְחָק נַפָּחָא:

רֹמִּי רֹמִּי הַשִּׁטָּה הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְּחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, הַמְּהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן,

הַמְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי עֲדָיִים, הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בֶּן עַמְרָם עַד שֶׁלִּמַּד שִׁירָה לַלְוִיִּים, וְאַתֶּן אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶן – יִישַׁר כּוֹחֲכֶן! (עבודה זרה כד ע“ב; בר”ר נד, ד; ילק"ש לשמואל, קג).

“וַיִּשַּׁרְנָה” – מילה הנדרשת מלשון יישור פנים, שירה ואמירת יישר כוח.

יִשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם – הפנו את פניהם במישרין.

רֹמִּי – התרוממי, התנשאי.

הַשִּׁטָּה – הארון שהיה עשוי מעצי שיטים.

הַמְּחֻשֶּׁקֶת – קשורה, עטופה.

בִּדְבִיר אַרְמוֹן – במשכן אלוהים המפואר כארמון.

עֲדִי עֲדָיִים – תכשיטים.

הַמְּעֻלֶפֶת – משובצת (אבני חן). מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים – שעל ארון הברית.

בֶּן עַמְרָם – משה.

לַלְּוִיִּים – שתפקידם לשורר במשכן ובמקדש.

יִישַׁר – יתגבר ויגדל.

---

בְּנֵי שְׁמוּאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סט “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, א־ג) – לֹא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם; שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ז, טז), וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְּעָרֵיהֶם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם (שבת נו ע"א).

מְחַזֵּר – מסתובב (וראו לעיל, קטע סא).

לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם – המשמשים אותם לצורך הזמנת אנשים לבית דין (חזנים) ולכתיבת הפרוטוקולים (סופרים).

*

ע “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, ג) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי הֵטִילוּ עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ (שבת נו ע"א).

חֶלְקָם וגו' – מתנות הלוויים המגיעות להם, שתבעו במפורש וכך מנעו מלוויים אחרים לזכות בהם (אך לא חטאו בקבלת שוחד, וכך סבורים גם שאר החכמים).

מְלַאי וגו' – חייבו בעלי רכוש למכור להם את עודפי יבולם.

קֻפָּה וגו' – לקחו לעצמם בכוח את המעט שנותר מן המעשרות לאחר שחולקו.

מַתָּנוֹת וגו' – לקחו בכוח הזרוע את המתנות המגיעות לכוהנים (והם לוויים היו ולא כוהנים).

---

שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא מִפְּנֵי מָה זָכָה שָׁאוּל לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ” (שמואל א ט, ה) – שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ. וּכְשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה מַהוּ אוֹמֵר? – “הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים” (שם י, כב) (תוספתא ברכות ד, יח).

שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ – הָשווה את עצמו אל עבדו ואמר “ודאג לנו”.

שְׂרָרָה – שלטון.

*

עב “וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ” (שמואל א ט, יב) – רַ' יוּדֶן בְּשֵׁם רַב מָרִי בַּר יַעֲקֹב – אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם רוֹאִים עָנָן קָשׁוּר לְמַעְלָה מֵחֲצֵרוֹ? (תנחומא בובר חוקת, כב).

וַתַּעֲנֶינָה – הבנות לשאול ולנערו, כששאלו אותן היכן ביתו של שמואל.

עָנָן קָשׁוּר – סמל לנוכחות השכינה.

*

עג “כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְּהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ” (שמואל א ט, יג) – כָּל כָּךְ לָמָּה? רַב אָמַר: לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שם שם ב). רַ' יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא (ברכות מח ע"ב).

כָּל כָּךְ לָמָּה – למה הרבו הנשים לדבר?

אֵין מַלְכוּת וגו' – עדיין לא הגיע זמנו של שאול להימשח למלך (ולקבל משמואל את ההנהגה), ועוכב בדברים עד הזמן הראוי.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

*

עד “וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל… וַיֹאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? וַיַּעַן שְׁמוּאֵל… אָנֹכִי הָרֹאֶה” (שמואל א ט, יח־יט) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל: אַתָּה “רוֹאֶה”? – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַרְאֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה. – וְאֵימָתַי הֵרְאָהוּ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ “מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן… וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא… וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם” (שם טז, א־ז) (ספרי דברים, יז; מד“ש י”ד, ג).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

בְּשָׁעָה וגו' – כשבא שמואל למשוח את דויד והלך אחרי מראה עיניו ולא ראה נכונה.

*

עה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק” (שמואל א טו, ג), אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה – כָּל הַנְּפָשׁוֹת הֲלֹא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מָה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מָה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה” (קהלת ז, טז). וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: “סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים” (שמואל א כב, יח), יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה” (קהלת ז, יז). שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ גַּסּוּת הָרוּחַ הָיְתָה בּוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרַג וְנֶעֶקְרָה מִמֶּנּוּ מְלוּכָה, שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: “וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'?” (שמואל א טו, יט) וְהוּא אוֹמֵר: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' " (שם שם, כ). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁאוּל מְשַׁמֵּר קִנְאָה וּנְקָמָה בִּלְבָבוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל דָּוִד (יומא כב ע“ב; סא”ר, כט).

אָמַר – שאול לעצמו.

וּמָה אִם וגו' – אם על הריגת אדם אחד יש להביא ככפרה עגלה ערופה (דברים כא), מה דינו של מי שהורג נפשות רבות?

בְּהֵמָה – שכן שאול נצטווה להרוג “משור ועד שה מגמל ועד חמור”.

קְטַנִּים – שנאמר לשאול להרוג “מעולל ועד יונק”.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

דּוֹאֵג – האדומי, שהרג בפקודת שאול את כוהני נוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

בִּשְׁבִיל דָּוִד – בגלל אהבת העם לדויד.

*

עו “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ” (שמואל א כח, ז) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר: כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ. בַּלַּיְלָה בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. אָמָר: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא? אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ”? אַף כָּךְ, שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב”.

“וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים” (שם שם, ח) – בִּגְדֵי הֶדְיוֹט. “וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ” (שם) – זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. “וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה” (שם) – וְכִי לַיְלָה הָיָה? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כַּלַּיְלָה.

"וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' " (שמואל א כח, י) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי וְאוֹמֵר: “חֵי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה” (שם) (ויק"ר כו, ד; תנחומא אמור, ב).

תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא – לשם השכמה.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – שרי צבאו של שאול.

אֲפֵלָה… כַּלַּיְלָה – מרוב צער ועוגמת נפש.

אוֹהֲבָהּ – מאהבה.

יִדְּעוֹנִי – סוג של מכשף.

*

עז “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי” (שמואל א כח, יא) – עָשְׂתָה מָה שֶּׁעָשְׂתָה וְאָמְרָה מָה שֶּׁאָמְרָה וְהֶעֱלַתּוּ.

“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד… וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת” (שם שם, טו) – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים? אָמַר רַ' יִצְחָק בְּרַ' חִיָּא: “לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ” (משלי יד, י), שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים, הָיָה לוֹ לוֹמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ; לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים? “וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל” (שמואל א כח, כ) – אָמְרוּ לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא: מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל? אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי: לְמָחָר אַתָּה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְנוֹצֵחַ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ מִתְמַנִּים שָׂרִים.

נָטַל שָׁאוּל שְׁלוֹשָׁה בָּנָיו וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן; וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרָג – וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ (ויק"ר כו, ח).

עָשְׂתָה וגו' – עשתה ואמרה מה שנדרש כדי להעלות אדם באוב.

הֶעֱלַתּוּ – העלתה אותו (את שמואל מעולם המתים).

וְלָמָּה לֹא אָמַר וגו' – ולמה לא הזכיר גם את האורים והתומים שעל בגדי הכוהן הגדול (שגם דרכם משיב ה' על שאלות האדם)?

הִכִּיתָ – הרגת (שמואל א כב).

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – ראו בקטע הקודם.

וְנוֹצֵחַ וגו' – מנצח (ואמר כך כדי שלא יתייאשו).

וְלֹא עוֹד, אֶלָא – זאת ועוד.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מַרְאִית הָעַיִן – שלא תפגע בהם עין רעה.

שָׂמֵחַ וגו' – מקבל עליו בשמחה את גזר הדין.

---

מִיתָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עח אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו, וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בַּחֶרֶב. אָמַר לְפָנָיו: מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְלִי אַתָּה אוֹמֵר? – אֱמֹר אֶל הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג, שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים” (ויקרא כא, א) (ויק"ר כו, ז).

דּוֹר דּוֹר וגו' – את כל הדורות העתידים לבוא ואת קורותיהם.

מַשְׁנָיו – המלמדים אותו משנה.

חוֹמְסָיו – השודדים אותו.

הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג – בנוב, עיר הכוהנים (שמואל א כב).

מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ – מאשימים אותו כקטגור במשפט.

*

עט אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ… וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ” (שמואל א י, כז). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שׁוּם דֹּפִי (יומא כב ע"ב).

נֶעֱנַשׁ – במותו ובאובדן מלוכתו.

מָחַל – ויתר, ואין מלך רשאי לוותר על הכבוד המגיע לו.

נִמְשְׁכָה – לבניו אחריו.

דֹּפִי – פגם בו ובייחוסו (והיה קיים החשש שמלכים מצאצאיו יתגאו בשל כך על ישראל).

*

פ “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד… וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל” (שמואל ב כא, א־ב) – שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: דָּוִד, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁבְּיָמָיו לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁחֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא? – וְאַתָּה בָּאָרֶץ וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ?! מִיָּד עָמַד דָּוִד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵשׁ גִּלְעָד וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָּהֶן רִמָּה, וְנָטְלוּ אוֹתָן וּנְתָנוּן בְּתוֹךְ אָרוֹן וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וְצִוָּה דָּוִד לִהְיוֹת מַעֲבִירִין אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל גְּבוּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁנִּכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל הָיוּ יוֹצְאִים הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִין חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ חֶסֶד, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ (במ“ר ח, ד; פדר”א יז; ילק"ש לשמואל קנד).

“אֶל שָׁאוּל” – בגלל שאול.

נִסְפַּד כַּהֲלָכָה – נאמרו עליו הספדים כראוי לו.

אֵינוֹ שָׁאוּל וגו' – האין זה אותו אדם שנמשח בשמן אשר משמש להכתרת מלכים?

לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה – כשסילק מן העולם את הכֶּשפים והיידעונים (שמואל א כח, ג).

חֶלְקוֹ – מקומו (בעולם הבא [שמואל א כח, יט]).

בְּחוּצָה לָאָרֶץ – שעצמותיו קבורות היו ביבש גלעד שממזרח לירדן.

רִמָּה – תולעים.

גּוֹמְלִין חֶסֶד – מלווים את המת ומספידים אותו.

וְנָתַן מָטָר – ובכך תמה בצורת שהובאה, על פי המדרש, משום ששאול לא הובא לקבורה ראויה.

---

דָּוִד הָרוֹעֶה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פא “ה' צַדִּיק יִבְחָן” (תהלים יא, ה) – בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן” (שם עח, ע). מַהוּ “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? – שֶׁהָיָה דָּוִד כּוֹלֵא אֶת הַצֹּאן אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. הָיָה מוֹצִיא הַגְּדָיִים וּמַאֲכִילָם רָאשֵׁי עֲשָׂבִים, שֶׁהֵם רַכִּים, מוֹצִיא הַתְּיָשִׁים וּמַאֲכִילָם אֶמְצָעָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, מוֹצִיא הַבַּחוּרִים וּמַאֲכִילָם עִקָּרָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כּוֹחוֹ – יָבוֹא וְיִרְעֶה צֹאנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ” (שם שם, עא) (שמו“ר ב, ב; ילק”ש לתהלים, תתכג).

בָּדַק – בחן. יָפֶה – ראוי.

הַתְּיָשִׁים – הזקנים.

הַבַּחוּרִים – הצעירים והחזקים.

עִקָּרָם – שורשיהם וחלקיהם הנוקשים.

“עָלוֹת” – בני צאן צעירים.

*

פב בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָּוִד רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָרְאֵם יָשֵׁן בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא הַר – וְעָלָה עָלָיו וְהָיָה רוֹעֶה. נִנְעַר הָרְאֵם וְעָמַד, וְהָיָה דָּוִד רָכוּב עַל קַרְנָיו וּמַגִּיעַ עַד לַשָּׁמַיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה מוֹרִידֵנִי מִן הָרְאֵם הַזֶּה אֲנִי בּוֹנֶה לְךָ הֵיכָל שֶׁל מֵאָה אַמָּה כְּקַרְנֵי רְאֵם. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ אַרְיֵה אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הָרְאֵם אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְרָבַץ בְּפָנָיו, לְפִי שֶׁהָאַרְיֵה מֶלֶךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת וְהַבְּהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ, זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, קָפַץ הָאַרְיֵה אַחֲרָיו – וְדָוִד יָרַד וְהָלַךְ לוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי” (תהלים כב כב) (מד"ת לפסוק).

הָרְאֵם – חיה דמיונית בעלת ממדי ענק.

נִנְעַר – התנער, התעורר.

הֵיכָל – המקדש. מֵאָה אַמָּה – כ־50 מטרים.

זִמֵּן – הביא, הזמין למקום.

---

דָּוִד וּמַעֲשֵׂי ה'

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פג “לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ” (תהלים לד, א) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (שם קד, כד) – כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ בְּעוֹלָמְךָ יָפֶה עָשִׂיתָ, וְהַחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל, אֲבָל הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַשְּׁטוּת הַזּוֹ? אָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּמְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ וְהַתִּינוֹקוֹת רָצִים אַחֲרָיו וּמְשַׂחֲקִים עָלָיו – זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד! עַל שְׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? – חַיֶּיךָ, שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָהּ וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ עַד שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִמֶּנָּה.

לֹא עָשָׂה דָּוִד מְעַט עַד שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ?! אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ אֶת גָּלְיַת וַעֲדַיִן לֹא נִסְתַּפֵּג דָּמוֹ, וְאֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ הֵם, וְאַתָּה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְחַרְבּוֹ שֶׁל גָּלְיַת בְּיָדְךָ?!

כֵּיוָן שֶׁבָּא דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ אָמְרוּ אֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת לְאָכִישׁ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת אָחִינוּ! אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: וְלֹא בְּמִלְחָמָה הֲרָגוֹ? וְלֹא כָּךְ הִתְנָה עִמּוֹ: “אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים” (שמואל א יז, ט)? אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמֹד מִכִּסַּאֲךָ וְתַן הַמַּלְכוּת לְדָוִד וְאָנוּ נִהְיֶה לוֹ לַעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי כָךְ הִתְנָה. הִכּוּהוּ בִדְבָרִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָּוִד וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנֵנִי! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? – אָמַר דָּוִד לְפָנָיו: תֵּן לִי מְעַט מֵאוֹתוֹ הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ. – אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ “בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ” (משלי יג, יג)? עָשָׂה דָּוִד עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְהָיָה כּוֹתֵב עַל הַדְּלָתוֹת: “אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת חַיָּב לִי מֵאָה רִבּוֹא וְאִשְׁתּוֹ חֲמִשִּׁים רִבּוֹא”.

וּבִתּוֹ שֶׁל אָכִישׁ וְאִמָּהּ הָיוּ שׁוֹטוֹת, וְהָיוּ צוֹעֲקוֹת וּמִשְׁתַּטּוֹת מִבִּפְנִים וְדָוִד הָיָה צוֹעֵק וּמִשְׁתַּטֶּה בַּחוּץ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ לַעֲבָדָיו: “חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי?” (שמואל א כא, טז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח דָּוִד שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה טוֹבָה הִיא הַשְּׁטוּת! “אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת” (תהלים לד, ב) – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שְׁטוּת (מד“ת לד; ילק”ש לשמואל, קלא).

הַשְּׁטוּת – שיגעון וטירוף דעת.

הֲנָאָה – תועלת.

אָדָם מְהַלֵּךְ וגו' – כדרך התנהגותו של השוטה.

מְשַׂחֲקִים – צוחקים.

קוֹרֵא תִּגָּר – מתרעם, מתלונן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא עָשָׂה וגו' – לא עברו אלא ימים מועטים.

נִסְתַּפֵּג – התייבש.

הִתְנָה עִמּוֹ – גוליית עם דויד.

הִכּוּהוּ בִּדְבָרִים – גברו עליו בדבריהם.

“בָּז לְדָבָר” וגו' – הבוז יביא לו חבלה, נזק.

מֵאָה רִבּוֹא – סכום כסף עצום.

*

פד פַּעַם אַחַת הָיָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ וְרָאָה צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה הֲנָאָה בְּאֵלּוּ שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ? צִרְעָה מַשְׁחֶתֶת דְּבַשׁ וְאֵין בָּהּ הֲנָאָה; עַכָּבִישׁ אוֹרֵג כָּל הַשָּׁנָה וְאֵין לְבוּשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מַלְעִיג אַתָּה עַל בְּרִיּוֹתַי? תָּבוֹא שָׁעָה וְתִצְטָרֵךְ לָהֶן.

וּכְשֶׁנֶּחְבָּא דָּוִד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַכָּבִישׁ וְאָרַג עַל פִּי הַמְּעָרָה וְסָגַר אוֹתָהּ. בָּא שָׁאוּל וְרָאָה פִּי הַמְּעָרָה אָרוּג. אָמַר: וַדַּאי לֹא נִכְנַס אָדָם לְכָאן, שֶׁאִם נִכְנַס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת הָאָרִיג לִקְרָעִים – וְהָלַךְ לוֹ וְלֹא נִכְנַס לְשָׁם. וּכְשֶׁיָּצָא דָוִד וְרָאָה אֶת־הָעַכָּבִישׁ – נְשָׁקוֹ וְאָמַר לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹרֵאֲךָ וּבָרוּךְ אַתָּה.

וּבְשָׁעָה שֶׁמְּצָאוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל – וְהָיָה אַבְנֵר שׁוֹכֵב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח אֶחָד וְרַגְלָיו בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ רַגְלָיו זְקוּפוֹת. בָּא דָּוִד וְנִכְנַס בֵּין רַגְלָיו וְנָטַל צַפַּחַת הַמַּיִם. וּכְשֶׁבָּא לָצֵאת מִבֵּין רַגְלָיו פָּשַׁט אַבְנֵר אֶת רַגְלָיו – וְכִסָּהוּ, וְהָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים גְּדוֹלִים. בִּקֵּשׁ דָּוִד רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי!” (תהלים כב, ב). עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס וְשָׁלַח לוֹ צִרְעָה וְעָקְצָה בְרַגְלֵי אַבְנֵר וּזְקָפָן – וְיָצָא דָּוִד.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁבַּח דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ – שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיךָ נָאִים (אלפא ביתא דבן סירא, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 47).

הֲנָאָה – תועלת.

מַשְׁחֶתֶת – משחיתה את צוף הפרחים.

מַלְעִיג – בז.

אַבְנֵר – שר צבא שאול ששמר על מלכו (שמואל א פרק כו).

זְקוּפוֹת – מורמות.

צַפַּחַת הַמַּיִם – קערת המים.

פָּשַׁט – יישר.

---

כִּנּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פה “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (תהלים קיט, סב) – כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה – הָיְתָה מְנַשֶׁבֶת רוּחַ צְפוֹנִית וּמְנַפְנֶפֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה! אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה! אָמְרוּ לוֹ:

"אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי;

וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ".

אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד! מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל וְנִמְלָכִים בְּסַנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִים בְּאוּרִים וְתֻמִּים.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא: מִנַּיִן? – “עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר” (שם נז, ט) (ברכות ג ע“ב־ד ע”א; ירושלמי ברכות א, א).

מִנַפְנֶפֶת – מנענעת.

הַקֹּמֶץ – חגב (בארמית), שהוא בעל חיים זעיר.

אֵין הַבּוֹר וגו' – בור המים אינו מתמלא מן הגשמים הנופלים לתוכו דרך חוליית הבור (היא מערכת האבנים העגולה הבנויה על פיו), ויש צורך להזרים אליו מים גם בדרכים אחרות.

פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד – שלחו ידיכם, התעסקו, במלחמה (עם עמים אחרים) וקחו את שללם.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

נִמְלָכִים – מתייעצים (ובסופו של דבר אכן יוצאים למלחמה).

מִנַּיִן – מאיזה פסוק אנו לומדים את עניין הכינור?

*

פו “תְּפִלָּה לְדָוִד… שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי” (תהלים פו, א־ב) – כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא חָסִיד אָנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי – “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (שם קיט, סב); שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה, כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבשֶׁת רַבִּי וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? – וְלֹא בּשְׁתִּי. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ” (שם שם, מו) (ברכות ד ע"א).

עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – כרבע משעות היום.

אֲגֻדּוֹת וגו' – וסביבם קבוצות גדולות של בני פמליה.

בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה – דם הנובע מגוף האישה (מסיבות שונות), וכן מי השפיר ודם השליה של נשים שאיבדו את עובריהן בשלבים שונים של ההיריון.

כְּדֵי לְטַהֵר וגו' – כדי לקבוע את משך התקופה שבה צריכה האישה להיטהר (דבר התלוי בבדיקה).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

נִמְלָךְ – נועץ.

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

“וַאֲדַבְּרָה” וגו' – אעסוק במצוותיך בלא להתבייש, שלא כדרכם של מלכים.

*

פז “אֲגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים” (תהלים סא, ה) – וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל דָּוִד לִהְיוֹת חַי עוֹלָמִים? – אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְהוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּי נֶאֱמָרוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְעוֹלָם (ירושלמי ברכות ב, א).

חַי עוֹלָמִים – חי לנצח.

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים, שחיבורו מיוחס לדויד.

*

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת, אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמְּךָ (ילק"ש לתהלים, תתפט).

זָחָה דַעְתּוֹ – התגאה.

---

חֵטְא דָּוִד וּתְשׁוּבָתוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פט עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מוֹרִיד כּוֹס דְּמָעוֹת וְאוֹכֵל פִּתּוֹ בְּאֵפֶר (סא“ר, ב; ילק”ש לשמואל, קסה).

נִסְתַּלְּקָה וגו' – על חטאו בעניין בת שבע ואוריה החיתי (שמואל ב פרק יא).

אֵפֶר – סימן לאבלות.

*

צ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל), יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה (שבת נו ע"ב).

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

*

צא אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים. בְּדוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד מָה הָיוּ פָּרִיצֵי הַדּוֹר עוֹשִׂים? הָיוּ הוֹלְכִים אֵצֶל חַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד, אוֹמְרִים לוֹ: דָּוִד, דָּוִד! אֵימָתַי יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? אֵימָתַי בֵּית ה' נֵלֵךְ? וְהָיָה דָּוִד אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַכְעִיסֵנִי, יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ” (תהלים קכב, א) (ירושלמי ברכות ב, א; שם שקלים ב, ה; ילק"ש לתהלים, תתעט).

לֵצָנִים – רעי לב ולעגנים.

פָּרִיצֵי הַדּוֹר – אנשים חצופים.

דָּוִד – שנאמר לו כי המקדש לא יוקם בימיו.

יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה.

שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם – על שעסקו במקדש ובתקווה לבניינו.

---

עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (שמואל ב ו, יד) – הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר: כִּירִי־רָם! וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר הָיָה הַזָּהָב הַמְּסֻנָּן שֶׁעָלָיו קוֹלוֹ פּוֹזֵז; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בְּשׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. לֹא הִנִּיחַתּוּ מִיכַל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא יָצְאָה לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ בִּדְּבָרִים. “וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו” (שם שם, כ) – אָמְרָה לוֹ: הַיּוֹם נִגְלָה כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּיִת אַבָּא; בּוֹא וּרְאֵה מָה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא: כָּל בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים (אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל, שֶׁלֹּא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גּוּדָל מִיְּמֵיהֶם) – וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. אָמַר לָהּ: וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שִׂחַקְתִּי, וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שִׂחַקְתִּי? שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָם וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמַיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן, אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמַיִם. “וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה” (שם שם, כב) – אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחְתְּ אוֹתָן “אֲמָהוֹת” אֵינָן “אֲמָהוֹת”, אֶלָּא “אִמָּהוֹת” – לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.

“ה’ָ, לֹא גָבַהּ לִבִּי” (תהלים קלא, א) – בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, “וְלֹא רָמוּ עֵינַי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, “וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי, “וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָאָרוֹן; “אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי, נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ” (תהלים קלא, ב) – כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כֵּן שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ (במ"ר ד, כ).

הֵיאָךְ – כיצד.

סְנוּנִין – מבהיקים.

פַּז – זהב טהור.

טוֹפֵחַ – מכה, מוחא כף.

כִּירִי רָם – אדוני רם ונעלה (“כירי” ביוונית הוא אדון [ולפנינו משחק מילים על “מכרכר”]).

קוֹלוֹ פּוֹזֵז – משמיע קולות של צלצול.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר – הופך את שולי מעילו אגב קפיצה (וכך נחשפו רגליו).

לֹא הִנִּיחַתּוּ – לא איפשרה לו.

מְקַפַּחְתּוֹ – מוכיחה ומייסרת אותו.

נִגְלָה כְּבוֹדוֹ – התפרסם ברבים.

בֵּית אַבָּא – ביתו של שאול.

גּוּדָל – אגודל.

הָרֵיקִים – פרחחים וחסרי תרבות.

מַנִּיחִין – מזניחים.

צָוַחְתְּ אוֹתָן – קראת להן.

“רָמוּ עֵינַי” – התגאיתי.

הֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי – לאחר כישלון מרד אבשלום.

“כְּגָמֻל” – כתינוק.

לְהִתְגַּלּוֹת – בעירומו.

שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי – עשיתי את נפשי (כנפשו של התינוק).

---

דָּוִד וְאַבְנֵר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צג מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר? חֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לִשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ” (שמואל א כד, יא). אָמַר לוֹ אַבְנֵר: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִכְּנַף מְעִילוֹ שֶׁל זֶה? בְּסִירָה הֻעֲדָה! וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אֶל הַמַּעְגָּל אָמַר לוֹ: “הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר”! (שם כו, יד). בִּכְנַף הַמְּעִיל אָמַרְתָּ “בְּסִירָה הֻעֲדָה” – חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָה הֻעֲדוּ?!

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיָה בְיָדוֹ לִמְחוֹת בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה. ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָמָם שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ” (שמואל ב ב, יד) (ילק“ש לשמואל, קלג; במ”ר כג, יג; תנחומא חוקת, ד).

נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר – ונרצח בידי יואב, שר צבא דויד (שמואל ב ג, כז).

“וְאָבִי” וגו' – דברי דויד לשאול.

בְּסִירָה הֻעֲדָה – לדברי אבנר, כנף מעילו של שאול לא נכרתה בידי דויד, אלא בגלל קוצים שנאחזה בהם (“סירה” היא קוץ ו“הועדה” בארמית פירושו נקצצה).

וְכֵיוָן… הַמַּעְגָּל – במקרה אחר (שמואל א, פרק כו) כאשר דויד לקח את צפחת שאול וחניתו ולא פגע בו.

אָמַר לוֹ וגו' – דויד לאבנר: האם גם החנית והצפחת נלקחו בידי קוצים?

לִמְחוֹת – לומר לשאול שהריגת כוהני נוב (שמואל א כב, יז) היא מעשה שאינו ראוי.

עָשָׂה דָּמָם וגו' – התייחס למעשה של שפיכות דמים כאל שעשוע.

---

דָּוִד וְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד “וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל… שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת” (שמואל ב ח, ב) – לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְהָיָה בּוֹטֵחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֵלֵךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם” (שמואל א כב, ג), וַהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד, שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ (וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד), וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרָה עִם הַמּוֹאָבִים (במ"ר יד, א).

שְׁנֵי חֲבָלִים וגו' – דויד הרג שניים מתוך כל שלושה מואבים.

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה – שהיתה אם סבו של דויד (רות ד, כב).

הוּא הַחֶסֶד וגו' – חסד הנזכר בשמואל ב י, ב מבלי שפורט טיבו.

*

צה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה פָּגַע בַּאֲדוֹמִים, בִּקֵּשׁ לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם” (דברים ב, ג־ה); פָּגַע בְּמוֹאָבִים, בְּקַשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה” (שם שם, ט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹאָב אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: פָּגַעְתִּי בַּאֲדוֹמִים וּבִקַשְׁתִּי לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, בְּמוֹאָבִים – וְהוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נָהַג דָּוִד כְּבוֹד מַלְכוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא עָמַד וְהֶעֱבִיר פֻּרְפּוּרָן מֵעָלָיו וַעֲטָרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִלְמֹד, אִם תַּרְשׁוּנִי אֲנִי מְלַמֵּד: שָׁלַחְתִּי אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה וּפָגַע בַּאֲדוֹמִים וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ אֶת הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן” (שופטים ג, יג); פָּגַע בְּמוֹאָבִים וּבִקֵּשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת מוֹאָב”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם… וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי” (במדבר כב, ה־ו). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד” (תהלים ס, א) – מָכוּת וְתַמּוּת (בר"ר עד, טו).

פָּגַע – פגש.

זַנְּבָם– לפגוע בהם תוך התקפתם מאחור.

אֶפִּיסְטוֹלֵי – מכתב, תעודה, להוכיח (מן האמור למשה בידי הקב"ה) שאין לישראל רשות להילחם בהם ולתפוס את ארצם.

“אַל תָּצַר” – אל תציק.

לֹא נָהַג וגו' – ויתר על סמלי המלוכה המכובדים.

פֻּרְפּוּרָן – לבוש מלכותי, שצבעו ארגמן.

לֹא בָּאתִי וגו' – תלמידכם אני ואיני דן בהלכה לפניכם אלא ברשותכם, ומתוך ענווה אמר כך.

פָּרְצוּ את הַגָּדֵר וגו' – הפרו ראשונים את ההסכם שלא תפגע אומה בחברתה.

“וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו” – עגלון מלך מואב, בתקופת אהוד בן גרא.

“וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים” – בלק מלך מואב.

“אָרֶָה” – קַלֵל.

מָכוּת וְתַמּוּת – דורש את התיבה “מכתם” כשתי מילים: מך־תם; שעשה עצמו מך (שפל) ותם, ונהג בענווה יתרה כשבא ללמד לפני הסנהדרין (ולקבל את אישורם למלחמה במואב ובאדום).

*

---

דָּוִד וְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צו כָּל־הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. דָּוִד שֶׁלֹּא יִסֵּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּבִקַּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף (שמו"ר א, א).

מְן הַמַּרְדּוּת – מעונש וממלקות.

סוֹף בָּא וגו' – סופו של הבן שגידולו (“תרבות”) רע והוא שונא את אביו. רִדָּהוּ – הכהו, שלט בו.

*

צז אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי!” (שם שם, ב), וְאִלּוּ אֵצֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג נֶאֱמַר: “לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם” (שם ב, א), וְאִלּוּ “מָה רַבּוּ צָרָי” לֹא נֶאֱמַר (ברכות ז ע"ב).

מִשּׁוּם – בשם.

קָשָׁה – גרועה ונוראה.

תַּרְבּוּת רָעָה – גידול רע (וראו בקטע הקודם).

גּוֹג וּמָגוֹג – מלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט), שהמדרש מקשר אליה את מזמור ב בתהלים.

*

צח “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א) – “מִזְמוֹר לְדָוִד”? – “קִינָה לְדָוִד” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר! אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב; קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמֵחַ; אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ” (שמואל ב יב, יא) הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, שֶׁלֹּא יָחוּס עָלַי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאַבְשָׁלוֹם הוּא – שָׂמַח, אָמַר: סְתָם בֵּן מְרַחֵם עַל אָבִיו (ברכות ז ע"ב).

יָצָא עָלָיו וגו' – הוצג בפניו שטר על חוב שעליו לפרוע.

פְּרָעוֹ – שילם אותו (את החוב).

עֶבֶד או מַמְזֵר – הם “הרעה” שתקום על דויד.

*

צט “אֵלְכָה נָא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי” (שמואל ב טו, ז) – אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ טוֹבָה אַחַת, שֶׁתִּתֵּן לִי שְׁנֵי זְקֵנִים שֶׁיֵּלְכוּ עִמִּי, שֶׁיִּהְיֶה עַל פִּיהֶם כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה. כָּתַב לוֹ שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ שְׁנֵי זְקֵנִים מִכָּל עִיר וָעִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְנָטַל אֶת הָאִגֶּרֶת וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּכָל עִיר וָעִיר וְרוֹאֶה שְׁנֵי זְקֵנִים וּבְחוּרִים שֶׁבָּעִיר וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב לוֹ אָבִיו וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ מָה שֶׁכָּתַב לִי אָבִי; אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי מְחַבֵּב אֶתְכֶם הַרְבֵּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל עִיר וָעִיר, עַד שֶׁנָּטַל עִמּוֹ מָאתַיִם זְקֵנִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַםִ קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם” (שם שם, יא) – לֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מֶה הָיוּ הוֹלְכִין. עָשָׂה לָהֶם אַבְשָׁלוֹם סְעוּדָה, וְהָיָה מַרְבִּיצָם שְׁנֵי זְקֵנִים וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ בְּאֶמְצַע. אָמַר: רְאוּ מָה נָאֶה אַבְשָׁלוֹם! לוֹ נָאָה הַמְּלוּכָה. נַנִּיחַ אֶת דָּוִד וְנֵלֵךְ לָנוּ עִמּוֹ. מָה הָיוּ עוֹשִׂין? אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא עַל דָּוִד, וְהָיוּ אוֹמְרִין: יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּפֹּל אָנוּ בְּיַד דָּוִד וְלֹא דָּוִד בְּיָדֵנוּ, שֶׁאִם נוֹפְלִים אָנוּ בְּיַד דָּוִד – מִתְרַחֵם עָלֵינוּ, וְאִם נוֹפֵל דָּוִד בְּיָדֵנוּ – אֵין אָנוּ מִתְרַחֲמִים עָלָיו (ילק“ש לשמואל, קמט; במ”ר ט, כד).

אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם – לדויד אביו.

זְקֵנִים – מנהיגים, מכובדים.

יִהְיֶה עַל פִּיהֶם – שיאשרו את כל מעשיו (בלכתו לכאורה לשלם בחברון נדר שנדר). בְּחוּרִים – נבחרים.

מַרְבִּיצָם וגו' – בין כל שני זקנים הושיב אחד שהיה שותף לו למזימה (והוא שדיבר בשבחו של אבשלום).

נַנִּיחַ – נעזוב.

הָיוּ עִמּוֹ – עם אבשלום.

מִתְרַחֵם – מרחם.

בְּיָדֵנוּ – בידי אבשלום וצבאו.

*

---

דָּוִד וְיִשְׁבִּי בְנֹב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ק “וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה… וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד” (שמואל ב כא, טז) – מַהוּ “וְיִשְׁבִּי בְנֹב”? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי נֹב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָווֹן זֶה טָמוּן בְּיָדֶיךָ? עַל יָדְךָ נֶהֶרְגָה נֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים וְעַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי וְעַל יָדְךָ נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו, רְצוֹנְךָ יִכְלֶה זַרְעֲךָ אוֹ תִּמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּטָב אֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב וְלֹא יִכְלֶה זַרְעִי. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד צַיִד, בָּא שָׂטָן וְנִדְמָה לוֹ כִּצְבִי, זָרַק בּוֹ חֵץ וְלֹא הִגִּיעוֹ, נִמְשַׁךְ דָּוִד אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמָר: זֶה שֶׁהָרַג אֶת גָּלְיַת אָחִי. הֱנִיפוֹ בְמָגִנּוֹ, וְקָפַץ דָּוִד לַאֲחוֹרָיו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, זֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה. זֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם לַאֲחוֹרָיו קָפַץ כָּךְ, לְפָנָיו מָה? וְזֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם בְּמָגִנּוֹ הֱנִיפַנִי כָּךְ, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנָיו? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: הַלְוַאי הָיָה לִי אֶחָד מִבְּנֵי אֲחוֹתִי וִיסַיְּעֵנִי. תְּפָסוֹ וּכְפָתוֹ וּכְבָשׁוֹ וְהִנִּיחוֹ תַּחַת קוֹרַת בֵּית הַבַּד וְשָׁכַב עָלֶיהָ. אָמַר: אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶתְעַלֶּל בּוֹ כִּרְצוֹנִי. נַעֲשָׂה לוֹ נֵס לְדָוִד וְשָׁקְעָה לוֹ הָאָרֶץ תַּחְתָּיו.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף רֹאשׁוֹ בְּאַרְבַּע סְאִים שֶׁל מַיִם. רָאָה בָּהֶם כִּתְמֵי דָּם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאָה פִּרְדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וּבָכְתָה לְפָנָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יוֹנָה בָּאָה וְטָרְפָה לְפָנָיו, אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף” (תהלים סח, יד) – מִכָּאן שֶׁדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּצַעַר. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ, שָׁלַח לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמַר: דָּוִד הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַבֹּקֶר יָצָא וְלֹא בָּא. אָמַר: שָׁנִינוּ: “אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ” – בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? בָּא וְשָׁאַל בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר. רָכַב עַל פִּרְדּוֹ וְהָלַךְ. מִיָּד קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶת עָרְפָּה אִמּוֹ שֶׁל יִשְׁבִּי בְּנֹב, שֶׁהָיְתָה טוֹוָה שִׁירָאִים. כְּשֶׁרָאַתְהוּ, נָטְלָה פִּלְכָּה וְזָרְקָה בּוֹ; סְבוּרָה הָיְתָה לְהָרְגוֹ. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר, הָבֵא לִי הַפֶּלֶךְ! זְרָקוֹ בְּקָדְקֳדָהּ וַהֲרָגָהּ. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמַר: עַכְשָׁו שְׁנַיִם הֵם וְיַהַרְגוּנִי. זָרַק אֶת דָּוִד לְמַעְלָה וְנָעַץ רָמְחוֹ בַּקַּרְקַע, אָמַר: יִפֹּל דָּוִד עָלָיו וְיֵהָרֵג. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם – הֶעֱמִידוֹ לְדָוִד בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָךְ וְכָךְ הֵשַׁבְתִּי. אָמַר לוֹ: הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – “בֶּן בִּנְךָ יִמְכֹּר שַׁעֲוָה וְאַתָּה לֹא תִּצְטַעֵר”. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ עָזְרֵנִי בִּתְפִלָּתְךָ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה” (שמואל ב כא, יז) – אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם וְהוֹרִידוֹ. אָמַר לָהֶם יִשְׁבִּי: שְׁנַיִם עַל אֶחָד! אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ הוֹרְגִים אוֹתְךָ וְאַתָּה בּוֹא וֶאֱמֹר בָּעִיר: עֲשָׂרָה הֲרָגוּךָ. הָיָה יִשְׁבִּי בְּנֹב רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְתִמְצָא אִמְּךָ בְּקִבְרָהּ. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לוֹ שְׁמָהּ שֶׁל אִמּוֹ – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וַהֲרָגוּהוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל” (סנהדרין צה ע“א; בר”ר נט, יא; ילק“ש לבראשית, קז; ילק”ש לשמואל, קנה־קנו).

אִישׁ שֶׁבָּא וגו' – אדם שבא להרוג את דויד בגלל הריגת כוהני נוב.

טָמוּן – מצוי, קיים.

עַל יָדְךָ – בגללך.

נִטְרַד – גורש (מן העולם הבא [סנהדרין י, ב]).

דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי – שהרג את כוהני נוב על פי הוראת שאול, על שסייעו לדויד (שמואל א, פרק כב).

נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וגו' – כעונש על הריגת הכוהנים.

הִגִּיעוֹ – השיגו.

נִמְשַׁךְ – נגרר.

הֱנִיפוֹ – הדף אותו.

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת – כעשרה מטרים.

מִבְּנֵי אֲחוֹתִי – בני צרויה, יואב ואבישי.

תְּפָסוֹ וגו' – ישבי בנוב תפס את דויד, אסר אותו ונתן אותו מתחת לקורה כבדה המשמשת למעיכת הזיתים בתהליך הוצאת השמן.

אַרְבַּע סְאִים – כמות גדולה (של כעשרים וחמישה ליטרים), משום שהיה גיבור ובעל גוף גדול ביותר.

טָרְפָה – ניפנפה בכנפיה וצרחה.

שָׁנִינוּ – במשנה סנהדרין ב, ה לגבי מלך ישראל.

בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? – האם דין זה חל גם בשעת סכנה?

קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ – נתקצרה הדרך באופן פלאי.

עָרְפָּה אִמּוֹ – השם “הרָפָה” מובן כמדבר בעורפה, כלתה של נעמי.

שִׁירָאִים – בגדי משי.

פִּלְכָּהּ – מכשיר הטווייה שלה.

שֵׁם – שמו המפורש של הקב"ה, שבעזרתו ניתן לחולל פלאים.

אָמַר לו – אבישי לדויד.

הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – שנה את בקשתך ובקש שייענשו צאצאיך ולא אתה.

בֶּן בִּנְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו כי מוטב לאדם להציל עצמו גם אם בן בנו, שאותו אולי לא יכיר, ייפגע מכך.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

*

---

מִיתָתוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קא “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” (תהלים לט, ה) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי”; אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. – “וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא”? – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. – “אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” – אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת! – אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא. – אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר לוֹ: “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאֶלֶף” (שם פד, יא) – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

בְּכָל יוֹם שַׁבָּת הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתּוֹ לָמוּת, עָמַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְפָנָיו וְלֹא יָכֹל לוֹ, שֶׁלֹּא פָּסַק פִּיו מִמִּשְׁנָתוֹ. אָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? הָיָה שָׁם גַּן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְעָלָה וְנִעֵר בְּאִילָנוֹת. יָצָא דָּוִד לִרְאוֹת, הָיָה עוֹלֶה בְּמַדְרֵגָה, נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה תַּחְתָּיו וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת (שבת ל ע“א־ע”ב; קה"ר ה, י).

קִצִּי – סופי, המועד המדויק של שעת המיתה.

“מִדַּת יָמַי” – מספר שנות חיי.

“מָה חָדֵל אָנִי” – באיזה יום של השבוע אמות.

בְּאֶחֶד בְּשַבָּת – ביום ראשון (ולא בשבת), כדי שיוכלו לעסוק כראוי בהספד ובקבורה.

הִגִּיעָה – הגיעה זמנה.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

עֶרֶב שַׁבָּת – יום שישי.

אֶלֶף עוֹלוֹת – מלכים א ג, ד.

יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – ואין מלאך המוות יכול לפגוע באדם העוסק בתורה.

נִעֵר – טילטל והשמיע קול רחש.

נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה – ופסק לזמן קצרצר מלימוד התורה.

*

קב הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מֻטַּל בְּחַמָּה, קָרָא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ לַנְּשָׁרִים וּפָרְשׂוּ עָלָיו אֲגַפֵּיהֶם, שֶׁלֹּא תֵּרֵד עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (רו"ר ג, ב).

מֻטָּל בְּחַמָּה – בשמש, מפני שמת בשבת (ראו בקטע הקודם) ואין לטלטל את המת ביום זה.

אֲגַפֵּיהֶם – כנפיהם.

תֵּרֵד – תכה בעוצמה.

*

קג “וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת” (דברי הימים א יד, יז) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן. (בר"ר לט, יא).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

מַקֵּל וְתַרְמִיל – סמלי הרועה (ראו קטע פא).

מִגְדָּל – מגדל דויד, סמל השלטון.

*

קד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד וְכֻלָּם בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ. וְכֻלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכֻלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת. וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים שֶׁל בֵּית דָּוִד, שֶׁהָלְכוּ לְהַבְעִית אֶת הָעוֹלָם (קידושין עו ע"ב).

יְלָדִים – צעירים (בצבאו).

בְּנֵי יְפַת תֹּאַר – שאמותיהן היו נוכריות שנשבו בידי בני ישראל במלחמה.

מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וגו' – תספורתם כדרך עובדי עבודה זרה: קצוץ מלפנים ושיער מרובה מאחור.

קְרוֹנִיּוֹת – עגלות.

גְּיָסוֹת – אנשי צבא.

בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים – אנשים אלימים.

לְהַבְעִית – להבהיל ולהפחיד.

---

חָכְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א ג, ה־ט) – אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חַלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לְךָ? אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי; אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. כָּךְ: “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אַל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?” (שם שם, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת הוּא נוֹתֵן לִי, אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְּךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ – חַיֶּיךָ, הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עשֶׁר וּנְכָסִים אֶתֵּן לְךָ (שהש"ר א, ט).

לְבוּלֶוְטִיס – משל לחבר מועצה, יועץ.

שְׁאַל – בקש.

וְהַכֹּל בִּכְלָל – ובכך אקבל הכול, גם זהב וכסף.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*

קו “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא) – כָּל הַמְּלָכִים יָרְאוּ מִמֶּנּוּ, אֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת לוֹ נִשְׁמְעוּ, וּמִסִּים הָיוּ מַעֲלִים לוֹ. דְּגֵי הַיָּם וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם עִם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיוּ עוֹלִים וּבָאִים כְּאֶחָד לְבֵית הַמִּטְבְּחַיִם לִהְיוֹת נִשְׁחָטִים לִסְעוּדַת שְׁלֹמֹה. עָשִׁיר וְאַדִּיר וְקוֹנֵה נְכָסִים, כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה לִמְאוֹד. פּוֹתֵר מְשָׁלִים וּמַגִּיד סְתָרִים וּמוֹדִיעַ רָזִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. אוֹיְבָיו וְשׂוֹנְאָיו נַעֲשׂוּ אוֹהֲבָיו, וְכָל הַמְּלָכִים נִשְׁמְעוּ לוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם לִרְאוֹת פָּנָיו וּמִתְאַוִּים לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חָכְמָתוֹ. שְׁמוֹ הָלַךְ בֵּין הַמְּלָכִים וּגְבוּרָתוֹ בֵּין חֲכָמִים. יָשָׁר וְסָר מֵרַעַ, חָכָם וְיוֹדֵעַ רָזֵי שָׁמַיִם. כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לוֹ נִתַּן הַמַּפְתֵּחַ הַגָּדוֹל, שֶׁפּוֹתְחִים בּוֹ כָּל שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינַת לֵב. יָדַע וְשָׁמַע שִׂיחַת עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה. צְבָאִים וְאַיָּלִים רָצִים לְפָנָיו, אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ (פתיחת תרגום שני למגילת אסתר).

כְּאֶחָד – יחד.

רָזִים – סודות.

תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ – לוחמיו.

*

קז יוֹם אֶחָד נִכְנַס אֵצֶל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁכָּתוּב עָלֶיךָ “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא)? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: הֵן, כָּךְ הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: אִם תִּרְצֶה אֲנִי מַרְאֶה לֵךְ דָּבָר שֶׁלֹּא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ! אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד הוֹשִׁיט אַשְׁמְדַי יָדוֹ לְאֶרֶץ “תֵּבֵל” וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אִישׁ בַּעַל שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם. נִזְדַּעְזַע שְׁלֹמֹה וְנִבְהַל וְאָמַר: הַכְנִיסוּהוּ לַחֶדֶר.

שָׁלַח וְקָרָא לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. אָמַר לוֹ: תֹּאמַר, שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם? אָמַר לוֹ: חַי נַפְשְׁךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדַעְתִּי; אֶלָּא שָׁמַעְתִּי מֵאֲחִיתֹפֶל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶחָד מֵהֶם מָה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: וְהֵיאָךְ אַתָּה יָכוֹל לְהַרְאוֹת מֵעָמְקָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהִיא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּבֵין אֶרֶץ לְאֶרֶץ גַּם כֵּן מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה? מִיָּד שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְהֵבִיאוּ לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע נָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר: בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיַנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעַנִי לַזְּמַן הַזֶּה!

אָמַר שְׁלֹמֹה לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם: בֶּן מִי אַתָּה? – אָמַר לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי, מִתּוֹלְדוֹת קַיִן. – בְּאֵיזֶה מָקוֹם מוֹשַׁבְכֶם? – בְּאֶרֶץ “תֵּבֵל”. – יֵשׁ לָכֶם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ? – הֵן. – מֵהֵיכָן זוֹרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּלְהֵיכָן הוּא שׁוֹקֵעַ? – זוֹרֵחַ בְּמַעֲרָב וְשׁוֹקֵעַ בְּמִזְרָח. – מָה מַעֲשֵׂיכֶם? – אָנוּ חוֹרְשִׁים וְקוֹצְרִים וְרוֹעִים צֹאן וּבָקָר. – מִתְפַּלְּלִים אַתֶּם? – הֵן. – מַה הִיא תְּפִלַּתְכֶם? – “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ!” (תהלים קד, כד). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אִם רְצוֹנְךָ נַחֲזִירְךָ לִמְקוֹמְךָ. אָמַר לוֹ: עֲשׂוּ טוֹבַתְכֶם וְהַחֲזִירוּנִי לִמְקוֹמִי.

מִיָּד קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁמְדַי וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בֶּן־אָדָם כָּךְ – נָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שִׁבְעָה בָּנִים. שִׁשָּׁה מֵהֶם בִּדְמוּת הָאֵם, וְאֶחָד בִּדְמוּת הָאָב, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם.

וְאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר, וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל מֵעֲשִׁירֵי עוֹלָם.

לְאַחַר זְמַן מֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְהִנִּיחַ יְרֻשָּׁה לְבָנָיו. הִתְחִילוּ הַבָּנִים מְרִיבִים. הַשִּׁשָּׁה אָמְרוּ: אָנוּ שִׁבְעָה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ. וּבַעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אָמָר: אָנוּ שְׁמוֹנָה, וְעָלַי לִטּוֹל מִן הַיְּרֻשָּׁה שְׁנֵי חֲלָקִים.

הָלְכוּ כֻלָּם אֵצֶל שְׁלֹמֹה וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! אָנוּ שִׁבְעָה, וְאָחִינוּ בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אוֹמֵר, שֶׁאָנוּ שְׁמוֹנָה, וְרוֹצֶה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ לִשְׁמוֹנָה חֲלָקִים, וְהוּא רוֹצֶה לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים.

מִיָּד קָרָא שְׁלֹמֹה לְסַנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם אוֹמְרִים בַּדָּבָר הַזֶּה? – שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם שְׁלֹמֹה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִכְנַס שְׁלֹמֹה לְהֵיכָל וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁנִּגְלֵיתָ לִי בְּגִבְעוֹן וְאָמַרְתָּ לִי: “שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (מלכים א ג, ה), לֹא שָׁאַלְתִּי מִמְּךָ לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב אֶלָּא חָכְמָה, כְּדֵי לִשְׁפֹּט בְּנֵי אָדָם בְּצֶדֶק, הָאֶר נָא עֵינֵי לְהוֹצִיא דִּין אֱמֶת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ חָכְמָה בַּבֹּקֶר.

לַבֹּקֶר שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְקִבֵּץ כָּל הַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לְפָנַי בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים. מִיָּד הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, שֶׁאִם יוֹדֵעַ וּמַרְגִישׁ רֹאשׁ זֶה מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי – אֶחָד הוּא, וְאִם לָאו – הֵם שְׁנַיִם. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָבִיאוּ מַיִם חַמִּים! הֵבִיאוּ מַיִם חַמִּים וְזָרְקוּ עַל רֹאשׁ אֶחָד. צָוַח בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אָנוּ מֵתִים, אָנוּ מֵתִים!

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ תָּמְהוּ וְרָעֲדוּ וּפָחֲדוּ כֻּלָּם מִמֶּנּוּ (משלים של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 152־151).

בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע – שר צבאו של שלמה.

תַּחְתֵּינוּ – תחת לאדמה.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

תַּ"ק – חמש מאות.

תּוֹלְדוֹת – צאצאי.

לִטֹּל – לקחת.

שָׁתְקוּ – ולא ידעו את הדין.

אָנוּ מַתִים – ולא אמר “אני מת”.

*

קח מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה וּבְיָדוֹ כַּד שֶׁל חָלָב, פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, שֶׁהָיָה צוֹעֵק מֵרֹב צָמָא. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: מָה אַתָּה צוֹעֵק? אָמַר לוֹ: צָמֵא אֲנִי. וּמָה בְּיָדְךָ? – אָמַר לוֹ: חָלָב. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הֶחָלָב לִשְׁתּוֹת וְאַרְאֲךָ מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. נָתַן לוֹ וְשָׁתָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה הַנָּחָשׁ אָמַר לוֹ הָאִישׁ: הַרְאֵנִי הַמָּמוֹן שֶׁאָמַרְתָּ לִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא אַחֲרַי. הָלַךְ אַחֲרָיו עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶבֶן גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ: תַּחַת הָאֶבֶן הַזֹּאת הוּא הַמָּמוֹן. הֵרִים הָאִישׁ הָאֶבֶן וְחָפַר וּמָצָא הַמָּמוֹן. לְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ.

מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ? קָפַץ וְנִשְׁתַּלְשֵׁל סְבִיב צַוָּארוֹ. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: זוֹ מָה הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי מֵמִית אוֹתְךָ עַל שֶׁלָּקַחְתָּ כָּל מָמוֹנִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא עִמִּי לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ.

הָלְכוּ וּבָאוּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה – וְעוֹד הַנָּחָשׁ עָלָיו. צָעַק הָאִישׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ לַנָּחָשׁ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַנָּחָשׁ: אֲנִי רוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (בראשית ג, טו). אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: רֵד מֵעַל צַוָּארוֹ, שֶׁאֵין נָכוֹן שֶׁתְּהֵא מֻחְזָק בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מֵאַחַר שֶׁאַתֶּם בְּבֵית דִּין. יָרַד מֵעַל צַוָּארוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מֵעַתָּה אֱמֹר דְּבָרֶיךָ.

הִתְחִיל הַנָּחָשׁ לְדַבֵּר וְאָמַר: אֶהֶרְגֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָאִישׁ: וּלְךָ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ” (שם). מִיָּד קָפַץ הָאִישׁ וְרָצַץ מוֹחוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ: טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים – רְצֹץ אֶת מוֹחוֹ (מבוא לתנחומא בובר, עמ' 157).

פָּגַע – פגש.

נִשְׁתַּלְשֵׁל – כרך עצמו.

שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר – לנחש בגן עדן.

מֻחְזָק בּוֹ – מחזיק אותו.

*

קט “וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם” (מלכים א ה, י) – מָה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרַיִם? – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בְּשָׂכָר, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִן הָאֻמָּנִים הָאֵלּוּ וְאֶשְׁלָחֵם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֵם עֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶם וּשְׁלָחָם. וְשָׁלַח לוֹ כְּתָב וְאָמַר: לֹא הָיוּ לְךָ תַּכְרִיכִים לִקְבֹּר אֶת מֵתֶיךָ? הֲרֵי לְךָ הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶם (במ“ר יט, ג; פס”ר יד, ט).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

פַּרְעֹה נְכֹה – שמו של אחד ממלכי מצרים (מלכים ב כג, כט).

בְּשָׂכָר – תמורת תשלום.

אַצְטְרוֹלוֹגִין – מגלי עתידות בעזרת הכוכבים.

צְפוּ – התבוננו.

*

קי “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה” (מלכים א ג, א) – אָמָרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן – וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי (שבת נו ע"ב).

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

נָעַץ קָנֶה וגו' – תקע גבעול (של צמח הקנה) בים, וסביבו הצטברו עשבים וטיט ונוצר מעין אי.

*

---

בִּנְיַן שְׁלֹמֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁמִיר – שֶׁבּוֹ בָנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (מלכים א ו, ז) – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה” (שם ז, ט)! אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (שם ו, ז)? שֶׁהָיָה מְתַקְּנָן בַּחוּץ וּמַכְנִיסָן מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ וְדִבְרֵי רַ' נְחֶמְיָה – בְּאַבְנֵי בֵּיתוֹ. וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה – “שָׁמִיר” לָמָּה לִי? – לְאַבְנֵי אֵפוֹד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתּוּחֵי חֹתָם” (שמות כח, יא), וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּמִלּוּאֹתָם” (שם שם, כ); אֶלָּא כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם.

שָׁמִיר זֶה – בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנִי שֶׁל אֲבָר מְלֵאָה סֻבֵּי שְׂעוֹרִים.

וּמִי הֵבִיא אֶת הַשָּׁמִיר לִשְׁלֹמֹה? – הַנֶּשֶׁר הֱבִיאוֹ מִגֵּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף” (מלכים א ה, יג). אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הַשָּׁמִיר קָבוּעַ? הָלַךְ הַנֶּשֶׁר וַהֱבִיאוֹ (סוטה מח ע“ב; ילק”ש למלכים, קפב; מד"ת עח, יא).

שָׁמִיר – בעל חיים אגדי שיש בכוחו לבקע ולסתת אבנים.

הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם – יש להבינם כפשוטם, שבית המקדש נבנה (בעזרת השמיר) מאבנים שלמות שלא סותתו בכלי סיתות.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וגו' – שעשו שימוש במגירה, שהוא סוג של כלי סיתות.

אִם כֵּן וגו' – המשך דברי ר' נחמיה: מה שנאמר על כך שלא נשמע קול ברזל בבניין הבית נובע מכך שאת הסיתות עשו הרחק ממקום הבנייה (“בחוץ”).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

אָמַר רַבִּי וגו' – ומקבל את דעת ר' יהודה לגבי אבני המקדש ואת דעת ר' נחמיה לגבי בניין ארמונו של שלמה.

וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה וגו' – ולאיזה צורך, לשיטתו של ר' נחמיה, עשה שלמה שימוש בשמיר?

אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן וגו' – אין כותבים את שמות שנים עשר השבטים על אבני האפוד בצבע, שכן צריך לחקוק את השמות באבנים, ומצד שני אי אפשר לחקוק, לשרוט אותם באזמל, שכן על האבנים להיוותר בשלמותן.

כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וגו' – כותבים את שמות השבטים בכתיבה עדינה שאפשר למחוק בנקל, ואז מעמידים את האבן אל מול השמיר, והאבן נחקקת מאליה מבלי שיאבד ממנה דבר.

אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם – התאנה משנה את צורתה אך לא מאבדת ממשקלה. כְּבִקְעָה וגו' – כוואדי המתמלא מים ומתרחב, מבלי לאבד את העפר שכעת מצוי בתוך זרם המים.

בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה – גודלו כגרגיר שעורה.

אִיטְנִי וגו' – שפופרת של עופרת המלאה בסובין של שעורה.

*

קיב הַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם – אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מידות ג, ד).

הַבַּרְזֶל – וממנו עשויים כלי מלחמה.

לְהַאֲרִיךְ וגו' – כיוון שהוא מכפר על חטאי האדם.

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה ראוי לעשות שימוש בברזל לבניין המזבח (וראו בקטע הקודם).

*

קיג “וַיַּעֲשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים” (מלכים א ו, ד) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: אַתָּה מוֹצֵא מִי שֶׁבַּקַּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת עוֹשֶׂה אוֹתָן רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ, לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר; אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים. לָמָּה? שֶׁיְהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם (תנחומא בהעלותך, ב; ילק"ש למלכים, קפב).

“שְקֻפִים אֲטוּמִים” – ומבין מילים אלו במשמעות של רחבים וצרים.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וגו' – חלל בצורת טרפז, שהוא רחב בקיר הפונה כלפי חוץ וצר בחלקו הפנימי של הקיר.

שׁוֹאֲבוֹת אוֹר – מושכות כביכול אור רב אל תוך הבית.

*

קיד “וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה” (מלכים א ז, נא) – וַתְּהִי שָׁלוֹם; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בּוֹ – לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִשְׁבְּרָה מַגְרוֹפִית וְלֹא קַרְדֹּם, וְלֹא נִפְסַק אֶחָד מִכְּלֵי הַמְּלָאכָה (פס“ר ו, ז; ילק”ש למלכים, קפו).

מַגְרוֹפִית – מגרפה.

קַרְדֹּם – גרזן.

נִפְסַק – נוצר בו חריץ קטן.

*

קטו כְּשֶׁבְּנָהּ שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ז) – רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, אָמְרוּ: “מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?” (שם שם, ח) – אָמַר לָהֶם: “ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר!” (שם). חָזַר וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ט). – “מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”? – “ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה” (שם שם, י) – וְלֹא נַעֲנָה; כֵּיוָן שֶׁאָמָר: “ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ” (דברי הימים ב ו, מב) – מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאַי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן (שבת ל ע"א).

דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה – סירבו דלתות ההיכל להיפתה.

רְנָנוֹת – מזמורים.

לֹא נַעֲנָה – לא נפתחו השערים.

רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ – ביקשו להרוג אותו (כיוון שחשבו שעל עצמו הוא מדבר).

כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה – שהם שחורים מפיח.

אוֹתוֹ עָווֹן – החטא שחטא דויד במעשה בת שבע.

*

קטז “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן” (מלכים א ז, ב) – אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מוֹצִיאִים פֵּרוֹתֵיהֶם בִּזְמַנָּם, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם נוֹשְׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ” (תהלים עב, טז) – וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לִכְהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִים לְהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל” (נחום א, ד). וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ” (ישעיה לה, ב) (יומא כא ע"ב).

“בֵּית יַעַר” – הוא, לפי המדרש, בית המקדש (המכונה רבות בשם “לבנון”), שהיה הן בית והן יער.

מְגָדִים – עצי פרי.

*

קיז אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיוּ שָׁם צָהֳלַת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְצָהֳלַת בַּת פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צָהֳלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה מִצָּהֳלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ” (ירמיה לב, לא). אָמַר רַ' הִלֵּל בַּר הֵילֵנִי: כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַמְטֻנָּף וְעוֹקֵם חָטְמוֹ.

אָמַר רַב חוֹנְיָא: שְׁמוֹנִים מִינֵי רִקּוּדִין רָקְדָה בַּת פַּרְעֹה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהָיְתָה מְצַוָּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית.

מָה עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָבְעָה בָּהּ כָּל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה יָשֵׁן וּמַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְתוּנִים תַּחַת רֹאשׁוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, נִכְנְסָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א). נָטְלָה קוֹרְדִּיקוֹן שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי” (שם שם, ב). “מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי” (שם שם, ב), – “מַה בְּרִי” – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה; עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ; “וּמֶה בַּר נְדָרָי” – כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: “יְהֵא לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת”, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: “יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמֻלָּח בְּתוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת”; “אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל” (שם שם, ד) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁאוֹמְרִים “לָמָּה לָנוּ אֵל”; “אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן” (שם) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְעוֹשִׂים כָּל מִינֵי זִמָּה; “וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר” (שם) – מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר?! יֵשׁ אוֹמְרִים: מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן?! אָמַר רַ' יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” (משלי ל, ב). “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ” – מִנֹּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט, כ), “וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן (סנהדרין ע ע“ב; ויק”ר יב, ה; במ“ר י, ד; מדמ”ש לפסוקים).

עָלְתָה – התגברה, התחזקה.

עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה – הוחלט.

עוֹקֵם חָטְמוֹ – מעקם את אפו.

הִכְנִיסָה – הביאה (מקהלות וזמרים).

פָּרֹכֶת – חופת בד.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

לַעֲמֹד – לקום משנתו.

אַרְבַּע שָׁעוֹת – שליש משעות האור.

תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן קבע שצריך היה להקריבו עם שחר.

לְמוֹאֵל – הוא כינוי לשלמה.

קוֹרְדִּיקוֹן – סנדל.

מְסַטַּרְתּוֹ – סוטרת על פניו.

מִשּׁוּם – בשם.

כְּפָאַתּוּ עַל הָעַמּוּד – קשרה אותו אל העמוד שעליו מלקים פושעים.

“בְּרִי” – בני (כיוון שהכול יודעים שדויד צדיק היה, יאשימו את בת שבע בהתנהגותו של שלמה ויקראו לו על שמה).

מְמֻלָּח – חריף.

הָגוּן – מתאים, ראוי.

לָמָּה לְנוּ אֵל – מדרש על השם “למואל”.

רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ – כמסופר על חוכמתו של שלמה (מלכים א ה, ט־יד). רוֹזְנֵי – שרי. הוֹדָה – בצדקת דבריה.

נֹחַ – ששתה יין והשתכר (והקרוי “איש”).

אָדֶָם הָרִאשׁוֹן – ששתה, על פי האגדה, יין (הוא פרי עץ הדעת) אך לא השתכר.

---

כִּסֵּא שְׁלֹמֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח “וַיַּעֲשֹׁ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל” (מלכים א י, יח) – מְחֻפֶּה הָיָה הַכִּסֵּא זְהַב אוֹפִיר וּקְבוּעוֹת בּוֹ אַבְנֵי שֹׁהַם, לֶשֶׁם וּפִטְדָּה, זְמָרַגְדִּים וְכַדְכֻּדִּים וְכָל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, לְבָנוֹת, יְרַקְרַקּוֹת וַאֲדַמְדַּמּוֹת, לֹא נַעֲשָׂה כָּמוֹהוּ לְכָל מֶלֶךְ, וְאֵין כָּל מַלְכוּת יְכוֹלָה לְהַתְקִין כִּסֵּא דּוֹמֶה לוֹ. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַכִּסֵּא: עוֹמְדִים עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב וּכְּנְגְדָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשָׁרִים שֶׁל זָהָב, אַרְיֵה כְּנֶגֶד נֶשֶׁר וְנֶשֶׁר כְּנֶגֶד אַרְיֵה, מְכֻוָּנִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ. יַד יָמִין שֶׁל אֲרִי זָהָב כְּנֶגֶד גַּף שְׂמֹאל שֶׁל נֶשֶׁר זָהָב וְגַף יָמִין שֶׁל נֶשֶׁר כְּנֶגֶד יָד שְׂמֹאל שֶׁל אַרְיֵה. מִנְיַן הָאֲרָיוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם וּמִנְיַן הַנְּשָׁרִים שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם. וְרֹאשׁ עָגֹל הָיָה לַכִּסֵּא לְמַעְלָה בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ לַכִּסֵּא. עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה רוֹבֵץ אֲרִי שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ שׁוֹר שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה רוֹבֵץ זְאֵב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ טָלֶה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית רוֹבֵץ נָמֵר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ גְּדִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה רְבִיעִית דֹּב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צְבִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית נֶשֶׁר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ יוֹנָה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית נֵץ שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צִפּוֹר שֶׁל זָהָב. וְעַל רֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת יוֹנָה שֶׁל זָהָב וְאוֹחֶזֶת נֵץ שֶׁל זָהָב בְּיָדָהּ. וּלְמַעְלָה מֵרֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב עֲרוּכָה בְּכָל מַעַרְכוֹתֶיהָ: בְּנֵרוֹתֶיהָ, בְּכַפְתּוֹרֶיהָ, בְּמַלְקָחֶיהָ, בְּמַחְתּוֹתֶיהָ, בִּגְבִיעֶיהָ וּבִפְרָחֶיהָ. וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַמְּנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה אֲבוֹת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֹחַ, שֵׁם הַגָּדוֹל, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִיּוֹב בֵּינֵיהֶם; וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד שֵׁנִי שֶׁל מְנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה חֲסִידֵי עוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְחוּר בֵּינֵיהֶם. וּבְרֹאשׁ הַמְּנוֹרָה קָבוּעַ כַּד שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שֶׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנּוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְתַחְתָּיו קָבוּעַ אַגָּן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שֶׁמֶן לְנֵרוֹת הַמְּנוֹרָה, וּמְצֻיָּר עָלָיו עֵלִי. וּשְׁתֵּי שִׁבּוֹלֵי זָהָב יוֹצְאוֹת מִן הָאַגָּן הַגָּדוֹל וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶן שְׁנֵי בְּנֵי עֵלִי: חָפְנִי וּפִינְחָס. וּמִתּוֹךְ שִׁבּוֹלֵי הַזָּהָב יוֹצְאִים שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת זָהָב, שֶׁמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: נָדָב וַאֲבִיהוּא. וּשְׁתֵּי קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַכִּסֵּא, אַחַת לְכוֹהֵן גָּדוֹל וְאַחַת לִסְגַן הַכּוֹהֲנִים, וְשִׁבְעִים קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב מַקִּיפוֹת לַכִּסֵּא, שֶׁעֲלֵיהֶן יוֹשְׁבִים שִׁבְעִים זְקֵנִים, סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְדָנִים דִּין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּשְׁתֵּי בְּנוֹת יָם יוֹשְׁבוֹת לִשְׁתֵּי אָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא יִזְדַּעְזַע. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע גְּפָנִים שֶׁל זָהָב עוֹמְדוֹת מִשְׁנִי צִדֵּי הַכִּסֵּא וּמְצִלּוֹת עַל הַמֶּלֶךְ. וְאִילָנֵי תְּמָרִים מַקִּיפִים לַכִּסֵּא, מְכֻסִּים בִּגְדֵי שֵׁשׁ לָבָן וְכָל מִינֵי דְּמוּת צֶבַע, תְּלוּיִם בְּחַבְלֵי בּוּץ וְאַרְגָּמָן. הָיוּ קוֹלְעִים אוֹתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהָיוּ מְכַסִּים עַל כָּל הַכִּסֵּא וּסְבִיבֵי הַכִּסֵּא מֵאָה אַמָּה, וְנִרְאִין כְּמַרְאֵה הַבָּזָק וּכְמַרְאֵה בָּרָק וְלַפִּידֵי אֵשׁ וּכְמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב קְשׁוּרִים בִּשְׂפָתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהֵם מְצַלְצְלִים. וְעַל רָאשֵׁי הָאִילָנוֹת טַוָּסִים שֶׁל שֵׁן מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד גַפֵּי נְשָׁרִים. וּשְׁנֵי אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב חֲלוּלִים מְלֵאִים מִינֵי בְּשָׂמִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם וְזוֹלְפִים בְּשָׂמִים בַּעֲלִיָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה.

מְחֻפֶּה – מצופה.

אַבְנֵי שֹׁהַם וגו' – אבנים יקרות שונות.

מְכֻוָּנִים – מקבילים.

גַּף ־ כנף.

שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם – שישה על כל מדרגה (כאמור להלן).

אוֹחֶזֶת נֵץ – ומחזיקה עלה פורח.

כָּל מַעַרְכוֹתֶיהָ – כל חלקיה וכל הכלים המשמשים להדלקתה ולהחזקתה.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

חוּר – ממנהיגי העם בעת יציאת מצרים (שמות כד, יד).

אַגָּן – קערה גדולה.

צְנְתְּרוֹת – צינורות.

קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות.

בְּנוֹת יָם – סירנות, המזמרות שירים ענוגים.

קוֹלְעִים – מחברים אותם זה לזה (בקשר רופף).

מֵאָה אַמָּה – כחמישים מטרים.

זוֹלְפִים – נוזלים.

בַּעֲלִיָּתוֹ – אל הכיסא.

*

וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה עוֹלֶה לַכִּסֵּא הָיָה נוֹתֵן רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה – חוֹזֵר גַּלְגַּל שֶׁל מַנְגָּנוֹן, אֲרִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִיָּמִין וְהַשּׁוֹר פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִשְּׂמֹאל, וְהַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם וְעוֹלֶה. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה עַל כָּל מַעֲלָה וּמַעֲלָה. וּכְשֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַכִּסֵּא יָרְדוּ נְשָׁרִים וְתָפְשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל מוֹשָׁבוֹ. וְתַנִּין שֶׁל כֶּסֶף הָיָה שָׁם בְּמוּכָנִי. וּכְשֶׁיָּשַׁב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה חוֹזֵר הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְנוֹטֵל כֶּתֶר מַלְכוּת וְנוֹתְנוֹ בְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה הַתַּנִּין הַגָּדוֹל פּוֹקֵעַ בְּמַנְגָּנוֹן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְשָׁרִים עוֹלִים וּמְסַכְּכִים עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ. וְיוֹנָה שֶׁל זָהָב הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִן הָעַמּוּד וּפוֹתַחַת הָאָרוֹן וְלוֹקַחַת סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתֶנֶת לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” (דברים יז, יט). וּכְשֶׁבָּאוּ הַכּוֹהֵן גָּדוֹל וְהַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ וְיוֹשְׁבִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וְדָנִים עִמּוֹ הַדִּין. וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים עֵדֵי שֶׁקֶר לִפְנֵי שְׁלֹמֹה הָיוּ הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים, גַּלְגַּלִים חוֹזְרִים, שְׁוָרִים גּוֹעִים, אֲרָיוֹת נוֹהֲמִים, זְאֵבִים שׁוֹקְקִים, טְלָאִים פּוֹעִים, נְמֵרִים שׁוֹאֲגִים, גְּדָיִים בּוֹכִים, דֻּבִּים הוֹמִים, צְבָאִים עוֹרְגִים, נִצִּים צוֹרְחִים, צִפֳּרִים מְצַפְצְפִין, נְשָׁרִים פּוֹרְחִים וְטַוָּסִים רָצִים. וְלָמָּה? לַחֲטֹף לִבָּם שֶׁל עֵדִים, שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר. וְהָיוּ הָעֵדִים אוֹמְרִים בְּלִבָּם: נָעִיד עֵדוּת אֱמֶת, שֶׁאִם לֹא – בִּשְׁבִילֵנוּ יֵעָקֵר הָעוֹלָם.

וּפַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא מִירוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם וּבִקַּשׁ לַעֲלוֹת וְלֵישֵׁב עָלָיו, פָּשַׁט הָאֲרִי אֶת רַגְלוֹ הַיְּמָנִית וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל יְרֵכוֹ – וְהָיָה צוֹלֵעַ עַד יוֹם מוֹתוֹ; לְפִיכָךְ נִקְרָא פַּרְעֹה־נְכֹה. וּכְשֶׁהֶחֱרִיב נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּבָא לִכְבֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם, מָצָא הַכִּסֵּא שָׁם וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבָבֶל לֵישֵׁב שָׁם עָלָיו – פָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה וְהִכִּישׁוֹ אֲרִי וְנָפַל. וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּרְיָוֶשׁ וְהֶחֱרִיב אֶת בָּבֶל נָטַל אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ לְמָדַי וְלֹא יָשַׁב אָדָם עָלָיו, וּכְשֶׁמָּלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם. וּכְשֶׁבָּא אֲנִיפוֹנֵיס בֶּן אַנְטְיוֹכוֹס וְהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם, שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ בִּסְפִינָה, נִשְׁמְטָה רֶגֶל הַכִּסֵּא בְּשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב, וְהֵבִיא כָּל אֻמָּנִים וְחָרָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם לְתַקֵּן אֶת הָרֶגֶל שֶׁל הַכִּסֵּא וְלֹא יָכְלוּ לְתַקְּנוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (אב“ג, א; מדרש פנ”א, נוסח ב, א; תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 37־34).

מַעֲלָה – מדרגה.

חוֹזֵר גַּלְגַּל וגו' – מסתובב גלגל מכני.

מוּכָנִי – גלגל המכונה.

פּוֹקֵעַ – פוגע, לוחץ.

הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים – כל מערכת הכיסא היתה פורצת בתנועה.

שׁוֹקְקִים – משמיעים קולם (משלי כח, טו).

עוֹרְגִים – פועים (תהלים מב, ב).

לַחֲטֹף לִבָּם – להבהיל.

בִּשְׁבִילֵנוּ – בגללנו.

פַּרְעֹה נְכֹה – הנזכר כמי שלקח שלל מירושלים (מלכים ב כג, לה).

הִכִּישׁוֹ – הכה בו.

אֲנִיפוֹנֵיס – הוא כנראה אנטיוכוס אפיפנס, המלך שגזירותיו עוררו את מרד החשמונאים.

נִשְׁמְטָה – יצאה ממקומה.

חָרָשִׁים – אומני מתכת.

*

---

שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיט כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיַּיִן שָׁלַח וְזִמֵּן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב הַקְּרוֹבִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיבָם בְּהֵיכָל הַמֶּלֶךְ. אַחַר כָּךְ צִוָּה לִטֹּל נְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם, תֻּפִּים וְכִנּוֹרוֹת, שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בָּהֶם דָּוִד אָבִיו, וּלְנַגֵּן לְפָנָיו. עוֹד צִוָּה לְהָבִיא לְפָנָיו עוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְאֶת הַשֵּׁדִים וְאֶת הָרוּחוֹת וְאֶת הַלִּילִין לְרַקֵּד לְפָנָיו, כְּדֵי לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ לְכָל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו. וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ קוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם וְכֻלָּם מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ מֵאֲלֵיהֶם, לֹא כְּפוּתִים וְלֹא אֲסוּרִים וּבְאֵין אָדָם נוֹהֵג בָּהֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְבַּקֵּשׁ תַּרְנְגוֹל הַבַּר בֵּין הָעוֹפוֹת וְלֹא נִמְצָא. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאוֹ בְּכַעַס וּבִקֵּשׁ לְיַסְּרוֹ. עָנָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְאָמַר לוֹ: שְׁמַע, אֲדוֹנִי מֶלֶךְ הָאָרֶץ, וְיָבוֹאוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ. זֶה שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנָּתַתִּי עֵצָה בְּלִבִּי וְנִמְלַכְתִּי עִם נַפְשִׁי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, וְאָמַרְתִּי: אָשׁוּט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֶרְאֶה אִם יֵשׁ מְדִינָה אוֹ מֶמְשָׁלָה, שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת לַאדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הִסְתַּכַּלְתִּי וְרָאִיתִי מְדִינָה אַחַת, עִיר קִיטוֹר שְׁמָהּ, בְּאֶרֶץ מִזְרָח. עֲפָרָהּ יָקָר מִזָּהָב וְכַסְפָהּ בַּחוּצוֹת כְּזֶבֶל, וְאִילָנוֹת מִבְּרֵאשִׁית שָׁם נְטוּעִים. וּמִגַּן עֵדֶן הֵם שׁוֹתִים מַיִם. יֵשׁ שָׁם חֲיָלוֹת הַרְבֵּה וַעֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם. לַעֲמֹד בְּמִלְחָמָה אֵינָם יוֹדְעִים, לִדְרֹךְ בַּקֶּשֶׁת אֵינָם יְכוֹלִים. אַף רָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת מוֹשֶׁלֶת בְּכֻלָּם וּשְׁמָהּ מַלְכַּת שְׁבָא. וּבְכֵן אִם טוֹב הַדָּבָר לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי וְאֵלֵךְ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא, מַלְכֵיהֶם אֶאֱסֹר בְּזִקִּים וּמוֹשְׁלֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל וְאָבִיא אוֹתָם אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הַדָּבָר טוֹב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ נִקְרְאוּ, וְכָתְבוּ אִגֶּרֶת וְקָשְׁרוּ אוֹתָהּ בְּכַנְפֵי תַּרְנְגוֹל הַבַּר; קָם תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְעָלָה לִשְׁמֵי מָרוֹם וְנִצְנַף צְנֵפָה וְהָיָה נוֹצֵחַ וּפוֹרֵחַ בֵּין הָעוֹפוֹת, וְעָפוּ אַחֲרָיו וְהָלְכוּ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא.

זִמֵּן – הזמין.

לִטֹּל – לקחת.

לִילִין – רוחות הלילה.

כְּפוּתִים – קשורים בחבלים.

נוֹהֵג בָּהֶם – מוביל אותם.

נְמְלַכְתִּי – התייעצתי.

אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי – אתגבר ואתחזק, כמי שקושר חגורה למותניו טרם צאתו למבצע הדורש אומץ.

זִקִּים – אזיקים.

נִצְנַף צְנֵפָה – השמיע צהלה כצהלת הסוס.

נוֹצֵחַ – מתרומם.

*

לְעֵת הַבֹּקֶר יָצְאָה מַלְכַּת שְׁבָא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֶּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הֶחֱשִׁיכוּ הָעוֹפוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ. שָׁלְחָה הַמַּלְכָּה יָדָהּ בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם, וְהָיְתָה תְמֵהָה וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת. יָרַד אֵלֶיהָ תַּרְנְגוֹל הַבַּר, רָאֲתָה וְהִנֵּה אִגֶּרֶת קְשׁוּרָה בִּכְנָפָיו, הִתִּירַתָּה וְקָרְאָה אוֹתָהּ, וְכֵן הָיָה כָּתוּב בָּהּ: “מִמֶּנִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – שָׁלוֹם לָךְ, שְׁלוֹם לְשָׂרַיִךְ! הֲלֹא יָדַעְתְּ שֶׁהִמְלִיכַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעַל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַל שֵׁדִים וְעַל רוּחוֹת וְלִילִין, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, דָּרוֹם וְצָפוֹן בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי. עַתָּה אִם תֹּאבוּ וְתָבוֹאוּ וְתִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶעֱשֶׂה לָךְ כָּבוֹד גְּדוֹל מִכָּל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנַי; וְאִם לֹא תֹּאבוּ וְלֹא תָּבוֹאוּ וְלֹא תִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶשְׁלַח עֲלֵיכֶם מְלָכִים וְלִגְיוֹנוֹת וּפָרָשִׁים. וְאִם תֹּאמְרוּ: מִי הֵם הַמְּלָכִים וְהַלִּגְיוֹנוֹת וְהַפָּרָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הֵם הַמְּלָכִים, עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הֵם הַפָּרָשִׁים, וְהָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים וְהַלִּילִין הֵם הַלִּגְיוֹנוֹת, שֶׁיְחַנְּקוּ אֶתְכֶם עַל מִטּוֹתֵיכֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיכֶם, וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה יַהַרְגוּ אֶתְכֶם בַּשָּׂדֶה, וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם מֵעֲלֵיכֶם”.

וּכְשֶׁשָּׁמְעָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, שָׁלְחָה יָדָהּ שֵׁנִית בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לַזְּקֵנִים וְלַשָּׂרִים וְאָמְרָה לָהֶם: לֹא יְדַעְתֶּם, מָה שָׁלַח לִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? עָנוּ וְאָמְרוּ לָהּ: “אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֶת מַלְכוּתוֹ אֵין אָנוּ מְכַבְּדִים”. וְהִיא לֹא בָּטְחָה בָהֶם וְלֹא שָׁמְעָה לְדִבְרֵיהֶם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לְכָל סַפָּנֵי הַיָּם וְהִטְעִינָה אוֹתָם בְּרוֹשִׁים וּמַרְגָּלִיוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְשָׁלְחָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים נְעָרִים וּנְעָרוֹת, כֻּלָּם בְּנֵי שָׁנָה אַחַת, בְּנֵי חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּנֵי יוֹם אֶחָד וּבְנֵי שָׁעָה אַחַת. כֻּלָּם בְּנֵי קוֹמָה אַחַת וּבְנֵי קֶצֶב אֶחָד וְכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים לְבוּשֵׁי אַרְגָּמָן. וְכָתְבָה אִגֶּרֶת וְשָׁלְחָה בִּידֵיהֶם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: “מֵעִיר קִיטוֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים; וְעַתָּה שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים”.

מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֶׁבָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא, הוֹצִיא אֵלֶיהָ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, הַדּוֹמֶה לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שֶׁיּוֹצֵאת לְעֵת הַבֹּקֶר, וְדוֹמֶה לְכוֹכַב נֹגַהּ שֶׁמֵּאִיר וְעוֹמֵד בֵּין כּוֹכָבִים, וְדוֹמֶה לְשׁוֹשַׁנָּה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל פַּלְגֵי מַיִם. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יָרְדָה מִמֶּרְכַּבְתָּהּ. עָנָה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאָמַר לָהּ: “לָמָּה יָרַדְתְּ מִמֶּרְכַּבְתֵּךְ?” הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַתָּה?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲנִי, אֶלָּא אֶחָד מִן הַמְּשָׁרְתִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו”. וּמִיָּד הֶחֱזִירָה פָּנֶיהָ לַאֲחוֹרֶיהָ וּמָשְׁלָה מָשָׁל לְשָׂרֶיהָ: “אִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הָאֲרִי, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת רִבְצוֹ; וְאִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָעוֹמֵד לְפָנָיו”.

תֹּאבוּ – תרצו, תסכימו.

קֶצֶב – הופעה, מראה.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

כּוֹכַב נֹגַהּ – הוא כוכב ונוס.

רִבְצוֹ – המקום שהוא רובץ בו.

*

הֵבִיא אוֹתָהּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאָה אֵלָיו קָם וְהָלַךְ וְיָשַׁב בְּבַיִת שֶׁל זְכוּכִית. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּבֵית זְכוּכִית, בָּאָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּה וְאָמְרָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּמַיִם, חָשְׂפָה שׁוֹקֶיהָ לַעֲבֹר וְנִרְאָה לוֹ שֵׂעָר בְּרַגְלֶיהָ. הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לָהּ: “יָפְיֵךְ – יְפִי נָשִׁים וּשְׂעָרֵךְ – שְׂעַר גֶּבֶר, וְהַשֵּׂעָר נוֹי לְגֶבֶר וּגְנַאי לְאִשָּׁה”. עָנְתָה מַלְכַּת שְׁבָא וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶמְשֹׁל לְךָ שְׁלוֹשָׁה מְשָׁלִים, וְאִם תִּפְתֹּר אוֹתָם אֵדַע שֶׁאִישׁ חָכָם אַתָּה; וְאִם לֹא – אַתָּה כִּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “בְּאֵר עֵץ וּדְלִי בַּרְזֶל, דּוֹלֶה אֲבָנִים וּמַשְׁקֶה מַיִם – מָה הוּא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “עָפָר מִן הָאֲדָמָה יָצָא וּמַאֲכָלוֹ עָפָר מִן הָאָרֶץ, נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וּמַבִּיט לַבַּיִת – מָה הוּא?” – עָנָה וְאָמַר לָהּ: “נֵפְט”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “סַעַר הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְצוֹעֵק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ כְּאֶגְמוֹן, שֶׁבַח לְחוֹרִים וּגְנַאי לַעֲנִיִּים, שֶׁבַח לְמֵתִים וּגְנַאי לְחַיִּים, שִׂמְחָה לְצִפּוֹרִים וְאֵבֶל לְדָגִים – מָה הִיא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “פִּשְׁתָּן”. הֵבִיאָה לְפָנָיו זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, כֻּלָּם בְּמַרְאֶה אֶחָד וּבְקוֹמָה אַחַת וּבִכְסוּת אַחַת וְאָמְרָה לוֹ: “הַפְרֵשׁ לִי הַזְּכָרִים מִן הַנְּקֵבוֹת”. מִיָּד רָמַז לְסָרִיסָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ אֱגוֹזִים וּקְלָיוֹת וְהִתְחִיל מְחַלֵּק בִּפְנֵיהֶם. זְכָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים, הָיוּ נוֹטְלִים בְּבִגְדֵיהֶם; נְקֵבוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְבַּיְּשׁוֹת, נוֹטְלוֹת בְּסוּדְרֵיהֶן. אָמַר לָהּ: אֵלּוּ זְכָרִים וְאֵלּוּ נְקֵבוֹת. וְעוֹד דֻּגְמָה אַחֶרֶת עָשְׂתָה: וְהֵבִיאָה לְפָנָיו מְהוּלִים וַעֲרֵלִים. אָמְרָה: הַפְרֵשׁ לִי מְהוּלִים מִן הָעֲרֵלִים. מִיָּד רָמַז לְכוֹהֵן גָּדוֹל וּפָתַח אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית. מְהוּלִים שֶׁבָּהֶם כָּרְעוּ בַחֲצִי קוֹמָתָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלְּאוּ פְּנֵיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וַעֲרֵלִים שֶׁבָּהֶם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם. עָנָה וְאָמַר לָהּ: אֵלּוּ מְהוּלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים.

הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי – וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי; הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה” (מלכים א י, ז־ח). הֶעֱלָה אוֹתָהּ שְׁלֹמֹה בְּתוֹךְ הַהֵיכָל בְּבֵית הַמַּלְכוּת; נָתְנָה לַמֶּלֶךְ זָהָב וְכֶסֶף טוֹב, וְהַמֶּלֶךְ נָתַן לָהּ “אֶת כָּל חֶפְצָהּ” (דברי הימים ב ט, יב) (תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; מדמ"ש א, א).

בַּיִת שֶׁל זְכוּכִית – שרצפתו זכוכית ומתחתיה זורמים מים.

מְשָׁלִים – חידות.

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל – קנה דק ובו מכחול שבעזרתו מוציאים חומר קוסמטי לצביעת עיניים: גוף השפופרת הוא כבאר של עץ; יד המכחול המוציא מן “הבאר” את הכחול, כאילו הוא דלי היורד לבאר, עשויה מברזל; הכחול עצמו עשוי מעפר; והעין שנצבעת בכחול דומעת מים.

נֵפְט – היוצא מעפר האדמה ואף שורף אותה כשהוא בוער; הנפט הוא נוזלי ומביא אור (“מביט”, גורם לראייה) בתאורה בבתים.

פִּשְׁתָּן – צמח הפשתן משמיע קול רם כשרוח סערה נושבת בו;

הוא כופף ראשו כצמחי מים (“אגמון”); שבח לעשירים בבגדים מפוארים וגנאי לעניים בבגדי שק עלובים; ועושים ממנו תכריכים מפוארים למתים וגם חבלי תלייה לחיים; הציפורים שמחות לאכול את גרעיניו, והדגים אבלים על שהם ניצודים ברשתות העשויות ממנו.

הַפְרֵשׁ לִי – הַבדל.

קְלָיוֹת – גרגירי חיטה קלויים.

בִּגְדֵיהֶם – שולי בגדיהם (וכך חשפו את רגליהם).

סוּדְרֵיהֶן – המטפחות שעל ראשן.

דֻּגְמָה – מעשה פומבי.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

*

קכ אָמַר ר' יוֹסֵי: לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים הָיוּ נֶחֱלָקִים. הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו וַחֲכָמִים וְתַלְמִידִים וְכוֹהֲנִים וּלְוִיִּים הָיוּ לְבוּשִׁים תְּכֵלֶת, וְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם לְבוּשִׁים לְבָנִים, וְהַבָּאִים מִן הַכְּרַכִּים וּמִן הַכְּפָרִים וּמִשְּׁאַר מְקוֹמוֹת הָיוּ לְבוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהָיוּ בָּאִים מִמֶּרְחָק לְהָבִיא לַמֶּלֶךְ מִנְחָה, הָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי בְּגָדִים? אָמַר לָהֶם: כְּנֶגֶד אַרְבַּע תְּקוּפוֹת: מִתְּקוּפַת תִּשְׁרִי עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַיָּמִים הֵם כִּתְכֵלֶת, מִטֵּבֵת עַד נִיסָן הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְהָיוּ לְבוּשִׁים לְבָנִים, מִנִּיסָן עַד תַּמּוּז הַיָּם טוֹב לְפָרֵשׁ בּוֹ וְהָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק, מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרִי הַפֵּרוֹת יָפִים וַאֲדֻמִּים וְהָיוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים אֲדֻמִּים (כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 39).

הָיוּ נֶחֱלָקִים – תושבי מלכות שלמה והמבקרים בה.

תְּקוּפוֹת – רבעי שנה.

כְּרַכִּים – ערים.

לְפָרֵשׁ – לשוט בסירת מפרש.

יָרֹק – כמראה הים.

*

קכא “וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר” (דברי הימים ב ח, ד) – אָמַר רַב יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: נֶשֶׁר גָּדוֹל הָיָה לִשְׁלֹמֹה וְהָיָה רוֹכֵב עָלָיו וְהוֹלֵךְ לְתַדְמֹר בַּמִּדְבָּר וּבָא בּוֹ בְּיוֹם אֶחָד (קה"ר ב, כה).

תדמר – היא פלמירה, נווה מדבר המצוי צפונית־מזרחית לדמשק.

*

---

שְׁלֹמֹה – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכב “עָשִׂיתִי לִי… שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת” (קהלת ב, ח) – לָמָּה הֵן לוֹ לִשְׁלֹמֹה? נֶאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה” (מלכים א ו, ז) – אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים: הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שָׁמִיר שֶׁהֵבִיא משֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וְכָבְשֵׁם זֶה בָּזֶה – אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יוֹדְעִים וִיגַלּוּ לְךָ. הֵבִיא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וּכְבָשָׁם זֶה בָּזֶה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֶפְשָׁר שֶׁאַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַר פְּלוֹנִי הוּא, וְשָׁם חָפַר לוֹ בּוֹר וּמִלְּאוֹ מַיִם וְכִסָּהוּ בְאֶבֶן וַחֲתָמוֹ בְחוֹתָמוֹ. בְּכָל יוֹם הוּא עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, יוֹרֵד לָאָרֶץ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ וּבוֹדֵק אֶת חוֹתָמוֹ, מְגַלֶּה אֶת הַבּוֹר וְשׁוֹתֶה, חוֹזֵר וּמְכַסֵּהוּ וְחוֹתְמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.

שָׁלַח אֶצְלוֹ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְנָתַן לוֹ שַׁלְשֶׁלֶת וְטַבַּעַת שֶׁשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עֲלֵיהֶן, וְגִבְבֵי צֶמֶר וְנוֹדוֹת יַיִן. הָלַךְ בְּנָיָהוּ וְחָפַר בּוֹר לְמַטָּה מִבּוֹרוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי וְשָׁפָה לְתוֹכוֹ אֶת כָּל הַמַּיִם וְסָתַם בְּגִבְבֵי צֶמֶר. אַחַר כָּךְ חָפַר בּוֹר לְמַעְלָה וְעַרָה דֶּרֶךְ שָׁם לְבוֹר אַשְׁמְדַי אֶת יֵינוֹ, סָתַם אֶת הַבּוֹרוֹּת בֶּעָפָר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

כְּשֶׁבָּא אַשְׁמְדַי בָּדַק חוֹתָמוֹ, גִּלָּה אֶת הַבּוֹר וְנִמְצָא יַיִן. אָמַר: “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם” (משלי כ, א) – וְלֹא שָׁתָה. כְּשֶׁצָּמֵא לֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ, עָמַד וְשָׁתָה כָּל הַיַּיִן וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן. יָרַד בְּנָיָהוּ וְהֵטִיל בּוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת וַאֲסָרוֹ.

לָמָּה וגו' – למה נזקק שלמה לשידה ולשידות?

הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? – איך אבנה את בית המקדש אם אסור להשתמש בכלי סיתות העשויים ברזל? (ראו לעיל, קטע קיא.)

שָׁמִיר – תולעת זעירה המבקעת אבנים (ראו שם).

כְָּבְשֵׁם – לחץ אותם בכוח.

יְשִׁיבֶָה שֶׁל מַעְלָה – בית המדרש של מלאכי השרת.

מְגַלֶּה – חושף.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

גִבְבֵי צֶמֶר – פקעות של צמר.

שָׁפָה – הריק, הוציא.

וְעֵרָה – יצק, שפך.

הֵטִיל – השליך.

*

כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַשְׁמְדַי, הִתְחִיל מִתְגַּעֵשׁ. אָמַר לוֹ בְּנָיָהוּ: שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! וּתְפָסוֹ וְהָלַךְ עִמּוֹ. הִגִּיעוּ לְדֶקֶל, נִתְחַכֵּךְ בּוֹ אַשְׁמְדַי וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְבַיִת – וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לִצְרִיף שֶׁל אַלְמָנָה אַחַת. יָצְאָה הָאַלְמָנָה וְנִתְחַנְּנָה לוֹ – הִטָּה קוֹמָתוֹ מִצְּרִיפָה וְנִשְׁבְּרָה לוֹ עֶצֶם. אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם” (משלי כה, טו). רָאָה סוֹמֵא תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה שִׁכּוֹר תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה חֻפָּה שֶׁשִּׂמְחָתָהּ מְרֻבָּה – בָּכָה. שָׁמַע אָדָם אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים” – שָׂחַק. רָאָה מְכַשֵּׁף אֶחָד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים – שָׂחַק.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא הִכְנִיסוּהוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה עַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה וְהִנִּיחָה עַל חֲבֶרְתָּהּ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: הַשְׁקוּהוּ שׁוּב. לְמָחָר אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת אֲכִילָה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: מִנְעוּ מַאֲכָל מִמֶּנּוּ.

לְסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים נִכְנַס וְעָמַד לְפָנָיו. נָטַל קָנֶה וּמָדַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְזָרַק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתָּמוּת, הֲרֵי לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע, וְעַכְשָׁו כָּבַשְׁתָּ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שָׂבַעְתָּ עַד שֶׁכָּבַשְׁתָּ אַף אוֹתִי. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כְּלוּם, אֶלָּא רְצוֹנִי לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלַשָּׁמִיר אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: לֹא בְּיָדִי נִמְסַר הַשָּׁמִיר אֶלָּא בִּידֵי שַׂר שֶׁל יָם, וְזֶה אֵינוֹ נוֹתְנוֹ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹל הַבַּר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. וּמָה הוּא עוֹשֶׂה בּוֹ? הוּא מְבִיאוֹ לִסְלָעִים שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב וּמַנִּיחוֹ עַל שֵׁן הַסֶּלַע – וְהוּא מִתְבַּקֵּעַ. אַחַר כָּךְ הוּא נוֹטֵל וּמֵבִיא זֶרַע שֶׁל אִילָנוֹת וְזוֹרֵק לְשָׁם – וְנַעֲשֶׂה יִשּׁוּב (וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית “נַגַּר טוּרָא”).

בָּדְקוּ וּמָצְאוּ קֵן שֶׁל תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁיֵּשׁ אֶפְרוֹחִים בְּתוֹכוֹ. עָמְדוּ וְחִפּוּהוּ בִּזְכוּכִית לְבָנָה. כְּשֶׁבָּא תַּרְנְגוֹל הַבַּר – בִּקֵּשׁ לִכָּנֵס וְלֹא יָכֹל, הָלַךְ וְהֵבִיא שָׁמִיר וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַזְּכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּבָּקַע. זָרְקוּ בוֹ צְרוֹר שֶׁל עָפָר – הִפִּיל אֶת הַשָּׁמִיר וּבָאוּ וּנְטָלוּהוּ. רָאָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – הָלַךְ וְחִנֵּק עַצְמוֹ.

אָמַר בְּנָיָהוּ לאַשְׁמְדַי: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ סוֹמֵא תוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ? אָמַר לוֹ: הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

– וּמִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר תּוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ?

– הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָשִׂיתִי לוֹ נַחַת רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתָהּ חֻפָּה, הָיִיתָ בּוֹכֶה?

– מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶחָתָן עוֹמֵד לְמִיתָה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים לַחֻפָּה וּתְהֵא הַכַּלָּה שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָטָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתוֹ הָאִישׁ אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים”, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– הוּא עַצְמוֹ שִׁבְעָה יָמִים לֹא יוֹצִיא – וּנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ!

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ מְכַשֵּׁף עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– יוֹשֵׁב הָיָה עַל גַּבֵּי אוֹצַר הַמֶּלֶךְ – יְכַשֵּׁף וְיֵדַע מָה שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו!

מִתְגַּעֵשׁ – מתפרע.

שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ – שמו המפורש של הקב"ה (“רבן” משמעו: אדונך) שהיה חקוק על השרשרת.

הִטָּה קוֹמָתוֹ – סובב לפתע את גופו.

סוֹמֵא – עיוור.

הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ – החזירו לדרך הנכונה.

חֻפָּה – שמחת חתן וכלה.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה – היין הרב ששתה התגבר עליו.

נָטַל קָנֶה וגו' – לקח גבעול של צמח הקנה באורך של כשני מטרים, גודלו של קבר ממוצע.

שַׂר שֶׁל יָם – מלאך הממונה על המים.

נֶאֱמָן לוֹ וגו' – מאמין בשבועתו (שיחזיר לו את השמיר).

יִשּׁוּב – מקום שגרים בו בני אדם.

נַגַּר טוּרָא – חותך הרים.

עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – קיים את שבועתו (להחזיר את השמיר).

יֹאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו – יזכה למעט שכר בעולם הזה.

שׁוֹמֶרֶת יָבָם וגו' – ממתינה שלוש־עשרה שנה לאחיו התינוק של בעלה המת, עד שיגדל ויחליט אם הוא רוצה לייבם אותה אם לאו.

לֹא יוֹצִיא – לא יחיה.

*

עִכְּבוֹ שְׁלֹמֹה אֶצְלוֹ עַד שֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. פַּעַם אַחַת עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם לְבַדָּם. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה לְאַשְׁמְדַי: בַּמֶּה כּוֹחֲכֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ? אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: טֹל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבִּי וְתֵן לִי טַבַּעְתְּךָ וְאַרְאֲךָ בַּמֶּה כּוֹחִי גָדוֹל. נָטַל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבָּיו וְנָתַן לוֹ הַטַּבָּעַת. עָמַד אַשְׁמְדַי עַל שְׁלֹמֹה וּבְלָעוֹ, וְנָתַן כְּנָפוֹ אַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ אַחַת בָּרָקִיעַ וּזְרָקוֹ וֶהֱטִילוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ!” (קבלת א, ג), “וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי!” (שם ב, י) – אֵין לִי אֶלָּא מַקְּלִי. מִתְּחִלָּה “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל” (שם א, יב) – וְעַכְשָׁו אֵינִי מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מַקְלִי.

הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמַר: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם” (שם). וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּטֶּה?! וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “זֶה חֶלְקֵי מִכָּל עֲמָלִי”. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין, אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְאֵין שׁוֹטֶה תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ בְּדָבָר אֶחָד – זֶה מָה טִיבוֹ? אָמְרוּ לִבְנָיָהוּ: מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לַמֶּלֶךְ? אָמַר לָהֶם: לֹא! שָׁלְחוּ לָהֶן לַמְּלָכוֹת: הַמֶּלֶךְ מַהוּ, – בָּא אֶצְלְכֶן? שָׁלְחוּ הַמְּלָכוֹת: הֵן, בָּא. – חָזְרוּ וְשָׁלְחוּ לָהֶן: בִּדְקוּ בְּרַגְלָיו! שָׁלְחוּ הֵן: בְּמוֹקָיו הוּא בָּא. – הָבִיאוּ אֶת שְׁלֹמֹה וְנָתְנוּ לוֹ טַבַּעַת וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶן שֵׁם, כְּשֶׁנִּכְנַס, רָאָהוּ אַשְׁמְדַי וּפָרַח לוֹ (גטין סח ע“א־ע”ב; תנחומא בובר אחרי, ב).

פַּרְסָא – כארבעה ק"מ.

אָמַר שְׁלֹמֹה – בספר קהלת (המיוחס לו).

מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים – מקבץ נדבות.

קָנֶה – מקל.

תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ וגו' – מתעקש על עניין אחד בלבד.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

מוֹקָיו – גרביים שלרגליו (כדי להסתיר את צורתן שהן כצורת רגלי השד).

שֵׁם – השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

*

קכג בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתוֹ וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם רְצוֹנְךָ – הַשְׁגַח עָלַי הַיּוֹם. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ וְהֶעֱלָהוּ לַעֲלִיָּה וְזָבַח לוֹ שׁוֹר וְהֵבִיא לְפָנָיו הַרְבֵּה מַטְעַמִּים. הִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ וְאָמַר לוֹ: זָכוּר אַתָּה, שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ – הִתְחִיל שְׁלֹמֹה גּוֹעֶה וּבוֹכֶה. הָיָה בּוֹכֶה כָּל אוֹתָהּ סְעוּדָה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם בִּבְכִיָּה.

לְמָחָר פָּגַע בּוֹ אָדָם אַחֵר. הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רְצוֹנְךָ שֶׁתַּשְׁגִּיחַ עָלַי הַיּוֹם? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרְךָ? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! אִישׁ עָנִי אֲנִי, אֶלָּא אִם תַּשְׁגִּיחַ עָלַי – מְעַט יְרָקוֹת יֵשׁ לִי, אֲנִי מַנִּיחַ לְפָנֶיךָ. אִם רְצוֹנְךָ – בּוֹא עִמִּי לְבֵיתִי. בָּא עִמּוֹ לְבֵיתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – רָחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהֵבִיא לְפָנָיו מְעַט יָרָק. הִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ לְנַחֲמוֹ וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִיךָ, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ; אֶלָּא כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמְרַצֶּה; אֲבָל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירְךָ לְמַלְכוּתְךָ.

וּכְשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, הִתְנַבֵּא עַל זֶה בְּחָכְמָתוֹ: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק” (משלי טו, יז) – שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי, “מִשּׁוֹר אָבוּס” (שם) – שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר אֶלָּא לְהַזְכִּירֵנִי צַעֲרִי (ילק"ש למשלי, תתקנג).

בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה וגו' – ראו בקטע הקודם.

פָּגַע – פגש.

הַשְׁגַּח עָלַי – שים לבך עלי וכבד אותי בנוכחותך.

לַעֲלִיָּה – שֶבַּבית.

זָכוּר אַתָּה – האם אתה זוכר.

גּוֹעֶה – מתייפח.

עָמַד מִשָּׁם – יצא (מן הבית).

מוֹכִיחַ וגו' – מעניש ואחר כך מתפייס.

אָבוּס – מפוטם.

*

קכד “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ” (מלכים א יא, ד) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: נוֹחַ לוֹ לִשְׁלֹמֹה אִלּוּ הָיָה גוֹרֵף בִּיבִין וְאַל יִכָּתֵב עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תנחומא וארא, ה; שמו"ר ו, א).

נוֹחַ – מוטב, עדיף.

גוֹרֵף בִּיבִין – מנקה תעלות ביוב.

הַמִּקְרָא – הפסוק.

---

יָרָבְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל) יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ (שבת נו ע"ב).

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

אִלְמָלֵא לֹא וגו' – לולא הקשיב דויד לדבריו של ציבא.

עֲבוֹדָה זָרָה – הם העגלים שבנה ירבעם.

*

קכו “וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ” (מלכים א יב, א) – תְּנָא מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי: מָקוֹם מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת: בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָהּ, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מְלוּכַת בֵּית דָּוִד (סנהדרין קב ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת – מועד לאסונות שונים.

*

קכז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “יָרָבְעָם” – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָּעָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בְּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א יא, כז). אָמַר לוֹ: דָּוִד אָבִיךְ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל, וְאַתָּה גָדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה?!

אָמַר רַב נַחֲמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְיָרָבְעָם טְרָדַתּוּ מִן הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּיְרוּשָׁלַיִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי” (מלכים א יב, כו־כז) – אָמַר: מְקֻבָּלְנִי שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבַד. כֵּיוָן שֶׁיִּרְאוּ אֶת רְחַבְעָם יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, יֹאמְרוּ: הֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַהֲרֵי הָעָבֶד, וְאִם אֵשֵׁב – מוֹרֵד בְּמַלְכוּת אֶהְיֶה וְיַהַרְגוּנִי וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו. מִיָּד “וַיִּוָּעֵץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשֹ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם” (שם שם, כח) – מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אָמַר לָהֶם: חוֹתְמִים אַתֶּם עַל כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי לְהֵעָשׂוֹת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – כָּל מָה שֶׁאֹמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – אֲפִלּוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ צַדִּיק: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם כְּיָרָבְעָם יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְנַסּוֹתְכֶם הוּא רוֹצֶה, אִם תְּקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו. וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (סנהדרין קא ע"ב).

מְרִיבֶָה בָּעָם – על ידי פיצול ממלכת שלמה (והוא מדרש על השם “ירבעם”).

בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם וגו' – על ידי העגלים שבנה לעבודה זרה.

הוֹכִיחַ – נזף על התנהגות לא ראויה.

בְּרַבִּים – בפומבי.

לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא – לגבות מס (כדי לממן את הוצאותיה של בת פרעה, אשת שלמה) מן הנכנסים בשערי העיר המעטים שנותרו פתוחים.

גַּסּוּת הָרוּחַ – גאווה יתרה.

טְרָדַתּוּ – הוציאה אותו.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת שקיבלתי מדורות קודמים.

עֲזָרָה – שבבית המקדש.

מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? – כיצד התנהלה ההתייעצות?

אֵצֶל צַדִּיק – ליד צדיק.

לְנַסּוֹתְכֶם – להעמיד אתכם במבחן (של נאמנות).

אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי – נביא בן התקופה (מלכים א יא, כט).

*

קכח אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צָרִיף אֶחָד – וְזֶהוּ אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן (שבת נו ע"ב).

צְרִיף – סוכה קטנה (תחילת בניינה של מלכות אשר לאחר שנים תשעבד את עם ישראל).

אִיטַלְיָא של יָוָן – אזור העיר רומא.

*

קכט אָמַר רַ' אוֹשְׁעְיָא: עַד יָרָבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד. מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִשְּׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה עֲגָלִים (סנהדרין קב ע"א).

יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד – נטיית העם לחטוא נבעה מעגל הזהב שעשו במדבר.

שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה – עם הוספת שני עגלי הזהב שהקים ירבעם.

*

קל “אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה” (מלכים א יג, לג) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַב אַבָּא: אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדּוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? – בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. – אִם כָּךְ, אֵינִי רוֹצֶה (סנהדרין קב ע"א).

מַהוּ “אַחַר”? – מה היה האירוע שלאחריו המשיך ירבעם בדרכו?

חֲזֹר בְּךָ – שוב מדרכך הרעה.

בֶּן יִשַׁי – דויד המלך.

מִי בָּרֹאשׁ? – מי יצעד ‏בראש?

---

עָמְרִי וְאַחְאָב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הֵעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן” (מלכים א טז, כד) (סנהדרין קב ע"ב).

זָכָה עָמְרִי – למרות היותו מלך חוטא.

*

קלב תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, מַה נִשְׁתַּנָּה עָמְרִי שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ לְפָנָיו לֹא הוֹשִׁיבוּ מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, עַד שֶׁבָּא עָמְרִי וְיָשְׁבוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים עַל כִּסְּאוֹ? אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, עַל שֶׁהוֹתִיר עִיר גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ הָיְתָה בְּדַעְתּוֹ, אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם לְמַלְכֵי יְהוּדָה כָּךְ שׁוֹמְרוֹן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (סא"ר, י).

תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ושמו אליהו נאמר.

שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ וגו' – כל המלכים שעמדו לפניו בממלכת ישראל לא זכו שנכדיהם יעלו על כס המלכות.

שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים – אחאב ובני אחאב: אחזיהו ויהורם.

לֹא שָׁמַעְנוּ – לא למדנו.

הוֹתִיר – הוסיף (וראו בקטע הקודם).

*

קלג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּם עוֹבְדַי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, שֶׁכֵּן אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל: “אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי” (מלכים א יח, כב) – וְכָל הָעָם יוֹדְעִין וְאֵין מוֹדִיעִין לַמֶּלֶךְ (ילק"ש למלכים, ריג; תנחומא חוקת, ד).

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

נוֹצְחִין – מנצחים.

כָּל הָעָם יוֹדְעִין – שבנוסף לאליהו היו עוד מאה נביאי ה' אשר הוסתרו במערה מפני אחאב ואיזבל אשתו (מלכים א יח, ג־יד).

*

קלד “גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי” (הושע יב, יב) – אֵין לְךָ כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ (סנהדרין קב ע"ב).

“כְּגַלִּים” – כמו ערימות אבנים המצויות בכל מקום ומקום.

*

קלה אַחְאָב הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וְעוֹמֵד לִפְנֵי חִיאֵל הַמְמֻנֶּה עַל אוֹצְרוֹתָיו, אָמַר לוֹ: כַּמָּה אֲנִי יָפֶה הַיּוֹם? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: כֵּן וְכֵן – וְאַחְאָב מַפְרִישׁ דָּמָיו לַעֲבוֹדָה זָרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (מלכים א כא, כ). "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (שם שם, כה) – רַ' לֵוִי הָיָה דוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לִגְנַאי. בָּא אַחְאָב אֶצְלוֹ בַּלַּיְלָה, אָמַר לוֹ: מָה חָטָאתִי לְךָ וּמָה פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ? יֵשׁ לְךָ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק וְאֵין לְךָ סוֹפוֹ – “אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם). הָיָה רַ' לֵוִי דוֹרְשׁוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לְשֶׁבַח: “רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (ירושלמי סנהדרין י, ב).

חִיאֵל – דמות הנזכרת במלכים א טז, לד.

כַּמָה אֲנִי יָפֶה? – מה ערך מלבושי?

כֵּן וְכֵן – סכום כזה או כזה.

מַפְרִישׁ דָּמָיו – תורם את שווי המלבושים.

“הִתְמַכֶּרְךָ” – והמילה נדרשת מלשון מכירה.

מִקְרָא – פסוק.

בַּלַּיְלָה – בחלום.

*

קלו אָמַר רַב נַחֲמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב… וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה” (מלכים א כב, כ). הִקְשָׁה רַב יוֹסֵף: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ “רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם כא, כה), וְשָׁנִינוּ: בְּכָל יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְאַתָּה אוֹמֵר שָׁקוּל הָיָה?! אֶלָּא אַחְאָב וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה (סנהדרין קב ע"ב).

שָׁקוּל הָיָה – שקולים היו מעשיו הרעים כנגד מעשיו הטובים.

“יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב” – לצאת לקרב ולמות בו.

זֶה בְּכֹה וגו' – והדעות בנושא זה בבית דין של מעלה היו חלוקות, לכאן ולכאן.

וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ – נדבן.

מִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה וגו' – כיוון שהביא תלמידי חכמים ליהנות מרכושו, נתכפרו לו מחצית מעבירותיו.

*

קלז אַחְאָב – אָח לַשָּׁמַיִם וְאָב לַעֲבוֹדָה זָרָה (סנהדרין קב ע"ב).

אַחְאָב – ונדרש שמו כמי שהתנודד בין שני עולמות דתיים (וראו בקטע הקודם).

*

קלח נָבוֹת הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה וְהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם וְכָל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא עָלָה וְהֵעִידוּ עָלָיו בְּנֵי בְּלִיַּעַל – וְאָבַד מִן הָעוֹלָם (ילק“ש למלכים, רכ”א; פס"ר כה, ב).

נָבוֹת – היזרעאלי, שאחאב חשק בכרמו והביא למותו בעלילת שווא שהעידו נגדו בני בלייעל (מלכים א פרק כא).

לֹא עָלָה – ועל כן נענש.

*

קלט “וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” (מלכים א כב, כא) – מַהוּ רוּחַ? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (סנהדרין קב ע"ב).

“אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” – לצאת למלחמה ולהיהרג בה.

נָבוֹת – ראו בקטע הקודם.

*

---

אֵלִיָּהוּ וְעוֹבְדֵי הַבַּעַל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמ “וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים” (מלכים א יח, כג) – אָמַר לָהֶם אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם שְׁנֵי פָּרִים תְּאוֹמִים מֵאֵם אַחַת, הַגְּדֵלִים עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהָטִילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָלוֹת. אֶחָד לַשֵּׁם וְאֶחָד לַבַּעַל. בָּחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד. פָּרוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ מִיָּד נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ אַחֲרָיו, וְאוֹתוֹ הַפָּר שֶׁעָלָה לְשֵׁם הַבַּעַל – נִתְקַבְּצוּ כָּל נְבִיאֵי הַבַּעַל וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה לְהָזִיז אֶת רַגְלָיו מִן הָאָרֶץ וְלֹא יָכְלוּ. עַד שֶׁפָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ עִמָּהֶם. הֵשִׁיב הַפָּר וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ לִפְנֵי כָּל הָעָם: אֲנִי וַחֲבֵרִי יָצָאנוּ מִבֶּטֶן אַחַת, מִפַּר אֶחָד, וְגָדַלְנוּ בְּמִרְעֶה אֶחָד, עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהוּא עָלָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו, וַאֲנִי עָלִיתִי בְּחֵלֶק הַבַּעַל לְהַכְעִיס אֶת בּוֹרְאִי! אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: פַּר, פַּר, אַל תִּירָא, לֵךְ עִמָּהֶם וְאַל יִמְצְאוּ עֲלִילָה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עַל יַד זֶה שֶׁעִמִּי, כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ עַל יָדְךָ. אָמַר לוֹ: וְכָךְ אַתָּה מְיַעֲצֵנִי? שְׁבוּעָה, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּמְסְרֵנִי אַתָּה בְּיָדָם! מִיָּד – “וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם” (שם שם, כו). מִי נָתַן לָהֶם? – אֵלִיָּהוּ (תנחומא מסעי, ח; במ“ר כג, ט; ילק”ש למלכים, ריד).

אֵבוּס – כלי להזנת בעלי חיים.

הָטִילוּ עֲלֵיהֶם וגו' – בגורל יוחלט שפר אחד יהיה קורבן לבעל והאחר לקב"ה.

מָקוֹם – הקב"ה.

מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו – בזכותו יתקדש שם הקב"ה בעולם.

עֲלִילָה – תירוץ (לכישלון).

*

קמא “וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה” (מלכים א יח, כו) – שֶׁעֲשָׂאוֹ חִיאֵל נָבוּב וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִיָּד חֲתֵה הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּיָדְךָ וְהַדְלֵק מִתַּחְתָּיו. מִיָּד זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָחָשׁ וּנְשָׁכוֹ וּמֵת (ילק"ש למלכים, ריד).

חִיאֵל – ראו קטע קלה.

נָבוּב – חלול.

חֲתֵה וגו' – הבער אש ממחתה שבידך (כדי שייראה כאילו ירדה אש מן השמים על מזבח הבעל).

זִמֵּן – גרם שיבוא.

---

יוֹנָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמב "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' " (יונה א, ג) – לָמָּה בָּרַח יוֹנָה? שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי” (מלכים ב יד, כה); פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֹב חֲסָדָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתוֹ “נְבִיא שָׁקֶר”. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמָר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַגּוֹי קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְלֹא דַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתִי “נְבִיא שֶׁקֶר”, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם, – הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לִי.

יָרַד יוֹנָה לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד בָּהּ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה עַל אֳנִיָּה שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים וְהֶחֱזִירָה לְיָפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹנָה שָׂמַח בְּלִבּוֹ וְאָמַר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי יְשָׁרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְאַנְשֵׁי הָאֳנִיָּה: אֵרֵד עִמָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְאִיֵּי הַיָּם תַּרְשִׁישָׁה. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם תַּרְשִׁישָׁה.

פֵּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בַּיָּם וְעָמְדָה עֲלֵיהֶם רוּחַ סְעָרָה מִיְּמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם; וְכָל הָאֳנִיּוֹת שֶׁבַּיָּם עוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה בְּצָרָה גְדוֹלָה.

“וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו” (יונה א, ה) – רַ' חֲנַנְיָה אוֹמֵר: מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלוֹהָיו בְּיָדוֹ, וְאָמְרוּ: נִקְרָא אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִצָּרָה זוֹ – הוּא הָאֱלֹהִים. וַיִּקְרְאוּ אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו וְלֹא הוֹעִילוּ.

“וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה” (שם) – וּבְצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וְיָשַׁן לוֹ. בָּא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לוֹ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִים בֵּין מָוֶת לְחַיִּים, וְאַתָּה נִרְדָּם וְיָשֵׁן! מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה? אָמַר לוֹ: “עִבְרִי אָנֹכִי” (יונה א, ט). – אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא – “קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ” (שם שם, ו) וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר יוֹנָה: לֹא אֲכַחֵד מִכֶּם, כִּי בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם – “שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם!” (שם שם, יב), וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְהִפִּילוֹ אֶל הַיָּם.

“וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה” (שם שם, ז) – נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם – וְלֹא הוֹעִילוּ; רָצוּ לַחְתֹּר לַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכְלוּ. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ: אֱלוֹהֵי עוֹלָם ה'! “וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא… אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה” (שם שם, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה טִיבוֹ וּמָה מַעֲשָׂיו, אֶלָּא הוּא אוֹמֵר בְּפִיו “בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם”. מִיָּד נְטָלוּהוּ וֶהֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, הֱטִילוּהוּ עַד צַוָּארוֹ – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁהֱטִילוּהוּ כֻּלּוֹ – וּמִיָּד עָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

וְעָמְדוּ דְּבָרָיו – התקיימה נבואתו.

נִחַם עַל הָרָעָה – שינה את דעתו לטובה.

דָּן יוֹנָה וגו' – הירהר בלבו ופסק.

שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה – להודיע על חורבנה הצפוי.

קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה – נוטים לעשות תשובה.

שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל – על שאינם קרובי תשובה.

פֵּרְשׁוּ – הפליגו.

שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת – כמספר אומות העולם.

אֲכַחֵד – אסתיר, אעלים.

לֹא קִבְּלוּ – לא הסכימו.

הֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – שיקעו אותו (במים) עד ברכיו.

עָמַד… מִזַּעְפּוֹ – נרגע.

*

“וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה” (יונה ב, א) – רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: מְמֻנֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּג לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. נִכְנַס יוֹנָה בְּפִיו כָּאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְבַיִת גָּדוֹל, וְעָמַד. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל הַדָּג כִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְגָּלִית הָיְתָה תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג וּמְאִירָה לְיוֹנָה כְּשֶׁמֶשׁ זֶה שֶׁהוּא מֵאִיר לוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וּמַרְאֶה לוֹ כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת.

אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא יוֹמִי לִכָּנֵס בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן? אָמַר לוֹ יוֹנָה: הוֹלִיכֵנִי אֶצְלוֹ, וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. מִיָּד הוֹלִיכוֹ אֶצְלוֹ. – אָמַר יוֹנָה לְלִוְיָתָן: לִוְיָתָן, תֵּדַע שֶׁבִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לִרְאוֹת מְקוֹם מְדוֹרְךָ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן חֶבֶל בִּלְשׁוֹנְךָ וּלְהַעֲלוֹתְךָ וְלִזְבֹּחַ אוֹתְךָ לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. מִיָּד בָּרַח לִוְיָתָן מִפְּנֵי יוֹנָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים.

אָמַר לוֹ יוֹנָה לַדָּג: הֲרֵי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת. הֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁמֵּימֵי אוֹקְיָנוֹס יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ; וְהֶרְאָהוּ מְקוֹם מִשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו; וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ וּמְכוֹנֶיהָ; וְהֶרְאָהוּ גֵיהִנּוֹם וּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת; וְהֶרְאָהוּ הֵיכַל ה‘; וְהֶרְאָהוּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, קְבוּעָה בִּתְהוֹם תַּחַת הֵיכַל ה’ וּבְנֵי קֹרַח עוֹמְדִים עָלֶיהָ וּמִתְפַּלְּלִים. אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: הֲרֵי אַתָּה נֶגֶד הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. אָמַר יוֹנָה לַדָּג: עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַדָּג וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ “מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו), הֲרֵי יָרַדְתִּי – הַעֲלֵנִי! נִקְרֵאתָ “מֵמִית וּמְחַיֶּה” (שם), הֲרֵי נַפְשִׁי הִגִּיעָה לָמוּת – הַחֲיֵנִי! וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו דָּבָר זֶה: “אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה” (יונה ב, י) – אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וְלִזְבֹּחַ אוֹתוֹ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. – מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדָּג וּפָלַט אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה (פדר"א י; מדרש יונה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 219־218).

מְמֻנֶּה – מיועד.

בָּא יוֹמִי – הגיע תורי.

מְדוֹרְךָ – משכנך.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה – היא סעודת הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, שיאכלו בה גם מבשרו של הלווייתן.

מִשְׁבְּרֵי הַיָּם – המקום שממנו יוצאים הגלים.

מְכוֹנֶיהָ – יסודותיה.

אֶבֶן שְׁתִיָּה – האבן שממנה, לפי האגדה, החל העולם להיברא, והיא מצויה תחת בית המקדש שבירושלים.

בְּנֵי קֹרַח – שלא נספו בשעה שירדו עם אביהם לבטן האדמה (במדבר כו, י).

יוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – יום הגאולה העתידית.

---

גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמג בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְפֶקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל “בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (מלכים ב טו, כט) – נָטַל אֶת עֶגְלֵי הַזָּהָב וּשְׁבָרָם וְהָלַךְ לוֹ. בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז “וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (דברי הימים א ה, כו) – וְלָקַח אֶת הָעֵגֶל שֶׁבְּבֵית אֵל וְהָלַךְ לוֹ. מִשֶּׁרָאָה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֶגְלֵי הַזָּהָב עָמַד וְהֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל. שֶׁבְּכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר “וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם” (מלכים א טו, לג), אֲבָל בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה נֶאֱמַר “וַיַּעַשֹ הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו” (מלכים ב יז, ב). “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ג) – וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם לְגָלוּת? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ תּוֹלִים קַלְקָלָה בְּמַלְכֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” (הושע ה, ג) (סדר עולם רבה, כב).

עֶגְלֵי הַזָּהָב – שהעמיד ירבעם בן נבט בדן.

הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה – אחרון מלכי ישראל.

הֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת – ביטל את עמדות השמירה, תחנות ביקורת בדרכים.

יַעֲלוּ לְרֶגֶל – למקדש שבירושלים.

“בְּדְרֶךְ יָרָבְעָם” – שעבד את העגלים.

“עָלָיו עָלָה” – על הושע בן אלה.

וּמִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נחתם גזר דינו של העם לצאת לגלות עד ימי הושע בן אלה?

תּוֹלִים קַלְקָלָה וגו' – עד ימי הושע בן אלה האשמה של העם בחטא היתה תלויה במעשי מלכיהם, אך בימיו הועברה גם אל העם כולו.

*

קמד מָה נִשְׁתַּנָּה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּיָמָיו? אֶלָּא עַד עַכְשָׁו הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה קְשׁוּרָה בְּיָחִיד וְהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹת אֶת הַצִּבּוּר בַּעֲווֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁבָּא הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָּה וּבִטֵּל אֶת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת כֻּלָּם וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיַּעֲלֶה לִירוּשָׁלַיִם יַעֲלֶה, וְלֹא אָמַר: הַכֹּל יַעֲלֶה לִירוּשָׁלָיִם – “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר” (מלכים ב יז, ג) – מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַט קוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים.

מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (סא"ז, ט).

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – במה שונה המלך הושע בן אלה מכל המלכים שקדמו לו, שדווקא בימיו גלו ישראל?

עַד עַכְשָו – עד זמנו.

יָחִיד – המלך (וראו בקטע הקודם).

מִשְׁמָרוֹת – עמדות שמירה, ראו בקטע הקודם (“פרוסדאות”).

שָׁמַט קוֹלָר וגו' – הסיר את האחריות מעצמו והעבירה לעם כולו.

וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ – אינו מביאהּ לכלל השלמה וסיום.

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ – מכניס עצמו לסכנת מוות.

*

קמה “כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן” (עמוס ג, יב) – אֵלּוּ הֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּסְמְכוּ עַל חִזְקִיָּהוּ וּפָלְטוּ עִמּוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּשׁוֹמְרוֹן אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה שֶׁבָּהֶם (סדר עולם רבה, כב).

אֵלּוּ הֵם וגו' – אותם אנשים ממלכות הצפון שמצאו מפלט אצל חזקיהו (מלך יהודה) מתוך ביטחונם בו).

אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה – שמינית.

*

קמו לְהֵיכָן הֶגְלָה סַנְחֵרִיב עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? מַר זוּטְרָא אָמָר: לְאַפְרִיקֵי; רַב חֲנִינָא אָמָר: לְהָרֵי סְלוֹג (סנהדרין צד ע"א).

אַפְרִיקֵי – אולי הכוונה לפריגיה (שבאסיה הקטנה).

הָרֵי סְלוֹג – הרי שלג (שמקומם לא נתברר).

*

קמז אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: לֹא לְמָקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת (בר"ר עג, ו).

לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן – מעבר לנהר אגדי, שמימיו גועשים כל השבוע ונחים בשבת.

*

קמח אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְשָׁלוֹשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, אַחַת לִפְנִים מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וְאַחַת לְדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְאַחַת שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם הֶעָנָן וְכִסָּה אוֹתָם (ירושלמי סנהדרין י, כט).

סַמְבַּטְיוֹן – ראו בקטע הקודם.

דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיה שבצפון סוריה.

*

קמט עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָם עֲתִידִין לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז) – מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵינָם חוֹזְרִין – דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. רַ' אֱלִיעֶזְר אוֹמֵר: “כַּיּוֹם הַזֶּה” – מָה יוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם (סנהדרין קי ע“ב; ילק”ש לדברים, תתקמ).

לַחֲזֹר – לארץ ישראל.

הַיּוֹם – אור היום, השמש.

מַאֲפִיל וּמֵאִיר – עם שקיעה וזריחה.

אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם וגו' – במקום האפילה יזכו לאור.

---

הַכּוּתִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קנ הַכּוּתִים לֹא נֶחְשְׁבוּ מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָּׁה גּוֹיִים שֶׁשָּׁבָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם. רַ' יוֹסֵי הוֹסִיף עֲלֵיהֶם: “דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָיֵא עַלְמָיֵא” (עזרא ד, ט). וּכְשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִשּׁוֹמְרוֹן שָׁלַח סַנְחֵרִיב אֶת־עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבָם בְּשׁוֹמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לְמַלְכוּת. שָׁלַח בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִין בָּהֶם. שָׁלְחוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ שֶׁשְּׁלַחְתָּנוּ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתָנוּ, וְהִנֵּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֲיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עֲבָדַי. אָמְרוּ לוֹ דָּבָר שֶׁל עֵצָה, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָם לְאַרְצָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֵין הָאָרֶץ מְקַבֶּלֶת נָכְרִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל וְשֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: “תְּנוּ לִי מִכֶּם שְׁנַיִם וְיֵלְכוּ וְיָמוּלוּ אוֹתָם וִילַמְּדוּ אוֹתָם תּוֹרָה” – וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. מִיָּד שָׁלְחוּ לְשָׁם אֶת רַ' דָסְתַּאי בֶּן יַנַּאי וְאֶת רַ' זְכַרְיָה וְהָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּכְתָב נוֹטָרִיקוֹן וּבוֹכִים, וְהַגּוֹיִים הָאֵלֶּה הָיוּ הוֹלְכִים בְּחֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּבְחֻקּוֹת אֱלוֹהֵיהֶם, עַד שֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהִתְחִילוּ בּוֹנִים בַּהֵיכָל. וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַשּׁוֹמְרוֹנִים לְמִלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף (וְכִי שׁוֹמְרוֹנִים הָיוּ, וַהֲלֹא כּוּתִים הָיוּ? אֶלָּא עַל שֵׁם הֵעִיר שׁוֹמְרוֹן נִקְרְאוּ שׁוֹמְרוֹנִים), וְעוֹד בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת נְחֶמְיָה בְּמִרְמָה וּבִטְּלוּ מְלֶאכֶת בֵּית ה' שְׁתֵּי שָׁנִים. מָה עָשׂוּ עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ? קִבְּצוּ אֶת כָּל הַקָּהָל אֶל הַהֵיכָל, וְהֵבִיאוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים וְשׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת וְסִפְרֵי תוֹרָה בְיָדָם, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּים מְשׁוֹרְרִים וּמְזַמְּרִים וְנִדּוּ אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי (מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָאוֹכֶל פַּת כּוּתִי, כְּאִלּוּ אוֹכַל בְּשַׂר חֲזִיר) וְאַל יְגַיֵּר אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כּוּתִי, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְחֵלֶק וְנַחֲלָה וְזִכָּרוֹן בְּיִשְׂרָאֵל; וְשָׁלְחוּ אֶת הַחֵרֶם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם, וְהַמֶּלֶךְ דָּרְיָוֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם” (עזרא ו, יב) (פדר“א לז; תנחומא וישב, ב; ילק”ש למלכים, רלד).

הַכּוּתִים – כינוי (שנתפס לגנאי) שהעניקו חכמים לבני העדה השומרונית (בעקבות הזכרת מוצאם מ“כותה” במלכים ב יז, כד).

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – מספר אומות העולם שמנו חכמים ברשימת צאצאי נח (בראשית פרק י).

מִיֶּתֶר – משארית.

הוֹסִיף עֲלֵיהֶם – מנה בתור כותים (עמים נוספים).

עֲבָדָיוּ – הם הכותים.

שִׁכְּלָה – הרגה, גרמה לשכול.

אֵין לְהָשִׁיב – אי אפשר שלא לציית.

בִּכְתַב נוֹטָרִיקוֹן – בקיצור, בראשי פרקים בלבד.

בּוֹכִים – על שאולצו ללמד תורה לכותים.

עֶזְרָא, זְרֻבָּבֶל וגו' – ראשי העם בתקופת שיבת ציון.

בַּהֵיכָל – בית המקדש. נִדּוּ וגו' – החרימו, ואף חיזקו את החרם בכוח השם המפורש, לוחות הברית ובתי הדין של שמים וארץ.

“וֵאלָהֶָא” וגו' – ותרגום דברי מלך פרס: “והאלוהים אשר שיכן את שמו שם [=בבית המקדש] ישמיד כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות ולפגוע בבית האלוהים הזה אשר בירושלים”.

*

---

חִזְקִיָּהוּ וּמַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קנא חִזְקִיָּהוּ – שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ; דָּבָר אַחֵר: שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (סנהדרין צד ע"א).

שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ – שמו של המלך נדרש כרומז למחלתו ולהחלמתו בעקבות תפילתו (מלכים ב פרק כ).

חִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל וגו' – הידק את הקשר באמצעות רפורמות דתיות שביצע (שם, פרק יח).

*

קנב “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן” (ישעיה י, כז) – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ; מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן” (שם ז, כא), וְאוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף” (שם שם, כג) – אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כֶּסֶף “לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה” (שם) (סנהדרין צד ע"ב).

חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב וגו' – העול שביקש סנחריב להטיל על ישראל ייהרס בזכות השמן שדלק לשם לימוד תורה בבתי המדרש של חזקיהו.

עַם הָאָרֶץ – אדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקיים מצוות בדקדוקן.

מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

הִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה – שקשה להבינן ולקיימן במלואן.

אוֹתוֹ הַדּוֹר – דורו של חזקיהו.

“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא” וגו' – הפסוקים נדרשים כאומרים כי העיסוק המרובה בלימוד תורה הוא שיגרום לאנשים לחדול מעיסוק בחקלאות (ומכאן מיעוט בני בקר והזנחת הכרמים). אַף עַל פִּי וגו' – אף שאפשר לקבל תשלום גבוה בעבור הגפנים, בכל זאת הכרמים יעלו קוצים.

*

קנג “מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע” (משלי ג, לג) – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכַל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה; “וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ” (שם) – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכַל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעֻדָּה (סנהדרין צד ע"ב).

פֶּקַח – מן הרשעים שבמלכי ישראל (מלכים ב טו, כז).

שֶׁהָיָה אוֹכַל וגו' – כמות אדירה של עופות רק כקינוח סעודתו ולא שבע (הסאה היא כשישה ק"ג).

לִיטְרְָא – כמות קטנה (יש אומרים כ־250 גרם).

*

קנד “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה” (משלי כה, א) – מְלַמֵּד שֶׁגְּנוּזִים הָיוּ. דָּבָר אַחֵר: אֵין “הֶעְתִּיקוּ” אֶלָּא פֵּרְשׁוּ. (ילק“ש למשלי, תתקסא; מדמ”ש כה, א).

גְּנוּזִים הָיוּ – ספר משלי הוסתר מן העין עד שנגאל בידי חזקיהו ואנשיו.

פֵּרְשׁוּ – ומבין “העתיקו” כעניין של העברה ממקום למקום, מלשון ללשון, ביאור והסבר.

*

קנה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְהוֹדוּ לוֹ; וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ (ברכות י ע"ב).

הוֹדוּ לו – אישרו (חכמים) את מעשיו.

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת – חיבור קדום ובו תרופות שונות, ועשה כך כדי שיתפללו האנשים לקב"ה ולא יסמכו על הספר.

נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת – שנותר עוד מימי משה (מלכים ב יח, ד), ובני ישראל עבדו לו כאילו היה אל.

גֵּרֵר וגו' – הוביל את אביו, אחז, לקבורה בביזיון, בגלל חטאיו בעבודה זרה.

סָתַם מֵי גִיחוֹן – הסיט את מי מעיין הגיחון (השילוח) בשעת המצור על ירושלים, כדי שלא ייפלו לידי האויב (דברי הימים ב לב, ל).

קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל – הפשיט את דלתות בית המקדש מן הזהב שעליהן ושלח אותו כמנחה למלך אשור (מלכים ב יח, טז).

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – הוסיף חודש לשנה ועשאה לשנה מעוברת, אך עשה זאת לאחר שכבר החל חודש ניסן, והחליט להפוך אותו לחודש אדר ב.

*

קנו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ? ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ” (מלכים ב יח, כה)? – שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא אוֹמֵר “יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיה ח, ו) – אֵלּוּ מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָם בְּנַחַת כְּמֵי הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים בְּנַחַת, “וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ז) – אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? הַנָּבִיא הִתְנַבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהוּא נָתַן דַּעְתּוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. בָּא הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: “כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ” (שם שם, כג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בְּתוֹרָה בְּיַד הַמֵּצִיק לוֹ: “כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם” (שם) – לֹא כָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה וּרְאוּיִים הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” (ישעיה י, לב) – אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּר מֵעֲווֹנָהּ שֶׁל נֹב. אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים לְסַנְחֵרִיב: אִם תֵּלֵךְ הַיּוֹם אַתָּה יָכוֹל לָהּ, וְאִם לֹא – אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהּ. עָשָׂה בְיוֹם אֶחָד מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הֵטִילוּ תַּחְתָּיו מַצָּעוֹת עַד שֶׁעָלָה וְיָשַׁב עַל הַחוֹמָה, עַד שֶׁרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָטְנָה בְעֵינָיו, אָמַר לְחֵילוֹתָיו: “הֲלֹא זֹאת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֶחֱרַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת כָּל חֲיָלַי וְעָלֶיהָ כִּנַּסְתִּי כָּל מְדִינָתִי; הֲלֹא הִיא קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי הָעַמִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי בְּחֹזֶק יָדִי”. הָיָה עוֹמֵד וּמֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ עַל הַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּצִיּוֹן וְעַל הָעֲזָרָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁלַח בָּהּ יָד הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם: יְגֵעִים אַתֶּם הַיּוֹם, שֶׁבָּאתֶם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. לִינוּ עַכְשָׁו וּלְמָחָר כָּל אֶחָד מִכֶּם יָבִיא לִי צְרוֹר אֶחָד מִן הַחוֹמָה.

הֵצִיץ רַבְשָׁקֵה עַל הַחוֹמָה וְשָׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. אָמַר לְסַנְחֵרִיב: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם הַלָּיְלָה. הָיָה סַנְחֵרִיב מְבַזֶּה בְּדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן” (שם). מִיָּד “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” (מלכים ב יט, לה; והשוו ישעיה לז, לו; דברי הימים ב לב, כא). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין” (סנהדרין צד ע“ב־צה ע”א; תרגום יונתן לישעיה י, לב; ילק"ש למלכים, רמא).

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – דברי רבשקה, שר צבא אשור, הצר על ירושלים, וטוען שעשה זאת על פי רצון הקב"ה.

מֵי הַשִּׁילוֹחַ – מעיין הזורם בנחת.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ – מלך אשור, אם בא לירושלים ברצון האל?

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – שבטי ממלכת ישראל.

נָתַן דַּעְתּוֹ – חשב.

עָיֵף – יגע ועמל.

“כָּעֵת הָרִאשׁוֹן” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק במלכות הצפון (“הראשון הֵקֵל”, שזילזלו בתורה) ומלכות יהודה (“האחרון הכביד”, שיָגעו תחת עולה של תורה).

כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן – העוברים בים סוף והחוצים את הירדן בימי משה ויהושע.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” – והפסוק נדרש כאומר כי נותר רק יום אחד שבו היה אפשר לנקום בירושלים על מעשה הריגת הכוהנים בנוב בימי שאול (שמואל א פרק כב). הַכַּלְדִּיִּים – החוזים בכוכבים, אסטרולוגים.

מַצָּעוֹת – שטיחים.

הְֶחֱרַדְתִּי – הבהלתי וזירזתי.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ – מנופף בידו בדרך של זלזול.

נִשְׁלַח בָּהּ יָד – נתקיף אותה.

צְרוֹר – אבן.

קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל – קוראים את פרקי התהלים הנאמרים בליל חג הפסח.

מְבַזֶּה – מזלזל.

לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין – פתגם האומר כי כאשר דוחים גזר דין או עונש ליום המחרת, לעיתים הם מתבטלים.

*

קנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת, וּבִשְׁמוֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִפָּה, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף אִישׁ אֲחוּזֵי חֶרֶב רָצִים לְפָנָיו, וְהַשְּׁאָר פָּרָשִׁים.

תְּנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָא, סַךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא אֶלֶף חָסֵר אֶחָד.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בִשְׂחִי, אֶמְצָעִים עָבְרוּ בְקוֹמָה, אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁהֵבִיאוּ מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר וְשָׁתוּ.

(וַהֲלֹא כָּתוּב: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” [מלכים ב יט, לה]? אָמַר רַ' אַבָּהוּ הַלָּלוּ רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר: אוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת הִזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה” (ישעיה כח, יט). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “אַגַּב הֲלִיכָתְךָ הַרְאֵה עַצְמְךָ לְאוֹיֶבְךָ”.

“עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ” (שיר השירים א, יב) – אָמַר רַ' יוּדָן: עַד שֶׁחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ מְסֻבִּים וְאוֹכְלִים פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלָיִם – כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (סנהדרין צה ע“ב; שהש”ר א, נז).

בָּא עֲלֵיהֶם – על תושבי ירושלים.

שִׁגְלוֹנוֹת – פילגשים.

שִׁרְיוֹן קְלִפָּה – שריון קשקשים.

פַּרְסָא – יותר מארבעה ק"מ. סַךְ מַחֲנֵהוּ – 2,599,999,999 חיילים.

בִּשְׂחִי – חצו (נהרות) בשחייה.

בְּקוֹמָה – בהליכה בתוך המים (שהתמעטו בשל מעבר הראשונים).

הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם – עברו בנהרות שהתייבשו (בשל מספרם האדיר של החוצים אותם).

הַלָּלוּ – אותם 185,000 איש.

רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם – המפקדים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה – חרבך מושחזת (להכות באשורים).

עוֹמֶדֶת – מוכנה.

הַפֶּרֶק – הזמן.

בִּשּׁוּל פֵּרוֹת – הבשלת הפרי, וגבריאל המלאך אחראי על כך.

הִזָּקֵק לָהֶם – עסוק בהם, באשורים.

אַגַּב הֲלִיכָתְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו: לך לכאורה לפי תומך, אך הבהל כך את אויבך.

עַד – בעוד.

מְסֻבִּים וגו' – יושבים ואוכלים את קורבן הפסח.

הִקְדִּים – וגאלם מיד האויב הצר על ירושלים.

*

קנח יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף בָּהֶם וּמֵתוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ” (ישעיה מ, כד). רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר: כַּפַּיִם סָפֵק לָהֶם וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמָר: אָזְנַיִם גָּלָה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם” (ישעיהו לג, ג). וְכַמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם” (שם י, ט). כַּמָּה נַעַר יָכוֹל לִכְתֹּב? י‘. רַ’ אֱלִיעֶזְר אָמַר: שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה (סנהדרין צח ע“ב; איכ”ר ד, טו).

נָשַׁף בָּהֶם – המלאך גבריאל (וראו בקטע הקודם).

כַּפַּיִם סָפַק – מחא כף אל כף.

אָזְנַיִם וגו' – גילה את אוזניהם ושמעו את קולן המבהיל של חיות הקודש שבמרכבה האלוהית.

נִשְׁתַּיֵּר – נותרו.

נַעַר – המתחיל בלימוד הכתיבה ויכול לשרטט בנקל את האות יו"ד (שערכה המספרי 10).

שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה – הנראית כמו האות וי"ו (שערכה 6).

*

קנט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שֶׁבָּאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָהוּ. הִרְגִּישׁ בָּהֶם סַנְחֵרִיב. וּמָה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע? בְּעַרְבִית כְּפָתָם, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָם לְחֵילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָם כְּפוּתִים. אָמַר: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָם וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שהש"ר ד, יט).

פַּרְעֹה… וְתִרְהָקָה – ראו ישעיה לו, ו לז, ט.

אוֹתוֹ הַנֵּס – של הצלת ירושלים מידי האשורים.

בְּעַרְבִית כְּפָתָם – אסר אותם בשעת הערב.

*

קס כְּשֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם כָּתַב שֶׁבְנָא פִּתָּק וּזְרָקוֹ בְּחֵץ: “שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ”. הָיָה חִזְקִיָּה מִתְיָרֵא וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, נוֹטָה דַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר הָרֹב? בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “לֹא תֹּאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר” (ישעיה ח, יב) – כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.

הָלַךְ שֶׁבְנָא לַחֲצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵּית דָּוִד, בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְךָ פֹּה קָבֶר?… הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר” (שם כב, טז־יז) – גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה, אֵי זֶה כֹּתֶל בָּנִיתָ כָּאן, אֵי זֶה עַמּוּד הֶעֱמַדְתָּ כָּאן, אֲפִלּוּ אֵי זֶה מַסְמֵר קָבַעְתָּ כָּאן?

כְּשֶׁיָּצָא בָּא גַּבְרִיאֵל וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר בִּפְנֵי חֵילוֹ. אָמְרוּ לוֹ: חֵילְךָ הֵיכָן? אָמַר: חָזְרוּ בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מְשַׂחֵק הָיִיתָ בָּנוּ – נְקָבוּהוּ בַעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקֳנִים (סנהדרין כו ע“א־ע”ב; ויק"ר ה, ה).

שֶׁבְנָא – משריו של חזקיהו (ישעיה כב, טו).

פִּתָּק – פתק.

זְרָקוֹ – אל מחנה האשורים.

הִשְׁלִימוּ – מוכנים להיכנע.

אַחַר הָרֹב – אחר שבנא ותומכיו.

אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן – לא מובא בחשבון בקביעת רוב ומיעוט.

גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה – רמז למוצאו הזר של שבנא, שהיטלטל ובא מארץ אחרת.

כְּשֶׁיָּצָא – שבנא מירושלים, להצטרף אל מחנה אשור.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֵילְךָ – התומכים בך.

חָזְרוּ בָּהֶם – התחרטו ונשארו בעיר.

מְשַׂחֵק – מהתל.

מְגָרְרִין – גוררים.

*

קסא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ “אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא” (עזרא ד, י)? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב). רַב וּשְׁמוּאֵל – אֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ פִּקֵחַ הָיָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לָהֶם: “אֶרֶץ טוֹבָה מֵאַרְצְכֶם”, הָיוּ אוֹמְרִים: מְשַׁקֵּר אַתָּה; וְאֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ טִפֵּשׁ הָיָה, אִם כֵּן – מָה יִתְרוֹנָהּ? (סנהדרין צד ע"א).

רָשָׁע – סנחריב.

אָסְנַפַּר וגו' – אסנפר הגדול והמכובד (כפי שסנחריב מכונה בספר עזרא).

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – דברי סנחריב הם, שאומר רבשקה ליושבי ירושלים בעת המצור עליה.

אִם כֵּן וגו' – אם הארץ שאליה יצאו בגלות טובה כמו ארץ ישראל, מה טעם להציע לבני ישראל לעבור מכאן לשם?

*

קסב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא (ספרי דברים, לז; ילק"ש למלכים, רלח).

שׁוֹטֶה – סנחריב (וראו בקטע הקודם).

לְפַתּוֹת – לשכנע אנשים להיענות להצעתו.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת, אפריון.

*

קסג רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמָר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ” (דברי הימים ב לב, כה) – לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ” (שם)! בּוֹא וּרְאֵה, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ ה'!” (ישעיה יב, ה), אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (שם). אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר “מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה. (שהש"ר ד, יט).

רָאוּי… לוֹמַר שִׁירָה – צריך היה לשיר דברי תודה.

לָמָּה? – מדוע לא אמר שירה?

“גָבַהּ לִבּוֹ” – התגאה.

“גֵאוּת עָשָׂה” – מעשים גדולים ומרשימים.

כְּבָר “מוּדַעַת” וגו' – מעשיו הגדולים (של הקב"ה) כבר ידועים בכל הארץ.

תּוֹרָה – הנרמזת במילת “זאת” (שנאמר: “וזאת התורה” [דברים ד, מד]).

מְכַפֶּרֶת – באה במקום, מפצה.

*

קסד אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם” (שמואל א ל, יז), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי” (תהלים יח, כט).

עָמַד אָסָא וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ… כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' " (דברי הימים ב יד, יב) – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לִפְנֵי ה' ". עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ” (שם כ, כב). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (איכ“ר פתיחתא ל; ילק”ש לשמואל, קסג).

תָּבַע – ביקש.

זִיקִים – כוכבי שביט.

*

קסה “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ” (ישעיה ט, ו) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: מִפְּנֵי מָה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקַּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (שם כד, טז) – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “רָזִי לִי, רָזִי לִי” (שם) – אָמַר נָבִיא: “אוֹי לִי” (שם), אוֹי לִי! עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ” (שם). תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנהדרין צד ע"א).

תֵּבָה – מילה.

זֶה סָתוּם – ונכתבה מ"ם סופית באמצע המילה (“לםרבה”), בפסוק שנדרש על הגואל העתידי.

גּוֹג וּמָגוֹג – אויבי ישראל במלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל, אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים.

כָּל הַנִּסִּים – הצלתו מאשור ורפואתו הפלאית.

לֹא אָמַר שִׁירָה – ראו בקטע קסג.

לְכָךְ נִסְתַּתֵּם – החלפת מ“ם פתוחה במ”ם סופית באה לומר שתוכנית הקב"ה לא יצאה לפועל.

“צְבִי לַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאמירת שבח לקב"ה, צדיקו של עולם.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ וגו' – דרשה אחרת על “צבי לצדיק” כבקשה למלא את בקשתו, צביונו, של חזקיהו להיות משיח.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

רָזִי לִי – ישנו סוד גנוז (רז) שבגללו נדחית בקשת הארץ והמלאך.

עַד מָתַי? – כמה עוד נחכה לביאת הגואל?

“בֹּגְדִים בָּגָדוּ” וגו' – עד שאויבי ישראל, ועד שגם אויביהם שלהם, ייעלמו מעל פני האדמה.

מִשּׁוּם – בשם.

---

חִזְקִיָּהוּ וִישַׁעְיָהוּ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קסו מִי כְּהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבוֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב; וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבוֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

“וַיָבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ… וַיֹּאמֶר… כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה” (ישעיה לח, א) – “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, “וְלֹא תִחְיֶה” – בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה. אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֵּן לִי בִּתְּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: “אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”. לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ. יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֶה. פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בּוֹ דָּגִים. אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֶה מֵת (ברכות י ע"א).

חִזְקִיָּהוּ אָמַר וגו' – כי כל אחד מהם ראה עצמו חשוב מן האחר.

אֵלִיָּהוּ – מלכים א כא, יז.

יְהוֹרָם – מלכים ב ג, יב.

מְהֻגָּנִים – ראויים.

כִּבְשׁוֹנוֹ – סתריו, סודותיו.

מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ – לקיים מצוות “פרו ורבו”.

נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה – למות.

בֶּן אָמוֹץ – ישעיהו.

כַּלֵּה – סַיים.

מְקֻבָּלְנִי – יש בידי מסורת.

אֲבִי אַבָּא – דויד.

אַל יִמְנַע… הָרַחֲמִים – אל יימנע מלבקש שהקב"ה ירחם עליו.

מְנַשֶּׁה – מן הרשעים שבמלכי יהודה.

רַבְשָׁקֶה – לפי אחת המסורות (תרגום קהלת י, ט) הצטרף רבשקה אל אויבי ישראל (וראו קטע קנו).

רָאוּי – מתאים.

חֲבָטָם – השליך אותם (בכעס).

*

קסז “וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד” (דברי הימים ב לב, לג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: “בְּמַעֲלֵה” אֵצֶל מְעֻלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמִי הֵם? דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. “וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ” (שם) – שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָּתֵף, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵּן! אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה (בבא קמא טז ע“ב־יז ע”א).

יָצְאוּ לְפָנָיו – בהלווייתו.

חֲלוּצֵי כָּתֵף – חשופי כתף, סימן לאבלות.

וַהֲלֹא לִפְנֵי וגו' – והרי גם במותו של מלך רשע זה נהגו כך.

מִטָּתוֹ – שבה נשאו את חזקיהו לקברו.

זֶה, בָּזֶה – חזקיהו ומצוות התורה.

*

קסח מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִיְּמֵי חִזְקִיָּה (שבת נה ע"א).

זְכוּת אָבוֹת – זכות אבות האומה שהגנה עד כה על העם.

מִיְּמֵי חִזְקִיָּה – שנאמר בפסוק שנדרש כעוסק במלך זה: “מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (ישעיה ט, ו), ולא זכות אבות.

---

שְׂכַר שְׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קסט מְרֹאדַךְ־בַּלְאֲדָן עוֹבֵד לַחַמָּה הָיָה וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה יָשַׁן לוֹ, וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישֹׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה? אָמְרוּ לוֹ: הַיּוֹם הוּא שֶׁחָזַר. אָמַר לָהֶם: וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאֱלוֹהַי? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהַּ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלוֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד – “בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ” (ישעיה לט, א), וְכָתַב: “שָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ הַמֶּלֶךְ וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לֶאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל”. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ, אָמַר: לֹא עָשִׂיתִי כְּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל; עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּפָסַע שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה: “שָׁלוֹם לֶאֱלֹוהַּ הַגָּדוֹל וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ”. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסַּאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי – אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנֶיךָ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים, שַׁלִּיטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵם: נְבוּכַדְנֶאצַּר וֶאֱוִיל מְרֹאדַךְ וּבֵלְשַׁאצַּר (תנחומא כי תשא, ה; אסת"ר ג, א).

מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן – מלך בבל.

עוֹבֵד לַחַמָּה – לאל השמש.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – לאחר שחלפו רבע משעות האור.

עַד תֵּשַׁע – עד שחלפו שלושה רבעים משעות היום.

כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה – בשעה שחזרה השמש אחורנית, כאות שניתן לחזקיהו (ישעיה לח, א־ח).

עָמַד וגו' – התעורר וראה שבוקר הוא, וחשב שישן כמעט יממה שלמה.

הַיּוֹם – השמש.

נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – נרגע.

נְבוּכַדְנֶאצַּר וגו' – מלכים ב כד, יא; שם כה, כז; דניאל ה, א.

---

מְנַשֶּׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קע תְּנִי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יֻחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: “מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה”; שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת הַצֶּלֶם לְהֵיכָל, הִתְחִיל מִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּשֵׁם ה': מָה אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי? הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי – וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי אֲנִי צָרִיךְ? “אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי?” (ישעיה סו, א) – הֲרֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם. מִיָּד כָּעַס עָלָיו מְנַשֶּׁה וְאָמַר: “תִּפְשׂוּהוּ!” – רָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ, בָּרַח מִפְּנֵיהֶם לַיָּעַר. אָמַר שֵׁם – וְנִבְלַע בְּאֶרֶז, וְהָיוּ צִיצִיוֹת טַלִּיתוֹ נִרְאוֹת בַּחוּץ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִמְנַשֶּׁה, הֵבִיא חָרָשִׁים וְנִסְּרוּ אֶת הָאֶרֶז וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָה יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאָמַר: “וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב” (שם ו, ה) (פס“ר ד, ג; יבמות מט ע”ב; ירושלמי סנהדרין י, ב).

מְגִלַּת יֻחֲסִין – ספר על תולדות בני אדם.

הַצֶּלֶם – מלכים ב כא,ז.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וגו' – כל העולמות אינם מסוגלים להכיל את כבוד הקב"ה.

שֵׁם – שם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

חָרָשִׁים – נגרים.

כְּשֶׁהִגִּיעַ – המסור.

מִשּׁוּם שֶׁאָמַר וגו' – עונש במידה כנגד מידה על דבריו כנגד עם ישראל.

*

קעא מְנַשֶּׁה נִרְאָה לוֹ לְרַב אָשֵׁי בַּחֲלוֹמוֹ: אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה הֱיִיתֶם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי בִּגְדִּי וְרָץ אַחֲרַי (סנהדרין קב ע"ב).

בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – בתקופתו של מנשה.

רָץ אַחֲרַי – לעבוד עבודה זרה.

*

קעב “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (משלי כה, א) – וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּורִין ((סנהדרין קא ע"ב).

הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב וגו' – רק הייסורים (ראו בקטע הבא) החזירו את מנשה לדרך הישר.

*

קעג “וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה… וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם” (דברי הימים ב לג, יא) – עָשׂוּ לוֹ כְּמִין מֻלְיָאר שֶׁל נְחשֶׁת, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ נְקָבִים נְקָבִים, וּנְתָנוּהוּ לְתוֹכוֹ, וְהִתְחִילוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה צָרָתוֹ צָרָה – לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ: צֶלֶם פְּלוֹנִי, צֶלֶם פְּלוֹנִי, בּוֹא וְהַצִּילֵנִי! כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר: זָכוּר אֲנִי, שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרִיא אוֹתִי הַפָּסוּק הַזֶּה: “בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ” (דברים ד, ל). הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ; אִם יַעֲנֵנִי – מוּטָב, וְאִם לָאו – הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה תְפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בְּהֵיכָל – כְּלוּם אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה – הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? חָתַר לוֹ כְּמִין חֲתִירָה אַחַת תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְשָׁמַע תְּחִנָּתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ” (דברי הימים ב לג, יג) – וַיֵּחָתֵר (ירושלמי סנהדרין י, ב; פדר“כ כד, יא; רו”ר ה, ו).

“וַיִּלְכְּדוּ” – שרי צבא אשור.

מֻלְיָאר – קלחת גדולה להרתחת מים.

מַסִּיקִין – מדליקים אש.

הִנִּיחַ – זנח, שכח.

צֶלֶם – כינוי לעבודה זרה.

אַבָּא – המלך חזקיהו.

הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים – ניבים שפירושם: אין הבדל בין זה לזה.

הֶעֱמִיד צֶלֶם – ראו בקטע קע.

נוֹעֵל פֶּתַח וגו' – מונע ומרפה את ידיהם.

חָתַר… חֲתִירָה – חפר פתח.

וַיֵּעָתֵר – נענה לו, והמילה נדרשת בחילופי עי“ן וחי”ת (ויעתר־ויחתר).

---

צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעד “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה” (איכה א, טז) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה – אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָּהוּ רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהָטִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּכֹתֶל עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ?! (איכ"ר א, נא).

סִלּוּק דַּעַת – חוסר תבונתו של צדקיהו. סִלּוּק שְׁכִינָה – שעזבה את ירושלים עם החורבן. אֲחֵרִים – אנשים שאינם נוהגים כהלכה, רשעים. מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו – מלכים ב כה, ז.

וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת וגו' – האם לא הבין מעצמו שעליו להתאבד?

לְהָטִיחַ – לחבוט ולהכות.

---

נְבוּכַדְנֶאצַּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה” (ישעיה יד, ז) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא הָיְתָה רִנָּה (שבת קמט ע"ב).

אוֹתוֹ רָשָׁע – נבוכדנאצר.

כָּל בְּרִיָּה – בני האדם.

שֶׁנֶּאֱמַר – בשירת הלעג על מפלתו של מלך בבל.

מִכְּלָל – מכאן נלמד.

*

קעו “וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” (דניאל ד, לג) – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ” (ירמיה כז, ו) (שבת קנ ע"א).

“וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” – דברי התפארות של נבוכדנאצר: וגדולה יתרה נוספה לי.

וְקָשַׁר וגו' – השתמש בנחש כמושכות לראש האריה.

---

יְהוֹיָקִים וִיכָנְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעז אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, עָלֶה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי, תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִיהוֹיָקִים: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. אָמַר לָהֶם: כָּךְ עוֹשִׂין – דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ? דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיְּמִין נַפְשְׁכֶם? וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “לֹא־תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו?” (דברים כג, טז)? אָמְרוּ לוֹ: לֹא כֵן עָשְׂתָה זְקֶנְתְּךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – “הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה” (שמואל ב כ, כא)? כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם, עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר.

מָה עָשָׂה לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְקָרַע אֶת הַחֲמוֹר וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹכוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” (ירמיה כב, יט). רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְהָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כְּזֵיתִים וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” – הֵיכָן קְבוּרָתוֹ שֶׁל חֲמוֹר – לֹא בִּמְעֵי הַכֶּלֶב?

כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג יְהוֹיָקִים הִמְלִיךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָבָל. וְיָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְּסוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשִׂיתָ? אָמַר לָהֶם: יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מָרַד בִּי וַהֲרַגְתִּיו וְהִמְלַכְתִּי יְכָנְיָה בְּנוֹ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ: הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “גּוּר טוֹב מִכֶּלֶב רַע לֹא תְּגַדֵּל”, גּוּר רַע מִכֶּלֶב רַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד שָׁמַע לָהֶם וְיָשַׁב בְּרִיסֵי אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בֵּית ה' לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לִיכָנְיָה: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. מָה עָשָׂה? עָמַד וְכִנֵּס כָּל מַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹתֶיךָ לְפָנֶיךָ. יָרְדָה כְמִין יָד שֶׁל אֵשׁ וּנְטָלָתַם מִמֶּנּוּ. מָה עָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר? נְטָלוֹ לִיכָנְיָה וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נֶחְבָּשׁ בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם (ויק“ר יט, ו; ירושלמי שקלים ו, ב; ילק”ש למלכים ב, רמט־רנ).

דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

יְהוֹיָקִים מָרַד – מלכים ב כד, א.

מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ – רוצה להמיתך.

דּוֹחִין נֶפֶשׁ וגו' – מפקירים חיי אדם אחד כדי להציל חיי אחר.

זְקֶנְתְּךָ – אישה חכמה, שהציעה להרוג את שבע בן בכרי כדי להציל עיר שלמה.

שִׁלְשְׁלוּהוּ – הורידו אותו בשרשרת מעל החומה.

נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – לקח וסובב אותו.

קָרַע אֶת הַחֲמוֹר – ביקע את בטנו של חמור.

כְּזֵיתִים – נתחים קטנים בגודל זית.

לְקַלְּסוֹ – לשבחו.

הַמָּשָׁל אוֹמֵר וגו' – פתגם עממי שפירושו: אל תצפה שמדבר רע יצא דבר טוב.

רִיסֵי – אצטדיון.

גִזְבֶָּרִין – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

נְטָלָתַם – לקחה אותם.

חֲבָשׁוֹ – אסר אותו.

*

קעח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. זְקֵנוֹ שֶׁל רַ' פְּרִידָא מָצָא גֻלְגֹּלֶת אַחַת, שֶׁהָיְתָה מֻטֶּלֶת בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָיָה כָתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה; קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה. אָמַר: זוֹהִי גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (ירמיה כב, יט). אָמַר: מֶלֶךְ הוּא, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְבַזּוֹתוֹ. נְטָלָהּ וּכְרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים וּנְתָנָהּ בְּתֵבָה. בָּאָה אִשְׁתּוֹ וְרָאֲתָה – יָצְאָה וְאָמְרָה לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ. אָמְרוּ לָהּ: שֶׁל אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִיא – שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָהּ. הִסִּיקָה תַּנּוּרָהּ וּשְׂרָפַתָּה. כְּשֶׁבָּא רַ' חִיָּא אָמַר: זוֹהִי שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” (סנהדרין פב ע"א).

זְקֵנוֹ – סבו (והוא ר' חיא בר אבויה).

בִּצְבְּצָה – צצה מן הקבר.

כְּרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים – עטף אותה באריגי משי.

תֵּבָה – ארגז.

בָּאָה אִשְׁתּוֹ – של ר' חיא.

“זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” – פעם אחת כבר נתבזתה הגולגולת (כשנתגלגלה ברשות הרבים) וכעת נתבזתה בשנייה (עם שריפתה).

*

---

פרק ז: חורבן בית ראשון

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ז: חורבן בית ראשון

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

חֻרְבַּן הַבַּיִת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה: לֵךְ וְהִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה מֵשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַעַר אָנוֹכִי, “לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר” (ירמיה א, ו), שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֵלֵךְ וְאֶתְנַבֵּא עַל יִשְׂרָאֵל נְבוּאָה קָשָׁה. עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ” (שם שם, ה). מִיָּד קִבֵּל נְבוּאָה, וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא אֶלָּא עַל הַגּוֹיִים. וְכֵיוָן שֶׁקִּבֵּל יִרְמִיָה נְבוּאָה, מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִּן הַחֵמָה” (שם כה, טו). נְטָלוֹ יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶקַּח אֶת הַכּוֹס מִיַּד ה' " (שם שם, יז). וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה אֶלָּא לַגּוֹיִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ אָרֶץ, כְּלוּם מַשְׁקִין אֶלָּא לְמִי שֶׁמֵּסֵב בְּרֹאשׁ, רְאֵה מִי מֵסֵב בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת וְהַשְׁקֵה תְּחִלָּה – יְרוּשָׁלַיִם הִיא מְסִבָּה בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְסוֹטָה שֶׁנִּכְנְסָה לַעֲזָרָה לִשְׁתּוֹת מֵי סוֹטָה, בָּא כוֹהֵן לְהַשְׁקוֹתָהּ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ – וְהִיא אִמּוֹ. מִיָּד נִתְבַּיֵּשׁ וְחָזַר לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַל אִמּוֹ. כָּךְ יִרְמְיָה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשְׁקֵה אֶת יְרוּשָׁלַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: “נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ”? עַכְשָׁו תְּחִלַּת נְבוּאָתִי בְּאֻמָּה שֶׁלִּי! – "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת (שם כ, ז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּבָר קִבַּלְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר. מִיָּד נָטְלָה מִיָּדוֹ וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמָּצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי” (יחזקאל כג, לד), וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יִרְמְיָה שֶׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּינָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִיָּד הָיָה צוֹעֵק וְקוֹבֵל קִינָה – “אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד” (איכה א, א) (ילק"ש לאיכה, תתרט).

נְבוּאָה קָשָׁה – נבואת פורענות.

קִבֵּל נְבוּאָה – הסכים להתמנות לנביא.

“הַיַּיִּן הַחֵמָה” – כוס זעמו וכעסו של הקב"ה.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – נוהגי הנימוס המקובלים.

כְּלוּם מַשְׁקִין וגו' – האם אין מוזגים תחילה לכוסו של זה שיושב בראש השולחן בין המסובין?

הַמְּדִינוֹת – הערים.

סוֹטָה וגו' – אישה שבעלה חושד שבגדה בו, והיא מובאת למקדש (“לעזרה”) כדי לברר אם החשד נכון, וזאת באמצעות מבחן של שתיית מים מיוחדים (“המים המאררים” [במדבר ה, יב־לא]).

פִּתִּיתָנִי וגו' – הטעית אותי לחשוב (שנבואת הזעם תהיה על הגויים בלבד).

קִבַּלְתָּ – הסכמת להתנבא.

לַחֲזֹר – להתחרט.

נָטְלָה – לקחה (ירושלים את הכוס).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מָצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ – מצצה אף את שיירי המשקה שנבלעו בדופנות הכוס.

קוֹבֵל – מתאונן במרירות.

*

ב כְּשֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עִם הַמְּלָכִים לִירוּשָׁלַיִם דִּמּוּ לְלָכְדָהּ בִּזְמַן מוּעָט, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְחַזֵּק אֶת אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עַד הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית אוּלַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְהָיוּ גִּבּוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם עַד אֵין חֵקֶר, וְהָיוּ נִלְחָמִים עִם הַכַּשְׂדִּים וּמַפִּילִים מֵהֶם חֲלָלִים הַרְבֵּה. הָיָה שָׁם גִּבּוֹר אֶחָד וּשְׁמוֹ אֲבִיקָא בֶּן גִּבְתְּרִי. כְּשֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל מְקַלְּעִים בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת לְהַפִּיל הַחוֹמָה הָיָה מִקַבְּלָן בְּיָדוֹ וּמַשְׁלִיכָן עַל בְּנֵי הַחַיִל וְהוֹרֵג מֵהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִתְחִיל לְקַבֵּל הָאֲבָנִים בְּרַגְלוֹ וְהָיָה מֵחֲזִירָן לַחַיִל. וְגָרַם הֶעָווֹן וּבָאָה הָרוּחַ וְהִפִּילַתּוּ מִן הַחוֹמָה – וְנִבְקַע וּמֵת. מָה עָשָׂה חֲנַמְאֵל דּוֹד יִרְמְיָהוּ? הִשְׁבִּיעַ מַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת בַּשֵּׁם וְהוֹרִידָם מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי זַיִן עַל הַחוֹמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכַּשְׂדִּים כֵּן בָּרְחוּ מִפְּנֵי אֵימָתָם עַד שֶׁשִּׁנָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹתָם וְהֶעֱלָם לָרָקִיעַ, וּבִקֵּשׁ חֲנַמְאֵל לְהוֹרִידָם וְלֹא יָכֹל. מָה עָשָׂה? הִשְׁבִּיעַ אֶת שַׂר הָעוֹלָם בַּשֵּׁם וְהִגְבִּיהַּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּתְלָאָה בָּאֲוִיר, עַד שֶׁבָּעַט בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַשָּׁמַיִם וְנָפְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם וְנִכְנְסוּ הַכַּשְׂדִּים. נִכְנְסוּ לְהֵיכָל וּבִקְּשׁוּ לְשָׂרְפוֹ. קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל, אָמַר לָהֶם: מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר יִשְׂרָאֵל מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהֶם: נִשְׁבַּע אֲנִי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל שֶׁאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם מַצִּיתִים בּוֹ אֶת הָאוּר. מִיָּד נָטְלוּ גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל שְׁנֵי לַפִּידֵי אֵשׁ וְהִצִּיתוּ אֵשׁ בְּהֵיכָל ה', וְהָיָה הַהֵיכָל קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ קִינָה: “מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה” (איכה א, יג) (ילק"ש לאיכה, תתרט).

דִּמּוּ לְלָכְדָהּ – חשבו שיוכלו לכבוש אותה.

עַד אֵין חֵקֶר – שאי אפשר לתאר את מלוא כוחם.

הַכַּשְׂדִים – הבבלים.

מְקַבְּלָן – הודף אותן (בידיו ואחר כך ברגלו).

גָּרַם הֶעָווֹן – חטאם של ישראל הביא לכך.

נִבְקַע – התרסק.

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ז.

הִשְׁבִּיעַ… בַּשֵּׁם – הוא השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

שִׁנָּה… שְׁמוֹתָם – ולא ידע חנמאל איך להשביעם בשנית.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

תְּלָאָהּ – תלה אותה. גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל – שני מלאכים. הָאוּר – האש.

*

ג רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ הַגֶּחָלִים עֲמוּמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן עֲלֵיהֶם בְּחֵמָה. קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, לְהוֹנְךָ, לְהוֹנְךָ! שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ (איכ"ר א, מא).

עֲמוּמוֹת – כהות ולא בוערות בעוצמה.

גַּבְרִיאֵל – המלאך. סָבוּר וגו' – קיווה שיחזרו ישראל בתשובה (ולא יהיה צורך בגחלים לשריפת המקדש).

לְהוֹנְךָ – לאט לך, פעל במתינות.

בַּעֲלֵי צְדָקוֹת – ובזכותם יתעכב החורבן.

*

ד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְאוֹמֶרֶת: “עֶבֶד רַע, עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית רִבּוֹנְךָ, שֶׁאֵין בָּנָיו שׁוֹמְעִים לוֹ”. נִתְיָרֵא וְלֹא עָלָה, אָמַר: אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְכָבְשֵׁנִי וְלַעֲשׂוֹת לִי כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִזְקֵנִי. מָה עָשָׂה? בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם. עָשָׂה שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁה; בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ, הִתְחִיל מְמַדֵּד בְּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלָיִם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: “לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (איכה ד, יב) (איכ"ר פתיחתא כג; שם, פתיחתא ל; שם ד, טו).

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

פָּלָטִין – ארמון.

בֵּית רִבּוֹנְךָ – בית אדונך, בית המקדש.

לְכָבְשֵׁנִי – להביא למפלתי.

זְקֵנִי – סנחריב ‏(מלכים ב, פרק יט).

דַּפְנֵי של אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

נְבוּזַרְאֲדָן – מלכים ב כח, ח.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר – רצה להפסיק את המצור ולסגת.

נָתַן… בְּלִבּוֹ – נטע במוחו רעיון.

מְמַדֵּד – מודד (את הגובה).

טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה – הטפח הוא כרוחב כף ידו של אדם.

*

ה אָמַר רָבָא: מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת קַרְדֻּמּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל שׁוֹלֵט בְּבַרְזֶל שָׁלַח לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן, וְכֻלָּם בְּלָעָם שַׁעַר אֶחָד שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן” (תהלים עד, ו). בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. אָמַר: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בִּי כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב. יָצָא קוֹל וְאָמַר: קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ, נְבוּזַרְאֲדָן קְפֹץ! שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְשֶׁל הַהֵיכָל לְהִשָּׂרֵף. נִשְׁתַּיֵּר לוֹ קַרְדֹּם אֶחָד, בָּא וְהִכָּה בְּקוֹפוֹ וְנִפְתַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבַךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת” (שם שם, ה), הָיָה הוֹרֵג וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַהֵיכָל. הִדְלִיק בּוֹ אֵשׁ; גָּבַהּ הַהֵיכָל, דָּרְכוּ בּוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה” (איכה א, טו). זָחָה דַּעְתּוֹ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: עַם הָרוּג הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ (סנהדרין צו ע"ב).

מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת – כמות שיש צורך בשלוש מאות בעלי חיים בעלי כוח בלתי רגיל כדי לשאת אותה.

קַרְדֻּמּוֹת וגו' – גרזנים של ברזל מחושל שיש בכוחו לבקע ברזל.

נְבוּזַרְאֲדָן – ראו בקטע הקודם.

בְּלָעָם – בלע אותם, העלים אותם בתוכו.

“וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר על שערי ירושלים, שכלי משחית שונים (“כשיל וכילפות”) הלמו בהם.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר וגו' – ראו בקטע הקודם.

כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב – שנרצח בידי עבדיו (מלכים ב יט, לז).

קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ – לוחם הרגיל לקפוץ על חומות.

נִשְׁתַּיֵּר – נשאר בידו.

בְּקוֹפוֹ – בגב הקרדום העשוי עץ.

וְנִפְתַּח – השער.

“יִוָּדַע כְּמֵבִיא” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר בקרדומו של נבוזראדן, שהצליח במשימתו כי כך הוחלט במרומים (“למעלה”).

גָּבַהּ – התרומם.

דָּרְכוּ – רמסו, כפי שדורכים ענבים בגת.

זָחָה דַּעְתּוֹ – התגאה (נבוזראדן).

בַּת קוֹל – ראו בקטע הקודם.

עַם הָרוּג וגו' – שכבר נגזרה בשמים גזירת ההשמדה על העם וההיכל.

*

ו “עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל” (איכה ד, יז) – מָה הָיוּ עוֹשִׂין עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? הָיוּ מִשַּׁלְחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם וּמְבִיאִין תְּבוּאָה מִשָּׁם וּמְשַׁלְּחִין לְאַשּׁוּר, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ יִהְיוּ לָנוּ לְעֶזְרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל” (הושע יב, ב), וְנֶאֱמַר: "מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו) – וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים עֲלֵיהֶם שָׁלְחוּ אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח לָנוּ חַיָּלִים מִשֶּׁלְּךָ. עָמַד וְשָׁלַח לָהֶם. כְּשֶׁהֵם מְפָרְשִׁים בַּיָּם רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים כְּמִין שְׁלָדוֹת וּמְעֵי אָדָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מָה טִיבָם שֶׁל שְׁלָדוֹת הַלָּלוּ? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם: אֵלֶּה אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ, וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בַּאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים הַלָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ הַיְּהוּדִים מֵהֶם עָמְדוּ וְהִטְבִּיעוּ אוֹתָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ: וְכָךְ עָשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וְאָנוּ הוֹלְכִים לְסַיְּעָם? מִיָּד חָזְרוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם” (ירמיה לז, ז) (איכ“ר בובר ד, יז; רש”י לאיכה ד, יז).

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – מלכות הצפון.

אִם יָבוֹאוּ וגו' – אם אחת משתי ממלכות אלה תהפוך לאויב, תבוא הממלכה השנייה לעזרה.

הַשּׂוֹנְאִים – אשור.

מְפָרְשִׁים – מפליגים.

רָמַז – אותת.

וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם וגו' – הים נמלא כלי עור המשמשים לנשיאת מים, שנראו כשלדים של בני אדם ומעיהם. מָה טִיבָם – מה הם.

אֲבוֹתֵיכֶם – בתקופת יציאת מצרים.

---

תִּשְׁעָה בְאָב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ז תַּנְיָא, מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה – אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהַלְוִיִּים הָיוּ עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? “וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם” (תהלים צד, כג). וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר “יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ” (שם) – עַד שֶׁבָּאוּ גוֹיִים וּכְבָשׁוּם (תענית כט ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מְגַלְגְּלִין וגו' – מן השמים גורמים שמאורעות טובים יחולו ביום המתאים לכך, וכן להפך. יוֹם חַיָּב – תשעה באב, שאירעו בו כמה אסונות לישראל (תענית ד, ו).

בָּרִאשׁוֹנָה – חורבן בית ראשון.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – בסיומה של שנת שמיטה.

מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב – אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה שעבדו בזו אחר זו במקדש, כל משמרת שבועיים.

דּוּכָנָם – הבימה שממנה שרו הלוויים את מזמורי תהלים.

“וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם” וגו' – הקב"ה יביא על האויב הרשע עונש בשל מעשי העוולה שלו, ובשל רעתם ישמידם (“יצמיתם”).

---

עַל חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ח “וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר… וְיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר” (מלכים ב כה, ב־ג) – וְהָיוּ בְּנוֹת צִיּוֹן מִתְחַבְּרוֹת בַּשְּׁוָקִים וְהָיוּ רוֹאוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה יָצָאת לַשּׁוּק? שֶׁלֹּא יָצָאת לַשּׁוּק מִיָּמַיִךְ. וְהִיא עוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לָהּ: מְכַסָּה אֲנִי מִמֵּךְ? קָשָׁה הִיא מַכַּת הָרָעָב, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל. וְהֵן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְזוֹ וְחוֹזְרוֹת וּמְבַקְשׁוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְאֵינָן מוֹצְאוֹת; וְהָיוּ מְגַפְּפוֹת אֶת הָעַמּוּדִים וּמֵתוֹת עֲלֵיהֶם בְּרֹאשׁ כָּל פִּנָּה. וּבְנֵיהֶן, יוֹנְקֵי חֲלָבָן, הָיוּ מְהַלְּכִים עַל יְדֵיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֵל אֶת דַּדָּהּ וְנוֹתְנוֹ בְּפִיו, שֶׁמָּא יִמְשׁוֹךְ לוֹ חָלָב, וְהוּא אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ וְנַפְשׁוֹ מִטָּרֶפֶת – וְהוּא מֵת אֶל חֵיק אִמּוֹ.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר הַמָּקוֹם לְיִרְמְיָהוּ: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת וְקַח אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדְךָ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפְרָצָן. קָרָא וְאָמַר: יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְּתוֹכוֹ וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחֲרִיבוּהוּ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וִיקַצְּצוּ אֶת גְּפָנָיו; שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים: אַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתָהּ, – קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם, בַּיִת שָׂרוּף שְׂרַפְתֶּם.

בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְקָבְעוּ בִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַבַּיִת, וְעָלָה לָהֶם מָקוֹם שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב שָׁם וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים הֵיאַךְ לְשַׁכְלֵל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאָךְ לִשְׂרֹף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ וְנָתְנוּ בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.

מִתְחַבְּרוֹת – נאספות בחבורה.

מְכַסָּה – מסתירה (את האמת).

מְבַקְשׁוֹת – מחפשות (מזון).

מְגַפְּפוֹת – מחבקות את העמודים מרוב חולשה.

עַל יְדַיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם – בזחילה.

יִמְשֹׁךְ – יוציא.

מִטָּרֶפֶת – מתבלבלת ומתעלפת.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

עֲנָתוֹת – עירו של ירמיהו (ירמיה א, א).

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ו־טו.

הִנִּיחוֹ – עזב אותו.

מִשְׁתַּבְּחִים – מתגאים.

קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם – שכבר נגזרה בשמים גזירת השמדה על ירושלים ועל העם ועל ההיכל.

בִּימָה – במה מוגבהת.

עָלָה לָהֶם מָקוֹם וגו' – במקרה התיישבו במקום.

נוֹטֵל עֵצָה – מתייעץ.

עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם – בשעה שעדיין התייעצו זה עם זה.

נָטְלוּ עֵינֵיהֶם – הרימו את עיניהם.

*

כְּשֶׁרָאָה כּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְעִמּוֹ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בִּידֵיהֶם. אָמְרוּ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתְךָ מְסוּרִים לְךָ!” – וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. יָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְקִבְּלָתַם.

יָצָא כּוֹהֵן גָּדוֹל לֵילֵךְ לוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ שׂוֹנְאִים וְשָׁחֲטוּ גְוִיָּתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָקוֹם שֶׁהָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד. יָצְאָה בִּתּוֹ בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת: “אוֹי לִי, אַבָּא חֶמְדַּת עֵינַי!” תָּפְשׂוּ אוֹתָהּ וּשְׁחָטוּהָ וְעֵרְבוּ דָמָהּ בְּדַם אָבִיהָ.

כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹהֲנִים וְהַלְּוִיִּים שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטְלוּ אֶת הַכִּנּוֹרִים וְאֶת הַחֲצוֹצְרוֹת וְנָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאוּ הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת, שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאָה צִדְקִיָּהוּ כֵּן, יָצָא לִבְרֹחַ בַּמְּחִלָּה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרֵחוֹ, מְקוֹם אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה. זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, שֶׁהָלַךְ עַל גַּג הַמְּחִלָּה, וְרָדְפוּ כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַצְּבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַמְּחִלָּה בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ הָיָה צִדְקִיָּהוּ וּבָנָיו יוֹצְאִים, רָאוּם הַכַּשְׂדִּים וּתְפָסוּם.

שָׁלַח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן אֵצֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמַר לוֹ: אֱמֹר, צִדְקִיָּהוּ, מָה רָאִיתָ לִמְרֹד עָלַי? בְּאֵיזֶה דִּין אֲדוּנְךָ? אִם בְּדִין אֱלֹהֶיךָ – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר; אִם בְּדִינֵי מַלְכוּת – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵר שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ חַיָּב לֵהָרֵג. עָנָה צִדְקִיָּהוּ: הָרְגֵנִי רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְּדַם בָּנַי; וּבָנָיו אוֹמְרִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ: הָרְגֵנוּ תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא נִרְאֶה דַּם אָבִינוּ שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לָהֶם: שְׁחָטָם לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר כָּךְ חִטֵּט אֶת עֵינָיו וּנְתָנָן בְּתַנּוּר וְהוֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וְהָיָה צִדְקִיָּהוּ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בּוֹאוּ וּרְאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מִתְנַבֵּא עָלַי וְאָמַר לִי: “לְבָבֶל אַתָּה הוֹלֵךְ, וּבְבָבֶל תָּמוּת וּבָבֶל עֵינֶיךָ לֹא יִרְאוּ” – וְלֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לִדְבָרָיו; וַהֲרֵינִי בְּבָבֶל – וְעֵינַי לֹא רוֹאוֹת אוֹתָהּ.

כִּתּוֹת – קבוצות.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

גִזְבָּרִים – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

כְּמִין פִּסַּת יָד – דבר הדומה לכף יד.

הַתָּמִיד – קורבן שהיה קרב פעמיים בכל יום: בבוקר ובערב.

פָּרֹכֶת – מסך ארוג שהיה תלוי בכניסה לקודש הקודשים.

צִדְקִיָּהוּ – אחרון מלכי יהודה.

מְחִלָּה וגו' – מנהרה שנמשכה מביתו עד ערבות ירחו ושבתוכה הועברו המים לעיר.

זִמֵּן – שלח.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

נְבוּזַרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

מָה רָאִיתָ – מה חשבת.

דִין אֱלֹהֶיךָ – דיני התורה.

שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר – היא שבועת צדקיהו שלא ימרוד בבבל (דברי הימים ב לו, יג).

חִטֵּט – ניקר ועקר.

*

וּכְשֶׁיָּצָא יִרְמְיָה הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת לִירוּשָׁלַיִם, נָטַל עֵינָיו וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה. בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה וְרָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי דְּגוֹרִים דְּגוֹרִים שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻגֶּרֶת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: “פִּיתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת… הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם” (ירמיה כ, ז). הָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ לָהֶם הַחַטָּאִים? בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ הָאֲבוּדִים? אֲנִי אֵלֵךְ וְאֹבַד עִמָּהֶם. הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אֶת הַשְּׁבִיל מָלֵא דָּם וְהָאָרֶץ מְרֻבֶּצֶת בְּדַם הֲרוּגֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן. קָבַע פָּנָיו לָאָרֶץ וְרָאָה פַּרְסוֹת רַגְלַיִם שֶׁל יוֹנְקִים וְעוֹלָלִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשֶּׁבִי. הָיָה גוֹחֵן לָאָרֶץ וּמְנַשְּׁקָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגָלוּת גִּפְּפָם וְנִשְּׁקָם. הָיָה רוֹאֶה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּת שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת – וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם. הָיָה בּוֹכֶה לְנֶגְדָּם וְהֵם לְנֶגְדּוֹ. עָנָה וְאָמַר לָהֶם: אַחַי וְעַמִּי, כָּל כָּךְ אֵרַע לָכֶם עַל שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי נְבוּאָתִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְהַר פְּרָת, עָנָה נְבוּזַרְאֲדָן וְאָמַר לוֹ: “אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל” (שם מ, ד). חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְבָבֶל, אֵין מְנַחֵם לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת מֵהֶם בִּירוּשָׁלַיִם. יָצָא לוֹ מֵהֶם. נָטְלוּ הַגָּלֻיּוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ יִרְמְיָהוּ שֶׁפָּרַשׁ מֵהֶם. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה בְּקוֹל רָם וְצָוְחוּ וְאָמְרוּ: אָבִינוּ יִרְמְיָהוּ, הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א). עָנָה יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לָהֶם: אֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִלּוּ בְּכִיתֶם בְּכִיָּה אַחַת עַד שֶׁאַתֶּם בְּצִיּוֹן – לֹא גְּלִיתֶם.

הָיָה יִרְמְיָה הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה וְכָךְ אָמַר: חֲבָל עָלַיִךְ, יִקְרַת הַמְּדִינוֹת! וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם מְקֻטָּעוֹת וּמֻשְׁלָכוֹת בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְּטַן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְּׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר: בָּנַי, לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם: “תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף” (ירמיה יג, טז). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: “עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה” (שם ט, ט) – עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה.

אָמַר יִרְמְיָהוּ: כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם נָטַלְתִּי עֵינַי וְרָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְבוּשָׁה שְׁחֹרִים וּשְׂעָרָהּ סָתוּר, צוֹעֶקֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: מִי יְנַחֲמֶנָּה, וַאֲנִי צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ: מִי יְנַחֲמֵנִי. קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְדִבַּרְתִּי עִמָּהּ, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִם אִשָּׁה אַתְּ – דַּבְּרִי עִמִּי; וְאִם רוּחַ אַתְּ – הִסְתַּלְּקִי מִלְּפָנַי. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֵינְךָ מַכִּירֵנִי? אֲנִי הִיא שֶׁהָיוּ לִי שִׁבְעָה בָּנִים. יָצָא אֲבִיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם; עַד שֶׁאֲנִי עוֹלָה וּבוֹכָה עָלָיו בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי: נָפַל הַבַּיִת עַל שִׁבְעָה בָּנַיִךְ וַהֲרָגָם, וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מִי אֶבְכֶּה וְעַל מִי אֶסְתֹּר שְׂעָרִי? עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: אֵין אַתְּ טוֹבָה מֵאִמִּי צִיּוֹן – וְהִיא עֲשׂוּיָה מַרְעִית לְחַיַּת הַשָּׂדֶה. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֲנִי אִמְּךָ צִיּוֹן, אֲנִי הִיא אֵם הַשִּׁבְעָה. אָמַרְתִּי לָהּ: דּוֹמָה מַכָּתֵךְ לְמַכָּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב: מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ; מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ כַּסְפֵךְ וּזְהָבֵךְ; אִיּוֹב הֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְאַתְּ נַעֲשֵׂית אַשְׁפָּה שֶׁל זֶבֶל. וּכְשֵׁם שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִחֵם אֶת אִיּוֹב כָּךְ עָתִיד הוּא לַחֲזֹר וּלְנַחֲמֵךְ (פס“ר כו, ו; תענית כט ע”א; איכ“ר פתיחתא לד; רש”י לירמיה, לט, ד).

נָטַל עֵינָיו – הביט.

דְּגוֹרִים – ערימות.

מְפֻגֶּרֶת – הרוסה כפגר.

“פִּתִּיתַנִי” וגו' – ירמיהו סבר, כששלח אותו הקב"ה לקנות שדה בענתות (ירמיה, פרק לב), שירושלים לא תיחרב, וכעת התברר לו שהוטעה.

הַחַטָּאִים, הָאֲבוּדִים – אנשי יהודה.

מְרֻבֶּצֶת – ספוגה.

קָבַע פָּנָיו – הביט.

פַּרְסוֹת – עקבות.

גּוֹחֵן – מתכופף.

הִגִּיע לְגָלוּת – אל קבוצת היוצאים לגלות.

נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – קשורים בטבעות ברזל על צוואריהם.

מַעֲבִירוֹ – מפריד אותו.

שְׁלוּלִים – קשורים.

לְנֶגְדָּם – למולם.

לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת – לאותם תושבי יהודה שנותרו בארץ.

גָּעוּ – פרצו.

מַנִּיחֵנוּ – עוזב אותנו.

אִלּוּ בְּכִיתֶם וגו' – לוּ הייתם בוכים וחוזרים בתשובה בטרם חרבה ירושלים, לא הייתם יוצאים לגלות.

יִקְרַת הַמְּדִינוֹת – המכובדת שבערים.

בַּחֲזִירָתוֹ – לארץ ישראל.

נֶהִי – קינה.

שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה – שיש לקונן עליהם.

סָתוּר – פרוע.

רוּחַ – שד.

יָצָא אֲבִיהֶם – ולא שב.

עַל מִי אֶסְתֹּר וגו' – כדרכם של אבלים.

עֲשׂוּיָה מַרְעִית – משמשת כמקום מרעה.

מַכָּתֵךְ – אסונך.

נִטְּלוּ – נלקחו.

*

ט מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה בָּנִים, אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יֵשׁ לָנוּ כְּלוּם בַּבַּיִת? אָמְרָה לוֹ: מְלוֹא כַּד אֶחָד. אָמַר: בַּשְּׁלִי אוֹתוֹ וְנֹאכַל אוֹתוֹ, וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. נִשְׁתַּיְּרָה טִפָּה בַּקְּדֵרָה. בָּא בְּנוֹ הַגָּדוֹל לִגְרֹף אוֹתָהּ טִפָּה. דְּחָפוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: אַל תִּגְזֹל אֶת אַחֶיךָ. וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל עַד שֶׁבָּאוּ כַּשְׂדִּים וְשָׁבוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אֶת כֻּלָּם. וְהָלַךְ אֲבִיהֶם וּמָצָא אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּיךָ לִגְרֹף טִפָּה, הִיא תִּטֹּל אֶת עֵינִי.

אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלוֹשָׁה בָּנִים וְהָלְכוּ בָּנֶיהָ לַמִּלְחָמָה, נָטְלָה אֶת בְּנָהּ שֶׁהִיא מֵינִקְתּוֹ וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים הִכִּירוּ יְדֵי אֲחִיהֶם, עָלוּ לַגַּג וְנָפְלוּ וּמֵתוּ, וַעֲלֵיהֶם מְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: “טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב” (איכה ד, ט), וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז, א). אָמְרָה: קוֹצֵר מַנִּיחַ סְפִיחִים וְהַבּוֹצֵר מַנִּיחַ עוֹלְלוֹת, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּיֵּר לִי כְּלוּם, נִמְסַרְתִּי בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּרָחֵל בְּיַד אֲרִי וְכִגְדִי בְּיַד הַטַּבָּח. (ילק"ש לאיכה, תתרטו־תתרטז).

כְּלוּם – דבר מה.

מְלוֹא כַּד אֶחָד – כד אחד בלבד של מזון.

נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.

לִגְרֹף – לאסוף באצבעו.

כַּשְׂדִים – בבלים.

בִּמְקוֹמוֹ – במקום שהוטלה הגופה.

בְּתוֹךְ עֵינו – של האב.

אֶצְבָּעֲךָ וגו' – אותה אצבע שלא איפשרתי לה לגרוף את טיפת המזון, תנקר כעת את עיני.

כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים – האחים הבוגרים.

הִכִּירוּ – זיהו.

סְפִיחִים – דגנים שגדלו לאחר עונת הקציר, או שצמחו בשולי השדה, ואין לקוצר עניין לאסוף אותם.

עוֹלְלוֹת – אשכולות ענבים בודדים שנותרו אחרי הבציר ואין טעם באיסופם.

נִשְׁתַּיֵּר – נותר.

רָחֵל – כבשה.

הַטַּבָּח – השוחט.

---

סִלּוּק שְׁכִינָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

י “וַיֵצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבַּיִת” (יחזקאל י, יח) – אָמַר רַ' אַחָא: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפָּלָטִין שֶׁלּוֹ בְּכַעַס; מִשֶּׁהָיָה יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכָתְלֵי פָּלָטִין וּבְעַמּוּדֵי פָּלָטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית פָּלָטִין שֶׁלִּי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם! מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! כָּךְ מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצֵאת מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכָתְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַמּוּדֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹכָה וְאוֹמָרֶת: הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! (איכ"ר פתיחתא כה).

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

שֶׁהָיָה יוֹצֵא וגו' – עם יציאתו, חזר המלך שוב ושוב להיפרד מן הארמון.

מְגַפֵּף – מחבק.

בֵּית יְקָרִי – בית כבודי.

מֵעַכְשָׁו – מכאן ולהבא.

---

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יא “וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד” (ישעיה כב, יב) – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעוֹת בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב” (איכה ב, ג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ; וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, מָה עָשִׂיתִי? הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן; חָס וְשָׁלוֹם, שְׂחוֹק לַגּוֹיִים הָיִיתִי וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה! אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת – עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי” (ירמיה יג, יז).

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם לְבֵיתִי וְנִרְאֶה מָה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ. מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזוֹהִי מְנוּחָתִי, שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בֵּיתִי! בָּנַי, הֵיכָן אַתֶּם? כּוֹהֲנַי וּלְוִיַּי, הֵיכָן אַתֶּם? מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? כַּמָּה פְּעָמִים הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.

אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי – אתעלם ולא אתבונן.

אֶזָּקֵק לוֹ – יהיה לי בו עניין.

קֵץ – ימות המשיח.

הֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו – הניחה כביכול מאחורי גבו, אות שאין כוונתו להילחם.

מְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן – מקום מושבי הקודם, השמים.

הִשְׁרֵיתִי – השכנתי.

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

זוֹהִי מְנוּחָתִי – המקום שהקב"ה שוהה בו (ישעיה סו, א).

*

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָהוּ: אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ – וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי?! לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּלְמֹשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים!

מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם: עִמְדוּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בְּיָמֶיךָ הָיְתָה זֹאת לְבָנֵינוּ.

הִנִּיחָם יִרְמְיָהוּ וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד! הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ.

הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ? מִיָּד קָרַע בִּגְדֵי כָּבוֹד שֶׁהִלְבִּישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ אֲבוֹת הָעוֹלָם: משֶׁה רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, מָה הַיּוֹם מִיָּמִים? אָמַר לָהֶם: אֲבוֹת אֲבוֹתָי, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם? מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד “וְיִקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק” (ישעיה כב, יב) – וְאִלְמָלֵי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – וְהָיוּ בוֹכִים וְהוֹלְכִים מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר: “אוֹי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנָתוֹ לֹא הִצְלִיחַ!” (איכ“ר פתיחתא כד; ילק”ש לאיכה, תתקצו).

הֵיכָן משֶׁה קָבוּר – כיוון ש“לא ידע איש את קבורתו” (דברים לד, ו).

צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים – עם ישראל שהושמד בידי אויביו.

מִתְבַּקֶּשִׁים – מוזמנים להגיע.

מָה הַיּוֹם מִיָּמִים – מה נשתנה יום זה מכל הימים שקדמו לו?

הִנִּיחָם – עזב אותם.

כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים – האם אתם יודעים.

בִּגְדֵי כָּבוֹד – בגדים מפוארים שבהם נקבר משה.

אֲבוֹת הָעוֹלָם – אברהם, יצחק ויעקב.

וְאִלְמָלֵי מִקְרָא וגו' – אם פסוק זה לא היה נכתב, לא היה אפשר להעז ולומר שהקב"ה נוהג כאדם שמת עליו קרובו.

מִשַּׁעַר לְשַׁעַר – שערי בית המקדש.

מֵתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו – המת מונח לרגליו (לפני הקבורה).

בְּקַטְנוּתוֹ – בראשית דרכו (לפני שחטא העם ונהרס המקדש).

---

אֵבֶל אָבוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יב בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁבָּאתִי לִידֵי בוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת? כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִים: “נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח” (ישעיה לג, ח) – מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתְּ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶן – הֵיאָךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה?! דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בְּחַגִים – הֵיאָךְ שָׁבְתוּ?!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: מָה לָכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה, מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו? אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ, לֹא בָּא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו “מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי?” (ירמיה יא, טו)? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה הֶגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּם בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ? אָמַר לוֹ: תָּבוֹא תּוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

מִיָּד בָּאָה תּוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶם. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, בָּאת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ – וְאֵין לָךְ בֹּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי? זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָּנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, – וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָּךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: יָבוֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. בָּאָה אָלֶף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: אָלֶף, אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת – וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם? זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי – וְאַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנַי! מִיָּד עָמְדָה אָלֶף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

בָּאָה בֵּית לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִים בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה? מִיָּד עָמְדָה בֵּית לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם.

וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל.

מְמָרֵט – מורט.

קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד – נתאספו לשם אמירת הספד.

מְסִלּוֹת – דרכים סלולות.

פּוֹסְקִים מֵהֶן – חדלים ללכת בהם.

נִזְקַק – הסב את תשומת לבו.

הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו – שמת לב לדבריו.

לְבֵית עוֹלָמוֹ – לקברו.

מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי וגו' – לפי המסורת הוקם בית המקדש במקום שנעקד יצחק (בראשית כב, יד).

עָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה – לא קיימו את מצוותיה כלל.

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת – שמהן מורכבות כל מילותיה של התורה.

מִי מֵעִיד – מי העדים (שיאשרו את טענת הקב"ה).

אֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים – האם אינך מתביישת?

הֶחֱזִירֵךְ וגו' – שהקב"ה, לפי המדרש, סבב עם התורה והציע אותה לכל העמים.

זְרִיזִים וגו' – רצים בשמחה ללמוד תורה.

בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה – הפותחת באות בי"ת.

*

מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִּי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִּי: “הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי”, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתִּי אוֹתוֹ – וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי” (בראשית כב, ח), לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ, וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן? וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג בָּנַי, וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם – וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כְּצֹאן לְטִבְחָה לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי: בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי. – וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם? זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם: “מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה: לֵךְ לְפָנַי, וְאֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וְאֶרְאֶה, מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן!

מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל. רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדּוֹתֵנוּ מִיָּד צָרֵינוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! מִיַּד אָמַר לָהֶם משֶׁה: בָּנַי, לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה – וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה, עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א).

עָמַד עַל דַּעְתּוֹ – הבין את שמתרחש מסביבו.

כָּפַתִּי – קשרתי.

פָּשַׁטְתִּי – הושטתי.

עִכַּבְתִּי – התנגדתי.

מָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה – עמדתי בראשם והייתי מוכן למות למענם.

כְּצֹאן לְטִבְחָה – כצאן העומד להישחט.

יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי – אמות.

הַמָּשָׁל – פתגם עממי.

מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים – בגלל ריבוי הגופות הפזורות בדרכים.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי – ואי אפשר לבטלה.

הִנִּיחַ – עזב.

*

כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ? אָמַר לָהֶם: מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים. מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת: וַי עַל מַה שֶׁהִגִּיעַ לְבָנֵינוּ! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם כִּיתוֹמִים בְּלֹא אָב; הֵיאָךְ יְשַׁנְתֶּם בַּצָּהֳרַיִם וּבַקַּיִץ בְּלֹא לְבוּשׁ וּבְלֹא כְּסוּת! הֵיאָךְ הֲלַכְתֶּם בֶּהָרִים וּבַחֲצָצִים חֲלוּצֵי נַעֲלַיִם וּבְלֹא סַנְדָּלִים! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם טְעוּנִים מַשְׂאוֹת חוֹל! הֵיאָךְ הָיוּ יְדֵיכֶם כְּפוּתוֹת לַאֲחוֹרֵיכֶם! הֵיאָךְ לֹא הֲיִיתֶם בּוֹלְעִים רֹק שֶׁבְּפִיכֶם!

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: אֲרוּרָה אַתְּ, הַשָּׁמֶשׁ! לָמָּה לֹא חָשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הָאוֹיֵב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ! הֵשִׁיבָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ: בְּחַיֶּיךָ, משֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן, הֵיאָךְ אֶהְיֶה חֲשׁוּכָה – וְלֹא הִנִּיחוּנִי וְלֹא הִרְפּוּ מִמֶּנִּי, שֶׁהִלְקוּנִי בְּשִׁשִּׁים שְׁבָטִים שֶׁל אֵשׁ וְאָמְרוּ לִי: צְאִי וְהָאִירִי אוֹרֵךְ! שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: וַי עַל זִיוְךָ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיאָךְ חָשָׁךְ?! וַי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁיֶּחֱרַב! הַהֵיכָל נִשְׂרַף וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נֶהֱרָגִים, וַאֲבוֹתֵיהֶם הוֹלְכִים בַּשְּׁבִי וּבַגָּלוּת.

שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: שַׁבָּאִים, בְּחַיֵּיכֶם! לֹא תָמִיתוּ אוֹתָם מִיתָה אַכְזָרִיָּה וְלֹא תַעֲשׂוּ בָּהֶם כְּלָיָה גְּמוּרָה, וְלֹא תַּהַרְגוּ בֵּן לִפְנֵי הָאָב וּבַת לִפְנֵי הָאֵם, שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפָּרַע מִכֶּם. וְהַכַּשְׂדִּים הָרְשָׁעִים לֹא עָשׂוּ כָּךְ, אֶלָּא הָיוּ נוֹתְנִים בֵּן בְּחֵיק אִמּוֹ וְאָמְרוּ לְאָבִיו: קוּם שְׁחָטֵהוּ. הָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה וְדִמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת עָלָיו, וְאָבִיו תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ.

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָתְךָ: “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִּשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד” (ויקרא כב, כח) – וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַתָּה שׁוֹתֵק.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ, שֶׁיַּעֲקֹב אֲהָבַנִי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן נִשּׂוּאַי לְבַעֲלִי יָעַץ אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי בַּאֲחוֹתִי, וְלֹא קִנֵּאתִי בַּאֲחוֹתִי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אִם אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וְדָם, עָפָר וָאֵפֶר, לֹא קִנֵּאתִי בְּצָרָה שֶׁלִּי – אַתָּה, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם וְרַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵּאתָ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי?

מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: בִּשְׁבִילֵךְ, רָחֵל, אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה',

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָּע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם (ירמיה לא, יד) וְנֶאֱמַר: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם שם, טו־טז) (איכ"ר, פתיחתא כד)

נִבְלָתָם – גופתם.

מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה – שוכבים בשמש היוקדת.

הִגִּיעַ – קרה.

חֲצָצִים – אבני חצץ קטנות.

טְעוּנִים מַשְּׂאוֹת חוֹל – נושאים משא כבד.

לֹא… בּוֹלְעִים רֹק – בשל גרונם היבש מצמא.

בְּחַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא הִנִּיחוּנִי – לא הרשו לי (מן השמים).

שְׁבָטִים – מקלות, שוטים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידים בבית הספר.

שַׁבָּאִים – השובים ששבו את עם ישראל.

כְּלָיָה גְּמוּרָה – חיסול מוחלט.

יִפָּרַע מִכֶּם – יעניש אתכם לפי מעשיכם.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ – מרים את ראש התינוק (כדי לשחוט אותו).

אַהֲבָה יְתֵרָה – אהבה רבה.

לֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה – רחל לא חשפה ברבים את תרמיתו של לבן, ובכך מנעה את ביזיונה של לאה.

צָרָה – אישה אחרת הנשואה לאותו הגבר.

בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עבודת אלילים (שבגללה נענש העם).

אֵין בָּה מַמָּשׁ – אין לה קיום אמיתי.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – ריחם.

*

---

דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת. עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. מָצָא אֶת דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה. אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק, הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה. אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב, וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. אָמְרוּ לוֹ: מָה נֹאמַר לְךָ? כּוֹהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ, וְזֶה כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח! אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲפַיְּסֶנּוּ. הֵבִיא סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח; פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – וְלֹא נָח; בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת – וְלֹא נָח; תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – וְלֹא נָח. עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא. קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם? מִיָּד – נָח. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. אָמַר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטַר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר (גיטין נז ע“ב; סנהדרין צו ע”ב).

סָח – סיפר.

נְבוּזְרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

רִבּוֹא – רבבה, עשרת אלפי אנשים.

זְכַרְיָה – בן יהוידע, שנסקל למוות בבית המקדש כאשר אמר לעם דברי תוכחה (דברי הימים ב כד, כ).

רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה – תוסס ומבעבע.

זְבָחִים – קורבנות.

אֲפַיְּסֶנּוּ – ארגיע אותו.

סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – בית הדין הגדול שישב בבית המקדש ומנה שבעים ואחד חברים.

סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה – בית דין שמנה עשרים ושלושה חברים.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים בבית הספר.

אִבַּדְתִּי – הרגתי.

וְכִי נוֹחַ לְךָ – האם רצונך?

הִרְהֵר… תְּשׁוּבָה – התחרט על מעשיו.

כֶָּךְ – היה עונשם.

שְׁטַר צַוָּאָה – ובו נפרד ממשפחתו.

*

---

יִסּוּרֵי הַגּוֹלִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יד “וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ” (איכה א, ב) – עַל בַּחוּרֶיהָ. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, תָּפְסוּ אֶת הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְהָיוּ הַבַּחוּרִים בּוֹכִים וְהַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַנְּחָן, וְנִשְׁאָרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרֶבֶת (איכ"ר א, כה).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

כָּפְתוּ – קשרו.

כְּצָרֶבֶת – כפצע צורב וכואב.

*

טו “קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי” (איכה א, יט) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁהִגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל הָיוּ כְּפוּתִים יְדֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵיהֶם, נְתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִים כִּבְהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לְהֶגְמוֹנוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם: עֲשׂוּ עִמָּנוּ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְהַעֲבִירוּנוּ עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל דּוֹדֵנוּ. וְכֵן עָשׂוּ. יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִקְרָאתָם, הוֹצִיאוּ לָהֶם פַּת מְלוּחָה וְצִיר עִמָּהּ. הֵבִיאוּ נוֹדוֹת רֵיקִים וּצְבָעוּם כְּמַיִם וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי אָהֳלֵיהֶם. כְּשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם: הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם. אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ פַּת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָבִיא לָכֶם מַיִם. אָכְלוּ אֶת הַפַּת, בָּאוּ וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאנוּ מַיִם. וְהֵם נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם בְּאוֹתָם נוֹדוֹת. וְנִכְנְסָה רוּחַ חַמָּה לְתוֹךְ מֵעֵיהֶם – וּמֵתִים (תנחומא יתרו, ה).

כְּפוּתִים – קשורים.

נְתוּנִים – אסורים.

עָבְרוּ עַל – חלפו ליד.

הֶגְמוֹנוֹת – הפקידים הבבלים הממונים עליהם.

צִיר – חומץ או נוזל מלוח כלשהו לטבול בו את הפת.

הֵבִיאוּ נוֹדוֹת וגו' – לקחו כלי קיבול (עשויים עור), הרטיבום במים ותלו אותם בפתח האוהלים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם – נרגעו.

בָּאוּ וְאָמְרוּ – הישמעאלים.

נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם – כדי למצוץ את מעט המים שעל הנודות.

רוּחַ חַמָּה – אוויר המדבר החם שבנודות.

*

טז רַ' יוֹחָנָן אָמַר: שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבְיָדָם שְׁמוֹנִים אֶלֶף מָגִנֵּי זָהָב בָּקְעוּ בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּ לָהֶם: בְּנֵי דוֹדֵנוּ אַתֶּם, הַשְׁקוּנוּ מַיִם! אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַתֶּם שׁוֹתִים מַיִם. מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ לָהֶם מִינֵי מְלוּחִים, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלוּ הוֹצִיאוּ לָהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים וְהָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם מַתִּירוֹ וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וְהָיָה הָרוּחַ נִכְנָס לְתוֹךְ מֵעָיו – וְהָיָה מְפַרְפֵּר וּמֵת (איכ“ר ב, ד; ילק”ש לישעיה, תכא).

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

בָּקְעוּ וגו' – חדרו דרך המצור שהטיל נבוכדנאצר על ירושלים.

נוֹדוֹת – ראו בקטע הקודם.

מַתִּירוֹ – פותח את הקשר הסוגר את הנוד.

הָרוּחַ – האוויר שבתוך הנוד.

מְפַרְפֵּר – רועד.

*

---

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יז “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א) – מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לִבְכּוֹת עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל? – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הָרַג בָּהֶם פְּרָת בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרַג בָּהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע. כְּשֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ לֹא הָיוּ שׁוֹתִים אֶלָּא מֵימֵי גְּשָׁמִים וּמֵימֵי נוֹזְלִים וּמֵימֵי מַעְיָנוֹת, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל שָׁתוּ מַיִם מִפְּרָת וּמֵתִים מֵהֶם הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ הָיוּ בּוֹכִים עַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבֵיהֶם, וְעַל הַמֵּתִים שֶׁמֵּתוּ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הִנִּיחוּם לְקָבְרָם וְעַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרַג בָּהֶם פְּרָת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה, הוּא וְכָל גְּדוֹלָיו וְכָל שָׂרָיו, וְעִמָּהֶם כָּל מִינֵי זֶמֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַשְׂדִים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם” (ישעיה מג, יד), וְכָל מַלְכֵי יְהוּדָה מֻטָּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִּים עַל שְׂפַת הַנָּהָר. נָשָׂא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם, אָמַר לַעֲבָדָיו: מִפְּנֵי מָה הוֹלְכִים הַלָּלוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה בְּלֹא מַשּׂאוֹי? אֵין לָכֶם מַשּׂאוֹי שֶׁתִּתְּנוּ עַל צַוָּארָם? מִיָּד הֵבִיאוּ סְפָרִים וְעָשׂוּ אוֹתָם כְּחֵמֶת וּמִלְּאוּ אוֹתָם חוֹל וְהִנִּיחוּ עַל כְּתֵפָם עַד שֶׁנִּכְפְּפָה קוֹמָתָם, וְכָךְ אָמְרוּ עַל עַצְמָם: “עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ” (איכה ה, ה). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם.

אָמַר רַ' אַחָא בַּר אַבָּא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מָה שֶׁבָּרָאתִי לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֵלּוּ, עוֹלָם שֶׁבָּרָאתִי בִשְׁתֵּי יָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם” (ישעיה מח, יג) – אַחֲרִיבֶנּוּ. אָמָר רַ' תַחֲלִיפָא בַּר קְרוֹיָה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ כָּל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, לֹּא דַיְּךָ שֶׁהֶחֱרַבְתָּ דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה, אֶלָּא שֶׁתַּחֲרִיב דִּירָתְךָ שֶׁל מַעְלָה! אָמַר לָהֶם: וְכִי בָּשָׂר וָדָם אֲנִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְתַנְחוּמִים? הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וַאֲנִי מַכִּיר בְּסוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” (שם מו, ד) – “עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי… אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי” (שם כב, ד) – אָמַר לָהֶם: תַּנְחוּמֵיכֶם הַלָּלוּ שֶׁאַתֶּם מְנַחֲמִים אוֹתִי נְאוּצִים הֵם לְפָנַי; רְדוּ מִלְּפָנַי וּשְׂאוּ אֶת הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל בָּנַי. מִיָּד יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָטְלוּ אֶת־הַמַּשּׂאוֹי מֵעֲלֵיהֶם; וְלֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, נָשָׂא עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (שם מג, יד).

מָה רָאוּ וגו' – מדוע בכו?

פָּרֶת – נהר פרת שבבבל.

שְׁרוּיִים – מתגוררים.

נוֹזְלִים – נחלים.

הִנִיחוּם – התירו להם.

מִינִי זֶמָר – כלי נגינה.

כַּשָדִים – בבלים.

מֻטָלִים – קשורים.

מַשּׂאוֹי – משא.

סְפָרִים – יריעות קלף של ספרי תורה.

חֵמֶת – כלי קיבול למים עשוי עור.

גָּעוּ – פרצו.

עָלְתָה שַוְעְתָם – נשמעה צעקתם.

בִּקֵש – רצה.

“וְהָנְחֹתִי חֲמָתִי” – וכך ישכך זעמי.

בְּשְׁבִיל אֵלּוּ – למען ישראל.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה – בית המקדש.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַעַלָה – השמים.

אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וגו' – יודע את ראשיתו ואת סופו של כל דבר, ולפיכך איני נזקק לניחומים.

נְאוּצִים – מקוללים, בזויים.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

*

בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶצַּאר וְשָׂרַף אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁבָה אוֹתָם, לֹא עָשָׂה אִסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם. וְלָמָּה הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם? שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם וְאָמָרוּ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ מְצַפֶּה לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּתוֹךְ אַרְצָם וְהוּא עוֹשֶׂה לָנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב. לְכָךְ לֹא עָשׂוּ אִיסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְרָאוּ שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּיָדָם עַל אַדְמָתָם – מִיָּד עָשָׂה אִיסְטָטִיוָא. אֵלּוּ נִפְנוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְאֵלּוּ נִפְנוּ לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר: מָה אַתֶּם יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים? וְהוּא קוֹרֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי וְאָמַר לָהֶם: הָכִינוּ עַצְמְכֶם, עַד שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעַמְדוּ לְפָנַי וְתַקִּישׁוּ לְפָנַי בְּכִנּוֹרוֹת שֶׁלָּכֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהֲיִיתֶם מַקִּישִׁים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם. מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלוּ וְאָמְרוּ: לֹא דַיֵּנוּ שֶׁהֶחֱרַבְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁוֹ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אֶלָּא עַכְשָׁו אָנוּ עוֹמְדִים לְהַקִּישׁ בְּכִנוֹרוֹתֵינוּ לִפְנֵי הַנַּנָּס הַזֶּה? מִיַּד עָמְדוּ כֻּלָּם וְנָטְלוּ עֵצָה וְתָלוּ כִּנוֹרוֹתֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, וְשָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם וְנָתְנוּ אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם לְתוֹךְ פִּיהֶם וּמְרַצְּצִים וּמְקַצְּצִים אוֹתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר” (תהלים קלז, ד) – “לֹא נָשִׁיר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “אֵיךְ נָשִׁיר”; הָיוּ מַרְאִים אוֹתָם אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהָיוּ כַּפּוֹתֵינוּ חֲזָקוֹת כְּבַרְזֶל וְנִתְקַטְּעוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ? – רְאוּ, הֵיאָךְ נָשִׁיר! (פס“ר לא, ד; ילק”ש לתהלים, תתפג).

אִיסְטָטִיוָא – מקומות לחנייה.

חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם – פוחדים (הבבלים) שמא ימותו.

מְצַפֶּה לָהֶם – ממתין ומקווה.

עַד שֶׁהֵם – כל עוד הם.

כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב – שכל חייליו מתו בשעת מצור על ירושלים (מלכים ב יט, לה).

שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי – השרים והמנגנים במקדש.

תַּקִּישׁוּ – תפרטו באצבעותיכם.

הַנַּנָּס – כינוי של גנאי לנבוכדנאצר.

נָטְלוּ עֵצָה – החליטו יחדיו.

עֲרָבוֹת – עצי ערבה הצומחים בצד הנהרות.

שָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם – משלו ברוחם, התחזקו.

אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם – קצות אצבעותיהם.

מְרַצְצִים – מועכים.

הֵיאָך נָשִׁיר? – כיצד נוכל לנגן בכינור (בידיים מקוצצות)?

*

יח "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' " (ירמיה יג, יז) – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִם עֲדָרִים עֲדָרִים: עֶדְרֵי כְּהֻנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' ".

רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל יוֹתֵר מִבְּכָל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן? מִפְּנֵי שֶׁבֵּית אַבְרָהָם מִשָּׁם. מְשָׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה שֶׁקִּלְקְלָה עַל בַּעְלָהּ; לְהֵיכָן מְשַׁלְּחָהּ? מְשַׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ (איכ"ר פתיחתא כה; תוספתא בבא קמא ז, ג).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

עַד שֶׁלֹּא גָּלוּּ – לפני שגלו.

עֲדָרִים – קבוצות.

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע גלו ישראל דווקא אל בבל?

בֵּית אַבְרָהָם – משפחת אברהם (בראשית יא, כח).

קִלְקְלָה – בגדה.

מְשְׁלְּחָהּ – מגרש אותה.

*

---

גַּעְגּוּעִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יט “לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח… אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי” (תהלים מב, פסוקים א, ה) – כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה? לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁלְוָה, שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בָּהֶם – וְעַכְשָׁו נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת: מִי יְשִׂימֵנִי כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וְאַתָּה יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְּסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲווֹנִי – אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה.

וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי, כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב, וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וְאוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁזָּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ, וְהַכּוֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּים מְקַלְסִין בְּכִנּוֹרוֹת – יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ?

“כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים” (שם שם, ה) – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם בַּסָךְ וּדְרָכִים מְתֻקָּנִים לְפָנַי, וְעַכְשָׁו בַּ“שָּׂךְ” – “הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים” (הושע ב, ח); לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְאִילָנוֹת מְסַכְּכִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו גְּלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת.

אָמָר רַ' בֶּרֶכְיָה: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְסַלֵּי בִּכּוּרִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו “אֶדַּדֵּם” – דְּמוּמָה עוֹלָה וּדְמוּמָה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּשִׁירִים וּבִזְמִירוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בּוֹכִיָּה עוֹלָה וּבוֹכִיָּה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה “הָמוֹן חוֹגֵג” (תהלים מב, ה) – הֲמוֹנִיּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה (אָמַר רַ' לֵוִי: כְּגַעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה), וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְגַנֶּבֶת וְעוֹלָה, מִתְגַנֶּבֶת וְיוֹרֶדֶת (איכ"ר פתיחתא כד; שם א, נב).

כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ – על מי מדברים פסוקים אלו?

זְכוּרָה אֲנִי – זוכרת.

שְׁרוּיָה – מצויה.

מִי יְשִׂימֵנִי וגו' – מי יחזירני למצבי הקודם.

מְקַלְּסִין – משבחים.

עוֹנֶה אוֹתִי – נענה לבקשתי.

שָׁמְמָה – מלאת צער וכאב. קוֹל דְּמָמָה – קול חרישי.

שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ – חיות השדה עושות בו כרצונן.

בַּסָּךְ – בציבור.

דְּרָכִים מְתֻקָּנִים – דרכים סלולות ונוחות למעבר.

בַּ“שָּׂךְ” – בדרך מלאה קוצים וברקנים (כלשון הפסוק מהושע). סִירִים – קוצים.

מְסַכְּכִים – נותנים צל כסוכה.

צִלּוֹ – השגחתו.

מַלְכֻיּוֹת – האומות השולטות בישראל.

דְּמוּמָה – שותקת.

הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה – המון עם חוגג.

גַּעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם – צפרדע שאינה פוסקת מקרקוריה.

מִתְגַּנֶּבֶת – הולכת בדממה כגנב.

*

---

נֶחָמָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי” (ישעיה מ, א) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן: נַחֲמוּנִי, נַחֲמוּנִי, עַמִּי. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כֶּרֶם אִם יִהְיֶה לְאָדָם וְיָבוֹאוּ לִסְטִים וִיקַצְּצוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַכֶּרֶם אוֹ לְבַעַל הַכֶּרֶם? וְכֵן אִם יִהְיֶה לְאָדָם בַּיִת וַיָבוֹאוּ לִסְטִים וְיִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַבַּיִת אוֹ לְבַעַל הַבַּיִת? אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי וּבָא נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהֶחֱרִיב אוֹתוֹ וְהִגְלָה אֶתְכֶם וְשָׂרַף אֶת בֵּיתִי, אֲנִי הוּא צָרִיךְ לְהִתְנַחֵם – נַחֲמוּנִי נַחֲמוּנִי, עַמִּי! (פס"ר כט, ט).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

לִסְטִים – שודדים.

לְמִי מְנַחֲמִים – מי זקוק שינחמוהו?

אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי – שנאמר “כי כרם ה' צבאות בית ישראל” (ישעיה ה, ז).

*

כא “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ” (תהלים עט, א) – לֹא הָיָה הַמִּקְרָא צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא “בְּכִי לְאָסָף”, “נְהִי לְאָסָף”, “קִינָה לְאָסָף” – וּמַהוּ אוֹמֵר “מִזְמוֹר לְאָסָף”? – אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ – וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה. מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשָׁבַר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ אַבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי, שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל (איכ"ר ד, יד).

לֹא הָיָה הַמִּקְרָא וגו' – מן הראוי שמזמור העוסק בחורבן לא יפתח בלשון “מזמור”, שהיא לשון שמחה.

נְהִי – יללה ובכי.

בֵּית חֻפָּה – מקום המיועד לעריכת חתונה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה – גידולו רע, התנהגותו פגומה.

וִילָאוֹת – וילונות.

הַקָּנִים – העמודים.

פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ – המחנך של הבן.

אַבּוּב – חליל.

חֲמָתוֹ – כעסו.

עַל הָעֵצִים וגו' – על בית המקדש.

---

פרק ח: בין בית לבית

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ח: בין בית לבית

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

דָּנִיֵּאל וְהַתַּנִּין בְּבָבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו” (ירמיה נא, מד) – תַּנִּין אֶחָד הָיָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר, וְהָיָה בּוֹלֵעַ כָּל מָה שֶׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ. נָתַן לוֹ רְשׁוּת. מָה עָשָׂה? נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים, הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו – וְנָקְבוּ מַסְמְרִים אֶת בְּנֵי מֵעָיו (בר"ר סח, יג).

מַתִּישׁוֹ – מחלישו.

---

מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם – בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמַר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ: חֲבֵרָם שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. פָּתַח וְאָמַר:

"אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין!

מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר" (דניאל ג, לג). אָמַר רַ' יִצְחָק: יוּצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! שֶׁאִלְמָלֵא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו – בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים (סנהדרין צב ע"ב).

חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה – כמסופר בפרק ג של ספר דניאל.

בִּקְעַת דּוּרָא – שבבבל (דניאל ג, א).

עֲצָמוֹת – שעשה נבוכדנאצר כלים מעצמותיהם של מתים וגם אלו שבו לחיים.

אֵלּוּ – חנניה, מישאל ועזריה.

“אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וגו'” – בארמית: נסיו כמה גדולים ופלאיו כמה חזקים, מלכותו מלכות עולם ושלטונו עד דור ודור.

יוּצַק זָהָב וגו' – ייסתם פיו (לשון קללה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – לולי היה מלאך סוטר על פיו ומשתיקו, היו תשבחותיו של נבוכדנאצר מאפילות ביופיין על אלו של ספר תהלים.

*

ג תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וּמֵתוּ. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? “ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים”. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: “ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו). רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶמֱת מָשָׁל הָיָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל – לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא – בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה.

רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם וְהַלָּלוּ תְּפִלִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם (סנהדרין צב ע"ב).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

אֱמֶת מָשָׁל הָיָה – הדבר התרחש באמת והוא גם דבר שהתרחש בחזון הנביא כמשל (סמל לתחיית העם).

אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל וגו' – איך אפשר שהדבר יהיה דמיון ועובדה בעת ובעונה אחת?

בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה – בוודאי, רק משל היה.

---

חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ד “יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ” (משלי כד, כא) – כְּשֶׁאָמַר נְבוּכַדְנֶאצַּר לַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא שָׁמְעוּ לוֹ, אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ לְמַלְכוּת כָּל מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת לָכֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים” (קהלת ח, ב). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ לְמִסִּים וּלְאַרְנוֹנִיּוֹת, אֲבָל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה – נְבוּכַדְנֶאצַּר, אַתָּה וְכֶלֶב שָׁוִים (במ"ר טו, יד).

חֲנַנְיָה וגו' – ראו קטע ב.

אַרְנוֹנִיּוֹת – מס שמטילה המלכות (בעיקר על היבול).

*

ה דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן הַשִּׁילוֹנִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ עָמַד יוּרְקָמִי שַׂר הַבָּרָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת הַכִּבְשָׁן וְאַצִּיל לְצַדִּיקִים הַלָּלוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: אֵין גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָךְ, שֶׁאַתָּה שַׂר שֶׁל בָּרָד וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ; אֶלָּא אֲנִי שַׂר שֶׁל אֵשׁ, אֵרֵד וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ וְאֶעֱשֶׂה נֵס בְּתוֹךְ נֵס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח גַּבְרִיאֵל וְאָמַר: “וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ” (תהלים קיז, ב) (פסחים קיח ע“א–ע”ב).

שַׂר הַבָּרָד – ממלאכי השמים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

אַקְדִּיחַ – ארתיח בחום עז (ובו נשרפו עבדי נבוכדנאצר שהפילו את חנניה ורעיו לכבשן).

“וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם” וגו' – כיוון שהקב"ה קיים את הבטחתו לגבריאל, שהוא שיציל בבוא היום את צאצאי אברהם מכבשן של אש (כמסופר שם, פסחים קיח ע"א).

*

ו “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים” (דניאל ט, ז) – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה? – חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ נִתְכַּנְּסוּ כָּל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְטָפְחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל פְּנֵיהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: יֵשׁ לָכֶם אֱלוֹהַּ כָּזֶה – וְאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְצֶלֶם?! וְעָמְדוּ וְרָקְקוּ בִּפְנֵיהֶם, עַד שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפָם רֹק, וְהָיוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מַגְבִּיהִים פְּנֵיהֶם לְמַעְלָה וְצִדְּקוּ אֶת הַדִּין וְאָמְרוּ: “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים”.

וַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַכִּבְשָׁן – לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: בָּרֹק טָבְעוּ (סנהדרין צג ע"א; תנחומא כי תשא, יד).

טָפְחוּ – סטרו.

רָקְקוּ וגו' – ירקו בפניהם עד שכוסו ברוק.

לְהֵיכָן הָלְכוּ? – שאין שמותיהם נזכרים עוד במקרא.

*

ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר “חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ” (ישעיה יג, י) – הַלְוַאי חָשַׁךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא זָרַח! יָצָא כּוֹרֶשׁ לְטַיֵּל בַּמְּדִינָה וְרָאָה הַמְּדִינָה שׁוֹמֶמֶת, אָמַר: מָה טִיבָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ שׁוֹמֶמֶת? הֵיכָן הֵם הַזֶּהָבִים? הֵיכָן הֵם הַכַּסָּפִים? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַיְּהוּדִים יֵצְאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” – מֵהֶם זֶהָבִים וּמֵהֶם כַּסָּפִים שֶׁעָלוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּקְדָּשׁ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזַר וְאָמַר: “מִי שֶׁעָבַר פְּרָת עָבַר, מִי שֶׁלֹּא עָבַר לֹא יַעֲבֹר”. דָּנִיֵּאל וְסִיעָתוֹ עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמְרוּ: מוּטָב שֶׁנֹּאכַל סְעוּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּנְבָרֵךְ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ לֹא עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

וְלָמָּה לֹא עָלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֶזְרָא? שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ לִפְנֵי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה. וְיַעֲלֶה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה? אֶלָּא אָמְרוּ: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה אָדָם גָּדוֹל וְיָשִׁישׁ הָיָה וַאֲפִלּוּ בִּגְלֶקְטִיקָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת שֶׁלֹּא עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁאִלּוּ עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לַשָּׂטָן לְקַטְרֵג וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ עֶזְרָא בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה מִלְּשַׁמֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק כּוֹהֵן גָּדוֹל – וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הָיָה כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֲבָל עֶזְרָא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אָדָם צַדִּיק לֹא הָיָה רָאוּי לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה כְּמוֹתוֹ.

אָמַר רַ' סִימוֹן: קָשָׁה הִיא שַׁלְשֶׁלֶת יֻחֲסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהֵעָקֵר מִמְּקוֹמָהּ (שהש"ר ה, ד).

הַלְוַאי חָשַׁךְ וגו' – הלוואי שהשמש לא היתה מאירה באותו היום.

מְדִינָה – עירו של כורש.

מָה טִיבָהּ – מדוע.

הַזֶּהָבִים, הַכַּסָּפִים – האומנים העובדים בכסף ובזהב.

מֵהֶם – בין היוצאים.

שֶׁעָבַר פְּרָת – כבר חצה את נהר פרת, גבולה של בבל, בדרכו לארץ ישראל. לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ – להבהיר שאלות שונות ממה שלמד.

בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה – סופרו של ירמיהו (ירמיה מה, א), שעל פי מסורת חז"ל הוגלה לבבל.

בִּגְלֶקְטִיקָא וגו' – אפילו בעגלה לא היה אפשר לשאת אותו.

מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת וגו' – העובדה שעזרא לא עלה שמרה על קדושת בית המקדש.

הָיָה לַשָּׂטָן וגו' – היה השטן יכול לטעון שעזרא, ולא יהושע בן יהוצדק (הכוהן הגדול בתקופת שיבת ציון [חגי א, א]), הוא שישמש בכהונה גדולה בגלל אישיותו הרמה, וכך היתה נפגעת שרשרת היוחסין של הכהונה הגדולה.

לֹא הָיָה – שום אדם.

קָשָׁה הִיא וגו' – חשובה בעיני הקב"ה ואינו רוצה לנתקה.

*

ח תְּנָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה: אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית (זבחים סב ע"א).

שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים – חגי, זכריה ומלאכי.

עִמָּהֶם – עם גולי בבל.

הֵעִיד – הודיע.

עַל הַמִּזְבֵּחַ – על גודלו.

עַל הַתּוֹרָה וגו' – שהיה צריך להחליף את הכתב העברי הקדום בכתב המקובל כיום (הקרוי “אשורי”).

---

עֶזְרָא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ט שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא קְדָמוֹ משֶׁה; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב (סנהדרין כא ע"ב).

נִשְׁתַּנָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

*

י “אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז” (שיר השירים ח, ט) – אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא – נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף, שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ; עַכְשָׁו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת – נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ (יומא ט ע"ב).

כְּחוֹמָה – כגוף אחד, כולם יחדיו.

בִּימֵי עֶזְרָא – בתקופת שיבת ציון, כשרק חלק מן העם חזר מבבל ליהודה.

הָרָקָב – ריקבון, הרס.

כִּדְלָתוֹת – עשויות עץ, שנפתחות ונסגרות ואינן מוצקות כחומה.

---

אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה”? – שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ; מֹשֶׁה אָמַר: “הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא” (דברים י, יז); בָּא יִרְמְיָה וְאָמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִים בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – לֹא אָמַר “נוֹרָא”. בָּא דָּנִיֵּאל וְאָמַר: גּוֹיִים מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר “גִּבּוֹר”. בָּאוּ הֵם וְאָמְרוּ: אַדְרַבָּא! זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעֲסוֹ וְנוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת?! (יומא סט ע"ב).

הֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ – החזירו את שבחיו של הקב"ה, שהם ככתר לו, לקדמותם.

מְקַרְקְרִים – מנפצים את הקירות במקדש.

לֹא אָמַר “נוֹרָא” – “האל הגדול הגיבור” (ירמיה לב, יח).

מִשְׁתַּעְבְּדִים – מושלים.

לֹא אָמַר “גִּבּוֹר” – “האל הגדול והנורא” (דניאל ט, ד).

בָּאוּ הֵם – אנשי ‏כנסת הגדולה (וקבעו בפתיחת תפילת שמונה עשרה את המילים: “האל הגדול הגיבור והנורא”).

כּוֹבֵשׁ – עוצר, בולם.

נוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם – נוהג בסבלנות ובמתינות (שמא יחזרו בתשובה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – איך היה יכול עם ישראל להמשיך ולהתקיים, בלא הפחד שמפיל הקב"ה על אומות העולם?

---

בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יב “לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” (תהלים כב, א) – בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר: בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לַיְלָה – יֵשׁ אוֹר לְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת; וְאֵימָתַי הוּא חשֶׁךְ? בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר! הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת וְהַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים וְהַמַּזָּלוֹת הוֹלְכִים – אוֹתָהּ שָׁעָה אֵין חשֶׁךְ גָּדוֹל מִמֶּנוּ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לְעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ וּמַעֲלֶה אֶת הַשַּׁחַר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.

וְעוֹד לָמָּה מְשׁוּלָה אֶסְתֵּר לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר? מָה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר כְּשֶׁאוֹרָהּ בּוֹקֵעַ לַעֲלוֹת – בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִמְעָא קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַפֶּצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי אֶסְתֵּר קִמְעָא קִמְעָא: בַּתְּחִלָּה “וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (אסתר ב, כא), וְאַחַר כָּךְ “וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה” (שם ה, ב), “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (שם ו, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס” (שם שם, יא), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (שם ז, י), וְאַחַר כָּךְ “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים” (שם ח, ח), וְאַחַר כָּךְ “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת” (שם שם, טו), וְאַחַר כָּךְ “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה” (שם שם, טז). חֲכָמִים אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַזּוֹ צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּא וְקוֹבַעַת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְעוֹרֶגֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה לָהּ אֶת הַתְּהוֹם וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ אֶת הַמַּיִם. כָּךְ אֶסְתֵּר: בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַר הָמָן הָרָשָׁע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – הִתְחִילָה עוֹרֶגֶת בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה וְעָנָה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

רַ' אַסִּי אָמַר: מָה שַׁחַר זֶה סוֹף כָּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים (מד“ת למזמור כב; יומא כט ע”א).

“לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” – על פי המדרש נאמר מזמור זה מפי אסתר.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

עוֹנֶה – מגיב (על בקשת העולם לאור).

קִמְעָא קִמְעָא – מעט מעט.

מְנַפֶּצֶת וּבָאָה – שולחת עוד ועוד ניצוצות אור.

מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – מתחזקת עוד ועוד.

כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם וגו' – והמדרש יביא סדרת פסוקים המתארים את יציאת בני ישראל בשושן מחשכת גזירתו של המן אל אור הגאולה.

“הָיְתָה אוֹרָה” – והוא סוף בקיעת האור.

גֻּמָּא – בור קטן.

קוֹבַעַת – תוקעת.

עוֹרֶגֶת – הומה בתפילה.

סוֹף כָּל הַנִּסִּים – שנכתבו בתנ"ך.

*

---

דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נָחָשׁ, מְעַשְּׁנִים בּוֹ מִן הַקֶּרֶן שֶׁל אַיָּלוֹת וּמִן הַשֵּׂעָר שֶׁל אִשָּׁה – וּמִיָּד הַנָּחָשׁ בּוֹרֵחַ. כָּךְ דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר, שֶׁמְּשׁוּלוֹת כְּאַיָּלוֹת, דְּבוֹרָה לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁאִבְּדָה לְסִיסְרָא וּלְכָל חֵילוֹתָיו וְאֶסְתֵּר לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁצָּלְבָה לְהָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו (אג"א ז, י).

מְעַשְּׁנִים – שורפים.

לֹא זָזָה רַגְלָהּ – לא זזה ממקומה, לא נחה.

צָלְבָה – תלתה.

---

סְעֻדַּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, שֶׁבְּשׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ, שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אָתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? – אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לְפָנִים (מגילה יב ע"א).

נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם וגו' – נגזרה גזירת מוות על עם ישראל (ו“שונאיהם של ישראל” הוא לשון נקייה, וכוונתה לישראל).

אוֹתוֹ רָשָׁע – אחשוורוש.

שֶׁבְּשׁוּשָׁן – רק אלה הגרים בשושן (והשתתפו בסעודה).

הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם – שהקים נבוכדנאצר (דניאל ג, א).

וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים וגו' – אם חטא העם, מדוע נהנה מיחס מועדף וניצל מן הגזירה?

לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים – רק העמידו פנים כאילו הם משתחווים (ועל דרך מידה כנגד מידה פעל גם הקב"ה והגזירה היתה רק למראית עין).

*

טו “מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף” (אסתר א, ו) – תַּנְיָא, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לְכֶסֶף – לְכֶסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מֵטִיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵן שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב.

“וְדַר וְסֹחָרֶת” (שם) – אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְדָרָה שְׁמָהּ, הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כַּצָּהֳרַיִם (מגילה יב ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

הָרָאוּי לְכֶסֶף וגו' – כל אדם זכה למיטה על פי מעמדו.

מֵטִיל קִנְאָה – גורם לקנאה בין משתתפי הסעודה ופוגם בה.

הֵן – המיטות.

כְּרַכֵּי הַיָּם – ערים שמעבר לים.

*

טז “וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס” (אסתר א, ח) – מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הִשְׁקוּהוּ יֵין מְדִינָתוֹ. אָמַר רַ' לֵוִי: כָּךְ הָיָה טַכְסִיס שֶׁל אַנְשֵׁי פָּרָס: הָיָה לָהֶם כּוֹס גָּדוֹל מַחֲזִיק חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת וְהָיוּ מַשְׁקִים בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֲפִלּוּ הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ, אֵין מַחֲזִירוֹ עַד שֶׁשּׁוֹתֵהוּ כֻּלּוֹ. וְשַׂר הַמַּשְׁקִים הָיָה מִתְעַשֵּׁר מֵאוֹתָם הַמְסֻבִּים שֶׁהָיוּ רוֹמְזִים לוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כַּמָּה דֵּינָרִים שֶׁל זָהָב, שֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָם בּוֹ. אֲבָל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא הִכְנִיס אוֹתוֹ הַכּוֹס בִּסְעוּדָתוֹ; אָמַר: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה (אב“ג א, ח; ילק”ש לאסתר, תתרמח).

מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

יֵין מְדִינָתוֹ – יין שבא ממקום מגוריו והוא רגיל בו (והוא מדרש על “כדת”).

אָמַר רַ' לֵוִי וגו' – ודורש את “אין אונס”, שלא אילצו אנשים לעשות דברים בעל כורחם.

טַכְסִיס – מנהג.

חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת – כמות גדולה.

אֵין מַחֲזִירוֹ – את הכוס.

רוֹמְזִים לוֹ וגו' – קוראים לו ומשחדים אותו.

*

יז “לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ” (אסתר א, ח) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשָּׂא אִשָּׁה אַחַת – שֶׁמָּא יְכוֹלָה הִיא לְהִנָּשֵׂא לִשְׁנֵיהֶם? וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת מְפָרְשׁוֹת בְּיָם הַגָּדוֹל, אַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ דְּרוֹמִית וְאַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ צְפוֹנִית – שֶׁמָּא יְכוֹלָה רוּחַ אַחַת לְהַנְהִיג אֶת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת? לְמָחָר שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ – מָרְדְּכַי וְהָמָן – שֶׁמָּא תוּכַל לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד? אֶלָּא לְרוֹמֵם אֶחָד וְלִצְלֹב אֶחָד! וְאֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהלים קמה, טז) (אב“ג א, ח; אסת”ר ב, יד).

רָשָׁע – אחשוורוש.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

מְפָרְשׁוֹת – מפליגות.

לְהַנְהִיג – להוביל.

לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם – לעשות את רצון שניהם.

לִצְלֹב – לתלות.

אֵין יָכוֹל וגו' – רק הקב"ה יכול לקיים רצונות שונים וסותרים של אנשים שונים בו בזמן.

---

בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יח “בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ” (אסתר ב, כא) – לָמָּה קָצְפוּ? – אָמַר רַ' לֵוִי: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הָיוּ, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הֶעֱבִירָם הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיב אֶת מָרְדְּכַי בִּמְקוֹמָם – וְקָצְפוּ. מָה עָשׂוּ? אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל, כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ, וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: כְּשֶׁהָיוּ בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ מְשַׁמְּרִים אֶת הַמֶּלֶךְ – הָיוּ מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ יָפֶה; עַכְשָׁו שֶׁהוֹשִׁיב שָׁם יְהוּדִי – נֶהֱרַג. וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמְסִיחִים בִּלְשׁוֹן טַרְסִיִּים, וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁמָּרְדְּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (פנ“א, נוסח ב, ב; מגילה יג ע”ב).

טַרְסִיִּים – כנראה מן העיר תרסוס שבאסיה הקטנה.

הֶעֱבִירָם – סילק אותם מתפקידם.

נָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל – נכניס רעל בגביע המלך.

מְסִיחִים – משוחחים.

לִשְׁכַּת הַגָּזִית – מקום מושבה של הסנהדרין בבית המקדש.

יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – וכל חברי הסנהדרין ידעו את כל שפות בני האדם.

*

יט “וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ… אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ב, כג; שם ג, א) – רַ' פִּנְחָס הָיָה מְסַפֵּר: הָאֲרִי עָשָׂה סְעוּדָה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן עוֹרוֹת שֶׁל אֲרָיוֹת וּזְאֵבִים וְחַיּוֹת רָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמְרוּ: מִי יָשִׁיר לָנוּ? תָּלוּ עֵינֵיהֶן בַּשּׁוּעָל. אָמַר לָהֶן: עוֹנוֹת אַתֶּן לִי עַל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָכֶן? אָמְרוּ: הֵן. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו כְּלַפֵּי עוֹרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמַר: מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בָּעֶלְיוֹנִים הוּא יַרְאֵנוּ בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בִּצְלוּבָם שֶׁל בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הוּא יַרְאֵנוּ בְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל הָמָן (אסת“ר ז, ג; ילק”ש לאסתר תתרנד).

ר' פִּינְחָס – המסביר את סמיכות העניינים שבין שני הפסוקים.

סִכֵּךְ וגו' – בנה מעל ראשיהם מעין סוכה (עשויה עורות).

תָּלוּ עֵינֵיהֶן – הביטו.

עוֹנוֹת אַתֶּן – חוזרות על דברי.

מִי שֶׁהֶרְאָנוּ וגו' – מי שזיכה אותנו לראות את סופן של החיות הרעות (שעורותיהן מקשטים את הסוכה) יזכה אותנו לראות גם בסופן של החיות הרעות שבינינו.

בִּצְלוּבָם – בתלייתם.

---

גְּדֻלַּת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ג, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: לֹא נִתְגַּדֵּל הָמָן אֶלָּא לְרָעָתוֹ. וְלָמָּה גִּדְּלוֹ? מָשָׁל לְגֻלְיָר שֶׁקִּלֵּל לִבְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ, הַכֹּל אוֹמְרִים גֻּלְיָר הָרַג, אֶלָּא אֲגַדְּלֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ אֶהֶרְגֶנּוּ. עָשָׂה אוֹתוֹ טְרִיבוּנוֹס, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אוֹתוֹ הֶגְמוֹן – וְאַחַר כָּךְ הֵתֵז אֶת רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלּוּ נֶהֱרַג הָמָן כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְבַטֵּל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ, אֶלָּא יִתְגַּדֵּל וְאַחַר כָּךְ יִתָּלֶה. לְפִיכָךְ “וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (שם) – וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (אסתר ז, י). הֲרֵי אוֹיְבֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַפַּלְתָּם הֵם מִתְגַּדְּלִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן” (תהלים צב, ח). מָה כָּתוּב בְּסוֹף הַמִּקְרָא? “לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד” (שם); וְנֶאֱמַר: “מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם” (איוב יב, כג) (אסת“ר ז, ב; אב”ג ג, א).

גֻּלְיָר, טְרִיבוּנוֹס, הֶגְמוֹן – חייל (פשוט), מפקד זוטר ומפקד עליון.

הֵתֵז – כרת.

כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ – לפי מסורת אגדית שהוא ושמשי בנו (הנזכר בעזרא ד, ח) ביקשו למנוע את הקמת המקדש.

לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ – איש לא היה מכיר אותו ושם לב לגורלו.

סוֹף הַמִּקְרָא – סופו של אותו פסוק.

“מַשְׂגִּיא” – מרומם.

*

כא “גִּדַּל הַמֶּלֶךְ… אֶת הָמָן… וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (אסתר ג, א) – מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ סְיָחָה וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָה, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה וְלַחֲזִירָה שֶׁלֹּא בְּמִדָּה. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה: מָה שׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה? אָנוּ, שֶׁאָנוּ עוֹשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת, נוֹתְנִים לָנוּ בְּמִדָּה – וְלַחֲזִירָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלוּם נוֹתְנִים שֶׁלֹּא בְּמִדָּה?! אָמְרָה לָהּ חֲמוֹרָה לִסְיָחָה: תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְתִרְאִי. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה קָלֶנְדָּא שֶׁלָּהֶם נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ. כָּךְ נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה "גִּדַּל” וּלְבַסּוֹף – “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ” (שם ז, י) (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, א).

מִדָּה – מזון בכמות מצומצמת.

קָלֶנְדָּא – היום הראשון של החודש, יום חג בעולם הרומי.

נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ – לקחו את החזירה והרגוה (לשם אכילה).

---

מַחֲשֶׁבֶת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כב “וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” (אסתר ג, ו) – מָשָׁל שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעוֹף שֶׁקִּנֵּן עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וְהֵצִיף אֶת קִנּוֹ. מָה עָשָׂה? הִתְחִיל נוֹטֵל מַיִם מִן הַיָּם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַּבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַּבָּשָׁה וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם. בָּא חֲבֵרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל גַּבָּיו וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה יָם יַבָּשָׁה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! סוֹף סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל? כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָמָן הָרָשָׁע: אִי שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי אָמַרְתִּי לְהַשְׁמִידָם כִּבְיָכוֹל וְלֹא יָכֹלְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית” (תהלים קו, כג), וְאַתָּה אָמַרְתָּ לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד?! חַיֶּיךָ, רֹאשְׁךָ יוּסַר תַּחַת רֹאשָׁם, שֶׁהֵם לְהַצָּלָה וְאַתָּה לִתְלִיָּה (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, י).

קִנֵּן – בנה את קִנו.

נוֹטֵל – לוקח.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית או חולשה).

---

מַלְשִׁינוּת הָמָן וּגְזֵרַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כג “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (אסתר ג, ח) – אָמַר רָבָא: אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרַע כְּהָמָן. אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: בּוֹא וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בָּהֶם אֱלֹהֵיהֶם עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אָמַר לוֹ: יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ צַדִּיקִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: “עַם אֶחָד” הֵם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה קָרְחָה בְּמַלְכוּת – “מְפֻזָּר”, מְפֻזָּרִים הֵם בֵּין הָעַמִּים. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: יֵשׁ מֵהֶם פֵּרוֹת – “וּמְפֹרָד”, כְּפִרְדָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: חוּץ לְמַלְכוּת הֵם וְאִי אַתָּה יָכוֹל לָהֶם – “בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ”. “וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם” – שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עִמָּנוּ וְאֵינָם שׁוֹתִים עִמָּנוּ וְאֵינָם מִתְחַתְּנִים בָּנוּ. “וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” – שֶׁמּוֹצִיאִים כָּל הַשָּׁנָה בְּשׁה“י פה”י, אוֹמְרִים: שַׁבָּת הִיא, יוֹם טוֹב הוּא וְאֵין עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. הִתְחִיל לְחַשֵּׁב יָמִים טוֹבִים: חַג הַמַּצּוֹת, שָׁבוּעוֹת, סֻכּוֹת, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, צוֹם כִּפּוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע! אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם – הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתְּךָ. “וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוֶה לְהַנִּיחָם” (שם) – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבַזִּים אֶת הַמֶּלֶךְ: אֲפִלּוּ נָפַל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֶה, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם – חוֹבְטוֹ בְּקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה, וּלְפִיכָךְ “אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ג, ט). “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ” (שם שם, יא) – אָמַר רַ' אַבָּא: מָשָׁל שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: אֶחָד יֵשׁ לוֹ תֵּל בְּשָׂדֵהוּ, וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חָרִיץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אָמַר בַּעַל הַתֵּל: מִי יִתֵּן לִי חָרִיץ זֶה בְּדָמִים; וּבַעַל הֶחָרִיץ אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תֵּל זֶה בְּדָמִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זֶה. אָמַר לוֹ בַּעַל הֶחָרִיץ לְבַעַל הַתֵּל: “מְכֹר לִי תִּלְּךָ”. אָמַר לוֹ: “הַלְוַאי, טֹל אוֹתוֹ בְּחִנָּם” (מגילה יג ע“ב-יד ע”א).

לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע – להשמיץ.

הִתְגָּרֵה בָּהֶם – הילחם בהם.

יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת – דורש “ישנו (עם)” מלשון שינה, שהעם לא קיים מצוות, כאדם ישן.

עַם אֶחָד הֵם – והם ערבים זה לזה, ועל כן אין בכוח מיעוט הצדיקים להגן על הרוב החוטא.

אֶעֱשֶׂה קָרְחָה – אותיר (על ידי השמדת היהודים) אזור שלם בלא תושבים.

פֵּרוֹת – תועלת ורווח.

כְּפִרְדָּה – והיא בהמה שאינה יכולה להוליד.

חוּץ לְמַלְכוּת – מחוץ לגבולות הממלכה.

יָכוֹל לָהֶם – להתגבר עליהם.

מוֹצִיאִים – מבזבזים (זמן).

שה“י פה”י – כנראה צריך להיות: “שהי פהי”, שיהוי ודחייה (בשל החגים והמועדים הרבים שבלוח השנה היהודי). אך המסורת דורשת מילים אלו כראשי תיבות וכלשון תירוץ: “שבת היום, פסח היום”.

מַפִּיל עַיִן רָעָה – מקנא.

זוֹרְקוֹ – את הזבוב.

חוֹבְטוֹ – משליכו (שכן על פי ההלכה, יין שנגע בו נוכרי אסור בשתייה).

תֵּל – ערימת עפר.

חָרִיץ – מעין תעלה.

בְּדָמִים – בכסף.

נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו.

טֹל – קח.

*

כד “וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים” (אסתר ג, יב–יג) – וּמָה כָּתְבוּ בְּאוֹתָם סְפָרִים?

“כָּל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה! יְהֵא יָדוּעַ לָכֶם, שֶׁאָדָם אֶחָד בָּא לְפָנֵינוּ, לֹא מִמְּקוֹמֵנוּ וְלֹא מֵאַדְמָתֵנוּ, מִזֶּרַע עֲמָלֵק הוּא, בֶּן גְּדוֹלֵי עוֹלָם וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה, אָמָר: עַם אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזִים מִכָּל הָעַמִּים וְרוּחָם גַּסָּה, מוּכָנִים לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה, מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וּשְׂמֵחִים בְּרָעָתֵנוּ, וְקִלְלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: ‘ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ' (תהלים י, טז). וְעוֹד אוֹמְרִים: ‘לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים’ (שם קמט, ז). וּכְפוּיֵי טוֹבָה הֵם. בּוֹאוּ וּרְאוּ מָה עָשׂוּ לְאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה: כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהֶאֱכִילָם מִכָּל טוֹבָה. בִּקֵּשׁ שֶׁיִּבְנוּ לוֹ פָּלָטִין אַחַת, וּבָאוּ עָלָיו בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ: “נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שמות ה, ג), אַחַר כָּךְ אָנוּ חוֹזְרִים; רְצוֹנְךָ, הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָם וּזְהָבָם וְכָל בִּגְדֵיהֶם הַטּוֹבִים, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם וּבָרְחוּ לָהֶם. רָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ. מָה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁחָרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻּלָּם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ וּבְמָה יָבְשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן, אַף הוּא נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְטָבַע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהֶם.”

יִשְׂגֶּה – ירבה.

לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה – למכשול ולרעה.

שְׁגוּרָה – מצויה באופן קבוע.

עָנִי – מסכן.

בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן – בשנות הרעב.

פָּלָטִין – ארמון.

עֲלִילָה – טענת שווא.

נִצְּלוּ – רוקנו.

נָטַל – לקח.

חָרַב – יבש.

*

"וּמָה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא? כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם הָלַךְ אֵצֶל בִּלְעָם לִטֹּל עֵצָה הֵימֶנּוּ, אָמַר לוֹ: רְאֵה מָה עָשְׂתָה אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם! וּמָה לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת – כָּךְ, לִשְׁאַר אֻמּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם: לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּם מִלְחָמָה, וְאִם אַתָּה לֹא תּוּכַל לָהֶם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תְּלוּיִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְאַף אַתָּה כֵּן. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, אַכְזָרִי בְּלֹא רַחֲמִים. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה: ‘בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק’ (שמות יז, ט) – וְאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים הֵם אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה. וְאוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשָׂה בּוֹ, וְנָטַל אֶבֶן וְיָשֵׁב עָלֶיהָ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לוֹחֵשׁ, עַד שֶׁרָפוּ יְדֵיהֶם שֶׁל עַם עֲמָלֵק וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם הֲרוּגִים. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג – גִּבּוֹרֵי עוֹלָם הָיוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. וּמָה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ? הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַּיּוֹ שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ לָהֶם כְּבָשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. בָּא עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשׂוּ לוֹ – וְנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל.

וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן, שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא חָמַל עַל אִישׁ וְאִשָּׁה וְעַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וּמָה עָשׂוּ לַאֲגָג זְקֵנִי, שֶׁחָמְלוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה? לְסוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת. אַחַר כָּךְ הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה הֵם נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְּׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵם יוֹצְאִים מִמֶּנוּ – הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וְלֹא הָיְתָה מִדָּה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִתְגָּאוּ בָּהּ. וּמִתּוֹךְ טוֹבָה יְתֵרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לֹא חָשְׁבוּ כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן בְּעֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם בָּא עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם כִּשְׁפֵיהֶם: מֵהֶם הָרַג וּמֵהֶם הִשְׁלִיךְ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וֶהֱבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְּכֹעָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּגָלוּת בֵּינֵינוּ – מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וְעַל יִרְאָתֵנוּ וְתוֹעֵבָה אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם. וְעַכְשָׁו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת וְהִפַּלְנוּ גּוֹרָלוֹת לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם. וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם: הַדּוֹרֵך קַשְׁתּוֹ – יִדְרֹךְ, וְהַנּוֹטֵל חֶרֶב – יִטֹּל, וְעִמְדוּ לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט".

אֲבִי אַבָּא – שכן המן היה מזרע עמלק.

לִטֹּל – לקחת, לקבל.

וּמָה לְמִצְרַיִם… כָּךְ – אם למצרים עשו כך.

הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? – מה אתה מציע לי לעשות?

אַף אַתָּה כֵּן – גם עמלק הוא מצאצאי אברהם (בראשית לו, יב).

פַּרְנָס – מנהיג.

רָפוּ יְדֵיהֶם – נחלשו.

הִשְׁלִימוּ לָהֶם – כרתו עמהם ברית שלום.

חָמַל – ריחם.

לֹא חָשְׁבוּ – לא החשיבו.

יִרְאָתֵנוּ – אלוהינו.

דּוֹרֵךְ – מותח.

*

וְזוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב הָמָן הָאֲגָגִי וְשָׁלַח לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ וּלְכָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם:

“אֲנִי גְּדוֹל הַמֶּלֶךְ וְשֵׁנִי לוֹ, רֹאשׁ לַסְּגָנִים וּמֻבְחָר שֶׁבִּגְדוֹלֵי הַמַּלְכוּת, הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וְכָל אִפַּרְכִין וְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, בְּפֶה אֶחָד וּבְדִבּוּר אֶחָד וּבְלָשׁוֹן אַחַת, כָּתַבְנוּ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְחָתַמְנוּ בְּטַבַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, עַל עֵסֶק הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כְּנָפָיו פְּרוּשׂוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹף בְּהֵמָה וְחַיָּה יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּפָנָיו, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִי הַגָּדוֹל וְהִכָּה אֶת הַנֶּשֶׁר מַכָּה גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנִמְרְטוּ אֲגַפָּיו וְנִתְקַצְּצוּ רַגְלָיו, וְנַעֲשָׂה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט מִיּוֹם שֶׁנָּדַד מִקִּנּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַכְשָׁו אָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל נוֹצָה וַאֲגַפַּיִם וְרוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁכִּסָּה וְשָׁסָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. לָכֵן נִקְבְּצוּ כָּל גְּדוֹלֵי מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס מֵרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְכָתַבְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, לְהָכִין פַּחִים לְנֶשֶׁר זֶה, לְלָכְדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְדַּל כּוֹחוֹ וְיַחֲזֹר אֶל קִנּוֹ. וְרָאִינוּ לִמְרֹט אֲגַפָּיו וְלִשְׁבֹּר כְּנָפָיו וּלְהַאֲכִיל בְּשָׂרוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבַקֵּעַ בֵּיצָיו וְלִפְצֹעַ אֶפְרוֹחָיו, וְלַעֲקֹר זִכְרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְלֹא תְּהֵא עֲצָתֵנוּ כַּעֲצַת פַּרְעֹה, שֶׁגָּזַר עַל הַזְּכָרִים וְהִנִּיחַ אֶת הַנְּקֵבוֹת, וְלֹא כַּעֲמָלֵק, שֶׁהָרַג נֶחֱשָׁלִים שֶׁבָּהֶם וְהִנִּיחַ גִּבּוֹרֵיהֶם, וְלֹא כִּנְבוּכַדְנֶאצַּר, שֶׁהִגְלָם וְהִנִּיחָם וְהוֹשִׁיבָם עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וְלֹא כְּסַנְחֵרִיב, שֶׁהִגְלָם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצָם, אֶלָּא הִסְכַּמְנוּ בְּרוּחַ בְּרוּרָה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא שֵׁם וְלֹא זֶרַע בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בִּזְקֵנֵינוּ וּבַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם טוֹבָה לֹא גְּמָלוּהוּ אֶלָּא רָעָה”.

אִפַּרְכִין – שרי מחוזות.

פַּחוֹת, אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים – שרים בממלכת פרס (אסתר ג, יב).

עֵסֶק הַנֶּשֶׁר – עניין הנשר (סמל לעם ישראל).

הָאֲרִי הַגָּדוֹל – הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש.

אֲגַפָּיו – כנפיו.

שָׁסָה – בזז.

פַּחִים – מלכודות.

לִפְצֹעַ – לפצח, לכתוש.

הִנִּיחַ – השאיר (בחיים).

נֶחֱשָׁלִים – מי שנותרו מאחור, החלשים שבעם.

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ – ליד כס המלכות, כיועצים, כגון דניאל.

*

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, יָצָא הָמָן מִפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ שָׂמֵחַ, הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ אַחֲרָיו. פָּגַע בָּהֶם מָרְדְּכַי. רָאָה שְׁלוֹשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר וְרָץ אַחֲרֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי רָץ אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו לָדַעַת מָה יִשְׁאַל מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדְּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: “אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא” (משלי ג, כה). פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי עָמַדְתִּי הַיּוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּפָסוּק זֶה: “עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל” (ישעיה ח, י). פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט” (שם מו, ד). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדְּכַי כָּךְ שָׂחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה אָמְרוּ לְךָ הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ שֶׁצָּחַקְתָּ? אָמַר לוֹ: בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בִּשְּׂרוּנִי, שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא בַּתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ.

אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלוֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא: הוֹשֵׁב לָהֶם נָשִׁים וַעֲשֵׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם. גָּזַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ. מִיָּד עָמַד מָרְדְּכַי וְהִכְרִיז וְאָמַר: בָּנַי, אַל תֵּלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן עֲלֵיכֶם. הִנִּיחוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְקִלְקְלוּ וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּם מֵחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשָׁם. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִשְׂטִין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ, שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ? אִם רְצוֹנְךָ, אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: לָמָּה לִּי אֻמָּה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ רַבּוּ עָלַי כַּמָּה כְּעָסִים! “אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם” (דברים לב, כו)! מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה! הָלַךְ הַשָּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה – וְכָתַב וְחָתַם.

מִיָּד יָצְאָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵי אַלְמָנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְקוֹל בְּכִיָּתָהּ צָעֲקוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם – אָנוּ לָמָּה? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ אָסְפוּ נָגְהָן, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מִתְאַבְּלִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא מָרוֹם בּוֹכִים בְּמַר נֶפֶשׁ וְכָל הָעוֹלָם אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – וְאַתֶּם שׁוֹכְבִים בִּמְנוּחָה? אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם נֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וּבָא אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ: אִי, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית – מָה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה הוּא מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל וּכְבָר נֶחְתְּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה – תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם – מָה שֶׁהָיָה הָיָה. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ וְהוֹדַע לְמָרְדְּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדְּכַי.

פָּגַע – פגש.

פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ – מה הפסוק שלמדת היום?

עָמַדְתִּי – קמתי לצאת.

שׁוֹלֵחַ יָד – פוגע.

זִמָּה – זנות וקלות ראש.

פִּתְחוֹן פֶּה – סיבה לקטרג.

הִנִּיחוּ – התעלמו, זנחו.

קִלְקְלוּ – חטאו במעשי זימה.

הִסִּיחוּ דַּעְתָּם – השכיחו, לא זכרו.

עֶלְיוֹנִים – צבא המרום, המלאכים (שהם יעסקו בתורה).

הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ – הסכים.

בִּשְׁבִילָהּ – בגללה.

כְּלָיָה – השמדה מוחלטת.

אָסְפוּ נָגְהָן – כיבו את אורם.

אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – סבל כאבים כאישה יולדת.

שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל – עם ישראל (שינוי הלשון נעשה כדי לא לפגוע בכבודו של העם).

עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ – הגנת.

תַּעֲנֶה – תאמר.

טִיט – חימר, חומר שניתן למסמסו.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה – ואין דרך לשנות את הגזירה.

*

“וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים” (אסתר ד, ג) – לָמָּה נִקְרָא אֵבֶל גָּדוֹל? שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אֵבֶל יוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָשֶׁה, וְכָל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הוּא פּוֹחֵת, אֲבָל הָאֵבֶל הַזֶּה כָּל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הָיָה מִתְקַשֶּׁה, שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר: מָחָר אֲנִי נֶהֱרָג.

“וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ” (שם ה, יד) – מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְקָצַץ אֶרֶז מִגִּנַּת הַבִּיתָן וְהוֹצִיאוֹ בְּהַלֵּל וְזֶמֶר וְהֶעֱמִידוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. וְאָמַר: לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית אֶתְלֶה מָרְדְּכַי עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהֶעֱמִידוֹ – מָדַד עַצְמוֹ עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל וְאָמְרָה: נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, רָאשֵׁיהֶם מְפֻלָּשִׁים בְּאֵפֶר וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים. מָנָה אוֹתָם וּמְצָאָם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. נָתַן קוֹלָרִים בְּצַוְּארֵיהֶם וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּרַגְלֵיהֶם. הִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים וְאָמַר: לְמָחָר אֲנִי שׁוֹחֵט הַלָּלוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי תּוֹלֶה אֶת מָרְדְּכַי.

הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת בָּאוֹת וּמְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם: בָּנֵינוּ, אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בְּרָעָב. מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים: בְּחַיֵּי מָרְדְּכַי רַבֵּנוּ, לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא בְּתַעֲנִיתֵנוּ נָמוּת עֲיֵפִים. וְהָיָה כָּל אֶחָד גּוֹלֵל סִפְרוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְרַבּוֹ וְאוֹמְרִים: סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה נַאֲרִיךְ יָמִים, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא זָכִינוּ – טֹל סִפְרְךָ מִיָּדֵינוּ. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהָיוּ הָאִמּוֹת גּוֹעוֹת כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וּבְנֵיהֶן כַּעֲגָלִים מִבִּפְנִים, עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם. וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם בְּסוֹף שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְאָמַר: מָה קוֹל גָּדוֹל זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא גְּדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם, אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְּךָ הֵם, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת – וּלְמָחָר עוֹמְדִים לִשְׁחִיטָה כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁבַר אֶת הַחוֹתָמוֹת וְקָרַע אֶת הָאִגְּרוֹת – וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. (אג“א, פרקים ג-ד; אסת”ר ז, יג; שם ט, ד; אב“ג, פרקים ג-ה; ילק”ש לאסתר, תתרנד; שם, תתרנז).

שֶׁהוּא הוֹלֵךְ – מתקדם בזמן.

הַבִּיתָן – שבארמון (אסתר א, ה).

מָדַד עַצְמוֹ – לבדוק מה גובה העץ.

מְתֻקָּן – מיועד, מוכן.

מְפֻלָּשִׁים – מכוסים.

קוֹלָרִים – טבעות ברזל.

עֲיֵפִים – צמאים.

גָּעוּ – פרצו.

כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וגו' – כמו פרות שהופרדו מבניהן, והן מחוץ לרפת והם בתוכה.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה – רבע הלילה.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – התגברו הרחמים (על מידת הדין).

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה – שנאמר “בלילה ההוא נדדה שנת המלך” (אסתר ו, א).

*

---

מַפֶּלֶת הָמָן וּגְדֻלַּת מָרְדְּכַי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (אסתר ו, א) – רַ' חַמָּא בַּר גּוּרְיוֹן אוֹמֵר: כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה לֹא טָעֲמוּ שֵׁנָה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה: אֶסְתֵּר הָיְתָה עֲסוּקָה בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדְּכַי הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, הָמָן הָיָה עָסוּק בְּקוֹרָתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשֵּׁנָה: בָּנַי בְּצָרָה, וְהָרָשָׁע הַזֶּה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ?! לֵךְ וְנַדֵּד אֶת שְׁנָתוֹ. מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ, עָמַד עַל גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָיָה מְטָרֵף לִבּוֹ, אָמַר: כְּפוּי טוֹבָה, לֵךְ וְשַׁלֵּם טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ. הִתְחִיל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר: מִי עָשָׂה לִי טוֹב וְלֹא שִׁלַּמְתִּי לוֹ? – “וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת” (שם). אָמַר רַ' לֵוִי: בְּנוֹ שֶׁל הָמָן הָיָה סוֹפְרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְקָרָא הַכְּתָב לְפָנָיו – “וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ” (אסתר ו, ב). הִתְחִיל גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר, וְקָפַץ לְפָנָיו “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ”, וְגָלַל אֶת הַסֵּפֶר. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עַד מָתַי אַתָּה גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר? קְרָא מָה שֶׁלְּפָנֶיךָ. אָמַר: אֵינִי יָכוֹל לִקְרוֹת. וְהָיוּ הַכְּתוּבִים נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם: “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי”. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לְפָנָיו מָרְדְּכַי הָיְתָה שְׁנָתוֹ בָּאָה. לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר כְּשֶׁיָּשַׁן הַמֶּלֶךְ הָיָה רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ הָמָן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וּמַעֲבִיר פֻּרְפּוּרִין מֵעָלָיו וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא הָמָן וְדָפַק עַל הַפֶּתַח. נִבְעַת הַמֶּלֶךְ מִשְּׁנָתוֹ. אָמַר: “מִי בֶחָצֵר?” (שם שם, ד) – אָמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר” (שם שם, ה). אָמַר: אֵין זֶה חֲלוֹם אֶלָּא אֱמֶת – “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא” (שם). כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?” (אסתר ו, ו). הִתְחִיל הָמָן מִתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ: מִי גָּדוֹל מִפָּנַי? מִי מְכֻבָּד מִמֶּנִּי? כָּל מָה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל – לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, “אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת… וְסוּס… כֶּתֶר מַלְכוּת” (שם שם, ז–ח). כֵּיוָן שֶׁשָּׁאַל הַכֶּתֶר – נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָמַר: זֶהוּ שֶׁרָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגֵנִי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַהֵר קַח… וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי” (שם שם, י). אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בָּעוֹלָם! אָמַר לוֹ: “לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי” (שם). אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בֵּין הַיְּהוּדִים. אָמַר לוֹ: “הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (שם). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, דַּי לוֹ בַּעֲיָרָה אַחַת אוֹ בְּנָהָר אֶחָד. מִיָּד שָׁאַג הַמֶּלֶךְ עָלָיו כַּאֲרִי וְאָמַר: “אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!” (שם). קָרָא הַמֶּלֶךְ לַהֲתָךְ וּלְחַרְבוֹנָה שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַפִּיל דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר. הָלְכוּ עִם הָמָן.

כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה וגו' – כל הזקוקים לשינה לא זכו לישון.

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – ביטוי לאבלו על גזירת המן.

קוֹרָתוֹ – העץ שהכין לתלות עליו את מרדכי.

הָרָשָׁע – אחשוורוש.

מְטָרֵף – מבלבל.

הִתְחִיל גּוֹלֵל וגו' – ניסה למנוע את קריאת הפסוק העוסק במרדכי, אך המגילה שבה ונפתחה בפסוק זה בכל פעם שביקש לגלול, לסגור אותה.

נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם – הטקסט נשמע מעצמו, בדרך נס.

שְׁנָתוֹ בָּאָה – נרדם.

לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר – לפנות בוקר.

פֻּרְפּוּרִין – בגד ארגמן, סמל למלכות.

נִבְעַת – נבהל.

דַּי לוֹ – מספיק אם ניתן לו (כשכר).

הֲתָךְ, חַרְבוֹנָה – מסריסי אחשוורוש.

יַפִּיל דְָּבָר – ישמיט דבר.

*

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס הָמָן לְבֵית גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא כְּפוּף קוֹמָה, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת וְעֵינָיו חֲשֵׁכוֹת, פִּיו מְעֻקָּם וְלִבּוֹ מְטֻמְטָם וּבִרְכָּיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ, וְנָטַל מִשָּׁם לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי מַלְכוּת, וְיָצָא מִשָּׁם מְבֹהָל וְנִכְנַס לְאֻרְווֹת הַמֶּלֶךְ וְנָטַל מִשָּׁם סוּס עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאֻרְווֹת, שֶׁתָּלוּי בּוֹ רְבִיד זָהָב, וְאָחַז בְּרֶסֶן הַסּוּס, וְטָעַן עַל כְּתֵפָיו כָּל כְּלֵי הַמַּלְכוּת וְהָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדְּכַי שֶׁהָמָן בָּא וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֵין רָשָׁע זֶה בָּא אֶלָּא לְרָמְסֵנִי בְּסוּסוֹ. הָיוּ תַּלְמִידָיו יוֹשְׁבִים וְשׁוֹנִים לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם: עִמְדוּ וּבִרְחוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתִּי! אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפָּרֵד מִמְּךָ, בֵּין לְחַיִּים בֵּין לְמָוֶת אָנוּ עִמְּךָ. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וְעָמַד בִּתְפִלָּה. בֵּינְתַיִם בָּא הָמָן וְיָשַׁב בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה אַתֶּם עֲסוּקִים? אָמְרוּ לוֹ: בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אָמַר לָהֶם: וּמַהוּ עֹמֶר זֶה? שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל שְׂעוֹרִים. – וְכַמָּה הָיָה שָׁוֶה? – הַרְבֵּה הַרְבֵּה, עֶשֶׂר מָעוֹת. אָמַר לָהֶם: עֶשֶׂר מָעוֹת שֶׁלָּכֶם נִצְּחוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי.

כְּשֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק בֶּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שַׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ הִקְדִּימוּ לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי; עֲמֹד מִשַּׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ וּלְבַשׁ לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וּרְכַב עַל סוּס הַמֶּלֶךְ. אָמַר מָרְדְּכַי לְהָמָן: רָשָׁע בֶּן זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַמְתֵּן שָׁעָה אַחַת וְאֹכַל לֶחֶם מְרוֹרִים וְאֶשְׁתֶּה מֵי רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאֵנִי וּתְלֵנִי עַל הָעֵץ. אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, מִיְּמֵיכֶם נִסִּים גְּדוֹלִים נַעֲשׂוּ לָכֶם; הָעֵץ שֶׁהִתְקַנְתִּי, לְרָעָתִי הִתְקַנְתִּי. וְעַתָּה קוּם וּלְבַשׁ לְבוּשׁ פֻּרְפּוּרִין זֶה וְתֵן כֶּתֶר זֶה עַל רֹאשְׁךָ, וּרְכַב עַל סוּס זֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֶּדְךָ. מִיָּד הֵבִין מָרְדְּכַי שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס. עָנָה וְאָמַר לְהָמָן: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הָאֵפֶר וְגוּפִי מְנֻוָּל – וַאֲנִי לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת?! אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּכָךְ. אֵינִי לוֹבֵשׁ עַד שֶׁאֶרְחַץ וְאֶסְתַּפֵּר. הָלַךְ לְבַקֵּשׁ בַּלָּן וְסַפָּר וְלֹא מָצָא. הִכְנִיסוֹ הָמָן לְמֶרְחָץ וְחָגַר חֲלָצָיו וְקָשַׁר זְרוֹעוֹתָיו וְנַעֲשָׂה לוֹ בַּלָּן, וְהֵבִיא כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים וּשְׁמָנִים טוֹבִים, וְתִקְּנוֹ וּרְחָצוֹ וְסָכוֹ, וְהֵבִיא זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם מִבֵּיתוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ סַפָּר. עַד שֶׁהוּא מְגַלְּחוֹ, הִתְחִיל הָמָן לְהִתְאַנֵּחַ. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְאַנֵּחַ? אָמַר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ! אָדָם שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִן הַפַּרְתְּמִים וְכִסְּאוֹ לְמַעְלָה מִכִּסְּאוֹתָם – נַעֲשָׂה בַּלָּן וְסַפָּר. אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְכִי אֵינִי מַכִּיר אֶת אָבִיךָ, שֶׁהָיָה בַּלָּן וְסַפָּר בִּכְפָר קִרְיָנוֹס עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵם כֵּלָיו!

אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת – קצוצות, והוא דימוי למי שהושפל ממדרגתו.

מְטֻמְטָם – אטום.

נוֹקְשׁוֹת – רועדות.

שׁוֹנִים – לומדים.

תִכָּווּ בְּגַחַלְתִּי – תסבלו יחד עמי בצרה הבאה עלי (המדומה לגחלת בוערת).

הָעֹמֶר – שמובא למקדש מן התבואה החדשה בט"ז בניסן (ויקרא כג, ט-יד).

הַרְבֵּה הַרְבֵּה – לכל היותר.

עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף – הסכום שביקש המן לשלם לאחשוורוש כדי להרוג את היהודים.

הִקְדִּימוּ – היו בעלי ערך רב יותר.

לֶחֶם מְרוֹרִים, מֵי רֹאשׁ – לחם מר ומים מורעלים (ירמיה ח, יד), סמל לסעודתו האחרונה של אדם המוצא להורג.

מִיְּמֵיכֶם – מאז באתם לעולם.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

מְנֻוָּל – מלוכלך.

בַּלָּן – עובד בבית המרחץ.

חָגַר חֲלָצָיו וגו' – חגר את החגורה שלובש הבלן והפשיל את שרווליו.

תִּקְּנוֹ – שיפר את הופעתו.

אוֹתוֹ אִישׁ – המן (המדבר על עצמו בגוף שלישי).

פַּרְתְּמִים – שרי אחשוורוש (אסתר א, ג).

כְּפַר קִרְיָנוֹס – יישוב בשם זה נזכר בעבר הירדן (ויק"ר יז, ד).

*

לְאַחַר שֶׁתִּקְּנוֹ וְהִלְבִּישׁוֹ אָמַר לוֹ: עֲלֵה וּרְכַב עַל סוּס זֶה. אָמַר לוֹ: זָקֵן אֲנִי וְתָשַׁשׁ כּוֹחִי מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. גָּחַן לוֹ הָמָן וְהִכְנִיעַ צַוָּארוֹ. דָּרַךְ עָלָיו מָרְדְּכַי וְעָלָה וְרָכַב. בַּעֲלִיָּתוֹ בָּעַט בּוֹ. אָמַר לוֹ: מָרְדְּכַי, “בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח” (משלי כד, יז). אָמַר לוֹ: רָשָׁע, “וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ” (דברים לג, כט). הָיָה מָרְדְּכַי רוֹכֵב וְהָמָן הוֹלֵךְ לְפָנָיו וּמַכְרִיז: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ” (אסתר ו, יא). וְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף נְעָרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, כּוֹסוֹת שֶׁל זָהָב בִּימִינָם וּגְבִיעִים שֶׁל כֶּסֶף בִּשְׂמֹאלָם, הָיוּ הוֹלְכִים וּמַכְרִיזִים אַף הֵם: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ”, וְהָיוּ הַכֹּל מְקַלְּסִים לְפָנָיו וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת כְּנֶגְדּוֹ.

בִּתּוֹ שֶׁל הָמָן הֵצִיצָה בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה אֶת אָבִיהָ בְּאוֹתוֹ קָלוֹן – וְנָפְלָה וּמֵתָה. וּכְשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הָלְכוּ מִימִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וְאָמְרוּ: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חָפֵץ בִּיקָרוֹ”.

וְהָיָה מָרְדְּכַי מְקַלֵּס וְאוֹמֵר: “אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי” (תהלים ל, ב). וְתַלְמִידָיו הָיוּ אוֹמְרִים: “זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ” (שם שם, ה-ו). אֶסְתֵּר הָיְתָה אוֹמֶרֶת: “אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה בֶּצַע בְּדָמִי” (שם שם, ט-י). וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” (שם שם, יב). “וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ” (אסתר ו, יב) – וּבְיָדוֹ אַרְבַּע מְלָאכוֹת: בַּלָּן, סַפָּר, גֻּלְיָר וְכָרוֹז (מגילה טז ע“א; אסת”ר י, ד-ה; שם י, ז; פנ“א, נוסח ב, ו; קה”ר ה, ב; ויק“ר כח, ו; פס”ר יח, ו).

תָּשַׁשׁ – נחלש.

גֶָּחַן – התכופף.

הִכְנִיעַ – הנמיך.

מְקַלְּסִים – מהללים.

אֲבוּקוֹת – לפידים.

קָלוֹן – בושה.

גֻּלְיָר – חייל רגלי (המוביל סוס).

*

כו “כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת” (אסתר ט, ד) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שַׂק וְאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן (בר"ר לט, ב).

מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שַׂק וְאֵפֶר, עֲטֶרֶת זָהָב – הנזכרים בקורותיו של מרדכי (אסתר ד, א; ח, טו).

---

תְּלִיַּת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כז “וְיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ” (אסתר ז, ט) – עָנָה הָמָן וְאָמַר לְמָרְדְּכַי: עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּנִי לִתְלִיָּה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֵנִי כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִים בְּנֵי אָדָם הֶדְיוֹטוֹת. גִּבּוֹרֵי עוֹלָם לֹא נֶחְשְׁבוּ לְפָנַי וְרַבֵּי הַמְּדִינָה נִשְׁתַּעְבְּדוּ לִי. הֶחֱרַדְתִּי מְלָכִים בְּאִמְרֵי פִּי וּבְרוּחַ שְׂפָתַי הִבְהַלְתִּי מְדִינוֹת – וַאֲנִי הָמָן פַּתְשְׁגָר הַמֶּלֶךְ הָיָה שְׁמִי וְאָב לַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי. יָרֵא אֲנִי פֶּן תַּעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ. חוּס עַל כְּבוֹדִי וְאַל תַּהַרְגֵנִי כְּמוֹ שֶׁהָרְגוּ אֶת זְקֵנִי אֲגָג. עֲשֵׂה בְּטוֹבָתְךָ, הֲלֹא אֵין בָּכֶם רוֹצְחֵי נֶפֶשׁ. אַל תִּזְכֹּר לִי שִׂנְאַת אֲגָג וְקִנְאַת עֲמָלֵק. וְאַל תִּטֹּר כְּמוֹ שֶׁנָּקַם וְנָטַר עֵשָׂו אַבָּא. עֵינַי כָּהוּ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְאֵינִי יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּי לְפָנֶיךָ עַל שֶׁשָּׁמַעְתִּי לַעֲצָתָם שֶׁל אוֹהֲבַי וְזֶרֶשׁ אִשְׁתִּי. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, חוּס עַל נַפְשִׁי, אֲדוֹנִי מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֶה אֶת שֵׂיבָתִי עַל עֵץ, הָרְגֵנִי כְּפִי שֶׁתַּהַרְגֵנִי, אֶת רֹאשִׁי תָּסִיר בְּחֶרֶב הַמֶּלֶךְ, שֶׁבָּהּ מוּמָתִים כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינָה.

הִתְחִיל הָמָן צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה, וְלֹא הִטָּה מָרְדְּכַי אָזְנוֹ לוֹ. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים הֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי וּבִילָלָה בְּאֶמְצַע גִּנַּת הַבִּיתָן. וְכֵן עָנָה וְאָמַר: הַאֲזִינוּ לִי, עֵצִים וּנְטָעִים, שֶׁנִּשְׁתְּלוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; בֶּן הַמְּדָתָא עוֹמֵד לְהִתָּלוֹת עַל הָעֵץ!

הִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם לְעֵצָה וְאָמְרוּ: מִי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה יִתָּלֶה הָמָן עַל רֹאשׁוֹ. הַגֶּפֶן אָמְרָה: נְמוֹכָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים יַיִן לִנְסָכִים. הַתְּאֵנָה אָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים לְבִכּוּרִים וּמִמֶּנִּי לָבְשׁוּ אָדָם וְחַוָּה. הַזַּיִת אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים שֶׁמֶן לַמְּנוֹרָה. אָמַר הַתָּמָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אֲגָג בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – וְיִתָּלֶה עַל רֹאשִׁי?! עָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִישַׁר כּוֹחֲךָ, לֹא יִתָּלֶה עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁאַתָּה בֶּן זוּגָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת צִיּוֹן הָאֲהוּדָה. אָמַר הָאֶתְרוֹג: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאֶצְלִי בָּאִים כָּל הָעָם כֻּלּוֹ לָקַחַת מִפִּרְיִי וּלְשַׁבֵּחַ לְפָנֶיךָ. פָּתַח הַהֲדַס וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאוֹמְרִים עָלַי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; וְעוֹד – שֶׁאֲנִי שֻׁתָּף עִם הָאֶתְרוֹג. צָוַח הָאַלּוֹן וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁדְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה קְבוּרָה תַּחְתַּי. קָרְאָה הָאֵלָה וְאָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד נִתְלָה בְּרֹאשִׁי. רִמּוֹן אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁהַצַּדִּיקִים מְשׁוּלִים אֵלַי. שְׁמָעוּנִי – אָמַר הָאֶרֶז – תְּלוּ אֶת הָמָן עָלַי, עַל הָעֵץ שֶׁהִתְקִין לְעַצְמוֹ (תרגום שני למגילת אסתר ז, ט-י).

עַד שֶׁלֹּא – לפני.

תִּתְלֵנִי – תתלה אותי.

הֶדְיוֹטוֹת – אנשים פשוטים (ולא גדולי מלכות).

רַבֵּי הַמְּדִינָה – גדולי העיר.

פַּתְשְׁגָר – משנה.

אָב לַמֶּלֶךְ – יועץ המלך.

אֲגָג – שנהרג בידי שמואל (שמואל א, פרק טו).

אַל תִּזְכֹּר לִי – אל תזקוף לחובתי.

עֵשָׂו אַבָּא – ועמלק מצאצאיו.

עֵינַי כָּהוּ וגו' – איני יכול לראות את פניך בשל דמעות שכיבו את מאור עיני.

כֻּלָּם – כל העצים.

נְסָכִים – קורבנות המובאים במקדש.

יִישַׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק ויתגבר כוחך (לשון ברכה).

כְּנֶסֶת צִיּוֹן – עם ישראל שנמשל לתמר (שיר השירים ז, ח).

לָקַחַת מִפִּרְיִי – לארבעת המינים של חג הסוכות.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה – מזמורי הודיה (בחג הסוכות), ואף ההדס הוא בין ארבעת המינים.

דְּבוֹרָה – בראשית לה, ח.

מְשׁוּלִים אֵלַי – כאמור במדרשים על שיר השירים ד, יג. ל

נַפְשׁוֹ – לעצמו.

---

פרק ט: בית שני בבניינו ובעבודתו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ט: בית שני בבניינו ובעבודתו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

פרק י: חורבן בית שני והארץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק י: חורבן בית שני והארץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי