צדקה עשה הקב"ה עם העברית, שזימן לה את אליעזר בן־יהודה להחיותה, ודווקא את בן־יהודה, שלא היה חכם ומיושב וזהיר כסופרי הדור ומנהיגיו בסוף המאה הי"ט, אלא לוחם קנאי, שלא ידע פשרות ומעודו לא התייאש, שהקדיש את חייו, במלוא מובן המלה, למטרה אחת ויחידה: תחיית הדיבור העברי.
תנועת החייאת הדיבור העברי היתה במשך שנים לא מעטות תנועה של קומץ קטן, חסרת תמיכה עממית־ציבורית. לבן־יהודה כמעט שלא היו שותפים, ומתי־המעט שאיתם התחיל עזבוהו ברובם לנפשו. סופרי ישראל ומנהיגיו התייחסו זמן ממושך בהססנות רבה, אם לא בשלילה, למפעלו. והמדובר באחד־העם ובליליינבלום, בסוקולוב, בביאליק, במנדלי ובפרישמן ובעוד רבים וטובים. אף הרצל, אבי הציונות המדינית במשך תשע שנים סוערות, 1895–1904, שהיו שנות מבחן לתחיית הדיבור העברי, כמעט שלא נתן את דעתו לגורם מכריע זה בתחייה הלאומית.
אכן העברית היתה שעשועיהם של הסופרים והמשכילים בראשית תקופת חיבת־ציון, בשנות השמונים והתשעים למאה שעברה, ומגדר שעשועים לא יצאה, לפחות בחוץ־לארץ, עד הרחק לתוך המאה העשרים. לגבי בן־יהודה היה הדיבור העברי לחם, ולא שעשועים, לחם חוק, מטרה ואמצעי כאחד להתגשמות הציונות. כל אלה, המיושבים והמפוכחים, לא האמינו בהתגשמות חזון זה, ועל־כן במקרה הטוב – אם לא נלחמו בו – עמדו בצד לראות איך ייפול דבר, ורק אחר־כך הצטרפו מבוישים, בזה אחר זה, לתנועה הזאת, שראשיתה היתה מיצער ואחריתה שׂגתה מאוד.
הנאמנוּת הקנאית הזאת לרעיון ה’אדמתי', כפי שכינה בן־יהודה את האופי המאטריאלי, שאינו ‘שמיימי’, של רעיונו, שהיתה טבועה בגוף הרופף והשחפני, יכלה להפוך את הסטודנט, שניסה ללמוד רפואה, למנהיג ציוני עקשן, שהכניס מהפיכה גמורה בתפיסה המדינית, והוסיף את עקרון תחיית השפה לשני העקרונות – תחיית העם ותחיית הארץ – לתנועה הלאומית. ויותר מכך: צעיר זה, שחינוכו העברי היה מצומצם ביותר, הפך במהרה לבלשן העברי, רחב ידיעה ומעמיק חקר, משכמו ומעלה גבוה מכול, שהעלה במילונו הגדול, פרי מחקריו, כחצי מיליון מראי־מקום מספרות הלשון העברית לדורותיה. העובדה שראה את חזונו מתגשם לעיניו הביאתו לביטחון עצמי כה גדול עד שכשנתפס בשנת 1903 לעניין אוגאנדה ופרסם בעיתוניו מאמרים חוצבי־להבות בזכות הפיתרון הטריטוריאלי הזה, ביקש להוכיח לקוראיו את צדקת עמדתו וטען, שכשם שצדק בחזונו על תחיית הדיבור העברי וראה את הנולד, כך עוד ייווכחו הכול, שצודק הוא במלחמתו בעניין אוגאנדה.
בעניין זה של מידת תרומתו של בן־יהודה לתחיית הלשון ראוי שניתן את דעתנו לשני היבטים: ההיבט האחד הוא ההיבט הסובּייקטיבי, כיצד ראה בן־יהודה את עצמו כתורם לתחיית הלשון? בן־יהודה בחזונו ובמעשיו ראה שליחות, ובכל צעד מכריע בחייו, החל מפרסום ‘שאלה נכבדה’, סמליות. הוא נושא אישה, מלמדה עברית, עולה לארץ, כורת ברית עם פינס, יושב בירושלים, מוליד בן, מייסד עיתון, מלמד ‘עברית בעברית’ בבית־ספר ‘כל ישראל חברים’, מתעתמן, מחדש מלים… – בכל צעד וצעד מחייו ומחיי ביתו, רואה בן־יהודה – ובהשפעתו אשתו דבורה ואחר־כך חמדה, בניו ובנותיו – ציוני־דרך בייעודו האחד והיחיד, להחיות את הלשון.
ההיבט האחר הוא ההיבט האובּייקטיבי: מה היה מצבה של הלשון העברית בשלהי תקופת ההשכלה ועד היכן הגיעה בהתפתחותה, בכתב ובעל־פה, בספרות ובדיבור, בסוף ימי בן־יהודה בשנת 1922? ועד היכן הוסיפה והתפתחה, מאז ועד היום, בהיקפה, בכושר הבעתה, באוצר מליה, בסגנונה, בהתמודדותה עם צורכי החיים החדשים על מגוון תחומיהם הנרחב?
המסקנות מתבקשות מאליהן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות