אליעזר בן־יהודה

תחיית הלשון העברית נחשבת לאחת התופעות הבולטות ביותר בהיסטוריה המודרנית של הבלשנות. אמנם היו נסיונות אחרים להחייאת שפה, כגון בשפה האירית, אבל זה היה ניסיון בלתי מוצלח להפוך את האירית, שהיתה שגורה בפי מספר קטן של דייגים וכפריים באירלנד, לשפה הלאומית של המדינה במקום האנגלית. דוגמאות אחרות הן מספר לשונות בכמה מארצות אפריקה ואסיה, שם משתדלים לפַתח שפות, שעד כה היו מדוברות בלבד, ולהפכן גם לשפות של ספרות ומדע. מבחינות אחדות דומה תחיית העברית לתחיית הלשונות האלה, אלא שהיא שונה מהן במהותה.

 

העברית: שפה חיה למחצה    🔗

תחיית העברית פירושה תמורה בלשון, שקודם לכן היתה לשון של כתב בלבד ואשר הפכה ללשון דיבור. אולם העברית לא היתה מעולם ‘שפה מתה’ ממש, כמו החיתית והאכדית היום. אף־על־פי שפסקה להיות לשון מדוברת בשנים 200–300 לספירה בקירוב, המשיכה לחיות ואף להתפתח כלשון־כתב – בשירה, בפילוסופיה, במדע וברפואה. בקהילות יהודיות שונות בגלות כתבו מכתבים ומסמכים קהילתיים בעברית. אחרי שנת 900 לספירה שימשה העברית בכל הגלויות לצרכים כאלה. היו גלויות שהשתמשו אך ורק בעברית לצורכי כתיבה ולא ידעו לכתוב בשפה אחרת.

ואולם לא בכתיבה בלבד חייתה העברית. היא המשיכה את חייה גם כשפה מדוברת, אם כי לרוב רק לעת מצוא. כך ידוע לנו, כי בשעה שיהודים מארצות שונות נפגשו ולא היתה להם שפה משותפת, הם דיברו עברית. חכמים דרשו דרשות בבתי־הכנסת בשפה העברית, היו יהודים שדיברו עברית בשבתות ובחגים והיו יהודים שדיברו עברית כדי שהגויים לא יבינו אותם, אולם בשום מקרה לא היתה העברית שפת הדיבור היום־יומי. היהודים דיברו בלשון המקום שבו חיו, ותיבלו אותה במלים עבריות וארמיות (או ששמרו על שפות שהביאו איתם מארץ מוצאם, דרך משל: היידיש באירופה המרכזית והמזרחית הגיעה מאזור הריין שבגרמניה; הלאדינו המדוברת בבאלקאנים ובמזרח־התיכון הובאה מספרד).

אפשר לומר אפוא, כי משנת 200–300 לסה"נ ועד תחיית העברית בתקופת בן־יהודה היתה העברית שפה חיה למחצה, הווי אומר: שפה כתובה בצדן של שפות מדוברות. מצב זה, הקרוי דיגלוסיה, אפייני לימי־הביניים. בימי־הביניים היתה זו תופעה רגילה: בדרך־כלל לא היתה השפה המדוברת בשימוש בכתב, והשפה הכתובה לא היתה מדוברת. שפת הכתב היתה שפה קלאסית בעלת יוקרה תרבותית־היסטורית, שהשתמשו בה כ־lingua franca באזור רחב, שבדרך־כלל היה אזור של דת מסוימת. כך אפשר לדבר על הלאטינית באירופה הקאתולית, יוונית, ביזאנטית וסלאווית כנסייתית באירופה המזרחית האורתודוכסית, הערבית הקלאסית במזרח־התיכון ובאפריקה הצפונית, הסאנסקריט בהודו, הגעז בחבש וכדו'. הדוגמה הקרובה ביותר לעברית היא זו של הלאטינית, שהרי בימי־הביניים היו שתי אלה שפות־הכתב הראשיות של אירופה. מבין השפות שהזכרנו, היתה הלאטינית השפה הראשונה שנדחתה ופינתה מקומה לשפות האירופיות המדוברות. תהליך זה התחיל במאה הי"ד, בפרוס הרנסאנס, וכמעט נסתיים עד תום בסוף המאה הי"ז. בניגוד לכך הוסיפה העברית לשמש שפת הכתב של רוב היהודים, כמעט עד סוף המאה הי"ט בלא שתהיה לה שפה מתחרה. באמצע המאה הי"ט הלך וגדל מספר היהודים שהושפעו מן התנועות הלאומיות של אירופה, ובין היתר סיגלו לעצמם את השפות האירופיות הכתובות. כך אירע בין יהודי אירופה המערבית ובחלקים מסוימים (ובייחוד העשירים) של הנוער היהודי באירופה המזרחית; אבל האווירה הכללית היתה זהה בכל מקום. ההזדהות עם הלאומיות האירופית, שלפחות בחלקה היתה מבוססת על העקרון לפיו השפה המדוברת היא גם השפה הכתובה, וכי יש להרוס את מצב הדיגלוסיה (נוסף לקשיים הבולטים לכתוב עברית בנושאים מודרניים), גרמה לכך שסופרים אחדים טענו כי הגיע הזמן שעל העברית ללכת בעקבות הלאטינית ולמות גם כשפת כתב. מספר הסופרים והקוראים בשפה העברית הלך ופחת, וכמה מן הסופרים שכתבו עברית, עשו זאת רק למען אותם יהודים, שלא היה להם ‘מזל’, כביכול, ללמוד שפה אירופאית כתובה. עתידה של העברית נראה קודר.

 

סמולנסקין ובן־יהודה    🔗

בן התקופה ואופייני לה בקווים רבים הוא אליעזר בן־יהודה. הוא נולד ב־7 בינואר 1858 בעיירה הליטאית לוז’קי. על ילדותו לא ידוע הרבה, אבל יש לשער שכרוב הילדים היהודים באותם ימים התחיל ללמוד עברית בגיל שלוש. כיוון שהצטיין בלימודיו, נשלח לאחר בר־המצווה לישיבה המקומית. כמו הרבה תלמידי ישיבה בא שם תחת השפעת ההשכלה, שנציגה היה משכיל מקומי בשם יוסף בלוקר. הלה קרא באוזניו של בן־יהודה מהספרות האירופאית המתורגמת לעברית. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שנוכח בן־יהודה לדעת, כי אפשר להשתמש בעברית בנושאים שאינם קשורים לענייני דת ומוסר, וכי גם עניינים חילוניים ואקטואליים יכולים להיות מובעים בה, כדוגמת כתיבתם של רומאנים מודרניים.

בן־יהודה התחיל לנהל חיים כפולים: בחור ישיבה מצד אחד ומשכיל מצד שני. לאחר זמן נטש את הישיבה המקומית, על־מנת להרחיב את לימודיו. שוב התיידד עם משכיל, שעתיד היה להיות חותנו: שלמה נפתלי הירץ יונס. במשפחת יונס למד בן־יהודה את השפות האירופאיות הכתובות, שעתידות היו להיות בעלות חשיבות מכרעת בעבודתו הלשונית: צרפתית, גרמנית ורוסית. הוא נכנס לגימנזיום בדינבורג (כיום דווינסק), עיר חשובה ברוסיה הלבנה, כדי לרכוש חינוך מסודר ולזכות בתעודת הבגרות. אולם לאחר זמן קצר הצטרף לתנועת העם, ‘הנארודניקים’. תנועה זאת הדגישה את השיבה לאדמה, את העלאת קרנו של האיכר הרוסי ואת האדרת העם הרוסי והשפה הרוסית. בן־יהודה הזדהה עם המטרות האלה והמיר, כביכול, את זהותו היהודית בזהות רוסית. בכל זאת, כתב, הוקסם מן השפה העברית וקרא כל מה שיכול היה להשיג מספרות ההשכלה של אז. בייחוד השפיעו עליו המאמרים שנתפרסמו בכתב העת ‘השחר’. כתב־עת זה היה הראשון שעסק בבעיות האקטואליות של היהודים. רבה במיוחד היתה השפעתו של פרץ סמולנסקין, עורך העיתון, על בן־יהודה בטענותיו על מהותו של העם היהודי. סמולנסקין טען כי העם היהודי אינו עם במשמעות הפוליטית הרגילה של המלה. ישראל הוא ‘עם הרוח’, ‘עם הספר’, ואין לו צורך באזור גיאוגראפי משותף ובממשלה אחת כדי לשמור על זהותו מהתבוללות בין הגויים; די לו בהכרה ובהרגשה של ההיסטוריה המשותפת. ההיסטוריה המשותפת הזאת היא ההיסטוריה, שעיקרה נמסר בתנ"ך, והשפה המשותפת היא שפת התנ"ך, העברית. העברית צריכה לחדש את נעוריה; הסופרים ואנשי הלשון צריכים לסגל אותה לחיים המודרניים ולהפיץ אותה בקרב העם היהודי כאמצעי חינוכי מודרני, שיעזור לעם להיטיב את גורלו.

 

‘שאלה נכבדה’    🔗

כתוצאה מהצטרפותו לנארודניקים, מקריאת מאמריו של סמולנסקין ומהתרשמותו העזה מהקמתה של המדינה הבולגרית אחרי המלחמה הרוסית־טורקית בשנת 1878, התחיל בן־יהודה את הקאריירה הפובּליציסטית שלו במאמר ‘שאלה נכבדה’, שנדפס ב’השחר' בשנת 1879. במאמר זה עסק בן־יהודה בשאלת מעמדם של היהודים באירופה בעת ההיא ובבעיית קיומם לעתיד. הוא טען כי אם העם הבולגרי נחשב ללאום, כי אז גם העם היהודי הינו לאום במובן האירופי של המלה, כלומר קיבוץ של אנשים בעל זכות קיום פוליטי עצמאי, היושב בארץ משלו ומדבר בשפתו שלו. אמנם, בניגוד לבולגריה, לא היתה ארץ היהודים, ארץ־ישראל, מיושבת יהודים רבים, ובניגוד לבולגרים הרי שפתם של היהודים, העברית, לא היתה שפה מדוברת. אבל בעיניו של בן־יהודה הצעיר והאידיאליסט, לא נראו אלה בעיות חמורות ביותר. לדעתו, על היהודים לעלות לארצם, ליישב אותה ולהתחיל לדבר בשפתם, שרבים מהם יודעים אותה, לפחות באופן פאסיבי.

בן־יהודה לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. לאחר שנה וחצי של הכנות עלה ארצה בשנת 1881, התיישב בירושלים והתחיל לדבר עברית. כדי להבין את סיכויי ההצלחה של רעיון הדיבור העברי, מן הראוי לסקור את מצבן של ארץ־ישראל וירושלים באותם הימים. בשנת 1881 היתה ארץ־ישראל, מבחינה כלכלית ותרבותית, פרובינציה נידחת של האימפריה העות’מאנית – 'האיש החולה של אירופה’ – שרק בחמישים השנים הקודמות התחילה להתעורר מתרדמתה. ישבו בה 24,000–28,000 יהודים בקירוב, וכמעט כולם בארבע הערים הקדושות: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. כמחציתה של האוכלוסיה היהודית בארץ היתה מרוכזת בירושלים, והיא מנתה כ־54% מאוכלוסיית העיר כולה. ברור אפוא מדוע בחר בן־יהודה בירושלים כמקום מגוריו וכמוקד לפעילותו הלשונית.

 

בליל של שפות    🔗

אבל אף־על־פי שהיהודים היו רוב התושבים בעיר, הרי לאמיתו של דבר היתה הקהילה היהודית מפולגת לכמה תת־קהילות קטנות, שהתארגנו לפי ארץ מוצאם או אפילו לפעמים לפי עיר מוצאם. כל קהילה היתה עולם סגור, ובלשונו של בן־יהודה: ‘עם שמש וכוכבים משלו’. כל קהילה התחרתה בחברתה בענייני דת: אנשיה התפללו בבתי־כנסת נפרדים, ילדיהם למדו בתלמודי־תורה נפרדים, אנשיה אף הלכו לבתי־דין נפרדים, ובמקרים קיצוניים אף לא הכירו באנשי הקהילות השונות כ’יהודים'. כל קהילה נבדלה מחברתה בלבוש, באוכל, במנהגים, במסורות, ומה שחשוב לענייננו – בדיאלקט ובשפה. לפי דברי ישעיהו פרס¹ ‘לא היתה שפה משותפת… לכלל היהודים יושבי ירושלים… הספרדים דיברו ספרדית־יהודית… המסתערבים דיברו ערבית ארצישראלית, המערבים דיברו ערבית בניב של צפון־אפריקה, הקווקאזים – גרוזינית, יוצאי חצי־האי קרים – תתרית, והאשכנזים – יידיש בניביה השונים. הערבית היתה שפת הרחוב המשותפת לכל תושבי העיר העוסקים בעבודה ובמסחר, ואילו תלמידי־חכמים מבני העדות השונות כשנפגשו יחדיו דיברו ביניהם עברית בהברה הספרדית’.

הבליל הלשוני היה אפייני לא ליהודי ירושלים בלבד. העיר כולה היתה תערובת רב־גונית של אנשים ושפות. אנו קוראים, דרך משל, בכתבה על העיר שהופיעה ב’המליץ' 48, 1893, עמ' 3: ‘בצאתך החוצה ישאל אותך דבר ערבי בערבית, עוד איזה צעדים יפגשך צרפתי באיזו שאלה, תכנס לחנות ועליך לדבר אנגלית או טורכית או יוונית…’.

הפיצול הזה הכביד, כמובן, על עבודת האיחוד הלשוני, שבן־יהודה רצה בו. גורם מכביד נוסף היתה בעובדה, שרבים מאנשי הקהילות היהודיות עלו לגור בירושלים כדי לברוח מהרעיונות הלאומיים והחילוניים, שבן־יהודה דגל בהם. מן הצד האחר היו גורמים שסייעו לבן־יהודה. למרות פיצולו, השתייך הציבור היהודי בירושלים לאחת משתי קאטגוריות כלליות: ספרדים ואשכנזים. ואשר ללשון – אף־על־פי שירושלים היתה מרכז של כמה שפות ודיאלקטים, שלוש שפות ראשיות היו שגורות בפי יהודי העיר: יידיש היתה שפת האשכנזים, לאדינו היתה שפת הספרדים מארצות הבאלקאן ותורכיה, וערבית היתה שפת היהודים יוצאי המזרח־התיכון ואפריקה־הצפונית.

בנוסף לכך, ואולי גם הגורם החשוב ביותר – העברית היתה מדוברת בירושלים לפני בואו של בן־יהודה, והוא ידע זאת (אברהם משה לונץ סיפר לו על כך כששניהם היו מאושפזים בבית־חולים בפאריס). העברית היתה ה־lingua franca, בשעה שיוצאי קהילות שונות נפגשו בשוק או בהזדמנויות דומות. השיחות בעברית התקיימו בין האשכנזים וספרדים, אבל גם בין קבוצות ספרדים שונות, שכן הלאדינו לא היתה ידועה לכולם, וגם ערבית דיברו בדיאלקטים שונים, כעדותו של אברהם יהודה²: ‘כשהיה למשל ספרדי מחאלב נפגש עם ספרדי מסלוניקה, או אם ספרדי ממרוקו היה בא בחברת יהודי מבוכארה, היו מוכרחים לדבר בלשון הקודש’. אבל כשקבוצות שונות של אשכנזים נפגשו, הם דיברו יידיש, כי הדיאלקטים של היידיש היו דומים. כמו שראינו, היו ההזדמנויות לפגישות בין קהילות יהודיות שונות מוגבלות, אולם הם היוו אבן־פינה לפעולת בן־יהודה. מבין כל המרכזים היהודיים בעולם, רק בירושלים היתה מסורת של דיבור בעברית, וכדברי בן־יהודה עצמו³: ‘לי היה הדבר קצת יותר קל, מפני שהספרדים שידעו שאינני ספרדי, הלא הסכינו לזה שעם “אשכנזי” צריך לדבר בלה"ק. והאשכנזים, הנה קצתם לא ידעו מה אני, והספק שמא ספרדי אני הכשירני בעיניהם לדבר אתי בלה"ק’.

 

שבע דרכים להחייאת השפה    🔗

כזאת היתה ירושלים, שבה שקד בן־יהודה על מפעל חייו. מעניין, שראשית דרכו בתחייה היא גם זמנה של העלייה הראשונה. ואמנם בן־יהודה בא בקשרים עם אנשי העלייה הראשונה והשנייה, שעלו לארץ מחמת הפוגרומים במרכז־אירופה ובמזרחה בשנות השמונים והתשעים ואילך. אחוז ניכר מאנשי העליות האלה היו צעירים ובעלי אידיאלים, ברוב המקרים בוגרי בית־ספר תיכון או אוניברסיטה, שהחליטו להתחיל מחדש את חייהם בארץ האבות. רוב העולים האלה באו מן המעמד הבינוני וממשפחות מסורתיות, אבל לא התנגדו לזרמים המודרניים החילוניים. בני העליות הראשונות סייעו מאוד לבן־יהודה להגשים את רעיונותיו, משום שהיו פתוחים לרעיונות חדשים כרעיון תחיית השפה, והיו מסוגלים ללמוד את השפה במידה מספקת גם אם לא ידעוה קודם לכן. הם היו עתידים להוריש את השפה החדשה לילדיהם במשפחות שהקימו בארץ החדשה, וכך עתידה היתה העברית לקום לתחייה מפי עוללים ויונקים.

ירושלים והמושבות, שני גורמים חשובים בתחייה, ושני קטבים: היישוב השמרני, המבוגר ביחס והמפוצל; ובני העליות, הפתוחים, בעלי האידיאלים והצעירים. על רקע זה החל בן־יהודה פועל למען החייאת העברית, במובן המקובל של המלה. התבוננות בפעלו מגלה שבע דרכים, באמצעותן ביקש להגשים את התחייה.

● יצירת המשפחה העברית הראשונה: כבר לפני בואו ארצה החליט בן־יהודה לדבר עברית, ועברית בלבד, עם כל יהודי שיפגוש. היה זה לאחר שעלה בידו לשוחח שיחה ארוכה וממושכת בעברית. ככל שידוע לנו היה בן שיחו הראשון גדליה זליקוביץ או מרדכי זונדלמן. השיחה התנהלה בבית־קפה ברובע מונטמרטר בפאריס. ואמנם, עוד בחוץ־לארץ דיבר בהצלחה רבה עברית עם כמה מידידיו ומכריו, ובעלוֹתו ארצה היתה העברית שבפיו לשונו היחידה. הדבר לא היה קשה לו במיוחד, פרט למחסור שהורגש במלים בתחומים מסוימים. בן־יהודה מספר בהתלהבות על שיחותיו הראשונות בעברית כאשר ירד מן האניה ביפו ודיבר עם חלפן יהודי, עם בעל בית־מלון יהודי ועם עגלון יהודי; כלומר, עם אנשים פשוטים שדיברו עברית, אמנם קצת מגומגמת ובשגיאות, אבל באופן טבעי ובדרך די שוטפת וחיה. אולם בן־יהודה רצה שיהודי ארץ־ישראל ידברו עברית בכל עת. ולכן, כשנולד בנו הראשון בשנת 1882, בן־ציון בן־יהודה או בשמו הידוע יותר איתמר בן־אב"י, הכריח בן־יהודה את אשתו לגדל את הילד כ’ילד העברי הראשון', דהיינו כילד הראשון שישמע עברית כשפת הבית היום־יומית, התמידית והרגילה מזה אלף שש מאות שנה ויותר. לדעת בן־יהודה היתה זאת החלטה חשובה ביותר וסמלית לעתיד התחייה, כי אם נמצא ילד בבית, על ההורים ועל האנשים בבית לדבר עברית בטבעיות ובשטף, ולשוחח על דברים יום־יומיים ביותר. וכשהתחיל הילד לדבר, תימצא לבן־יהודה ההוכחה, שהתחייה המלאה של העברית אפשרית. כדבריו⁴: ‘אם עלולה לשון שחדלה מהיות מדוברת ולא נשאר ממנה אלא מה שנשאר לנו מלשוננו, לשוב להיות לשון הדיבור היחיד בכל צרכי החיים, אין מקום לפקפק אם יכול תוכל להיות לשון מדוברת גם לציבור’. וכך אמנם אירע.

איתמר בן־אב"י מתאר באוטוביוגראפיה שלו כיצד החל לדבר בגיל מאוחר, בגיל ארבע. אמו לא יכלה לעמוד באזהרתו של בן־יהודה לדבר עם הילד רק עברית. יום אחד, כשבן־יהודה יצא מן הבית לנסוע ליפו, שרה לילד שירי־ערש ברוסית. במקרה היה בן־יהודה אנוס לשוב לביתו משום שהכבישים היו חסומים. עוד בהיותו מחוץ לבית, שמע את הרוסית. הוא פרץ הביתה ומרוב כעסו על אשתו שבר את השולחן בחדרו. ואיתמר מספר: ‘בתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכייה, הוסר האלם מעל שפתי והדיבר בא אל פי’⁵.

אכן, הימצאותו של הילד העלתה את הצורך למצוא מלים עבריות מתאימות לעניינים הקשורים לחייו. כך נוצרו מלים עבריות חדשות, כגון: בובה, גלידה, ריבה, חביתה, ממחטה, מגבת, אופניים וכו'. וכך ככל שגדל הילד והתפתח, הלכה והתפתחה גם השפה העברית בעושר מליה וביכולת ההבעה. ואמנם, כשנסע בן־יהודה לרוסיה בשנת 1887 והתארח בביתו של ד"ר אהרן מזיא, אחד מתומכי רעיון התחייה, כבר ידע לכנות בשם את כל הכלים והמאכלים שהיו על שולחנו של מזיא, דבר שנחשב כבלתי־אפשרי באירופה של ימיו.

בין כך ובין כך, דיבורו של איתמר עשה רושם גדול בירושלים, וארבע משפחות נוספות החליטו אף הן לדבר עברית, אלה שבן־יהודה מכנה אותן ‘ארבעת הראשונים’: משפחות דוד יודליביץ, יוסף מיוחס, יהודה גרוזובסקי ואריה הורביץ.

דרך זאת של יצירת משפחות דוברות עברית היתה הצלחה, אבל לא הצלחה מלאה, שכן בן־יהודה חי בירושלים. לוּ היה גר במקום מרכזי יותר בארץ, למשל, במושבות שהוקמו על ידי בני העלייה הראשונה, או ביפו, יש להניח שנסיונו היה יכול להשפיע על יותר מארבע משפחות. בן־יהודה נכשל למעשה בירושלים, שהרי ידוע, לפי עדותו של יצחק בן־צבי, כי בשנת 1902 אפתה אשתו השנייה של בן־יהודה עוגה למשפחה העשירית בירושלים, שהחליטה לדבר עברית. ולפי סקר, שנערך על ידי הבריטים בשנת 1916, רק כאחוז אחד מיהודי העיר דיברו עברית כשפת יום־יום.

● הקריאה לנוער בגולה ובחברה המקומית: בן־יהודה פרסם מאמרים בעיתון הירושלמי ‘חבצלת’, והמשיך גם לפרסם מאמרים בעיתונים עבריים באירופה על הצורך בתחיית השפה בתוך המסגרת הכללית של תחיית העם. בן־יהודה פנה במאמרים אלה בעיקר אל הנוער היהודי, מתוך רצונו ללכדו סביב דגל התחייה. הוא סבר שיש סיכויים טובים להגשמת התחייה. היתה מסורת של עברית מדוברת בירושלים; היהודים היו גוף סגור ומחוסן פחות או יותר מהשפעות חיצוניות לא־יהודיות. בארץ־ישראל לא שלטה שפה קבועה אחת, שכן תושביה לא היו חייבים בידיעת התורכית או הערבית. המצב היה אפוא בשל לתחייה עברית. אבל בן־יהודה חשש שמא השעה אינה נוחה ליהודים. הוא הרגיש שהתמוטטות האימפריה העות’מאנית הולכת וקרבה. כשהדבר יתרחש תיכנסנה צרפת ובריטניה לאזור, הארץ תחולק בין האוכלוסים שייחשבו כעמים בעיני מדינות המערב, ואמת־מידה חשובה לעם במובן האירופי הינה שפה משותפת. לשונו של העם הערבי ותרבותו כבר החלו להתעורר בשנות השמונים, ואם היהודים לא יתעוררו מהר, תהיינה תקוות התחייה לשווא. ולכן כתב בן־יהודה: ‘עוד לא היתה עת לישראל מיום צאתו מארצו אשר האחדות היתה דרושה לו כיום. דבר גדול וכבד מאד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכח איש אחד ואף לא בכח אלפי אנשים יעשה, כי אם בכח כל העם כולו. אך האחדות הזאת לא תהיה לו בלתי אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תתן לו האחדות הזאת… רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו… אם הסכין לא נסכין מעט מעט לדבר עברית בשבתנו בבתינו ובצאתנו השדה לטייל, בלכתנו בשוק לקנות כל מקנה ובישבנו בסוד מרעים, לא נצליח… ותקותנו אבדה… עתה די כח לשפה עברית, אם נחזקנה אנחנו, לשוב ולחיות בפי העם, אך בעוד שנים עשר מי יודע?’ ולכן בן־יהודה מסיים בהתלהבות: ‘אתם הצעירים… התאחדו, התחברו, היו לאגודות, כוננו חברות להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו!’⁶

ואמנם נכונה הצלחה מסוימת למאמריו אלה של בן־יהודה. אנו יודעים, למשל, שהביל"ויים קראו את מאמרי בן־יהודה, התכתבו אתו לפני עלייתם ארצה, והתחברו אליו כשבאו ארצה. אבל בסופו של דבר היו לקריאותיו של בן־יהודה להחיות את הארץ והלשון הדים קלושים בשנים הראשונות והגורליות של התחייה (שכן רק אלפים אחדים של יהודים באו ארצה או הורשו לעלות ארצה בשנים הראשונות האלה), ושאר הנוער היהודי המקומי, ובייחוד הירושלמי, נשאר אדיש רובו ככולו לרעיונותיו של בן־יהודה. הם, ובייחוד הוריהם, לא הבינו עדיין את המושג ‘התחייה’, בעיקר בהקשר הלאומי של בן־יהודה, ולכן לא תמכו בו.

● חברות לדיבור בעברית: כבר בשבועיים הראשונים לעלייתו ארצה השפיע בן־יהודה על יחיאל מיכל פינס, המשכיל היהודי של ירושלים דאז, שיסכים לדבר אך ורק עברית. כדי לעשות את הדיבור בעברית לשגוּר יותר ושכיח יותר, לפחות בחברת המשכילים, יסד בן־יהודה כבר בשנת 1882 עם כמה משכילים מקומיים (דוד ילין, ר' חיים הירשענזוהן, נסים בכר ועוד) חברה לתחיית העם והלשון בשם ‘תחיית ישראל’. בין התקנות של החברה אנו קוראים את התקנה הבאה בקשר לתחיית השפה: ‘החברים היושבים בארץ־ישראל ידברו איש עם רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועדה ואף בשוקים וברחובות ולא יתבוששו, גם ישימו לבם ללמד בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדברת בבתי התלמוד’.

אבל החברה הזאת של ‘תחיית ישראל’ לא הצליחה להשיג את מטרתה, שכן היישוב הירושלמי הכללי לא הסתכל עליה בעין אוהדת, והממשלה התורכית חשדה ברעיונות הלאומיים הטמונים בה, ואסרה את קיומה בהכריזה עליה שהיא מנוגדת לחוק. רק בשנת 1889, כשבן־יהודה יסד חברה לדיבור עברי בלבד, בשם ‘שפה ברורה’, התירו אותה התורכים. אגף של חברה זו הריהו ‘ועד הלשון’. החברה הזאת שימשה דוגמה משנת 1889 לחברות דומות, שקמו אחר־כך, ובייחוד במזרח־אירופה, ושכדוגמתן קיימות אפילו עד היום (למשל, בארצות הברית). החברות האלה עזרו לא מעט להפצת ידיעתה של העברית ושטף הדיבור בה בחוץ־לארץ, אבל על־פי מה שידוע לנו, לא הצליחה החברה הירושלמית של בן־יהודה בכך, והיו שקראו לה בלעג ‘שפה ארורה’. אף בן־יהודה עצמו מודה: ‘לא נכחד מקוראינו, כי פעולת הועד (והחברה)… לא היתה מה שהיתה צריכה להיות’⁷.

● עברית בעברית בבתי הספר: בין הדרכים שבן־יהודה ניסה אותם כדי להחיות את העברית, זאת היתה הדרך החשובה ביותר, וגם בן־יהודה עצמו הודה בכך. כבר במאמרים הראשונים שכתב, כשעדיין היה בחוץ־לארץ (אלג’יר, 1879), הצביע על דרכי השרשת השפה הרוסית בקרב הצעירים ברוסיה, שרוסית לא היתה שפת־אמם. הדבר נעשה על־ידי הכנסתה כשפת הלימוד בבתי־הספר. לפי אותו עקרון, הטיף בן־יהודה לכך, שהרבנים יפיצו את העברית כשפת הלימודים בין כותלי בתי־הספר בארץ. עורך העיתון ‘החבצלת’, ישראל דוב פרומקין, העריך רעיון זה כ’חלומי' (ein frummer wunsch) אולם בן־יהודה הבין כי התחייה תצליח בייחוד, אם הדור הצעיר יתחיל לדבר עברית ושמא תהיה הצלחה זו תלויה רק בתנאי זה. ולכן, כשנסים בכר, מנהל בית־הספר ‘תורה ומלאכה’ של האליאנס הצרפתי בירושלים, הציע לו בשנת 1882 ללמד עברית בבית־הספר, ידע בן־יהודה לנצל את ההזדמנות. בכר הכיר בכך שהעברית הכרחית בבית־הספר שלו, כמו שטען בן־יהודה, שהרי בפעם הראשונה בהיסטוריה של ירושלים נמצאו ילדים אשכנזים וילדים ספרדים באותה כיתה עצמה ולא היתה שפה אחרת שתקשר ביניהם אלא העברית. בכר הסביר לבן־יהודה את שיטת הלימוד של עברית בעברית. זו היתה שיטה של לימוד ללא ביאורים וללא תרגום לשפת־האם של התלמידים. בשיטה זו כבר השתמשו בלימוד צרפתית, ואפילו השתמשו בה ללימוד עברית בבית־ספר של ה’אליאנס', שבכר ניהל קודם לכן בקושטא. בן־יהודה אמנם לימד רק כחצי שנה, שכן מטעמי בריאות היה אנוס לפרוש מן ההוראה, אבל ההוראה שלו בעברית הצליחה. אחרי חודשים אחדים של לימוד, ידעו ילדים בגיל שבע לפטפט עברית בשטף על נושאים של יום־יום, הקשורים באכילה ובשתייה (כגון: ‘תן לי מים’, ‘אני רוצה לשתות’), לבוש, התבוננות בחדר ובטבע וכדו'. לבן־יהודה ולחסידיו ברור היה, שכאן טמון עתיד התחייה הלשונית: אם ילדים ילמדו עברית בעברית מגיל רך בבית־הספר, הרי כשיתבגרו יהיו דוברי עברית חד־לשוניים (כמעט). כדבריו של בן־יהודה: ‘ובאה השפה העברית מבה"כ לבית המדרש ומבה"מ לבית הספר ומבה"ס תלך ותבוא אל הבתים ואל החדרים והיתה – לשפה חיה’⁸. וכך אמנם קרה – הצלחתו של בן־יהודה שימשה מופת לבתי־ספר מתקדמים אחדים בירושלים, ובמיוחד בבתי־הספר שהוקמו במושבות השונות אשר נוסדו על־ידי הביל"ויים ואנשי העלייה הראשונה. כבר בראשית שנות התשעים נלמדו בעברית הרבה מן הלימודים הבסיסיים (כולל חשבון, היסטוריה, גיאוגראפיה, טבע וכמובן לימודי היהדות) ברוב המושבות בארץ. אז החל תהליך של חיבור ותרגום שירים, סיפורי־ילדים וספרי לימוד לעברית, אם כי עזרתו של בן־יהודה בתחום זה היתה מועטה. ככל שהתפתחה רשת החינוך כך התפתחה העברית, עד שבשנת 1914, אחרי המאבק הידוע של ‘מלחמת השפות’, הוחלט כי העברית תהיה שפת הלימודים הדומינאנטית בטכניון, סמל ההשכלה הגבוהה בארץ של אז.

מכאן שאת החדרת השיטה של ‘עברית בעברית’ בבתי־הספר היהודים בארץ יש לראות כמעשה שהבטיח לטווח רחוק את תחיית הלשון בפי הדור הצעיר, והוא נובע מן ההתחלה הצנועה של בן־יהודה בבית־הספר של נסים בכר. אבל בן־יהודה רק התחיל בשיטה. הוא לא פיתח ולא הרחיב אותה, אלא השאיר את שיכלולה למורים כדוד ילין, חיים זוטא, יהודה גרוזובסקי, שמחה וילקומיץ ובייחוד ליצחק אפשטיין להמשיך בכיתותיהם מה שהוא רק החל בו. והרי ראינו שאפילו הרעיון של ‘עברית בעברית’ לא היה של בן־יהודה, אלא של נסים בכר.

● העיתון: נוסף לצעירים ולנוער, רצה בן־יהודה לקרב לרעיונותיו גם את המבוגרים, ואף בני השכבות הפשוטות יותר. לכן התחיל בשנת 1884 לפרסם עיתון שישמש מכשיר לימוד למבוגרים, גם מבחינת לשונו וגם מבחינת תוכנו. עיתון בעברית היה עדיין בגדר חידוש, ובייחוד עיתון לפי הדגם שרצה בו בן־יהודה, דהיינו עיתון המטפל בכל נושא אנושי הראוי לעם החי בארצו ומדבר בלשונו, בין שהוא נושא לאומי־תרבותי, בין שהוא נושא יום־יומי, כולל גם תחזית מזג האוויר, אופנה, שערוריות מקומיות, פוליטיקה בין־לאומית וכל כיוצא באלה. והרי בסוף המאה שעברה היה כמעט כל יהודי בארץ מסוגל לקרוא ללא קושי רב ולהבין עיתון בעברית. בן־יהודה חשב, שאם ידפיס עיתון עברי במחיר זול (חצי גרוש), אנשים יקראו אותו ויווכחו לדעת, שיש ביכולתה של העברית להביע כל דבר שהאדם המודרני רוצה להביעו. ואז תהיה מצדם נכוּנות רבה יותר להשתמש בעברית בעצמם לשם הבעת רעיונותיהם, ואפילו בדיבור. בן־יהודה גם השתמש בעיתונו כאמצעי להחזרת סגנון חדש ומלים חדשות, שהיו חסרות בעברית של ימיו, והוא קיווה שעם קריאתם בעיתון יקלטו הקוראים את הסגנון ואת המלים האלה, כגון: עיתון, עורך, מנוי, כתבה, מברק, אמנות, מעצמה, חיל וכו'.

ואמנם, לעיתונים של בן־יהודה היתה הצלחה רבה ואנשים רבים למדו באמצעותם על נושאים חדשים ועל התחייה. אלא שדברים אלו נכונים רק עד התחלת המאה שלנו בקירוב. בשנים 1903–1904, ראשית העלייה השנייה, התחילו העולים החדשים לפנות עורף לעיתון של בן־יהודה ולבן־יהודה בכלל, גם מפני שהוא תמך באפוטרופסות של הבארון רוטשילד במושבות, וגם מפני שצידד בתכנית אוגאנדה של הרצל. אנשי העלייה השנייה יסדו עיתון מתחרה: ‘הפועל הצעיר’, ודווקא בו, ולא מעיתונות של בן־יהודה, אפשר לעקוב, בסופו של דבר, אחרי התפתחות העברית הפובליציסטית שלנו עד היום.

● המילון: כדי לעזור לדוברי העברית התחיל בן־יהודה לחבר מילון. בחיבור המילון התחיל כדי לכתוב כלי־עזר לעצמו, כששהה עדיין בפאריס. מילון זה כלל בתחילה רק רשימה דו־לשונית צרפתית־עברית קצרה. אבל, כפי שהסביר בן־יהודה עצמו במבוא למילון, כשעלה ארצה והחל לדבר עברית יום־יום, הרגיש במחסור במלים, והרשימות שלו נעשו ארוכות יותר ויותר. בן־יהודה העריך שידיעתו שלו את העברית דומה לידיעתם של רוב היהודים בארץ בזמנו. לפיכך ביקש להדפיס את רשימות המלים שלו בעיתוניו, אלא שבשלב זה התעוררו בעיות. לפי עדותו, במבוא למילון, כל עוד דיבר בעברית בבית או עם מכריו, יכול היה להשתמש בה כדרכו, ומבלי להקפיד. אבל כשאוכלוסיה גדולה רצתה להשתמש בעברית, הוא נזדקק למלים מדויקות ונכונות לפי אמות־המידה המדעיות־הפילולוגיות של ימיו. ולכן, בעל כורחו, הפך בן־יהודה למילונאי מדעי־מקצועי, והאגדות על טרחתו וקנאותו הקשורות למילון ידועות.

והנה, באורח פאראדוכּסאלי, המעשה שהשקיע בו את מירב מאמציו, היה הפחות חשוב לגבי התחייה, שכן הכרך הראשון של המילון הופיע רק בשנת 1908–1909, מועד מאוחר מאוד בתחיית הלשון. עד מותו של בן־יהודה בשנת 1922 יצאו רק חמישה כרכים של המילון, שכללו רק את מחצית אוצר המלים. יתר על כן, המילון בצורתו הסופית, לא היה מיועד לאיש ברחוב הרוצה לדבר עברית, דבר שהיה יסוד התחייה בעיני בן־יהודה; המילון הפך להיות כלי־עזר מדעי־מקצועי למורים ולחוקרים, מאז ועד ימינו. חשיבות המילון לתחייה היא יותר פסיכולוגית, שהרי הציבור מזהה לשון עם המילון שלה. כלומר, אם אין ללשון מילון, היא לא תיחשב בעיני הציבור כלשון, אלא כז’ארגון, ניב, patois וכדו'. לכן, עצם העובדה שאנשים ידעו כי אדם כבן־יהודה מחבר מילון ללשון העברית, הישנה והחדשה כאחד, היה בה משום יוקרה מסוימת ללשון, אות־היכר רשמי, כביכול, שאכן קיימת שפה כזאת, אשר איננה לא עברית מקראית ולא עברית משנית־תלמודית (לרבדים האלה כמובן כבר היו מילונים), אלא מה שאנו קוראים כיום ‘עברית ישראלית’.

● ועד הלשון: כדי לעזור לו בעבודתו המילונית מצד אחד, וכדי ליצור סמכות רשמית לפתרון בעיות שונות הקשורות בהתהוות השפה לתחייה מצד שני, הקים בן־יהודה עם עוד שלושה משכילים ירושלמים (דוד ילין, ר' חיים הירשענזוהן, אברהם משה לונץ) בחנוכה תר"ן (1889) ועד לשון. בשל סיבות ארגוניות־כספיות נתקיים הוועד הזה פחות מחצי שנה, והוקם מחדש רק בשנת 1904 מטעם אגודת המורים, כשמטרתו היתה לטפל בבעיות השפה בבתי־הספר בארץ. בעשר שנות פעולתו, עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, עלה בידי הוועד להוציא מילונים חלקיים אחדים למקצועות בבתי־הספר (כגון אריתמטיקה, ביולוגיה, טבע, התעמלות) ולנושאים יום־יומיים אחדים (כגון תפירה, כלי־בישול, בגדים, רהיטים). כן הספיק הוועד לפסוק בבעיות אחדות בתחום המבטא, הכתיב והפיסוק.

אבל גם כאן אין לראות צעד חשוב לתחיית השפה, לפי שהוועד הוקם אמנם להלכה בשנת 1904, אך התחיל לפעול, בשל בעיות ארגוניות־כספיות, רק בשנת 1909, פרק מאוחר מאוד בתחייה. אך עצם העובדה, שבן־יהודה הקים ועד כזה, מוכיחה כי הלשון כבר הוחייתה, שמספר מספיק של אנשים כבר דיברו בה, שהרי הוועד הזה היה צריך רק לטפל בבעיות בלשניות, ולמלא פערים לקסיקאליים בלשון, אבל לא להחיות אותה במשמעותה המקובלת של המלה.

מתברר אפוא שכל דרך מהדרכים שנקט בהן בן־יהודה כדי להחיות את הלשון העברית, לא הצליחה באופן מלא. ואף־על־פי־כן קמה התחייה הלשונית והיתה. העובדה שבן־יהודה ביסס את עבודתו בירושלים, במקום מרוחק מן האזורים החדשים בארץ, היוותה גורם לאי־הצלחה במפעל התחייה, לפי שרוב הפעילויות שהתרחשו בירושלים נכשלו בשלב הראשון, ורק בעוברן אל המושבות הצליחו. והנה יש כאן פאראדוכּס מעניין, שהרי נדמה היה שבירושלים טמונים היו יסודות טובים מאוד לתחייה. גם מפני דעותיו הפוליטיות והארגוניות, שהתנגדו לרוח זמנה של העלייה השנייה, נעשה בן־יהודה מבודד יותר מזרמי החיים החדשים, שקיבלו וביססו את תחיית השפה.

בן־יהודה לא החיה את העברית באופן ישיר, אבל הוא היה הראשון שביטא את הרעיון של הצורך הדחוף בתחייה, והוא היה הראשון שהראה את הקשר הקיים בין תחיית הלשון ותחיית עם. הוא גם היה הראשון שהגשים את רעיון התחייה בעצמו, בהמירו את לשונו בעברית. בשל כל אלה הפך בן־יהודה לסמל התחייה בעיני העם. ויותר מזה: הוא קבע את המסגרת בשבע הדרכים שלו שסקרנו לעיל, שבהן ילכו אחרים, וביחוד מורים, כדי להגשים את התחייה בעם. אפשר לסכם את תרומתו של בן־יהודה לתחיית העברית בדברי ססיל רות: ‘Before Ben-Yehuda Jews could speak Hebrew, after him they did’ (לפני בן־יהודה היהודים יכלו לדבר עברית; אחריו, הם דיברו בה)⁹. או בניסוחו של בן־יהודה עצמו: ‘לא על פי החשבון הקר, המדויק והאמתי, של האנשים המיושבים נעשות בעולם כל הפסיעות של הקדמה האנושית, של כל המהפכות הגדולות והקטנות. בכל דבר חדש, בכל פסיעה היותר קטנה על דרך כל קדמה, צריך שימצא איזה נחשון שיקפץ אל תוך הים באופן שאי־אפשר לו יותר לחזר בו’¹⁰.

הנחשון הזה בתחיית הלשון העברית היה אליעזר בן־יהודה עצמו.