יצחק יהודה גולדציהר: הרצאות על האסלאם, בעריכתו המדעית של מאיר פלסנר, בצירוף הערות והקדמת המתרגם (י. י. ריבלין) ואחרית דבר מאת המהדיר. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א, 328 ע'

שוב נתיישבתי ליד ספרו של י. י. גולדציהר, הפעם במהדורתו העברית, שיצאה זה עתה, לתקופת שלושים שנה מזמן פטירתו של החוקר (13 בנובמבר 1921). ועדיין זכורני היטב כיצד נזדמנתי לקרוא אותו פעם ראשונה בדיוק לפני שלושים שנה; ואני מפרחי התלמידים שנכנסו זה עתה ללימודים באוניברסיטה ובבית המדרש לרבנים של וינה. וכבר בשיעור הראשון שמעתי את שמעו וגדולתו של גולדציהר מפי אחד המורים המובהקים באוניברסיטה, ובמיוחד דברים בשבחן של ‘ההרצאות’, שהן כעין ספר־מבוא וכעין גולת כותרת למדעי האסלאם. וכעבור כמה ימים, כשהתכנסנו בבוקר בבית המדרש לשיעור בתלמוד של רבנו ומורנו ר' אריה שווארץ ז"ל, שמענו מפיו דברי הספד קצרים ונוגעים עד הלב על האי גברא רבא שנפטר אמש בבודאפשט. כי כן היתה דרכו של הרא"ש לשתף את תלמידיו בכל דבר חשוב, משמח או מעציב, שאירע בשדה המדע היהודי. אז קבעתי לי ‘לימוּד’ בספרו זה של גולדציהר, ומאותו פרק זמן לא מש הוא משולחני, כאחד מספרי היסוד שכל העוסק במדעי האסלאם חייב לדעתו. ומשיצאה המהדורה השניה, מעובדת בידי אחד המלומדים הגרמנים, ממש נפלתי עליה, כדי לראות מה חידוש נתחדש בה ומה תיקון תיקן אותו מהדיר. נתאכזבתי, כשם שנתאכזבו רבים, שהותעו על ידי הכותרת ‘מהדורה מעובדת’¹, אולם לאחר עיון נתברר לי, שאין לטעון עליו. וכי מה יוסיף ומה יתן ‘מתקן’, שאינו בעל שיעור קומתו של גולדציהר, זה ענק המחקר; בייחוד כשמדובר באחת מיצירותיו המבוגרות, בה קיפל וסיכם בפשטות קלאסית ללא גיבוב ומלל ולהג את פרי מחקריו במשך ארבעים שנה ומעלה?

מאותו פרק זמן לא פעם הפכתי בספר זה – במהדורתו הראשונה, ותמיד מדי קוראי בו נתחדשו לי דברים הרבה, ומשהגיעה לידי לפני כמה ימים המהדורה העברית נתיישבתי והדרנתי עליה כמעט בנשימה אחת ובהרגשה: זאת הפעם קראתיה! והיו הדברים שמחים כשעת נתינתם, והיה הלימוד בהם חוויה בשבילי, כאילו לא קראתי ולא עיינתי במשך כל השנים בשום ספר או מאמר על אותם נושאים שדן בהם גולדציהר ב’הרצאות' וכאילו לא נתרחש בינתיים שום חידוש בבית מדרשו של מדע האסלאם.

אכן אמנות גדולה היא לשקף בספר לא גדול תמונה שלימה ומדויקת של דת המונה כיום יותר משלוש מאות מליון מאמינים. בששה פרקים מעביר המחבר את תורת האסלאם על זרמיה וגווניה. אין כאן משפט מיותר ודבר לא נעדר, כי סוד הצמצום היה גלוי לפניו ואף ידע להשתמש בו.

בפרק הראשון מגולל לפנינו המחבר את תורתו של מוחמד והאסלאם הקדום. אין אנו שומעים כמעט ולא כלום על מוחמד האיש, על מלחמותיו ולבטיו הפנימיים, אך מכירים אנו את דעותיו על עת הקץ, את תפיסת האלוהוּת שלו, את יחסו למצוות המעשיות. הערכתו של הקוראן, ספר היסוד של הדת, משלימה את התמונה של האסלאם כפי שנתגבש בחייו של הנביא ולפני שיצא למרחבים. עם מותו של מוחמד התחילה התפתחות בכמה וכמה כיוונים ולכל אחד מהם מוקדש פרק בפני עצמו, לשם הרצאה שיטתית של הבעיות.

הפרק השני עוסק בהתפתחות החוק ודרכי הסתגלותו לצרכים החדשים ותנאי החיים, כפי שהלכו והשתנו עם מסע הכיבוש של זרם הבדווים שפרצו צפונה אל עבר פרס וארץ־ישראל; מערבה עד חופי האוקינוס האטלנטי, ובמזרח הגיעו עד הודו; ובדרכם נתקלו בתרבויות קדומות ומפוארות, מלאות תוכן ורוח חיים. לשם התאמתו של האסלאם לתהליכי החיים נוצרו כלים חדשים, מוצקים וגמישים כאחת: החדית' היא מסורת ההלכה, שבאה בשרשרת הקבלה איש מפי איש עד הדורות הראשונים של המאמינים שלמדו מפי חבריו של מוחמד, ועד אותם חברים עצמם ולמעלה מזה עד הנביא. באמצעות הדפוסים המקובלים של החדית’ים סיגל האסלאם לעצמו הרבה ערכים, שהיו זרים לו מלכתחילה וחדרו אליו תוך מגע עם דתות ותרבויות המזרח.

אמצעי שני, שהיה לברכה רבה בשביל קידום ענייני האסלאם, הוא עקרון ההסכם הכללי של קהל המאמינים. מנהג שנתקדש על ידי רוב המוסלמים דין הוא ואין להרהר אחריו ולבדוק אחר שרשיו, כי ודאי שאמת ויציב הוא. לא ייתכן שתדבק טעות בדבר שבאה עליו הסכמתם של קהל המאמינים.

ועוד מקור שלישי חשוב לחידושים בחוק הדתי: הוא המחקר החפשי של הגדולים בין מורי ההוראה, הסקת הלכה חדשה אליבא עיון מעמיק במקורות. אמנם אין החכם. ה’מוג’תהד', מחוסן נגד טעות ואין להוראותיו אותו המשקל כמו ל’הסכם', אולם חשוב הוא כלל זה כמקור פורה של חקירה חפשית – בניגוד ל’תקליד', כלומר שמירה מדוקדקת ומאובנת על דברי הראשונים ומעשיהם. אבות־ארבע־השיטות (מד’הב) בהלכה המוסלמית: אבו חניפה, מאלך בן אנס, מוחמד א־שאפעי ואחמד אבן חנבּל הם ה’מוג’תהדון', החכמים, המוּכרים והמפורסמים ביותר.

לשיטה זו של ה’אג’תהאד', שמלכתחילה השתמשו בה בתחומי החוק והמצוות המעשיות, נודעה חשיבות מיוחדת בהתפתחות האמונות והדעות של האסלאם – והוא תוכן הפרק השלישי שב’הרצאות'. במקצוע זה מורגשת ביותר השפעתם של הוגי הדעות הקדמונים מבין חכמי יוון, והחילוקים בין השיטות השונות בנוגע לחופש הבחירה.. קדמות הקוראן, תאריו של אללה; ומלחמת־הדעות הזאת, שהיתה נטושה בין בעלי האסכולות – זעזעו את האסלאם עד היסוד ואף גרמו לרדיפות דמים דווקא בזמן שה’ליברלים' כביכול עלו לשלטון. דגלם בשם חופש הדעות לא מנע אותם מלהוציא להורג את מתנגדיהם ‘האדוקים’ באמונתם השמרנית. והנה דבריו של גולדציהר: “והרי דווקא הם (כלומר פילוסופי־הדת הראציונאליסטיים) בנוסחותיהם המנוגדות למושג האורתודוכסי היו המייסדים הראשונים של הדוגמאטיות באסלאם. מי שרוצה שיהיה לו חלק בעולם הבא, חיב לקיים את אמונתו רק לפי נוסחות נוקשות אלה ולא אחרות. ודאי: בהגדרותיהם אלה נתכוונו לקיים התאמה בין הדת והתבונה: אך היו אלה נוסחות נוקשות וצרות, שקבעו הללו כנגד המסורתיות של המאמינים הוותיקים, שלא היתה כבולה בהגדרות ועליהן הגנו בוויכוחיהם הממושכים. עם זה היו בלתי־סובלניים עד כדי קיצוניות” (עמ' 88). וכמה הולם תיאור זה שאיפות ומגמות בכל הזמנים ובכל הארצית!

בעוד שבפרק השלישי השתעשענו במחיצתם של הוגי־דעות, עולים אנו בפרק הבא במרכבה אל העולמות העליונים של האין־סוף המיסטי, שאליו מגיעים באמצעות סיגופים וצומות. בשורת מחקרים מצוינים, שיצאו גם בצורת ספר, הוכיח המלומד השוודי טור אנדרה (Tor Andrae) מה רבה היתה השפעתם של הסגפנים הסוריים והמתבודדים במדבריות עבר הירדן, מדיָן וסיני על התהוות האסלאם האמוֹציוֹנאלי. הנזירים ו’האבלים' האלה ידועים היו למשוררי ערב הקדמונים ואת תיאורם מוצאים אנו לעתים תכופות ביצירותיהם. אולם מאידך גיסא, התבטא מוחמד לא פעם בדברי גנאי כלפי סגפנים אלה (עיין סורה ל"ז. כ"ז; גם ט', ל"א, ל"ד). בייחוד מרובים דברי הגנאי בספרות החדית’ים ומפורסם המאמר המאוחר: “אין נזירות (רהבאנייה) באסלאם, נזירותה של עדה זו היא מלחמת־מצווה” (עמ' 105).

על אף החדית’ים האלה גברה שאיפתם של חוגים מסוימים להסתייג מהנטיות החילוניות, כפי שהן נתגלו באסלאם, כובש העולם. דווקא תוך מגע מחודש עם הנזירות הנוצרית בסוריה ובמצרים נתחזקה הנטייה לסגפנות ולאורח חיים מוסרי, עד שפרצה בזרם אדיר של הצופיות, כלומר התנועה הסגפנית־מיסטית, שמרובים בה היסודות הניאוֹ־אפלטוניים ורעיונות הודיים. אלה הוכנסו לתוך האסלאם באמצעות שיטה פרשנית של רמזים וסודות שבקוראן. אנשי־סוד אלה התארגנו במיסדרים מיוחדים ונבדלו מתוך שאר האנשים בעברם לגור ב’זאויות', ‘ח’אנקות’, ‘ראבט’ ו’תכיות' (כולן מלים נרדפות למינזרים המוסלמיים עם שינויי גוון מסוימים), בדומה לחבורות היוֹגים ההודיים. מספר ה’פקירים' ו’הדרווישים' (כלומר העניים) – הם גופם קראו לעצמם אחים – המאוגדים ב’טריקה' (כלומר ‘דרך’) הלך וגדל בימי הביניים, ואגודות אחדות, כגון ה’רבאט' שבאפריקה הצפונית, זכו לפירסום רב בשל נצחונותיהן הצבאיים, בדומה למיסדרי הצלבנים.

הזרם המיסטי ינק – נוסף על ההשפעות הזרות – גם ממקורות מוסלמים, והם שלשלת ארוכה של מאורעות הנעוצים בהיסטוריה של המדינה המוסלמית; והם שגרמו לפילוג פנימי ולהתהוות כיתות דתיות. זרע המחלוקת נזרע עוד בתקופה הקדומה של ארבעת הכליפים ‘הישרים’ הראשונים. היתה כת שסברה, כי משרת הכליף מגיעה בירושה לבני משפחתו הקרובים של מוחמד. מועמדם של אלה היה עלי, בנו של אבו טאלב, אחי עבד אללה, אביו של נביא האסלאם. עלי עצמו נשא את פאטמה בתו של מוחמד. מחלוקת זו גרמה להופעת ה’שיעה' (כלומר הכת – הסיעה) הדתית, שנפלגה מהאסלאם הרשמי שהלך אחרי הכליפים מבית אומיה; בעוד שתומכי השיעה הכירו בעלי בתור האמאם (כאן במובן מושל עליון) הראשון של העדה. עלי נרצח ובניו מאשתו פאטמה, חסן וחוסין, היו האמאמים המוכרים אחריו. מותו הטראגי של חוסין עוטר הילה של קדושה כל צאצאי בית־עלי. גם בנו של עלי מאשתו אל־חנפיה מצא מצדדים, ואף הוא נחשב לזכאי לרשת את כסא הכליפים. חשיבותם והשפעתם המדינית של אמאמים אלה לא היתה רבה במישרים – אולם גדול היה כוחם בחיי הדת של האסלאם, במיוחד בכיוונו ההרסני של פיצול החברה לכיתות מכיתות שונות, שנלחמו אלה באלה ואשר לשם ביסוסן הרעיוני קיבלו הרבה מדרכי הסגפנים והצופים ומתורותיהם. “אנשים הנאמנים באמת לחבורה זו, אפשר להכירם לפי גופם שנרזה מתוך מחסור, שפתותיהם שיבשו מצמאון ועיניהם הדולפות מבכי ללא הפוגות” (עמ' 146).

“הצורך להסתתר מפני רדיפות הכליפים גרם לכך שהסודיות נעשתה לאחד העקרונות של כיתות השיעה והרבה מתורותיהן עטופות לוט הרז. השנאה הכבושה ששנאו את רודפיהם פיתחה בקרבם רוח קנאוּת נגד כל אלה שהם מחוץ לכת. האמונה באמאם נעשית עיקר דתי מובהק, המצטרף כעמוד ששי לחמשת העמודים של האסלאם האדוק, שהם: א. העדות באל אחד; ב. התפילה; ג. הצדקה; ד. הצום (בחודש רמצ’אן); ה. העלייה לרגל למכה. עיקר ששי זה נקרא ‘אלווילאיה’, היינו, הדביקות באמאמים; ודבר זה כולל בתוכו גם פרישה (אלבראה) מאויביהם, חובה זו נחשבת ב’אני מאמין' השיעי כראש ועיקר בין כל שאר החובות הדתיות” (עמ' 148).

והנה דווקא על רקע זה של הדביקות באמאם נתפלגה השיעה עצמה ונעשתה אגודות־אגודות, כיתות־כיתות. טבעי הדבר, שלא תמיד היו כל המאמינים מאוחדים בהערצתם לאישיותם של האמאמים, וכל ענף מצא לו תומכים ומצדדים, וכן קמו כיתות שונות: כת ה’שנים־עשריים', כלומר זו המנחילה את המשרה בשורה ישרה עד לדור השנים־עשר של צאצאי עלי. האמאם השנים־עשר נעלם בהיותו ילד ויופיע רק באחרית הימים כמושיע־משיח, גואל העולם. לעומת זאת קיימת כת אחרת, ה’שביעיים', המסיימת את שושלת האמאמים הניגלים באמאם השביעי, שנלקח וישוב לעת קץ הימים.

האמאם הטמיר נקרא ה’מהדי', כלומר המודרך', על ידי אללה בכל מעשי שליחותו לבריות. גם אמונה זו בביאתו של המהדי נעשתה עקרון דתי מרכזי אצל השיעים על כל כיתותיהם, והוא משפיע גם כעת על חיי יום יום של החברה והמדינה השיעית.

אין אלה הפלגים היחידים בשיעה. היא נתפלגה ונתפצלה לזרמים ותת־זרמים שונים, שרובם עברו ובטלו מן העולם, אולם כמה מהם מחזיקים מעמד עד היום – כגון כת הזידיה, הנפוצה במיוחד בתימן. מכּת השביעיים הנקראת גם ‘אסמאעיליה’ נתפלגה הכיתה הדרוזית, שהרחיקה לכת בהאלהתה את אלחאכם באמר אללה, אחד הכליפים משושלת הפאטמיים (שיעים אסמאעיליים). אמונה זו נתפשטה עוד בחייו של אלחאכם (בעמ' 176 שורה 7 מלמעלה יש לתקן טעות דפוס מצערת: במקום 1071 צ"ל 1017). בקשר לכל זה כדאי גם להזכיר את כת הנוציירים, שהיא יצור אקלקטי של אמונות מיתולוגיות, שיטות פילוסופיות ניאוֹ־אפלאטוניות, אמונות נוצריות ושיעיות.

הפרק הששי, בו מסתיים מחזור ההרצאות, הוקדש להתפתחות האסלאם בדורות האחרונים. גולדציהר מנתח בו את מושג הסונה, המנהג המקובל והמקודש של הדורות הראשונים, שהכניס תחת כנפיו במרוצת הימים גם הרבה מנהגים חדשים שנחשבו בראשונה ל’בדעה', כלומר חידוש רע המתנגד למנהג הקדום והטוב. ברור, שגמישות זו היתה לטובת החיים הדתיים, שלא התאבנו בצורותיהם הישנות, אלא קיבלו דחיפות חדשות ורעיונות חדשים. דרך אחרת לאישור החידושים היתה הפתווה, כלומר – תשובה על שאלה שנשאל חכם־דת מוסמך. “בחסותם של כתבי־הרשאה תיאולוגיים כאלה, ניתנה זכות־קיום, ללא הפרעה, לחידושים, שנשתרשו בחברה האסלאמית למן המאה הי”ח (אולי ראשית כל עם הנהגת הדפוס בקושטא בשנת 1729)… הנה למשל משתדלים עכשיו בכל הדרכים להעלות סברות חריפות, כדי להתיר גם בשביל המוסלים הקפדן את השימוש בחוזה־ביטוח… על מכשולים דומים נצטרכה להתגבר הלמדנות התיאולוגית גם לגבי קופות־החיסכון… המופתי המצרי שייך מוחמד עבדו, שמת בשנת 1905, בפאתווה מלאה דיון למדני מצא את הדרכים כדי להוכיח, כי העסק של קופות חיסכון וההכנסות מרווחיהן של חברות־המניות מותרים לציבור האסלאמי על פי הדין, כדרך שעוד קודם לכן פירסמו חבריו שבקושטא פאתוואות שאיפשרו לממשלה העותומאנית על פי ההלכה איגרות־חוב ממשלתיות נושאות־ריבית" (עמ' 186).

מגמות המחדשים נתקלו עוד בימי הביניים בהתנגדותם הנמרצת של שומרי המסורת הטהורה באסלאם. אלה התנגדו לאותן הצורות העממיות שלבש הפולחן באסלאם, כגון הערצת הקדושים, השתטחות על קברים וכדו'. בסוף המאה הי"ח קם ל’מטהרים' אלה לוחם חשוב, הוא עבד אל־והאב, שמצאצאיו הוא עבד אל־עזיז אבן סעוד, המושל הנוכחי של ערב הסעודית.

בפרק זה מצא גולדציהר גם מקום לסקור את הזרמים החדשים באסלאם, שלבסוף נתרחקו לגמרי מהמקור: הבאבים והבהאים, תלמידיו של בהא אללה. הקבור בקירבת עכו. גם בהודו קם חוזה, שיצר שיטה חדשה בתפיסת האסלאם: מרזא גולאם אחמד, מחדש הכת שהופיע בקדיאן, פנג’אב, וחולל את תנועת האחמדיה שמעקרונותיה החשובים: אהבת השלום והאמונה; מייסד הכת היה נביא ואולי אף למעלה מזה.

רק מקום מועט הוקדש לתנועת המודרניזם בהודו. ולתנועה הפאן־אסלאמית יש רמז במלים ספורות. מחוללה ג’מאל אל־דין אל־אפגאני לא נזכר כלל.

ברור, שלפני קריאת הספר עלולה אצל רבים להתעורר השאלה: האם כדאי לתרגם היום ספר מדעי שיצא לאור לפני ארבעים שנה? לגבי ‘ההרצאות’ מותר להשיב במצפון נקי בחיוב מוחלט! הרי כאן לפנינו תמצית מזוקקת של עבודת מחקר ראשונית שנמשכה ארבעים שנה ומעלה, ושל עיון מעמיק במאות ואלפים כתבי־יד ודפוסים, ושל עשרות מאמרים וספרים פרי־עטם של גולדציהר ואחרים שנוּפו בי"ג נפה כדי לתת לפני הקורא את הסולת. ספר זה ראוי היה לתרגום לעברית כמות שהוא, בלי עיבוד ושינוי תוכנו העיקרי. אין זו שאלת יראת כבוד, אלא גם הרגשת האחריות הרבה לגבי יצירתו של חוקר גדול, ויש לשבח את המהדיר שמסר את ‘ההרצאות’ לקהל העברי בדמותן העיקרית כפי שיצאה מתחת ידו של גולדציהר. התלמיד הנכנס למקצוע יוכל להשלים לאחר מכן את ידיעותיו על פי מחקרים חדשים. הקורא המשכיל הרוצה להכיר מה מצב המחקר בבעיה מסויימת בימינו, ימצא רמזים לכך בהערותיו של המהדיר. לשם הדרכה נוספת אולי כדאי היה לצרף בסוף הספר ביבליוגראפיה קצרה של הספרות החדשה. השתדלנו למלא את החסר על ידי תוספת מבחר ספרים מסודרים לפי הפרקים של הספר, שיצאו בשנים האחרונות, ומאיזו סיבה שהיא לא נזכרו בהערות – עד כמה שאני רואה. ייתכן שדבר זה יירצה בעיני הקורא – במיוחד לגבי הפרק הששי, העוסק בבעיות אקטואליות.

ברכה רבה צפונה בספר לקורא העברי המתעניין בבעיות הדת והתרבות הרי ינק האסלאם הקדום, כפי שהוא משתקף בספרות העתיקה, הרבה ממקור ישראל. דבר זה בולט לא רק בחלקים הסיפוריים של הקוראן והפירושים עליהם, אלא גם בחלקים המשפטיים. גם בתהליך ההתפתחות המאוחרת יש הרבה קווים משותפים בין יהדות ואסלאם, המותנים בדמיון הרב שבאופי שתי הדתות. מושג התורה־שבעל־פה שקיבלו בקבלה בדורות המאוחרים מצוי גם באסלאם. אף בהתפתחות המאוחרת של השאלות־ותשובות והפתווה המוסלמית יש דמיון רב לנו. הבעייה כיצד לתאם ולגשר בין חוקי הדת המקובלים ובין צרכי החברה המודרנית היא משותפת כיום ליהדות הדתית ולאסלאם – שהוא כולו דתי.

אמנם אין להגזים בזאת ועלינו לתת את הדעת לא רק על הדומה אלא גם על שאינו דומה. יש גם דברים, שבאו אלינו באמצעות האסלאם (הפילוסופיה הדתית) ויש בקוֹרוֹת האסלאם קווים החסרים לגמרי ביהדות, כגון התופעות של סגפנים וצוּפים, הכיתות הדתיות בתוך האסלאם וכיוצא באלו. וכן יש גם הרבה באמונה העממית היהודית של עדות המזרח, שהושפע ממקור מוסלמי. כוונתי במיוחד למנהגי ההשתטחות על קברי קדושים, אמונות משטח המאגיה ועוד.

עניין מיוחד יש בספר זה לאדם מישראל, המתעניין בבעיות המיעוטים במדינתנו ובמזרח התיכון בכלל. כאן מקבל הוא ידיעות ממקור ראשון, העלולות להסביר לו הרבה תופעות בחיי העמים הסובבים אותנו מכל עבר, ובחיי העדה המוסלמית השוכנת בקרבנו. ניתוח הזרמים הדתיים באסלאם מתוך עקיבה אחרי כיווני התפתחותם מסביר את התופעה התמוהה לכאורה, שהשקפות פוליטיות מתקדמות אינן משפיעות על יחסו של המוסלם לענייני דתו – ומאידך גיסא חופש דתי וליבראליות דתית אינם זהים כלל עם ליבראליות בעניינים פוליטיים.

אין לנו כיום מאנשי השיעה בגבולות המדינה. אלה היו מן הקנאים ביותר, ישבו בגליל העליון המזרחי, כמעט על גבול הלבנון, וכולם עזבו את הארץ. לעומת זאת נשארו הדרוזים בכל המקומות, שישבו בהם מאז. בראש הכרמל המערבי יש ישוב מבני כת האחמדיה, שנוסד בעקבות פעולתה המיסיונארית של עדה זו. בזמן האחרון נתבסס מחדש מעמדה של חיפה כמרכז הרוחני של בני העדה הבהאית העולמית. לארץ־ישראל, בשטחים שהם כיום בגבולות מדינתנו, לא נודעה במאות האחרונות חשיבות בתנועת המיסדרים הצופיים והדרוישים; אמנם נשארו עדיין שרידים של כיתות אלה בעכו ובמשולש הישראלי. וכל מי שרוצה לשאוב ידיעות על תנועות אלה ממקור ראשון חייב לקרוא את ה’הרצאות'!

אבל הספר נקרא בעונג רב לא רק בגלל תכנו העשיר; ראוי לשבח הוא גם מבחינת הסגנון וליטוש הלשון, העולים אף על המקור; שהרי ידוע, שדווקא בספרות המדעית הגרמנית לא היו מקפידים ביותר על הצד הספרותי ולא היו מפנקים את הקורא על ידי עריכת הסגנון, כשם שמפנק אותנו מוסד ביאליק. איני יודע למי יאה במיוחד השבח על כך: למתרגם פרופ' י. י. ריבלין, לד"ר א. פורת וד"ר י. מן, שעסקו בעריכת הסגנון. קשה ביותר היתה מלאכת התירגום של ההערות וסיגנוּנן, שבה טרחו המהדיר מ. פלסנר ומ. יִנון. ובכן, יוכנסו כולם תחת חופה אחת ויבואו על הברכה!

אמנם המבקר שמלאכתו לחפש אחר פגמים – ואיה המבקר, שאינו להוט אחר כך – ימצא פה ופה מקומות, שאפשר לתהות עליהם. והרי כמה דוגמאות: “אמנם בספרד עלה איחיא על מדורת האש” (עמ' 132 למטה), הקורא שאינו בקי ביותר בעניין עלול לחשוב שאותו ‘איחיא’ בן־אדם הוא (אף על פי ששם החיבור [איחיא עולום אלדין] כתוב באותו עמוד גופו). במקור הגרמני (מהדורה א' עמ' 180; ב' עמ' 182) אין מקום לטעות כזאת גם מפני שמדובר שם על “der Ihja” עם מלת הידיעה וגם מפני ששם הספר בא בהדגשה. המשפט “Der Gottesdienst der Mutakallimau besteht in Ketzerriecherei” (מהדורה א' עמ' 184; ב' עמ' 186), תורגם (עמ' 135): “עיקר עבודת האלהים של המותאכאלימון מטילה חשד של כפירה”. משפט שאין להבינו. והתרגום הוא פשוט בהחלט: עבודת האלהים של המתכלימון היא – לחשוד (את זולתם) בכפירה. בעמ' 206 תלוי באוויר המשפט על הרוזן נואֶר, ההיסטוריון של אכבר. בלשון העברית יש להימנע משימוש בתואר ‘מוחמדי’ – אף אם הוא בשימוש בלשונות אירופה. המוסלם אינו מכיר תואר כזה, אינו מודה באפשרות לגזור את שם הדת משמו של מוחמד ואף סולד משם זה. והרי גם אנו לא נשתמש בתואר ‘מושיי’ אף אם אנו רגילים ל’דת משה', כשם שהמוסלמים מדברים על ‘דין מוחמד’.

פעמים יש להקשות על הביאורים שניתנו תוך תרגום מלים ערביות או בשוּליהן: בעמ' 100 אנו מוצאים ליד המלים: מגאנים כתירה – (הזדמנויות רבות [ההדגשה משלי] לשלול שלל), וברור שהקורא יבין כי זהו תרגום המלים. האם לא היה טוב לתרגם בעקבות המחבר ‘שלל רב’? בעמ' 101 בא בשולי המשפט: הנביא כינהו בשם שליח (חוארי). ההסבר: כך נקרא שליח ישו. הקורא עלול להסיק מכאן, שהאדם שעליו מדובר נחשב על ידי מוחמד לשליחו של ישו, בעוד שהמסביר (אגב, מי הוא?) התכוון לתת פירוש בלשני (לא מדויק!) של המלה חוארי שאין כאן המקום להאריך בה.

אך אם נשווה ליקויים אלה – אם בכלל מותר לכנותם כן – עם מה שקרה לתרגומים אחרים של ‘ההרצאות’, נראה שהם באמת קלי ערך, כי לא האיר המזל לתרגומי ההרצאות! התרגום לאנגלית, שיצא על ידי מוסד כה מכובד כאוניברסיטה של ייאל בארצות הברית, נדון לגניזה בשל השגיאות המרובות שבו. התרגום לעברית של א"ז רבינוביץ (תל־אביב תרפ"ז) הוא עיבוד חופשי של המתרגם. התרגום לערבית (קאהרה 1946) – לרבות חלק מהמקורות הערביים! – נעשה מכלי שני (התרגום הצרפתי). אכן בכל זאת משהו מאותה ‘שלא־מזליות’ דבק גם במהדורה העברית. כוונתי לתעתיק האותיות והמלים הערביות. ראשית כל, קבע ועד־הלשון כללים לתעתיק מערבית. אף אם נקבל שהמו"ל או המהדיר לא רצו מאיזו שהיא סיבה לנהוג לפי כללים אלה – מחובתם היה לתת לוח התעתיק משלהם. הרי בצורה שהמלים הערביות מודפסות בספר באותיות מרובעות, כמעט שקשה להכירן! ייתכן שאפשר להסביר חידושים כאלה בדוחק, אולם כלל אחד מחייב אף את המחדש: עקיבות! יש מקומות, שבהם הוכנסו אמות הקריאה (נוסף על הניקוד) ויש שלא הוכנסו. למה, דרך משל, כתוב יַת’־ריב בלי א (עמ' 14) וקאלב (עמ' 22) או תַאקווא (שם) עם א? למה צאַלאַת (עמ' (23) ולעומת זאת זַכָּאת (עמ' 24)? למה אבו הורֵיירה? כנראה כדי שמי שאינו בקיא בשמות יקרא הורַיִירה? למה לפעמים חדיתֿֿ (עמ' 34, 35, 36) ולפעמים חדית (שם שם)? ועוד ועוד קושיות כאלה! אני מבין, שבסידור מכונה לא קל לתת את כל הסימנים הדיאקריטיים, אבל מוסד ביאליק יודע להתגבר על קשיים גדולים מאלה. אפשר היה לסדר בשוּלי הנוסח שתים או שלוש פעמים את המלים הזרות בסידור יד בסימנים דיאקריטיים ובניקוד מלא – כדבר שנעשה לגבי מלים לועזיות לא שמיות באותיות לאטיניות – ואז בוודאי שהקורא העברי היה יודע להגות את הדברים כהלכתם כרצון המהדיר (עמ' (309). יש לחשוש, עד שהקורא יגיע למילון המונחים והעניינים האסלאמיים ולמפתח העניינים והשמות ילמד לשבש הרבה את הדברים. ושבשתא כיוון דעל על. איני רוצה כלל להזכיר את הרושם המוזר, שתעתיק כזה עושה על איש המקצוע! ²

קשה לקבוע מי אחראי לכגון אלה. מאחר שכפי שראינו טיפלו בספר יותר מאדם אחד. בדיעבד לפי דין תורה כולם פטורים, מכיוון שאף אחד לא עשה מלאכת איסור שלימה. מוכן אני להסכים שיתכפרו בקופיא, מתוך הסתייגות ברורה, שמלכתחילה אסור לנהוג כך, ראה הזהרתיך!

כאמור השתדל המו"ל (או המהדיר?) לתקן במידה מסויימת את המעוות, בצרפו בסוף הספר מילון למונחים ועניינים אסלאמיים ומפתח העניינים והשמות מאת ד"ר נ. בראון, שהשתמש בתעתיק המקובל. עבודתו של נ. בראון – אף אם כרגיל במקרים כאלה, יש שפעמים חסר ערך במפתח, – היא מועט המחזיק את המרובה וראויה לציון מיוחד.

צורתו של הספר נאה, דבר שהתרגלנו אליו בהוצאות מוסד־ביאליק והוא נחשב לטבעי ומובן מאליו. אך אם נשווה את ‘ההרצאות’ בעברית ללבושן במקור, תיכף נעמוד על ההבדל לטובה. בעברית ניתן תוכן נאה בכלי הנאה והיאה לו.³

הפרק על יצחק יהודה גולדציהר, שהוא אחרית דבר מאת המביא לבית הדפוס מאיר פלסנר, קובע ברכה לעצמו. אין זו סתם ביוגראפיה של מחבר בצירוף פרטים על ספרים שפירסם. לפנינו ניתוח מעמיק של אישיותו הדגולה של גולדציהר ומפעלו המדעי. פלסנר לא הסתיר דבר והצביע על העננים שהעיבו את שמי חייו של גולדציהר בגלל יהדותו. אמנם חלקו לו בבודפשט את כל הכבוד, שאפשר לחלוק למלומד – אבל האפשרות החמרית לעסוק באין מפריע במחקריו ניתנה לו רק משהגיע לגיל של 54 שנה. עד אז תלויה היתה פרנסתו בתפקידו כמזכיר הקהילה המתוקנת בעירו ובמשרה חלקית של הוראה במקצוע הפילוסופיה של הדת בבית המדרש לרבנים – שבה עמד עד יום מותו. וייתכן שלא את כל הנטל יש לזקוף לחובתה של האנטישמיות בהונגאריה. גולדציהר עצמו התאונן לא פעם על יחסם האדיש של חכמי ישראל כלפיו, הרי שמשהו תלוי גם במזלו של אדם! ⁴ אכן מתוך מאמרו של ש.ד. גויטיין ‘גולדציהר לפי מכתביו’ (בספר הזכרון משנת תש"ח) למדים, שהוא עצמו הגה הרבה במדעי היהדות, אלא שלא הספיקה לו השעה ליתן סיכום מרוכז של מחקריו במקצוע זה המפוזרים בכמה וכמה כתבי עת.

מעניין ואופייני עוד פרט אחד: גולדציהר לא זכה בחייו ובמותו לספר מתנה משל אחרים, הראוי לשיעור קומתו, כדוגמת הספרים, שהוגשו למלומדים שלא הגיעו לקרסוליו. שנתון אחד (כ"ו) של Zeitschrift fur Assyriologie ושתי חוברות של השנתון הכ"ז, שהוקדשו לו, בהיותו בן שישים, לא נכנסו לספרות המדעית כספר יובל של גולדציהר. לאחר מותו העריך ק. ה. בּקר את מפעלו המדעי של גולדציהר, ואת גודל אישיותו, הערכה מלאה ונלהבת, העולה גם בהיקפה ובתכנה העשיר על שאר ההספדים שאספם יחד בספרו “מחקרים אסלאמיים', חלק ב'. אך לא הוא ולא אחרים מידידיו הדגולים של גולדציהר במקצוע מדעי האסלאם לא הספיקו להציב לו מצבת עדות ספרותית. רק בשנת תש”ח פורסם בבודפשט על ידי תלמידיו ומוקירי שמו החלק הראשון של ספר לעילוי זכרונו. החלק השני עדיין מחכה לגואלים. אכן גם זה סימן! גולדציהר בחייו ובמותו לא היה זקוק לאותות ההערכה המצויים.

מתנה זו של מוסד ביאליק שנתן לנו את ‘ההרצאות’ בשפה העברית מדובבת שפתי ישנים ומציבה לגולדציהר, שעסק גם באסלאם וגם במדעי היהדות – בייחוד בתחומים שבגבוליהם – וששימש בשני כתרים באוניברסיטה ובבית־מדרש לרבנים, יד ושם בקרב העם השוכן בציון; שם עולם בלשון עם עולם אשר לא יכרת!

הדרכה ביבליוגראפית בדבר פרסומים, שיצאו לאור בשנים האחרונות:

ספרי מבוא כלליים:

א. נ. פולק: דברי ימי הערבים, ירושלים תש"ו.

ח. ז. הירשברג: ישראל בערב, תל־אביב תש"ו.

לפרק א:

[הספר יצא בשנת 1930 בשפה השוודית ותורגם גם לגרמנית, ספרדית, איטאלקית וצרפתית].

לפרק ב:

צבחי מחמצאני: פלספת א־תשריע פי אל־אסלאם, בירות, 1946.

לפרק ג:

לפרק ד:

לפרק ה:

לפרק ו: