פרופ' תידאוש זילינסקי, דת יוון, מורה דרך בדת יוון העתיקה, תרגם והוסיף הסברים ומפתח ד"ר ג. אלקושי. ספרית דני למדע פופולרי ספר 39. הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשי"א

סימנים רבים מעידים על כך שגדלה והולכת ההתעניינות בתרבות היוונית אצלנו: בספרות שלה, בהיסטוריה, במחשבה, באמנות. אבל גם בתוך קהל זה עוד רבים אינם רואים להתייחס בכובד ראש אל דת היוונים העתיקים כאל דת ממש. אינני מתכוון לשוללים את הדת היוונית מעיקרה, משום שאינה מתיישבת עם דתם הם; מתכוון אני לבני אדם שאין בלבם לשלול שום דת, ואף על פי כן מסופקים הם אם בכלל היתה ליוונים דת הראויה לשמה מבחינה דתית, ושכדאי לאדם מודרני שיתן דעתו עליה. ספקות אלו בטעות יסודם, והטעות כאן פרי של אי־ידיעה. קהל הקוראים הרחב יודע בדרך כלל מעט מאוד, ואולי אינו יודע כלום, על תוצאות עבודתם של המלומדים שחקרו גילוייה השונים של הדת היוונית במשך יובל השנים האחרון, והקורא שאיננו מצוי אצל כתביהם של חוקרי תולדות הדת עדיין נוטה לזהות את הדת היוונית עם מיתולוגיה פיוטית, שם מתנהגים האלים לפעמים כפחותים שבבני אדם, ונוהגים מנהגים שאינם מובנים לנו, ונראים לאדם המודרני כאמונות טפלות שאין להן שחר. אין איפוא תימה, שגישה מוטעית זו מביאה לידי פקפוקים, אם בכלל ניסתה הדת היוונית להשיב תשובה ראויה לתשומת לב על השאלות והתמיהות הגדולות העומדות במרכז המחשבה הדתית מאז ומעולם.

ברור, איפוא, שאנו זקוקים לספרים טובים שיעמידו את העובדות על אמיתותן ויאירו לשאלת הדת היוונית כראוי לה. וצעד ראשון בכיוון זה עשתה הוצאת מס שפרסמה את הספר ‘דת יוון’ מאת המלומד הפולני המנוח תידאוּש זילינסקי, ¹ בתרגומו היפה של ג. אלקושי. הספר כתוב בכשרון ספרותי רב, באהדה, ואפילו באהבה, לעניין שבו הוא דן, וזכה בשעתו שיתרגמוהו לכמה לשונות. אבל אף אם היה ספר זה יפה לשעתו, ספק בעיני אם עודנו יפה לזמננו אנו. ועל כל פנים, ספק בעיני אם יש בו בספר זה כדי לספק צרכיו של הקורא העברי. אני ממהר ואומר – כי הסתייגותי זו אינה תגובה לביקורת השלילית ברובה שהמחבר מותח דרך אגב על היהדות. ביקרתו זו מלמדת רק על התפיסה שהוא תופס את הנצרות הקאתולית שהוא אדוק בה, והיא מכוונת במידה לא מעטה נגד הנצרות הפרוטסטאנטית, ואילו לגבי הדיון בדת יוון ביקורת זו ספיח היא שאינו מעלה ואינו מוריד; וספקותי לגבי ערך הספר שלפנינו אינם נובעים אלא מטיב דיונו בדת היוונית בלבד.

כותרת המשנה בשער התרגום העברי מציינת את הספר בתור ‘מורה דרך בדת יוון העתיקה’, ואולם לא זו בלבד שהספר לא נועד להיות מורה־דרך כזה (שכן בשער הספר הפולני צויין כי הוא ‘סקירה כללית’) אלא אף אינו עשוי לשמש מורה־דרך נאמן ומניח את הדעת, כפי שאשתדל להוכיח בהמשך דברי. כמו כן יש לציין, שדברי המתרגם האומר בהקדמתו, כי הספר “נחשב עד היום לאחד מספרי המופת בתולדות הדת היוונית”, אין להם על מה לסמוך, שהרי לא נתכוון כלל המחבר לתאר את תולדות הדת היוונית. אדרבה, בספרו זה הוא מסתייג בפירוש מן הגישה ההיסטורית, ודבריו בנידון זה גלויים ומפורשים (עמ' 20): “מטרתו (של המחבר) בחיבור הנוכחי היא שונה: נקודת המבט ההיסטורית מסולקת הצידה; לעומת זאת הנושא כאן הוא, מהותה של הדת היוונית בתקופת פריחתו של העם היווני”. אבל מאחר שלא היו ליוונים לא ספרי קודש ולא ‘אני מאמין’ ואף לא ספרי תיאולוגיה רשמיים, איך נוכל להגיע להבנת מהותה של הדת היוונית – ואפילו לתקופה מסוימת בלבד – אם לא בדרך היסטורית? זילינסקי סבור כי יש רק מוצא אחד והוא גם נראה לו ומניח דעתו בהחלט. “נעביר נא את עצמנו – הוא אומר בעמוד 25 – נוצרים מאמינים מקרב האינטליגנציה, אל אתונה של המאות ד’–ג' לפסה”נ ונשתדל להשיב על השאלה, מה היתה אמונתנו (wiara) אילו חיינו אנו ונשמתנו על צרכיה בימים ההם".² בהמשך דבריו הוא מסביר כי כשם שלא יבין אדם משולל חוש אמנותי את האמנות היוונית כך לא יבין את הדת שלה אדם משולל רגש דתי. “הרגש הדתי הוא אותו מטה קסמים, הזע בידנו מדי עוברנו בקרבת הזהב הטהור של האמונה העממית, ולעומת זאת הוא נשאר בלא תנועה בהיתקלו בעופרת ובסידקית. בן אדם שנתברך ברגש זה ימצא לו בנקל את דרכו בתוך מבוך האגדות והטקסים של יוון הקדומה; ואם רגש זה פגום בו – לא תעמוד לו גם למדנותו המופלגת. כדוגמה שלילית יכול לשמש חיבורו המקיף של אוטו גרופה: זהו חיבור הממצה את הנושא במידה שאין למעלה הימנה, וכל מי שעוסק בבעייה שלנו לא ירים בלעדי ספר זה את ידו ואת רגלו. ברם, בספר זה תמצא כל מה שתאווה נפשך, חוץ מדת: תוכנו של הספר אינו עשוי לשמש לעולם אוביאקט של אמונה לשום אדם” (עמ' 26). כל זה היה אולי טוב ויפה אילו ביקשנו בספר מודרני על הדת היוונית אוביאקט לאמונה חיה. ואולם מה שאנו מבקשים כרגיל בספר כזה אינו אוביאקט לאמונתנו כי אם ידיעה על אותה דת שהיתה פעם דתם של בני אדם שאינם עוד. אך אם נעשה את הרגש הדתי שלנו אבן־בוחן לגבי אמונותיהם של אנשים שחיו לפני אלפיים שנה ומעלה, דומני במו ידינו נטמון פחים לרגלינו. “האבוקה המאירה של הרגש הדתי”, שזילינסקי מבקש לעשותה נר לרגלינו, עלולה להיות אור מתעה וסופו להגותנו מן המסילה הישרה. והטעם פשוט: עלולים אנו לטשטש את התחומים בין מה שהעתיקים האמינו לבין מה שראוי היה שיאמינו; עלולים אנו להיתפס לבחירה של שרירות בין גילוייה של הדת העתיקה: לקרב מה שהרגש הדתי שלנו מזדהה עמו ולדחות מה שהרגש הדתי שלנו סולד ממנו. ואביא דוגמה מאלפת אחת: כידוע. יש בין עלילות האלים המסופרות ב’תיאוגוניה' של הסיוֹדוֹס גם מעשים שלפי מידתם של בני אדם מהוגנים מעשי תועבה הם. “אולם”, אומר זילינסקי, “הלא הוא הדבר, שלא היה ל’תיאוֹגוֹניה' של הסיוֹדוֹס ואף לא לספר קדמון אחר אופי קאַנוַני. אנו מחוננים ברגש דתי: כל מה שרגש זה אינו סולד מלקבל – אמיתי הוא, ואילו השאר אינו קיים לגבינו” (עמ' 155). לגבינו אינו קיים, אבל הרי פעם קיים היה לגבי מישהו, ועובדה זו היא היא שנודעת לה חשיבות לגבי ה’תיאוגוניה'. אנחנו אין אנו יושבים בבית דין של מעלה הדן את אמונות בני־אדם מבחינת הנצח. כל מה שאנו מבקשים, במקום זה, אינו אלא להכיר ולהבין את ההשקפות הדתיות שבאו לידי ביטוי ב’תיאוגוניה'. ואם זה מבוקשנו, אין בדברי זילינסקי המובאים לעיל כדי להועיל לנו.

הארכתי בזה משום שאני סבור, כי דחיית הגישה ההיסטורית־העניינית בפני הגישה הדתית, האמוֹציוֹנאלית ביסודה, היא אחד מהליקויים העיקריים של הספר כולו; ליקויים שבגללם אין ספר זה, שיש בו הרבה דברים נאים ונכונים, מניח דעתנו. ובאומרי ‘ליקויים’ אינני מתכוון לטעויות שבעובדות או בפירושיהן, אם כי יש בספר גם טעויות כאלה, אך לא כאן המקום לעמוד עליהן. מתכוון אני לחסרונות כלליים הגורעים מערכו של הספר כולו משום הבנתה של הדת היוונית. כמה וכמה שאלות נכבדות לא נידונו כלל בספרו של זילינסקי, או שנידונו שלא כראוי, בגלל דרכו המיוחדת. לא אוכל לברר את כולן, אך ברצוני לעמוד בקצרה על כמה מהן, משום שנודעת להן, לפי עניות דעתי, חשיבות עקרונית להבנת הדת היוונית בכללותה.

לא באה הדת היוונית לעולם במתן אחד, ולא עמדה מלהתפתח ולהשתנות במשך תקופה ארוכה מאוד קרוב לאלף וחמש מאות שנה. אופיינית להתפתחות זו ההעפלה ממעמקי הבערות הפרימיטיבית והבארבארית למרומי ההישגים הנעלים ביותר של הרוח האנושית. העפלה זו היא פרי של התעצמות רוחנית מודעת, ובלעדיה אין להבין את מהותה של הדת היוונית, כי העפלה זו מהותית לא פחות מאשר הישגיה הרוחניים בתקופות השיא שלה. ועל כן אפילו לא נתכוונו לסקור אלא את דתה של תקופת שיא אחת, אי אפשר לנו להסתפק בתקופה זו בלבד. כי לא נבין ואף לא נעריך כראוי את הישגיהם של בני תקופה שלאחר מכן אם לא נדע מה ירשו מאבותיהם ומה הניחו לבניהם אחריהם. כלום נוכל, דרך משל, להבין את פשר המאבק הדתי בטרילוֹגיה ‘אוֹרסטיה’ של איסכילוֹס אם לא נדע משהו על טיבה של ההשקפה שעמה הוא נאבק ושעליה הוא מתגבר? ולפיכך נראה לי, שאי אפשר לתאר את מהותה של הדת היוונית בתקופת פריחתו של העם היווני מתוך סילוקה של נקודת הראייה ההיסטורית, כפי שעושה זילינסקי. הדת היוונית בתקופת פריחתו של העם היווני עשויה רבדים רבדים, ויש שרישומיהם של יסודות פרימיטיביים מבצבצים בתקופות מאוחרות. ודאי זילינסקי יאמר לנו, כי אלו שרידים הם של אמונות טפלות. אבל כל האמונות הטפלות היו בשעתן אמונות עיקריות, ואין זה מועיל כלום להבנתן אם מכנים אותן בשם ‘עופרת וסדקית’ ויוצאים בכינוי זה כדי חובת דיון.

ועוד. לפי דרכו המיוחדת בתאור הדת היוונית מוכרח זילינסקי לדון בעיקר באמונה. הקורא יזכור, כי זילינסקי מבקש לתאר את הדת היוונית בדרך של מתן תשובה לשאלה ההיפותיטית: מה היתה אמונתו של נוצרי מאמין אילו היה מעביר עצמו לאתונה של המאות ד’–ג' לפסה"נ (או המאות ה’–ד', לפי הנוסח האנגלי). אבל האמונה אם גם עיקר הדת היא אינה כל הדת. יש לזו גם פולחן, ואמונה ופולחן אינם דבר אחד. ובענייני פולחן דברי זילינסקי מעטים וקלושים. נדמה לי, כי לאמיתו של דבר אין לבו ודעתו לפולחן היווני, משום שכאן המשקע המרוכז ביותר של ‘הסיגים’, האלה שהרגש הדתי המודרני סולד מהם. בפולחן נשתמרו מנהגים קדומים שהדורות המאוחרים שוב לא הבינו את משמעותם האמיתית, ולכן בדו סיפורים איטיולוגיים כדי לתת טעם להוייתם. אבל גם מבעד לערפל האטיולוגי ניכרים עוד היסודות המאגיים שנשארו בפולחן אף בתקופה מאוחרת. ודאי, יש המנסים, וזילינסקי עמם, לפרש את כל הטקסים הריטוּאָליים כסמלים בלבד, ברם פירוש כזה דרוש הוא ולא פשט. העובדה בעינה עומדת, כי בטקסים של שלושת החגים העיקריים, של זוס, דמטר, ודיוֹניסוֹס, שרדו יסודות מאגיים ברורים.³

אך המאגיה לא תיזכר בספר של זילינסקי. רק על המכשפות התיסאליות, המבקשות להגות בלחשיהן את הלבנה ממסלולה, הוא אומר: “כאן אנו עומדים בתחום מעשי פשע, שבצדק מבערים אותם בכל מדינה מתוקנת” (עמ' 38). וזה מה שהיה לו לומר בפרשה זו.

ההשקפה העיקרית של הספר שלפנינו היא, שלפי דת היוונים מתגלה האל ביופי, בטוב ובאמת. לשלוש ההתגלויות הללו של האלהות נתונים שלושה פרקים שהם במרכזו של הספר כולו. לדעת זילינסקי היווני הוא האחד והיחיד אשר על השאלה: מהי דמות האל? השיב: האל מתגלה ביופי. “תשובה אחרת” – הוא אומר – “היתה בלתי אפשרית, לאמיתו של דבר: אין בעולם ארץ יפה כהלאַס – – – די היה שהאדם יגיע לכלל הכרת היופי של הטבע, והתשובה היחידה הנאותה כבר תציץ ותעלה מאליה” (עמ' 69). חוששני, כי מרוב התפעלותו נוטה זילינסקי לייחס ליוונים העתיקים את רחשי־הרוח הרומאנטיים שלו עצמו, ואינו מנסה לחדור לכל עומקם של הדברים. שומה עלינו לזכור כי בשעה שאנו מדברים על אלי יוון בעלי הדמויות היפות, הרינו מדברים על אלי הדת האולימפית בלבד הידועים לנו בעיקר מן האפוס ומן האמנות הפלאסטית. בצורתה הידועה לנו מנוסחת דת זו לא ע"י תיאולוגים ופילוסופים ואף לא על ידי מאמינים מקרב פשוטי העם, כי אם על ידי משוררים ופסלים. והאלים המרתקים ביפיים הקלאסי “הם ילידי בית־היוצר של הפסל ודמיונו של הפייטן”, כדברי גילברט מארי.⁴ גדולי האמנים הם שהעניקו לאליהם האנתרוֹפוֹמוֹרפיים את יפיים האסתטי. ועשו זאת לא מתוך הכרת יופייה של ארץ יוון, כי אם מתוך שאיפה לבטא את השלימות. כי בתפיסתו של היווני היופי הוא, כדבר המובן מאליו, גילוי של שלימות. האידיאלים החברתיים של היוונים מצאו את ביטויים, בין היתר, גם באליהם.

לאור האופי האידיאַלי של האלים האנתרוֹפוֹמוֹפיים מובן מדוע כל כך נתקשתה (ולאמיתו של דבר – נכשלה) הדת האולימפית בפתרון שאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”. בעייה זו היתה קשה לה יותר מאשר לדתות מסוגים אחרים. שהרי, למשל, בדת שכל עיקרה הוא יחס ריטוּאַליסטי, או מאַגי, נכון כלפי כוח אלמנטארי שאין מייחסים לו תבונה ורגש, אין בכלל מקום לשאלת התיאוֹדיציה. ואילו כשמייחסים לאל לא רק דמות אדם כי אם גם תבונה ומידות מעין התבונה והמידות של בני אדם, לא קל למצוא מפלט מספקות ואכזבות, במאמר, כי לא כדרכי אנוש דרכיו ומידותיו מי יבינן. ומאחר שכך הדבר, אפשר היה להודות במציאות האלים ואף על פי כן לכפור לא בהשגחה פרטית בלבד, אלא גם בהנהגה אלוהית של העולם בכלל. עניין אחר, שחשיבותו מרובה וחסרונו מוחש בדיון על הצדק האלוהי בספרו של זילינסקי, הוא בירור מהותה ותוצאותיה של hybris – ההתנשאות הגאיונה מעל לסייג שהוצב לכל אדם ולכל דבר. ‘היבּריס’ וכל הכרוך בה היא מושג מרכזי בהשקפת־עולמו של היווני, וחבל שלא עמד עליו המחבר.

לא לשם התעצמות הארכתי בדברי פולמוס, כי אם על מנת להראות שאין הקורא העברי יכול להסתפק בספר זה, אם ברצונו להכיר ולהבין את דת יוון. אפשר ללמוד ולהפיק תועלת רבה מספרו של זילינסקי בתנאי שבצדן יעיין הקורא בספרים אחרים על אותו הנושא, ושמידתם אינה כמידתו. והלוואי שנראה אותם בקרוב בספרותנו.