סידרם ותרגמם מלשון אוגרית לעברית עם פירוש ומבוא משה דוד קאסוטו. מוסד ביאליק (בהשתתפות ועד הלשון העברית), ירושלים תשי"א, 112 עמ',5 לוחות.

זה עתה יצא לאור ע"י מוסד ביאליק בהשתתפות ועד הלשון העברית הספר ‘האלה ענת’ הכולל קטעים מן האפוס הכנעני הקדום ‘עלילת בעל’. קטעים אלה נתרגמו לעברית ונתפרשו כאן ע"י הפרופ' קאסוּטו, החוקר המפורסם בספרות האוגריתית בצירוף מבוא כללי לספרות קדומה זו. חלק גדול של האפוס ‘עלילת בעל’ פורסם כבר בעברית ע"י ח. א. גינזברג בשנת תרצ"ו. אבל כל מי שיעיין בשני הספרים גם יחד, עד מהרה ייוכח לדעת מה התקדמה בינתיים החקירה בתחום זה, ובמידה רבה בזכות עבודותיו של פרופ' קאסוטו זה גופו; ויצטער על כך שהקטעים הראשונים לא נתפרסמו שנית על ידיו ושלא העביר קולמוסו עליהם. המבוא מכניס את הקורא לעולמה של הספרות האוגריתית בכלל ויש בו פרק חשוב מאוד על הקשר הלשוני האמיץ שבין הספרות האוגריתית והספרות המקראית. בסקירה הכללית על ‘עלילת בעל’ ימצא הקורא את תמצית האגדות על האלים שנשתמרו בכתבים האוגריתיים ואת ההשערות העיקריות ביחס לאותם חלקי ‘עלילת בעל’ שלא נשתמרו, וכן ההקבלות שבין עלילות האלים האוגריתיים לבין המיתוסים היווניים. מתוך כך מתבררות לנו הנקודות המרכזיות ביותר בחשיבותן בתגלית של התרבות האוגריתית והן (א) קיומה של ספרות כנענית בתקופה שלפני הופעת עם ישראל ואשר הספרות המקראית שלו שאבה מאוצרה הלשוני; (ב) בספרות זו מצויים כבר יסודות של אותם המיתוסים המהווים את המסגרת של הדת היוונית הקדומה. התגלית של התרבות האוגריתית הרחיבה את האופק ההיסטורי שלנו והראתה בעליל, כי הן התרבות העברית והן התרבות היוונית יש להן מקורות קדומים שלא היו ידועים עד כה.

שרידי העיר אוגרית בצפון־סוריה נתגלו בשנת 1928 והחפירות נמשכות שם עד היום הזה. הלוחות כתובים בכתב־יתדות אלפביתי בלשון אוגרית – לשון שמית השייכת כנראה ללשונות הכנעניות. זמן כתיבתם של הלוחות הכוללים את הטכסטים הספרותיים הוא כנראה המחצית הראשונה של המאה הי"ד לפני סה"נ, אולם השירים אפשר שחיברו אותם קודם לכן. רשאים אנו איפוא לומר: נתגלו שירים כנעניים מתקופת האבות.

לשיר ‘עלילת בעל’ חשיבות מרכזית לא רק בשביל החוקר בן זמננו, אלא גם בשביל אנשי אוגרית עצמם, כי הוא קובע מה הם הכוחות השולטים בעולם וכיצד נתהווה שלטונם. תפקידו היה באוגרית כתפקיד האפוס של הסיוֹדוֹס ‘תיאוגוניה’ אצל היוונים. מתוך תוכן העלילה אנו מסיקים כי הבעיה היתה כמו באפוס של הסיודוס: מי הם האלים השולטים בעולם, כיצד מחולק העולם ביניהם ובאיזו דרך נתהווה מצב זה.

אם נקבל את השערתו של הפרופ' קאסוּטוֹ, המתקבלת מאד על הדעת, הרי האפוס האוגריתי ‘עלילת בעל’ פתח בסיפור ידוע גם מתוך הספרות היוונית: שלשת בני ‘אל’ – המקביל לקרונוס היווני – הדיחו את אביהם וחילקו ביניהם את השלטון על העולם: בעל (המקביל לזיאוס) קיבל את השלטון בשמים, מות (מקביל להאדס) היה לאדון השאול ואח אחר ל’שר־של־ים' (מקביל לפוסידון). בין האחים פרצה מלחמה: מות ושר־של־ים נלחמו בבעל, ומות הורידו שאולה. ואולם לבעל קם בעל ברית נאמן בדמות אחותו ‘הבתולה ענת’, גיבורה ואשת חיל שנלחמת בשצף קצף במות ובשר־של־ים ומנצחת אותם. בעל קם לתחיה, ולאחר קרב מכריע מכיר מות “שבעל הוא המולך על הכל”.

כרגיל בשאר האגדות, כן זכתה גם ‘עלילת בעל’ לפירושים המחפשים בה מושגים מיסטיים מעורפלים. בצדק מתנגד פרופ' קאסוטו לפירושים מסוג זה: “בזמן שנכתבו העלילות האוגריתיות כבר עברו ימי התקופה הטרום־הגיונית, ואף־על־פי שעדיין לא נקבעו באופן עיוני כללי המחשבה ההגיונית, בכל זאת הגיעו בדרך אמפירית בני אדם המשכילים (ומשוררי אוגרית היו בוודאי מן המשכילים) לידי מהלך מחשבה שהיה בעיקרו הגיוני”.

מצד אחר, אין לפרש את העלילה כסיפור אלגוֹרי המבטא רעיונות מופשטים על המלחמה בין החיים והמות. האוגריתיים לא שאלו “מה היחס בין החיים והמות?”, כי אם שאלו: מה הם המאורעות שקדמו ושכתוצאה מהם הגיע העולם למצב הנוכחי"?. לכן התשובה היא – מיתוס שהוא סיפור עלילת אלים רחוק מכל כוונות אליגוריות. ריבוי הפרטים המדויקים בא לקרב את הסיפור לדעת השומע – ולשכנעו באמיתותו.

ראינו כי ‘עלילת בעל’ היא תשובה בצורת סיפור עלילה לבעייה של התהוות העולם. באותה שיטת החקירה של ניתוח בעייה מתוך הנתונים הסיפוריים. בלי ליחס למחברים כל כוונות אליגוריות, ניווכח כי גם היוונים וגם היהודים עמדו בפני אותה הבעייה. אצל היוונים הפתרון מנוסח באופן דומה, ובמידה ידועה בסיפורים מקבילים לאלו של אוגרית. ואשר ליהודים הרי כידוע חשבו אבותינו, שהאמינו באלהי ישראל, כי סיפורי עכו"ם אודות מלחמות בין אלים על השלטון בעולם שקר הם, אך אין ספק כי גם אותם העסיקה הבעייה על שלטון אלהים על העולם ועל כך מעיד הסיפור האפי הטהור, והנקי מכל הרהורים עיוניים, כיצד אלהים ברא את העולם. רק דורות מאוחרים יותר יכלו ליחס לסיפור העלילה הפשוט כוונות ברוח הפילוסופיה.

‘עלילת בעל’ מכניסה אותנו לתוך החיים הנפשיים והבעיות הדתיות של הדורות הקדומים. נוכל על ידיה לחדור להרהורי הלב ולדרך מחשבתם של הקדמונים ומתוך כך להסיק שהם עמדו על שלב גבוה של התפתחות דתית. האמונה הדתית העיקרית מבוססת על ההשקפה, כי בעל, אל־החיים, לאחר שנלחם במות, אל־המוות, ובשר־של־ים המחבל – הוא בעל השולט על העולם. אמונה זו צריכה היתה לחזק את לב האוגריתי ולנטוע בו את הבטחון בהמשך החיים הנתונים בסכנה תמידית מצד כוחות ההרס של הטבע או של האנושות. בשלב פרימיטיבי יותר של דת קיימים כוחות דימוניים מחבלים שיש לפצותם ולפייסם בקרבנות וטכסים מאגיים – וכתוצאה מהתפתחות הדת הופכים הכוחות הדימוניים הללו לאלים שנוצחו ע"י האלים המגינים על המין האנושי (או ששינו את אופיים), והאלים החיוביים הם ההופכים לנושאי ההערצה העיקריים. ההתפתחות הזאת של הדת משתקפת איפוא בתוכנם של המיתוסים המעידים על פחד מפני כוחות דימוניים ועל היווצרוּתה של הדת שביטאה את האימה הזאת ושחררה את האנושות ממנה ע"י האמונה בשלטונו של אל־החיים, שעליה מכריז האפוס: “כי חי אלאין בעל, כי יש זבול בעל הארץ!”

פירושנו זה של המיתוס עומד בניגוד בולט להשקפותיו של פרייזר, שקשר את כל הסיפורים על “האל המת וקם לתחייה” בפולחן מאגי החוזר שנה שנה והמסמל את התחדשות הצמיחה, ולפיכך קבע פרייזר שבסיפור העלילה האל מת וקם לתחיה מחדש כל שנה. לנוסח הזה של פרייזר אין כל רמז לא בתוך ‘עלילת־בעל’ ואף לא בתוך המיתוסים הבבליים על תמוז. על עובדה זו עמד כבר גורדון הכותב: “אומרים שתמוז מת וקם לתחיה מדי שנה בשנה: זו הדעה המקובלת על כולם, אך איני מוצא לה כל סמוכין בטכסטים של המיתוסים המסופטאמיים. חגיגה כל־שנתית אינה מוכיחה ולא כלום; כי החגיגה נוטה מטבעה שתיערך מדי שנה בשנה, ועל סמך החגיגה השנתית של יום־קוֹלוּמבוּס (ה־12 לאוקטובר) עדיין לא טען איש, שהוא חוזר ומגלה את אמריקה מדי שנה בשנה”. נוסף על כך מציין גורדון, כי בעל אינו מופיע בתפילות הפוריוּת האוגריתיות.

פרייזר מגיע לדעתו ע"י צורות המיתוס של אדוֹניס, הוא תמוז, כפי שהן נשתמרו אצל הסופרים היוונים. בסיפוריהם מתחלקת באמת שהותו של אדוניס – לפי פסק דינו של זאוס – בין השאול לבין הארץ. בצורה היוונית הזאת של המיתוס בולטת ביותר ההשפעה של האגדה היוונית הידועה על דמטר ופרספוני בתה, אשר לפי פסק דינו של זאוס שוהה היא חלק של השנה אצל בעלה בשאול והחלק האחר אצל אמה. בהתאם לידיעותינו הנוכחיות נראה שהסופרים היווניים ובעקבותיהם פרייזר נתנו למיתוס של אדוניס צביון חדש לגמרי שלא היה לו במקורותיו המזרחיים ביחסם לו את המסופר על דמטר ופרספוֹני.

מיתתו של בעל ע"י מות ותחיתו אחרי כן אינן ביטוי סמלי לתמורות בעולם הצומח, כי אם אמצעי סיפורי לבטא את ההשקפות הדתיות על הכוחות הפועלים בעולם. העלילה, לפי שנשתמרה בנוסח אוגריתי. נוצרה ע"י תהליך של התמזגות המיתוסים על האל המת וקם לתחיה והמיתוס – אשר נשתמר במיתוס המזרחי כעלילה עצמאית – של המלחמה בים עם בריאת העולם. רק בעלילה שלפנינו אנו מוצאים את שני המוטיבים הללו מאוחדים ומבוטאים בסיפור פשוט אחד, שבו כל כוחות ההרס נסתמלו בדמות שני אלים מות ושר־של־ים. ולפיכך יש לראות במיתוס זה התקדמות דתית גדולה ביחס למיתוסים המרובים הקודמים. כדי לבטא את המלחמה של המוות בחיים ואת הסכנה של כליון העולם ע"י כוחות ההרס יש למיתוס, הבנוי מיסודות עלילה בלבד, רק אמצעי אחד והוא: “מות המית את בעל”: מציינים בדרך אפית את סכנת הכליון. ומכאן שנצחונו הסופי של בעל מוכרח להתבטא בסיפור על תקומתו לתחיה, ורק לאחריה מתחילה תקופת שלטונו העליון של בעל אשר שם גבול לכוחות ההרס של מות ושר־של־ים.