אל הכרך הקודם

ספר שלישי

 

חלק חמישי    🔗

א    🔗

הנסיכה שצֶ’רבַּצקַיה אמרה, כי אי־אפשר לחֹג את החתונה לפני ימי הצומות, שחָלו בעוד חמשה שבועות, אחרי אשר גם את חצי חפצי הנדוניה לא יכלה להכין בזמן קצר כזה; אך לא יכלה לבטל גם את דעתו של לֶוין, שאי־אפשר לדחות את החתונה עד לאחר ימי הצומות, כי דודתו הזקנה של הנסיך שצֶ’רבַּצקי חלתה מאד, והֻצרכו לחשוֹש לה, שמא תמות, ויוטל עליהם לדחות עוד יותר את זמן הנשואים, מפני ימי־אֶבְלָהּ. על־כן גמרה הנסיכה לחלק את חפצי הנדוניה לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן, ולחֹג את הנשואים לפני ימי הצומות; ויהי את לבבה להכין את הקטן שבשני חלקי הנדוניה מיד ולשלוח להם את החלק השני, את רֻבָּה של הנדוניה, לאחר זמן; והיטב חרה לה על לֶוין, על כּי לא יכול להשיב לה בכֹבד־ראש, אם הוא מסכים לכך או לא. וטובה היתה העצה הזאת גם מטעם אחר, מאשר נכונים היו בני־הזוג לנסוע מיד אחרי חתונתם אל הכפר, ושם לא יצטרכו לרֻבָּה של הנדוניה.

ולֶוין עוד לא יצא ממצב ההשתגעות, בו נדמה לו, שהוא ואשרו הם המטרה העִקרית והיחידה של כל היקום אשר על־פני האדמה, שאין צֹרך לו עוד לשים לב ולדאוג לשום דבר, ושכָּל מלאכתו נעשית ועתידה להֵעשות על־ידי אחרים. גם כל תכנית ומטרה לחייו בימים הבאים לא היו לו, גם שאלה זאת הניח לאחרים לפתור בעדו, מדעתו שהכל יֵעָשֶׂה יפה. סֶרגי איבַנוביץ' אחיו וסטֶפַּן ארקַדייביץ' והנסיכה הורוהו את המעשים אשר עליו לעשות, והוא היה אך מסכים להם בכל־דבר. אחיו לוה מעות בשבילו; הנסיכה יעצה אותו לצאת ממוסקבה אחרי החתונה; סטֶפַּן ארקַדייביץ' יעץ לנסוע חוצה לארץ; והוא הביע הסכמתו לכל אשר יאמרו לו. “עשו ככל אשר תאמר נפשכם, אם כך יפה לכם, – אמר בלבו, – ואני אַשְׁרַי וטוב לי, ואָשְׁרִי לא ירבה ולא ימעט בכל מה שייטב בעיניכם לעשות למעני”. כאשר הגיד לקיטי, כי סטֶפַּן ארקַדייביץ' יועץ אותם לנסוע חוצה לארץ, תמה מאד, באמרה לו, כי אינה רוצה בזה וכי מחשבות אחרות בלבבה על־אודות חייהם לימים הבאים. קיטי ידעה, כי יש לו ללֶוין עסק אהוב לנפשו בכפר, והיא לא הבינה וגם לא השתדלה להבין את העסק הזה – זאת ראה לוין בבֵרור. אבל אף על־פי כן חשבה את העסק הזה לענין גדול, ובגלל זה גמרה, שידורו בכפר, וַתּבחר לה לנסוע אל המקום, שהיא עתידה לדור בו, מנסוע חוצה לארץ אל מקומות, אשר לא תשב בהם לעולם ישיבת־קבע. מחשבתה זאת, אשר הביעה בפֵרוש, נפלאה בעיני לֶוין. אך מאשר היה נכון בכלל בימים ההם לעשות כרצון איש ואיש, מִהר ויבקש מאת סטֶפַּן ארקַדייביץ' – כאלו היה דבר זה מוטל עליו באמת – כי יסע אל הכפר ויכונן שם את כל הנצרך לישיבתם על־פי טוּב־טעמו.

– אולם שמע־נא, – אמר אליו סטֶפַּן ארקדייביץ', אחרי שובו מן הכפר, אשר הכין בו להם את כל צרכיהם יום כניסתם – היש לך תעודת כֹהן, שיצאת ידי חובת נוצרי.

– לא. ומה בכך?

– אין מַשִּׂיאִים בלא תעודה כזאת.

– אוי, אוי לי! – צעק לֶוין: – כמדֻמה לי שלא קימתי דין תענית זה תשע שנים, והדבר נשכח מלבי.

– מצדיקי הדור אתה, – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ' ויצחק – ולי תקרא ניהיליסט! אבל זה אי־אפשר. עליך לקבל תעניות כדין.

– מתי אפוא? רק ארבעה ימים נשארו לי.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' מצא לו תקנה גם לענין אחור הזמן, ולֶוין התחיל מתענה ומשכים לבית־התפלה כמנהגי הכנסיה שלו. אך מאשר לא האמין בעקרי הדת ועם זה כִּבֵּד אמונות בני־אדם בכל לבו, קשתה לו מאד להשתתף בעבודה דתית. ובימים ההם, כשנעשה ענג ורך ורגשנותו התגברה עליו, לא רק קשתה לו חובה זו, שהוטלה עליו להתכחש, כי גם נדמתה לו כדבר שהוא למעלה מכחו. אחרי הגיעו למדרגה זו של כבוד וגדולה, הֻזקק להעיד עדות־שקר בעצמו או לנהוג בזה מנהג לֵצָנים, והוא ידע, שאינו מֻכשר לא לשַׁקר ולא להתלוצץ בעניני הדת. אך על כל שאלותיו, אשר שאל את סטֶפַּן ארקַדייביץ' אם אי־אפשר שתנתן לו תעודה בלי תקוני תשובה, השיב לו זה, שהוא דבר שאי־אפשר בשום אֹפן.

– ומה כל החרדה הזאת? הלא אך שני ימים! – והכהן שלנו זקן נחמד ונבון־דבר. הוא יעקור לך את הַשֵׁן הזאת על־נקלה, בטרם תתבונן.

בבואו בפעם הראשונה אל תפלת־הצהרים השתדל לעורר בקרבו על־פי זכרונות מימי־נעוריו את עֹז הרגש הדתי, שהיה בו לפנים בשנות השש־עשרה והשבע־עשרה לימי חייו. אבל מהרה הֻברר לו, שהוא יָגֵעַ לשוא. אחרי־כן נסה להביט אל כל זה כאל מנהג ריק, שאינו מועיל ואינו מזיק, כחובת הַבִּקוּרִים הנהוגים, ומהרה ראה וַיָּבֶן, שגם זאת לא תעלה בידו. כרֹב בני־דורו לא בֵרַר לעצמו את השקפתו על הדת. להאמין לא יכול, ועם זה לא היה ברור לו למדי, שכל עִקרי האמונה אך שקר הם. ועל־כן, אחרי אשר אי־אפשר היה לו על־פי דעותיו לבלתי האמין בחשיבותם של המעשים הדתיים שעשֹה וגם לא יכול לבטלם בלבו כמנהגים אין־חפץ בהם, הרגיש בעצמו בשעה שעסק בתקוני התשובה שלו רגש של בישנות וכלמה על עשותו דבר שאינו מובן לו ושבגלל זה – כן דבר אליו קול מקרבו – יש במעשהו דרך שקר ופריעת־מוסר.

בשעת “העבודה” היה פעם שומע את התפלות בשים־לב ומתאמץ להכניס בהן כַונה, שאינה מתנגדת לדעותיו, ופעם מתאמץ, שלא יכנסו הדברים באזניו כלל, – באשר מבלי יכֹלת להבינם יגַנה אותם על־כרחו, – ומַפנה לבו להגיונותיו, לבחינותיו ולזכרונותיו, אשר נעורו בקרבו בברירות מיֻחדה, בעודו עומד בטל בבית־התפלה.

ביום ההוא עמד שם בכל שעות תפלת הצהרים והערב ולמחר השכים בשעה מֻקדמת ממה שהרגל ויֵצא בלי שתות חמים ובא בשמֹנה שעות בבֹקר לתפלת־השחר ולוִדוי.

בבית־התפלה לא היה איש, חוץ מאיש־צבא עני ושתי נשים זקנות ושמָשי בית־התפלה.

דיַקוֹנוס צעיר קדם פניו ונגש מיד אל אחד השלחנות הקטנים שעל־יד הקיר והתחיל קורא, ושני חצאי גבו הארֹך היו בולטים ונראים בעד מעילו הדק. בקראו, בפרט בשעת קריאות “אֵל־נא, רַחם־נא”, שחזר עליהן בכל רגע קטן ויצאו מפיו חטופות וקטופות, הרגיש לוין בעצמו, שכֹחו ההגיוני סגור ומסֻגר לפי שעה, ואין לו לנגוע ולהשתמש בו, כי אך זרות ותהפוכות ימציא לו עתה, – על־כן עמד מאחרי הקורא והרהר בעיניו הפרטיים, בלי שמוע ובלי שים לב למַה שקוראים לפניו: “כף־ידה מביעה הרבה מאד”, אמר בלבו בזכרו את שִׂבְתָּם ביום אתמול אצל השלחן שבפִנת החדר. במה לדבר לא היה להם, – כברֹב הימים האחרונים – והיא שֹמה את ידהּ על השלחן והתחילה פותחת וקופצת את ידה וצחקה בעצמה בהביטה אל תנועותיה אלה. עתה זכר את הנשיקה שנשק את ידה ואת אשר ראה ויתבונן אחרי־כן בקוים המתאחדים על כף־ידה הורֻדה. “עוד הפעם רחמנא” אמר אל לבו ויצטלב ויקֹד ויבט אל תנועות־גבו המהירות של הדיַקוֹנוס בשעת קִדותיו. “אחרי־כן לקחה את ידו ותתבונןן בקַויה ותאמר: כף נחמדה לך”. בזכרו זאת שֹם עיניו על – ידו ועל־ידו הקצרה של הדיַקוֹנוס; “עתה יגמור מהר”, – אמר בלבו. “לא, כמדֻמה לי, שהוא וזר לראש”, אמר בלבו עוד ויֵט אזנו לשמוע את דברי התפלה, – “לא, הוא גומר; הנה הוא משתחוה. ככה יֵעָשֶׂה תמיד לפני גמר־תפלה”.

הדיקונוס קִֹבּל בצנעה את שטר־השלֹשה בידו המסֻתרה ברֹחב שרוולו ויאמר לו, כי ירשום את שמו בפנקס העשוי לדָבר, וילך הלוך ודפוק בחזקה בנעליו החדשות על לוחות הרצפה שבבית־התפלה הריק מאדם ויבוא אל מחלקת הַבִּימָה. בעוד רגע אחד נשקף משם וירמוז אל לוין לבוא אחריו. כֹחו ההגיוני של לוין נֵעור בקרבו כרגע, אבל הוא מהר לכבשו. “סוף סוף יעָשֹה הדבר כתקונו”, אמר בלבו וילך ויעל במעלות אל מחלקת הבימה וַיִסוֹב ימינה וירא את הכהן לפניו. והכהן, איש זקן, שזקנו דל ולבן למחצה ועיניו מביעות עַיפות ובקשת־טובה, עמד לפני העַמוד והפך בסדור תפלותיו. כראותו את לֶוין הרכין לו בראשו הרכנה קצרה והתחיל קורא תא התפלות בקולו הרגיל. ככלותו לקרֹא השתחוה אפים ארצה ויַסב את פניו אל לֶוין.

– הנה המשיח עומד פה ואינו נראה והוא מקבל את וִידויֶיךָ, – אמר הכהן וירמוז בידו אל הצלב. – המאמין אתה בכל דברי תורת הכנסיה הקדושה האפוֹסטוֹלית? – הוסיף הכהן וַיַסֵב עיניו מנגד פני לֶוין ויחבוק ידיו מתחת הסוּדָר היורד מעל צוארו.

– הייתי מסֻפק והנני מסֻפק בכל דבר, – אמר לֶוין בקול, שהיה קשה לאזנו, ויעצור במלים.

הכהן המתין לו סיקוּנדות אחדות, למען יוכל להוסיף על דבריו, ויעצום עיניו ויאמר במהירות בהברה הולַדמירית:

– סַפקנות זו ממדות בני־האדם היא, אך עלינו להתפלל, שיחזקנו אל נגדה ברחמיו. איזו חטאים אתה יודע בנפשך? – הוסיף הכהן בלי כל שְׁהִיָה קצרה, וכמו השתדל שלא לאבד זמן.

– חטאתי העִקרית היא הספקנות. הכל מוטל בספק לפני, ורֹב יָמַי אני אך מפקפק.

– ספקנות זו ממדות בני־האדם היא, – אמר לו הכהן שנית – במה אתה מסֻפּק. יש אשר אטיל ספק גם במציאות האל, – הגיד לו לֶוין את כל לבו שלא בכַונה ויבָּהל בעצמו מפני גסות לשונו זו, אך על הכהן לא עשו דבריו רֹשם, לפי מה שנדמה לו.

– איזה ספק אפשר להטיל במציאות האל? – אמר הכהן בבת־צחוק קלה, שכמעט לא נראתה לעין.

לֶוין שתק.

– איך תוכל להטיל ספק במציאות היוצר, בשעה שאתה רואה את יצוריו? – הוסיף הכהן בלשונו הממהרת לדַבר. – מי הוא אפוא המעלה את עדִי המאורות על רקיע השמים? מי העטה את הארץ בהדר לבושה? כלום אפשר לעולם בלי בורא? – אמר הכהן וישם עיניו על לֶוין.

לוין הבין, כי לא נאה לו להִכנס עם הכהן בטענות פילוסופיות, ועל־כן לא השיב אלא תשובה קצרה ונחוצה.

– אינני יודע, – השיב לו.

– אינך יודע? ואיך תוכל לפקפק בדבר, שהאלהים ברא תבל ומלואה? – אמר הכהן בפנים שמחים ותמהים.

– אינני מבין מאומה, – אמר לֶוין ויתאדם, כי הבין שדבריו דברי אולת ושאי־אפשר לו במצבו זה אלא להביע אולת.

– התפלל לאלהים והתחנן לפניו. גם האבות הקדושים פקפקו לפעמים וַיֶּעתּרו אל האלהים, כי יחזקם באמונתם. השטן הוא אמיץ־כֹח, ואנחנו אין לנו לְהִוָּקש אחריו. התפלל לאלהים והתחנן לפניו. התפלל, התפלל, – שָׁנה לו בחפזון.

הכֹהן החריש זמן מעט וכמו העמיק במחשבות.

– שמעתי, כי אתה אומר לשאת את בת בן־עדתי ובני הרוחני הנסיך שצָ’רבַצקי? – הוסיף הכֹהן בצחוק קל. – היא עלמה נחמדה!

– כן, – ענה לֶוין ופניו אדמו מתוך בַּישנות, על כי נכשל הכהן בחֹסר־טעם כזה. “למה זה ישאל כזאת בשעת ודוי?” אמר בלבו.

וכמו בכוָנה להשיב לו על־זה, אמר אליו הכהן:

– הנה אתה אומר לקחת לך אשה, ואפשר שיברכך ה' בבנים, הלא כן הוא? איככה תחנוך לילדיך הקטנים, אם לא תעמוד בנסיון, בקום עליך השטן להטותך אל הכפירה? – אמר בשפת־תוכחה קלה. – אם אוהב אתה את בנך, הלא תבקש להמציא לו, כראוי לאב טוב, לא רק עֹשר, תענוגים וכבוד לבד; הלא תבקש להציל את נפשו, להגי רוחו באור האמת. הלא כן הוא? ומה תענה, אם ישאלך בנך הקטן בתם־לבבו לאמֹר: “אבא! מי ברא את כל הדברים הנחמדים האלה – את הארץ, את המים, את השמש, את הפרחים, את העשבים?” האמנם תאמר לו: “אינני יודע”? לא תוכל לאמר “אינני יודע”, אחרי אשר גלה לך אלהים זאת בגֹדל חסדו. או אם ישאלך בנך: “מה יהי חלקי לעולם הבא?” מה תגיד לו, אם אינך יודע בעצמך? מה אפוא תשיב לו? האם תתנהו ללכת באחרי תענוגי העולם הזה ומוקשי השטן? לא טוב הדבר! – אמר הכהן וישתוק ויט ראשו הצדה ויבט אל לֶוין בעיני ענוה ובקשת־טובה.

לוין לא ענה מאומה, ולא מאשר לא רצה להִכנס בטענות עם הכהן, כי אם מאשר עד כה לא שאל אותו איש שאלות כאלה, ועד אשר ישימו ילדיו לפניו את השאלות האלה, עוד יספיק להתישב בדבר.

– הנך נכנס לתקופה חדשה בחייך, – הוסיף הכהן, – לתקופה שאדם צריך לבחור בה דרך לעצמו ולהחזיק בדרך הזה בלי נטות ממנו. התפלל לאלהים, שיעזור לך ויחֻנך ברב טובו, – גמר דברי תוכחתו ויקרא: “אדונינו ואלהינו ישוע המשיח בחסדו, בטובו ובאהבתו הרַבה לבני־האדם יסלח לך, בני”… וככלותו את תפלת הסליחה ברך אותו וישַׁלחהו.

בשוב לֶוין ביום ההוא הביתה שמח על שני דברים: על כי נגמר אותו המעמד הקשה לו ועל כי לא הֻזקק לשַׁקר במעמד זה. מלבד זאת נשאר בו זֵכר בלתי־ברור, כי הדברים שאמר לו הזקן הישר והטוב הזה לא היו נבערים בשום אֹפן במדה שנדמה לו בראשונה, וכי יש בזה ענין שלא הֻברר לו כל צרכו, ועליו לדעתו על בֻּריו.

“מובן מאליו, לא עתה, – אמר לֶוין בלבו, – כי אם אחרי־כן, באחד הימים”. ביום ההוא הרגיש יותר מקֹדם לזה, שיש בנפשו איזה דבר שאינו מזֻקק ומטהָר ושהתנהגותו עם הדת דומה לאותה ההתנהגות, שהיה רואה היטב באחרים ומגנה אותם בגללה ושהוכיח עליה את סְוִיַאזְ’סקיי רענו.

בשבתו ביום ההוא בערב עם כלתו בבית דוֹלִי היה לבו טוב עליו ביחוד. ולסטֶפַּן ארקַדייביץ' אמר על־דבר צהלת־רוחו היתרה הזאת, כי דמיונו ככלב, אשר למדוהו לדלג דרך טבעת, ואחרי יגיעה רבה הבין ועשה מה שדורשים מאתו, וברֹב שמחתו הוא נוהם ומנפנף בזנבו ומקפץ על השלחנות ועל החלונות.

ב    🔗

ביום חתונתו לא ראה לֶוין את כלתו, לפי שכך נוהגים (והזקנה ודַריה אלכסנדרובנה דקדקו והחמירו בכל המנהגים הנוגעים בנשואים האלה), ויסעד ביום ההוא בצהרים בבית־מלונו בחברת שלשה רַוקים שנזדמנו אצלו, והם: סֶרגֶי איבַנוביץ' אחיו, הפרופסור למדעי הטבע קַטַוַסוב, שהיה חברו של לֶוין באוניברסיטה, וביום ההוא פגע בו לוין בחוץ וימשכהו אחריו, ואחד משושביניו, צִ’ירִיקוב שמו, שופט שלום במוסקבה, שהיה חבר לו בציד־דֻבּים: שלשתם היטיבו את לבם בסעודה ההיא. סֶרגֶי איבַנוביץ' היה מלא שמחה ומצא עֹנג לנפשו במהתלותיו המשֻׁנות של קַטַוַסוב. וקַטַוַסוב ראה, שהן מוצאות חן וַיֶרֶב לְשַׁנות את טעמו להנאתו ולכבודו, וצִ’ירִיקוב הסכין להשתתף בכל שיחה בסֵבר פנים יפות.

– הביטו וראו, – אמר קַטַוַסוב בהברות ממֻשכות, כפי שהֻרגל בקתֶּדרה שלו – הן בן־חיל ובעל־כשרונות היה ידידנו קונסטַנטין דמיטריץ'. אני מדבר בו שלא בפניו, כי על־כן איננו עוד. אז בצאתו מהאוניברסיטה אהב את המדעים וצרכי מין האדם העסיקו אותו; ועתה הוא משתמש בחצי כשרונותיו לרַמות עת עצמו ובחצי השני – להצטדק על רמאותו זאת.

– מעולם לא ראיתי שונא נשואים קשה ממך, – אמר דרבי איבַנוביץ'.

– לא, לא שונא נשואים אני, כי אם אוהב את חלוקת העבודה. האנשים שאינם יכולים לעשות מאומה, צריכים להוליד בנים ובנות, ושאר בני־האדם צריכים לעזור להמציא השכלה ואֹשר לנולדים. כך דעתי. רבים רוצים לאחוז בזה וגם בזה, ואני אינני ממספרם¹.

– מה מאד ישמח לבי, כאשר יוָדע לי כי אָהַבת אשה אחת גם אתה! – אמר לָוין. – אל־נא תמָנע מקרֹא לי לחתונתך.

– אוהב אני באמת.

– כן, את דג־הדיו. הידעת, – אמר לֶוין ויפן אל אחיו, – מיכאיל סימיוניץ' כותב חבור על־אודות המזון ועל…

– אל־נא תערבב את הענינים! אני כותב מה שאני כותב. אולם אוהב אני באמת את דג־הדיו.

– אך הוא לא יפריע אותך מאהוב את האשה אשר תקח לך.

– הוא לא יפריע, אבל האשה תפריע.

– ובעד מה?

– כעת תראה, הנה אוהב אתה את עסקי הכפרים, את הציד – עוד מעט ותראה!

– היום בא ארחיפּ ואמר, כי ביער פרוּדני יש צְבָא־סוסים למכביר ושני דֻבים – אמר צ’יריקוב.

– אותם תצודו לכם בִּלעָדָי.

– אמת הוא אפוא, – אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – גם לימים הבאים אל תקוה עוד לצוד דֻבִּים, – אשתך לא תתן לך?

לֶוין חִיֵּך. הרעיון, כי אשתו תניאהו, נעם לו כל־כך, שמחל בלבו לכל ימי חייו על עֹנג זה של פגישת דֻבִּים.

– ואמנם יש להצטער, על כי שני הדֻבּים ההם יִלָּכְדו בידי אחרים. התזכור את הציד שבפעם האחרונה בחַפּילוֹבֹו? ציד נחמד היה זה, – אמר ציריקוב.

לֶוין לא רצה לצערו ולברר לו, שטעות היא בידו בחשבו, שאפשר למצֹא עֹנג בארץ גם שלא בפני אהובתו, ועל־כן לא אמר מאומה.

– לא חנם היה למנהג לחֹג חג של פטורים מחיי הרַוָּקים, – אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – גם כי יצליח אדם עד־מאד בחיי נשואיו, אי־אפשר לו שלא יצטער קצת על אבדן חֵרותו.

– הוֹדֵה־נא, כי יש גם בך מרגשי “החתן” שבחזיונו של גוֹגוֹל, מאותו הרעיון לקפוץ בעד החלון ולהמלט?

– ומי מעכּב? הנה חלון פתוח… לכו ונסעה מיד לטְוֶר! הנה דֹב נקֵבָה שם, ואנחנו נמצא את מעוֹנתה. נסעה־נא ברַכּבת היוצאת בחמש שעות! ואֵלֶּה יעשו להם כטוב בעיניהם, – אמר צ’יריקוב בבת־צחוק קלה.

– ואני אשָּׁבע לכם, – אמר לֶוין בצחוק, – כי אינני יכול למצֹא בקרבי את רגש הצער הזה על אבדן חרותי.

– עתה אך תֹהו ולא סדרים בקרבך, – אמר קַטַוַסוב, – על־כן לא תמצא מאומה. אבל כאשר יעברו ימי ההתלהבות, תמצא על נקלה.

– לא, אִלו היה הדבר כן, הייתי מרגיש קצת גם עתה, שמלבד הרגש הזה…(מלת אהבה לא רצה להוציא בשפתיו במעמדו של קַטַוַסוב) והאֹשר התלוי בו, יש בי גם כעין געגועים על החֵרות… להפך, על אבדן חרותי אני אך שמֵח.

– זה ודאי ענין רע! אין לך כל תקוה! – אמר קַטַוַסוב – נשתה־נא לתשובת בריאותו, או נברכהו, שיתקַים לפחות אחד ממאה בחלומותיו הנעימים, שהיא חולם עתה. ובזה ימצא אֹשר, שלא היה כמוהו מעולם!

אחרי אכלם מהרו האורחים איש לביתו לְחַלֵּף את בגדיהם ולנסוע אל החתונה.

כאשר נותר לֶוין לבדו, זכרת את שיחות הרַוקים האלה וישאל את נפשו עוד הפעם: היש בקרבו רגש־געגועים זה על החרות, אשר דברו בו? והוא צחק בקרבו לשאלה זאת. “החרות? למה לי חרות? כל חפצי אך לֱאָהֳבָהּ, לשאֹף לאשר תשאף היא, שיהיו לנו רעיונות אחדים ובקשות אחדות, כלומר, שלא תהי לי כל חרות – אך זהו אשרי!”

“אך היודע אני את רעיוני לבבה, את בקשותיה, את רגשותיה?” לחש לו פתאם קול מקרבו, וכרגע עבר הצחוק מעל פניו והוא התחיל מהרהר, ופתאם התעורר בו רגש משֻׁנה, יראה ופקפוק באו בו – פקפוק בכל דבר.

“ומה אם איננה אוהבת אותי באמת? אם רק לבלתי שבת עד שיַלבין ראשה היא נִשֵּׂאת לי? אם איננה יודעת בעצמה מה שהיא עושה? הלא יכולה היא להתבונן פתאם אחרי יום־כלולותיה, כי איננה אוהבת אותי ולא יכלה לאהוב אותי מעולם”. ורעיונות משֻׁנים ומגֻנים התחילו עולים על רוחו ויקנא אותה בגלל ורוֹנסקי כבשנה הקודמת, וכאִלו היה אותו מעשה בינה ובין ורונסקי אך אמש, ויחשדֶהָ; שלא הגידה לו את כל לבה. לרעיון זה נִתַּר ממקומו. “לא, זה אי־אפשר!” אמר בלבו בצר לו. “אלך אליה ואשאל את פיה, בפעם האחרונה אֹמַר לה: הנה חפשים אנחנו, אולי טוב לנו לחדֹל מלכת הלאה? הלא טוב הוא מרָעה שאין לצאת ממנה, מחרפה, מִמָּעַל!!” בנפש מרה ובחֵמה בוערת על כל בני־האדם ועל עצמו ועליה יחד יצא מבית־המלון ויסע אליה.

בחדרים הפנימיים האחרונים מצא אותה, והיא ישבה על תֵּבָה ויחד עם אֲמָתה היתה עסוקה בחבילות של בגדי־צבעונים, שהיו מֻפשלות על־גבי כסאות ומקצתן מוטלות על הארץ.

– אַח! – צעקה בראותה אותו ופניה נהרו משמחה. – איככה באת? (ועדַין דברה אליו פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים). היום לא חכיתי לך. הנה אני מסדרת את שמלות ימי־נעורי על־מנת לחלקן בין…

– אַה! זה טוב מאד! – אמר ויבט בפנים קודרים אל הנערה המשרתת.

– לכי לך, דוּניַשה, ואחר אקרא לך, – אמרה קיטי. – מה לך? – שאלה אותו ברוח עֹז בלשון יחיד, כשיצאה הנערה מעל פניהם. היא ראתה כי פניו משֻׁנים, זועפים וקודרים, ויִרְאָה באה בה.

– קיטי! הנה דאגה גדולה בלבי. לדאוג לבדי לא אוכל, אמר בקול מביע יאוש ויעמוד לפניה ויבט בפנים מלאים תחנונים אל עיניה. כבר הכיר בפניה המביעים אהבה ואמת, שמַה שהוא נכון לאמר לה לא יתן ולא יוסיף לו מאומה, ואף־על־פי־כן גמר, כי טוב לו שתבטל בעצמה את ספקותיו. – באתי לאמֹר לך, שעוד לא עברה העת. עוד אפשר לבטל ולתקן הכֹּל.

– מה זאת? לא אבין מאומה. מה לך?

– הנני אומר מה שאמרתי זה אלף פעמים ומה שאני חושב תמיד על כרחי… כי אינני ראוי לך. לא יכֹלתְּ להסכים בכל לבבך להנשא לי. התבונני בדבר עוד. משגה הוא. התבונני בדבר היטב. לא תוכלי לאהוב אותי… ואם כן… מוטב שתגידי לי זאת, – אמר בלי הבט אליה. – אמנם אמלל אהיה. אך יאמרו הבריות מה שיאמרו; סוף־סוף מוטב לי זה מרעה גדולה אחרי־כן… סוף־סוף מוטב לנו עתה, כשעוד לא עברה השעה…

– אינני מבינה, – השיבה לו בחרדה, – חפץ אתה אפוא להסוג אחור… להמנע ולבטל?

– כן, אם אינך אוהבת אותי.

– אכן יצאת מדעתך! – נתנה עליו בקולה ותתאדם מזעף אך פניו העירו רחמים עליו, ועל־כן התאפקה ותסר את השמלות מעל אחד הכסאות ותשב אצלו. – מה זה תדמה? הגידה לי הכֹּל.

– אדמה, כי לא תוכלי לאהוב אותי. על מה תאהביני?

– אלי, אלי, ומה אפוא אוכל?… אמרה קיטי והתחילה בוכה.

– אהה, מה זאת עשיתי? – קרא ויכרע על ברכיו לפניה וינשק את ידיה.

בעוד חמשה רגעים נכנסה הנסיכה לחדר, אבל בין כה כבר הספיקו לעשות שלום־אמת ביניהם. קיטי הבטיחתהו, שהיא אוהבת אותו וגם הסבירה לו – בתשובה על שאלתו – על מה היא אוהבת אותו. היא אמרה לו, שהיא אוהבת אותו, על כי היא מבינה את כל דרכיו, על כי היא יודעת, מה אהוב לו על־פי רוחו וכי אוהב הוא אך את הטוב והישר. ודבריה אלה היו ברורים בעיניו בכל תכנם. כשנכנסה הנסיכה אליהם, ישבו שניהם על התבה והתבוננו בבגדים ונחלקו על־דבר השמלה הקִנְמוֹנִית, שהיתה על קיטי בשעה שלֶוין השתדך אליה, וקיטי אמרה לתתה לדוניַשה, והוא דרש מאתה, שלא תתן את השמלה הזאת לא לה ולא לנערה אחרת, ותחתיה תתן לדוניַשה את שמלתה הכחֻלה.

– איך לא תבין את זאת? הלא היא שחומת־פנים, והצבע הכחֹל לא יכשר לה… הכּל בחשבון אצלי.

כאשר הגידו לזקנה, לשם מה בא לֶוין, התקצפה עליו חציה דרך בדיחה וחציה באמת ותצוהו לנסוע הביתה לחַלף את בגדיו ולתת לקיטי לסרוק את שערה, באשר עוד מעט יבוא שרל, הגַלב הצרפתי.

– גם בלעדי זאת איננה אוכלת מאומה בכל הימים האלה, ופניה רעו בגלל זה, ואתה בא ומרגיז את רוחה בַּהֲבָלֶיךָ, – אמרה לו. – סור לך מזה חביבי, סורה מהר.

כחוטא שקבל נזיפה שב לֶוין אל בית־מלונו, אבל דעתו נחה בשובו. אחיו ודַריה אלכסנדרובנה וסטֶפַּן ארקַדייביץ' כבר חכו לו לברכו באיקוֹנין ומלבושי־חג עליהם. השעה היתה דחוקה. דַריה הֻצרכה עוד לנסוע לביתה ולקחת את בנה המבֻשׂם והמסֻלסל, אשר נועד להוביל את האיקונין עם הכלה. אחרי־כן היה עליהם לשלוח מרכבה אחת אל אחד השושבינים ולהשיב את המרכבה, אשר יבוא בה סֶרגי איבַנוביץ'… בכלל נמצאו הרבה שאלות סבוכות בסדר־היום. אך ברור היה, שאין להתמהמה, כי הגיע חצי השעה השביעית.

סדר הברכה באיקונין לא עלה בידם. סטֶפּן ארקַדייביץ' התיצב דרך חגיגה ולעג יחד אצל אשתו ויקח בידו את התמונה ויצו את לֶוין לכרוע על ברכיו ויבכהו בצחוק לעג ובקשת־טובה וַיִּשָּׂקֵהוּ שלש פעמים; וכן עשתה גם דַריה אלכסנדרובנה, ובהחָפזה לנסוע חזרה ונסתבכה בשאלת המרכבות.

– ובכן זה הדבר אשר נעשה: אתה תביאהו במרכבתנו, וסֶרגי איבַנוביץ' אולי יואיל לנסוע ראשונה ולהשיב את המרכבה אשר יבוא בה.

– בודאי אעשה כן בשמחה רבה.

– ואנחנו נבוא עמו תכף. החפצים נשלחו? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– נשלחו, ענה לֶוין ויצו את קוזמא לעזור לו לחַלף את בגדיו.

ג    🔗

המון עם, ורֻבּו נשים, נאסף מסביב לבית־התפלה המלא אורה לחג־החתונה. אותם, שלא הספיקו למצאֹ להם מעמד בתָּוך, דחקו ויחרפו זה את זה על־יד החלונות וישקיפו בעד השׂבָכות.

יותר מעשרים מרכבות כבר הֻצבו על־ידי הזַ’נדַרמים לאֹרך הרחוב. אופיצר לחיל־השוטרים התנוסס במעיל־השרד אשר עליו אצל הפתח בלי שים לב לקֹר העז. ומרכבות הוסיפו לבוא זו אחר זו ומתוכן יצאו ועלו לבית־התפלה פעם נשים מקֻשטות בפרחים ומלֻבשות שמלות ארֻכוֹת וידיהן מחזיקות בסִרְחֵי שמלותיהן, ופעם גברים מהֻדרים, שבשעת כניסתם הסירו ויאחזו בידיהם את מצנפותיהם וכובעיהם. בבית־התפלה כבר האירו הנרות שבשתי המנורות ושעל־יד הפסלים והצלבים השונים. האור הוצק על זהב התמונה הנוצצת של ה"אִיקוֹנוֹסְטַס" המאָדָּם, על פתּוּחֵי האיקונין המצֻפי זהב, על כסף כלי־הקטֹרת והפנסים, על לוחות הרצפה, על היריעות הקטנות, על הדגלים המתנוססים על־יד המקהלה, על מעלות הבימה, על הספרים שהֻשחרו מרֹב ימים ועל בגדי הכהונה. בעבר הימני של בית־התפלה, – והבית הֻסק ביום ההוא, – נראתה שפעת פְרַקים ועניבות לבנות ומעילי־שרד וכל מיני ארג יקר, קטיפה ואטלַס, תלתלים ופרחים, כתפים חשׂוּפות וזרוֹעות חשׂוּפות ונעלי־יד ארֻכּות, ובחבורה הזאת שוחחו בלחישה בלי הפסק, והלחישה המרֻבּה נשמעה בקול הברה משֻׁנה ברוּם כִּפַּת הבית. בכל פעם שנשמעה שריקת הדלת בהפתחה, נפסקה השיחה, וכל בני החבורה הסבו פניהם ויקוו לראות את כניסת החתן והכלה. אבל כבר נפתחה הדלת יותר מעשר פעמים ובכל פעם נכנסו בה או קרואים, שאחרו לבוא ונספחו אל החבורה שבימין הבית, או אחת הנשים הסקרניות, שהוליכה שולל או הטתה כלפי חסד את האופיצר לחיל־השוטרים, ובהִכָּנְסָה נספחה אל ה"זרים" העומדים משמאל. אך גם הקרובים גם הזרים כבר עברו את כל המדרגות של הצִפִּיה.

בראשונה חשבו, שהחתן והכלה יופיעו בעוד רגע, ואף־על־פי שהם מתמהמהים, אין בכך כלום. אחרי־כן התחילו מרבים להביט אל הדלת ומביעים דאגה, שמא אֵרע דבר. אחרי־כן היתה התמהמהות זו למֹרת־רוח, והקרובים וכל הקרואים התאמצו לעשות עצמם כאלו אינם מהרהרים כלל בחתן וכאִלו נטרדו איש בעניניו הפרטיים.

הפּרוֹטוֹדיַקוֹנוס גנח מתוך קֹצר־רוחו, כמו נתכַּון להראות, עד־כמה יש להוקיר את השעה, שהוא מבלה לריק, ולקול גניחותיו רגזו הזגוגיות שבחלונות. ממקום המקהלה נשמעו פעם קולות בחינה, שבחנו המשוררים בקֹצר־רוחם איש את קולו, ופעם נחרות כחיחה. הכֹּהן שלח לרגעים את שַׁמשיו לראות אם לא בא החתן, גם בעצמו יצא יצוֹא ושוֹב במעילו הלִּילָאי ובאבנטו המרֻקם ויחכה לחתן. לאחרונה שמה אחת הנשים את עיניה על שעונה ותאמר: הלא יש לתמוה על זה! ומיד התחילו כל הנאספים דואגים בגלוי ומביעים בקול את תמיהתם ואת תלונתם, ואחד השושבינים נסע לדעת מה זה ועל מה זה.

וקיטי עמדה בטרקלין בית־אביה מלֻבּשת כראוי בשמלה לבנה ובצעיף ארֹך, וזֵר של פרחי תפוחי־זהב עליה, ואחותה אשת לְבוֹב, שהיתה “אֵם כלולותיה”, על־ידה, ותשקף בעד החלון, ולשוא חכתה זה יותר מחצי־שעה להודעה בשם שושבינה, שבה חֲתָנָהּ אל בית־התפלה.

ולֶוין הלך הנה והנה בחדר־מלונו, והוא מלֻבּש מכנסים, אך בלי ז’ילֶט ופרַק, ובכל רגע הוציא את ראשו בעד הפתח אל המסדרון. אך האיש, אשר חכה לו לוין, לא נראה במסדרון, ובשובו ריקם מדי פעם בפעם אל החדר נענע בידיו ודבר בפנים מלאים דאבון אל סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר ישב ועִשֵּׁן במנוחה:

– הראית מימיך אדם במצב טפשי נורא כזה! – אמר לֶוין.

– כן הוא, – נענה אחריו סטפּן ארקַדייביץ' בצחוק מרגיע, – יש כאן דרך טפשות. אך אל תדאג, כרגע יובאו.

– לא, לא תהא כזאת! – אמר לֶוין בחמה עצורה בקרבו. – והז’ילֶטים הפתוחים הללו מה מגֻחכים הם! – הוסיף בהביטו אל חֹשן כֻּתּנתו המעוך. – ומה נעשה, אם כבר הובאו החפצים אל מסלת־הברזל? – קרא בשבר רוח.

– אז תלבש את שלי.

– מכבר היה לי לעשות כן.

– אל־נא תבּהל ברוחך ולא תהיה לצחוק… גם זה יעבור.

וזה פשר הדברים האלה: כאשר דרש לֶוין את בגדיו, הגיש לו משרתו הזקן פרַק, ז’ילֶט ואת שאר הבגדים הנחוצים.

– ואיה הכֻּתֹּנת? – קרא לֶוין.

– הנה היא עליך, – ענה קוזמא בבת־צחוק של מנוחה.

קוזמא לא הבין, כי היה לו להשאיר עוד כתֹנת מגֹהצת, וכשנצטוה לחבוש את כל החפצים ולהביאם אל בית השצֶ’רבַּצקים, כי נכונים היו החתן והכלה לצאת מן העיר בערב ההוא, חבש את כל החפצים וַיַּשְׁאֵר אך את הפרַק לבד. אך הכתֹנת, אשר לבש לוין ביום ההוא בבֹּקר, נמעכה ולא היה אפשר להֵרָאות בה בצבור בז’ילֶטים הפתוחים לרוחה על־פי המוֹדה. ובית השצֶ’רבַּצקים היה רחוק משלוֹח שמה, וישלחו לקנות כתֹנת חדשה, אך המשרת שב ואמר, כי כל החנֻיות סגורות, כי ביום ראשון היה הדבר. וישלחו אל בית סטֶפּן ארקַדייביץ' ויביאו כתֹנת משם, אפס כי רחבה וקצרה היתה כתנתו של זה ללֶוין. מאין ברֵרה שלחו לאחרונה אל בית השצֶ’רבַּצקים להתּיר את החפצים החבושים. כך נתגלגל הדבר, שבבית־התפלה חכו לחתן, והוא הלך הלוך ושוֹב בחדר וֵיַּשְׁקֵף לרגעים אל המסדרון ויזכור בפחד וברעד, מה שדבּר אל קיטי ביום ההוא ומה שיכלה לשער על־פי דבריו כאשר בושש לבוא.

לאחרונה נכנס קוּזמא, אשר ידעה נפשו כי בשלוֹ כל הרעה הזאת, במרוצה ובנשימה קצרה וכבדה, וכתֹּנת בידו.

– טוב כי הספקתי לבוא. כבר התחילו טוענים על העגלה, – אמר קוזמא.

בעוד שלשה רגעים רץ לֶוין דרך המסדרון וגם לא שֹם עיניו על השעון, שלא להגדיל את כאבו עוד יותר.

– בזאת לא תועיל עוד, – אמר סטֶפן ארקַדייביץ' בצחוק וילך אחריו, אך לא נחפז כמוהו. – עבוֹר יעבור גם זה, זכור את דברי.

ד    🔗

– הנה הִנָם! הנהו! מי משניהם? בודאי הצעיר שבהם? והיא, אך פלאים, כל עוד נפשה בה! – ככה נדברו הנצבים שם, כשנפגשו לֶוין וכלתו אצל מבוא בית־התפלה ונכנסו יחדו.

סטֶפּן ארקַדייביץ' ספּר לאשתו את דבר המאורע, שנתעכבו בגללו, והקרואים התלחשו ויצחקו. ולֶוין לא ראה דבר ולא התבונן באיש, הוא אך הסתכל בכלתו ולא גרע עיניו ממנה.

כל הנאספים אמרו, כי הורע מראיה בימים האחרונים עד־מאד, וכי עתה בשעת חֻפּתה אינה דומה ביפיה כלל למראיה הרגיל, אך לֶוין לא ראה בה כזאת. הוא הסתכל בקליעת־שׂערה הגבוהה, המעֻטרה בצעיף לבן ארֹך ובפרחים לבנים, בצַורונה הגבוה, העשוי קִפּוּלים מרֻקמים, אשר היה לרום צוארה כמסגרת פתוחה מעבר פניה וישַׁו עליה הוד־עלומים מיֻחד, ובגזרתה הדקה עד להפליא, ונדמה לו, שמעולם לא היתה יפה למראה כל־כך. ואמנם לא פרחיה וצעיפה ושמלתה, אשר הובאה בעדה מפריז, כללו יפיה בעיניו; להפך, חִנָּהּ גדל בעיניו יותר, על כי גם בהדר לבושה ועדייה לא סרו מעל פניה הנעימים, מעיניה ומשפתיה רשמי האמת והתֹּם המיֻחדים לה.

– כבר דמיתי, שגמרת לברוח, – אמרה לו קיטי בפנים צוחקים.

– מה שאֵרע לי הוא מגֻחך כל־כך, שחרפה היא לספּר! – אמר לה ויתאדם, אבל ברגע ההוא הֻצרך לפנות אל סֶרגֵי איבַנוביץ', אשר נגש אליו.

– מעשה רב הוא שהיה בכֻתּנתך! – אמר סרגי איבנוביץ' וינענע בראשו ויצחק.

– כן, כן, – ענה לֵוין בלי הבין באמת מה שאמר לו אחיו.

– עתה קוֹסטיא, עלינו לפתור שאלה גדולה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ועשה את עצמו כדואג ומתיָרא. – בשעה זאת תבין ביחוד את כל ערכה. הנה שאלו אותי, אם ידליקו נרות, שהשתמשו בהם, או יקחו חדשים. ובין אלה לאלה עשרה רֻבּלים, – הוסיף ויעמד שפתיו דרך בת־צחוק. – אני השיבותי בעצמי, אבל דואג אני, שמא לא תסכים על־ידי.

לֶוין הבין, כי בדיחה היא, אך לא יכול לצחוק.

– ומה דעתך אפוא, ישנים או חדשים? זאת היא השאלה.

– כן, כן חדשים.

– שמֹח אשמח מאד. נפתרה השאלה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ויצחק, – אבל מה יִּוָּאֲלוּ כל האנשים כשהם במצב זה, – אמר אל צ’יריקוב, אחרי אשר הביט אליו לֶוין במבוכה ונטה מאצלו אל כלתו, מבלי השיב לו דבר.

– זכרי־נא, קיטי, והתיצבי ראשונה על היריעה, – אמרה הגרַפינה נוֹרְדְסְטוֹן, אשר נגשה אליהם. – הגדלת עשֹׂה! – אמרה אל לֶוין.

– האם לא יירא לבך, קיטי? – שאלה מַריה דמיטרייֶבנה, דודתה הזקנה של קיטי.

– אולי קר לך? הנה חָורו פניך. אבל גַּחֲנִי־נא רגע, – אמרה אשת לבוֹב אחות קיטי, ותשלח את ידיה המלאות והיפות ותתקן בפנים שוחקים את הפרחים שעל ראש הכלה.

ודוֹלִי נגשה ורצתה גם היא לאמֹר דבר, אך מליה נעתקו, ומבלי יכֹלת לדבּר התחילה בוכה ואחרי־כן התחילה צוחקת צחוק משֻׁנה קצת.

וקיטי הביטה אל כל הנאספים גם היא כלֶוין בעינים שאינן רואות מאומה.

בין כה לבשו השַׁמשים את בגדיהם והכהן והדיַקוֹנוס יצאו אל העמוּד, אשר הֻצג באמצע הבית. הכהן פנה אל לֶוין ודבּר אליו; אך דבריו לא נכנסו לאזני לֶוין.

– אחֹז ביד כלתך והובילה אותה, – אמר אליו שושבינו.

זמן רב לא יכול לֶוין להבין, מה שדרשו מאתו. זמן רב יגעו עליו להורותו את המעשה אשר יעשה וכבר נואשו ממנו להורוּתו עוד, – כי אחז בכל פעם לא בידו הראויה על־פי המנהג או לא את ידה הראויה – אך לאחרונה הבין את ההלכה הרוֹוחת, שהוא חַיב לאחוז, בלי שַׁנות את מצבו, את ידה הימנית בידו הימנית. כאשר קִים דין זה בכל דקדוקיו, פסע הכהן פסיעות אחדות לפניה ויעמוד אצל העַמּוּד. המון קרובים ומיֻדעים הלכו אחריהם הלוך וזמזם בשפתיהם, הלום וְאָווֹש בסִרְחֵי השמלות. ואחת מבנות החבורה גחנה וְתִקּנָה את סרח שמלתה של הכלה. אחרי־כן נהיתה בבית דממה עמֻקה, שנשמע בה קול נטפי הדונג בנפלם על הקרקע מהנרות הדולקים.

הכהן הזקן עמד, מצנפתו על ראשו ושערותיו, שערות כסף, סרוקות לו לאחורי אזניו, וַיּוֹצֵא את ידיו, ידי־זקן קטנות, מתחת לאדרתו הכבדה, המרֻקמת בפתילי־זהב והמקֻשטת בצלב של זהב מאחוריה, ויתעסק אצל העמוד.

סטֶפּן ארקַדייביץ' נגש אליו בזהירות וילחש לו דברים אחדים וירמוז וירמוז בעיניו ללֶוין ויחזור לאחוריו.

והכהן הדליק שני נרות מקֻשטים בפרחים ויחזיקם בידו השמאלית, והנרות היו נטוּיִם בידו הצדה ומנַטְּפִים מעט מעט, וַיַּסֵּב את פניו אל הזוג. הוא היה הכהן, אשר התוַדה לֶוין באזניו. בעינים עיפות ועצובות נִבַּט אל החתן ואל הכלה ויאנח אנחה קצרה וַיוצא את ימינו מתחת לאדרתו וישימה על ראש החתן ויברכהו, ואחר שׂם את אצבעותיו הקפוצות גם על ראש קיטי הכפוף לפניו, אבל כמין זהירות של חבה מיֻחדה הֻרגשׁה בתנועתו. ואחרי־כן נתן להם את הנרות ויקח בידו את מחתּת־הקטֹרת ויסוג אחור מהם במתינות.

אמנם אמת הדבר"? אמר לֶוין בלבו ויסב עיניו אל כלתו. ברגע ההוא יכול להביט אליה אך מן הצד, ועל־פי תנועת שפתיה וגבות־עיניה, תנועה קלה מאד שלא נראתה כמעט לעין, הכיר בה, שהרגישה את מבטו. היא לא הפנתה עיניה אליו, אך צַורונה הגבוה התחיל נע ומתרומם ברקמת קִפּוּליו אל אזנה, אֹזן ורֻדה קטנה, וכן ראה, כי נעצרה אנחה בקרבה, וידה המחזקת את הנר, יד קטנה מחֻפה בנעל ארֻכּה, נזדעזעה קצת לעיניו.

כל פרטי המאורע בכתֹּנת, צרת ההתמהמהות ושיחות הקרואים ותרעומותיהם ומצבו המגֻחך – כל הפגעים האלה היו כלא היו, ולבבו פחד ורחב.

הפרוֹטוֹדיַקוֹנוס, איש טוב־תֹאר ויפה־מראה, יצא בצעדי־אוֹן וּלבוש כסף עליו וקוֻצותיו סרוקות ומסֻלסלות היטב משני העברים ובזריזות של בקי ורגיל בעבודה הרים בשתי אצבעות את כתפות־השרד אשר עליו ויתיצב נֹכח הכהן.

“ברכהו, אלהינו בכל עת, היום ובכל יום ולעולמי־עולמים”, ענה הכהן הזקן בענותנות ובקול־זמרה ויוסף למשש בידיו את גבי העמוד, והבית כֻּלו, מן החלונות עד הכִּפּוֹת, נתמלא נֹעם זמרה מסֻדרת, זמרת המקהלה הסמויה מן העין, והקול התחזק ונפסק פתאם וחזר ונשמע קצת ונחבא מעט מעט.

התפלה נערכה כמנהג: בה התפללו על שלום ממעל, על ישועת הנפש, על הסִינוֹד ועל הקיסר ועל הנכנסים לנשואים ביום הזה קונסטַנטין עבד האלהים ויֶקַּטֶּרִינה.

“אנו מתפללים לאלהים, כי ישלח להם אהבה גמורה ומלאה שלום ויהי להם לעזרה”, קרא הפרוטודיַקונוס וכל הבית כמו נשם ושאף בקולו.

ולֶוין שמע וישתומם על הדברים. “מאין נודע להם, כי עזרה נדרשת פה, עזרה ממש”, אמר בלבו, בזכרו את כל דאגותיו וספקותיו שבימים האחרונים. “מה אני יודע? מה אני יכול לעשות בדבר הנורא הזה בלי עזרה?” אמר בלבו. “אכן צריך אני לעזרה בעת הזאת”.

כאשר כלה הדיַקונוס את תפלתו, פנה הכהן אל הזיג וספרו בידו.

“אלהי עולם”, קרא הכהן בקול זמרה ובדרך ענותנות, “מי שֶׁאִחַד את הנפרדים, מי שֶׁיִּסַּד את אגֻדת האהבה שלא נִתּנה לפֵרוד ובֵרך את יצחק ואת רבקה, לפניך אני מציג את שני אלה המחזיקים בבריתך: בָּרך־נא את עבדיך אלה, את קונסטנטין ואת יֶקַטרינה, שאני מבקש כל טוב להם, כי אל חנון מלא אהבה לאדם אתה, ואנחנו משבחים ומזמרים לך, לאב ולבן ולרוח־הקֹדש, יום יום ומעולם ועד עולם”. “אמן” נשמע שנית באויר מתוך המקהלה הסמויה מן העין.

“שאִחַד את הנפרדים”, “שֶׁיִּסַּד את אגֻדת האהבה” – מה עמֻקים הדברים האלה ומה מתאימים הם לרגשותי ברגע זה", אמר לֶוין בלבו. “הגם לה עתה רגשות כאלה?”

ובשאלו בלבו שאלה זאת הסב עיניו יפגע במבטה.

ועל־פי מבטה זה החליט, שגם היא הבינה כל מה שהבין הוא. אבל זאת היתה טעות בידו, כי היא לא הבינה כמעט דבר מדברי התפלה וגם לא הטתה אזנה לשמעם בשעת סדור קדושיה. באותה שעה לא יכלה לשמעם ולהבינם מפני תֹקף הרגש האחד, אשר מִלא את כל לבה ויהי הולך וחזק, והוא רגש העליצות, על כי נהיה ונגמר לעיני כֹּל מה שנהיה ונגמר בלבה זה חֹדש ימים וָחֵצִי והיה לה למקור שמחה וצער יחד בכל ששת השבועות האלה. ביום אשר קרבה אליו בשמלתה הקִנמוֹנית, בטרקלינו של אותו הבית שברחוב אַרְבַּט, ואמרה לו “לך אני” – ביום ההוא ובשעה ההיא נחצו חייה וחיים אחרים באו בלבה, חיים חדשים, אשר לא נודעו לה ולא שערָתַם מעולם, אבל במעשה לא חדלה מלכת בדרכי החיים הקודמים. ששת השבועות האלה נעמו לה, אבל גם קשו לה יותר מכל הימים שלפניהם. כל חייה, כל מאוייה ותקוותיה התרכזו באיש האחד, אשר עוד לא עמדה על אָפיו ואשר נקשרה נפשה בנפשו בכֹח נעלם ממנה עוד יותר מאפיו של האישׁ הזה, ועם כל זה הוסיפה להמָשך אחרי מנהגי העולם, שהיתה נתונה בו. אך בעודה נוהגת בכל דבר כבראשונה, היה לבה משתומם בתוכה על קרירות־דעתה בכל עניני הימים שעברו עליה, כי על־כרחה התיחסה בקרירות־דעת גמורה אל כל מה שהיה חביב לה לפנים: אל החפצים, אל המנהגים ואל האנשים, אשר אהבוה אהבת־נפש, גם אל אמה, אשר הצטערה על זה, גם אל אביה הדבק בה, אשר היה יקר לה עד העת ההיא מכל אשר בארץ. אולם לפעמים השתוממה ולפעמים שָׁמחה על זה, כי זכרה את הדבר אשר הביאהּ לידי־כך. בכל מה שמחוץ לחיים המשֻׁתפים לה ולאיש הזה לא יכלה לא להרהר ולא לבקש לה דבר; אבל החיים החדשים האלה לא באו עוד בפֹעל וגם לתארם לעצמה בבֵרור לא יכלה עוד. עד היום ההוא אך צִפְּתָה להם, ובפחד ובשמחה צִפּתה לסדרים החדשים והכמוסים, ועתה עוד רגע וְיִתּמוּ ימי הצפיה והפקפקנות וההצטערות על עזיבת החיים הקודמים – כל הישן יֵצֵא מפני החדש. אף אמנם התיראה מפני החדש הזה, באשר היה סתום וחתום; אבל על־כל־פנים כבר נגמר בלבה עוד לפני ששה שבועות, ועתה אך נתאשר בפומבי מה שנהיה בלבהּ מכבר.

הכהן חזר ופנה אל העמוד ובקֹשי עלתה בידו לאחוז את טבעתה של קיטי, והטבעת קטנה כמדת אצבעה, ויצו את לֶוין לפשוט לו את ידו וישם את הטבעת הקטנה על ראש אצבעו ויאמר: “קונסטנטין עבד האלהים מארשׂ לו את יֶקַּטרינה אֲמַת אלהים”. אחרי־כן שׂם את טבעתו של לֶוין, הגדולה כמדת אצבעו, על אצבעה של קיטי, אצבע וְרֻדה קטנה ודלת־כח, ויאמר שנית כדברים האלה.

פעמים אחדות רצו שניהם להבין מדעתם את אשר להם לעשות, ובכל פעם טעו במעשיהם, והכהן הֻצרך להורות להם בלחישה. לאחרונה, אחרי אשר עשה הכהן את כל אשר היה לו לעשות וַיַּעֲבֵר את דמות הצלב עליהם בטבעותיהם, חזר ונתן את הטבעת הגדולה לקיטי ואת הקטנה ללֶוין; והמה חזרו ונכשלו בדבר הלכה זו: שתי פעמים עברו טבעותיהם מיד ליד, ובכל פעם בקשו לעשות כמנהג ולא עלתה בידם.

דולי, צ’יריקוב וסטֶפּן ארקַדייביץ' נגשו אליהם לסַיע להם. אך בזה הביאו לידי מבוכה ולחישה ובדיחות, ואולם זיו החגיגה והעליצות לא סר מעל פני החתן והכלה; להפך, כשנסתבכו ידיהם, הֻרגשו עוד יותר רִשומי החגיגה החשובה על פניהם; והצחוק, אשר נראה על שפתי סטֶפּן ארקַדייביץ' בלחשו להם, כי עתה ישימו איש על אצבעו את טבעתו העשויה לו מבתחלה, עבר מעליהן כרגע על־כרחו. לבו אמר לו, כי כל צחוק קל יהי להם לעלבון.

“כי מבתחלה בראת זכר ונקבה, – קרא הכהן מעל הספר אחרי חִלוּף הטבעות, – ונתת אשה לאדם לעזר כנגדו ולקיום המין האנושי. אתה, אדונינו ואלהינו, שלחת את האמת למורשה ולברית מאתך לעבדיך לאבותינו אשר בחרת; השקיפה אל עבדך קונסטנטין ואת אמתך ֶיַקטרינה וקַים את ברית נשואיהם באמונה ובאחדות ובאמת ובאהבה…”

לֶוין הרגיש יותר ויותר, כי כל מחשבותיו על־דבר הנשואים וחזיוני לבו על־אודות סדרי חייו היו אך דברי ילדות, וכי הנשואים הם ענין אשר לא הבין אותו עד כה ועתה הוא נשׂגב מבינתו עוד יותר, אף על־פי שהענין הזה נעשֶׂה בו; ולבו נגרש, וזעזועים עלו מקרבו ושמו מחנק לגרונו, ודמעות נִקְווּ בעיניו מבלי יכלתו להתאפק.

ה    🔗

כל נכבדי מוסקבה היו באותו מעמד, כל קרוביהם ומיֻדעיהם של המחֻתּנים. ומתוך חבורה זו של נשואות ופנויות הדוּרות בלבושיהן ובעדייהן ושל גברים מלֻבּשים פְרַקים, עניבות לְבָנות ומעילי־שרד, לא פסקה התלחשות נמוסית בבית־התפלה המלא אורה בכל שעת סדור הקדושין, ועל־פי־רֹב היו הגברים המתחילים בשיחה, והנשים הסתכלו בכל פרטי העבודה בשקידה מרֻבּה, כדרכן של נשים בשעת עבודת בית־תפלה.

בין הקרובים ביותר אל הכלה נמצאו שתי אחיותיה: דוֹלי אשת אובלונסקי והאחות הבכירה, אשת לבוב, היפה בנשים, אשר באה מחוץ לארץ.

– מפני מה באה מַרִי בשמלה לִילָאִית זו, הנראית כשחורה, לחגיגת החתונה? – אמרה קוֹרְסוּנְסקַיה.

– למראה פניה אין תרופה אחרת… ענתה דרובֶּצקַיה.

– תמהה אני על כי קבעו את החתונה בערב, והוא מדרכי הסוחרים…

– זה יפה יותר, גם אני נִשֵּׂאתִי בערב – ענתה קוֹרסוּנסקַיה ותאָנח בזכרה, מה נעימה היתה ביום ההוא, עד־כמה היה אישהּ מגֻחך מרֹב אהבתו אל ועד־כמה נשתנה כל זה אחרי־כן.

– אמור יאמרו, כי מי שהיה שושבין עשר פעמים לא ישא אשה כל ימיו; אני חפצתי לקבל עלי שושבינות בפעם העשירית, בכדי שאהיה מֻבטח בזה, אלא שקדמַני אחר – אמר הגרַף סִיניַוין אל העלמה בת־הנסיך היפה צַ’רְסקַיה, אשר קותה למשכו אחריה.

צַ’רסקַיה השיבה לו אך בבת־צחוק ותבט אל קיטי ותהרהר בלבה, כיצד ואימתי תעמוד עם הגרַף סיניַוין במצבה זה של קיטי וריצד תזכיר לו את דברי לְצוֹנוֹ אלה.

שצֶ’רבַּצקי אמר אל העלמה החצרָנית הזקנה ניקולַייבה, כי הוא חושב לשים את עטרת־הקִדּוּשין על השִׁניוֹן שבראש קיטי, באשר היא סגֻלה להצלחה.

– לא היה כל צֹרך בשִׁניוֹן, – אמרה ניקולַייבה, והיא גמרה מכבר, שאם ישׂאֶנה האלמן הזקן, שהיא חפצה בו, תהי חתונתם פשוטה מאד. – לא אהבתי את ההִדור המרבה הזה.

סֶרגי איבַנוביץ' דבר עם דַריה דמיטרייבנה ובדרך הלצה אמר לה, כי מה שהמנהג לצאת אל מקום אחר אחרי החתונה הולך ומתפשט, הוא מפני שכל חתן וכלה מרגישים קצת, שהם עושים שלא כהוגן.

– יכול הוא אחיך להתגאות. נחמדה היא עד להפליא. הלא תקנא בו, האין זאת?

– כבר עברה עלי תקופה זאת, דַריה דמיטרייבנה, – השיב לה סרגי איבַנוביץ', ופניו התחילו זועפים פתאם.

סטֶפּן ארקַדייביץ' ספר לגיסתו דבַר־הלצה על־אודות גרושין.

– יש לתקן את הזֵר, – אמרה לו גיסתו בלי שמוֹע את דבריו.

– צר לי, כי הוּרעוּ פניה כל־כך, – אמרה הגרַפינה נוֹרדסטוֹן לאשת לבוֹב. – ואף־על־פי־כן איננו שֹוֶה גם כדי אצבעה. הלא כן הוא?

– לא, כי טוב הוא בעיני מאד. ולא מפני שהוא עתיד להיות גיסי מעתה, – ענתה אשת לבוב. – ומה יפו הליכותיו בשעה זאת! הלא קשה כל־כך במצב זה להתנהג בטעם, שלא להביא לידי גחוך. והוא איננו מגֻחך, איננו מעמיד פניו, ונראה שהוא מלא רגש.

– כמדֻמה לי, שידעתּ זאת מראש.

– כמעט. היא אהבה אותו תמיד.

– עתה נראה, מי מהם יתיצב ראשונה על היריעה. אני יעצתי את קיטי.

– אין חִלוק בדבר, – ענתה אשת לבוֹב, – כֻּלנו מן הנשים העושות את רצון בעליהן. זה דרכנו בטבע בְּרִיָּתֵנוּ.

– ואני עליתי בכַונה לפני וַסילי אישי. ואַתּ, דוֹלי?

דולי עמדה אצלן ושמעה את דבריהן, אך לא השיבה דבר. לבה הָמה בקרבה, עיניה מלאו דמעה, ואִלו פצתה פיה, לא יכלה לאמֹר דבר בלי בכות. שִׂמחה גדולה שָׂמחה על טוּב גורלם של קיטי ולֶוין ובאותה שעה זכרה גם את יום חתונתה ותבט אל סטֶפּן ארקַדייביץ' המלא גיל וחדוה ותשכח את כל אשר בלבה עליו, ורק את אהבתה הראשונה, אהבת כלולותיה זכרה לו במעמד זה. אולם לא אך בעצמה הגה לבה, כי זכרה גם את כל קרובותיה ומיֻדעותיה, שראתה בשעה הגדולה שבימי חייהן, בעמדן חבושות זֵר כקיטי, מלאות אהבה, תקוה ופחד, ונכונות להסיח דעתן מֵהֶעָבָר שלהן ולהכנס אל עתיד הסתום והחתום. בתוך כל הכלות, שעלה זכרן על לבה, זכרה גם את אַנה מחמל־נפשה, אשר שמעה לפני ימים מעטים את פרטי כריתותיה, כפי שעלו במחשבה. גם היא עמדה בלב טהור, ועליה פרחי תפּוחי־זהב וצעיף לבן, ומה הגיע אליה? – חידה נוראה היא, – לחשה בינה לבין עצמה.

לא רק אחיות, רֵעוֹת וקרובות התבוננו בדיוק בכל פרטי סדור הקדושין, גם הנשים הזרות, שבאו לראות את החגיגה, הסתכלו בכל אשר נעשה בתאות־נפש וברוח נפעמת מיראה, שמא תֵעָלֵם מעיניהן תנועה אחת קטנה מתנועות החתן והכלה או רֹשם דק מרשמי פניהם, ובחרי־אף נמנעו מהשיב על דברי הגברים, שבקרורית־דעתם הביעו הלצות או שיחות־חֻלין סתם, ופעמים הרבה גם לא הגיעה שיחה בטלה שלהם לאזניהן.

– ומפני מה היא כבוכיה? שמא היא נִשֵּׂאת שלא ברצונה?

– והאשה שבשמלת הָאַטְלַס הלבן אחותה היא? שמעי־נא את קול הדיַקונוס בקראו בכח: “ותירא מפני אישהּ”.

– המשוררי בית־הנזירים ה"צ’וּדוֹבי" הם?

– לא, הם משוררי בית־התפלה של הסינוֹד.

– אני שאלתי את המשרת. הוא אומר, שהחתן יוליך אותה מיד אל אחוזתו. אומרים עליו, שהוא עשיר גדול מאד, על־כן נִתְּנָה לו.

– ואתּ, מַריה וַסילייבנה, חלקת עלי ואמרת, כי אין קִפּוּלים נהוגים בקְרינולינה. ראי־נא את האשה הזאת, אומרים עליה, שהיא אשת אחד הצירים, ומה רַבּוּ קִפּוּליה… אחד ועוד אחד עליו.

– מה נעימה הכלה למראה, דמיונה ככבשה מקֻשטת! אמרו מה שתאמרו, ואנחנו הנשים, צר לנו תמיד על אחות צעירה כזאת.

ככה נדברו בנות ההמון הסקרניות, שעלתה בידן להכנס לתוך הבית.

ו    🔗

כשנגמר סדור הקדושין פרשׂ אחד השַׁמשים באמצע בית־התפלה לפני העמוד חתיכת ארג־משי וָרֹד והמקהלה שרה מזמור־שיר נפלא, ובו קריאות בקול־זמרה בין הבַּס ובין הטֶנוֹר, והכהן פנה אל הזוג ורמז להם על הארג הפרוש. לֶוין וקיטי שמעו פעמים רבות ולעתים קרובות, כי המתיצב ראשונה על היריעה הזאת הוא יהיה לראש, אבל גם שניהם לא יכלו לזכור זאת בפסעם את הפסיעות האחדות האלה. הם לא שמעו גם את ההערות ודברי המחלֹקת שהֻבּעו בקול רם, שמקצת הנאספים אמרו: הוא עמד ראשונה, ומקצתם אמרו – שניהם יחדו.

אחרי השאלות הנהוגות, אם ברצון הם נִשָּׂאִים זה לזה ואם לא, הבטיחו לאחרים, והתשובות, שהיו משֻׁנות בעיני בעליהן בעצמם, נתחדשה העבודה. קיטי הקשיבה והתאמצה להבין את דברי התפלות, אך לא יכלה לשמוע בשׂום־לב. רגש החגיגה והשמחה הוסיף למלא את כל לבה בשעת העבודה ולא נתן לה להקשיב כראוי.

ובתפלה נאמר: “תן לבם חכמה ופרי־בטן לטוב להם, וישמחו למראה בניהם ובנותיהם”, והֻזכּר, כי האלהים יצר את האשה מאחת צלעות האדם, וכי “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, וכי “גדול סוד זה”, ואחרי־כן הֻבּעה בקשה, שיתן להם אלהים פרי־בטן וברכה, כמו שנתן ליצחק ולרבקה, ליוסף למשה ולצפורה, ויראו בנים ובני־בנים. “כל זה יפה”, אמרה קיטי בלבה, בשמעה את הדברים האלה, “גם אי־אפשר באֹפן אחר”, ופניה נהרו, וצחוק של שמחה הופיע עליהם וידבק גם בכל הנאספים שם.

– שימו אותן היטב עליכם! – קראו אליהם, כאשר שֹם הכהן את העטרות על ראשיהם, ושצֶ’רבַּצקי הגביה להחזיק את העטרה על ראש בתו בידו הרועדת, המחֻפּה בנעל בעלת שלשה כפתורים.

– שׂים־נא! – לחשה לו קיטי בצחוק.

לֶוין הביט אליה ויתפלא על זיו העליצות שעל פניה, ושלא מדעתו דבקה עליצות זו גם בו. גם לבו נמלא אורה ושמחה.

לשמחה היתה להם קריאת הפרק הנהוג מ"אגרות השלוחים" ורעם קול הפרוטודיַקונוס לגמר קריאתו זו, שכל הסקרנים והסקרניות שבחגיגה כזאת מחכים לו בקֹצר־רוח מיֻחד. לשמחה היתה להם לשתות מן הכוס הרחבה את היין המהול במים, האדֹם והחם, ושמחתם גדלה עוד יותר, כאשר פשט הכהן את מעילו ויַחזק את שתי ידיהם יחד בידו ויוליכם מסביב לעמוּד, לקול קריאותיו החזקות של הבַּס. שצ’רבַּצקי וצ’יריקוב, שהלכו הלוך והחזק את העטרות שבראשי החתן והכלה, צחקו ושמחו גם הם, ובעמֹד הכהן, פעם נעצרו ונתאחדו ופעם נפגעו בבני־הזוג שלפניהם. זיק הצהלה, שהֻבער בקיטי, כמו דבק בכל הנמצאים בבית־התפלה. ולפי מה שנדמה ללֶוין היו גם הכהן והדיַקונוס נוטים לצחוק־גיל כמוהו.

הכהן הסיר את העטרות מעל ראשיהם ויקרא את התפלה האחרונה ויברך את שניהם ברכת מזל־טוב. לֶוין שם את עיניו על קיטי, והנה מעולם לא ראה בה מראה נעים כזה. יפה ונחמדה עד־מאד היתה בזֹהר החדש של אֹשר, שנגה על פניה. לֶוין רצה לאמֹר דבר לקיטי, אך לא ידע, הנגמרה העבודה אם אין. הכהן הוציא אותו ממבוכה זאת, כי חִיֵּך והביט אליו בסבר פנים יפות שלו ואמר בלחישה: “נשוק את אשתך, ואַתּ נשקי את אישך”, ויקח את הנרות מידיהם.

לֶוין נשק בזהירות את שפתיה הצוחקות ויפשוט את זרועו אליה ויצא מבית־התפלה, ובצאתו הרגיש היטב את הקִרבה החדשה שביניהם. והוא לא האמין ולא יכול להאמין, שאמת נכון הדבר. אך כאשר נפגשו מבטיהם המלאים תמיהה ובישנות, האמין, שכּן הוא, כי הרגיש בעצמו, שהיו שניהם כנפש אחת.

עוד בלילה ההוא אחרי סעודת הערב נסעו שניהם אל הכפר.

ז    🔗

ורוֹנסקי ואַנה כבר נסעו יחדו באירופה זה שני חדשים. הם ראו את וֶנֶציה, את רומי ואת ניאַפול, ועתה באו אל עיר איטלקית קטנה ובה אמרו לשהות ימים לא כבירים.

המשרת הראשי שבבית־המלון, – איש יפה למראה, ששערו המרֻבּה והמרֻכּך בְּמִשְׁחָה נֶחֶצָה מפאת פניו עד מפרקת צוארו, ועליו פְרַק, וחֹשן כֻתּנתו, חֹשן בַּטִיסְט רחב ולבן, ועל כרסו העגֹל צרור ברֵילוֹקים וידיו בתוך כיסיו, – ענה קשות ובעינים עצומות קצת דרך בוז את איש אחד, אשר נצב לפניו. אך בשמעו קול־צעדה מעֶברו השני של פתח הבית, קול רגלים עולות במעלות, הסב פניו וירא את הגרַף הרוסי, הדָר במבחר החדרים שבבית־המלון, וַיוצא את ידיו מכיסיו ויִקֹד קִדה גדולה ויאמר לו, כי השליח בא ואמר, שנגמר דבר שכירות ההיכל והמנהל הראשי נכון לחתום על שטר־השׂכירות.

– אַה! שמוח אשמח מאד, – אמר ורוֹנסקי – והגברת בבית היא אם אין?

– הגברת יצאה לטַיֵּל, אבל עתה שבה, – ענה המשרת.

ורוֹנסקי הסיר מעל ראשו את כובעו הרך רחב־השולים וימח במטפחת כיסו את מצחו המזיע ואת שערו, שהיה מגֻדל עד אזניו וסרוּק ומכסה את קרחתו, וישם עיניו מתוך פזור־הדעת על האיש, אשר עמד עוד והתבונן בו, ויהי נכון לעבור על פניו ולעלות הלאה.

– האדון הזה רוסי הוא, והנהו שואל על־אודותיך.

ברגש מעֹרב, שמקצתו זעף על כי אין מקום, אשר לא יזדמן בו איש אחד ממכיריו, ומקצתו תאות־נפש לאיזה מאורע חדש ומעסיק בחייו האחרונים, שכל יום היה דומה בהם לחברו, שׂם ורונסקי שנית את עיניו על אותו האיש, שהתחיל הולך משם וחזר ועמד, ועיני שניהם הבריקו בבת־אחת.

– גוֹלֶנִישצֶ’ב!

– ורוֹנסקי!

באמת עמד לפניו גולֶנישֶצ’ב חברו, שנתחנך עמו יחד בקוֹרפּוּס. שם היה גולֶנישצ’ב מבני המפלגה הליבֶּרַלית ויצא משם בתֹאר־כבוד אזרחי וכל פקודת־משמרת לא קבל עליו. וַיִפָּרדו שני החברים האלה זה מזה בצאתם מן הקורפּוס ולא נפגשו עד היום אלא פעם אחת בלבד.

בהפגשם בפעם ההיא ראה והכיר בו ורונסקי, שבחר לו איזו עסקנות ליבּרַלית חשובה בעיניו מאד, ובגלל זה הוא נכון לנהוג מנהג של בוז בעסקנותו ובמטאות חייו של ורונסקי. על־כן קדם ורונסקי את פניו בשעת הפגישה האחת ההיא בדִבּורי הגאוה והקרירות, שהיה רגיל בהם במשאו ומתנו עם בני־אדם ושפֵּרושם המובן מאליו היה: “אם טוֹבו ארחות־חיי בעיניך אם לא, לא אשים לב לדעת, אך אם חפץ אתה להיות ממכירי, עליך לחלוק לי כבוד”. וגולֶנישצ’ב התיחס בשויון־נפש מלא בוז אל גסות מדותיו של ורוֹנסקי. ראויה היתה הפגישה ההיא להפריד בין שניהם עוד יותר. ובכל־זאת נהרו גם שניהם וקריאות־צהלה התפרצו מקרבם, כאשר הכירו זה את זה. ורונסקי לא שָׁער מעולם, שימָלא שמחה גדולה כזאת בראותו את גולֶנישצ’ב. אך לפי הנראה לא ידע בעצמו, עד־כמה הוא שרוי בעצבות. את הרֹשם הקשה, שעשתה עליו הפגישה האחרונה, שכח באותה שעה ובפנים מלאים שמחה מקרב לב פשט ידו למי שהיה חברו. ואותות שמחה כזאת נראו גם על פני גולֶנישצקב, אשר מלאו דאגה קֹדם לזה.

– מה אשמח לפגשך פה! – אמר ורוֹנסקי, ושִׁניו החזקות והלבנות נגלו בצחקו צחוק־ידידות.

– ואני שמעתי, כי ורונסקי פה, אך לא ידעתי איזה ורונסקי. מאד מאד אשמח!

– נִכָּנס־נא. ומה מעשיך?

– אה! – אמר ורונסקי דרך השתתפות. – נכּנס־נא.

– הידעת את קָרנינה? אנחנו נוסעים יחדו. הנה אני הולך עתה אליה, – אמר אליו צרפתית ויסתכל בפניו בשׂוּם־לב.

– אַה! ואני לא ידעתי, – ענהו גולֶנישצ’ב במנוחה, אף־על־פי שֶׁכִּחֵשׁ לו בזה, כי ידע היטב. – זה ימים רבים באת הנה?

– אני? זה ארבעה ימים, – ענה ורונסקי ויסתכל שנית בפני חברו.

“אכן אדם נמוסי הוא זה ומבין את הענין כראוי”, אמר ורונסקי בלבו, כי הבין היטב מה שנרשם על פניו של גולֶנישצ’ב ומה שנתכון בהשׂיאו אותו לדבר אחר.

בשלשת החדשים, שבִּלה ורוֹנסקי עם אַנה מחוץ לרוסיה, היה שואל בלבו, בכל פעם שנקרו פנים חדשות לפניו, מה יאמר אדם זה על היחס שבינו ובין אַנה, ועל־פי־רֹב מצא בגברים את הבינה “הראויה”. אך אִלו שאלו אותו ואת האנשים בעלי־הבינה “הראויה”, בינה זו מה היא, כי אז הובאו כֻלם כאחד במבוכה גדולה.

כל אותם, שלפי דעתו של ורונסקי הבינו את הענין כראוי, לא הבינו בו באמת מאומה, אלא שנהגו ככל בעלי נמוס, בזמן שהם מוצאים בדרכי מכיריהם מן הדברים המסֻבּכים שכֻּלם מֻקשים, המצוּים מאד בחיי בני־האדם – אך מנהג דרך־ארץ נהגו ויתרחקו מכל רמז ומכל שאלה שאינה נעימה. האנשים האלה עשו את עצמם כאלו הבינו היטב את הענין המשֻׁנה הזה וכאלו היו מקבלים וגם משבחים אותו בלבם, אלא שחשבו לדבר מיֻתּר ומגֻנה להגיד זאת בפֵרוש.

ורונסקי ראה מיד, שגם גולנישצ’ב הוא אחד מאלה, וישמח עליו כפלים. ובאמת היו דרכי גולֶנישצ’ב עם אַנה, כאשר הֻצג לפניה, מתאימים לכל מה שיכול ורונסקי לדרוש מהבאים לפניו. ברור היה, כי בלי יגיעה כל־שהיא השכיל להתרחק מכל דבר־שיחה, שיכלה להביא לידי תקלה.

גולֶנישצ’ב לא ידע את אַנה קֹדם לזה ובראותו אותה בפעם הראשונה השתומם על יפיה ועוד יותר על טוּב טעמה, שנראה בכל דרכיה. כאשר הביא ורונסקי את גולנישצ’ב אליה, האדימו פניה, והמראה הזה, אֹדם הילדוּת שכסה את פניה היפים, המביעים אמת ערֻמה, ישַׁר בעיניו מאד. אך ביחוד ישַׁר בעיניו מה שקראה מיד באזניו, כמו בכוָנה לבטל כל פקפוק וגמגום בדבר, לורונסקי אלֶקסֵי – בשמו הפרטי לבד, כאשה לבעלה – ואמרה, שהם עוברים יחד אל הבית החדש, אשר שכרו להם ואשר יֵאָמֵר לו במקום הזה “היכל”. מנהג־תמימות זה לענין מצבה המיֻחד הוא שמשך את לבו של גולֶנישצ’ב. בהתבוננו אל תמימותה הגלויה הזאת, שהֻבּעו בה שמחה וטוּב־לב ועֹז־רוח יחד, ובדעתו את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ' ורונסקי, נדמה לו, שהוא עומד על סוף דעתה. וכן נדמה לו, שהוא מבין מה שלא הבינה היא בעצמה, שהוא מבין, איככה יכלה לשמוח בחלקה שמחה גמורה כזאת, בלי שים לב לרעה הגדולה, אשר הביאה על אישהּ, בעזבה אותו ואת בנה, ולשמהּ, שֵׁם אשה חשובה וכבודה, המחֻלל עד לאין־מרפא.

– הנה הוא רשום ב"מורה־דרך לאורחים", – אמר גולנישצ’ב על ההיכל המֻשּׁכר לורונסקי. – יש בו ציור יפה של טינטורֶטּוֹ; מיצירי התקופה האחרונה שלו.

– אם טוב בעיניכים, הנה מזג האויר טוב, נלכה־נא שמה ונשׂים עינינו עליו שנית, – אמר ורונסקי בפנותו אל אַנה.

– הנֵני, כרגע עלם ואישים עלי כובע. הלא אמרת, כי חם מאד היום, – אמרה אַנה ותעמוד אצל הפתח ותבט דרך שאלה אל ורונסקי ואדמימות בהירה כסתה פניה שנית.

ורונסקי ראה במבטה זה, כי איננה יודעת, כיצד הוא רוצה להתנהג עם גולֶנישצ’ב, וכי היא חוששת, שמא לא כִונה לרצונו בדבר הזה; ויבט אליה הבטה ממֻשכת של חבה.

– לא, אין החֹם גדול, – אמר לה.

ולבה אמר לה, שהיא מבינה הכל, והעִקר, שהוא שבע־רצון; ותצחק אליו צחוק קל ותצא ברגלים ממהרות דרך הפתח.

שני החברים שמו עיניהם זה על זה וסִמני מבוכה נראו על פני שניהם יחד; כמו רצה גולנישצ’ב לאמר דבר על־אודות אַנה, אשר נשאה חן בעיניו מאד, ולא מצא מלים בפיו, וגם ורונסקי חפץ בזה והתיָרא מזה כמוהו.

– כן הוא אפוא, – התחיל ורונסקי, כדי להכנס בדברים עמו. – פה אתה יושב. ועד היום הזה אתה עוסק בעבודתך הקודמת? – הוסיף בזכרו, כי אמרו לו אליו, שהוא כותב איזה חבור.

– כן הוא, אני כותב את חלקו השני של “שני העִקרים” שלי, – אמר גולנישצ’ב ופניו צָהבו מנחת־רוח על המקרה שבא לידו לדבּר בשאלה זאת, – או, למען האמת המדֻיקת, עוד לא החלותי לכתוב, אבל מכין אני את העבודה, מאסף את החֹמר. גדול יהיה החלק הזה מן הראשון וידין כמעט בכל השאלות. אנו, בני רוסיה, אין אנו רוצים להבין, כי לנו משפט הירושה על ממלכת ביצַנץ, – התחיל מרצה הרצאה ארֻכּה ונלהבת.

בתחלה היה ורונסקי מתבַּיש קצת על כי לא ידע גם את המאמר הראשון על־אודות “שני העִקרים”, שמחברו דבּר בו כמו שמדברים באחד הספרים המפֻרסמים. אבל אחרי־כן, כאשר החל גולנישצ’ב להרצות את דעותיו, והוא, ורונסקי, יכול לעמוד עליהן, שמע את דבריו בשׂום־לב גם בלי דעת את המאמר הראשון, כי איש שפתים היה גולנישצ’ב. אבל ורונסקי התפלא וגם הצטער על הרֹגז הרב, שרגז גולנישצ’ב בדברו באותו ענין. כאשר הוסיף לדבר, כן הוסיפו עיניו להבריק וכן הוסיף, להצליח בתשובותיו למתנגדיו הנעלמים וכן הוסיפו פניו להביע דאגה ועלבון. ורונסקי זכר את גולנישצ’ב מימי־נעוריו, שהיה אז נער דל־בשר, טוּב־לב ונדיב־רוח, ובקורפוס היה ראשון לתלמידים בכל עת, ולא יכול ורונסקי להבין, מה שֹׁרש דבַר הרֹגז הזה ומגֻנה היה רגזוֹ בעיניו. ביחוד רע בעיניו, מה שהעמיד עצמו גולנישצ’ב שהיה מבני מרום־עם־הארץ, בשעת כעסו זה בשורה אחת עם כתבנים בזוּיִם, מה שאנשים כאלה יכלו להביאו לכלל כעס ועליהם שפך חמתו בדבריו. הכדאי היה לו הדבר הזה? מגֻנה היה הדבר בעיני ורונסקי, אך גם רחמיו נכמרו עליו, כי הכיר בו בגולנישצ’ב, כי נפשו מרה לו. יגון גדול וכמעט טרוף־דעת נראה על פניו המלאים תנועה והטובים למראה, בשעה שהוסיף להביע רעיוניו בשפתים מהירות ובהתלהבות גדולה כל־כך, שלא התבונן בחזירתה של אַנה.

כשחזרה אַנה ועמדה אצל ורונסקי בכובע על ראשה ובאדרת־קיץ קצרה והשתעשעה בשִׁמְשִׁיתָה בתנועות ידה הקלה, הסב עיניו מעיני גולנישצ’ב, אשר כוננו אליו והביעו תלונות וקולנות, וירוח לו, ויבט ברגשי אהבה חדשה אל רעותו הנחמדה למראה והמלאה חיים ושמחה. אך ביגיעה התאפק קולנישצ’ב בשובה אליהם ובראשונה עוד נעצַב ויזעף אבל אַנה בלבה הטוב אל כל אדם (כן היה בימים ההם) חִזקה את ידיו מהר בנֹעם דבריה הפשוטים וברוח שמחתה. בענינים שונים נסתה לדבר אליו עד שנגעה באמנות הציור, ובה היטיב מאד לדבּר, והיא שמעה בשָום־לב. ככה הלכו הלוך ודבר עד הגיעם אל הבית המֻשָכּר ויתבוננו בו.

– על דבר אחד אני שמחה מאד, – אמרה אַנה אל גולנישצ’ב אחרי־כן בשובם. – שם יהי לו לאלֶקסי בית־מלאכה טוב. לקֹח תקח את החדר הזה, אלֶקסי, – אמרה אל ורונסקי בלשון־יחיד רוסית, כי כבר הבינה, שעתיד גולנישצ’ב להיות מקֹרב להם בחיי־בדידותם ואין להם לכסות סודם ממנו.

– האמנם מצַיר אתה? – אמר גולנישצ’ב ביפן במהירות אל ורונסקי.

– כן הוא, לפני ימים רבים עסקתי בזה, ועתה שבתי להחלותי מעט, – אמר ורונסקי ויתאדם.

– כשרון גדול יש לו, – אמרה אַנה בצחוק קל מטוּב־לב. – אני, כמובן, אין דעתי מכרעת בזה; אבל גם אנשים מֻמחים אמרו עליו כן.

ח    🔗

בתקופה ראשונה זו, אחרי צאתה לחפשי ואחרי קוּמה מחליה בימים מעטים, הרגישה אַנה בעצמה, שהיא מאֻשרת ושמחה בחייה רב יתר מהראוי לה. זֵכר צרת אישהּ לא השבית את שמחת לבה. מצד אחד היה הזֵכר הזה נורא מאד מֵהֲגות בו, נורא מֵהָכִיל, ומצד אחד היה האֹשר, שהביאה לה צרת אישהּ גדול כל־כך, שלא יכלה להתחרט על־זה. זכר כל המעשים שהיו בה אחרי חליה: שלומה עם אישהּ, הקטטה שאחרי השלום, השמועה על־דבר פצעו של ורונסקי, בקורו של ורונסקי, ההכנה לגֵרושין, היציאה מבית אישהּ, פרידתה מבנה – כל זה נראה לה כחלום חזיון־קדחת, אשר לא הקיצה אחריו עד בואה עם ורונסקי אל מחוץ־לארץ. זכר הרעה, אשר עשתה לאישה, העיר בקרבה רגש קרוב לגֹעל־נפש ודומה למה שמרגיש אדם טובע, שהדף מאצלו את האיש, אשר נאחז בו בכל כחו בלי הרפות ממנו, ואותו האיש טבע. אמנם הרֵעַ ההודף לעשות, אך כל עצה אחרת לא היתה לו להנצל, ואין טוב לו מלהסיח דעתו מכל הפרטים הנוראים האלה.

ברגע שנתחדשה הקטטה בינה ובין אישה, עלה על לבה רעיון מרגיע אחד על־אודות המעשה הזה שהיא עושה לו, ובכל פעם אשר זכרה אחרי־כן את כל אשר עשתה, זכרה גם את הרעיון האחד הזה: “אמנם אני הבאתי את הרעה על האיש הזה ואנוּסה הייתי להביאה עליו”, אמרה בלבה, “אך איני רוצה ליהָנות מרעתו: גם אני מתעָנה במכאובים ועתידה להתענות: הנה אני מאבדת מה שהיה יקר לי מכל הון, אני מאבדת את שמי הטוב ונפרדת מבני. יען אשר הרעותי לעשות, אינני חפצה באֹשר, אינני חפצה בכריתות, חפצי לשאת חרפה ולהפרד מבני”. אבל אף־על־פי שרצתה בכל לבבה לשאת ולסבול, לא מצאַתּהּ כל רעה ולא נשאה כל חרפה. בטוּב טכסיותם, שהצטַינו בה שניהם יחד, השכילו להתרחק מנשים רוסיות בשבתם מחוץ לרוסיה, ומעולם לא הֻזקקו לבוא לידי גנבת־דעת, ובכל מקום נזדמנו לפניהם אנשים, שעשו את עצמם כאלו הבינו את היחס שביניהם יותר ממה שהבינו הוא והיא בעצמם. גם על כי נפרדה מבנה שאהבה נפשה לא הצטערה צער גדול בימים הראשונים. בתה, אשר ילדה לורונסקי, היתה ילדה נעימה מאד, ומן העת אשר נשארה עמה הילדה הזאת לבד, דבקה בה נפש אַנה כל־כך, שאך לעתים רחוקות זכרה את בנה.

תשוקת החיים, אשר גדלה בה אחרי קומהּ מחליה יותר מבתחלה, חזקה עליה כל־כך, ותנאי חייה בימים ההם היו חדשים ונעימים כל־כך, שהרגישה בעצמה, שהיא מאֻשרה רב יֶתר ממה שראוי לה. כאשר הוסיפה לדעת את ורונסקי, כן הוסיפה לאהוב אותו. היא אהבה אותו גם בגללו גם בגלל אהבתו הרַבה לה, ותשמח תמיד כל היום על כי כֻלו שלה, וקרבתו נעמה לה בכל עת. כל מדותיו נעמו לה עד בלי חֹק ומיום ליום התבררו לה יותר. את מראהו, אשר נשתנה בלבשו בגדי־אזרחים, חמדה בלבבה כאשה צעירה מלאה אהבה לדודהּ. בכל אשר ידַבֵּר, בכל מחשבותיו בכל מעשיו ראתה נדיבות ונפלאות. לעתים קרובות יראה בעצמה מפני החֵן המרֻבּה הזה אשר מצא בעיניה, אף החלה לבקש בו מומים, אך לא יכלה למצֹא בו כל שמץ־דבר שאינו הגון. עד כמה היא דלה ושפלה בעיניה ממנו, לא ערבה את לבבה להַרְאוֹת לו, כי נדמה לה, שאם יֵדע זאת, אפשר שתֵּקַע נפשו מהר מעליה, ומפני אבדן אהבתו יָראה בימים האלה יִראה גדולה עד מאֹד, אף־על־פי שלא היה לה כל יסוד לחוש לזה. אך לא יכלה להמנע מהחזיק טובה לו על דרכיו הטובים עמה ומהראות לו, מה יקר הדבר הזה בעיניה. על־פי דעתה מסֻגל ביחוד ובלי כל ספק לעסקנות מדינית ונועד להצטַין במקצוע זה, אלא שבשבילה וִתּר על גדולתו העתידה לו וגם לא הראה מעולם כל אות צער וחרטה על־זה. באהבה ובכבוד התהלך אתה עוד יותר מבימים הראשונים וגם רגע אחד לא חדל מדאוג, שלא תרגיש לעולם, שיש כמין כעוּר במצבה. האיש הזה, העשוי לבלי־חת, לא רק לא הוציא מפיו דבר שלא כדעתהּ, כי אם בטל את רצונו לגמרי מפני רצונה, ולפי מה שנראָה, היו כל מחשבותיו אך לתת לה תאוות־לבה בטרם תבקש מאתו. ועל־כרחה חשבה לו זאת לצדקה, אף־על־פי שהשתדלותו היתרה הזאת, אותה השקידה התמידית לטובתה, שהרגישה מסביב לה, היתה עליה לפעמים לטֹרח.

ובכל־זאת לא היה ורונסקי שמח בחלקו שמחה גמורה, אף־על־פי שנמלאו כל משאלות לבו אשר שאל זה ימים רבים. מהרה נגלה לו, כי תאותו זו שישנה בידו אינה אלא גרגיר־חול אחד בְּהַר האֹשר, אשר קוה למצֹא בה. כאשר נמלאו משאלות לבבו, הֻברר לו, עד־כמה שוגים הם כל החושבים, שמי שכל תאותו בידו הוא המאֻשר, שהתמלאות המשאלות היא האֹשר המבֻקש. בימים הראשונים אחרי קחתו אותה אליו ואחרי לבשו בגדי־אזרח, הרגיש בעצמו, מה־טוב ונעים החֹפש בכלל, אשר לא יְדָעוֹ באמת עד העת ההיא, וחֹפש האהבה בפרט, ויהי אך שמח בחלקו, אך לא ארכו ימי שמחתו זאת. מהרה הכיר בעצמו, שנתעוררה בו תאות־התּאווֹת, התשוקה להשתוקק לאיזה דבר, היא העצבות. שלא ברצונו החל להגרר אחרי כל תשוקה קלה, שנוצרה בו לזמן קצר, ולחשבה לשאיפה ולמטרה חשובה. בעקרו של דבר הֻצרך למצֹא לו התעסקות לשש־שרה השעות שבכל יום, כי על־כן ישבו מחוץ לארץ והיו חפשים לנפשם ופטורים מכל מנהגי חיי הצבור המטרידים אנשים כאלה בפטרבורג. לפנות אל שעשועי החיים הנהוגים בין הבחורים, שהיה רגיל בהם בנסיעותיו הקודמות, לא יכול גם להעלות על לבו, כי כאשר אך נסה פעם אחת לעשות כזאת, עברה על אַנה פתאם רוח עצבת, שאינה נאוה ואינה מתאמת כלל לצהלת רֵעים מיטיבים את לבם ומְאַחֲרִים על סעודת־הערב. וכן לא יכלו, בגלל מצבם המשֻׁנה, לבוא במשא־ומתן לא עם נכבדי אנשי המקום ולא עם האורחים הרוסים. ובבקור המקומות היפים והחשובים לא יכול למצֹא את התֹּכן הרב, שהאנגלים מיַחסים לו, כי מלבד אשר כבר הספיק לראות את כל המקומות האלה, הלא היה איש רוסי פקח, שאין דרכו בכך.

וכחיה רעבה, שדרכה להחזיק בכל מה שמזדמן לפניה, בתקותה למצֹא בו מזון, החזיק גם ורונסקי, בלי דעת וחשבון, פעם בפוליטיקה, פעם בספרים חדשים ופעם בציורים. בימי־נעוריו היה בו כשרון לאמנות־הציור, ומאשר כבר החל לאסוף ציורי־פתּוחים, מבלי־דעת מה לעשות בכספו, שם לבו אל אמנות־הציור והתחיל עוסק בה, ובה אמר למצֹא ספוק לתשוקותיו הצפונת בקרבו.

אף אמנם היה בו הכשרון להבין את האמנות ויחקה בדיוק ובטוּב־טעם את האמנים ובגלל זה דמה, כי יש בו כל מה שמכשיר את האדם להיות לאמן, ורק פקפק ימים מעטים ולא ידע, באיזה ממיני הצַיָּרות יבחר: בדתי, בהיסטורי, בְּזַ’נְר או בריאליסטי, ואחרי־כן החל לצַיר. כל המינים היו מובנים לו ובכל אחד מהם יכולה לבוא לידי התרגשות; אך לא יכול להעלות על דעתו, שאפשר לאדם שלא ידע כלל כמה מינים יִמָּנוּ בצַירות ויבוא מאליו לידי ההתרגשות האמנותית, בכֹח היצירה הצפון בקרבו, גם בלי שים־לב לדעת, אם הציור שיוציא מתחת ידו יוכל להחשב על מין ידוע אם לא. אך מאשר לא ידע זאת והיה מתרגש לא על־פי מראות החיים בעצמם, כי אם על־פי ציורי החיים שכבר נעשו בידי אמן, היה נוח מאד להתרגש ומגיע במהרה ועל־נקלה לידי־כך, שציוריו דמו מאד למין הציורים, אשר התכַּוֵּן לחקותם.

יותר מכל שאר המינים ישרו בעיניו הציורים הצרפתיים, שהזיו המפליא עִקר בהם, וברוח זה החל לצַיר את תמונת אַנה בלבוש איטלקי, ולפי מה שנדמה לו ולכל מי שראה את התמונה הזאת, עלתה יפה מאד.

ט    🔗

ההיכל הישן והנטוש, שתקרתיו הגבוהות היו מצֻפּות מקלעות טיח וקירותיו – תמונות מצֻירות, רצפותיו מעשה מוֹזַאִיקה ובחלונותיו הגבוהים מִסַכִּים כתֻמים של ארג מעֻבּה, שקערות מהֻדרות התנוססו בו על עמודים עשוּים לדבר ועל קָמִינִים, דלתותיו מעשה־פתּוחים ובטרקליניו הכהים היו תלוּים ציורים רבים – ההיכל הזה הועיל, במראהו מבית ומחוץ, לחזק בלבו של ורונסקי את החזון הכוזב הנעים, שחזה לו בדמיונו, שיותר משהוא בעל־אחוזה רוסי ושטַלמַיסטֶר בלי עבודת־משמרת, הוא מעוז ומחסה לאמנוּת וגם עוסק בה בעצמו, אלא שהוא אמן צנוע, אדם שהזיר עצמו מן הצבור, מכל אוהביו ומכיריו המרומָמים ונואש מרדוף אחרי הגדוּלה, וכל זה בגלל האשה שאהבה נפשו.

תפקיד זה, שבחר לו ורונסקי בעברו אל ההיכל לדור בו, עלה יפה בכל פרטיו, וכאשר התקרב עוד בעזרת גולֶנישצ’ב אל אנשים אחדים, שנעשו חשובים לו בעת ההיא, נחה דעתו ימים מעטים. בסיועו של פרופיסור איטלקי לאמנוּת זו צִיֵּר ורונסקי מראות לקוחים מן הטבע והעסיק את נפשו בחיי איטליה שבשנות הבינים. בימים ההם משכו חיי איטליה שבתקופת ימי־הבינים את לבו כל־כך, שגם כובע בחר לו וגם את מטפחתו הגדולה הפשיל לו מאחוריו בטעם התקופה ההיא, ואמנם נאוה היה מראהו בטעם זה.

– הנה אנחנו פונים איש לדרכו ואיננו יודעים מאומה, – אמר ורונסקי פעם אחת אל גולֶנשצ’ב, כשבא זה אליו בבֹּקר. – הראית את ציורו של מיכַאילוב? – אמר ויתן לו לזה את גליון העתון הרוסי, שבא אליו לפני רגעים אחדים, וירמוז לו על מאמר שנדפס בגליון ההוא על־אודות צַיר רוסי, שישב אתם בעיר ההיא וגמר בימים ההם את ציורו, שכבר דברו בו הרבה וגם כבר נמצא קונה לו בטרם נגמר. במאמר ההוא הֻבּעו תוכחות לממשלה ולאקדֵמיה, על כי אין תומך ואין דואג לאמן המצֻין הזה.

– ראיתי, – ענה גולֶנישצ’ב. – אכן לא חסר־כשרון הוא, אבל דרכו לא יתכן כלל. גם הוא מביט אל ישוע ואל הצַירות הדתית בעיני איבַנוב ושטרויס ורֵינַן.

– ציורו זה מה הוא מתאר? – שׁאלה אַנה.

– ישוע לפי פילַטוס. ישוע מתֹאר בו בדמות יהודי בכל פַּשׁטותה וגסותה של השיטה החדשה.

מענין הציור ההוא כבר גולֶנשצ’ב אל אחד הענינים, שהיה מרבה להגות ולדבר בהם, ויאמר:

– אני לא אבין, איככה יוכלו להכשל בשגיאה גסה כזאת. הלא כבר נִתּנה לו לנוצרי צורתו המיֻחדת לו בציורי מבחר האמנים הקודמים. ואם באו אלה החדשים לתאר לא אֵל, כי אם אדם בורא חדשות או חכם, יבחרו להם מדִּברי־הימים את סוקרַטוס, את פרַנקלין, את שַׁרלוטה קוֹרדֵי, אך לא את ישוע הנוצרי. הנה הם לוקחים כמו בכַוָּנה את אשר לא הֻתּר לאמנות לקחת, ואחרי־כן…

– הבאמת עני הוא מיכאילוב במדה שאומרים עליו? – שאל ורונסקי, ובלבו אמר, כי נדיב רוסי כמוהו חַיב לעזור לאמן עני, גם בזמן שאין ציורו יפה כל־צרכו.

– לא אאמין, כי כן הוא. הנה הוא מפליא לצַיר תמונות. הראית את תמונת וַסילצ’יקובה? אך כמדֻמה לי, שאינו רוצה עוד לצַיר תמונות, ועל־כן אפשר שהוא נושא מחסור באמת. אני אומר…

– אולי נוכל לבקש מאתו לעשות את תמונת אַנה ארקַדייבנה? אמר ורונסקי.

– למה זה יעשה את תמונתי? – אמרה אַנה. – אחרי התמונה, אשר עשית אתה, אינני רוצה בכל תמונה אחרת. מוטב שיצַיר את אַנִּי (כן קראה לבתּה). הנה היא באה – הוסיפה אַנה ותַּשקף בעד החלון אל המינקת האיטלקית, אשה יפת־תֹּאר, אשר נשאה את הילדה אל הגן ובדרך־הלוכה שמה עיניה בצנעה על ורונסקי. המינקת היפה הזאת, אשר בחר בה ורונסקי לצַיר את ראשה באחד מציוריו, היתה באותם הימים מקור הדאגה המסֻתּרת האחת בחיי אַנה. ורונסקי התענג על יפי מראיה ועל רוח ימי־הבינים הנראה עליה, ואַנה לא ערבה את לבבה להודות, שהיא מקנאה את ורונסקי בגלל המינקת הזאת, ועל־כן האירה פניה אליה ואל בנה הקטן ותפנק אותם בהשתדלות יתרה.

גם ורונסקי נשקף בעד החלון וישם עיניו על עיני אַנה, ומיד פנה אל גולֶנישצ’ב ויאמר:

– ואתה יודע את מיכאילוב?

– נזדמנתי עמו פעמים אחדות. אבל אדם משֻׁנה הוא ובלי כל השכלה. הוא אחד האנשים החדשים הפראים, המצוּים בימינו אלה; מאותם החפשים בדעותיהם, שנתחנכו ונשתרשו על־נקלה בעזיבת האמונה, בכפירה ובמַטֶּריַליסמוס. בראשונה, – אמר גולֶנישצ’ב ולא התבונן או לא רצה להתבונן, כי גם אַנה גם ורונסקי רוצים לאמר דבר, – היה החפשי בדעותיו איש אשר נתחנך בדרכי האמונה והחֻקים והמוסר ואחרי מלחמה פנימית ויגיעת־נפש הגיע לידי חֹפש־הדעת; אבל עתה נמצא מין בעלי־חֹפש חדשים, אשר גם לא שמעו מימיהם, שלפנים היה תורות מוסר ודת ואנשים מֻמחים, והנם כופרים בכֹּל מילדותם וגדלים כפראים ממש. כן הוא האיש הזה. הריהו, כמדֻמה לי, בן אחד המשרתים הראשיים במוסקבה ולא למד מאומה. כשנכנס לאקדֵמיה וקנה שם טוב לעצמו, רצה לקנות השכלה, כי לא מן הטפשים הוא, ויפן אל הספרים, אשר היו בעיניו מקורי ההשכלה, אל הז’ורנַלים. לפנים היה האיש החפץ בהשכלה – למשל, איזה צרפתי מבני הדורות הקודמים – לומד את כל תורות הקלסִּיקים, את כל מה שהורו חוקרי הדת והטרַגיקים וההיסטוריונים והפילוסופים; הלא תבין, מה רבה העבודה שהֻצרך להעביד את נפשו. אבל אצלנו עתה איש כזה מוצא מוכן לפניו את הספרות הכופרת בכֹּל והוא קונה לו על־נקלה את כל תמציתה של תורת הכפירה ויוצא בה ידי־חובתו. ולא זאת בלבד, אלא שעוד לפני שָׁנִים עֶשְׂרִים היה מוצא בה בספרות זו סִמני מלחמה עם גדולים ומֻמחים, עם השקפות מקֻבּלות זה מאות שנים, וממילא למד מזה, שלא כן חשבו לפנים; ועתה הוא קופץ ונכנס מיד לתוך ספרות, שאינה חושבת לה לפי כבודה גם לדון בהשקפות הנושנות, ובלי כל הקדמה היא מכרזת ואומרת: אין כֹּל, בלתי אם אֱבוֹלוּציה, בחירת המעֻלה, מלחמת הקיום – ותו לא מידי. אני במאמרי…

– הידעת את אשר אֹמר לך – אמרה אַנה, שכבר נודע לה על־ידי קריצות־עינים, שקרצו היא וּוְרוֹנסקי זה לזה בזהירות, שאין ורונסקי רוצה לדעת כלל, מה היא השכלתו של האמן הזה, וכל חפצו אך לתמוך בידו ולהזמין תמונה אצלו. – הידעת? – נכנסה ברוח־עֹז לתוך דברי גולֶנישצ’ב, בהכבירו עליהם במלים. – הבה נסע־נא אליו!

גולֶנישצ’ב עצר במלים ויאות להם בנפש חפצה; אך לפי שאותו האמן דר במקום רחוק מהם, גמרו לנסוע אליו במרכבה.

בעוד שעה אחת באו אַנה וגולֶנישצ’ב, שישב מצדה בתוך המרכבה, וּוְרונסקי, שישב על חלקה הקדום של המרכבה, לפני בית לא נאה באחד מקצות העיר. אשת השוער יצאה אליהם והגידה להם, כי דרכו של מיכאילוב לתת לבוא אליו לבית־מלאכתו, אבל עתה הוא בבית־דירתו הסמוך למקום הזה, והם שלחו אותה אליו וכרטיסיהם נתנו לו על־ידה ויבקשו מאתו רשיון לראות את ציוריו.

י    🔗

האמן מיכאילוב היה עסוק כרגיל בעבודה, בשעה שהביא לו את כרטיסי הגרַף ורונסקי וגולֶנישצ’ב. בבֹּקר התעסק בבית־מלאכתו בציור גדול, ובבואו אל בית־דירתו כעס על אשתו, על כי לא ידעה להפיס את דעתה של בעלת־הבית, שדרשה שכר־דירה.

– זה עשרים פעמים אמרתי לך, שלא תכּנסי ברֹב דברים. הנה שוטה אַתּ מכל־מקום, אך כשאַתּ מַתְחֶלֶת לדבּר איטלקית, אין לעמוד בפני אִוַּלתּך, – אמר לה אחרי התקוטטות ארֻכּה.

– אם כן, תן לה בזמנה, אני אינני אשֵׁמה בדבר. אִלו היו לי מעות…

– הניחי־נא לי בשם ה'! – צעק מיכאילוב כמו מתוך דמעות ויאטום אזניו בכפיו וילך לו אל חדר־עבודתו שמאחרי המחיצה וינעל את הדלת בעדו. – “חסרת־דעה!” אמר אל לבו וישב אצל השֻׁלחן ויפתח את טֵבְלְאוֹתָיו ויחל לטפל בהתלהבות מיֻחדת בשרטוטו החדש.

מעולם לא התלהב ולא הצליח בעבודתו יותר מבשעת דחקו, ובפרט בשעת מחלֹקת בינו ובין אשתו. “לוּ יכלתי לברוח, להרחיק נדוד!” אמר בלבו ויוסף לעשות את שלו. והוא שרטט בעת ההיא דמות אדם שנמלא חמה. וכבר עשה שרטוט כזה פעם אחת, אך לא יָשרה מלאכתו בעיניו. “לא, הראשון היה טוב מזה… איהו?” שאל בלבו והלך לו אל אשתו, ובפנים נזעמים ובלי הבט אליה שאל את הילדה הבכירה שבבנותיו, איה הגליון אשר נתן להן. הגליון נמצא, אבל מטֻיט היה כֻלו ומגֹאל בנטפי סְטֵיאֲרִין. אף־על־פי־כן לקח אותו ויפרשהו על השֻׁלחן ויט מאצלו ויתבונן בו ברחוק בעינים עצומות למחצה. ופתאם חִיֵּך וינופף ידיו בשמחה.

– נכון הדבר, נכון! – אמר במהִירות ויאחז בעפרון ויחל לשרטט בחפזון. כתם הסטֵיארין נתן לתמונת האיש מצב חדש.

ובהחלו לשכלל את המצב החדש הזה, נראה לו קלסתר פניו הָעַזים וסנטרו הבולט של הסוחר, שהיה מיכאילוב קונה מאתו סיגַרות, ובקלסתר־פניו של זה ובסנטרו הבולט צָר את צורת האדם שלו, ויצחק מטוּב־לב בעשותו זאת, כי פתאם נהפכה הצורה המשֻׁרטטת המשֻׁנה, שלא הֻרגש בה כל רוח־חיים, לתמונת אדם חי, שאי־אפשר לשַׁנות בה דבר. ואָפיה נראה מתוכה בבֵרור ובלי כל פקפוק. אפשר היה לתקן את הציור על־פי מה שנדרש לתמונה הזאת, אפשר וגם נחוץ היה להעמיד את הרגלים בסדר אחר, לשַׁנות לגמרי את מצב היד השמאלית, לסלק את השֵׂעָר. אך בתקוניו אלה לא שִׁנה את התמונה, כי אם הסיר את כל אשר כסה אותה מעֵין הרואה, כמו הפשיט מעליה את החִתּוּלים, אשר הפריעו מראותה כמו שהיא בשלמותה. כל קו חדש, אשר הוסיף עליה, הִרבה לגלות את כל תקפה של תמונה זו, כפי שנראתה לו פתאם על־ידי כתם הסטֵיארין. ובעודו עסוק לגמור בזהירות הראויה את המלאכה הזאת, הביאו לו את כרטיסי ורונסקי וגולֶנישצ’ב.

– כרגע, כרגע! – קרא ויעבֹר אל אשתו.

– חדלי לך סַשַּׁא, אל־נא יחר לך, – אמר אליה בבֹשת־פנים ובבת־צחוק של חבה. באשמתך היתה זאת וגם באשמתי, אך אני אתקן הכֹּל. – ככה השלים עם אשתו וישם עליו אדרת זֵיתִית, שצַורונה קטיפה, וכובע שם על ראשו, וילך אל בית־מלאכתו. וכבר שכח את דבר התמונה שעלתה בידו, כי גברו שמחתו וסערת־רוחו, על כי הרוסים הנכבדים האלה באו במרכבה לראות את בית־מלאכתו.

על־אודות הציור, אשר עמד ביום ההוא על ה"מוֹלְבֶּרְט" שלו, היה ברור לו במעמקי לבו, שכמוהו לא נעשה לפניו. לא שֶׁדִּמָּה בנפשו, שטוב ציורו זה מִכל מה שיצר רפאל, אלא שהיה ברור לו, שמעולם לא הביע איש, מה שנתכַּוּן הוא להביע בציור הזה. בזאת היה בטוח וזאת ידעה נפשו מכבר, מן העת אשר החל לצַירו; אך אף־על־פי־כן נחשבו בעיניו מאד דברי האנשים על הציור הזה וגם הטילו סערות במעמקי לבבו, בין שהיו אותם האנשים ראוים לכך, בין שלא היו ראוים. כל הערה קלה שבקלות, אם אך יצא מתוכה, שבעליה רואים בציור אפילו קורטוב קטן ממה שראה בו הוא, הספיק לו להרעיש את לבבו. על שופטיו היה חושב תמיד, שהם מבינים בדבר גם יותר ממנו, והיה מחכה לשמוע מפיהם דברים, אשר לא ראה בעצמו בציורו. ופעמים רבות נדמה לו באמת, שמצא בדברי שופטיו חדשות אשר לא שער.

בצעדים מהירים קרב אל פתח בית־מלאכתו, ובכל התרגשותו הרבה על כי זכה לאורחים חשובים כאלה, הפליא אותו הוד־תארה של אַנה, שעמדה בצל דלתות השער ושמעה, מה שדבר אליה גולֶנישצ’ב בהתלהבות ובאותה שעה השתדלה, לפי הנראה, להתבונן היטב באמן ההולך וקרב אליהם. גם בעצמו לא הרגיש למדי בקָרבו אליהם את תֹקף הרֹשם הזה, אשר פרץ ובא בקרבו ונבלע בו שלא מדעתו, כשם שנרשם בקרבו סנטרו של אותו הסוחר המוכר סִיגַרוֹת, ויהי כמונח בקופסה ומוכן לעליו להשתמש בו בשעת צרכו. האורחים, שכבר נואשו מראות גדולות באמן הזה בשמעם את דברי גולֶנישצ’ב, נואשו עוד יותר למראהו בבואו לפניהם. רֹשם לא טוב עשה מיכאילוב, – שהיה בעל קומה ממֻצעת ובריא־בשר, – בהליכתו הכרכורית, בכובעו הקִנמוני, באדרתו הזֵיתית ובמכנסיו הצרים, – ובימים ההם נהגו מכבר במכנסים רחבים – , וביחוד ברֹחב פרצופו הגס ובתערֹבת מֹרֶך־הלב וההתכבדות שהביעו פניו יחד.

– הואילו־נא, – אמר אליהם בהתאמצו להֵרָאות כמי שאינו מוקיר את הכבוד הנעשה לו ויבוא אל הפרוזדור החיצון ויוצא מַפְתֵּחַ מכיסו ויפתח את הדלת.

יא    🔗

כשנכנס לבית־מלאכתו שֹם עיניו שנית על אורחיו וַיָּשֶׁת לבו לרשמי פני ורונסקי, וביחוד לרשמי עצמות לחייו. אמנם חושו האמנותי לא חדל רגע אחד מאסֹף חֹמר לעבודתו, ורוחו היה הולך וסוער על כי קרב הרגע, אשר ידונו בו ביצירותיו, והוא שִׁעַר במהירות ובבינה יתרה, על־פי סִמנים קטנים מאד, מה טיבם של שלשת האנשים האלה. זה – אמר בלבו על גולֶנישצ’ב – רוסי הוא מכאן, אך לא זכר לא את שם משפחתו ולא את המקום שנזדמנו בו שניהם ולא את אשר דברו זה עם זה. רק את קלסתר־פניו זכר, כמו שהיה זוכר על פרצוף שנקרה לפניו בימי חייו, גם זאת זכר, כי פרצופו של זה טמון ושמור בלבו בתוך קבוצה גדולה של פרצופים שעל־פי סקירה ראשונה הם נראים כמביעים הרבה ובאמת הם מביעים מעט מזער. השֵׂעָר הארֹך והמצח הרם שִׁוּוּ הוד חיצון על הפנים האלה, אך באמת שכנה עליהם רק פחדנות של ילדים, שכֻּלה כמו נתרכזה על גבו הצר של החֹטם. ורונסקי ואַנה היו על־פי השערתו רוסים עשירים ומכֻבּדים, שכמוהם ככל עשירי רוסיה אינם מבינים מאומה באמנות ועושים את עצמם כחובבים ומוקירים. “בודאי, – אמר בלבו, – כבר ראו את כל יצירות הקדמונים, ועתה הם נוסעים ומבקרים את בתי־המלאכה של בני הדור הזה, של שַׁרלַטַּן אשכנזי ושל שוטה פּרֵירְפָאֵלִיסט אנגלי”. הוא ידע היטב את דרכי הדיליטַנטים (שכל מי שהוא פקח בהם מחברו קשה לבריות מחברו), שאינם באים לבתי־מלאכתם של צַירים צעירים אלא בכדי שיוכלו לאמר, כי נפלה האמנות בדור הזה, וכיי במדה שאדם מסתכל במעשי ידי הדור החדש, הוא רואה ומבין, עד כמה אי־אפשר לחקות את הגאונים הקדמונים. לכל זה היה מוכן, כל זה ראה על פניהם והכיר בהם על־פי מנהגי קלות־הראש והזלזול שנהגו בהיותם אצלו – כשנדברו איש אל רעהו, כשהסתכלו בפסלי־העץ ובפרוֹטוֹמוֹת שבחדר, וכן בשעה שהתלהכו שם ברחבה וחכו לו שיגלה את ציורו החדש. – אך בכל־זאת נסער לבו בהפכו את גליוני שרטוטיו, בהרימו את יריעות החלון ובהסירו אחרי־כן את הסדין מעל ציורו. וביחוד גדל הסער בו על כי נגד הכלל המקֻבּל שלו, שכל עשירי רוסיה ונכבדיה ערלי־לב וטפשים הם, מצאו ורונסקי ואַנה – היא עוד יותר מורונסקי – חן בעיניו.

– הנהו, הואילו־נא – אמר ויט הצדה ברגליו המכרכרות וירמוז על הציור. – “ישוע עומד לפני פילַטוס, מתּי פרק כ”ז", – הוסיף ובדברו הרגיש, כי שפתיו התחילו מרעידות, ויסוב ויעמוד מאחריהם.

בסיקונדות האחדות, שאורחיו הסתכלו בציורו בלי דַבּר דָבר, הסתכל בו גם הוא, ובעיני איש זר, אשר לא יתן ולא יוסיף לו ציור זה מאומה, הסתכל בו. בסיקונדות האחדות האלה האמין והיה בטוח מראש, כי האורחים האלה, אשר בז להם לפני רגע אחד, הם העתידים לבדם לפשוט בצדק ובאמת את מעשהו. כל מה שחשב על ציורו זה בשלש השנים אשר יגע עליו נשכח מלבו פתאם. מעלותיו של הציור הזה, שהיו ברורות בעיניו עד כה, נשכחו כלן כאחת מלבו, ובהביטו אליו, כדרך שהביטו האנשים הזרים האלה, בעינים שאין משֻׁחדות, לא מצא בו כל טוב. בראש כל המחזה ראה את פני פילַטוס הנזעמים ואת פני ישוע המלאים מנוחה, ומאחורי המחזה הזה – את תמונות פקידיו ומשרתיו של פילטוס ואת פני יוחנן המתבונן בַּנַּעֲשֶׂה. כל הפרצופים האלה, אשר הרבה לשקוד עליהם והַרְבֵּה עיֵן וחִקר וטעה ותקן בכל אחד מהם, עד שהלבישו את הצורה ההוגנת לו על־פי מסקנותיו האחרונות, ובין כה ראה הרבה מכאובים ונחת בגללו – כל קבוצת הפרצופים, שפעמים רבות כל־כך שִׁנה את מקומותיהם בשביל שלמותה ושכלולה של התמונה, יחד עם כל פרי דקדוקיו בגוָנים השונים ובמדרגותיהם, שעלה לו בעמל מרֻבּה, נדמתה לו עתה כשהביט אליה בעיני האנשים האלה, כמלאכה פשוטה ומצויה, שכבר נעשתה לפניו אלף פעמים. גם פני ישוע שבאמצע הציור, אשר יקרו לו ושמח עליהם שמחה גדולה מאד בשעת יצירתם, היו כאין בעיניו באותה שעה. רק מין העתקה ראה בהם, העתקה יפה (גם לא יפה כל־צרכה: הפעם ראה בה בבֵרור חסרונות רבים), אחת מההעתקות המצויות והמרֻבּות של ציורי תמונת ישוע שיצרו טִיציַאן, רפאל ורובֶּנס, בלוית תמונות אנשי־הצבא ופילטוס שבציורים ההם. כל זה היה מצוי ודל ונושן וגם המלאכה בעצמה היתה לקויה – רבוי גוָנים בלי טוּב טעם. מן הצדק יהיה, שהאורחים האלה ישבחוהו בפניו במליצות נמוסיות, ושלא בפניו ידברו בו בחמלה ובלעג.

השתיקה קשתה עליו עד־מאד (אף־על־פי שנמשכה לא יותר מרגע). בחפצו להפריעה ולהראות אגב־אורחא, שהוא שוקט ובוטח, התחזק ויפן אל גולֶנישצ’ב.

– כמדֻמה לי, שכבר התענגתי לראותך פעם אחת, – אמר אליו ועם זה שוטטו עיניו פעם על אַנה ופעם על ורונסקי, לבלי יסתר ממנו כל תָּו דק וכל נדנוד קל, שֶׁיֵּרָאָה על פניהם.

– בודאי נזדַּמַּנּוּ יחד בבית האדון רוֹסִי, בנשף שנערך שם, כשקראה באזנינו אותה העלמה האיטלקית, רַשֶׁל החדשה, – התחיל גולֶנישצ’ב להכנס בדברים עמו ויסב עיניו מן הציור בלי סִמן צער כל־שהוא.

אך בראותו, כי מיכאילוב מחכה למשפטו על הציור אמר אליו: – ציורך נשתכלל הרבה מן היום אשר ראיתיו בפעם האחרונה. וכמו ביום ההוא כן אני מתענג עֹנג רב גם עתה על תמונת פילַטוס. מובן וברור לכֻלנו אָפיוֹ של אדם זה, שלבו טוב וגופו מחֻבּב על הבריות, אלא שכֻּלו פקיד עושה רצון בעליו ואינו יודע בעצמו מה שהוא עושה. אך כמדֻמה לי…

כל פני מיכאילוב, שמלאו תנועה, צהבו פתאם: אור נראה בעיניו. רוצה היה לאמר דבר, אך לא יכול להוציא מלה מפיו מֵרִגְשַׁת נפשו, ובכדי להסתיר זאת, עשה את עצמו כגונח. אף־על־פי שערכו של גולֶנישצ’ב בתור מבין בציורים היה קל ושפל בעיניו, וכן קָטְנָה ודלה בתכנה גם הערה נכונה זו על־אודות פני פילטוס, שהם פני פקיד משֻׁעבד לשרי ממשלתו בכל דרכיו, ואף־על־פי שיכול מיכאילוב לחשוב לו לעלבון גדול, מה שהביע לו זה הערה דלת־ערך כזאת, בשעה שלא נאמר עוד מאומה בענינים החשובים מזה הרבה, היתה לו הערה זאת לששון ולשמחת־לבב. לענין פני פילטוס סבר גם הוא כגולֶנישצ’ב, ומה שסברה זו היתה רק אחת ממיליוני סברות אחרות, שכֻּלן היו נכונות על־פי דעתו בברור גמור, לא המעיט ערכה בעיניו; בגללה התחיל לאהֹב את גולֶנישצ’ב, ועצבונו נהפך לשמחה. כל ציורו שב לתחיה לפניו מיד ויהי לקבוצת נפשות חיות בכל הפרטים הרבים והמָרכּבים, התלוּיִם בחיים. עוד הפעם נסה לפתוח שפתיו ולאמר לו, שגם הוא חשב כזאת על תמונת פילטוס, אבל שפתיו רעדו ולא יכול לבטא מה שרצה להגיד. גם ורונסקי ואַנה דברו ביניהם איזו דברים בלחישה, כמו שנוהגים לדבּר בתערוכת ציורים, במקצת מפני כבודו של הצַיר, ובמקצת כדי שלא להכשל בדבַר־אולת בקול רם על־אודות האמנות, כי הכל יודעים, עד כמה ראוי לחוש לזה. ומיכאילוב ראה ונדמה לו, שציורו עשה רֹשם טוב גם עליהם ויגש אליהם.

– מה נפלאה הרוח המרחפת על־פני המשיח! – אמרה אנה. הרוח השוֹרה על־פני ישוע ישר בעיניה יותר מכל אשר ראתה בציור הזה, ולבה הגיד לה, שזה מרכז הציור, ועל־כן תנעם תהלה זאת ליוצרו. – פניו מעידים, כי צר לו על פילטוס.

גם זאת היתה אחת מאלפי הסברות הנכונות, שנִתּנו להאמר על ציורו ועל תמונת ישוע שבו. הנה היא אמרה, כי צר לו לישוע כל פילטוס. אכן בדין הוא, שיהיו פני ישוע מביעים גם רחמנות, כי על־כן הם מביעים אהבה, מנוחה שלמה, מסירת־נפש וידיעה ברורה, שבמלים לא יועיל מאומה. בודאי יש בפני פילטוס רוח בעל־פקידות, ורוח רחמים וחנינה בפני ישוע; הלא זה דמות חיי בשר־ודם לבד, וזה דמות חיי־רוח לבד. כל זה והרבה כיוצא בזה התרוצץ בלב מיכאילוב, ואור־שמחה חזר ונגהּ על פניו.

– ומה נפלא עִבּוּדָהּ של תמונה זו, כמה אויר סביבה. כמדֻמה, שאפשר לאדם ללכת מסביב לה, – אמר גולֶנישצ’ב, ונראה שרמז בזה, שאין רוחו נוחה מתָּכנהּ של תמונה זו ומהרעיון הרצוף בה.

– אכן מעשה־אמנות נפלא הוא! – אמר ורונסקי. – מה בהירות הן התמונות האלה שמאחורי המחזה העִקרי! אך זאת היא טֶכניקה, – פנה ואמר אל גולֶנישצ’ב ורמז לו בזה על השיחה שהיתה ביניהם בענין זה, שאמר בה ורונסקי על עצמו, שאין תקוה לו לקנות טֶכניקה בכל עמלו שיעמול.

– כן, כן, פלאים! – נענו אחריו גולֶנישצ’ב ואַנה. בכל המון רגשותיו של מיכאילוב הדאיבה הערה זאת את נפשו, ויתן עיניו בִּוְרונסקי דרך קפֵדָה, ופניו נפלו פתאם. מלת “טֶכניקה” שמע לעתים קרובות, ומעולם לא יכול להבין, מה נתכַּונו בעליה לאמר בה. ידוע ידע, שהוראתה היא הכשרון לצַיּר ולשרטט, כשרון־הַיָּד, שאינו תלוי בתֹכן וברעיון. פעמים רבות התבונן וכן גם בפעם הזאת, שכל האומר “טכניקה” מוציא מן הכלל את הערכת התֹכן, כאלו אפשר לאדם לצַיר יפה מה שמכֹער מצד עצמו. עוד ידע, שהרבה תשומת־לב וזהירות נדרשו, כדי שלא לקלקל את הציור, בשעה שמסירים את אחד מחִתּוליו ובשעה שמסירים את כל חִתוליו, אך עבודה זו אינה נוגעת במלאכת הציור. אִלו נגלה לנער קטן או אפילו למבשלת מה שהוא רואה בלבו, היו יודעים גם הם לגלות ולהראות מה שהם רואים. אבל גם מי שאין כמוהו רגיל ומהיר עוד בטֶכניקה לא יוכל לצַיר מאומה, אִלו לא נגלו לו גבולי תֹכן הציור מראש. מלבד זאת ראה, שאם יושם לב לטֶכניקה, אין יסוד לשַׁבּחו בדבר הזה. בכל מלאכת ידו, גם בציורים שגמר, גם באותם שלא גמר, ראה חסרונות גדולים ובולטים שנהיו בהם, מאשר לא נזהר כראוי בשעת הסרת החִתּולים, ושאינו יכול עוד לתקנם מבלי קלקל את הציור כֻּלו. וכמעט על כל התמונות ופרצופי הפנים ראה עוד שיָרי חִתּולים, שקלקלו את הציור במציאותם.

– רק זאת אוכל לאמר, אם תתן לי רשות להעיר… – אמר גולֶנישצ’ב.

– שמוח אשמח מאד, הואל־נא ואמר, – אמר מיכאילוב בבת־צחוק שאינה יוצאת מן הלב.

– כי הוא אדם אֱלֹהִי בציורך, ולא אלהים בדמות אדם. אבל ידעתי, כי אך בזאת חפצת.

– אני לא יכולתי לצַיר אלא את המשיח שבלבי ולא מין משיח אחר, – אמר מיכאילוב בפנים נזעמים.

– אבל אם כן, אם תרשני להביע לך רוחי… ציורך טוב כל־כך, שאין הערתי יכולה להזיק לו, מלבד זאת הלא אך דעתי הפרטית היא. ציורך ממין אחר הוא. רוח אחרת בו לגַמרי. אבל נקח־נא למשל את ציורו של איבַנוב. כמדֻמה לי, שאם אין לו לאיבַנוב במשיח אלא תמונת איש היסטורי, מוטב היה לו לבחור לעצמו ענין היסטורי אחר חדש ממנו, שלא נגעו בו עוד.

– ומה נעשה, אם אין ענין גדול מזה בעולם האמנות?

– בַּקשו וְיִמָּצאו לכם. אבל אין מקום באמנות לטענות ולחקירות. ובציורו של איבַנוב שאלה היא גם למאמין גם למי שאינו מאמין: האלהים הוא, אם לא אלהים? והשאלה מהרסת את אחדוּת הרֹשם.

– הא כיצד? כמדֻמה לי, שלמשכילי העם אי־אפשר עוד לשאול כזאת, – אמר מיכאילוב.

גולֶנישצ’ב נחלק עליו בזה ויעמוד על דעתו בענין אחדוּת הרֹשם, הנחוצה לאמנות, וינצחהו בהלכה זו.

מיכאילוב רגז והצטער, אך לא יכול לאמֹר דבר להגן על דעתו.

יב    🔗

אַנה וּוְרוֹנסקי כבר הביטו פעמים רבות זה אל זה והצטערו על חקרנותו ודברנותו היתרה של רֵעם; לאחרונה נגש וורונסקי מאליו, בלי המתן עוד לבעל־הבית אל ציור אחר קטן במדתו.

– מה יפה! מה נעים! תאוה לעינים! – קראו שניהם כאחד.

“מה זה משך את לבם שם?” שאל מיכאילוב בלבו. הוא כבר שכח את הציור ההוא, אשר עשה לפני שלוש שנים; כבר שכח את כל המכאובים והשמחות, אשר שבעה נפשו בימי יצירתו, בחדשים האחדים, אשר הטרידוֹ הרעיון על־אודותיו יומם ולילה בלי תת פוגת לו. כמו שהיה שוכח את כל ציוריו אחרי גמר מלאכתם. גם להביט אליו לא אהב, ולא הציב אותו למראה אלא מפני שכחה לאנגלי, שרצה לקנות מידו.

– אך מלאכה ישנה היא, – אמר אליהם.

– מה יפה הוא! – אמר גולֶנישצ’ב, ונראה, שיפי הציור משך גם את לבו באמת.

והציור: שני נערים משליכים חכות בנהר מתחת אחד השיחים. הגדול שבהם אך הוריד את חכתו והוא משתדל לכונן כראוי את המָצוֹף מאחרי השיח וכֻלו טרוד בעבודה הזאת; והשני, הצעיר קצת ממנו, שוכב על העשב, וראשו המכֻסה שער צהֹב ומסֻבּך נשען על ידיו, ומשקיף בעיניו הכחֻלות והמלאות הרהורים אל המים. במה הוא מהרהר?

התהלה הרבה, שהללו שלשתם הציור הזה, העירה בו במיכאילוב את רגשת־לבו הקודמת אך מתירא הוא מפני התעוררות זו לענין יצירה, שנגמרה ונעזבה מכבר, ולא אהב לחזור ולהתרגש לבלתי הועיל, ועל־כן רצה להטות את לבב אורחיו אחרי הציור הסמוך לזה, אף־על־פי ששמח לשמוע את מהלליהם.

אך ורונסקי שאל, אם הציור עומד למכירה. שאלה זו היתה דבר שלא בעתו למיכאילוב. קשה היה לו לדבר בעניני ממון, בעודנו מלא רגש על הבקור.

– הוא מֻצב למכירה, – ענה בפנים עלובות.

כשנסעו להם האורחים, ישב לו מיכאילוב נֹכח ציורו “פילטוס וישוע” ושָנה בלבבו מה שנאמר עליו וגם מה שלא נאמר בפֵרוש, אבל הובן מאליו בדבריהם. אולם זה פלא: מה שהיה חשוב בעיניו כל־כך, כשירד לסוף דעתם בעמדם לפניו, לא נחשב בעיניו למאומה אחרי צאתם מבית־מלאכתו. הם יצאו, והוא חזר והביט אל ציורו בעיני צַיָּר־אמן והֻבטח כבראשונה בשלמותו וברָב־ערכו של הציור, בכֹחו זה חזר והֻכשר לעשות את שלו בשקידה הרבה ובעיון העמֹק, שהיו מרחיקים אותו מכל רעיון אחר ושבלעדיהם לא היה מסֻגל לעסוק בעבודתו.

בכל־זאת לא ישרה בעיניו רשימתה של אחת מרגלי ישוע, ויקח שפופרת ויחל לתקן את הרגל, ובעודו עוסק בזה, הסתכל בלי ההפסק בתמונות יוחנן שמאחורי המחזה, אשר לא התבוננו אליו אורחיו כלל, והוא ידע, כי אין כמוה לטובה. ככלותו את מעשהו בתקון הרגל, רצה לשכלל עוד את תמונת יוחנן, אבל הכיר בעצמו, שהוא מלא רגש יותר מהראוי לו בשעת עבודתו; כי הוא לא יכול לעשות את מלאכתו לא מתוך קרירות ולא מתוך רגשנות יתרה, שבה נפקחו עיניו לראות הכֹּל במדה מרֻבה מאד. במעבר זה מן הקרירות אל ההתלהבות היתה אך המדרגה אחת, שבה היה מֻכשר לעסוק במלאכתו, אך ביום ההוא חזקה עליו רגשנותו. הוא אמר לכסות את הציור, אך נמלך ושהה עוד, ויבט זמן רב אל תמונת יוחנן וסדין בידו, ויצחק מטוּב־לב. לאחרונה הוריד את הסדין, כמבליג על צער הפרידה, וילך לו עיף ויגע, אבל מלא עֹנג, אל בית־דירתו.

ורונסקי, אַנה וגוֹלֶנישצֶ’ב שבו משם מלאי־רגש ושמחים, ובשובם דברו במיכאילוב ובציוריו. ביחוד הרבו להשתמש בשיחה זאת במלת “טַלַנט” וכִונו בה לכשרון הטבעי, כמעט לכח־ידים שאינו תלוי בשכל ובלב, ובמלה זו עצמה רצו לכמות את כל מה שהגה ועִיֵן הצַיר בשעת יצירתו, כי נחוצה היתה להם לקרֹא בה את הדבר, אשר לא הבינו בו מאומה ואשר אף־על־פי־כן חפצו לדבר בו. הם אמרו עליו, על מיכאילוב, ש"טַלַנט" יש לו בודאי, אלא שה"טַלַנט" שלו לא יכול להתפתח מחסרון השכלה, שהוא הנגע המשֻׁתּף לכל אמני רוסיה. אבל ציור הנערים נחרת על לוח־לבם ובכל רגע שבוּ וידברו בו. מה יפה ציור זה! מה מאד עלה בידו ומה פשוט הוא! הוא איננו מבין בעצמו, עד־כמה הוא יפה. אכן יש להזדרז ולקנותו – אמר ורוֹנסקי.

יג    🔗

מיכאילוב מכר לורוֹנסקי את ציורו וגם נאות לעשות את תמונת אַנה. ביום הנועד בא אליהם ויגש אל המלאכה.

אחרי עשותו במלאכה הזאת בפעם החמישית, התחילו הכל מתפלאים על התמונה, ביחוד התפלא ורונסקי, ולא רק על הדמיון הרב כי־אם, יותר הרבה, על יפיה. לפלא היה, איך יכול מיכאילוב למצֹא את כל ההוד הצפון בה באַנה. “צריך היה לדעת את דרכיה ולאהבהּ כמוני, כדי למצֹא את כל החן והנֹעם הרוחני הזה המרחף עליה”, אמר ורונסקי בלבו, אף־על־פי שבאמת לא נודע לו אותו החוט של חסד המיֻחד, המשוך עליה, אלא על־ידי התמונה הזאת. אבל הרשמים היו נאמנים כל־כך, שגם הוא גם כל הרואה דִמה בתם־לבבו, שהוא יודע זאת מכבר.

– זה כמה ימים אני עמל ולא העליתי בידי מאומה, – אמר ורונסקי על־אודות התמונה, אשר עשה בעצמו, – וזה בא וישם עינו עליה ויצַיר כל זה. כמה גדול כֹחה של הטֶכניקה.

– סוף הטֶכניקה לבוא, – דבר אליו גולֶנישצ’ב תנחומים, כי על־פי דעתו היו לו לורונסקי גם הכשרון הנחוץ גם מדת־ההשכלה, שנחשבה בעיניו לעִקר בדבר הזה, באשר היא הנותנת בינה נשגבה בעניני אמנות. מלבד זאת היתה האמונה בכשרונו של ורונסקי גם נחוצה לגולֶניזצ’ב, מאשר הֻצרך לסיועו ולמהלליו של ורונסקי, שהיה משבח את מאמריו ומסַיע לו בדעותיו, ולבו אמר לו לגולֶנישצ’ב, שכך יפה להם, שיסַיעו זה לזה.

בבית זר, ובפרט בהיכל דירתו של ורונסקי, התנהג מיכאילוב לא כמו בבית מלאכתו, כי־אם היה שם לאיש אחר. בנמוסיות יתרה התהלך שם, כמו מאן להתקרב הרבה אל אנשים, שאינו מכבדם בלבו. אל ורונסקי פנה בכל פעם בכנוי המיֻחד לגרַפים ולנסיכים, ומעולם לא נאות להם לאכול אתם לחם, אף־על־פי שגם שניהם בקשו מאתו פעמים אחדות, שיסעד עמהם בצהרים, ולא היה בא אליהם אלא לשעות עבודתו בלבד. אנה התנהגה עמו בחבה מיֻחדת והראתה לו אותות־תודה על תמונתה. ורונסקי נהג בו כבוד יותר מכדי מדת דרך־ארץ, בבֵרור נראה, כי חשובות בעיניו הרבה דעותיו של צַיָּר זה על הציור שלו. גולֶנישצ’ב השתמש בכל מקרה לְשַׁנֵּן למיכאילוב את התורות, שנאמרו בעיניו על־אודות האמנות. אך מיכאילוב לא חדל להתיחס בקרירות אל כֻּלן יחד. אנה הכירה בו, שהוא אוהב להסתכל בה; אבל הוא נמנע מהכנס עמה בדברי־שיחה. על שׂיחות ורונסקי בעניני צַיָּרוּתוֹ של זה לא השיב דבר, וכן שתק בקשי־עֹרף, כאשר הראו לו את אחד מציוריו של ורונסקי, ושיחות גולֶנישצ’ב היו עליו אך לטֹרח, לפי מה שנראה בבֵרור, ולא השיב עליהן דבר.

בכלל קשתה להם קרבת מיכאילוב, כאשר נודע להם יותר, קשה היה להם לשאת את קרירותו זאת, שדמתה לשנאה, בדרכיו עמהם, וישמחו כאשר כלה את מלאכתו והתמונה היפה נשארה בידם, והוא חדל לבוא אליהם.

גולֶנישצ’ב הביע ראשונה את הרעיון המשֻׁתּף לכֻלם, שהיה מיכאילוב מקנא בִורְונסקי.

– לא שהוא מקנא ממש, שהרי יש לו “טַלַּנט”; אבל חרה יחרה לו על כי איש עשיר ומקֹרב למלכות וגם גרַף (הלא האנשים האלה שונאים כל זה) עושה בלי יגיעה יתרה ומצליח כמוהו, ואולי גם יותר ממנו, אף־על־פי שהוא הקדיש את כל ימי־חייו לדבר הזה. העִקר הוא חסרון־ההשכלה שלו.

ורונסקי טען למיכאילוב, אך במעמקי לבו האמין לזה, כי כל מי שהוא מבני דלת־העם, מֻכרח, על־פי טעמו, לקַנא במאֻשרים ממנו.

תמונת אַנה, שעשו הוא ומיכאילוב על־פי תכנית אחת, על־פי תארה ומראיה של אנה, יכלה לברר לורונסקי, מה בינו ובין מיכאילוב; אבל הוא לא ראה זאת. הוא אך חדל לצַיר את תמונת אנה שלו והחליט, שאין חֵפֶץ בזה עוד. אך בציורו מימי שנות־הבינים הוסיף לעבוד. ושלשתם, גם הוא גם גולֶנישצ’ב, ביחוד אנה, אמרו כאחד, כי טוב הציור מאד, יען כי היה דומה לציורים המפֻרסמים, יותר מאשר דָּמָה אליהם ציורו של מיכאילוב.

ומיכאילוב – אף־על־פי שעבודתו, בצַירו את תמונת אנה, משכה את לבו – שמח עוד יותר מהם, כשנגמרה המלאכה הזאת ולא הֻצרך עוד לשמוע את דרשותיו של גולֶנישצ’ב על האמנות וגם הֻתּר לו לשכוח את מעשי־צַיָרותו של ורונסקי. אף אמנם ידע, שלא יכול איש לאסור על ורונסקי לשעשע את נפשו במלאכת הצַירים; לא נכחד ממנו, שגם הוא גם כל הדיליטַנטים שבעולם היו רשאים לצַיר כל אשר ייטב בעיניהם, – אך עליו היו מעשים כאלה לטֹרח. אין לאסור לאיש לעשות לו צלם גדול של דונג ולנשק לו. אך אם יבוא איש כזה עם צלמו וישב לפני מי שדבקה נפשו באשה אחת ויחבק וינשק לעיניו את צעצועו, כמעשה האוהב הזה לאהובתו, הלא יהי בזה למשא על האוהב. רגש קשה כזה העירה אמנותו של ורונסקי במיכאילוב; עליה שחק ורגז בקרבו, אבל גם צער ועלבון לנפשו מצא בה.

לא ימים רבים נגרר ורונסקי אחרי מלאכת־הצַירים ודברי ימי־הבינים. מרֹב טעמו במקצוע זה לא יכול לגמור את ציורו, והמלאכה נפסקה. לבו ראה, כי חסרונות הציור, שאינם מֻרגשים הרבה בעודו בתחלת מלאכתו, יהיו בולטים ומבהילים, אם יוסיף לעשות בה. ויהי מקרהו כמקרה גולֶנישצ’ב, אשר הרגיש בעצמו, שאין לו מה להגיד, אך כִֹחש לנפשו ואמר, שעוד לא גמלה בו שיטתו, שהוא מעַין בה ומֵכין לו חֹמר. אבל גולֶשניצ’ב נמלא חֵמה ונפשו מרה לו על זה, וּוְרונסקי לא יכול לכחש לעצמו ולהדאיב את נפשו, וביחוד לא יכול לבוא לידי רגזנות בגלל זה. באֹמץ־לבו גמר ועזב את העבודה הזאת, מבלי הגד למה זה ועל מה ומבלי הצטדק לפני איש.

אך משבטלה עבודתו זאת באו עליו ועל אנה, אשר לא יכלה להבין מפני מה חלשה דעתו, ימי געגועים ועצבות בעיר האוטלקית ההיא; פתאֹם פקחו עיניהם ויראו, כי ההיכל, שהם יושבים בו, ישן ומטֻנף הוא עד־מאד, ונפשם קצה כל־כך בכתמים שעל מָסַכֵּי החלון, בחריצים שברצפה, בטיח המעוך והכתות שבסִפוּנֵי החדרים, בגולֶנישצ’ב מיֻדעם ומקֹרבם היחיד, בפרופֶסוֹר האיטלקי ובַנוסע האשכנזי באי־ביתם היחידים, שהֻכרחו לשנות את דרכי־חייהם, ועל־כן גמרו לנסוע לרוסיה ולשבת שם בכפר. בתחלה – לפטרבורג, שם אמר ורונסקי לחלוק את נחלת־אבותיו עם אחיו, ואנה חפצה לראות שם את בנה; ואת ימי־הקיץ אמרו לבלות באחוזת אבותיו הגדולה של ורונסקי.

יד    🔗

כשלשה חדשים עברו אחרי נשואי לָוין. הוא היה מאֻשר, אך אשרו לא התאים לדמות אשר ערך לו בלבו. בכל פסיעה ופסיעה מצא שגיאה בחזיונותיו הקודמים ותוחלת נכזבה חדשה. אכן שמח בחלקו מאד אחרי נשואיו, אך בכל פִּנה שפָּנה ראה, כי אין חייו החדשים דומים גם במקצת למה ששער מראֹש. בכל רגע הרגיש, מה שיוכל להרגיש מי שהתבונן זמן רב במהלכה הקל והשוקט של סירת־שיט קטנה ואחרי־כן ישב בה לְשַׁיֵט אותה בעצמו. איש כזה יראה, כי לא די לשבת בסירה ישיבה ישרה בלי־נוע; כי עליו לעַין היטב, בלי שכוח רגע, אנה פניו מועדות; כי מים תחת רגליו, ועליו לחתור, וידיו, שאינן רגילות בעבודה זו, כואבות עליו; כי נקל אך הסתכל בזה, והעבודה בעצמה, אף־על־פי שהיא משמחת־לב, היא גם קשה מאד.

בימי בחרותו היה צוחק לפעמים בלבו צחוק־בוז על הדאגות הקטנות והקטטות והקנאה – קנאת גבר או אשה – שראה בחיי־נשואים. מלבד אשר בטח, בי בחיי־נשואיו העתידים לא תהיה כזאת לעולם, חשב עוד, שגם כל מנהגי הבית אחרי נשואיו לא ידמו בשום דבר לדרכי־החיים המצוּים בכל הבתים. ופתאם הָראה לדעת, כי חיו בשבתו עם אשתו לא רק שלא לבשו צורה מיֻחדת להם בלבד, כי אם להפך, כֻלם לכל פרטיהם רֻקמו מאותם הענינים הקטנים, אשר בז להם כל־כך לפני חתונתו, ועתה נהפכו לעיניו לענינים גדולים וחשובים, שאין חשיבותם מוטלת בכל ספק. ולא עוד אלא שהֻברר לו, שתִּקּוּן כל הענינים הקטנים האלה לא דבר קל הוא כלל, כמו שדִּמה קֹדם לזה. סבור היה, שהוא יודע ומבין בדיוק את חיי בעל־אשה, וככל הגברים חשב אותם לחיים שאין בהם אלא תענוגי האהבה בלִי מעצור ובלי כל צֹרך להבטל מהם בשביל דאגות קטנות. על־פי השקפתו הוטל עליו לעשות את מלאכתו הקבועה ולנוח בשעות־המנוחה בתענוגי־האהבה, והאשה דַי לה, שיאהבנה בעלה. אך כמוהו ככל הגברים שכח, שגם היא צריכה לעסוק בעבודה. ולפלא היה בעיניו, כי יכלה קיטי היפה בנשים, שכֻּלה מחמדים, להרהר, לעַין ולטפל בשבועות הראשונים וגם בימים הראשונים אחרי חתונתם במַפּוֹת־שלחן, בכלי־בית, במצעות מזמנים לאורחים, בְּטַס להגשת אֹכל, בבחירת טַבָּח, בלחם־הצהרים, וכיוצא בכל זה. עוד בהיותו חֲתָנָהּ השתומם על אותה ההחלטה הגמורה, שהחליטה להמנע מנסוע לחוץ־לארץ ולבוא מיד אל הכפר, כאִלו ידעה, איזה דבר נחוץ לה שם וכאלו יכלה להגות בעת ההיא גם בדבר שמחוץ לאהבתם. כעלבון לעצמו הרגיש בזה ביום ההוא, ועלבון זה הרגיש אחרי־כן פעמים אחדות בדאגותיה ובהשתדלותה בענינים הקטנים. אבל עם זה ראה, שאי־אפשר לה בלעדי העבודה הזאת. ובאהבתו שאהב אותה היתה לו גם עבודתה זאת לשעשועים, אף־על־פי שלא הבין, מה חֵפץ בה, וגם צחק לפעמים לה ולעמָלהּ המיֻתּר. צחוק צחק בראותו אותה מסדרת את כלי־הבית, שהובאו ממוסקבה, מפארת במשטר חדש את חדרו ואת חדרה, תולה בידיה את יריעות החלונות, מיַחדת את החדרים אשר לאורחים ולדוֹלי אחותה, מפַנה חדר לַאֲמָתָהּ החדשה, מזמנת את לחם־הצהרים על־ידי הַטַבָֹח הזקן ונכנסת בטענות ובתביעות גם אֲגַפיה מיכאילוֹבנה ומוציאה מרשותה את הצֵידה. בין כֹה ראה, כי הטבח הזקן הביט אליה ושמע בבת־צחוק של ידידות את מצוותיה המשֻׁנות, אשר צותה אותו מחסרון בקיאות ורגילות בדבר; רכן ראה את אג&פיה מיכאילובנה, כשהיא מנענעת בראשה על תקנותיה החדשות של הגברת הצעירה בַּמְּגוּרָה, ואת קיטי בבואה אליו והיא שוחקת ובוכה וקובלת על הנערה המשרתת מַשה, הָרְגִילָה לחשבה לעלמה ולא לבעלת־הבית, שבגלל זה אין שומע בקולה בביתה. כל זה היה נעים בעיניו, אבל גם משֻנה, ועל־פי דעתו היה מוטב לה להבטל מעבודתה זאת לגמרי.

בדבר הזה לא ידע את לבבה, לא ידע את הרגש, שנעור בה בהיותה לבעלת־בית עומדת ברשות עצמה: בעודה בבית־אבותיה יש אשר תבקש לה כרוב ממֻזג בּתְמְד או סֻכּריות, ופורשׂ אין לה, ועתה כל אשר תשאל נפשה תוכל להזמין, תוכל לקנות ערֵמות ממתקים, לבזבז ככל אשר ייטב בעיניה ולהזמין חלות שמן ודבש מכל מין שתִּרצה.

בשמחה רבה חכתה לדוֹלִי, שתבוא עם ילדיה, ביחוד חפצה בזה, יען כי יכלה להמציא לכל אחד מן הילדים את הלחמניות והדֻבשניות הטובות בעיניו, ויען כי ידעה בה בדוֹלי, שתערוך כראוי את הסדרים, אשר שׂמה בביתה. הנהגת הבית משכה את לבה בכֹח גדול, והיא בעצמה לא ידעה, מה העבודה הזאת לה. לבה ראה כי ימי־האביב ממשמשים ובאים, ובדעתה, כי גם ימי הסגריר נכונים לבוא, ארגה לה את קִנָּהּ כאשר מצאה ידה, ותהי בונה ומתלמדת יחד בחפזון.

עסקנותה של קיטי, אותה העסקנות הקלושה, הרחוקה כל־כך מִמַּשּׂא־נַפְשוֹ של לֶוין אל אֹשר נשגב בראשית חיי־נשואיו, היתה אחת מתקוותיו הנכזבות; אבל היא שהיתה לו גם למקור עֹנג חדש, כי גם נָעֲמָה לו העסקנות הזאת, אף־על, פי שלא ידע, מה טַּעַם בה.

התקוה הנכזבה השניה והעֹנג החדש השני היו הקטטות שנפלו ביניהם. מעולם לא עלתה על דעתו של לֶין, שבינו לבינה אפשר שיהיו עוד דברים מלבד עניני ידידות וְּכִבּוד ואהבה, והנה עוד באחד הימים הראשונים התגלע ריב ביניהם, וכבר אמרה לו, שאינו אוהב אותה ואך את נפשו הוא אוהב, והתחילה בוכה ומנופפת ידיה.

הריב הראשון הזה פרץ, על כי אֵחַר לֶוין כחצי־שעה בשובו מהכפר הקטן החדש אשר יסד לו, כי רצה לבחור לו דרך קצרה וַיִתַע ויאַחר. ברכבו לשוב הביתה היו כל מחשבותיו בה, באהבתה, בטוּב־גורלו, וכאשר הקריב לבוא כן התלקחו בו רגשי־אהבתו לה. במרוצה נכנס לחדר וברגש העז, שפרץ בקרבו בבואו אל בית השצ^'רבַּצקים להשתדך לה, וגם חזק בו הפעם הרגש ההוא. והנה פניה מלאים זעף, אשר לה ראה כמוהו עליהם מעולם, וכאשר נגש אליה לנשק לה, הדפה אותו מאצלה.

– מה לך?

– לבך טוב עליך… – החלה לדבר במנוחה על־מנת להרעימו בפה רך.

אך בפתחה שפתיה פרצו עליהן נגד רצונה דברי תרעומות וקנטור של קנאה בלי־טעם, פרי כל מכאובי־לבה בחצי השעה שישבה בלי־נוע על החלון. אז הֻברר לו בפעם הראשונה, מה שלא הבין בצאתו עמה אחרי חתונתם מבית־התפלה. אז הבין, כי לא רק קרובה היא אליו, כי אם כמו היו שניהם לבשר אחד באמת ולא יוכל לדעת עוד את הגבול המבדיל בינו ובינה. זאת הבין על־פי הכאב החד, אשר הרגיש ברגע־המחלֹקת הזה. היטב חרה לו ברגע ההוא, אבל גם זאת הרגיש מיד, כי אי־אפשר לו, שֶיֵעָלֵב על־ידה, באשר היא והוא איש אחד הם. ויהי דמיונו ברגע הראשון ההוא לאדם להֻכּה פתאם מכה עזה אחת על גבו ופנה לאחוריו בזעם ובתאות־נקם לבקש את החובל בו וראה, כי הוא שחבל בעצמו בלא ראות ואין לו על מי לכעוס, בלתי אם לשאת ולסבול ולהשקיט את כאבו.

לעולם לא הרגיש דבר זה אחרי־כן עוד במדה גדולה כזאת, אבל בפעם הראשונה ההיא גדל כאבו, וזמן רב לא יכול לְהֵרָגֵעַ. טבעו של דבר דרש מאתו שיצטדק, שיוכיח לה, שהיא עָוְתָה עליו; אך בדברים כאלה היה מרגיז אותה עוד יותר ומגדיל את הפרץ, אשר גרם לו את הצער הזה. אחד הרגשות המצוּים באדם העיר אותו להסיר אל העָוֹן מעליו ולשימו עליה, ורגש אחר, חזק מזה, העיר אותו למהר ולרפא את הפרץ מבלי תת לו להתרחב. כאב קשה הוא לאדם לקבל עליו עון כזה, בזמן שהוא נקי ממנו, אך קשה מזה היה לו להצטדק ולצערה בדברי־הצטדקותו. כבעל מכאוב קשה, בזמן שהוא מתנמנם, רצה לֶוין לעקור, לזרות הלאה את המקום הפצוע, אך בהתבוננו בדבר זכר והכיר, כי מקום הפצע גפו הוא, עצמו ובשרו. לא היה לו אלא להתאמץ לשאת את המכאוב, וכן בחר לו לעשות.

ככה השלימו ביניהם. היא הכירה את עַותתה, ומבלי הגד לו זאת בפֵרוש החלה להראות חבתה לו יותר מבראשונה ויגדל אשרם כפלים. ואף־על־פי־כן נשנו מאורעות ממין זה וגם לעתים קרובות מאד ומסבּות קלות שבקלות, שנזדמנו להם בפתע פתאֹם. פעמים רבות אֵרעו קטטות ביניהם גם מפני שני דברים אלה: מפני שעדַין לא ידעו זה את זה כל־צרכם, – לענין הרגשות והנטיות הפרטיים, שאין אדם דומה בהם לחברו, – ומפני שבככל הימים הראשונים ההם היו מצוּים אצלם מקרי געגועים שונים. כשהיה אחד מהם שמח ואחר עצב, לא הֻפרע השלום ביניהם, אך יש אשר יעצבו שניהם, ואז יוכלו לבוא לידי ריב בגלל דברים קטנים וקלושים כל־כך, שלא יזכרו בעצמם אחרי־כן את דבר ריבם. אמנם, כשהיו שניהם שמחים, גדלה שמחתם בחייהם כפלים; בכל־זאת קשו להם הימים הראשונים ההם.

בכל העת ההיא כמו הרגישו בחושיהם את זעזועי השרשרת המחברת אותם יחד, בהתנועעה מפני כל רוח מצויה פעם לצד זה ופעם לצד זה. בכלל היה “יֶרַח־הדבַש” ההוא, כלומר, החֹדש הראשון שאחרי חתונתם, אשר קוה בו לֶוין לימים שכֻּלם עֹנג וחדוה לבד, לא רק לא ירח־דבש ממש, כי אם גם נחשב בזכרונותיהם לתקופה קשה ומַחפרת מאד בחייהם. שניהם כאחד התאמצו בימים שבאו אחרי התקופה ההיא למחות מעל לוח־לבם את כל הדברים המגֻנים והמכֹערים שנפלו בה ביניהם, בעת אשר אך לעתים רחוקות היתה דעתם מיֻשבת עליהם כל־צרכם ובינתם עמדה להם כראוי.

אך בחדש השלישי לחתונתם, אחרי שובם ממוסקבה, שבאו שמה לחֹדש אחד, החלו ימי שלום ומישור לבוא עליהם.

טו    🔗

הם אך באו ממוסקבה, ומה שמחים היו על בדידותם. הוא ישב בחדר־עבודתו אצל שלחן־הסופרים וכתב את ספרו, והיא ישבה על הדרגש הנושן המחֻפּה עור, שהיה עומד תמיד בחדר ההוא גם בימי אביו וגם בימי אבי־אביו של לֶוין, ועליה השמלה הלילאית, אשר לבשה בימים הראשונים שאחרי חתונתם וחזרה ולבשה אותה ביום ההוא ואשר נקבעה בזכרונו ויָקְרה מאד בעיניו בגלל זה, ישבה ורָקמה מעשה רקמה אנגלית. והוא עִיֵן וכתב, וגם רגע אחד לא הסיח דעתו משמחה על שִבתה אתו בחדר. גם בעת ההיא לא עזב את עבודתו בהנהגת האחוזה ובחבור הספר, אשר אמר לברר בו את יסודי ההנהגה החדשה, הטובה בעיניו; אך כשם שבראשונה היו כל מחשבותיו ועבודתו כאין בעיניו נגד החשכה הגדולה, אשר כסתה את כל חייו, כן קָטנו וִקַלו כל אלה בעיניו בעת ההיא נגד האור הגדול, אשר נָגהּ על חייו בחזון־לבו לימים הבאים. אף אמנם הוסיף לעסוק בעבודתו, אך לבו ידע, כי מרכז מחשבותיו נטה ממקומו הקודם וכי בגלל זה הוא מביט אל כל השאלה אשר שׂם לפניו בעינים אחרות, מיטיבות לראות מבראשונה. קֹדם לזה בקש לו בעבודתו רֶוַח והצלה מהחיים, כי ראה, שבלעדיה גדולה חֶשְכָתָם מנשוא, ועתה הצטרך לעבודה הזאת, למזוג בה מעט את הנֹגה העז, הממלא לבדו את כל חייו. בקרבוֹ שנית אל נְיָרותיו ובקראו את כל אשר כתב בחבורו, ראה לשמחת לבבו, כי כדאי וראוי היה הדבר לעסוק בו. רבים מרעיונותיו הקודמים נראו לו כמיֻתּרים או כמֻגזמים, אבל עם זה גם נוסף והתברר לו הרבה בחזרו על כל הענין. עתה כתב פרק חדש על־דבר הסבות המקלקלות את מצב עבודת־האדמה ברוסיה. בפרק הזה הביא ראיות, שלא רק מעשי העָוֶל בחלוקת האדמה ושיטת ההנהגה המקֻלקלת בעסקי־הכפרים הביאו ריש ועוני על רוסיה, כי אם גם הציביליזציה החיצונה, שהֻרכבה ברוסיה בימים האחרונים שלא במדה הראויה, גרמה הרבה בדבר הזה, ביחוד תקוני הדרכים ומסלות־הברזל, שהרבו את הערים באוכלוסים והרגילו את עם־הארץ לחיי־בזבוז, ומתוך כל הגדילו והרחיבו את פעולת בתי־העבודה, את הקרֶדִיט ועסקי הבוּרסה הנטפלים לו בכל מקום, וממילא המעיטו והשפילו את עבודת־האדמה. והוא סבר, כי בזמן שנכסי הממלכה מתפתחים כראוי להם, אין כל השנוּים האלה נעשים, עד שֶׁיֵעָשׂה הרבה במקצוע עבודת־האדמה, עד שיקָבעו בה בעבודה זו סדרים נכונים או לפחות סדרים ידועים ומֻגבלים; כי צריך שיתרבה עֹשר הממלכה במדות שוות לכל חלקיו ועל־כל־פנים אין לתת למקצועות אחרים להשתלם יותר מעבודת־האדמה; כי גם תקוני הדרכים, הדרושים לעבודת־האדמה, צריכים להיות מכֻוָּנים למצָבהּ של זו, ומסלות־הברזל שבארצנו – מכיון שאנו משתמשים באדמה שלא כראוי – נוסדו שלא לצֹרך אֶקונומי, אלא לצֹרך פוליטי בלבד, נבנו בטרם יגיע זמנן, ועל כן הועילו לא להרים את מצב עבודת האדמה, כמו שקוו המשתדלים בזה, כי אם לדחות את התפתחותה מפני התפתחות חרֹשת־המעשה והקרֶדיט – וכי, כשם שהתפתחותו היתרה והמֻקדמת של אחד מאברי בעל־חיים מפרעת את ההתפתחות הכללית שלו, כך הזיקו אצלנו הקרֶדיט והדרכים המתֻקנים והתרַבות בבתי־העבודה השונים – שכל אלה נחוצים בלי־כל־ספק באירופה, ששם הם דברים בזמנם – כי־על־כן נדחתה מפניִהם שאלת הזמן העִקרית, שאלת סדור עבודת־האדמה ברוסיה.

ובשעה שישב וכתב את חקירותיו, ישבה קיטי והרהרה בדקדקנותו היתרה, שדקדק בדרכיו עם הנסיך הצעיר צַ’רסקי, אשר העתיר עליה דברי־ידידות עד בלי נמוס לפני צאתם ממוסקבה. “הלא מקנא הוא אותי”, אמרה בלבה. “אלי! מה נעים הוא ומה קצרה דעתו! אותי הוא מקנא! מי יתן וידע, כי כֻלם יחד בעיני כמסיקי־תנורים”, אמרה בלבה עוד ותבט אל ערפו ואל אֹדם צוארו ברגש נפלא של בעל קנין יקר על קנינו, – “צר לי לבטלו מעבודתו (אך עוד יספיק!), אבל רוצה אני להביט בפניו; הירגיש, כי אני מבטת אליו? רוצה אני, שיפנה אלי… כך עלה ברצוני!” ובמחשבה זאת הרחיבה עיניה לחזק פעולתן.

– כן הוא, הם יונקים ומוצצים כל עסיס ופִרְיָם ברַק־שוא, – דבר אל עצמו ויחדל לכתוב ויסב פניו, כי הרגיש, שהיא מבטת אליו וצוחקת.

– מה לך" – שאל ויצחק ויקם.

“סוף סוף הסב פניו”, אמרה בלבה.

– אין דבר, רצוני היה, שתסב פניך, – אמרה ותביט אליו בכַונה לדעת, אם יחר לו על כי בטלה אותו ממלאכתו.

– מה טוב לנו בשבתנו לבדנו! כלומר, מה טוב לי, – אמר ויקרב אליה בפנים מלאים רואה ושמחה.

– ולי מה טוב! לא אסע מפה לשום מקום, ובפרט למוסקבה.

– ובמה הרהרת?

– אני? הרהרתי… לא, לא, לֵך כתֹב, אל תִּבָּטֵל, – אמרה אליו ותקמט שפתיה, – וגם אני עסוקה, הנה עלי לנקוב את החורים הקטנים האלה. הלא תראה?

וכאמרה זאת לקחה את המספרים ותחל לגזור.

– לא כן, הגידי־נא, במה? – אמר וישב אצלה ויתבונן בתנועות הסִבּוּביות, שנעו המספרים הקטנים בידה בגָזרה בהן.

– במה הרהרתי? הרהרתי במוסקבה, בערפך.

– במה זכיתי לזאת הגדֻלה? אין זה מדרך הטבע. רֹב טובה היא זו, – אמר וישק את ידה.

– ואני אומרת, כי ברבות הטובה אנו קרובים יותר לדרך הטבע.

– הנה מקלעת־שֵׂער קטנה לך, – אמר ויסב את ראשה בזהירות.

– כן, מקלעת קטנה. הנה פה. לא, לא – אנחנו עוסקים עתה בעבודה!

אך לעבוד לא יספו עוד בשעה ההיא, וכשנכנס קוזמא להודיע להם, כי הֻגש הַטֵה, קפצו ונפרדו, כאלו נתפשו בדבר עבֵרה.

הבִאו מן העיר? – שאל לֶוין את קוזמא.

– עתה באו והתחילו פורקים.

– בוֹאה אפוא מהר, – אמרה אל לֶוין בצאתה מחדר־עבודתו, – ואם אין, אקרא בעצמי את המכתבים. אחרי־כן ננַגן בארבע ידים.

כשנשאר לבדו אסף את מחברותיו בחפיסה החדשה, אשר קנתה לו קיטי, וירחץ ידיו בכיור החדש, שנצטרפו אליו כלי־תשמיש מהֻדרים חדשים בימים שהיתה קיטי לבעלת־הבית. לֶוין צחק לרעיוני־לבו וינענע בראשו בתלונה על עצמו בגלל הרעיונות האלה, כעין רגש חרטה התעורר בקרבו להדאיב נפשו. דרך התפנקות ועצלות איטלקית מגֻנה מצא בחייו בימים ההם. “לא טוב להתנהג כן”, אמר בלבו. “הנה עוד מעט וימלאו שלשה חדשים, ואני כמעט לא עשיתי דבר בהם. היום נגשתי כמעט בפעם הראשונה אל עבודתי בעיון הראוי, ומה העליתי בידי? אך הָחֵל הַחִילותי ואחדל. גם את כל מעשי התדירים עזבתי כמעט. בעסקי האחוזה אינני יוצא ואינני נוסע לשום מקום. פעם יֵצר לי לעזבה, ופעם אני רואה שהיא מתגעגעת. ואני דמיתי, כי החיים שלפני הנשואים לקוּים הם ואינם נכנסים בחשבון, ואך אחרי הנשואים יבואו החיים האמתיים. ועתה עברו למו כשלשה חדשים, ומעולם לא בליתי את ימי בשפלות־ידים ובלי כל תועלת כבעת הזאת. לא, זה אי־אפשר, עת לעשות. היא איננה אשמה בדבר. עליה אין להתרעם כלל. אבל אני בעצמי היה לי למשול יותר ברוחי, להגן כאיש על חרותי. הלא אם־כן, אפשר שגם אני אתרגל בבטלה וגם אותה ארגיל… היא בודאי איננה אשמה”, דבר אל לבו.

אבל קשה לאדם, כשהוא מצטער על דָּבר, להתאפק, שלא יתלה באחרים, ובפרט במי שקרוב אליו ביותר, את סבת הדבר, שהוא מצטער עליו. גם לֶוין התחיל מהרהר אחריה לפעמים, לא שהיא אשמה בעצמה (כל דבר־עון לא יכול למצֹא בה), אלא שחִנוכה היה להם למכשול, אותה ההשכלה הקלושה והדלה בתכנה (לאותו שוטה צַ’רסקי, ידעתי, כי רצתה להשיב דבר מר כראוי לו, אך לא מצאה מלים בפיה"). “גם אין לה דברים חשובים בעיניה חוץ מעניני הבית (הם מעסיקים אותה) ומלבושיה והרִקמה האנגלית. אין לבה עסוק לא בעניני האחוזה, לא במצב האכרים, לא במוסיקה, אף־על־פי שהיא מיטיבה לנגן, ולא בקריאת ספרים. היא אינה עושה מאומה, ולבה טוב עליה”. בקרב לבו גִנָּה את דרכיה, ועוד לא ידע להשיב אל לבו, כי היא מכינה את נפשה לימים, אשר היא עתידה להיות בהם גם אשה לבעלה, גם צופיה הליכות ביתה, גם יולדת, מינקת ומגַדלת־בנים. הוא לא הבין, כי היא ידועת זאת בכֹח הרגש הטבעי, ובעודה מכינה את נפשה לעבודה הקשה הזאת, לא הכה לבה אותה על רגעי המנוחה והשלוה ומנעמי־האהבה, שֶׁהָנְחֲלוּ לה לפי־שעה בימים ההם, בימי בנוֹתה את קִנָּהּ הנחוץ לה לעתיד לבוא.

טז    🔗

כשעלה לֶוין אל חדר־האֹכל, מצא את אשתו יושבת אצל המֵחם החדש, מֵחם של כסף, וכלי־הטֵה החדשים וקוראה מכתב מאחותה דוֹלי, כי היו כותבות זו לזו לפרקים קרובים מאד, ואגַפיה מיכאילובנה הזקנה ישבה אצל השלחן הקטן וכוס־טֵה לפניה.

– גברתך הושיבה אותי וצותה אותי לשבת אִתה, – אמרה אגַפיה מיכאילובנה ותרמוז על קיטי בצחוק־חבה.

בדבריה אלה ראה לֶוין את סוף הדרַמה, אשר נראתה בביתו בימים האחרונים בין אגפיה מיכאילובנה ובין קיטי. בהם הָרְאָה לדעת, כי אחרי כל הכעָסים אשר הכעיסה הגברת החדשה את אגַפיה מיכאילובנה, בקחתה את רסן הממשלה הביתית מידה, גברה קיטי עליה ותכריחהּ לאהוב אותה.

– הנה קראתי את מכתבך, – אמרה קיטי ותתן לו מכתב כתוב בלשון משֻבשת. – כמדֻמה לי, שהוא מהאשה ההיא, אשר לאחיך… את כֻּלו לא קראתי. וזה מאבותי ומדולי. שמע־נא! דוֹלי הובילה את גישה ואת טַניה אל בית הסַּרְמַטִסְקִים לנשף־ילדים; טַניה באה בלבוש מרקיזה.

אך לֶוין לא שמע את דבריה: בפנים מסֻמקים לקח את מכתב מריה ניקולַיֶיבנה, פילגש ניקולַי אחיו, ויחל לקראו. זו הפעם השנית בא אליו מכתב ממנה. במכתבה הראשון כתבה לו, כי גרשהּ ניקולי מפניו חנם, והוסיפה בתמימות מושכת את הלב, כי אף־על־פי שהיא עניה מרֻדה כבראשונה, איננה שואלת ואיננה מבקשׁת מאומה, אך הרעיון, כי ניקולי דמיטרייביץ' יאבד בלעדיה מבלי כֹח בו, יבַעתה בלי הפוגות. והרי היא מבקשת מאחיו לשמרו. הפעם כתבה לו דברים אחרים: במכתבה זה הודיעה לו, כי מצאה את ניקולי דמיטרייביץ' ושבה אליו במוסקבה ונסעה עמו אל אחת הערים הפלכיות ושם מצא לו משמרת־פקודה. אך מפני דבַר־ריב, שהיה בינו ובין השר הממֻנה עליו, חזר ונסע למוסקבה ובדרך חלה חֳלִי כבד, אשר בודאי ימאן להרפא. “הוא קורא בשמך תמיד, גם תם כל הכסף” – נאמר בסוף מכתבה.

– קרא, הנה דולי כותבת על־אודותיך, – פנתה אליו קיטי בבת־צחוק; אך פתאֹם הפסיקה, בראותה כי נשתנו פניו.

– מה לך? מה נהיה שם?

– היא כותבת, כי ניקולי אחי גוסס. הנני לנסוע אליו.

פני קיטי נשתנו פתאם. הרעיונות על־אודות טַניה בלבוש מרקיזה ועל־אודות דוֹלי וכיוצא בהם גזו ויעופו כֻלם כאחד.

– ומתי תסע?

– מחר.

– גם אני אסע עמך. הייטב בעיניך?

– מה זה תאמרי, קיטי? – אמר דרך קפֵדה.

– למה תאמר מה זה? – אמרה בקפֵדה אף היא בראותה, שהוא מקבל דבריה שלא ברצון וגם בתרעומות. – מפני מה לא אסע? הן לא אפריע אותך. אני…

– אני נוסע, יען כי אחי גוסס, – אמר לֶוין. – ואת לשֵׁם מה תסעי?

– לשֵׁם מה? לשֵׁם דבר זה בעצמו, כמוך כמוני.

“גם ברגע נורא לי כזה היא זוכרת אך את געגועיה, שיהיו לה בשבתה לבדה”, אמר לֶוין בלבו, ואמתלה זו, שמצאה בענין חשוב כזה, הרגיזה אותו.

– זה אי אפשר, – אמר בקצת כעס.

אגַפיה מיכאילובנה ראתה, כי מריבה קרובה, ותעמֵד בלאט את כוסה ותצא, וקיטי גם לא התבוננה בצאתה. קול בעלה באמרו את הדברים האחרונים היה לעלבון לה, ביחוד, אחרי שהכירה בו בבעלה, שאינו מאמין לדבריה.

– ואני אומרת לך, כי אם תסע אתה, אסע גם אני עמך, נסוע אסע, – אמרה בחפזון ובזעם. – מפני מה אי־אפשר? למה תאמר, כי זה אי־אפשר?

– יען כי עלינו לנסוע במקומות שאינם ידועים לנו, בדרכים שאינם מתֻקנים, גם לשהות בבתי־מלון משֻנים. אך למכשול תהיי לי, – אמר לֶוין והתאמץ לדבר במנוחה.

– אין דבר. אני לא אֶחְסַר לנפשי מאומה בדרך. באשר תוכל אתה ללין, אוכל גם אני…

– די לנו, כי האשה הזאת תִּמָּצֵא שם, אשה אשר לא תוכלי להתקרב אליה.

– אני אינני יודעת ואינני רוצה לדעת מי ומה שם. יודעת אני, כי אֲחִי אישי חולה את חליו אשר ימות בו, ואישי נוסע אליו, ואני נוסעת עם אשי בחפצי…

– קיטי! אל נא יֵחַר לך. אך השיבי אל לבך, כי ענין חשוב מאד הוא וכי צר לי בראותי, כי לעת אשר כזאת אתּ זוכרת את רגש היַלדות שבך, את מֵאוּנך להשאר לבדך בבית. אם רע בעיניך לשבת בבד פה, סעי לך למוסקבה.

– זה דרכך תמיד ליחס לי מחשבות רעות ושפלות, – השיבה בדמעות של עלבון וכעס. – אין כאן לא רגש ילדותי ולא כל אשר כזה… אני מכירה ויודעת, כי חַיבת אני להיות עם אישי יחד בצַר לו, אבל אתה מתכַּון להדאיב נפשי, אינך רוצה להבין…

– אכן נורא הדבר. עבדות גמורה היא זו! – קרא לֶוין ויקם בזעם, מבלי יכֹלת להתאפק עוד. אך כרגע הרגיש, שהוא חובל בעצמו.

– ולמה נשאת לך אשה? הלא יכֹלתָּ להיות בן־חורין. למה נשאת, אם אתה מתחרט? – התחילה טוענת בחפזון ותקפץ ממקומה ותרץ אל חדר־האורחים.

כשנכנס אליה ראה, כי זלגו עיניה דמעות, ויחל לדבר על לבה ויתאמץ למצא את המלים המסֻגלות לא להטותה מחפצה, כי אם להרגיעה מעט. אך היא לא שמעה בקולו ולא הסכימה לכל דבר, ויגחן לה ויאחז בידה שלא בהסכמתה וישק לה על ידה ועל שערה ועוד הפעם על ידה, והיא אך החרישה. אך כאשר החזיק בשתי ידיו בפניה ואמר לה בחבה: “קיטי!” התעוררה פתאֹם ותבך בכי קל וַתַּשלם עמו.

באותה שעה גמרו לנסוע יחדו ביום השני, ולוין אמר לאשתו, כי מאמין הוא, שברצונה לנסוע אך על־מנת להועיל, והסכים, שלא גנאי הוא לאחיו מה שנמצאה אצלו מַריה ניקולַייבנה; אך בקרב לבו התרעם בנסעו עמה גם עליה גם על עצמו. עליה התרעם, על כי לא יכלה להעביר אל מדותיה ולתת לו לנסוע לבדו, כשהיה צֹרך בדבר (אבל מה התפלא בזכרו, כי עוד לפני ימים מעטים לא מלאוֹ לבו להאמין, כי תוכל לאהבו, כי גדל האֹשר הזה בעיניו מאד, ועתה היתה לו אהבתה היתרה למוקש!), ועל עצמו, – על כי לא עמד על דעתו. ביחוד לא יכול להסכים בלבו למַה שאמרה, שאינה צריכה לדעת כלל, מה האשה הנמצאת בבית אחיה, ורעיונות נוראים באו בו על־אודות כל הפגעים והקטטות, שראוי לו לחוש להם מראש. גם לזֵכר מעשה זה בעצמו, שעתידה קיטי אשׁתו לעמוד בחדר אחד עם העלמה הפילגש הזאת, רחפו כל עצמותיו מגֹעל־נפש וממגור.

יז    🔗

בית המלון, אשר שכב בו ניקולי לוין, בחלותו בעיר הפלכית, היה מאותם שמיַסדיהם דואגים להם מבתחלה, שיֵעָרכו על־פי התכניות מהשֻכללות החדשות, המכֻוָּנות לכל חֻמרי דיני הנקיון ודקדודי צרכי הזמן וגם לדרישות מטעם הטוב, ושבאשמת רֹב העם הבאים בתוכם הם נהפכים במהירות נפלאה לבתי־משקה מטֻנפים, שיש בהם גם סִמני־השתלמות ברוח הדור החדש ושאין סִמנים טובים אלה מועילים אלא להורידם במעלה מבתי־המלון הפשוטים הישנים, המטֻנפים בלי כל פרכוס. בית־המלון הזה כבר הגיע למדרגה זו; גם איש־הצבא, שעמד אצל הפתח בתור שומר־הסף במעיל־שרד מגֹאל ופפירוסה בפיו, גם המעלות של ברזל מוצק שבקרן־אפלה, שרוחות מתנגדות נושבות בה וכֻלה דרך־עֹצב לעולים ויורדים, גם משרת בית־המשתה המלֻבּש פרַק מלֻכלך ומרבה שיחה בגסות־לב, גם הטרקלין הכללי, שצרור פרחי־דונג מכֻסה אבק מתנוסס על שלחנו, גם העפרורית והאבק והעזובה הנראים בכל מקום, יחד עם איזו סמני חפזון מיֻחד ממין החפזון המֻרגש בבית־הנתיבות של מסלות־הברזל – כל החזיונות האלה עשו רׁשם קשה מאד על לֶוין ואשתו, ביחוד בגלל אשר חותם הזיוף, הטבוע על בית־המלון הזה, לא עלה יפה כלל בצֵרוף הענין, שלשמוֹ באו שמה.

אחרי אשר שאלו אותם, באיזה מחיר הם מבקשים להם חדר, הֻברר, כנהוג, שלא נמצא בעדם כל חדר טוב: באחד החדרים הטובים ישב רֵיבִיזוֹר מפקידי מסלת־הברזל, בשני – סניגור שבא ממוסקבה, בשלישי – הנסיכה אסטַפּייבנה שבאה מאחוזתה. לא נשאר אלא חדר מטֻנף אחד, ואצלו הבטיחו לפַנות בערב עוד אחד. בזעפו על אשתו על־דבר אשר באה מגורתו, על כי בבואו העירה, ברגע אשר הציקתהו רוחו ועיניו כלו לדעת מה היה לאחיו, הֻזקק לדאוג לה ולא יכול לרוץ אליו, הביא אותה עם זה קֹדם כל־דבר אל החדר, אשר הֻקצה להם.

– לֵך, לֵך! – אמרה אליו והסתכלה בו בדאגה כמודה על פשעה.

הוא יצא בלי השב דבר ויפגע מיד במַריה ניקולַייבנה, כי נודע לה, שבא שמה, אלא שלא נועזה להכנס לחדרו. היא עמדה לפניו כמו שראה אותה בפעם האחרונה במוסקבה: בשמלת־הצמר, אשר לבשה בפעם ההיא, בזרועות חשופות ובצואר חשוף, ופרצוף פניה טפשי ומביע טוּב־לבב, מסֻבּל קצת בבשר ומלא צַלָּקות – הכֹּל כבפעם ההיא.

– ומה? מה לו? מה מצבו?

– רע מאד. איננו קם. בכל שעה חכה לאדוני. האדון… אדוני… עם רעיתו.

לֶוין לא הבין ברגע הראשון, מה הדבר אשר הביאהּ במבוכה, אבל היא הסבירה לו זאת מהר.

– אני אסור מזה, אל בית־המבשלים אלך, – אמרה לו. – האדון ישמח. הוא שמע, גם יודע הוא אותה וזוכר, כי ראה אותה מחוץ־לארץ.

לֶוין הבין, כי דבריה מכֻוָּנים אל אשתו, ולא ידע מה להשיב.

– נלכה־נא, נלכה! – ענה לה.

אבל הוא לא זז משם, ודלת חדרו נפתחה, וקיטי נשקפה מתוכו. לֶוין נסתמק מבֹּשת וגם מזעם על אשתו, אשר גרמה לעצמה ולוֹ יחד מבוכה כזאת, אך מריה ניקולַייבנה נסתמקה עוד יותר. היא כמו נתכַּוצה כֻלה ופניה האדימו כדי הורדת דמעות, ותאחז בשתי כפות־ידיה בקצות מטפחתה ותגלום אותם באצבעותיה האדֻמות מבלי דעת מה לדבר ומה לעשות.

ברגע הראשון ראה לֶוין אך סקרנות נמרצה במבטה של קיטי, שהביטה אל האשה הנוראה הזאת, שהיתה כחידה סתומה בעיניה; אבל הבטה זו נמשכה רק רגע קטן אחד.

– ומה אפוא? מה לו? – פנתה אל אישהּ ואחרי כן אליה.

– אבל אין משיחים במסדרון! – קרא לֶוין ויבט בתרעומות אל איש אחד, אשר הלך במסדרון ברגלים רועדות קצת הלוך ושוֹב, כטרוד באיזה עסק חשוב.

– אם כן, בואי־נא, – מארה קיטי ותפן אל מַריה ניקולַייבנה, אשר התחזקה בין כֹה; אך בראותה את פני אישהּ, כי לבשו חרדות, הוסיפה לאמר: – או לכו לכם, לכו ושלחתם לקרֹא לי, – ותשב אל החדר, ולֶוין הלך אל אחיו.

בבואו אל אחיו ראה וירגש, מה שלא עלתה על דעתו לראות ולהרגיש. הוא דמה, שימצא אותו במצב של ההתכחשות המצויה מאד, כפי מה שהֻגד לו, אצל חולי־שחפת, וכפי מה שראה אותה והשתומם עליה בבוא אליו אחיו בימי הסתו. כסבור היה, שימצא בגופו סִמני מיתה קרובה ברורים יותר, רפיון מרֻבּה, רזון מרֻבּה, אך בכלל דִמה, כי מצבו יהיה כמעט כבראשונה. וכן דִמה על עצמו, שירגיש גם הפעם צער על אבדן אחיו האהוב לו ורגשי־אימה מפני המות, אך במדה גדולה מבפעם ההיא, ויהי נכון לכל זה, אך מה שמצא היה לא ממין זה כלל.

בחדר קטן ומטֻנף, שכתליו המכֻיָרם היו מלֻכלכים ברּק, וקול־שיחה נשמע בו מאחרי מחיצה דקה, ואוירו מלא צחנה מחנקת, ראה גוף אדם מכֻסה בשמיכה, מוטל על מטה מרֻחקת קצת מן הכּתל. אחת מזרועות הגוף הזה היתה מוטלת על השמיכה, וכף־היד הזאת, כף גדולה דומה לקלשון, נראתה כמחֻברת חבוּר משֻנה אל קנה ארֹך ודק ושוה במדת דקותו מראשו ועד חציו. ראש החולה היה מֻטֶּה הצדה על הכר. על רקותיו ראה לֶוין את שערו המעט, הרטֹב משעה, ועל מצחו המתוח, הנראה כְשֶׁקוּף.

“אי אפשר, שהגוִיה הנוראה הזאת היא ניקולַי אחי”, אמר לֶוין בלבו. אך כאשר נגש וראה את פני החולה, לא יכול עוד להסתפק. אף־על־פי שנשתנו פניו שנוי נורא, היה די לו ללֶוין לשים עינו על אותן המלאות חיים, שהורמו אליו בבואו, ולהתבונן בתנועת־פיו הקלה מתחת לשפמו המֻדבק, שיכיר את האמת הנוראה, שהגוף המת הזה הו אחיו החי.

העינים הנוצצות כוננו בקפֵדה ובתרעומות אל לֶוין בשעת כניסתו, ובהבטה זו נוסדה מיד התיחסות של אנשים חיים בין שני האחים. לֶוין ראה דברי־תוכחה בעיני אחיו המכֻוָּנות אליו, ולבו הכה אותו, על כי גורלו הוא טוב ונעים כל־כך.

כאשר אחז קונסטנטין בידו של ניקולי, נראה צחוק קל על פניו של זה. קל ורפה מאד היה צחוק זה, לא נראה כמעט לעין, וגם בצחקו לא חדלו עיניו מהביע תרעומות.

– לא שערת, שתראני בכך, – בטא ניקולי ביגיעה.

– כן… לא, – אמר לֶוין ודבריו לעו. – ולמה לא הודעתני דבר על־אודותיך קֹדם לזה, כלומר, בימי חתונתי? ואני חקרתי ודרשתי בכל מקום.

הוא הֻזקק לדבר, כדי שלא לשתוק, ולא מצא מלים בפיו, ביחוד מאשר לא ענהו אחיו דבר, ורק הביט בלי גרוע עיניו ממנו, ונראה בבֵרור, שנתן לב להבין כל מלה ומלה. ויגד לו לֶוין, כי אשתו באה עמו. ניקולי הביע נחת־רוחו על זה, אבל אמר, כי הוא דואג, פן תבהל מראות את רֹע מצבו. אחרי־כן החרישו שניהם זמן מעט, ופתאם התנודד ניקולי ויחל לדבר. לֶוין דמה, כי הוא נכון להגיד לו דבר חשוב ורב־ערך, כי כן נראה על פניו; אבל רק במצב מחלתו דבּר, ויתאונן על רופאו ויאמר, כי צר לו, על כי איננו יכול לקרֹא לרופא המפֻרסם המוסקבאי, ולֶוין למד מזה, כי עוד לא חדל מיַחל.

כשחזרו ושתקו שניהם, מהר לֶוין ויקם, כי רצה להחלץ לרגע אחד מכאב־לבו החד, ויאמר, כי הולך הוא להביא את אשתו.

– טוב, ואני אצוה לנקות פה מעט. פה טֹנפת ובודאי גם צחנה. מַשה! פַּני־נא פֹה, – אמר החולה ביגיעה. – וכאשר תפַני, תלכי לָך. – הוסיף ויבט דרך־שאלה אל אחיו.

לֶוין לא השיב דבר ויצא אל המסדרון ויעמוד. אמנם כבר אמר, כי יביא את אשתו, אך בשימו אל לבו, מה קשה היה לו לשבת עם אחיו, גמר, שיתאמץ להטות את לבבה מלכת אל החולה. “למה זה תתענה גם היא כמוני?” אמר בלבו.

– ומה לו עתה? – שאלה קיטי בפנים מלאים חרדות.

– נורא הדבר, נורא ואָיֹם! למה זה באת? – אמר לוין.

קיטי החרישה סיקונדות אחדות ותבט אל אישה ביראה ובחמלה; אחרי־כן קרבה אליו ותאחז בשתי ידיה במרפקו.

קוסטיא! הביאני־נא אליו, כי ירוח לנו, אם נשב עמו שנינו יחד. אתה אך הביאני לפניו, הביאני ולֵך לך, – אמרה אליו. – הלא תבין, כי קשה לי יותר בזמן שאני רואה אך אותך בלי ראות גם אותו. שם אפשר, שאוכל להביא תועלת גם לך גם לו. אנא, תנה־נא לי ללכת, – התחננה אליו, כאלו היה כל אשרה לכל ימי־חייה תלוי בזה.

לֶוין הֻזקק להסכים על־ידה ויתחזק וישכח את מַריה ניקולַייבנה וַיָשב וילך אל אחיו וקיטי עמו.

בפסיעות קלות נכנסה לחדרו של החולה, – ובלכתה שׁמה שׂמה עין לרגעים על אישה והביטה אליו בפנים מביעים אֹמץ־לבב והשתתפות בצערו, – וַתִּסֹּב במתינות ותסגור את הדלת אחריה בלי־שאון, ותגש אל מטת החולה בלאט, בלי השמיע קול־צעדה, ובעמדה נֹכח פניו, כדי שלא יצטרך להסב ראשו, אחזה כרגע את כפו הגדולה והצנומה בידה הרכה המלאה לח־עלומים, ותלחץ את כפו ותחל לדבר עמו בקול שפל ובלשון כרה של התעוררות והשתתפות, שאין בהם עלבון ושרק נשים מסֻגלות להשתמש בהם.

– כבר נפגשנו בסוֹדֶן פעמים אחדות, אך לא התקרבנו, – אמרה אליו. – בעת ההיא לא עלתה על דעתך, כי עתידה אני להיות לך לאחות.

– ועתה לא יכֹלת להכירני, אלו פגשתני פתאֹם? – אמר בבת־צחוק, אשר האירה את פניו בעת כניסתה.

– לא, בודאי הייתי מַכֶּרֶת אותך. מה היטבת לעשות, כי הודַעתּנו. לא היה יום, אשר לא הזכיר קוסטיא את שמך ולא דאג לך.

אך שעת התעוררותו של החולה לא ארכה.

היא טרם כלתה לדבר, ופניו חזרו ורעמו ולשבו קנאת חולה גֹוִעַ באנשים החיים הנצבים עליו.

– כמדֻמה לי, כי לא טוב המקום הזה לך למדַי – אמרה ותסב פניה מעיניו המכוֹנָנות אליה ותתבונן בחדר. – עלינו לבקש מבעל־הבית חדר אחר, – אמרה אל אישה, – גם לבעבור נהיה קרובים אליו יותר.

יח    🔗

לֶוין לא יכול להביט במנוחה אל אחיו, ובעודו לנגדו לא יכול להתנהג בדעה מיֻשבת ובמתינות הראויה. כשהיה נכנס אליו, היו עיניו ולבו כמו לפני מָסַך ערפל, ולא יכול לראות ולהבין את פרטי מצבו. הוא אך הרגיש את הריח הנתעב, ראה את הזוהמה ואת העזובה, התבונן במכאובי אחיו ושמע את אנחותיו, ולבבו ידע, כי אין עצה ואין תקוה. אך לא עלתה על דעתו לעַיֵן בכל הפרטים, להתבונן איך הֻשכבה גוִיה זו תחת השמיכה, איך התקפלו והֻנחו אותן השוֹקים והירכים היבשות ואותו הגב הרזה, אם אי־אפשר להניחם יפה יותר קצת ולעשות לחולה דבר, אשר אמנם לא יסיר את מחלתו, אבל יָקֵל מעט את מכאוביו. רוח קרה עברה כזרם על גבו בכל פעם אשר החל להרהר בכל הפרטים האלה. ברור היה בעיניו, שאי־אפשר לעשות מאומה, לא כדי להאריך ימיו ולא כדי להקל את מכאוביו, אך גם החולה הכיר בו, שעל־פי דעתו אין לעזור לו במאום, והכרה זו הרגיזה את רוחו. והדבר הזה הִקשה עוד יותר את מכותיו של לֶוין. מכאובים נשא בהיותו בחדר החולה, ומכאובים קשים מאלה – מחוץ לחדרו. על־כן היה מרבה לצאת משם באמתלאות שונות, ובכל פעם היה חוזר ונכנס מיד, כי לא עצר־כח להשאר לבדו.

אך לא כרעיונותיו וכרגשותיו וכמעשיו היו רעיונותיה ורגשותיה ומעשיה של קיטי. למראה החולה נכמרו רחמיה עליו, ומדת־הרחמים שלה העירה בלבה, לב־אשה, לא פחד וגֹעל־נפש, כי אם חשק נמרץ לעשות, לדעת את כל פרטי מצבו ולהיות לו לעזר בהם בכל כֹחה. ומאשר לא היה כל סְפֵק־סָפֵק בעיניה, כי היא חַיבת לעזור לו, היה ברור לה, גם עשֹׂה תעשה וגם יכול תוכל. אותם הפרטים, שהיה אישהּ עומד מרעיד ומַשמים לזִכרם, העירו את לבה מיד להתבונן בהם היטב. ותשלח ותקרא לרופא, אף שלחה מהרה אל בית־המרקחת, ואת הנערה המשרתת, שבאה עמה, צותה לטאטא, להסיר את האבק ולכבס יחד עם מַריה ניקולַייבנה, גם בעצמה רחצה ושטפה איזה דברים, ותשים כמין סדין תחת השמיכה, ובפקודתה הוצאו איזה חפצים מחדר החולה ואיזה חפצים הֻכנסו שמה. פעמים אחדות הלכה בעצמה אל חדרה, בלי שים לב אל האורחים ההגונים, שנזדמנו לקראתה בלכתה, ותשא ותבֵא משם סדינים, חִפּוּיֵי־כרים, אלונטיות וכֻתָּנוֹת.

המשרת, שהיה עסוק באותה שעה בעריכת השלחן בטרקלין הכללי ללחם־הצהרים, נקרא אליה ובא פעמים אחדות בפנים מלאים קפֵדה, אך לא יכול להמנע מִמלא את מצוות־פיה, כי השכילה לצַוות בחזקה ובסבר פנים יפות יחד, ולא היה אפשר בשום אופן לסָרב לה. לֶוין לא הסכים לכל זה, כי לא האמין שתצא לחולה תועלת כל־שהיא מעמלהּ, ולא עוד אלא שהיה מתירא, שמא יכעס החולה על זה. אבל החולה לא הקפיד, אף־על־פי שלה הראה גם אותות־שמחה, ורק התבַּיש בְּטַפְּלָהּ בו, ואמם נראה בכלל, שמעשים, שהיא עושה לו, מעסיקים אותו. בשוב לֶוין מבית הרופא אשר שלחה אותו קיטי אליו, ובפתחו את דלת חדרו של ניקולי, מצא אותו ברגע שהחליפו את הלבָנים שלו בפקודת קיטי. גבו הלבן והארֹך נחשף, ונגלו עצמת שִׁכְמו הגדולות והבולטות וצלעותיו וחוליות שדרתו המשֻׁפות, ומריה ניקולַייבנה והמשרת נסתבכו בשרווּלה של הכֻּתֹּנת וַיִלְאוּ להביא לתוכו את ידו הארֻכה והתלויה בלא־כֹח. קיטי סגרה את הדלת אחרי לֶוין ולא הביטה אל העֵבר ההוא; אבל החולה נאנח, ותמהר ותלך אליו.

– חושו מהרה – קראה קיטי.

– אל־נא תלכי, – אמר החולה בזעף, – בעצמי…

– מה זה תאמר? – שאלה מריה ניקולַייבנה.

אבל קיטי שמעה והבינה, שהוא בוש ומצטער, על כי הוא ערם לעיניה.

– אינני מבטת, אינני מבטת! – אמרה ותעזור להם להכניס את זרועו לתוך השרווּל. – ואַתְּ, מריה ניקולַייבנה, גשי אליו מהעֵבר השני וְתַקְנִי שם, – הוסיפה אחרי־כן.

– לך־נא ומצאת בחריטי הקטן צלוחית קטנה, – אמרה אל אישהּ, – הנה היא בכיס הקטן שבצדו, והבאתה הנה, ובין כה יגמרו לנקות פה.

כאשר הביא את הצלוחית, מצא את החולה מֻשכב כראוי וכל הנמצא מסביב לו נשתנה לטובה. הרח הרע נהפך לריח חֹמץ מהול בבשמי ריח טוב, וקיטי פזרה את החֹמץ המבֻשם על־ידי קְנֵה־הַמִּזְרָק, אשר החזיקה ונפחה בו בשפתיה ובלחייה האדמוניות. כל אבק לא נראה עוד, ויריעה הֻנחה תחת המטה. על השלחן עמדו בסדר נכון צלוחיות קטנות שונות ובקבוק מים, ואצלם מקֻפלים כלֵי־לבן נחוצים ורקמה אנגלית מעשה ידי קיטי. על שלחן אחר, סמוך למטת החולה, נמצאו מי־משקהו ונר ואבקות־מרפא. והחולה שכב מרֻחץ וסרוק על סדינים נקיים, ותחת ראשו כרים גבוהים, וכֻתּנתו נקיה וצַורונה הנקי מקיף את צוארו הדק במדה משֻנה ומַבְהלת. ובאותות־תקוה חדשים על פניו הביט אל קיטי בלי גרוע עיניו ממנה.

תחת הרופא, אשר רפא את ניקולי לֶוין עד כה ואשר לא היתה רוחו של החולה נוחה הימנו, הביא אליו קונסטנטין אחיו רופא אחר, אשר מצא בקלוב. הדוקטור החדש הזה הוציא את שפופַרתו ויט אזנו לנשימת החולה, נענע בראשו וירשום סמים ויברר בפרטות מרֻבּה בראשונה את סדר בליעת הסמים בזמניהם ואחרי־כן את דיני הזהירות הנחוצים לחולה במאכלו. הוא יעץ אותו לאכול ביצים חיות או מטֻבּלות רק קצת ברותחים ולשתות מי־סֶלְטֶר מהולים בחלב חַי במדרגת־חֹם ידועה. כאשר יצא הדוקטור משם לחש החולה איזה דברים לאחיו; אך לא הגיעו לאזני לֶוין אלא המלים האחרונות “קַטיה שלך”, ועל־פי מבטי עיניו המכֻוָּנות אליה, הבין לוי שספר בשבחהּ. גם לקַטיה בעצמה – כן קרא לה החולה תמיד – קרא לגשת אליו.

– הנה רָוַח לי הרבה, – אמר אליה. – אלו היית עמי, כי עתה כבר חייתי מחָליי. מה טוב לי! – באמרו זאת אחז בידה וימשכנה אל שפתיו, אך כמו מדאגה, פן ירע הדבר בעיניה, נִחם וירף ממנה, ואך החליק את כף־ידה קצת. וקיטי אחזה את ידו בשתי ידיה ותלחצֶהָ.

עתה הפכו־נא אותי אל צדי השמאלי ולכו לישון – אמר בלחש ובחפזון.

איש לא שמע מה שאמר, אך קיטי לבדה הבינה את כַונתו. היא עמדה על דעתו, יען כי התבוננה בלי־הפסק אל כל צרכיו.

אל צדו השני, – אמרה אל אישהּ, – הוא ישן תמיד על צדו השני. הָפְכֵהוּ־נא, לא נעים לקרֹא למשרתים לשֵם זה. אני לא אוכל.

– אולי תוכלי את? – אמרה אל מריה ניקולַייבנה.

– יראה אני, – ענתה מריה ניקוליינה.

נורא מאד היה בעיני לָוין לחבוק בזרועותיו את הגויה הזאת, אשר הפילה עליו אימות, ולנגוע בידיו תחת השמיכה במקומות, אשר מאנה נפשו לזכור את רֹע מראיהם, אך לדברי אשתו אלה לבשו פניו את רוח העֹז, אשר היה ידוע לה לאשתו, וישלח את ידו אל מתחת לשמיכה ויחל לאחוז בו; אך אף־על־פי שהיה לֶוין איש גבור מצֻין, השתומם על כֹבד האברים היבשים האלה. ובעודו הופך את גוית אחיו ומרגיש על צוארו את היד הגדולה והרזה, החובקת אותו במקום הזה, מהרה קיטי ותהפוך בלאט את הכר ותנערהו וַתָּשֶׂם עליו את ראש החולה כראוי, ושערו המעט חזר וידבק בְּרַקָּתו.

החולה החזיק בידו את יד אחיו. לָוין הכיר בו, שהוא רוצה לעשות דבר בידו ומושך אותה אליו, ויתן לו למשכה כטוב בעיניו. החולה הביא אותה עד פיו וַיִּשָּׁקֶהָ. ולֶוין נִרתַּע לאחוריו מהמון רגש־לבו ויצא מן החדר בבלי יכֹלת להוציא מלה מפיו.

יט    🔗

“הִסתיר מחכמים וגִלה לילדים ולקצרי־דעת”, אמר לוין בלבו על־אודות אשתו בדַברו עמה בערב ההוא.

את המשל הזה האמור באֵיבַנגליון זכר לֶוין לא מאשר חשב את עצמו לחכם גדול. הוא לא היה חכם גדול בעיניו, אך על־כרחו הכיר וידע, שהוא חכם מאשתו ומאגַפיה מיכאילובנה. והוא ידע בעצמו, כי בשעה שהיה מהרהר במות, היה מהרהר בו בכל כֹחו הרוחני; וכן ידע, שהרבה חכמים גדולים, שרעיונותיהם בדבר הזה הגיעו אליו על־ידי חבוריהם, הרהרו במות כמוהו, וכֻלם יחד לא ידעו גם אחד ממאה במה שידעו אשתו ואגַפיה מיכאילובנה בדבר הזה. בכל החִלוק הרב, שהיה בין שתי הנשים האלה, בין אגַפיה מיכאילובנה ובין קַטיה, כאשר קרא לה ניקולַי וכאשר אהב בגלל זה גם קונסטנטין לֶוין לקרֹא לה, היו שוות זו לזו לגמרי בדבר הזה. שתיהן ידעו בלי כל־ספק מה הם החיים ומה הוא המות. ואף־על־פי שלא היו יכולות להשיב על השאלות, אשר שאל בלבו לֶוין, וגם לא היו מֻכשרות להבין את שאלותיו, לא הטילו שתיהן כל ספק בתכנו של החזיון הזה ודעה אחת היתה לשתיהן בו, דעה משֻׁתּפת לא להן בלבד, כי אם לעוד אלפי רבבות בני־אדם. וראיה לדבר, שידעו בבֵרור מה הוא המות, נמצא בזה, שהן ידעו תמיד, בלי פקפק אפילו סיקונדה אחת, מה לעשות לגֹוְעים, ולא היו מתיראות מפניהם. ולֶוין וכל בני־מינו יכלו להכביר מלים על המות, אך לא ידעו מה הוא, כי על־כן חַתּו וייראו מפניו ולא ידעו אפילו ידיעה כל־שהיא מה לעשות בזמן שבני־אדם גֹוְעים ומתים לעיניהם. אלו היה לֶוין לבדו עם אחיו, היה מביט אליו באימה ומחכה באימה גדולה עוד יותר, ולעשות לא יכול כל דבר לחולה.

ולא זאת בלבד, אלא שלא ידע גם מה ידבר, איך יביט בעיניו ויצעד ברגליו. לדבר בענין אחר נדמה לו לעלבון לחולה, גם לדבר על־אודות המות וכל מה שמעציב את הרוח לא נאוה לפני מטתו, וכן לא נאוה גם לחשות. “אם אביט אליו, יראתי פן יחשוב, שאני מעַיֵן בתוי פניו, ואם לא אביט, יחשוב, שאני מהרהר בענין אחר. אם אלך על אצבעות רגלי, יחר לו, ולפסוע בכל כפות־רגלי לא ימלאני לבי”. וקיטי, כנראה, לא שתה את לבה לשאלות כאלה וגם לא מצאה עת לשית לבה להן; אך בו לבד הרהרה כל היום, כי ידעה איזה דבר מיֻחד, וכל אשר עשתה לחותה עלה יפה בגלל זה. וראיה לדבר, שהיו מעשיה ומעשי אגַפיה מיכאילובנה לא התעסקות אינסטיקטיבית של בעלי־חיים בלי־בינה, נמצא בזה, שמלבד שמירת החולה והקלת מכאוביו, בקשו שתיהן בעדו עוד דבר אחד גדול בערכו מההגנה על הגוף ושונה בענינו מתנאי־החיים החמריים. וכשדברה אגפַיה מיכאילובנה במיתתו של אותו זקן, אמרה: “תודה לאל, גם את לחם־הקֹדש אכל, גם בשמן משחת־הקֹדש נמשח, מי יתן והיתה מיתת כל אדם כמיתתו של זה”. וגם קטיה, בכל דאגותיה שדאגה לִלְבָנָיו, לחַבּוּרותיו ולמשקהו של ניקולי, הספיקה להטות את לבבו עוד ביום הראשון לבואה ולקבל את לחם־הקֹדש ולהמשח בשמן־המשחה.

בשובם בלילה אל חדרי מלונם ללון שם, ישב לֶוין בראש כפוף ולא ידע מה לעשות. מלבד אשר לא נתן לב לסעוד את סעודת־הערב, להכין את המשכב, לעַיֵן במה שיש להם לעשות, לא יכול גם לדבר עם אשתו – מבושה. וקיטי היתה עסקנית יותר מבכל עת וגם מלאה חיים ביחוד, ותצו להביא סעודת־ערב, ובידיה הוציאה וסדרה את החפצים החבושים ועזרה להציע את המטות, וגם לא שכחה לפזר אבקה פרסית על המצעות. נראו בה ההתעוררות וחריפות־השכל, שהגברים מצַטינים בהן לפני קרב ומלחמה, ברגעי סכנה ומסירת־נפש, ברגעים שאדם מראה בהם פעם אחת את גדולתו הרוחנית ומוכיח במפעליו, כי לא לשוא עברו ימיו עד כה, כי על־כן הכשיר בהם את נפשו לרגעים האלה.

כל אשר עשתה עלה בידה, ובטרם תכלה שעת השתים־עשרה הוצאו והונחו כל החפצים בסדר יפה ומדֻיק, וחדר־מלוֹנה דָּמָה בזה לביתה הקבוע, לאחד החדרים המיֻחדים לשם: המטות מֻצָּעות, המגרדות, המסרקות והרְאִיִים הקטנים מוכנים, המַפִּיות פרושות, וכל דבר מונח או מֻצב על מקומו.

לֶוין חשב, שחַטָֹאָה שאין לכַפְּרָה היא לו לאכול ולישון או גם לדבר לעת אשר כזאת, ועל־פי רגשותיו עבר על הלכות דרך־ארץ בכל תנועה ותנועה שלו; והיא שתה לבה למגרֵדות קטנות, אבל בטעם ובזהירות עשׂתה זאת, וכל עלבון לא הֻרגש במעשיה.

אך לאכול לא יכלו מאומה גם שניהם, וזמן רב לא יכלו להרדם וגם לא עלו על משכבותם.

– שמחה אני מאד, כי הטיתי את לבבו להמָשח למחר, – אמרה קיטי בשבתה לפני הראי המתקפל שלה ולְסוּטָה² קצרה עליה, ותסרוק במסרק דק־שנים את שערה הרך והמבֻשם, – מימי לא ראיתי את העבודה הזאת, אבל אמי אמרה לי, שבאותה שעה מתפללים על החולה שירָפא.

− האמנם תדמי, כי עוד יוכל להרפא? − אמר לֶוין בהביטו אל קדקדה הצר, שהיה מתכסה בשׂפעת שער בל פעם שהעבירה את המסרק על ראשה קטן והעגֹל.

− אני שאלתי את הדוקטור ואמר לי, שלא יחיה עוד יותר משלשת ימים. אך כלום הם יכולים לדעת? בכל זאת אשמח מאד, כי הטיתי את לבו, − אמרה ועיניה פוזלות אל אישהּ בעד לשערותיה. – הכל אפשר, − הוסיפה בקצת ערמומיוּת מיֻחדת על פניה, כבכל פעם שהתחילה מדברת על־אודות האמונה.

אחרי שׂיחתם, ששׂחו בענין האמונה בהיותם עוד חתן וכלה, לא חזרו לדבר בזה ולא נגעו עוד בשאלה זו כלל, אבל היא דקדקה תמיד בהליכה לבית־התפלה ובתפלה בעצמה בלב שוקט ובהכרה פנימית, שכך ראוי לנהוג; וגם בו, שהיה חולק עליה בזה בפיו ובשפתיו, בטח לבה, שהוא דומה לה בעִקרו של דבר וגם טוב ממנה בתור נוצרי הגון, ואת כל דבריו בעניני האמונה חשבה לאחד ממיני הקנטור, שדרכם של גברים בהם, כמהתלותיו על הרקמה האנגלית, שהיה אומר עליה, על־אודות broderie anglaise זו, שנשתנתה מכל בני־האדם; שכל בני־האדם סורגים וסותמים את המקומות המנֻקבים, והיא גוזרת לכתחלה נקבים נקבים, וכיוצא בזה.

− אבל האשה הזאת, מריה ניקולַייבנה, לא יכלה לעשות כל זה, − אמר לֶוין. – אכן… עלי להודות, כי שמח אני מאד מאד, שבאת אתי, כי זכּה את, לב טהור בקרבך – ובדברו אחז בידה ולא נשק לה (לנשק את ידה בקִרְבַת־מָוֶת כזאת חשב למגֻנה), ורק לחץ אותה כמתוַדה על חטאתו לה ויבט אל עיניה, אשר מלאו אורה ברגע ההוא.

− מה קשה היה לך, אלו היית פה לבדך, − אמרה אליו ותרם את ידיה, אשר כסו את לחייה, שהאדימו באותה שעה מקֹרת־רוחה, ותסלק את קווצותיה ותפרֹף אותן על קדקדה. – לא, − הוסיפה לדבר אליו, − היא לא ידעה זאת… אַשְׁרַי, שֶׁלָּמַדתי הרבה בסוֹדֶן.

− האמנם נמצאו שם גם חולים כאלה?

− גם קשים מאלה.

− דבר נורא היא בעיני, מה שאיני יכול לראותו כמו שהיה בימי עלומיו… לא תוכלי להאמין, מה נחמד היה, אך אני לא הבינותי בעת ההיא מה הוא.

− בכל לבי אאמין. גם רואה אני, שיכולנו להיות קרובים אהובים, − אמרה, ונפשה נבהלה על אמרה זאת, ותבט אל אישה ודמעות נקווּ בעיניה.

− כן הוא, “יכולנו להיות”, − אמר בלב נשבר. – הוא באמת אחד מהאנשים, אשר יֵאָמר עליהם, שאין מקום להם בעולם הזה.

− אבל עוד ימים רבים נכונים בידינו, עת לשכב, − אמרה קיטי ותבט אל שעונה הקטן.

כ. הַמָּוֶת    🔗

ביום השני קִדשו ומשחו את החולה. בשעת העבודה הזאת התפלל ניקולי בהתלהבות. בעיניו הגדולות, אשר כונן אל הצלב המֻצב על שלחן קטן מכֻסה במטפחת מנֻמרת, הֻבּעו תחנונים ותקוה ממעמקי־לב, ולֶוין ראה, ונפשו התעטפה עליו. כי על־כן ידע, כי תפלתו ותקותו תוכַלנה אך להגדיל את יגונו ל יציאתו מן העולם, שהוא דבק בו כל־כך. כי על־כן ידע את נפש אחיו ואת מעלות־רוחו, ולא נכחד ממנו, כי התחיל כופר בּכֹּל לא מפני שחיים שאין בהם יראת־שמים נעמו לו יותר, אלא מפני שהבאורים המדעיים המקֻבּלים בזמן הזה לחזיונות־הטבע דחו בקרבו מעט מעט את אמונותיו, וממילא ידע, שתשובתו לא תשובה שלֵמה היא, מיֻסדת על סברות הגיוניות, ככפירתו, אלא תשובה לפי־שעה, לצֹרך עצמו, בשביל התקוה הכוזבת והנבערה, שהוא מקוה עוד להרָפא. וכן ידע לֶוין, כי קיטי חִזקה את ידיו בספורים על־דבר מעשים נפלאים בחולים מסֻכּנים שנתרפאו, ששמעה וספרה לו. כל זה יד לֶוין, ולבבו נשבר מִשנה שברון בראותו את מבטו המלא תחנונים ותקוה ואת כף־ידו הדלה והיבֵשה, אשר הרים בלא־כח והעביר בה את אות־הצלב על מצחו המהֻדק בעור, ואת כתפיו הבולטות משני צדדיו וחזהו הריק, שקול נחרה עולה מקרבו, אשר לא יכלו להיות עוד כלים מחזיקים חיים לחולה, כפי מה שנתכַּון בתפלתו. ולֶוין בעצמו עשה ברוח־הכפירה שבו בשעת תפלה זו מה שעשה זה אלף פעמים. הוא הטיח לפי מעלה דברים אלה: “אם יֶשְׁךָ במציאות, הַפלא לעשות וְיֵרָפא לאיש הזה ׁׁׁׁ ׁׁ(הלא זה חזר ונשנה פעמים רבות) והצלת אותו ואותי יחד”.

אחרי המשיחה היתה פתאֹם רְוָחָה גדולה לחולה. כשעה תמימה לא השתעל אפילו פעם אחת, חִיֵך לפעמים וינשק את ידה של קיטי ויודה לה בעינים דומעות ויאמר, כי טוב לו, כי לא יכאב עליו דבר, והוא מרגיש תאָבון ותוספת־כח. וגם ישב בעצמו, כאשר הוּבא לו נזיד ועוד קציצה אחת בקש לו. אף־על־פי שלא היתה לו כל תקוה, וכל רואהו הכיר בו בבֵרור, שלא יוכל עוד להֵרָפֵא, שמחו עליו לֶוין וקיטי יחדו שמחה גדולה, אלא שעם זה גם חששו לשגיאה.

−הֲרָוַח לו? – כן, הרבה. – פלאים. – אין כל פלא. – סוף סוף רְוָחה היא – התלחשו וחִיְּכוּ זה לזה.

אולם לא ארכה שמחה זאת, ששמחו ללא דבר. החולה נרדם במנוחה, אך בעוד חצי שעה הקיץ מתוךְ שעול. ופתאם אבדו כל רעיוני התקוה גם בקרב הנצבים עליו גם בו בעצמו. המכאובים הרעים והנאמנים האבידו את כל הרהורי הַנִּחוּמִים ההם, מבלי השאיר כל פקפוק וכל זכר אחריהם לא בלבות לֶוין וקיטי ולא בלב החולה בעצמו.

החולה לא הזכיר אף ברמז מה שהאמן לפני חצי־שעה, כמו חשב לו זאת להזכרת־עון וחרפה, אך דרש לו יוֹד לשאיפה, שהיה מוכן בכוס קטנה מכֻסה בפִסת־ניָר מנֻקבת. לֶוין הגיש לו את הכוס, והוא חזר והביט בתקוה נלהבת כמו בשעת הִמָּשְׁחוֹ, אך הפעם כונֵן את מבטו אל אחיו, על־מנת שימַלא את דברי הדוקטור ויבטיחהו גם הוא, כי שאיפת יוֹד עושה נפלאות.

האין קיטי פה? − שאל בקול נוחר ויבט כה וכה, אחרי אשר שָׁנָה לֶוין על־כרחו את דברי דוקטור. – לא, עתה אוכל הגיד… אך למענה השתתפתי בקומדיה זו. היא אשה טובת־לב, אך לא לי ולך להַשלות את נפשנו. בזאת אני מאמין, − אמר וילחץ בכף־העצמות שלו את הכוס ויחל לשאוף בכֹח.

ובשעה השמימית בערב ישבו לֶוין ואשתו ושתו טֵה בחדרם, והנה מריה ניקולַייבנה פרצה ובאה עליהם, והיא נָשְָׁמה בכבדות, ופניה חורו, ושפתיה רעדו. – הוא גֹוֵע! − לחשה להם. – יראה אני פן ימות כרגע.

שניהם רצו אליו, והוא ישב ישיבה זקופה קצת וישָׁען בידו על מטתו וגבו הארֹך עקֹם וראשו מורד מאד.

מה לך? − שאל אותו לֶוין בלחישה אחרי שתיקה קצרה.

עתה אני הולך מזה, − אמר ניקולי בכבדות, אך בלשון ברורה מאד, בהוציאו כל מלה ומלה על שפתו במתינות. את ראשו לא הרים בדבּרו, אך את עיניו כונן למעלה, ואמנם לא יכול לראות בהן את פני אחיו. – לכי לך, קַטיה! − הוסיף.

לֶוין קפץ וצוה אותה בלחש לצאת, ותצא.

− הולך אני מזה – אמר לֶוין לצאת ידי חובת דבור.

− יען כי הולך אני, − חזר ואמר ניקולי, וכמו נתחבב עליו מאמר זה. – בא הקץ.

מריה ניקולַייבנה נגשה אליו ואמרה לו:

− שכב נא וירוַח לך.

− מהרה אשכב, − אמר בשפל־קולו, − את רְפָאים, − הוסיף בלעג ובזעם יחד; − אך השכיבוני, אם רצונכם בכך.

לֶוין השכיב את אחיו על גבו וישב אצלו ויבט אל פניו בנשימה עצורה. הגוסס שכב בעינים עצומות, אך על מצחו נעו שריריו לפעמים, ויהי כאיש, אשר רעיונות עמֻקים יעסיקוהו בחזקה. גם לֶוין עִיֵּן שלא ברצונו עמו יחד במה שנעשה בקרבו בשעה זו, אך בכל היגיעות שיגע להצטרף אליו ברעיוני־לבו ראה על פני אחיו, שנעשו שוקטים ובטוחים, ועל זעזועי השריר שעל גבות־עיניו, שברגעים האלה הולך ומתברר לו לגוסס, מה שמֻפלא ומכֻסה ממנו, היושב אצלו, לא פחות מקֹדם לזה.

− כן, כן, אמנם כן הוא, − אמר הגוסס במתינות ובהפסקות בין מלה למלה. – המתינו־נא. – והוא חזר ושתק. – אמת! − אמר פתאם בקול ממֻשך ומרגיע, כאלו נפתרו לו כל שאלותיו. – אהה, אלהים! − הוציא בשפתיו ויאנח אנחה קשה.

מריה ניקולַייבנה מששה את רגליו. – מצטננות הן, − אמרה בלחש.

זמן רב מאד – כה נדמה ללֶוין – שכב החולה בלי־נוע. אך עוד היה חי ועוד נאנח לפעמים. לֶוין עיף מהעבודה הקשה, אשר העביד את מוחו, ונפשו ידעה, כי בכל זאת לא יכול להבין את “האמת” שנגלתה לאחיו, וכי כבר הרחיק אחיו ללכת ממנו בשאלה זאת. הוא כבר נלאה לעַיֵן בשאלת המות בעצמה, אך על־כרחו זכר, מה שבמהרה, בעוד רגעים מעטים יצטרך לעשות, והוא: לעצום את עיני אחיו, להלבישו ולהזמין לו ארון. ומה נפלא הדבר, כי הרהר בזה בקרירות־דעת גמרה ולא הרגיש בקרבו לא יגון ולא צער בעל־אבדה על אבדתו, ופחות עוד מזה הכיר בעצמו רגש־חמלה על אחיו. הרגש האחד, שהיה יכול למצֹא בלבו בנדון זה, היה קרוב יותר לקנאה: הוא כמו קנא באחיו על ידיעה זו שקנה לו ושהוא, לֶוין, איננו יכול לקנותה.

עוד זמן רב ישב אצלו, יָשֹׁב וְחַכֵּה לקצו, אך קצו לא בא. בין כה נפתחה הדלת, וקיטי נראתה בפתח. לֶוין קם לעצרה מִבּוֹא פנימה. אך בקומו שמע, כי מֵתוֹ התחיל זז ממקומו.

− אל תלך מזה, − אמר ניקולי ויפשוט את ידו. לֶוין נתן לו את ידו גם הוא ולאשתו רמז דרך נזיפה, שתסור משם.

חצי שעה ושעה ועוד שעה אחת ישב לֶוין וכף־יד המת בידו. כבר חדל להרהר בַּמָּוֶת, והרהוריו היו: מה עושה עתה קיטי, מי דר בחדר הסמוך, היש לו לדוקטור בית קנוי לו. בין כה הִתַאוה לאכול ולישון. בזהירות הִרפה את יד אחיו וימשש את רגליו. הרגלים היו קרות, אך נשימת החולה לא נפסקה. עוד הפעם רצה לֶוין לצאת על אצבעות רגליו, אך החולה התחיל זז עוד הפעם ואמר: “אל תלך”.

……………………………

……………………………

השחר עלה, ומצב החולה לא נשתנה. לֶוין הוציא בלאט את ידו ולא שם את עינו על הגוסס וילך לו אל חדרו וַיֵּרָדַּם. כאשר הקיץ, לא נאמר לו, כי מת אחיו, כמו ששער, כי אם נודע לו, כי חזר למצבו הקודם. שוב התחיל יושב בעצמו, התחיל משתעל, אוכל ומדבר, וחדל להזכיר בדבריו את המות, ושוב התחיל מביע תקוה לחיות מחליו ונעשה נוח לכעוס וזָעֵף יותר מבראשונה. ואיש לא יכול להרגיעו, לא אחיו ולא קיטי. על כל הבאים לפניו התקצף, לכֻלם דבּר קשות, את כֻלם קנטר בגלל מכאוביו ודרש, שיביאו אליו את הדוקטור המפֻרסם המוסקבאי. על כל השאלות, אשר שאלוהו בדבר מצבו, השיב תשובה אחת זו בזעם ובנזיפה: “כואב אני מאד, אין יכֹלת לנשוא!”

מכאוביו הלכו הלוך וגדול, ביחוד מפני חבּוּרותיו, אשר מאנו הֵרָפא, וכרֹב מכאוביו כן הִרבה לכעוס על הקרובים אליו, ביחוד על־דבר אשר לא הביאו אליו את הדוקטור המוסקבאי. קיטי עשתה ככל אשר מצאה ידה עזור לו ולהרגיעו; אך כל העמל הזה היה לשוא, ולֶוין ראה, שגם היא בעצמה עֲיֵפָה ויגעה בגופה ובנפשה יחד, אף־על־פי שמאנה להודות על זה. רגש קרבת המות, אשר התעורר בכֻלם למראה הגוסס בלילה אשר קרא בו לאחיו, עבר ובטל כֻּלו. הכל ידעו, כי מות ימות מהר ואין לו כל תקוה, וכי כבר מת למחצה. רק דבר אחד חפצו כֻלם, כי ימות כפי האפשר במהרה, וכֻלם הסתירו זאת ויגישו לו סמי־מרפא בכוס קטנה ויבקשו בעדו סמים ורופאים ויכַחשו לו וגם איש לנפשו ואיש לרעהו. אך שקר היה כל זה, שקר נתעב, שיש בו הרבה עלבון וחנופה. ואת השקר הזה הרגיש לֶוין והצטער עליו יותר מכֻּלם, גם בגלל אפיו המיֻחד של לֶוין, גם בגלל אהבתו הרבה לאחיו הגֹוֵע.

זה זמן רב חשב לֶוין מחשבות לעשות שלום בין אֶחָיה לפחות לפני מות ניקולַי, ועל כן כתב לסֶרגֵי איבַנוביץ', וכאשר בא אליו מכתב־תשובה מאתו, קרא את דבריו באזני החולה. סֶרגי איבַנוביץ' כתב, כי איננו יכול לבוא בעצמו, אך בקש מחילה מאָחִיו בדברים נכנסים אל הלב.

החולה לא אמר על זה מאומה.

− ומה אכתוב לו? − שאל לֶוין. – אקוה, כי לא תכעס עליו.

− לא, אין בלבי עליו מאומה! − ענה ניקולי בקפֵדה על שאלה זאת. – כתֹב לו, כי ישלח אלי רופא.

עוד שלשת ימים עברו, שלשת ימי מכאובים קשים, ומצב החולה לא נשתנה. כבר חפצו במותו כל רואיו יחד, גם משרתי בית־המלון, גם בעל בית־הנלון גם כל דַּיָרי הבית, גם הדוקטור, גם מריה ניקולַייבנה, גם לֶוין, גם קיטי. רק החולה לבדו לא הביע חפץ זה, כי אם רגז על כי לא הביאו דוקטור חדש, ויוסף לבלוע סמי־מרפא ולדבר על־אודות החיים. רק ברגעים המעטים, אשר השכיחוֹ האוֹפּיוֹן לרגע קטן את מכאיביו, אשר לא הרפו ממנו, השמיע לפעמים, בהיותו חציו עֵר וחציו ישֵׁן, מה שהגה במעמקי־לבו יותר מכֻּלם: “הוי מי יתן ובא הקץ!” או: “מתי יגיע הקץ!”

המכאובים עשו את שלהם ובלכתם הלוך וגדול במדה קבועה הכינו אותו לקראת מותו. לא היה מצב, אשר לא הרגיש בו יסורים, לא היה רגע, אשר יכול בו להסיח דעתו מיסוריו, לא היה מקום או אבר בגופו, אשר לא כאב ולא הציק לו. גם הזכרונות והרשמים והרעיונות, שנקלטו ונמצאו בגופו, העירו בו גֹעל־נפש כגוף הזה בעצמו. מראה בני־אדם ודבריהם וזכרונותיו שהיו בקרבו – כל אלה גרמו לו אך צער ודאבון. והקרובים אלו הרגישו זאת, ועל־כן נזהרו שלא מדעתם בעודם לפניו מכל תנועה חפשית, מכל דבַר־שיחה ומהבעת כל רצון. כל חייו נתקפלו והיו לרגש־כאב אחד ולתשוקה אחת להנצל מזה.

לפי מה שנראה בבֵרור, נערכה בו באותם הימם מהפכה מכֻונת להזקיקו לחשוב את מיתתו להשלמת כל חפצו, לטובה ולברכה לו. עד העת ההיא היתה כל אחת ממשאלות־ללבו, − שנוצרה על־ידי צער או מחסור, מחמת רעב, עבודה קשה או צמא, − עשויה להמלא על־ידי ספוקו של אחד מצרכי הגוף, שיש בו עֹנג בספוקו; אבל בחליו זה לא יכלו צערו ומחסורו למצֹא להם תקנה, וכל מה שנִסו מבקשי־טובתו לעשות נגדם הביא לידי יסורים חדשים. על־כן נתאחדו כל משאלות־לבבו והיו לתשוקה אחת – והיא התשוקה להנצל מכל מכאוביו וממקורם של כל המכאובים האלה, שהוא הגוף. אך לא מצא לו מלים להביע תשוקתו זאת, ועל־כן לא דבּר בה, כי אם הוסיף לדרוש ספוק למשאלותיו הקודמות, אשר לא יכלו עוד להמלא. יש אשר אמר “השכיבוני על צדי השני”, ובעוד רגע ידרוש, שיחזרו וישכיבוהו על צדו האחר, ששכב עליו קדם לזה. או יאמר: “הבו מרק; הסירו את המרק”, או: “ספרו־נא דבר, מה זה תחרישו”. וכאשר יחלו לדבר אחרי בקשתו זאת, יעצום עיניו ויַרְאה אותות עיפות וזלזול וגֹעל־נפש.

ביום העשירי לבואם אל העיר חלתה קיטי. ראשה כאב עליה והתחילה מקיאה ולא יכלה לקום ממשכבה עד הצהרים.

הדוקטור אמר, כי חלתה מרֹב עבודה ומסערת־לבב ויעץ אותה תהתרחק מדאבון ומרגזה.

אחרי לחם־הצהרים ירדה קיטי מעל מטתה ותקח אתה את מלאכת־ידה ותלך כדרכה אל החולה. הוא הביט אליה כמתרעם בבואה החדרה, ובאמרה לו כי חולה היא, חִיֵּך חִיוּך של בוז. ביום ההוא לא פסק מלמחוט את חטמו ומלהאנח במרירות.

− מה מצבך היום? − שאלה אותו קיטי.

− הולך ורע, − הוציא על שפתיו בקֹשי. – כואב אני!

− באיזה מקום?

− בכל מקום.

− היום יגוע, עתה תראו. – לחשה מריה ניקולַייבנה, אך החולה שהיה נוח מאד לשמוע, − זאת ראה לֶוין בו −, יכול לשמוע את דבריה היטב. לֶוין שִׁתֵּק אותה בלחישה דקה וישם עינו על החולה. ובאמת שמע ניקולי מה שאמרה, אך דבריה לא עשו עליו כל רֹשם. מבטן היה נזעם ומיֻשר כבראשונה.

− מה ראית, כי תאמרי כן? − שאל אותה לֶוין, בצאתה אחריו אל המסדרון.

− היום התחיל “להתנער” – אמרה מריה ניקולַיבנה.

− כיצד התחיל להתנער?

− כך וכך, − אמרה ותמשוך ותנער את קִפּולי שמלת הצמר אשר עליה. ולֶוין זכר, כי התבונן גם הוא, שכל אותו היום היה החולה תופש ואוחז בכל אשר עלו וכמו נתכַּון לנעור ולהסיר דבר.

נבואת מריה ניקולַייבנה באה. בערב לא יכול החולה עוד להרים את ידיו, ורק הביט נכחו ולא שִנה את מבט־עיניו המכֻוָּן אל מקום אחד; וככה הביט גם בזמן שגחנו אליו אחיו וקיטי, בכדי שיוכל לראותם, קיטי שלחה להביא אליו כֹהן, לקרֹא עליו את תפילת יציאת־הנשמה.

בשעה שקרא הכֹהן את תפלתו לא נראה כל אות־חיים על הגוסס ועיניו היו עצומות. ולֶוין וקיטי ומריה ניקולַייבנה עמדו אצל מטתו. אך הכֹהן טרם יְכַלֶּה לקרֹא, והגוסס השתרע ויאנח ויפקח את עיניו. הכהן גמר את תפלתו וישם את הצלב על מצחו של המת, אַחַר החלהו במתינות בכִתְפוֹת־השרד ויעמֹד דומם כשני רגעים ויגע בידו הגדולה והקרה והיבשה של המת.

− נפטר, − אמר הכהן ויט ללכת; אך פתאם נעו שפתי המת המדֻבּקות זו בזו ובתוך הדממה נשמעו מבטאים ברורים אלה, שעלו מחלַל־חזהו:

− לא נגמר… עוד מעט.

ובעוד רגע אחד נהרו פניו וצחוק קל נראה תחת שפמו, והנשים, שנאספו שם, התחילו מטפלות בהלבשתו.

מראה אחיו וקרבת המות חזר והעירו בלב לֶוין את אימתו הגדולה מפני הסוד הכמוס שבמֶָת ומפני קרבתו וידו הנטויה על כל חי, היא האימה אשר נפלה עליו בערב יום־הבציר ההוא, בבוא אלו אחיו אל האחוזה. הפעם חזק עליו הרגש הזה עוד יותר מבראשונה; ועוד פחות מבראשונה מצא את לבבו מסֻגל להבין מה הוא המות, ועֹז־ידו, אשר אין מנוס ממנה, היה נורא בעיניו יותר מבכל־עת; אך הפעם, בקרבת אשתו, לא הביא אותו הרגש הזה לידי יאוש, ובכל יראתו מפני המות העתיד לבוא הרגיש את הנחיצות לחיות ואהוב. ובאותה שעה הכיר וידע, כי האהבה הצילה אותו מיד יאושו וכי האהבה הזאת חָזקה ונזדקקה בקרבו עוד יותר מבתחלה בפני תגרת היאוש ההוא.

וכמעט שנגמר לעיניו אחד ממעשי סוד המות, אשר לא נגלה לו, והנה נהיה אחד ממעשי סוד אחר כמוס כזה, סוד מעורר אהבה ורוח־חיים:

הדוקטור אמר, כי כאשר דִּמה כן הוא: מחלת קיטי היתה הֵרָיוֹן.

כא    🔗

מן הרגע, אשר הֻברר לאלֶקסי אלכנדרוביץ' מדברי בֶּטסִי וסטֶפַּן ארקַדייביץ עמו, שאין דורשים מאתו אלא שיניח לה לאשתו, ושלא יהי עליה למשא בקרבתו אליה ושזה רצונה של אשתו, נַקבה רוחו בקרבו כל־כך, שלא יכול עוד לגמור דבר בלבבו על־פי דעתו הפנימית גם לא ידע בעצמו, מה הוא רוצה באמת וַיִתּן לאנשים, אשר התחילו עוסקים בנפש חפצה בענינו, לעשות בהם כטוב בעיניהם, ויהי אך מסכים על־ידם בכל אשר אמרו לו. אך כאשר יצאה אַנה מביתו, והמורה האנגלית שלחה לשאול אותו, אם עליה לאכול את לחם־הצהרים עמו יחד או לבדה, הבין בפעם הראשונה את מצבו בבֵרור, ונפשו נבהלה מאד.

קשה מכֹּל היה לו במצבו זה מה שלא יכול למצא כל חבור והצטרפות בין הֶעָבָר שלו ובין הַהוֶֹה. ולא זֵכר הימים, אשר ראה בהם חיים טובים עם אשתו, דכּא את רוחו. כבר קבל ונשא בזמנם את יסורי המעבר מהימים הטובים ההם אל הימים, אשר נגלה לו בהם, כי אשתו בגדה בו; המצב ההוא היה קשה, אבל מובן לו. אִלו יצאה אשתו מביתו בעת ההיא, אחרי הודיעה לו את דבר בגידתה, אזי היה מצטער ומתאבל, אך לא היה נדהם ואובד־עצות במדה זו, שהגיע אליה במצבו אחרי המעשים שהיו. אחרי סליחתו שסלח לפני ימים ותם־לבבו ואהבתו הרַבה לאשתו החולה וְלַיַלדה הנכריה לו, לא יכול בשום אופן להסביר לעצמו את אחריותו זאת, להבין, על מה הוא יושב עתה, כמו בשכֵר זה, בדד בביתו, נתון לחרפה ולשנינה, ואיש לא חפץ בו, וכל מיֻדעיו בזים לו.

בשני הימים הראשונים אחרי יציאת אשתו היה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' מקבל את הבאים אליו בבקשות ואת מנהל־עסקיו ונוסע אל הוַעד ויוצא אל חדר־האֹכל ללחם־הצהרים, כמו שהיה רגיל עד העת ההיא. בשני הימים ההם אזר כל כֹחו הרוחני, − בלי תת חשבון לפני עצמו, למה זה ועל מה −, אך להעמיד פנים שאינו מצטער וגם אינו שם לב לדבר כלל. בהשיבו על השאלות, מה לעשות בחפציה ובחדריה של אַנה ארקדַייבנה, השתדל בכל מאמצי־כֹחו להֵרָאות כאיש, שר היה נכון למאורע הזה ואיננו רואה בו כל דבר שאינו מצוי, אף צָלַח חפצו בידו: איש לא יכול למצֹא בו אותות צרותיו ויגונו. אך ביום השני לצאתה הגיש לו קוֹרנֵי חשבון מֵחֲנוּת לתכשיטי־בגדים, אשר שכחה אַנה לשלם בעדו, ואמר לו, כי פקיד־החנות בא בעצמו. אלֶקסי אלכסנדרוביץ' צוה לקרֹא לו.

− סלח־נא, אדוני המרומם, כי נועזתי להטרידך. אבל אם תצַוני לפנות אל הגברת המרוממה, הואל־נא והודיעני את האדריסה שלה.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' התחיל מהרהר, כפי שנדמה לפקיד ההוא, ופתאם הסב פניו וישב אצל השלחן ויסמוך ראשו על ידיו, וככה ישב זמן רב, ופעמים אחדות נסה לאמֹר דבר ונמלך ולא אמר.

קורנֵיי ראה את לב אדוניו ויבקש מאת הפקיד, כי יבוא ביום אחר. כאשר נותר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לבדו אחרי־כן, הבין, כי לא יעמֹד בו כֹח עוד להתכחש ולהיות כאיש אשר לא קרהו מאומה, ויצו לפַתַֹח את המרכבה ולבלתי תת לאש לבוא לפניו ולא יצא אל חדר־האכל ללחם־הצהרים.

לבו ראה, כי לא יעצר כֹח לשאת את כל חרפות חורפיו ואכזריותם, אשר הֻבּעו בבֵרור גם על פני הפקיד הזה, גם על פני קורנֵיי, גם על פני כל האנשים, אשר נזדמן עמהם בשני הימים ההם. לבו ראה, כי לא יוכל להשיב מעליו את חמת בני־האדם, באשר לא בגלל רֹע מעלליו נתכה חמתם עליו (אִלו היה כן, היה יכול להתאמץ להיטיב דרכיו), כי אם בגלל רֹע גורלו, על כי הוא אמלל ושבע־קלון יחד. הוא ידע, כי על זאת, על כי לבו חלל בקרבו, לא יאבו סלוח לו. הוא הבין, כי כלה יעשו בו, כי האנשים דומים בזה לכלבים, אשר בבוא לפניהם כלב פצוע בכל איבריו ונוהם מרֹב מכאוביו, יקומו עליו ויחנקוהו. וכן הבין כי אך בתחבולה האחת הזאת יוכל להנצל בשוטניו חנם, כי עליו לכסות מהם את פצעיו, זאת נִסה לעשות שלא מדעתו שני ימים, ועתה הכיר בעצמו, שלא יוכל עוד לעמוד במלחמה הקשה הזאת, שאינה לפי כֹחו.

ויאושו גבר עוד יותר בשימו אל לבו, כי בודד ועזוב הוא ואין משתתף בצערו. לא רק בפטרבורג לא היה לו אף איש אחד לשפוך כל שיחו לפניו, איש אשר יחמול עליו לא באשר הוא שר גדול או אחד מנכבדי העדה, כי אם באשר הוא שרוי בצער; בכל העולם כֻּלו לא נמצא בעדו איש אשר כזה.

אלֶקסי אלכסמדרוביץ' נתיַתּם בילדותו. אח אחד היה לו, ושניהם לא זכרו את אביהם, ובמות עליהם אמם היה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בן עשר שנים. רכושם היה מעט, וקַרֵינין דודם, שר גדול, שהיה לפנים מאהובי הקיסר ניקולַי הראשון, גדל אותם.

אחרי גמרו את שעורי הגימנַסיה והאוניברסיטה, שיצא מהן במידַליות, התחיל עובד לממשלה, ובעזרת דודו הצליח דרכו מיד, ומן העת ההיא הקדיש כל כֹּחו לרדיפת הכבוד בעבודת הממלכה. אך גם בגימנסיה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה הזאת לא בא במסֹרת־ידידות עם איש. אחיו היה קרוב ללבו מכל אדם, אבל אחיו עבד במיניסטריון שלעניני החוץ וישב ישיבת־קבע מחוץ־לארץ וגם מת שם בימים מעטים אחרי חתונתו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

בימים אשר היה שר־הפלך קֵרְבָה אותו דודת אנה, אחת הנשים העשירות שבפלך, אל אנה, והוא אמנם כבר לא היה צעיר בעת ההיא, אך צעיר היה מרֹב שרי־הפלכים, והביאה אותו לידי כך, שהֻזקק לבחור אחת משתי אלה: להשתדך לאנה או לצאת מן העיר. זמן רב פסח על שתי הסעֻפּים. כשם שהיו לו טעמים לחפוץ בשדוך זה, כך היו לו טעמים גם שלא לחפוץ בו, וטעם חשוב ביחוד, נגד החֹק אשר שם לו מכבר, להסתלק מן הספק, לא היה בידו; אך דודת אנה העתירה דבריה עליו ביד אחד ממכיריה והטתה את לבבו להאמין, שכבר חלל את שֵם עלמה, והריהו חַיב בתור אדם כשר ומכֻבּד להשתדך אליה, וישתדך ותנתן לו, ומן היום ההוא היה כל רגש האהבה שבו, במדה שהֻכשר לו לרגש זה מטבעו, מֻקדש ונתון לה לבד גם בימי ארוּסיהם, גם בהיותה לו לאשה.

משדבקה נפשו באנה, לא נשאר בו עוד אפילו צֹרך כל־שהוא ליחס־ידידות לאיש. ועתה לא היה איש קרוב אלו באמת בין כל מכיריו. הרבה מקֹרבים ומְקָרְבִים חשובים ותקיפים היו לו, אבל ידידים לו לא היו ביניהם. הרבה מיֻדָעִים לו נמצאו בעיר, אנשים, אשר יכול לקראם אליו ללחם־הצהרים, לבקש מהם, שישתתפו באחד הענינים המעסיקים אותו, שיסַיעו לאחד מהמבַקשים מחסה מאתו, ואשר יכול לשׂוחח לבטח עמהם במעשי אנשים שונים ובמעללי העומדים ברֹאש הממלכה; אך היחס שבינו ובין מיֻדעיו ממין זה היה קבוע ומֻגבל על־פי מנהגי דרך־ארץ ומנהגיו הפרטיים במקצועות ידועים, שלא היה אפשר לצאת מתוכם לענינים אחרים. אמנם עם אחד מחבריו באוניברסיטה החל להתרועע אחרי־כן בבואם באנשים, ועמו היה יכול גם לדבר בצרתו הפרטית; אך רעהו זה נמנה לראש־גליל־הלמודים באחד המקומות הרחוקים. אבל בין בני פטרבורג היו מקֹרבים לו יותר משאר מכיריו רק מנהל לשכת־הסופרים שלו ורופאו הקבוע.

מיכאיל וַסיליֵיביץ' סְליוּדין אשר על הלשכה היה איש תמים, נבון, טוב־לב וישר־דרך, ואלֶקסי אלכסנדרוביץ' היה בטוח בו, שהוא מוקירו וחפץ בטובתו; אך עבודתם, שעבדו במחלקה אחת זה חמש שנים, שׂמה ביניהם חַיִץ, אשר לא נתן להם לדַבּר זה עם זה בלשון רעים נאמנים.

ביום ההוא החריש אלֶקסי אלכסנדרוביץ' זמן רב, אחרי כלותו לחתם על הניָרות, ויבט אל מיכאיל וַסילייביץ' וגם נסה פעמים אחדות להכנס בדברים עמו, אך לא יכול לפתוח שפתיו. כבר הכין לו לתחלת שׂיחתו נוסחה זו: “הלא שמעת על־דבר הרעה אשר מצאתני?” אך לבסוף אמר אליו כדרכו: “ובכן, תכין לי זאת” וישלחהו כפעם בפעם.

מקֹרבו השני הנאמן לו היה הדוקטור; אך הוא ורופאו זה גמרו ביניהם זה ימים רבים באין אֹמר ודברים, שהם טרודים שניהם מאד ונחפזים תמיד איש למעשהו.

אל הנשים המקֹרבות לו ואל הגדולה והנכבדה שבהן, היא הגרַפינה לִידיה איבַנוֹבנה, לא שם לבו רגע במחשבותיו על־אודות מצבו. הנשים היו כֻלן כאחת איֻמות ונמאסות בעיניו.

כב    🔗

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' שכח את לידיה איבֵנובנה, אך היא לא שכחה אותו. בשעה הקשה ההיא בשבתו בדד ונואש, באה אליו ונכנסה לחדר־עבודתו בלי הודעה קודמת ומצאה אותו יושב וראשו סמוך על שתי ידיו.

− בחזקה נכנסתי, − אמרה אליו צרפתית ותקרב אליו ברגלים ממהרות ובנשימה כבדה ומנהמת־לבה ומתנועותיה הנמהרות. – אני שמעתי הכל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'! ידידי! − הוסיפה ותלחץ את ידו בכֹח בשתי ידיה ותבט אל עיניו בעיניה היפות והמביעות הרהור תדירי.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' קם בפנים נזעמים וַיוצא את ידו מידה ויַקרב אליה כסא.

רצונך לשבת, גרַפינה? אינני מקבל איש היום, כי חולה אני, גרַפינה, − אמר אליה, ושפתיו התחילו רועדות.

− ידידי, − חזרה ואמרה לו לידיה איבנובנה, בלי גרוע עיניה ממנו, ופתאם הֻרמו גבות־עיניה בעבריהן הפנימיים והיו לתמונת משֹֻלש על מצחה, ופניה מהכֻרכמים והמכֹערים רָעוּ עוד יותר למראה; אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הכיר בה, שהיא משתתפת בצערו באמת, ועדו מעט תתן את קולה בבכי, ולבו נמלא רגשי־תודה ויאחז את כף־ידה התפוחה וינשקנה.

− ידידי! − אמרה לו וקולה נפסק לרגעים מנהמת־לבה. – חלילה לך להשליט את יגונך בך. אמנם גדולה הרעה אשר מצְאַתך, אך עליך למצּא תנחומים לנפשך.

− שדוד אני, חלל מדקֻר, לא אדם אני עוד! − אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וַיֶרֶף מידה, אך לא חדל מהביט אל עיניה המלֵאות דמעה. – ונורא מַצָּבי ביחוד על כי אינני מוצא כל מִשְׁעָן. גם בקרבי אינני מוצא מִשְׁעָן.

− מצֹא תמצא מִשְׁעַן, בקשהו ותמצאהו לא בי, אף־על־פי שאני שואלת מאתך, כי תאמין בידידותי, − אמרה לִידיה איבַנובנה ותאנח. – האהבה מֵשְׁעַן לנו, אותה האהבה, אשר הוֹרָנו הוא. המשא, אשר נטל הוא עלינו, לא יכבד. – לדבריה אלה הביטה הַבָּטָה רגשנית, אשר היתה ידועה לאלֶקסי אלכסנדרוביץ' למדי מכבר. – הוא יתמוך בך ויעזור לך.

אף־על־פי שהיו בדבריה אלה הרבה הַחֲזָקַת־טובה לעצמה על רגשותיה הטובים ורוח ההזיה הדתית, שנתפשטה בימים ההם בפטרבורג ושנחשבה בעיני אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לדבר מיֻתּר, היה נעים לו לשמוע כזאת באותה שעה.

− אין כֹּח בי. לבי מת בקרבי. מראש לא שערתי מאומה, ועתה אינני מבין מאומה.

− ידידי, − חזרה ואמרה לידיה איבַנובנה.

− לא על כי אבד ממני מה שאינו שלי עוד, לא על זאת! − הוסיף אלקסי אלכסנדרוביץ'. – על האבדה אינני מצטער. אך אי־אפשר לי שלא אֵבוש בפני האנשים במצבי זה. מדה רעה זו, אך אני לא אוכל, לא אוכל שאת.

− לא אתה הגדלת עשׂה בסליחתך זו, שאני וכֻלנו יחד משבחים ומרוממים אותך בגללה, כי אם הוא, השוכן בקרבך, − אמרה הגרַפינה לידיה איבנובנה ותּרם עיניה ברגשנות יתרה, − ועל־כן אין לך לֵבוש בצדקתך זאת.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הרעים פניו והתחיל מנקש באצבעותיו כדרכו.

− יש לדעת את כל הפרטים, − אמר אליה בקול דק. – יש גבול לכֹח אדם, גרפינה, ואני הגעתי עד גבול כחי. כל היום הזה הֻזקקתי לצַוות, לעשות סדרים בבית, סדרים שהֻצרכתי להם (את המלים האלה הדגיש) בשביל מצבי החדש, מצב בודד ועזוב. עניני המשרתים והמורָה וחשבונות הכסף… האש הדקה הזאת היא אכלתני. בשעת לחם־הצהרים… עוד מעט ועזבתי אתמול את לחם־הצהרים. נלאיתי נשוא בהביט בנִי אלי. הוא לא שאלַני מה זאת, אבל רוצה היה לשאול, ואני לא יכולתי להכיל את מבטו. הוא ירא להביט אלי, אך לא דַי בזה. – והוא רצה לספר את דבר החשבון אשר הביאו לו, אך קולו התחיל רועד ויעצור במלים. את דבר החשבון הזה הערוך על ניָר כחֹל, חשבון מחירי צניף וקשורים, לא יכול להזכיר בלי רגשי חמלה על עצמו.

− מבינה אני, ידידי, − אמרה לידיה איבנובנה, − מבינה אני הכֹּל. עֵזֶר וָנֹחַם תמצא לא בי, ועם זה באתי אך לעזור לך, אם אוכל. מי יתן ויכֹלתי להסיר מעליך את הדאגות הקטנות האלה, שאינן לפי כבודך… ידעתי שיש צֹרך בלשון אשה, בפקודות בעלת־בית. התתן לי לקבל עלי זאת?

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' החריש וילחץ ידה לאות החזקת־טובה.

− יחדיו נעסוק בצרכי סֶריוֹז’א. אני אינני בקיאה בענינים מעשיים. אבל הנני להשתדל בזה ונַהל אנַהל את הוצאות הבית. אל־נא תודה לי. לא אני בעצמי אעשה זאת.

− אבל, ידידי, אל־נא תַשְׁלֵט בך את הרגש אשר אמרת, את רגש הבושה על הדבר העומד ברום־עולמו של נוצרי: “מי שמשפיל את עצמו, הוא יְרוֹמָם”. גם חלילה לך להודות לי. לו יש להודות ולבקש עזר מאתו. בו לבד נמצא מרגוע, נֹחַם, ישועה ואהבה, − אמרה לידיה איבנובנה ותשא עיניה למרום ותתפלל בקרבה, ואלקסי אלכסנדרוביץ' ראה זאת על־פי שתיקתה.

הפעם הקשיב אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לקולה, ואותם הדִבּוּרים, אשר היו קֹדם לזה מגֻנים קצת או לפחות מיֻתּרים בעיניו, נראו לו כדברים טבעיים, דברי־נחומים. אלקסי אלכסנדרוביץ' לא אהב את הרוח הרגשנית החדשה הזאת. מאמין היה, ואולם הדת העסיקה אותו ביחוד בערכּהּ הפוליטי, והתורה החדשה הזאת, אשר התירה לעצמה פֵרושים ופתחה דלת בפני מתוַכּחים וחוקרים, לא יכלה להיות לרצון לפניו על־פי עִקרי דעותו. בראשונה היה בז וגם שונא לתורה החדשה הזאת ולא נכנס מעולם בוִכּוחים עם הגרַפינה לידיה איבנובנה, שנגררה אחריה, ועל נסיונותיה להביאו ליד התוכַחּות לא השיב דבר. ועתה שמע את דבריה בפעם הראשונה בנחת־רוח ולא ערער עליהם בלבו.

− אני אודה לך מאד גם על מעשיך, גם על דבריך, − אמר אליה אחרי כַלּוֹתה להתפלל.

לידיה איבנובנה חזרה ולחצה את שתי כפות־ידיו.

− עתה אגש אל המלאכה, − אמרה בצחוק קל אחרי שתיקה קצרה ותּמח את שארית דמעותיה מעל פניה. – הנני הולכת אל סֶריוֹז’א. רק בשעת צֹרך גדול ביותר אפנה אליך. – וכשאמרה זאת קמה ותצא מן החדר.

הגרפינה לידיה איבנובנה הלכה אל חדרי סֶריוֹז’א וַתַּרְטֵב בדמעותיה את לחיי הנער, אשר נבהל מפניה בבואה אליו פתאם, ותאמר לו, כי אביו הוא איש מן הקדושים אשר בארץ וכי אמו מתה.

והגרפינה לידיה איבנובנה מלאה את הבטחתה ותקבל עליה באמת את כל עבודת הסדרים וההנהגה בבית אלקסי אלכסנדרוביץ'. אפס כי לא הפריזה על המדה באמרה על עצמה, שאינה בקיאה בענינים המעשיים. את כל פקודותיה הֻצרכו לְשַׁנות, כי לא היה אפשר למַלאותן, וקוֹרנֵיי, משרתו של קַרֵינין, הוא היה המשַׁנה אותן וכל הנהגת בית קַרֵינין עברה לידו מבלי־משים, ובהלבישו את אדוניו בבֹּקר בבֹּקר היה מגיד לו במנוחה ובזהירות מה שהֻצרך להגיד לו. ובכל־זאת הועילה עזרת לידיה איבנובנה הרבה מאד, כי בהראותה את אהבתה לאלֶקסי אלכסנדרוביץ' ואת הכבוד אשר כבדה אותו בלבה, המציאה לו משען רוחני; וביחוד היתה לו למשען בהכניסה אותו תחת כנפי הדת הנוצרית האמתּית, כפי מה שנעם לה לחשוב, כי היא הפכה אותו מאמין קר־רוח ומתרפה באמונתו לאחד הנלהבים והאדוקים שבהולכים אחרי השיטה החדשה, שנתפשטה בפטרבורג בימים ההם בפֵרוש התורה הנוצרית. ונקל היה לו לקבל את השיטה ההיא, כי גם הוא, כלידיה איבנובנה וכשאר חבריהם בדעות, לא היה בעל דמיון עמֹק, לא נִתַּן לו אותו הכשרון הרוחני, היוצר תאורים דמיוניים קרובים כל כך למציאות, שהם דורשים התאמה ביניהם ובין תאורים אחרים שבעולם ובין המציאות בכלל. הוא לא ראה כל משא־שוא וכל סברה כוזבת בתאור הדמיוני, שאין מיתה אלא לאותם שאינם מאמינים, ולא למאמין כמוהו, ושמאחר שקנה לו את האמונה השלמה – על־פי המדה הנכונה בעיניו – נקי הוא גם מכל חטא ועון, והריהו נהנה בעולם הזה מכל טוּב העולם הבא.

אף אמנם הרגיש קצת גם הוא, שסברה דתית זו קלושה ומשֻׁבּשת, ונפשו ידעה מאד, כי בעת אשר לא עלתה על רוחו, שסליחה זו שסלח לאשתו היא פעולת כֹח ממעל, בעת אשר נגרר בלי סברות כאלה אחרי הרגש הטוב הזה, שנוצר בקרבו מאליו, היה מאֻשר יותר מעתה, יותר מבימים אשר היה משיב אל לבבו כל רגע, כי המשיח שוכן בקרבו וכי גם בחתמו על כתביו הוא עושה את רצון המשיח שבו; אבל נחוץ היה לו הרעיון הזה, כל־כך נחוץ היה לו, בשבתו בַּשֵּׁפֶל, אותו הרעיון המרומם את נפשו, הנותן עֹז בלבו לבוז לאחרים, בשעה שהוא בעצמו נתון ללעג ולקלס בפי כֹל, שראה בו ברעיון הזה רֶוַח והצלה לנפשו ויַחזק בו, במקור הצלה מדֻמה זאת, ולא הרפהו.

כג    🔗

הגרפינה לידיה איבַנובנה נִתְּנָה לאיש בעודה עלמה צעירה מאד, עלמה מלאה רגש, ואישהּ היה עשיר, עליז, נכבד, נדיב־לב והולך שובב בלי מעצֹר לרוחו. בחֹדש השני לנשואיהם עזב אותה אלוף־נעוריה, ועל אמרי האהבה, אשר הביעה לו למכביר, השיב לה מהתלות וגם דברי שנאה, והאנשים, אשר ידעו את לבו הטוב של אותו הגרף ולא ראו כל מום בלידיה הרגשנית, נלאו לעמוד על טעמו של דבר. מן העת ההיא חדלו לשבת יחדו, אף־על־פי שלא נפרדו על־ידי כריתות, ובכל פעם אשר נזדמנו במקום אחד היה מהתל ומתקלס בה בזעם, ואיש לא יכול להבין, על מה כל זה.

הגרַפינה לידיה איבַנובנה כבר חדלה לאהוב את אישה, אך לעולם לא חדלה לאהוב בכלל. יש אשר תאהב פתאם אנשים שונים יחד, גם גברים ונשים יחד; כמעט כל האנשים, שהצטַינו באיזה דבר, נקשרה נפשה בחבלי אהבה. ככה דבקה בכל הנסיכות והנסיכים החדשים, שנעשו קרובים למשפחת הקיסר, גם במיטרופוליט אחד ובכֹהן־משנֶה ובכהן הדיוט. וכן אהבה ז’ורנליסט אחד, שלשה עסקנים סלַוִּיים ואת קוֹמִיסַרוֹב³; את אחד המיניסטרים, את אחד הדוקטורים, את אחד המיסיונֶרים האנגליים ואת קַרֵינין. כל רשפי האהבה האלה, שלעתים רפו ולעתים חזקו, לא הפריעוה מהרבות משא־ומתן בענינים סבוכים עם אנשי החצר ובני מרום־עם־הארץ. אך מן היום אשר פקחה עינה לחֻמלה על קרֵינין, אחרי הצרה הגדולה אשר מצאתהו, מאז החֵלה לעבוד בביתו ולדאוג למצבו, הרגישה, שכל שאר מקרי אהבתה לא אהבה ממש הם ושבאמת היא אוהבת עתה את קרֵינין בלבד. רגש אהבתה אליו גבר, לפי שנדמה לה, מכל רגשי האהבה, שהיו בה עד העת ההיא. כאשר התבוננה ברגש זה והִשותה אותו אל רגשי־אהבתה הקודמים לו, ראתה בבֵרור, כי אִלו לא הציל קומיסַרוב את הקיסר, לא היתה אוהבת אותו, וכן לא היתה אוהבת את רִיסְטִיץ’־קוּדְזִ’יצְקִי, אִלו לא נתעוררה השאלה הסלַוִּית, ואך את קרֵינין אָהבה מפני יחס־עצמו, על נפשו הנשגבה, על צלצול קולו הדק, אשר נעם לה, על ניבו הממֻשך, על מבטי המביע עַיְפות, על אפיו המיֻחד לו ועל כפות־ידיו הלבנות והרכות, אשר גידים תְּפוּחים להן. היא לא רק שמחה לקראתו בהפגשם, כי־אם גם התאמצה לראות על פניו את הרֹשם, אשר היא עושה עליו. ולא רק בדבריה רצתה למצֹא חן בעיניו, כי־אם גם במראיה. למענו דקדקה במלבושיה יותר מבכל הימים הקודמים. פעמים אחדות נגלה לה, שהיא חוזה חזיונות בלבה במה שיכול להתגלגל, אִלו לא היתה נשואה וגם הוא היה בגַפּו. בבואה אל חדרו היו פניה מסתמקים מסערת־רוחה, ובדברו אליה בלשון־חבה לא יכלה להתאפק מִחַיֵּך חִיּוּך מתוך שמחה.

זה ימים אחדים נסער לב לִידיה איבַנובנה מאד, כי נודע לה, שבאה אַנה עם ורונסקי לפטרבורג. בגלל זה הֻצרכה להגן על אלֶקסי אלכסנדרוביץ', שלא יראנה, ולהשתדל, שגם לא יוָדע לו, שהאשה האיֻמה הזאת יושבת אתו בעיר אחת, ובכל רגע הוא יכול לפגשה.

על־ידי מכיריה חקרה ודרשה, מה האנשים הנתעבים האלה – כן קראה לאַנה ולורונסקי – אומרים לעשות, ובאותם הימים ספָרְהָ את כל צעדי ידיד־לבה, בחפצה לשמרו, שלא יזדמן עמהם במקום אחד. אדיוטַנט צעיר, אחד מידידי ורונסקי, אשר המציא לה את הידיעות על־אודותם ואשר קִוה להגיע בעזרתה לידי עסק טוב עם הממשלה, אמר לה, כי כִלּוּ מעשיהם והנם עתידים לצאת מחר מן העיר. בדברים האלה הניח את דעתה, אך ביום השני בבֹּקר הביאו לה פתקה, ולחרדתה הכירה מיד, כי כתב־ידה של אַנה לפניה. הקוּנוֶרט היה של ניר עבה, דומה לְסִיב־עץ. מונוגרַמה גדול נראתה על פס־הניָר הצהֹב והמָאֳרך, וריח טוב עלה מן המכתב.

− מי הביא זאת?

− שליח בית־המלון.

זמן רב לא יכלה רגרפינה לידיה איבַנובנה לשבת לקרֹא את המכתב. מנהמת־לבה תקפה אותה הָאַסְתְּמָה, שהיתה מצויה אצלה. כשהתחזקה קראה את המכתב הזה, שהיה כתוב צרפתית:

“גברתי הגרפינה, − הרגשות הנוצריים הממלאים את לבך מחזקים את ידי לכתוב לך, ואני מרגשת, כי היא דרך עזות שאין לה כפּרה. אֻמללה אני על־ידי הפרֵדה מבני. אני מתחננת, שינתן לי לראותו פעם אחת לפני יציאתי מן העיר. סלחי־נא לי, על הביאי את זכרי לפניך. הנני פונה אליך ולא אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ', רק מאשר אינני רוצה להעלות לפני נדיב־רוח זה את זכרי ולהדאיב את נפשו בזה. מדעתי את ידידותכם, אני בוטחת בך, כי תביני את דברי. הודיעיני־נא, התשלחי את סֶריוז’א אלי, אם עלי לבוא שמה בשעה יעודה, או אם תודיעיני אחרי־כן, מתי ואיפה אוכל לראותו מחוץ לבית? כי תשיבי את פני, לא תעלה על דעתי, כי על־כן ידעתי את נדבת־רוחו של האיש, שהדבר תלוי בו. לא תוכלי לשער, מה מאד צמאה נפשי לראותו ומה קשה לי צמאוני זה, ועל־כן לא תוכלי לשער, עד־כמה אחזיק טובה לך על עזרתך בדבר הזה”.“אַנה”

כל אשר היה במכתב הזה הרגיז את לידיה איבנובנה: גם תכנו, גם הרמז על הרוח הנדיבה, וביחוד קצפה על חֹפש הסגנון, מצאה בו, על־פי טעמה.

− אמֹר, כי לא תהי כל תשובה, − אמרה לִידיה איבַנובנה, וכרגע פתחה את טבלאותיה ותכתוב לאלֶקסי אלכסנדרוביץ', כי היא מקוה לראותו בשעה הראשונה אחרי הצהרים בהיכל המלכות בועידת־הַבְּרָכָה⁴.

“צריכה אני לדַבּר עמך בענין חשוב ומעציב. שם נְיַעֵד את המקום. נִבְחָר לנו להִוָּעד בביתי, ואני אצוה להכין טֵה כאשר אהבת. הדבר נחוץ. הוא העמיס את הָעֹל, אך הוא גם נותן כח לשֵׂאתו”, הוסיפה, בחפצה להכינו קצת לענין הרע ההוא.

הגרַפינה לידיה איבַנובה כתבה לו לאלֶקסי אלכסנדרוביץ' שתים או שלש פתקאות ביום. עסקנות הכתיבה והמשלוח במשאה־ומתנה עמו נעמו לה בגלל ההוד הנמוסי וקסם הסוד, שבקשה ולא מצאה במשא־ומתן שבעל־פה.

כד    🔗

ועידת־הַבְּרָכָה נגמרה. יוצאי ההיכל שוחחו איש עם רעהו בהפגשם בחדשות האחרונות, בתשורותיהם ובמשרותיהם החדשות של גדולי השרים.

− מי יתן והיה המיניסטריון שעל הצבא לגרפינה מַריה בוֹריסוֹבנה, והנסיכה וַטְקוֹבְסְקַיה תִמָּנֶה לראש השטַבּ – אמר איש – שׂיבה קטן־קומה במעיל־שׂרד מרֻקם זהב אל אחת מעלמות החצר, עלמה גבוהה ויפת־מראה, אשר שאלתהו על־דבר שנוי משׂרה.

− ואני לאדיוטַנט, − ענתה העלמה בבת־צחוק.

−כבר נועדה משׂרה לך. במחלקת עניני הכהנים משמרתך. ולעוזר לך נמנה – קַרֵינין.

− שלום לך, אדוני הנסיך! − אמר הזקן ולחץ את ידו של אחד השרים, אשר נגש אליו.

− מה אמרת על קַרֵינין? – אמר הנסיך.

− לו ולפּוֹטיַטוֹב נִתְּנו אוֹרדֶּנים על שם אלכסנדר נֶבִסְקי.

− ואני דמיתי, שכבר יש לו לקרֵינין אורדן זה.

− לא. אך הביטא־נא אליו, − אמר הזקן וירמוז בכובעו המרֻקם על קרֵינין המלבֻשּ מעיל־שרד של חצרָני והמעֻטר בפתיל אֹדם חדש על כתפו, אשר עמד בפתח הטרקלין עם אחד מן התקיפים שבחברי מועצת־הממלכה. – הנה הוא מאֻשר ושבע־רצון, − הוסיף הזקן ויעמוד מלכת וילחץ את ידו של קַמֶּרְהֶר יפה־תֹאר ובריא למראה כאחד הענקים.

− לא, כי זקנה קפצה עליו, − אמר הקַמרהֶר.

− מרֹב דאגה זאת לו. בימים האלה הוא כותב פּרוֹיֶקְטים תמיד. עתה לא יַרְפֶּה עוד מהאֻמלל הזה, עד אשר יַרצה לפניו את ענינו לכל פרטיו.

− איזו זקנה קפצה עליו? עודנו לוקח נפשות. אדַמה, כי הגרפינה לידיה איבנובנה מקנאה אותו עתה בגלל אשתו.

− חדל לך! בגרפינה לידיה איבנובנה אל־נא תדבר סרה.

− היש בה עוֹן, באָהבהּ את קרֵינין?

− האמת הדבר, כי קרֵינינה פה?

− לא פה בהיכל, כי אם בפטרבורג. אני פגשתי אותה אתמול בלכתה חבוקת־זרוע עם אלֶקסי ורונסקי ברחוב מורסקי.

− הוא איש, אשר אין לו… − פתח אותו הקַמרהֶר צרפתית, אך עצר במלים, כי הֻצרך לגחון ולתת ידים לעבור לאחד מבני משפחת הקיסר.

ככה דברו ולא פסקו לדבר באלֶקסי אלכסנדרוביץ' ויגַנו אותו וישחקו לו, והוא החזיק בחבר מועצת־הממלכה ולא חדל אף רגע להרצות לפניו את הפּרוּיֶקט שלו בעניני הכספים לכל פרטיו.

בשעה שעזבה אותו אשתו, כמעט באותה שעה ממש, באה עליו גם הגדולה שבצרות המתרגשות ובאות על פקידי הממשלה, היא הפסקת העליה במדרגות המשׂרה עליתו נפסקה, והכֹּל ראו זאת בבֵרור, אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בעצמו לא ידע עוד, כי הושׂם גבול להצלחתו. אם על־דבר הסכסוך, שהיה בינו ובין סְטְרֶמוֹב, אם על־דבר רעה שקמה עליו מביתו, אם הגיע בכלל למרום המדרגה, אשר לא נועד לגבוהה ממנה, אבל בשנה ההיא הֻברר לכֹּל, כי ננעלה הדלת בפניו בעבודת־הממשלה. עוד עמד על משמרת חשובה ויהי חבר להרבה ועָדוֹת וּועָדים, אך בכל מקום היה כאיש אשר נס לחו ואשר לא יחדש דבר עוד. כל אשר אמר וכל אשר יעץ נחשב בעיני שומעיו לדבר, שכבר נאמר ושכבר הֻברר עליו שלא יצלח. אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לא הרגיש זאת; להפך, בהיותו מרֻחק מהשתתפות גמורה במעשי הממשלה, ראה יותר מלפנים את השגיאות והשבושים שבמעשי אחרים וחשב לו לחובה להורות את התקנות, שהוא מוצא להם. ימים מעטים אחרי פרֵדת אשתו החל לכתוב את הרצאתו הראשונה – על־אודות בתי־הדינין החדשים – שאחריה חבִרּ עוד הרצאות אין־חפץ בהן רבות בלי־מספר בכל מקצועות הממשלה.

ומלבד אשר לא התבונן, עד־כמה אבדה כל תקוה לו להצליח מעתה בעולם הפקידות והממשלה וממילא לא יכול להצטער על זה, עוד שמח בימים ההם על עסקנותו זאת במדה שלא שמח בה עליה מימיו.

“בעל־אשה דואג לעניני העולם הזה, להפיק רצון מאשתו, ומי שאין לו אשה דואג לעניני־אלהים ומשתדל להפיק רצון מאלהים”, אומר השליח פאול, ואלקסי אלכסנדרוביץ', שבימים ההם היו כתבי־קדשו נגד עיניו בכל דרכיו, הִרבה להזכיר את הפתגם הזה, ונדמה לו, כי מן היום אשר עזבתהו אשתו הוא עובד את האלהים בפרויֶקטים האלה יותר מבראשונה.

− אל קֹצר־רוחו של חבר המועצה, אשר התאמץ לסור מאצלו, לא שׂם אלקסי אלכסנדרוביץ' את לבו, ולא חדל להרצות עד שעבר לפניהם אחד מבני משפחת הקיסר וחבר המועצה מצא לו במקרה זה תֹאנה להשתמט ממנו ומהרצאתו.

כאשר נותר אלקסי אלכנדרוביץ' לבדו, הוריד ראשו והתחיל מעַיֵן בצרכי הרגע, אחרי־כן פנה כֹה וכֹה וילך אל הפתח, כי שם קוה לפגוש את הגרפינה לידיה איבַנובנה.

“ומה חזקים ובריאים הם כֻּלם”, אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' בלבו, בהביטו אל הַקּמֶּרְהֶר הנאזר בכח ואל פאות זקנו הסרוקות והמבֻשׂמות, ואל אֹדם צוארו של הנסיך הֶחָבוּש במעיל־שרדו הצר, שהֻצרך אלקסי אלכסנדרוביץ' לעבור לפניהם. “בצדק נאמר, שכל מה שבעולם הזה רק רע הוא”, אמר בלבו ויבט שנית הבטה מעֻקמת קצת אל עֲבי שוֹקָיו של הקַמֶּרהֶר.

בפסיעות מתונות הלך לו אלקסי אלכסנדרוביץ' ומראהו כבכל עת, מראה איש עיף ומכבד את עצמו, וירכן ראשו לשני האנשים, אשר דברו בו באותה שעה, ובהביטו אל פתח הטרקלין חִפּשׂ בעיניו את הגרפינה לידיה איבנובנה.

− אה! אלקסי אלכסנדרוביץ' – קרא הזקן בעינים מבריקות בחמת־נקם, כשהגיע קרֵינין אצלו, וירכן ראשו דרך זלזול מסֻתּר, − עוד לא ברכתי אותך, − אמר וירמוז על פתילו החדש של קרֵינין.

− תודה לך, − אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'. – מה יפה היום הזה, − הוסיף בהדגשת מלת “יפה”, כדרכו להדגיש מלה זאת בדבּרו.

לא נכחד ממנו, ששני האנשים האלה צוחקים לו, אך עליהם ידע מכבר, שלא דורשי טובתו הם, וכבר הֻרגל בזה.

כראותו בפתח את כתפיה המכֻרכמות של הגרפינה לידיה איבנובנה, הבולטות מתוך הקוֹרסֶט, ואת עיניה היפות, המלאות הרהורי לב והקוראות לו מרחוק, צחק צחוק קל ויגֹל את שִׂניו הלבנות, אשר לא נס מראיהן הוב, ויגש אליה מיד.

תלבשתה עלה לה בעמל רב, כפעם בפעם בימים האחרונים ההם. אך לא כמטרתה לפני שלשים שנה היתה מטרתה בעמלהֹ זה בימים ההם. לפנים נתכַּונה להתיַפּות, ובמדה מרֻבּה כפי האפשר. אך בעת האחרונה היו לבושה ועֶדיה כל־כך לא לפי שנותיה ותארה, שכל חפצה היה אך להקטין קצת את הסתירה הבולטת, שבין תלבשתה ובין מראיה. ובדרכיה עם אלקסי אלכסנדרוביץ' צלח בידה חפצה זה, ותהי טובת־מראה בעיניו. כאִי יחידי של בקשת־טובה וגם של רגשי־אהבה היתה לו האשה הזאת בתוך ים השנאה וההתקלסות, אשר כִתְּרָהוּ מכל עבריו.

ובעברו בין שדרות מבטי־הלעג נמשך מאליו אל מבט־עיניה המלא אהבה לו, כצמח הנמשך אל העֵבֶר, שאור שופע משם.

− אני מברכת אותך, − אמרה אליו ותרמוז בעיניה על פתילו.

הוא התאפק ולא חִיֵך מתוך הנאתו, כי אם הניע כתפיו ויעצום עיניו כרוצה לאמר, שדבר כזה לא יוכל לשַׂמחו. אבל היא ידעה היטב, שדרכו לשמוח הרבה על דברים כאלה, אף־על־פי שלא הודה על זה מימיו.

− ומה ילד־שעשועינו? − שאלה אותו על־אודות סֶריוז’א.

− לא אוכל לאמר, שהוא טוב בעיני בכל דרכיו, − אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' וירם גבות עיניו ויבט אליה. – גם סִיטְנִיקוֹב מתרעם עליו. (סיטיקוב הוא הפֵּדַגּוֹג, אשר הוטל עליו לחַנך את סֶריוז’א בנמוסי מרום־עם־הארץ). כבר אמרתי לך, שהוא כמזלזל באותן השאלות העִקריות, שנפש כל אדם וכל ילד נמשכת אחריהן בטבעהּ, − החל אלקסי אלכסנדרוביץ' להביע דעותיו בשאלה האחת, אשר העסיקה אותו חוץ מעניני עבודתו המדינית, היא שאלת החִנוך של בנו.

בשובו לעניני־החיים ולעסקנותו – בעזרת לידיה איבנובנה – הכיר וידע, כי הוא חַיב לעסוק בחִנוך בנו, שנשאר בידו. עד העת ההיא לא עסק מימיו בשאלות החִנוך, ועתה הקדיש ימים מעטים לקנות לו ידיעה תורנית בענין זה, ואחרי קראו ספרים אחדים באנטרוֹפולוגיה, בפדגוגיה ובדידַקטיקה ערך לו תכנית־חנוך ויקרא אליו את המֻבחר שבפדגודי פטרבורג להיות לו לעינים ויקרב אל העבודה הזאת ולבו היה עסוק בה בכל עת.

− כן הוא, ואולם לבו? אני רואה את לב אביו, וילד, אשר לו לב כזה, לא יוכל להיות נער רע, − אמרה לידיה איבנובנה ברגש.

− כן הוא, אפשר… אני עוֹשה את המוטל עלי. אך זאת לבד אכל לעשות.

− בואה־נא אל ביתי, − אמרה לידיה איבנובנה אחרי שתיקה קצרה, − יש לנו לדבר בענין, אשר ידאיב נפשך. אני נכונה לתת כל הון יקר על־מנת שלא להעיר בקרבך זכרונות ידועים, אבל אחרים לא כן ידַמו. המה קבלתי מכתב מאתהּ. היא פֹה בפטרבורג.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' נרתע לזכר אשתו, אך כרגע לבשו פניו קפאון כפני מת, והֻבּע בזה, עד־כמה אין בידו לעשות בענין זה מאומה.

− זאת שערתי מראש, − אמר לה.

הגרפינה לידיה איבנובנה הביטה אליו ברגש, ועיניה מלאו דמעה מרֹב הָגוּת כבוד לוַתּרנותו הנלאה.

כה    🔗

בשעת כניסתו של אלקסי אלכסנדרוביץ' לתוך חדר־עבודתה הקטן והמתֻקן, המקֻשט בכלֵי־קוּניה ובפוֹרְטרֶטים נאים, עוד לא מצא בו את בעלת־הבית בעצמה.

היא חִלפה באותה שעה את שמלותיה.

השלחן העגֹל היה מכֻסה מַפּה וכלי־טֵה חינאיים עליו וקומקום־ספיריטוס של כסף. אלקסי אלכסנדרוביץ' התבונן בלב טרוד בתמונות המרֻבּות לאין מספר של אנשים ידועים לו, שהיו תלויות ומֻצגות בחדר, וישב אצל השלחן ויפתח את ספר האבנגליון, שהיה מֻנח עליו. אִוְשַׁת שמלת־המשי של הגרפינה העירה אותו מטרדת רעיוניו

– עתה נשב במנוחה, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה ותעבור דרך זחילה בין השלחן ובין הדרגש וצחוק קל מתוך סערת־לב על שפתיה, – ונדבר בשעת שתיתנו.

אחרי הקדמה קצרה מסרה לידיה איבנובנה לידו בנשימה כבדה ובפנים מסתמקים את המכתב, אשר בא לידה.

אחרי קראו את המכתב שתק זמן רב.

– על־פי דעתי, אין לי רשות להשיב את פניה, – אמר ברוח נכֵאה וירם עיניו אליה.

– ידידי! אינך מוצא כל עָוֶל במה שאחרים עושים.

– להפך, כל מה שעיני רואות רע בעיני. אך האם דרך ישׁר הוא…

פניו הביעו מבוכה ובקשת־עצה, תמיכה והוראת־דרך בענין שאינו מובן לו.

– לא, – נכנסה הגרפינה לידיה איבנובנה לתוך דבריו. – אין לך דבר שאין לו גבול. מבינה אני מה היא פריעת־מוסר, – אמרה לו לא בכל לבה, כי באמת לא הבינה מימיה, כיצד נשים באות לידי פריעת־מוסר, – אך אכזריות זו לא אוכל הבין; ולמי תתאכזר? לך! איך תעלה על דעתה לשבת בעיר, אשר אתה יושב בה. אכן גם אם שנים הרבה יחיה האדם, לא יחדל למצֹא חדשות. עד כה לא ידעתי, כמה גדולה מדת טוּבך ועד־כמה נשתקעה היא ברָעת לבה.

– ומי זה יַדֶּה אבן? – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ', ונראה בו, שזחה דעתו עליו קצת. – הלא סלחתי לה על הכל, ועל כן אינני יכול למנוע ממנה מה שהאהבה דורשת מאתה, – מה שדורשת מאתה אהבתה לבנהּ…

– האמנם אהבה היא, ידידי? אהבה בכל לב? אמנם אתה סלחת, סולח אתה… אך היש לנו רשות להשפיע על נפש הילד התם והנקי הזה? הנה הוא חושב אותה למתה. הוא מתפלל עליה לאלהים, שיכפר לה על חטאותיה… וכך יפה לו. ומה יאמר עתה?

– זאת לא שמתי על לבי, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ', ונראה, שהסכים על ידה.

הגרפינה לידיה איבנובנה כסתה פניה בכפיה ותַּחרש ותתפלל.

– אם לעצתי תשמע, – אמרה אליו אחרי־כן בהסירה את כפיה מעל פניה. – אין לך על דעתי לעשות כן. האם אינני רואה, מה צר לך ועד־כמה חזרו וגברו פצעיך האנושים על־ידי זאת. אף אמנם שוכח אתה את צרות נפשך, כדרכך תמיד. אך מה נעלה בידנו מכל זה? אך מצוקות חדשות לך ומכאובי לב לנער. אם יש בה עוד מעט מרגשי־אנוש, אין לה גם לבקש זאת. לא, אני איעצך להמנע מעשות את בקשתה, בלי כל פקפוק איעצך זאת, ואם תתן לי רשות, אכתוב לה.

אלקסי אלכסנדרוביץ' הסכים, והגרפינה לידיה איבנובנה כתבה צרפתית את המכתב הזה:

“גבירה נכבדה”.

“זכרך יכול להביא את בנך לידי שאלות, שקשה להשיב עליהן, מבלי הטות את לבבו לדון לכף־חובה את אשר עליו להעריץ ולהקדיש, ועל־כן אני מבקשת מאתך להביט אל מֵאוּנוֹ של אישך ברוח האהבה הנוצרית. אני מבקשת עליך רחמים”. “הגרפינה לידיה”.

המכתב הזה הגיע אל המטרה המסֻתּרה, אשר כִּוְּנָה לה לידיה איבנובנה, מבלי גלות סוד זה גם לעצמה: אַנה מצאה בו עלבון כבד מאד לנפשה.

ואלקסי אלכסנדרוביץ' לא יכול ביום ההוא, אחרי שובה מאתה אל ביתו, לעסוק במה שהֻרגל ולמצֹא בזה לנפשו מנוחת נוצרי מאמין כבראשונה.

אף אמנם לא היה לו כל יסוד להתאונן על עצמו לזכר אשתו, אשר חטאה לו חטאה גדולה כל־כך ואשר התנהג עמה, כמו שאמרה עליו הגרפינה לידיה איבנובה בצדק, כאחד הקדושים בארץ; ובכל־זאת לא נחה דעתו ביום ההוא: לא יכול להבין את דברי הספר אשר קרא, וכן לא יכול לגרש את הזכרונות הקשים על־אודות היחס, שהיה בינו ובינה, ושגיאותיו, ששגה בדרכיו עמה, לפי מה שנדמה לו. זכר משאו־ומתנו עמה בשובם ממרוץ־התּחרות, כאשר הגידה לו, כי בגדה בו (ביחוד, מה שדרש מאתה אך זהירות בדרך־ארץ למראה־עין ולא הועיד את מאַהבהּ לקרב), הֵמַר לו כרגש חרטה על־דבר פשע. וכן הצטער הרבה בזכרו את המכתב, אשר כתב לה, וביחוד היו סליחתו, אשר לא מצא איש צֹרך בה, ודאגותיו לילדה הנכריה לו כאש יוקדת בלבו, אש בשׁת וחרטה.

ורגש בשׁת וחרטה כזה פרץ בקרבו, בשימו את לבבו על כל דרכיו עמה מאז נודעה לו, לזכר הדברים שדבר אליה, אחרי פקפוקים רבים, לשם השתדכות, דברים שלא עלו יפה כלל וכלל.

“אבל מה פשעי ומה חטאתי”? שאל בלבו. והשאלה הזאת גררה בו בכל פעם שאלה אחרת, והיא אם באמת לא כך מרגישים, לא כך אוהבים ולא כך נושאים להם נשים גם שאר נכבדי העם, כל אותם הורונסקים, האובּלונסקים… אותם הקַמרהֶרים בעלי השוֹקַים המסֻבּלות בבשר. ומיד ראה לנגד עיניו המון בריות ממין זה, אנשים דשנים ורעננים, שהכל ברור להם ושבכל עת ובכל מקום נמשך לבו להסתכל בהם. את הרעיונות האלה רצה לנדוף מקרבו ויתאמץ להוכיח לעצמו, כי לא בשביל חיי־השעה שבעולם הזה הוא חי, כי־אם בשביל חיי העולם שאין לו סוף, וכי אך שלום ואהבה שוררים בקרבו. אך על השגיאות הקטנות והמעטות ששגה, לפי מה שנדמה לו, בחיי־השעה הדלים והמלאים הבל שבעולם השפל הזה, דוה לבו מאד, כאִלו לא היה ולא נברא אותו העולם שכֻּלו טוב, שהאמין בו באמונה שלמה, אבל נסיון זה לא נמשך הרבה, ומהרה שבו אליו מנוחת־לבו ורום־הגיונו, אשר בעזרתם יכול לשכוח מה שלא רצה לזכור.

כו    🔗

– ומה נשמע, קַפִּיטוֹניץ? – אמר סֶריוז’א בשובו מטִיּוּלו ביום שלפני יום־הולדתו, והוא אדמוני וטוֹב־לב, ויתן את אדרתו העשויה קִפּולים לידי שומר־הסף הזקן וגבה־הקומה, אשר הביט בבת־צחוק מרוּם־קומתו אל האדם הקטן הזה – הבא היום הפקיד בעל־התחבֹשת? ואבא נתן לו לבוא לפניו?

– האדון המרומם הואיל לקבלו. כמעט שיצא מנהל־הלשכה, הודעתי על־אודותיו, – אמר שומר־הסף ויקרוץ בעיניו בפנים צוהלים. – הנני לפשוט את אדרתך.

– סֶריוז’א! – אמר מורו ומדריכו, איש סלַוִּי, ויעמוד בפתח המוביל אל החדרים הפנימיים. – התפשט בעצמך.

אך סֶריוז’א שמע את קולו הרפה של מלמדו להועיל ולא שׂם לבו אליו, כי־אם עמד, וידו אוחזת בחגורת שומר־הסף, ויבט אל פניו של זה.

– ואבא עשה למענו מה שנדרש לו?

השומר הניע ראש לאמר: הן.

מצב הפקיד בעל־התחבֹשת, אשר בא שבע פעמים לבקש דבר מאלֶקסי אלכסנדרוביץ', העסיק גם את סֶריוז’א גם את השומר. פעם אחת מצא אותו סֶריוז’א בפרוזדור ושמע אותו מדַבר תחנונים אל השומר ומבקש מאתו להודיע על־אודותיו באמרו, כי הוא ובניו צפוּים למות.

מן היום ההוא זכר סֶריוז’א את הפקיד הזה וישם לבו אליו בפגשו אותו שנית.

– והוא שמח מאד? – שאל סֶריוז’א.

– איך לא ישמח? כמעט רִקד בצאתו.

– ההובאו דברים הנה בין־כֹּה? שאל סריוז’א אחרי שתיקה קצרה.

– כן, אדוני, – לחש לו השומר וינענע בראשו, – מהגרפינה.

סֶריוז’א הבין מיד, כי כַונתו, שהובאה תשורה ליום־הולדתו מאת הגרפינה לידיה איבנובנה.

– מה אתה אומר? וְאַיֶּהָ?

– קורני הֱבִיאָהּ אל חדרו של אבא. בודאי דבר יפה מאד.

– ומה גדלה? כזאת?

– קטנה מזאת, אבל יפה.

– סֵפר?

– לא ספר, כי אם כלי־שעשועים. לֵך, לֵך, וַסילי לוּקִיץ' קורא לך, – אמר השומר בשמעו את קול רגלי המורה ההולך וקרב, ויוֹצא בזהירות את כף הנער, האוחזת בחגורתו, מתוך נעל־היד, שכבר הוסרה למחצה, וירמוז בראשו אל ווּנִיץ'.

– כרגע, כרגע, וַסילי לוּקיץ'! – ענה סֶריוז’א בצחוק הצהלה והחבה, שהיה מכניע בו מדי פעם בפעם את וַסילי לוקיץ' הדַיקן והמחמיר.

אבל שׂמֵח ומצליח מאד בכל דרכיו היה סֶריוז’א ביום ההוא ולא יכול להמנע מהגיד לידידו השומר את השמועה המשמחת, שהגיעה אליו בשעת טיולו בגן־הקיץ מפי בת־אחיה של הגרפינה לידיה איבנובנה. השמחה הזאת גדלה בעיניו ביחוד, בגלל אשר חלה יום אחד עם שמחת הפקיד ההוא ושמחתו על התשורה המוּבאה אליו, ונדמה לו, שכל בני־האדם צוהלים ושמחים ביום הזה.

– הידעת, כי האוֹרדֶן של אלכסנדר נֶבסקי נִתַּן לאבי?

– איך לא אדע? כבר באו לברכו.

– והוא שָׂמֵחַ?

– איך לא ישמח על חסדי הקיסר? אבל בודאי הוא ראוי לכך, – אמר השומר דרך אזהרה וכַונת־הלב.

סֶריוז’א התחיל מהרהר ויסתכל בפני השומר, אשר נודעו לו בכל הסמנים המֻבהקים שבהם, ביחוד הסתכל בסנטרו התלוי שין שתי פאות־זקנו הלבנות, אשר לא ראהו איש בבית זולתי סריוז’א, לפי שהוא לבדו היה מביט אל הסנטר הזה אך מלמטה למעלה.

– ובתך לא באה אליך זה ימים רבים?

בת השומר הזה היתה מחוללת בבַלֶּט.

– איך תוכל לבוא בימי־חֹל? גם הן לומדות. וגם אתה, אדוני, צריך ללמוד, לֶך־נא.

כשנכנס סֶריוז’א לחדרו, לא מהר ללמוד את שעוריו, כי־אם בחר לו להגיד למורו, כי על־פי השערתו חבושה מכונה בחבילה זו, שהובאה לו לתשורה. – ומה דעתך – שאל את המורה.

אך על־פי דעתו של וַסילי לוּקיץ' לא הֻצרכו באותה שעה אלא לדאוג לשעור הדקדוק בעד המורה העתיד לבוא בעוד שתי שעות.

– אך אתה הגידה־נא לי, וַסילי לוקיץ', – שאל הנער פתאם כשכבר ישב אצל שלחנו וספרו בידו – איזה אוֹרדן גדול משל אלכסנדר נֶבסקי? הידעת כי נִתּן לאבא אורדן אלכסנדר נֶבסקי?

וַסילי לוּקיץ' אמר לו, כי של ולַדימיר גדול משל אלכסנדר נֶבסקי.

– ולמעלה מזה?

– גדול מכֻלם – של אנדרי פֶרְווֹזוַנִּי.

– וגדול גם מאנדרֵי?

– אינני יודע.

– גם אתה אינך יודע זאת? – אמר סֶריוז’א ויסמוך על ידיו וישקע בהרהורים.

והרהוריו היו בשאלות שונות וסבוכות הרבה. הוא הרהר במה שיהיה, לכשינָתנו לאביו פתאם גם אורדני ולַדימיר ואנדרֵי, וגמר בלבו להיטיב דרכו היום בגלל זה בשעת למודו, גם חזה לו, כי כאשר יגדל, ינָתנו לו כל האורדנים ובכלל זה גם מה שימציאו למעלה מאנדרי. כמעט שימציאו, יזכה וינתן לו.

בעודו טרוד במחשבותיו אלה עברו השעות, וכאשר בא המורה לא הספיק ללמוד את שעורו בדיני תאורי הזמן והמקום ואיכות הפעולה, והמורה לא רק התרעם, כי־אם גם הצטער. צער מורהו נגע עד לבו. אמנם לא חשב לו לעוֹן מה שלא למד את שעורו, כי בכל מאמצי־כחו לא יכול ללמדו: כל עוד דִבּר אליו המורה ויפרש דבריו, האמין להם וגם נדמה לו שהוא מבינם, אך בכל פעם אשר נותר לבדו לא יכול בשום אופן לזכור ולהבין, שמלה קצרצרה וברורה כמו “פתאם” היא “תאור איכות הפעולה”; – אף־על־פי־כן היה צר לו, על כי צִעַר את המורה.

ובראותו אחרי־כן את המורה מעַיֵּן בספר ומחריש רגע, שאל פתאם:

– מיכאל איבַניץ', מתי תחֹג את יום־השֵׁם שלך?

– יפה לך יותר לשים לבך לעבודתך, ויום־השֵׁם לא יחשב למאומה בעיני בעל־בינה, יום הוא ככל ימי־המעשה, שאדם חַיב לעבוד בהם.

סֶריוז’ה הרים עיניו בשום־לב אל מורהו, אל זקנו הקטן והממֻעט בשׂער, אל משקפיו, שירדו למטה מן החריץ, שהיה חָרות על חטמו, ושקע בהרהורים כל־כך, שלא שמע עוד דבר מהסבּרות המורה. הוא הבין, כי לא בכל לבו אמר אליו המורה מה שאמר על־אודות יום־השֵׁם, בקול דבורו הרגיש, שלא דברים היוצאים מן הלב הם. “אך למה זה עשו קנוניה כֻלם לדבר אלי כל היום בסגנון אחד כדברים האלה, אשר אין טעם ואין חפץ בהם? למה זה ידחה אותי מאצלו, על מה לא יאהבני האיש הזה?” שאל הנער בלבו ולא יכול למצֹא תשובה על שאלתו.

כז    🔗

אחרי שעת המורה הגיעה שעת הוראת אביו. עד בוא אביו ישב סֶריוז’א אצל שלחנו והשתעשע באולָרו והחל מהרהר. בין הדברים, שאהב הנער לעסוק בהם, היה החִפּוּש, שנהג לחפש את אמו בשעת טיולו. במָות לא האמין בכלל, וביחוד לא האמין, שמתה עליו אמו, אף־על־פי שכך אמרה לו לידיה איבנובנה ואביו סִיַּע לה; על־כן לא חדל לחפשה בשעת טיולו, גם אחרי אמרם לו עליה כזאת. כל אשה בריאה ויפה ובעלת שׂער כהה היתה כאמו בעיניו. למראה אשה כזאת התעורר בו רגש חבה עזה כל־כך, שכָּבדה עליו נשימתו ודמעות נקוו בעיניו. הנה עוד רגע, היה אומר בלבו, תגש אליו ותסיר את הצעיף. אז יִגָּלו כל פניה ותצחק לו ותחבקהו, וריח שלמותיה יעלה באפו, והוא ימשש את רֹך ידיה ויבך ברֹב עליצותו, כמו שבכה פעם אחת בערב, כאשר שכב לרגליה, והיא דגדגה אותו, והוא צחק וישק בכל כֹחו את כף־ידה הלבנה והעדויה בטבעות. כאשר נודע לו אחרי־כן במקרה מפי אומַנתו, כי אמו לא מתה, ואביו ולידיה איבנובנה אמרו לו, כי אך עליו מתה, באשר היא אשה שאינה הגונה – מה שלא יכול להאמין כלל, כי על כן אהב אותה בכל לבו – הוסיף לחפשה ולחכות לה. גם ביום ההוא ראו עיניו בגן־הקיץ אשה, שצעיף לִילָאִי על פניה, ויחשבה לאמו, ובנפש צמאה ושוקקה התבונן בה בלכתה במסלה הלוך וקרוב אליו. אך האשה ההיא לא נגשה אליו, כי אם נטתה הצדה ולא נראתה עוד. ביום הזה חזקו רשפי אהבתו לה יותר מבכל הימים הקודמים, ובעודנו מחכה לאביו גזר ועשה חריצים חריצים בקצה השלחן בלי התבונן ויבט נכחו בעינים נוצצות ולבו הגה בה.

– אבא הולך! – קרא אליו וַסילי לוקיץ' פתאם.

סֶריוז’א קפץ ונגש אל אביו וישק את ידו ויבט אליו בשום־לב, בחפצו למצֹא על פניו את סִמני השמחה על האוֹרדן הנתון לו.

– טיולך עלה יפה? – שאל אותו אלקסי אלכסנדרוביץ' וישב על כסאו ויקח את ספר התנ"ך ויפתחהו. אלקסי אלכסנדרוביץ' אמר לו פעמים רבות, כי כל נוצרי חַיב לדעת היטב את ההיסטוריה שבכתבי־הקֹדש, ובכל זאת הֻצרך לעתים קרובות בעצמו לעַיֵּן ב"ברית הישנה", וסֶריוז’א ראה זאת.

– כן, אבא, שמחתי מאד, – אמר סֶריוז’א וישב על הכסא בפנים מוסַבּים הצדה וינענעהו, אף־על־פי שדבר זה נאסר עליו. – ראיתי את נַדִּינְקה (נַדינקה היתה בת־אחותה של לידיה איבנובנה וגדלה בביתה של זו). היא הגידה לי, כי כוכב חדש נִתַּן לך. התשמח על זה, אבא?

– ראשונה, אל־נא תתנועע, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'. – והשנית, לא הפרס יקר, כי אם העבודה לשמה. ורצוני, שתבין דבר זה. אם תעבוד, אם תלמד על־מנת לקבל תשורה, תִּכְבַּד העבודה בעיניך; אבל אם תעשה את שלך מאהבת העבודה (בדבּרו זכר, שביום ההוא בבֹּקר חתם על מאה ושמונה־עשר כתבים שונים, ושהכרת החובה המוטלת עליו היא סמכתהו בעבודה המשעממת הזאת), תמצא שכר פעולתך בה בעצמה.

עיני סֶריוז’א, אשר הבריקו מחבה ומשמחה, הוּעמו והוּרדו מפני מבטי אביו. דבורים כאלה נודעו לו מכבר, בהם היה אביו משתמש תמיד במשאו־ומתנו עם בנו, והוא, סֶריוז’א, כבר למד להיות כמשתתף בשיחה כזאת. אביו היה מדבר עמו תמיד – וסֶריוז’א הרגיש בזה – כאלו ערך דבריו אל נער מדֻמה, אל אחד מהנערים המצוים בספרי הילדים, שאינו דומה לסֶריוז’א בשום דבר. ובפני אביו היה סֶריוז’א משתדל תמיד להראות כנער המדֻמה ההוא.

– אקוה, כי אתה מבין זאת, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'.

מבין אני, אבא, – ענה סריוז’א ועשה עצמו כנער המדֻמה ההוא.

שעוריו לשעה ההיא היו פסוקים אחדים מהאבַנגֶליון על־פה וחזָרה על תחלת “הברית הישנה”. את הפסוקים על־פה ידע סריוז’א כראוי, אך ברגע שקרא אותם באזני אביו הסתכל במצחו של זה, שהיה כפוף לצד רקותיו כקרן־זוית מחֻדדת, ומתוך הסתכלות יתרה זו נוֹקַש בשִׁנּוּנו ונעץ תבה אחרונה של פסוק אחד בראש פסוק אחר, שתבה זו נמצאת בתחלתו. אלקסי אלכסנדרוביץ' ראה בזה אות ברור, שלא הבין מה שהוציא מפִיו, והדבר הזה הרגיז את רוחו.

בפנים נזעמים החל להסביר לבנו דברים, שכבר שמָעם הנער פעמים רבות ולעולם לא יכול לזכרם, מאשר היו ברורים לו בעִקרם יותר מהראוי – ממין ההלכה, ש"פתאם" הוא תאור איכות־הפעולה. סריוז’א הביט אל אביו בעיני־פחד וכל מחשבותיו היו אך בשאלה זאת: היצוהו אביו לִשְׁנוֹת את הדברים אשר אמר, כמו שהוא מצוה לפעמים, אם אין. והרעיון הזה הפחידוֹ מאד, ומתוך בך לא הבין מאומה. אך אביו לא צוהו לשנות, כי־אם עבר אל שעור “הברית הישנה”. סריוז’א הרצה היטב את ספורי המקרא, אך כשהֻצרך להשיב על השאלות בענין המוסר היוצא ממקצת הספורים האלה, לא ידע מאומה, אף־על־פי שכבר נענש על השעור הזה. וביחוד לא ידע להשיב דבר – והתעסק בגלל זה בעשית חריצים בשלחן ובנענועים על־גב כסאו – על־אודות הדורות שמאדם ועד נח. מהם לא ידע שֵׁם איש חוץ מחנוֹך, אשר עלה חי השמימה. בראשונה היה זוכר את השמות בלבד, והפעם שכח הכֹּל, ביחוד מאשר אהב את חנוך מכל אנשי “הברית הישנה”, ולזכר לקיחת אלהים את חנוך נצטרפו בקרבו רעיונות הרבה, אשר נגרר אחריהם, ועיניו נכוֹנו אל שרשרת שעונו של אביו ואל הכפתור הָרָכוס למחצה שעל החָזִיָּה שלו.

בַּמָּוֶת לא האמין סֶריוז’א לגמרי, אף־על־פי שהרבו לדבר אליו על־אודותיו. לא האמינה נפשו, שהאנשים האהובים לו יכולים למות, ופחות מכֹּל יכול להאמין, שגם הוא בעצמו עתיד למות. זאת חשב לדבר שאי־אפשר ושאין להבינו כלל. אבל אמֹר אמרו לו, שהכל עתידים למות; כבר שאל גם אנשים, אשר האמין להם בכל דבר, וגם הם אמרו כן: גם אומַנתו אמרה כן, אם גם לא ברצון אמרה לו זאת. אבל חנוֹך לא מת, ואם כן לא סוף כל אדם למות. “ולמה לא יוכל כל אדם לזכות לפני אלהים, שיקחהו חי אל השמים?” אמר סֶריוז’א בלבו. האנשים הרעים, כלומר השנואים לו לסֶריוז’א, יכלו ללכת למיתה, אך כל האנשים הטובים יכולים להיות כחנוך.

– ומה שמות האבות הראשונים?

– חֲנוֹך, אֱנוֹש.

– זאת כבר אמרת. רע הדבר, סֶריוז’א רע מאד. אם אינך משתדל לדעת מה שנחוץ מכֹּל לנוצרי, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' בקוּמו מכסאו, – מה יוכל אפוא להעסיק אותך? קובלני עליך וגם פטר אִיגנַטִּיץ' (זה שמו של הפדגוג הראשי) קובל עליך… מֻזקק אני להטיל עליך עֹנש.

האב והפדגוג התרעמו שניהם על סֶריוז’א, ובאמת למד שלא כראוי ולא הצליח כלל בלמודו. אך בשום אופן לא יכלו לאמר עליו, שהיה מחֻסר־כשרונות. להפך, מֻכשר היה יותר הרבה מאותם הנערים, אשר העמיד הפדגוג לו למופת. על־פי השקפת אביו, לא רצה ללמוד מה שלמדוהו. אך באמת לא יכול ללמוד זאת, לא יכול בטבעו של דבר, יען כי היו בו דרישות פנימיות, חמורות מכל החובות, אשר הטילו עליו אביו ופדגוגו. אותן הדרישות ואותן החובות התנגדו אלה לאלה, ומלחמת־תמיד היתה בגלל זה בינו ובין מדריכיו.

בן תשע שנים היה, נער שעודנו ילד; אך את נפשו ידע, ותיקר בעיניו, ויָּגֵן עליה, כמו שריסי־העין מגִנים על העין, ולא נתן לאיש להכנס לתוכה בלי מַפתֵּח־האהבה. מדריכיו קבלו עליו, שאינו רוצה ללמוד, ונפשו צמאה לדעת באמת, ויבקש תורה מפי קַפִּיטוֹנִיץ', מאומַנתו, מנַדינקה, מוַסילי לוּקיץ', אך לא ממוריו אלה. המים, אשר חכו להם אביו ופדגוגו, שישטפו ויניעו את גלגלי מכונתם, כבר פרצו ועברו משם והלאה, ופעולתם הֻרגשה במקום אחר.

אביו אסר עליו ללכת ביום ההוא אל נַדינקה בת־אחותה של לידיה איבַנובנה, זה היה עָנשו, אבל טובה באתהו על־ידי העֹנש הזה; כי וַסילי לוּקיץ' היה טוב־לב ביום ההוא ויורהו לעשות רֵחַיִם של רוח. כל הערב יגע וחשב מחשבות על־דבר רֵחַים של רוח, שיוכל לסובב עליהם: לאחוז בכנפיהם בחזקה או להאסר אליהם ולסובב. באמו לא הרהר בכל הערב ההוא; אך בשכבו זכר אותה פתאם ויתפלל בנוסחה אשר בחר בו, שלמחר, ביום הולדת אותו, תחדל להסתר ותבוא אליו.

– וַסילי לוּקיץ', הידעת, על מה התפללתי היום תפלה נוספת?

– כי תיטיב ללמוד מעתה?

– לא.

– על־דבר כלי־שעשועים?

– לא. לא תבין מאליך. דבר טוב מאד, אבל סוד הוא. כאשר יבוא הדבר, אֹמַר לך. לא מצאת את החידה?

– לא, לא אמצא. הגידה לי אתה, – אמר וַסילי לוּקיץ' בבת־צחוק, והוא לא היה רגיל לחַיך. – עתה שכב־נא, הנה אני מכבה את הנר.

– ואני מה שאני רואה ומה שאני מתפלל עליו נאה לי יותר בלי נר. כמעט גליתי את הסוד! – אמר סֶריוז’א בצחוק־שמחה.

כאשר הוציאו את הנר משם, שמע והרגיש סריוז’א את מעמד אמו בחדר. היא עמדה עליו ותתבונן בו בעיני־אהבה. אבל הנה באו הרֵחַים והאוּלר, וכל עשתונותיו התבוללו, וַיֵּרָדֵם.

כח    🔗

ורונסקי ואנה התאכסנו בבואם לפטרבורג באחד ממבחר בתי־המלון: ורונסקי לבדו – במדור התחתון, ואנה עם הילדה והמינקת ונערה משרתת – במדור השני בדירה אכסנאית גדולה של ארבעה חדרים.

ביום הראשון לבואם בא ורונסקי אל אחיו. שם מצא את אמו, שבאה ממוסקבה לשֵׁם עסקיה. אמו וגיסתו קִדמו פניו כדרכן: הן שאלוהו על־דבר נסיעתו לחוץ־לארץ ודברו אתו במיֻדעיהם המשֻׁתּפים לכלם, אך מה שבינו לבין אנה לא הזכירו גם במלה אחת. אחיו בא אליו ממחרת ושאל אותו על־אודותיה, והוא, אלֶקסי ורונסקי, אמר לו בלשון ברורה, שהוא חושב אותה לנשׂוּאה לו, שהוא מקַוה לערוך ולהשיג את דבר הכריתות ואז ישׂאנה בפרהסיה, ובין כה היא חשובה לו כאלו נשא אותה, והריהו מבקש מאתו להגיד את דבריו אלה לאמם ולאשתו.

– אם אין רוח הבריות נוחה מזה לא אשית לב, – אמר אלֶקסי ורונסקי, – אך אם קרובַי חפצים להתנהג עמי כקרובים, עליהם להתנהג כן גם עם אשתי.

האח הגדול היה נוטה בכל עת אחרי דעות אחיו הקטן ממנו, אך הפעם לא הֻברר לו, אם יצדק בדבריו אם אין, בטרם ידע מה יאמרו הבריות בשאלה הזאת; ואמנם הוא בעצמו לא ראה בזה מעשה אשר לא יעָשה ויחד עם אלֶקסי נכנס לחדרי אנה.

במעמד אחיו דבר ורונסקי עם אנה, כמו במעמד כל אדם, בלשון רבים, אך בסגנון, שׁנראה מתוכו, שיודע אחיו את היחס שביניהם, ולא עוד אלא שנאמר בדבריהם בפֵרוש, שהיא נוסעת אל אחוזתו של ורונסקי.

בכל בקיאותו בהויות העולם טעה ורונסקי, בגלל מצבו החדש הזה, טעות גדולה ותמוהה. הלא ראוי היה לו להבין, שבתי נכבדי־העם סגורים לפניו ולפני אנה; אבל על־פי סברות חדשות, שלא הֻבררו לו בעצמו, נדמה לו, שרק בשנים קדמוניות נהגו כך, ועכשו, שהפרוגרֶס הולך ומתפשט במהירות מיֻחדת (בבלי דעת בעצמו, נעשה בימים ההם פרוֹגרֶסִּיסט לכל דבר), נשתנתה דעת הצבור, ועל־כן עוד אפשר לפקפק בדבר ולחשׁוב, שיקֻבּלו בחבורתם. “מובן מאליו, – אמר בלבו, – שבספירות המקֹרבים למלכות לא ינתן להם לבוא, אבל מיֻדעיהם הקרובים אליהם יכולים וחַיבים להבין את הדבר כראוי”.

אפשר לאדם שיֵשׁב שעות רצופות אחדות ורגליו מקֻפּלות תחתיו, בזמן שהוא יודע, שאין כל מעצור לו לשַׁנות את מצבו זה; אבל בזמן שהוא יודע, שהוא מֻכרח לשבת ברגלים מקֻפּלות תחתיו, זעזועים תוקפים אותו ורגליו מתפקקות כפי האפשר ונמשכות אל המקום, אשר ירצה להטותן אליו. כדבר הזה עבר על ורונסקי לענין התיחסות הצבור אליו. בקרב לבו ידע, כי אותו “העולם” סגור לפניו, ואף־על־פי־כן נסה להשלות את נפשו ולסבור, שמנהגו של עולם זה יכול להשתנות ואפשר שינָתן להם להכנס לתוכו. אך מהרה הבין, כי אמנם לפניו לא נסגר עולם זה, אך לפני אנה הוא סגור ומסֻגר. כמו במשחק הנודע בשם “חתול ועכבר” הורמו הידים בשבילו והורדו מיד בשבילה.

אחת מהגבירות הפטרבורגיות, שראה ורונסקי ראשונה, היתה בֶּטְסִי בת־דודו.

– סוף סוף באת! – קראה בשמחה בבואו לפניה. – ואנה? מה מאד אשמח! איפה אתם מתאכסנים? אני מבינה היטב, מה כעורה פטרבורג בעיניכם אחרי נסיעתכם הנחמדה; מבינה אני, מה יפו ונחמדו ימי חָדשכם הראשון ברומי? ומה ענין הכריתות? הנגמר ונעשה כֻלו?

ורונסקי ראה, כי שמחת בֶּטסי נתמעטה, בהוָדע לה, כי לא נעשה עוד דבַר הכריתות.

– ידעתי, כי יַדּוּ אבן בי, – אמרה בֶּטסי – אך אני אבוא אל אנה; בוא אבוא ולא אַחר. האך ימים מעטים תִּשהו פה?

ובאמת באה אל אנה עוד ביום ההוא; אבל מִדְבָּרָהּ עם אנה לא היה כלל וכלל כבראשונה. מכל תנועותיה נראה בבֵרור, שהיא מחזקת טובה וחולקת כבוד לעצמה על עֹז־רוחה זה ורוצה היא, שתעריך אנה כראוי את אמונתה לידידותן. לא יותר מעשרה רגעים ישבה אצלה ודברה בחדשות הנוגעות במשפחות הנכבדות, ובשעת יציאתה אמרה להם:

– הנה לא הגדתם לי, מתי תסֻדר הכריתות. אני נואשתי מכבר לצאת ידי הבריות; אבל החרדים על מנהגי העולם יבָּדלו ויתעלמו מכם עד אשר יסֻדרו נשואיכם. הלא זה נקל עתה מאד, מעשים בכל יום. יוצאים אתם אפוא מזה ביום הששי. צר לי, כי לא נתראה עוד.

על־פי קול דבריה יכול ורונסקי להבין, מה שבני־עולמו עתידים לעשות לו; עם זה עוד נסה למצֹא לו דרך אצל בני־משפחתו. באמו לא שׂם תקותו. כבר ידע, כי אמו, אשר נשאה אנה חן בעיניה עד מאד בהתקרבן בפעם הראשונה, תתאכזר אליה עתה ולא תאבה סלוח לה, על כי בגללה נהרס מצבו לימים הבאים. אבל על וַריה אשת אחיו בטח הרבה. עליה נדמה לו, שלא תהי ברודפי נפשם, כי־אם תבוא אל אנה ותקבלה בביתה, מבלי שים לב למה שיאמרו הבריות ומבלי הכּנס בעצמה בדִבּוּרים מיֻתּרים.

ביום השני לבואו נסע ורונסקי אליה וימצא אותה לבדה בביתה ויגד לה בלשון פשוטה וברורה, מה שהוא שואל מעמה.

– הלא ידעת, אלֶקסי, – אמרה לו אחרי שמעה את דבריו, – מה מאד אהבתיך ועד־כמה אני נכונה לעשות למענך כל אשר תמצא ידי; עם זה החרשתי, כי ידעתי, כי לא אוכל להועיל במאום לך ולאנה ארקַדייבנה – אמרה בהדגשת שם “אנה ארקַדייבנה”. – ואל־נא תדמה, כי אני דנה אותה לכף־חובה. חלילה לי; אפשר שגם אני עשיתי כמוה, לוּ היתה נפשי תחת נפשה. אינני מגעת בפרטים ואין לי עסק בהם, – הוסיפה ותשקף בקצת יראה על פניו הנזעמים, – אבל יש לקרֹא לכל דבר בשמו. רצונך, שאבוא אליה והיא תבוא אלי, לבעבור יחֻדש כבודה בצבור; הלא עליך להבין, כי אינני יכולה לעשות זאת. הנה בנותי גְדֵלוֹת בביתי, ועלי להשתתף בכנופיותינו בשביל בעלי. גם כי אבוא אל אנה ארקַדייבנה, לא אועיל בזה; הלא היא תבין, כי אינני יכולה לקראה אלי או כי עלי להביאה אל ביתי רק בשעה שלא תמצא אצלי איש, אשר לא כדעתה דעתו, וזה יהי לה לעלבון. אני לא אוכל להרימה…

– אולם לדעתי, לא העמיקה לנפול ממאות נשים אחרות, שאתן מקבלות בכבוד בבתיכן! – נכנס ורונסקי לתוך דבריה בפנים נזעמים עוד יותר ויקם מבלי הוסֵף דַבֵּר עוד, כי הבין, כי לא תשוב מדבָרהּ.

– אל־נא תקצוף עלי, אלֶקסֵי. בינה־נא, כי לא אשמתי, – אמרה וַריה ותבט אליו בבת־צחוק שיש עמה פחדנות.

– אינני קוצף עליך, – אמר בפניו המלאים עוד זעם, – אבל רע עלי המעשה כפלים. צר לי, על כי הדבר הזה מבטל את ידידותנו. לא שהוא מבטלה לגמרי, אבל פוגם הוא אותה. הלא תביני, כי גם לי אין ברֵרה בזה.

ובאמרו זאת יצא מעִמה.

ככה הֻברר לו לִוְרונסקי, כי לשוא יוסיף להכנס בנסיונות כאלה וכי על־כרחו ישב בדד בימים המעטים האלה בפטרבורג, כמו בעיר נכריה, ויתרחק מכל משא־ומתן עם בני־חבורתו הקודמים, כדי שלא יבואו לידי פגיעה בכבודו ומנהגי־בוז קשים לו. אחד המכשולים העִקריים, שמצא לפניו בפטרבורג, היה פרסומו ופרסום שמו של אלקסי אלכסנדרוביץ', שכמו לא היה מקום פנוי ממנו. לא היה אפשר לאיש לפתוח בשיחה, מבלי בוא לידי נגיעה באלקסי אלכסנדרוביץ'; לא היה אפשר לנסוע לשום מקום בעיר, מבלי פגוע בו בדרך. לפחות נדמָה כן לורונסקי, כשם שמי שאצבעו כואבת עליו, נִדמֶה לו, שבכל פנה שהוא פונה הוא נוקף כמו בכַונה את אצבעו החולה הזאת.

ועוד מטעם אחר קשתה עליו ישיבת פטרבורג, מאשר בכל ימי ישיבתו בה, ראה בפני אַנה איזו רוח חדשה, אשר לא ידע מה היא. פעם תנהג בו מנהגי אהבה מרֻבּה ופעם היא כמתחמקת, נוחה לכעוס ומשֻׁנה בכל דרכיה. איזו דאגה מיֻחדת היתה בלבה, איזו צרה שהסתירה מפניו, וכמו לא התבוננה אל אותו העלבון, אשר הדאיב את נפשו וידכאהו ואשר על־פי בינתה היתרה היה לה להרגיש בו עוד יותר ממנו.

כט    🔗

אחת ממטרותיה של אַנה בנסיעתה לרוסיה היתה לראות את בנה. מן היום אשר יצאה בו מאיטליה לא חדל הרעיון על־דבר פגישת בנה לעורר סער בקרבה. ובמדה שהלכה הלוך וקרוב אל העיר, בה במדה גדלו בעיניה עֹנג הראיון הזה וערכו. היא לא שאלה בלבה, כיצד יבואו היא ובנה לידי ראיון. נדמה לה, שבהיותה בעיר אחת עמו אין דבר פשוט וקל מזה; אך בבואה לפטרבורג נפקחו עיניה פתאם על מצבה בצבור וַתָּבֶן, כי קשה יהי לה להגיע אל הראיון הזה.

כבר ישבה שני ימים בפטרבורג וגם רגע אחד לא חדלה להגות בבנה, אך עוד לא ראתה אותו. לבוא פתאם אל הבית, אשר תוכל לפגוש בו את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ', – ידעה שאין לה רשות. גם יכלו לעכב בידה ולעלבה. לכתוב אל אישה ולבוא במשא־ומתן עמו – היה קשה לה גם להעלות על לבה; כי לא נחה דעתה אלא בזמן שלא הרהרה באישה. לראות את בנה בשעת טיולו ולדעת בראשונה את זמן צאתו ואת המקום, אשר יטַיל בו, היה מעט בעיניה, כי התכוננה לדבּר אליו הרבה מאד, ונפשה חשקה לחבקו ולנשק לו, אומַנתו הזקנה יכלה לעזור לה ולהורותה מה לעשות. אך האומנת ההיא לא נמצאה עוד בבית אלקסי אלכסנדרוביץ' ובעודה מפקפקת בדבר כך ומחפשת את האומנת, עברו שני ימים.

אחרי אשר נודע לה על־דבר ההתקרבות המיֻחדה שבין אלקסי אלכסנדרובץ' ובין הגרפינה לידיה איבנובנה, גמרה ביום השלישי לבואהּ לכתוב לה את המכתב ההוא, אשר יגעה עליו הרבה ואשר כתבה בו בכַונה, כי הרשיון לראות את בנה תלוי בנדבת־רוחו של אישה: כי ידעה, שאם יַראו לו את המכתב, יוסיף להחזיק במדת הוַתרנות אשר בחר לו ולא ישיב את פניה.

שליח בית־מלונה, שהביא את מכתבה אל הגרפינה, השיב לה את התשובה הנוראה, אשר לא שערה מראש, כי לא ישיבו על מכתבה דבר. מימיה לא באה לידי בזיון במדה זו, שהרגישה ברגע שהרצה שלוחהּ לפניה את פרטי שליחותו, שלאחר שהמתין אמרו לו, שלא ישיבו דבר. אַנה הרגישה, שנעלבה והֻשפלה, אבל עם זה ראתה, כי צדקה הגרפינה על־פי דרכה. ביחוד כבדה עליה צרתהּ זאת, אחרי שהיא לבדה נשאה אותה בלבה, כי לא יכלה ולא רצתה להגיד זאת לורונסקי. נפשה ידעה מאד, כי אף־על־פי שבעִקרו של דבר באו עליה צרותיה על־ידו, תהי שאלה זו על־דבר הראיון עם בנה דבר קטן שבקטנים בעיניו. היא ידעה, כי לעולם לא יוכל להבין, עד־כמה ידוה לבה, וכי אם תדבר עמו בזאת, סופהּ לשנֹא אותו על קרירות־דעתו, ומפני שִׂנאה זו יראה יותר מכל, ועל־כן הסתירה ממנו כל מה שנוגע לבנה.

יום תמים ישבה בבית ובקשה תחבולות להגיע לידי ראיון זה ולאחרונה גמרה לכתוב לאישהּ. אך כאשר חבּרה את המכתב אליו, בא אליה מִכְתַּב לידיה איבנובנה. שתיקתה של גרפינה זו העירה בה רעיוני סבלנות וחבת־יסורים, אך המכתב הזה הרגיזהּ כל־כך בדברים שקראה בו בין השיטין, ואותה הקנאות הרודפת נקם נתעבה בעיניה כל כך לעֻמת אהבתה העזה והטהורה לבנה, שחמתה בערה בה. ותחדל לפשפש במעשיה.

“אותה המתינות – אותה ההתכחשות!” אמרה בלבה. “כל חפצם אך לעלבני ולהציק לבני, ואני אכּנע מפניהם! לא, היה לא תהיה כזאת! היא רעה ממני. הן אני לא אִשַׁקר”. ומיד גמרה לנסוע בעצם יום־הולדת את סֶריוז’א אל בית אישהּ; שם תשַׁחד את המשרתים, תערים ותרַמה ככל אשר תוכל, אך ראֹה תראה את בנה ותהרוס את חומת המרמה והכַּחש, אשר בנו ויקיפו בה את הילד האֻמלל.

במחשבותיה אלה נסעה אל חנות של כלי־משחק ותִּקֶן שׁם חפצים הרבה ותסדר בלבה את המעשה אשר תעשה: מחר תשכים בבֹקר ותבוא אל בית אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בשמונה שעות, והוא בודאי לא ישכים קום כל־כך, וכסף יהי מוכן בידיה לתת לשומר־הסף ולמשרת, למען יתנוה לבוא. את צעיפהּ לא תסיר, אך תאמר, כי שלוחה היא מאת סנדקו של סֶריוז’א וכו מצֻוָּה היא להעמיד את הצעצועים אצל מטת הנער, רק את הדברים אשר תאמר לבנה לא סדרה בלבה: הרבה יגיעות יגעה ולא מצאה את הנוסחה הראויה לה.

ממחרת בשמונה שעות בבקר יצאה אנה מתוך מרכבה שְׂכִירָה ותצלצל במבואו הגדול של הבית, אשר לפני ימים לא כבירים היה ביתהּ.

– לכה וראה מה היא מבקשת. הנה איזו גברת שם, – אמר קַפּיטוֹניץ', אשר עוד לא הספיק ללבוש את בגדיו ורק אדרת שׂם עליו וערדלים על רגליו, וישקף בעד החלון וירא והנה אשה, שפניה מכֻסים בצעיף, עומדת אצל הדלת. כמעט פתח עוזרו של שומר־הסף, איש צעיר שלא נודע לאנה, מהרה ונכנסה ונתנה לו שטר שלשה רֻבלים, שהוציאה מתוך המוּפה.

– סֶריוז’א… סֶרגי אליקסיאיץ', – אמרה בשפתים ממהרות ותחל ללכת הלאה. עוזרו של שומר־הסף התבונן בשטר־הכסף ועם־זה עצר אותה אצל הדלת השנית, דלת־הזכוכית.

– אל מי תאמרי ללכת? – שאל אותה.

אך היא לא שמעה את דבריו ולא ענתה מאומה.

קַפּיטוֹניץ' ראה, כי האשה הנכריה נבוכה, ויֵצא אליה בעצמו ויתן לה לבוא בפתח וישאלֶה לחפצה.

– מהנסיך סקוֹרוֹדוֹמוֹב לסֶרגי אלֶקסֵייביץ' – אמרה אַנה.

– האדון הצעיר עוד לא קם – אמר שומר־הסף ויתבונן בה בשׂוּם־לב.

אנה לא יכלה לשער, שפרוזדור הבית, אשר ישבה בו תשע שנים ואשר לא נשתנה בו, בפרוזדור הזה, דבר מיום עזבה את ביתה, יעשה עליה רֹשם עז כזה. זכרונות שונים, משַׂמחים ומדאיבים, התעוררו בקרבה זה אחר זה, ורגע אחד שכחה, מה חפצה פֹה.

– הטוב בעיניך להמתין קצת? – אמר קַפיטוֹניץ' בהסירו מעליה את אדרתה, אדרת־חֹרף קצרה.

אבל אחרי הסירו את אדרתה שֹם עינו על פניה ויכירה ויגחן לפניה גחינה עמֻקה בלי דבר דבר.

– הואילי־נא ועלי, גבירתי המרוממה, – אמר אליה.

היא רצתה לאמר דבר, אך לא יכלה להוציא הגה מפיה, כמו נפסק קולה, ותשׂם עינה על הזקן כַּאֲשֵׁמָה ומבקשת רחמים ותעל במעלות בצעדים מהירים וקלים. וקפיטוניץ' מהר אחריה בקומה כפופה וילך הלוך והַאָחֵז בערדליו במדרגות ויתאמץ להקדים ולעלות לפניה.

– המורה שם, אולי איננו לבוש עוד. הנני להודיע.

אנה הוסיפה לעלות במעלות הידועות לה ולא הבינה מה שדבר אליה הזקן.

– הֵנה, שמֹאלה הואילי־נא. סלחי־נא על כי לא נקי פה. האדון עתה בחדר־הדרגש הקודם, – אמר שומר־הסף וישאף רוח בכבדות. – הואילי־נא והמתיני קצת, גברתי המרוממה, ואני אלך ואראה מה שם, – אמר ויַקדם לעלות ויפתח את הדלת הגבוהה ויבוא פנימה ויסגרנה מאחריו. – ואנה עמדה מלכת. – ברגע זה נעורו, – אמר שומר־הסף בשובו מאחרי הדלת.

הדברים יצאו מפיו ואנה שמעה קול ילד מפהק וַתַּכֵּר את קול בנה בפהוק זה, ומיד ראתה את דמותו לנגד עיניה וכמו חי עמד לפניה.

– הניחה לי, הניחה, גש הלאה! – אמרה בשפתים מהירות ותבוא בפתח הגבוה. מימין לפתח עמדה מטה, והנער ישה עליה כנכון לקום, ועליו אך כתֹנת פתוחה, ויָּכָף את גויתו הקטנה אל עבר פניו וַיִּמְתְּחֶהָ ויגמור את פהוקו. ברגע שנשקו שפתיו זו בזו הופיע עליהן צחוק קל של מתנמנם מטוּב־לב, ובצחוק זה חזר ושכב בשובה ונחת.

– סֶריוז’א! – לחשׁה לו ותקרב אליו בלאט.

בימי פרידתם ובעֹז רגשי אהבתה לו, אשר מלאו את לבה בימים האחרונים, ראתהו בדמיונה בן ארבע שנים, כי בתמונה זאת אהבה אותו ביחוד. אבל הוא לא היה עוד כזה גם ביום עזבה אותו, וממילא נתרחק עוד יותר מדמות ילד בן ארבע שנים, כי גדל הרבה וגם כָּחַש בימים ההם. מה זאת! – אמרה בלבה. מה דַּלו פניו, מה קצרו שערותיו, מה ארכו ידיו! מה מאד נשתנה מאז עזבי אותו. אבל בכל־זאת ראתה היטב, כי הוא זה, הוא בנה בתבנית ראשו, בצוארו הקטן והרך ובכתפיו הקטנות והרחבות.

– סֶריוז’א! – לחשה שנית, והפעם באזנו ממש.

הנער חזר והתרומם וישען על מרפקו ויַּסֵּב ראשו במבוכה כה וכה כמחפש דבר ויפקח את עיניו. סיקונדות אחדות הביט בעינים שואלות, החרש והַבֵּט אל אמו, אשר עמדה לפניו בלי־נוע, ואחרי־כן חִיך מטוּב־לב ועוד הפעם עצם את עיניו הנאחזות בשֵׁנה וחזר ונפל, אך לא לאחוריו כבראשונה, כי אם לעֶבְרָהּ, אל מול ידיה.

– סריוז’א! בני, מחמדי! – אמרה בנשימה קצרה ותחבק בידיה את גויתו הרכה. – אמי! – אמר בהתנועעו תחת ידיה, כדי לנגוע בהן בכל אחד מחלקי גויתו.

בבת־צחוק מתוך שֵׁנה ובעינים עצומות עוד אחז בידיו הקטנות והתפוחות דרך גב מטתו בכתפי אמו וידבק בה וַיַּעֲנֵק לה מהריח הנעים ומהחֹם המיֻחד, אשר ישפיעו רק ילדים מתנמנמים, ויחכך את פניו בצוארה ובכתפיה.

– ידעתי, – אמר בפקחו את עיניו. – היום יום־הולדתי. ידעתי, כי תבואי היום. כרגע אקום.

ובאמרו זאת התחיל מתנמנם.

אַנה התבוננה בו בתאות־נפש ותרא, עד־כמה גדל ועד־כמה נשתנה בימים אשר לא היתה עמו בעיר. במקצת הכירה ובמקצת לא הכירה את רגליו החשׂוּפות, שנראו מתחת לשמיכתו והיו גדולות הרבה מבראשונה, וכן הכירה את לחייו שכָּחשו ואת ציציות־קדקדו הגזוזות והקצרות, שהיתה רגילה כל־כך לנשקו במקום הזה. את כל אלה מששה ולא יכלה לדַבּר דָבר, כי דמעות שמו מחנק לצוארה.

– ולמה זה תבכי, אמי? – אמר הנער בהקיצו לגמרי. – מה תבכי, אמי? – קרא בקול־בכי.

– לא אבכה עוד… בוכה אני משמחה. הן לא ראיתיך זה ימים רבים. לא אוסיף, לא אוסיף, – אמרה ותתאפק ותסב פניה ממנו. – אבל עת לך ללבוש את בגדיך, – הוסיפה אחרי שתיקה קצרה, כאשר התחזקה, ותשב אצל מטתו על הכסא, אשר הושׂמו עליו בגדיו.

– איככה תלבש בימים האלה בלעדי? איככה… – התחילה מדברת אליו דברים פשוטים בקול שמחה, אך לא עלתה בידה, ותסב פניה עוד הפעם.

– במים קרים אינני רוֹחץ, אבא צוה עלי, אשר לא ארחץ בקרים. ואת וַסילי לוקיץ' לא ראית? עוד מעט יבוא. אך הנה ישבת לך על בגָדי.

סריוז’א צחק בקול גדול והיא הביטה אליו ותצחק צחוק קל אף היא.

– אמי, מחמדי, יונתי! – קרא בקול גדול ויפֹּל עליה ויחבקנה, כאלו אך ברגע ההוא, בראותו את בת־צחוקה, הֻברר לו כראוי מה שקרה.

– בזאת אין צֹרך, – אמר ויסר את מגבעתה מעל ראשה ויוסף לנפול עליה ולנשק לה, כאלו נראתה אליו שנית פתאם.

– אך מה שערת על־אודותי? לא דמית, כי מַתִּי?

– מעולם לא האמנתי לזאת.

– לא האמנת, ידידי?

– ידעתי, ידעתי! – קרא כדרכו ויאחז בכף־ידה, אשר מששה בחבה את שערו, וילחץ את צדה הפנימי של כפה אל שפתיו וַיִּשָּׁקֶהָ.

ל    🔗

וַסילי לוּקיץ' לא הבין בראשונה, מי האשה הזאת, אך כאשר נודע לו מדברי השיחה, כי היא אֵם הנער, אשר עזבה את בעלה ואשר לא ראה עד כה, – כי משמרתו נִתְּנה לו אחרי צאתה מן הבית, – לא ידע מה עליו לעשות, היש לו להכנס לחדר אם אין, ואם לא מוטב לו, שיגיד זאת לאלֶקסי אלכנדרוביץ'. לבסוף גמר, שחובתו היא לעורר את סֶריוז’א ולהקימו בשעה הקבועה, ועל־כן אין לו לשׂים לב לדעת מי יושב שם, אם אמו היא או אשה אחרת, כי חַיב הוא לעשות את המוטל עליו, וילבש את בגדיו ויגש אל הדלת ויפתחה.

אבל הגפופים והנשוקים שבין האם ובנה וצלצלי קולותיהם ותכן דבריהם הזקיקוהו להמנע מעשות כן. הוא נענע בראשו ויאנח ויצא ויסגור את הדלת מאחריו. “אחכה עוד עשרה רגעים”, אמר בלבו וישתעל וימח את דמעותיו.

ומשרתי הבית היו נבוכים ונרגזים. הדבר נודע לכֻלם, כי באה הגבירה וכי קַפּיטוניץ' נתן לה להכנס וכי היא עתה בחדרו של סריוז’א, והם ידעו, כי אדוניהם נוהג לבוא בעצמו בשעה התשיעית אל החדר הזה, ויבינו, כי הוא ואשתו פגישתם רעה ואין לתת להם להפגש. קורנֵי, משרתו המיֻחד של אלֶקסי אלכסנדרוביץ', ירד אל עזרת שומר־הסף וישאל, מי נתן לה לעבר וכיצד נהיתה זאת, וכאשר הֻגד לו, כי קפּיטוניץ' קבל אותה וינהגה ויביאה אל חדר בנה, הביע נזיפה לזקן הזה. השומר הזקן לא ענה דבר, אך כאשר אמר לו קורנֵי, כי מן הדין הוא שיגרשוהו על המעשה הזה, קפץ עליו וינופף ידיו אצל פרצוף פניו של קורני ויאמר אליו:

– אתה בודאי לא היית נותן לה לבוא! עשר שנים עבדתיה, ורק טוב וחסד עשתה לי, ואתה כאַין הוא בעיניך לאמר לה: הואילי־נא וסורי מזה! אתה מבין בפוליטיקה זו יפה מאד! כן הוא! מוטב לך לזכור את מעשיך, לבֹז בז בבית אדוניך ולהוציא את אדרות־החֹרף מן הבית!

– פרא אדם! – אמר קורנִי בבוז ויסב פניו אל האומנת, אשר נכנסה ברגע ההוא. – שפטי את, מַריה יֵפִימוֹבנה, – אמר אליה, – הוא נתן לה לעבור ולא הגיד לאיש. עוד מעט ויֵצֵא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וילך אל חדר־הילדים.

– ענינים טובים הם! – אמרה האומנת. – אך אתה, קורני וַסילייביץ', עָצְרֵהו־נא, אעת אדונינו, מעט, ואני ארוץ ואוציאהּ משם, אתחכם לה ואוציאהּ. אכן ענינים טובים הם!

כשנכנסה האומנת לחדר־הילדים, סִפר סריוז’א לאמו מעשה שהיה בו ובנַדינקה, שנפלו שניהם יחדו בשוּטם מראש הר ובנפלם התהפכו שלש פעמים. אנה שמעה את קולו וראתה את פניו, שנשתנו לרגעים ל־פי תֹכן הרצאתו, והרגישה את ידו, שלא זזה מידה, אך את דבריו לא הבינה. רק רעיון אחד ורגש אחד היו בה, כי עליה ללכת משם ולעזבו. גם את קול רגלי וַסילי לוּקיץ' שמעה, בגשתו אל הדלת ובהשתעלו, גם את קול רגלי האומנת; אך היא ישבה כאבן דומם, ולא יכלה לא לפתוח את שפתיה ולא לקום ממקומה.

– גברתי, יונתי! – אמרה האומנת בגשתה אל אנה ותשק את ידיה ואת כתפיה. – אך זאת שמחה גדולה לו ליום־הולדתו. וְאַתְּ לא נשתנית כלל.

– ואני, יקירתי, לא ידעתי כי את יושבת בבית הזה, – אמרה אנה בהתחזקה רגע אחד.

– אינני יושבת פה, בבית בתי אני יושבת, אך לברך באתי, אנה ארקדייבנה, יונתי!

ופתאם התחילה האומנת בוכה ומנשקת שנית את יד אנה.

וסֶריוז’א דָרַך ברגליו החשופות, הקטנות והבריאות, על יריעת הרצפה, ועיניו הבריקו ובת־צחוק על פניו, ויד אחת אוחזת באמו ואחת באומַנתו. חבה זו, שחבבה אומנתו האהובה לו את אמו, היתה לו לששון ולשמחת־לבב.

– אמא! היא מרבה לבוא אלי, ובבואה… החל הנער לאמר דבר. אך עמד מִדַּבּר בראותו, כי האומנת לחשה דברים לאמו, ועל־פני אמו נראו אותות פחד וכעין בושה, מה שלא עלה יפה כלל לפנים האלה.

והיא נגשה אליו ואמרה לו: – מחמדי!

היא לא יכלה לאמר לו, כי היא יוצאת מיד, אך פניה הביעו לו זאת, והוא הבין היטב. – מחמדי, – אמרה שנית וקראה לו בשם־החבה, שהיה שגור בפיה בדברה אליו בעודנו קטן, – הן אתה לא תשכחני? אתה… – אך יותר לא יכלה להוציא מפיה.

כמה מלים מצאה אחרי־כן, שהיתה יכולה לאמר לו בהפרדה מאתו. אך באותה שעה לא ידעה ולא יכלה לדַבּר דבר. אבל סריוז’א הבין כל מה שרצתה לאמר לו. הוא הבין, כי אשה קשת־רוח היא ואוהבת היא אותו. גם מה שלחשה לה האומנת לא נכחד ממנו. לאזניו הגיעו המלנם: “תמיד בשעה התשיעית”, ויבן, כי הן מכֻוָּנות לאביו וכי אין לאמו ולאביו להזדמן יחד. כל זאת הבין, אך דבר אחד לא יכול להבין: בגלל מה נראו פחד ובושה על פניה?… הלא אין בה אשם, ועם זה היא ירֵאה מפניו ומתבַּישת. נפשו חפצה לשָׁאלה שאלה אחת, שעל־פי תשובתה עליה היה מתברר לו כל אותו הענין, אך לא ערב לבבו לעשות כן, כי ראה, אשר צר לה, ותחס נפשו עליה, וַיִּלָּחֵץ אליה ויאמר לה בלחישה:

– אל תֵחָפְזִי ללכת. הוא לא ימהר לבוא.

אנה סלקה אותו מעט מאצלה בחפצה להתבונן, אם יודע הוא בעצמו מה שהוציא בשפתיו, ופניו המלאים פחד הביעו לה, כי אמנם כִּוֵּן לאביו, ולא עוד אלא שהוא כמו שואל אותה, מה יהי אביו בעיניו מעתה.

– סֶריוז’א, יקירי, – אמרה אליו, – אהַב אותו, טוב וישר הוא ממני, ואני חטאתי לו. כאשר תגדל, תתבונן בזה.

– אין טוב ממך!… – קרא הנער בדמעה מנהמת־לבו ויחזק בכתפיה וילחצנה אל גויתו בכל כֹּחו, וידיו רעדו מרב יגיעתן.

– מחמד־נפשי, בני הקטן! – אמרה אנה והתחילה בוכה בלחש כמוהו, כאחת הילדות.

ברגע ההוא נפתחה הדלת ונכנס וַסילי לוּקיץ'. מאצל הדלת השניה נשמע קול צעדים, והאומנת לחשה בבהלה: “הוא הולך” ותתן לאנה את מגבעתה.

סֶריוז’א נפל על מטתו ויכס פניו בכפיו ויבך. אנה הסירה את ידיו מעל פניו ותשק שנית את את לחייו, שהֻרטבו בדמעתו, ותצא בפתח ברגלים מהירות, והנה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הולך ממולה, אך בראותו אותה עמד מלכת וַיַּרְכֵּן ראשו.

אף־על־פי שאמרה עליו לפני רגע אחד, שהוא טוב וישר ממנה, תקפוה למראהו גֹעל־נפש ומשטמה וקנאה – שקנאה בו על בנה, שנלקח ממנה ונשאר בידו – בסקרה בסקירה אחת את כל תארו לכל פרטיו, ותמהר ותתכס בצעיפה וַתַּרְחֵב צעדיה ותצא מן החדר בחפזון וכמעט במרוצה.

את כלי־המשחק, אשר בחרה בחנות ביום אתמול באהבה רבה ובנפש עגומה, לא הספיקה גם להוציא מתוך הצרור וַתָּבֵא אותם אִתה על מעונהּ.

לא    🔗

בכל עצמת תשוקתה לראות את בנה ובכל הימים הרבים, אשר הרהרה בדבר והכינה את נפשה לזה, לא יכלה לשער את הרֹשם העז, אשר עשה עליה הראיון הזה. בשובה אל המעון, אשר ישבה בו בדד בבית־המלון, לא יכלה זמן רב להבין, מה לה שם. “עתה נגמר כל זה, ואני שבתי לבדידותי”, אמרה אל לבה, ומבלי הסיר את צניפה מעל ראשה, ישבה על הכסא, שעמד אצל הקַמִּין, ותכונן את עיניה אל שעון־הברונזה המֻצב על שלחן בין החלונות ותחל להרהר.

העלמה הצרפתית, אשר הביאו אתם מחוץ־לארץ, באה להלביש את אנה, ואנה הביטה אליה בתמיהה ואמרה: – אחרי־כן. – המשרת רצה להביא לה קהוה, וגם לו אמרה: – אחרי־כן.

המינקת האיטַלקית הלבישב את הילדה וַתִּשָּׂאֶהָ ותביאֶהָ לפני אנה. הילדה הבריאה והמעֻדנת הניעה, כפעם בפעם בראותה את אמה, את זרועותיה החשופות, זרועות קטנות מחֻשקות בפתילים דקים, ותפשוט כפיה לְמַטָּה ותצחק בפיה הקטן חֲסַר־השנים, וכדג בסנפיריו חתרה בכפיה וְאִוְּשָׁה בהן בין קִפולי שמלתה המגֹהצת. למראיה אי־אפשר היה להמנע מצחוק ומנשוק לה; אי־אפשר היה להמנע מהושיט לה אצבע ומתת לה לאחוז באצבע זאת ולהשמיע קול־צהלתה ולפזז בכל גופה; אי־אפשר היה להמנע לתת לה לנשק את השפתים על־פי דרכה, כלומר, לאחוז בהן בפיה הקטן. כל זאת עשתה אנה, גם על זרועותיה לקחה אותה, גם הביאה אותה לידי פזוז, גם נשקה את לחיה המתוקה ואת מרפקי־זרועותיה החשופים; אך למראה הילדה הזאת הֻברר לה עוד יותר, כי רגש־חבה זה לא היה ראוי גם לשם אהבה לעֻמת רגשי אהבתה לסֶריוז’א. נעימה היתה הילדה הזאת במראיה ובכל תנועותיה, אך בכל־זאת לא נקשרה נפש אנה בנפשה. כי את כל כֹּח־האהבה, שהיה אצור בקרבה בלי מצוֹא ספוק לעצמו, הקדישה לילד הראשון, לבן האיש, אשר לא אָהֲבָה מעולם; והילדה נולדה בשעת צרות קשות, ולא שקדו עליה גם בשִׁעור אחד ממאה במַה ששקדו על אותו הילד הראשון. מלבד זאת עוד לא היתה הילדה אלא עתידה להמנות בבנות־האדם, וסֶריוז’א כבר היה כמעט לאדם שנתבגר, לאיש אָהוב לה; כבר נלחמו בקרבו רעינות ורגשות; כבר הבין הרבה ויאהב אותה ויהי לה לשופט, – אמרה בלבה בזכרה את דבריו ואת מבטי־עיניו. ועם כל זה הֻבדלה ממנו לעולם לא רק במקום, כי־אם גם ברוח, ולא יכלה לתקן זאת עוד.

אנה מסרה את הילדה למינִקתה ותשלחה ותפתח את המֵידַלִּיּוֹן, אשר נמצאה בו תמונת סריוז’א בהיותו עוד קטן כמעט כילדה הזאת. אחרי כן קמה ותסר את מגבעתה ותקח מעל אחד השלחנות הקטנים אַלבּוּם, אשר נמצאו בו תמונות בנה מזמנים שונים, ובחפצה להשוותן זו לזו הוציאה אותן אחת לאחת. ככה הוציאה את כֻּלן, ורק אחת נשארה בתוך האלבום, והיא היתה המאֻחרת והטובה מכֻּלן. בתמונה הזאת היו פניו מצֻינים ונעימים לה ביחוד. פעמים אחדות נגעה בידיה הקטנות והמהירות, אשר הרבו להתנועע ביום ההוא באצבעותיהן הדקות והלבנות, באחד מקצות התמונה, אך התמונה נאחזה במסגרתה ולא יצאה. תער־סופר לא היה על השלחן, ועל־כן הוציאה את התמונה שבמסגרת הסמוכה לזו(וזאת היתה תמונת ורונסקי בכובע עגֹל ובשער ארֹך, שנעשתה ברומי) ובה דחפה והוציאה את תמונת בנה. “הנהו!” אמרה בלבה בראותה את צורת ורונסקי, ופתאם זכרה, בשלמי דוה לבה ביום ההוא. מאז הבֹּקר לא זכרה אותו אפילו פעם אחת. אך בראותה את צורת פניו המלאים עֹז ונדיבות, הידועים לה והחביבים לה כל־כך, גברה אהבתה לו פתאם.

“אבל איהו? איכה יעזבני לבדי ברֹב צרותי?” אמרה בלבה פתאם ברגש של תרעֹמת ולא זכרה, כי הסתירה ממנו כל מה שבינה ובין בנה. מיד שלחה אליו לבקש מאתו, שימהר ויבוא אל מעונה, ובנפש עורגת לו סדרה מראֹש את כל הדברים, אשר תאמר אליו היא, ואת דברי האהבה, אשר יביע לה הוא לנחמה, ותחכה לו, שיבוא כרגע. אך שלוחה אמר לה בשובו, כי אורח יושב אצלו, כי בכל־זאת יבוא מיד וכי צוה לשאלה, אם תוכל לקבלו יחד עם הנסיך יַשְׁבִין שבא לפטרבורג. “לא לבדו יבוא, אף־על־פי שלא ראה אותי משעת סעודת־הצהרים שביום אתמול”, אמרה אַנה בלבה; “לא אוכל להביע כל רוחי לו בבואו, כי עם יַשבִין יבוא”. ופתאם עלה על לבה הרעיון המשֻׁנה, כי אפשר, שהוא אינו אוהב אותה עוד.

ובזכרה את דברי הימים האחרונים לפרטיהם, נדמה לה, שבכֻלם מצאה ראיות לרעיון הנורא הזה: גם במה שלא סעד אתמול בצהרים בבית, גם במה שדרש ועמד על דעתו, שישבו בפטרבורג בחדרים מיֻחדים, וגם במה שאמר לבוא אל מעונה לא יחידי, כאלו השתמט ולא רצה להתיחד עמה.

“אבל עליו להגיד לי זאת. צריכה אני לדעת זאת. אם אדע זאת, אדע גם מה שיש לי לעשות”, דברה אל לבה בבלי יכֹלת לשַׁוות בנפשה מה שיהיה לה, כשתדע בבֵרור, שאינו אוהב אותה עוד, ותצלצל אל הנערה המשרתת אותה ותלך אל חדר־לבישתה. הפעם השתדלה בחִלוף שמלותה יותר מבכל הימים ההם, כאלו יכלה לשער, שאם נקעה נפשו ממנה, ישוב לאהבה אותה בשביל שמלה ומקלעות שער נאות לה יותר מהקודמות.

עוד לא הספיקה לגמור את תלבשתה והנה קול פעמון באזניה.

וכשנכנסה לחדר־האורחים, שׂם יַשְׁבִין עינו עליה ראשונה ולא הוא: הוא הסתכל בתמונות בנהּ, אשר שכחה והניחה על השלחן, ולא נחפז להתבונן אליה.

– מיֻדעים אנחנו, – אמרה אַנה ותשֶׂם את כפה הקטנה בכף־ידו הגדולה והרחבה של יַשׁבִין, אשר התבַּיש בפנותה אליו, ובַישנותו של גדל־קומה וגס־פנים זה היתה מחזה משֻׁנה. – מיֻדעים אנחנו מהשנה האחרונה, משעת מרוץ־התַּחרות. – הבה נא, – אמרה אל ורונסקי ותקח מידו את תמונות בנה, אשר הסתכל בהן, ותבט אליו הבטה קפדנית בעינים נוצצות. – ובשנה הזאת עלתה התַּחרות יפה? אני ראיתי בשנה הזאת מרוצי־סוסים בַּקּוֹרְסוֹ שברומי. אולם אתה אינך אוהב את חיי חוץ־לארץ, – אמרה בבת־צחוק של רצון. – אני ידעתי אותך ואת טעמך בכל דבר, אף־על־פי שנפגשנו אך פעמים מעטות.

– על זאת אני מצטער, כי טעמי רע על־פי רֹב, – אמר יַשְׁבִין וַיִּשֹּׁךְ את קצֵה שפמו השמאלי.

אחרי דברו זמן מעט ואחרי ראותו, כי שׂם ורונסקי עינו על השעון, שאל אותה יַשבִין, אם תשהה עוד הרבה בפטרבורג ויזקוף את קומתו הגדולה וישלח יד אל כובעו.

– כמדֻמה לי, שלא זמן רב, – אמרה במבוכה ותבט אל ורונסקי.

– אם כן, לא נתראה עוד פה? – אמר יַשְׁבִין בקומו ויפן אל ורונסקי וישאל: – איפה אתה סועד בצהרים?

– בוא־נא לסעוד אצלנו, – אמרה אַנה באֹמץ־לבב, וכמו קצפה על עצמה על מבוכתה, ועם־זה האדימה כבכל פעם בהראותה את מצבהּ לפני פנים חדשות. – סעודה טובה אין כאן, אך כל־כל־פנים תראה אותו, אם תסעד פה. מכל חבריו שבגדוד אין איש אהוב לו לאלֶקסֵי כמוך.

– בכל לבי, – אמר יַשבִין בבת־צחוק, אשר ראה ורונסקי על־פיה, כי טובה אַנה בעיניו מאד.

ישבִין התפטר ויצא, וּורוֹנסקי נשאר מאחריו.

– הגם אתה נוסע עמו? – אמרה אליו אַנה.

– כבר אחרתי, – ענה ורונסקי. – לֶךְ־לְךָ! ואני אשיגך מהר, – קרא אל ישבִין.

אנה החזיקה בידו ותבט אליו בלי גרוע עין ממנו ותבקש בלבה דברים לעצרו בהם מלכת אחרי ישבין.

– המתינה, יש לי לאמר לך דבר, – אמרה ותאחז בידו הקצרה ותלחצה אל צוארה. – האם לא הרעותי לעשות בקראי לו לסעוד עמנו?

– היטבת מאד לעשות, – אמר לה בבת־צחוק של מנוחה וַיְגַל את שניו הצפופות וישק את ידה.

– אלֶקסי, האם לא נָטָה לבך מֵאַחֲרָי? – אמרה בלחצה את ידו בשתי ידיה. – אלקסי, נלאיתי נשוא פה. מתי נצא?

– מהֵרה, מהֵרה. גם לי היו חיינו פה למשא כבד, – אמר ויפשוט את ידו לה.

– לֵך, לֵך! – אמרה לו דרך קפֵדה ותט מעליו במהירות.

לב    🔗

בשוב ורונסקי הביתה עוד לא מצא שם את אנה. מהֵרה אחרי צאתו עם יׁשבִין באה אליה אשה אחת – כך אמרו לו – ושתיהן יחד יצאו במרכבה. מה שלא הגידה לו, אָנָה היא נכונה לנסוע, מה שבוששה לשוב, מה שיצאה גם בבֹּקר ולא הגידה לו, אָנָה היא נוסעת – כל זה יחד עם סערת־רוחה שהֻבּעה על פניה ביום ההוא בבֹּקר, ועם זכר הרֹגז שנראה על פניה, כשחטפה מידו כמעט בחזקה את תמונות בנה לעיני יַשְׁבִין, העיר בו רעיוני־דאגה, ויגמור, כי עליו לדבר עמה בזה בשפה ברורה, ויחכה לה בחדר־האורחים. אך לא לבדה שבה, כי הביאה עמה את דודתה, עלמה זקנה מבנות הנסיכים האובּלונסקים, אשר באה אליה בבֹּקר בבֹּקר ואשר נסעה אתה אַנה לקנות צרכי־בית. אנה כמו לא שתה את לבה אל פני ורונסקי המביעים דאגה ושאלה ותספר לו בפנים שמחים, איזה דברים קנתה לו היום בבֹּקר. אך הוא ראה, כי איזה דבר מתחולל בה: בכל פעם, שנכונו עליו עיניה הנוצצות, נשקפה מהן שימת־לב עזה, ובדבריה ובתנועותיה נראו המהירות הרַתחנית וההוד המיֻחד, אשר נגרר אחריהם כל־כך בימי קרבתם הראשונה ואשר הרגיזוהו והבהילוהו בימים האחרונים.

השלחן נערך לארבעה. כבר נאספו ארבעה אלה ונכונו להכנס אל חדר־האֹכל הקטן, והנה בא טוּשְׁקֶבִיץ' להגיד לאנה דבר בשם הנסיכה בֶּטְסִי: הנסיכה בקשׁה מאתה על־ידו לסלוח לה על כי לא באה להתפטר ממנה, כי מחמת חֹלי לא באה, אך בקשה מאנה, שתבוא אליה בערב בין חצי השעה השביעית לתשע שעות. ורונסקי שם עינו על אנה בשמעו קביעת־זמן זו, שהעידה על השתדלות מֻקדמת, שלא תמצא אַנה איש זר בבית בבואה שמה; אך אנה כמו לא התבוננה בזה.

– צר לי מאד, כי דוקא בין שש שעות וחצי לתשע שעות לא אוכל לבוא, – אמרה אנה בבת־צחוק דקה מאד.

– הנסיכה תצטער הרבה.

– גם אני מצטערת.

– בודאי תסעי לשמוע זמרת פַּטִי, – אמר טוּשְׁקֶבִיץ'.

– פַּטִי? רעיון טוב העירות בי. חשקה נפשי לנסוע, אִלו יכולתי למצֹא תָא.

– אני יכול להמציא, – אמר טושקֶביץ'.

– מאד מאד אחזיק טובה לך, אם תמציא, – אמרה אנה. – רצונך שתסעת עמנו?

ורונסקי הניע כתפיו בצנעה מרֻבּה. מעשי אנה נפלאו בעיניו ולא יכול להבינם. למה זה הביאה אתה את העלמה הזקנה, למה זה הזמינה את טושקֶביץ' לסעודת־הצהרים, וביותר התפלא על־דבר הַתָּא, אשר שלחה אותו למצֹא לה. כלום עלתה על דעתה, שתסע לזמרת פַּטִי אל התיאטרון, בשעה שכל מיֻדעיה יהיו שם? בעינים מביעות תמיהה הביט אליה, אך היא השיבה על זה במבטה העז, מבט מביע שמחה במקצת ומְרִי־נפש במקצת, אשר לא יכול ורונסקי להבין, מה צפון בו באמת. בשעת־הסעודה שמחה אנה שמחת איש ערוך למלחמה; היא כמו התיפתה גם לפני טוּשקֶביץ' גם לפני יַשְׁבִין. אחרי הסעודה, כאשר נסע טושקֶביץ' לבקש תָּא, ויַשבִין הלך לו לעַשן, ירד עמו ורנסקי לתוך המדור התחתון אל החדר המיֻחד לו. אחרי שבתו שם זמן מעט שב ועלה במרוצה אל המדור השני. אנה לבשה בין כֹה את שמלתה הלבנה, שמלת־המשי המקֻשטת בפסי־קטיפה והפתוחה מעבר פניה, אשר תפרה לה בפריז ותשם על ראשה סלסלות לבנות יקרות, אשר הקיפו את פניה והוסיפו עליהם חן ויֹפי.

– האמנם תסעי אל התיאטרון? – אמר אליה ורונסקי וַיִּמָּנַע מהביט אליה.

– למה זה תשאלני בקול־פחדים כזה? – אמרה אליו בתרעֹמת חדשה על־דבר אשר הִשְׁעָה עיניו ממנה. – ולמה לא אסע שמה?

היא עשתה את עצמה כאינה מבינה פשר דבריו.

– מובן מאליו, שאין כל טעם להמנע, – אמר בפנים זועפים.

– הלא זה גם דברי, – אמרה אנה ובכַונה נמנעה מהבין, כי מהתל הוא בדברו כזאת, ותחַזק את נעל־ידה הארֻכּה והמבֻשׂמת.

– אנה, הגידי־נא, בשם האלהים, מה היה לך? – דבר אליה תוכחות באותו הסגנון, שדבר אליה אישהּ לפנים.

– אינני יודעת, מה אתה שואל אותי.

– יודעת אתּ, שלא תוכלי לנסוע שמה.

– מפני מה? לא לבדי אסע. העלמה הנסיכית וַרוַרה נסעה לחַלֵּף שמלותיה, והיא תסע עמדי.

ורונסקי הניע כתפיו דרך תמיהה וצער גדול.

– האמנם לא תדעי… – החל להשיב.

– אינני רוצה לדעת! – קראה כמעט בקול־צעקה. – אינני רוצה. כלום אני מתחרטת על המעשה אשר עשיתי? לא, לא, ולא. אלו קרַני שנית כדבר הזה, שנית כבתחלה, הייתי עושה אך כזה וכזה. אנחנו, אני ואתה, רק שאלה אחת חשובה לנו, והיא: האוהבים אנו זה את זה. וכל חששה אחרת אין לפנינו. על שום מה נפרדנו פה ואיננו יושבים יחדו? ולמה לא אוכל לנסוע אל התיאטרון? אני אוהבת אותך, ולא אשית לב למאומה, גמרה דבריה רוסית ובלשון יחיד ותשם עיניה עליו וברק מיֻחד ומוזר לו נראה בהן, – אם רק אתה לא שֻנֵּיתָ. מפני מה לא תביט אלי?

הוא שם עיניו עליה וירא את יפי פניה ולבושהּ, שהיה נאוה לה בכל הימים. אך הפעם הרגיזוהו יפיה והוד־לבושה.

– אותו הרגש, שאתּ מדברת בו, לא יוכל להשתנות בי, ואתּ יודעת זאת, אך אני מבקש מאתך, שלא תסעי אל התיאטרון, אני מתחנן אליך, – הוסיף לדבר אליה צרפתית ובלשון רבות בקול תחנונים וחבה, אך בעינים מחֻסרות־חבה.

והיא לא שמעה את דבריו, אך ראתה את מבטו הקר ותען ברֹגז:

– ואני מבקשת מאתך להגיד לי, על שום מה אין לי לנסוע.

– על כי הדבר הזה יכול לגרום לך מה… – הוא התחיל לגמגם וישתוק.

– אינני מבינה דבר. יַשבִין לא יבוא לידי בזיון, והנסיכה וַרוַרה לא נופלת היא מעלמות אחרות. גם הנה היא באה.

לג    🔗

זו הפעם הראשונה הקפיד ורונסקי וכמעט קצף על אנה על כי מאנה להבין את מצבה. ורגזו הלך וגדל על כי לא יכול להגיד לה כראוי, מה חרי־האף הזה. אלו בא להגיד לה בפֵרוש את אשר בלבבו, אזי הֻצרך לאמֹר לה:

– אם תבואי בלבושך זה ובחברת בת־הנסיכים המפֻרסמת הזאת אל התיאטרון, הרי אתּ לא רק מודה בפומבי, כי אשה אובדת אתּ, כי־אם גם מקַדשת מלחמה על כל הצבור, או פורשת מן הצבור לעולם.

הוא לא יכול לאמר לה זאת. “אבל איך לא תבין זאת מדעתה, ומה זה היה לה?” דבר אל לבו וַיַּרְגֵּש, כי כבודה הולך וחסר בעיניו, ובאותה שעה הוא מרבה להכיר, מה רב יפיה.

בפנים נזעמים שב אל חדרו וישב אצל יַשבִין, וישבִין שתה קוֹניַק מהול במי־סֶלְטֶר, ורגליו הארֻכּות פשוטות ומונחות על אחד הכסאות; ויצו ורונסקי, ויביאו גם לו קוֹניַק כזה.

– הנך מדבר ב"מוֹגוּצִ’י", סוסו של לַנְקוֹבְסְקִי, אכן סוס טוב הוא, ואני איעצך לקנותו, – אמר יַשׁבִין אחרי ראותו, כי חברו סר וזעף, – אמנם אחורָיו תלוּים לו קצת, אך רגליו וראשו טובים מאד, אין טוב לך ממנו.

– אני חושב לקנוֹתו, – ענה ורונסקי.

השיחה על־דבר הסוס העסיקה אותו, אך את אנה לא שכח אפילו רגע אחד ושלא בכַונה הקשיב לכל קול־צעדה, שעלה מן הפרוזדור, והביט לרגעים אל השעון שעל הקמין.

– אנה ארקַדייבנה צותה להודיע, כי נסעה אל התיאטרון.

יַשׁבִין יצק עוד כוס קוניַק אל מי־הסֶלטֶר הרותחים ויֵשׁתּ ויקם וירכֹּס את מעילו.

– הלא נסע עתה גם אנחנו? – אמר בצחוק קל ומסֻתּר תחת שפמו והראה בו בצחוק זה, שהוא יודע על מה רוֹגֵז ורונסקי, אלא שאין שֹׁרש דבַר רגזו חשוב בעיניו.

– אני לא אסע, – ענה ורונסקי בזעפו.

– ואני צריך לנסוע, אני הבטחתי. שלום לך אפוא. אבל יכול תוכל לבוא אל הכסאות, את כסאו של קרַסינסקי קח לך, – הוסיף ישבִין בצאתו.

– לא, כי עֵסק לי בערב הזה.

“אשה נשואה משא כבד לבעלה, ושאינה נשואה משא כבד יותר”, אמר יַשׁבִין בלבו בצאתו מבית־המלון.

כשנשאר ורונסקי לבדו, קם מעל הכסא והתחיל מהלך בחדר.

“איזו תקופה היא? האַבּוֹנִימֶנְט הרביעי… יֶגוֹר ואשתו שם, ובודאי גם אמֵנו שם. כל העיר שם. עתה נכנסה אנה ותסר את אדרתה הקצרה ותשב בראש התא בתוך חבורתה. טוּשקֶביץ', יַשׁבִין והעלמה וַרוַרה” – כן שִׁוה לנגדו את המראה… “ואני למה אתחמק? כלום אני מתירא או כלום הפקדתי את טוּשקֶביץ' להיות לה למחסה? על־כל־פנים גנאי הוא לי, הדבר מגֻנה ומכֹער… ולמה זה תביאני במבוכה כזאת?” אמר וינופף ידו.

בתנועת־ידו זאת פגע בשלחן הקטן, אשר עמדו עליו מי־הסֶלטֶר ובקבוק הקוניַק, ועוד מעט ודחה אותו; אך בחפצו לאחוז בו הפּילוֹ בלא צדיה, וידחף ברגלו בזעף את השלחן ויצלצל.

– אם חפץ אתה לעבוד לי, – אמר אל משרתו המיֻחד לו, – זכור את המוטל עליך, ולא יהי עוד כדבר הזה. עליך לפַנות.

המשרת ידע בעצמו, כי הוא נקי, ויאמר להצטדק, אך בשומו עינו על אדוניו הכיר בו, כי אין טוב לו משתיקה ויכרע על היריעה ויחל לאסוף את הכוסות ואת הבקבוקים, השלמים עם השבורים.

– לא עליך המלאכה הזאת, שלַח הנה את מי שעבודתו בכך, ועתה הכן לי את הפֿרַק.

ורונסקי נכנס לתיאטרון בשמונה שעות וחצי. מהלך המחזה היה באותה שעה בכל תקפו. המשרת הזקן אשר על דלתות התאים הסיר מעל ורונסקי את אדרתו, וכאשר הכּירוֹ קרא לו “הוד־נסיכות” ויאמר לו, כי אין לו לקחת נוּמר לאדרתו, כי עליו אך לקרֹא “פיאודור” ודי לו. במסדרון המלא אור לא נמצא איש חוץ מאשר על דלתות הַתָּאִים ושני משרתים שומרים, שהחזיקו אדרות בידיהם והטו אזניהם אל דלת אחת. מבעד הדלת ההיא, שלא נסגרה כל־צרכה, נשמעו המנגינות המקֻטעות, שנִגנה המקהלה בכל הזהירות הראויה לדבר, וקול אשה אחת, קול דברים ברורים בזמרה ברורה. הדלת נפתחה, ואשר על הדלתות קפץ ועבר בפתח, ובעברו הגיע לאזני ורונסקי חרוז הזמרה, שהיה קרוב לסופו, וישתומם על הקול הנפלא, אך הדלת חזרה ונסגרה כהרף־עין ולא יכול ורונסקי לשמוע את סוף החרוז בסיומה של המזמרת, אך על־פי רעם המחיאות, שנשמע מבפנים לדלת, הבין, שנגמר הסיום המיֻחד לה. כשנכנס לטרקלין המלא אור־גַּז של מנורות ופַנסים שונים, עוד לא פסק רעש המחיאות. על הבמה התנוססה המזמרת בכתפיה החשופות ובעדיי האבנים היקרות ותאסוף בקִדות ובבת־צחוק את צרורות הפרחים, אשר עפו אליה בלי סדרים לפנים ממסגרת הבימה, והטֶנוֹר החזיק בזרועה לעזֹר לה בעבודה זאת, ותגש אל אדון אחד, בעל שער נוצץ מרֹב משחה ומחֻלק לשני חצאים, אשר פשט את ידיו הארכּות בעד מסגרת הבימה ויושט לה מין תשורה, – וכל הקהל, יושבי מטה עם יושבי מעלה, בעלי הכסאות והתאים יחדו, המו וידחקו זה את זה אל מול הבימה וַיִּצְוְחוּ וימחאו כף, ומנַצח־המקהלה עזר ממקום־עמדתו במסירת התשורות ואגב־אורחא תקן את עניבת צוארו הלבנה. ורונסקי נכנס לבין טורי הכסאות בַּתָּוֶך והתחיל פונה כֹה וכֹה. בערב הזה כִוֵּן לבו פחות מבכל פעם אחרת להתבונן בכל הדברים המצוּים במקום הזה, שנודעו לו למדי מכבר: בבימה, בשאון הרב ובכל קהל הרואים השונים שבתיאטרון המלא מפה אל פה, בקהל הידוע לו בכללו, שלא היה עשוי למשוך את לבבו.

כבכל פעם נמצאו בתאים גם בערב הזה איזו נשים, שאופיצרים ישבו מאחריהן; איזו נשים משֻׁנות, מעילי־שרד ומעילים של בעלי־בתים, המון לבושי בגדים צוֹאים בדיוטה העליונה, ואך כארבעים בכל הקהל הגדול הזה נחשבו בעיניו לאנשים ונשים ממש. אל חבורת היחידים האלה שׂם לבו מיד ועמהן בא במשא־ומתן.

המערכה נגמרה בשעת כניסתו, ועל־כן לא נכנס לתא אָחיו, כי־אם הלך ובא לו עד השורה הראשונה ויעמוד אצל הבימה עם סֶרְפּוּחוֹבְסְקוֹי, כי ידידו זה ראה אותו מרחוק ויקרא לו בפנים שוחקים על־ידי דפיקה בעקֵב־נעלו על כֹתל־הבימה.

את אנה עוד לא ראה ורונסקי, בכַונה השעה עיניו מהביט אל העבר אשר תָּאָהּ בו, ואת העבר הזה ידע על־פי מבטי העינים המכֻוָּנות אליה. בזהירות פנה כה וכה, אך לא אותה בקש בעיניו; בהיותו נכון לכל פגע רע רצה לדעת, אם אין שם אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. לטוב לו לא נמצא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בערב ההוא בתיאטרון.

– אך מעט נשאר בך מדרכי איש־צבא, – אמר אליו סֶרפּוּחוֹבסקוֹי. – מראיך מראה דיפלומַט, אָמָן או כיוצא בזה. – כן הוא, בשובי הביתה מהרתי ושמתי עלי פרַק, – ענה ורונסקי בבת־צחוק ויוצא במתינות את הבִּינוֹקל מכיסו.

– בדבר הזה אני מקנא בך, זאת לא אוכל כַּחד. אני בשובי מחוץ־לארץ לובש מיד את אלה – הוא נגע בכִתְפוֹתיו – ובאותו רגע אני מתגעגע על החֹפש.

סֶרפּוּחובסקוי כבר נואש מורונסקי להעלותו למדרגה צבאית גבוהה, אך עם־זה לא זז מלחַבּבו, והפעם הסביר פניו אליו ביותר.

– צר לי, כי אחרת לבוא עד שנגמרה המערכה הראשונה, – אמר סֶרפּוּחובסקוי.

ורונסקי שמע את דבריו באחת מאזניו ויעבר את הבּינוֹקל מתאי הדיוטה התחתונה אל התאים השניים ויסתכל בהם. אצל אשה, שמין מצנפת טורקית על ראשה, וקֵרֵחַ זקן, אשר הניע עפעפיו בזעם לעיני ורונסקי, שהטה את הבִּינוֹקל הנה והנה, ראה פתאם את ראש אנה, המעֻטר בסלסלות מרֻקמות והנפלא ביפיו הטבעי, נשקף בגֵאות ובצחוק על שפתים. היא ישבה בתא החמישי שבדיוטה התחתונה במרחק עשרה צעדים ממנו. אצל המעקה ישבה ותדבר עם יַשְׁבִין בפנים מוּסַבּים קצת לאחור. מצב ראשה על כתפיה הרחבות והיפות וברַק עיניה וכל קלסתר פניה, בָּרָק שהתעוררות פנימית והתאפקות נשקפות מתוכו יחד, הזכירו לו את מראיה בשעה שנזדמנה לפניו בפעם הראשונה בנשף־המחול במוסקבה, כי כן היה מראיה בנשף ההוא בלי כל־שנוי. אך הפעם העיר בו יפי־מראיה רגש אחר לגמרי. באהבתו לה לא היה עוד כל דבַר־סתר, ועל־כן מצא הפעם ביפיה, אשר משך את לבו עוד יותר מבראשונה, גם דרך גנאי לו. היא לא הביטה אל המקום אשר עמד בו, אבל הוא הכיר בה, שכבר הספיקה לראותו.

כאשר כונן שנית את הבִּינוֹקל אל העבר ההוא, ראה, כי הנסיכית וַרוַרה אדֻמה ביותר וצוחקת צחוק משֻׁנה ומביטה לרגעים אל התא הסמוך לה, ואנה מתופפת במניפתה המקֻפּלת על הקטיפה האדֻמה, המהֻדקה על המעקה, ומביטה אל אחד המקומות, אך אינה רואה ואינה רוצה לראות את אשר בתא הסמוך לה. ופני יַשְׁבִין, שישב מאחריה, הביעו מה שהֻבּע עליהם בשעה שהפסיד במִשׂחק. בזעף גלוי משך עמק עמֹק לתוך פיו את קצה שפמו השמאלי והביט באיבה אל התא ההוא.

ובתא ההוא ישבו קַרטַסוֹב ואשתו. ורונסקי ידע אותם, וגם ידע, כי מקֹרבים היו הם ואַנה. אשת קַרטַסוב, אשה קטנה ורזה, עמדה בתאהּ, וגבה מֻפנה אֶל אנה, ותלבש את האדרת, אשר הגיש לה אישהּ. פניה היו חורים ומלאים זעם, ונראה, כי היא מדברת בלב נסער. וקַרטַסוב קרֵחַ ובריא־בשר, הביט לרגעים אל אנה והתאמץ להרגיע את אשתו. כאשר יצאה אשתו משם, התמהמה זמן רב וחפשׂ בעיניו את אנה, ונראה, שרצה להשתחוות לה בצאתו. אך אנה עשתה עצמה, לפי מה שנראה בבֵרור, כאלו לא ראתה אותו, ובפנים מוסַבּים לאחור דברה עם יַשׁבִין, אשר כפף אליה את ראשו המגֻלה; ויֵצא קַרטַסוב משם בלי קִדה, והתא נשאר ריק.

ורונסקי לא הבין בפרטות, מה נהיה בין הקַרטַסובים ובין אנה, אך הבין בכלל, כי נהיה דבר שהוא קלון לאנה. זאת הבין על־פי מראה עיניו וביותר על־פי פני אנה, אשר הכיר בהם, כי היא אוספת שארית כחה להתנהג במנוחה, כפי מה שגמרה בלבה. אף אמנם עלתה בידה להיות שוקטת למראה־עין. מי שלא ידע אותה ואת חבורתה ולא שמע את כל דברי ההשתתפות והזעם והתמיהה, שדברו בה הנשים על כי ערבה את לבבה להֵרָאות בצבור בפומבי ביפיה ובתלבשתה זאת, העשויות למשוך את העינים עליה ביותר, התענג על מנוחתה ועל יפיה של אשה זו ולא עלתה על דעתו, שמצבה על־פי רגשותיה הוא כמצב איש מֻצג אצל עמוד־הקלון.

מדעתו בבֵרור, כי קרה מקרה רע, ומבלי דעתו את פרטי הדבר, נסער לבבו מאד, וילך אל תא אחיו, כי קוה, שיוָּדע לו שם מעט על־אודות הדבר הרע הזה. בכַונה בחר לו ללכת שמה דרך המעבר אשר מנגד לתאה של אנה, אך פגש בצאתו מן הטרקלין את ראש־הגדוד, שעבד בו, וראה אותו מדבר עם שנים ממכיריו. בהזדמנו לפניהם שמע את שם הקרֵינינים יוצא מפי אחד מהם וגם ראה, כי ראש־הגדוד מהר לקרֹא לו בשמו בקול רם, בשימו עינו דרך אזהרה על המדברים עמו.

– אה, ורונסקי! מתי תבוא אל גדודנו? אין אנו יכולים לתתך להפרד מאתנו בלי משתה. קרוב אתה אלינו מכל חברינו – אמר ראש־הגדוד.

– לא אספיק, צר לי מאד, נחכה־נא עד שנזדמן שנית, – אמר ורונסקי ויעל במרוצה אל תא אחיו.

הגרפינה הזקנה, אם ורונסקי, המצֻינת בתלתלים, שמראיהם כעין הפֶּלֶד, היתה באותה שעה בתא אחיו; ואשת אחיו והעלמה הנסיכית סוֹרוֹקִינה פגעו בו במסדרון הדיוטה השניה.

וַריה, אשת אחיו, הביאה את סוֹרוֹקינה אל הגרפינה, ואחרי־כן נתנה ידה לגיסה ובלי הקדמות מיֻתּרות החלה לדבר עמו במה שהעסיק אותו. היא היתה מלאה רֹגז במדה שלא ראה בה אלא לעתים רחוקות.

– אני אומרת, כי רע ונתעב הוא המעשה אשר עשתה מַדַּם קַרטַסובה, לא היתה לה כל רשות לעשות כן. מַדַּם קרֵינינה… – החלה וריה.

– אבל מה זאת? אינני יודע.

– האמנם לא שמעת?

– הלא תביני, כי אני אהיה אחרון לשומעים זאת.

– וכי יש לך בעולם בריה רעה מזו, מקַרטַסובה?

– אבל מה עשתה?

– אישי ספּר לי… היא עלבה את קרֵינינה. אישהּ התחיל מדבר עם קרֵינינה בעד התא ותָּרֶב עמו קַרטַסובה בחרפות ובגדופים. יש אומרים, כי הוציאה דבר מגֻנה מפיה בקול רם ותצא מן התא.

– גרַף, אמך קוראה לך, – אמרה סוֹרוֹקינה ותשקף אליו בעד פתח התּא.

– אני מחכה לך זה־כמה, – אמרה אליו אמו. – אין לראותך בימים האחרונים.

ורונסקי ראה, כי אמו איננה יכולה להתאפק מִחַיֵּךְ מתוך שמחה.

– שלום לך, אמי. הלא אליך הלכתי, – אמר לה בלי חבה יתרה.

– ולמה לא תלך לקדם פני מַדַּם קרֵינינה? – אמרה אמו צרפתית, כאשר נטתה העלמה סוֹרוֹקינה הצדה. – הנה היא מעוררת שאון. היא מְשַׁכַּחַת את פַּטִּי.

– הלא בקשתי מאתך, אמי, שלא תדברי עמי בזה, – אמר בפנים נזעמים.

– אני אומרת מה שהכֹּל אומרים.

ורונסקי לא השיב לה דבר, אך אמר מלים אחדות אל העלמה סוֹרוֹקינה ויצא, ובפתח פגש את אחיו.

– אה, אלֶקסי! – קרא אחיו. – מה רב התועבה הזאת. אך שוטה היא ולא יותר… הנה אמרתי ללכת אליה עתה. נלכה־נא יחדו.

ורונסקי לא הטה אזנו לדבריו, ובצעדים מהירים ירד במעלות. הוא הבין, כי עליו לעשות דבר, אך לא ידע מה עליו לעשות. לבו נסער מכעס עליה, על כי הביאה את עצמה עמו יחד במבוכה גדולה כזאת, וגם מחמלה עליה בגלל מכאוביה, כי רבו מאד, וירד וישם פניו אל תאהּ של אנה. שם עמד סְטְרֶמוֹב וידבר עמה.

– תַּמו טֶנּוֹרים מן הארץ, – אמר סטרֶמוב. – לא יֵרָאו ולא ימָצאו.

ורונסקי גחן לפניה ויתן שלום לסטרֶמוב.

– כמדֻמה לי, כי אחרת לבוא ולא שמעת את הָאַרִיָּה הנפלאה, – אמרה אנה אל ורונסקי ותשם עיניה עליו, כפי שנדמה לו, בלעג.

– אינני מן הבקיאים בזה, – אמר ויבט אליה בקפֵדה.

– כמוך כנסיך יַשבִין, – אמרה בבת־צחוק, – הוא אומר כי פַטי מרימה קולה יותר מהראוי.

– תודה לך, – אמרה, בקבלה בידה הקטנה הנתונה בנעל ארֻכּה את ההודעה, אשר הרים ורונסקי בעדה מן הארץ, ופתאם נזדעזעו פניה היפים, ותקם ותלך אל ירכתי התא.

בתחלת המערכה השניה ראה ורונסקי, כי תאה ריק, ויצא מן התיאטרון, – ובזה העיר עליו לחישת־תלונה בקרב הנאספים, אשר לשמע קולות המנגנים השתתקו כֻלם כאיש אחד – ויסע לביתו.

אַנה כבר היתה במעונה. כשנכנס ורונסקי אצלה מצא אותה במלבושיה, אשר היו עליה בתיאטרון. היא ישבה על הכסא הראשון, אשר עמד אצל הקיר, ועיניה הביטו נִכחה. כבואו שָׂמה עינה עליו ומיד חזרה וישבה כבראשונה.

– אַנה, פנה אליה ורונסקי.

– אתה, אתה האשֵׁם בכל זה! – גערה בו בקול, שדמעות יגון וכעס נשמעו בו, ותקם מעל הכסא.

– הלא בקשתי ממך, הלא התחננתי אליך, כי לא תסעי, כי ידעתי, כי קשה יהי לך…

– קשה! – נתנה עליו בקולה. – איֹם ונורא! כל ימי חיי לא אשכח זאת. היא אמרה, כי חרפה היא לשבת אתי בשורה אחת.

– דברי אשה פתַיה הם, – אמר ורונסקי, – אך למה היה לך להעמיד את עצמך בסכנה זאת, לתת פתחון־פה…

– שנאתי את מנוחתך זאת. לא היה לך להביאני לידי־כך. אִלו אהבת אותי…

– אַנה! מה ענין אהבתי לכאן?

– אִלו אהבת אותי, כמו שאני אוהבת אותך, אִלו התענית בכל אשר התעניתי אני… – אמרה ותבט אליו בפנים מביעים יראה ופחד.

הוא השתתף בצערה, אבל גם חרה לו עליה, ויבטיחה, כי הוא אוהב אותה, כי ראה, שלפי־שעה לא יוכל להרגיעה אלא בזה לבד, ולא הוציא על שפתיו כל דבר־תוכחה, אך בלבו לא חדל להתרעם עליה.

ואת הבטחותיו אלה, הבטחות האהבה, שהיו בזויות בעיניו, באשר הן שגורות בכל פה, ולבו הכהו בהוציאו אותן בשפתיו, שתתה בצמא וירוח לה מעט מעט. ממחרת כבר עשו שלום גמור ביניהם ויסעו אל הכפר.

 

חלק ששי    🔗

א    🔗

דַריה אלכסנדרובה ישבה עם ילדיה בקיץ ההוא בכפר פּוֹקְרוֹבְסְקוֹיֶה בבית אחותה קיטי אשת לֶוין. בית־אחוזתה של דַריה בעצמה היה כמעט לחֻרבּה, ועל־כן הטו לֶוין ואשתו את לבבה לבלות את ימי־הקיץ אצלם. סטֶפַן ארקַדייביץ' הסכים בכל לבו לעצה הזאת ואמר, כי צר לו מאד, על כי פקודת משמרתו איננה מניחה לו לשבת בכפר בקיץ עם בני־ביתו יחד, מה שהיה חושב לו לאֹשר גדול שאין כמוהו, ויהי הוא יושב במוסקבה ובא אך לפעמים, ליום או ליומַים, אל הכפר. מלבד האוֹבְּלוֹנסקים עם ילדיהם ומורתם, התאכסנה בקיץ ההוא בבית לֶוין גם הנסיכה הזקנה, כי חשבה לה לחובה להשגיח על בתה זו, שאין לה נסיון עוד, בשעה שהיא ב"מצב כזה". גם וַרינקה, ידידתה של קיטי, שהתוַדעה לה בחוץ־לארץ, הקימה את הבטחתה – לבוא אליה, כאשר תהיה קיטי לאיש – ותתאכסן אצלה. כל אלה היו קרובים ואוהבים לאשת לֶוין. והוא אמנם אהב את כֻּלם, אך עם זה הצטער קצת על עולמו המיֻחד וסדריו המיֻחדים, ההולכים ונדחים מפני רבוי זה של “היסוד השצֶ’רבֵּצקי”. מקרוביו נתארח אצלו בקיץ ההוא סֶרגֵי איבָנוֹביץ' אבל גם הוא היה לא לֶוִיני במנהגו, כי אם קוֹזְנִישֶבִי ויהי הרוח הלֶויני בטל במעוּטו.

בבית לֶוין, שהיה שומם זה ימים כבירים, נאספו דירים רבים כל־כך, שכמעט כל חדריו נוֹשָבו וכמעט בכל יום הֻזקקה הנסיכה הזקנה למנות את בני־הבית, בשבתה אל השֻׁלחן הערוך, ולהושיב בדד את השלשה־עשר שבהם, אם נכד אם נכדה, אל שֻלחן קטן. וקיטי, שעסקה בשקידה בהנהגת הבית, הֻצרכה לטפל הרבה בעבודתה זאת, לקנות תרנגֹלות־ביתיות, תרנגֹלות־הֹדיות ובני־אוָּז, שנאכלו בביתה בימים ההם במספר רב מאד, דֵי שבר רעבונם, רעבון ימי־קיץ, של האורחים והילדים.

כל אנשי הבית ישבו ואכלו את לחם־הצהרים. בני דוֹלי נועצו עם מורתם ועם וַרניקה על־דבר המקום, אשר ילכו שמה לאסוף פטריות. סֶרגי איבַנוביץ, אשר כל האורחים כבדוהו והעריצוהו לבלי חֹק בגלל חכמתו ורֹב מדעיו, התערב גם הוא בשיחת הילדים על־דבר הפטריות, ותהי זאת לפלא בעיני כֻלם.

– קחו־נא גם אותי אתכם. אוהב אני מאד לאסוף פטריות, – אמר והביט אל וַריִנקה ותתאדם, וקיטי ודוֹלי הביטו אשה אל אחותה הבטה קצרה ומֶרגשת. בהצעה זו, שהציע סֶרגי איבַנוביץ המלֻמד והחכם ללכת עם וַרינקה לאסוף פטריות, מצאה קיטי ראיה להשערות אחדות, אשר העסיקוה הרבה בימים האחרונים. כדי שלא יכירו בה, מהרה להכנס בדברים עם אמה. אחרי הלחם ישב סֶרגי איבָנוביץ לשתות את כוס־הקהוה שלו בחדר־האורחים אצל החלון ויוסף לדבר עם אָחיו בענין, אשר שָׂחו בו קֹדם לזה, ומדי דבּרו הביט לרגעים אל הפתח, אשר הֻצרכו הילדים, הנכונים לאסוף פטריות, לצאת בו. לֶוין ישב אל החלון על־יד אחיו.

וקיטי עמדה על־יד אישה, ונראה בבֵרור, שהיא מחכה לגמר שיחה זו, שלא שׂמה אליה לב, בחפצה לאמֹר לו דבר.

– בדברים הרבה נשתנית אחרי נשואיך, ולטוב נשתנית, – אמר סֶרגי איבַנוביץ' ויפן בצחוק קל אל קיטי, ונראָה מזה, שלא העסיקה אותו הרבה שיחה זו שהתחיל בה, – אך לא סרת מדרכך להביא ראיות בתאות־נפש לדעות זרות ומשֻנות.

– קַטְיה, לא טוב לך לעמוֹד, – אמר אליה אישה וַיַגֵש לה כסא ויבט אליה הבטה מָרגשת.

– אולם לא אוכל עוד להתערב – הוסיף סֶרגי איבַנוביץ', בראותו את הילדים, שרצו ויצאו בפתח הסמוך לו.

בראש כֻּלם כִּרכרה ויצאה טַניה באנפילאותיה המתוחות על רגליה ותנפנף בסַלָה ובכובעו של סֶרגי איבַנוביץ', אשר החזיקה בידה, ופניה מוסַבּים הצדה, ותרץ אליו ביד רמה.

בגשתה אליו ברוח גבורה כזאת, הגישה לו את כובעו בעינים נוצצות, – ועיניה דמוּ מאד לעיני אביה היפות – ובבת־צחוק רכה ופחדנית, מכוֶּנת לכפר פניו על אותה חֻצפה, רמזה לו, שהיא רוצה לשים את הכובע על ראשו.

– וַרינקה מחכה, – אמרה ותשם בזהירות את כובעו על ראשו, אחרי ראותה על־פי בת־צחוקו, שהוא מתיר לה לעשות כן.

וַרינקה עמדה בפתח ושמלה מכֻרכמת של צמר־גפן דק עליה ומטפחת לבנה על ראשה.

– הנני, הנני, וַרוַרה אנדרֵייֶבה, – אמר סֶרגי איבנוביץ', בגמרו לשתות את כוס־הקהוה שלו, וימשמש בכיסיו לראות, אם מטפחתו ונרתיק סיגרותיו אתוֹ.

– מה נעימה היא וַרינקה רעוּתי! האין זאת? – אמרה קיטי אל אישה, כמעט שקם סֶרגי איבַנוביץ מעל כסאו, ונתכַּונה, לפי מה שנראה בבֵרור, שיגיעו דבריה לאזניו של זה. – ומה יפה היא, מה יפה ואצילה! וַרינקה! – קראה קיטי אליה. – הלא אל יער בית־הרֵחים אתם הולכים? גם אנחנו נבוא שמה אליכם.

– שוכחת את לגמרי את מצבך, קיטי, – אמרה הנסיכה הזקנה ותצא בחפזון בפתח. – אסור לך לצעוק בקול רם כזה.

וַרינקה שמעה את קולה של קיטי ואת תוכחת אמה ותמהר ותגש אל קיטי ברגלים קלות. תנועותיה המהירות ואדמימוּת פניה המלאים חיים העידו בה יחד, כי יש בה איזו התעוֹררות שאינה מצויה. קיטי ידעה, התעוררות זו מה היא, ועל־כן התבוננה ברעותה זאת בשׂום־לב. ובקראה עתה אליה לא נתכַּונה אלא לבַרְכה בלבה למקרה הגדול, שהיה עתיד לקרותה, על־פי דעתה של קיטי, ביום ההוא אחרי הצהרים ביער.

– וַרינקה, לאֹשר גדול אחשב לי, אם יקרה דבר אחד, – לחשה לה קיטי בנשקה לה.

– ואתה תלך עמנו? – שאלה וַרינקה את לֶוין במבוכתה ועשתה את עצמה כאלו לא שמעה מה שאמה לה קיטי.

– הלוך אלך, אבל רק עד הגֹרן, ושם אשָׁאר.

– חדל־נא, מה לך שם? – אמרה קיטי.

– עלי לראות את העגלות החדשות ולספור את העמָרים – אמר לֶוין; ואיפה תהיי אתּ?

– על הגבעה.

ב    🔗

על הגבעה נאספו כל נשי הבית. הן אהבו לשבת שם בכל יום אחרי־הצהרים, אך ביום ההוא היה להן גם שם עסק מיֻחד: מלבד תפירת הכֻתּנוֹת וסריגת החִתּוּלים בעד הילד העתיד לבוא לעולם, שהיו עבודות משֻׁתּפוֹת לכֻלן, עסקו שם ביום ההוא ברקיחת גרגרים בלי תערֹבת מים, וזה היה שלא כמנהגה של אגַפיה מיכַאילוֹבנה. קיטי התקינה, שירקחו כך; מבית־אמה הביאה את השיטה החדשה הזאת. בראשונה נמסרה המלאכה הזאת לאגַפיה מיכַאילוֹבנה, אך היא סרה מן הדרך אשר צווּהָ, ותתן מים בגרגרי־הגִנה ⁵ובגרגרי־האדמה באמרה, שאי־אפשר בלאו־הכי, כי כלל היה בידה, שכל מה שנהגו בבית לֶוין מכבר אך טוב הוא ולא רע; אך הדבר נגלה, וגרגרי־השָני נרקחו בפומבי, להוכיח במופת לאגַפיה מיכַאילובנה, שהמרקחת תעלה יפה גם בלי מים.

אגפיה מיכאילובנה עמדה, פניה מסֻמקים מחֹם ומלאים עצב ושערה סבוך, ותנענע ותסובב בידיה הצנומות, החשׂוּפות עד מרפקיהן,

את הקערה העשויה לדבר על מחתת־הגחלים, ותבט בזעף אל גרגרי־השני, ובכל נפשה אִוְתָה שיקפאו ולא יֵרָחו. והנסיכה הבינה, שמן הדין הוא, שתהי כל חמתה של אגַפיה מיכאילובנה מכֻוֶּנת לה, באשר היא היתה היועצת הראשית בעניני הרקיחה, ותתאמץ להֵרָאוֹת כטרודה ברעיונות וכאלו לא תשים לב אל הגרגרים, ותדבר בענינים אחרים, אך עם זה הביטה לרגעים אל המַחתה.

– אני קונה בעצמי לנערות בּגדי ארג זָל, – אמרה הנסיכה למלא את דברי השיחה, שהחלו קֹדם לזה. – האם לא טוב להסיר עתה את הזוהמה, יקירתי? – הוסיפה בפנותה אל אגפיה מיכאילובנה. – אין צֹרך לך כלל לעשות זאת בעצמך, גם חם שם מאד, – אמרה אל קיטי.

– אני אעשה זאת, – אמרה דוֹלי ותקם וַתַּעֲבֵר בזהירות את הכף על הסֻכָּר המעלה קצף ותדפוק בכף לפעמים, להסיר מעליה את הדבר בה, על הקערה הקטנה, שכבר נמצאו בה קָרִטֵי זוהמה בעלי צבעים שונים, צהֻבּים־וְרֻדים, ונוטפים נטפי עסיס אדֹם כדם. “ומה מאד יחושו ללקק זאת בשעת שתית הטֵה!” אמרה הזקנה בלבה על נכדיה, בזכרה, שגם היא בילדותה תמהה על הגדולים, שאינם אוכלים מן הטוב והמשֻׁבּח, מִּקָּרטי הזוהמה של המרקחות.

– סְטֵיבה אומר, כי מוטב הרבה לתת מעות, – הוסיפה דוֹלי בין כה לדון בענין השיחה, שמשכה את לבן, בשאלת מתנות למשרתות, – אבל…

– כלום אפשר במעות! – קראו הזקנה וקיטי כאחת. – לא מתנות־כסף יקרות בעיניהן.

– הנה אני קניתי, למשל, בשנה שעברה למטרונה סֶמיוֹנובנה שלנו ארג פולין, או כמין פּוֹפְּלִין, – אמרה הזקנה.

– אני זוכרת, שביום־השֵׁם שלך לבשה זאת.

– ציור נעים עליו, פשוט ויפה גם יחד. לעצמי חפצתי לעשות שמלה כזאת, אִלו לא נתתי לה ממין זה. דומה היא קצת לשמלת וַרינקה. כל־כך יפה וַזַל.

– עתה, כמדֻמה לי, דַי, – אמרה דוֹלי בּהורידה את העסיס מעל הכף.

– כשהוא נוטף בדמות עגילים הוא רקוּח על־צרכו. רִקחוּ־נא, אגַפיה מִכאילובנה, עוד מעט.

– הוי זבובים זבובים! – קראה אגַפיה מיכאילובנה בזעם. – כן יהיה, לא ישֻׁנה עוד, – הוסיפה.

– מה נעים הוא, אל־נא תַבְהֵלנה אותו! – אמרה קיטי פתאם בראותה אנקוֹר אחד, אשר ישב על המעקה ויאחז בעֻקצו של גרגר־שָׁני ויסובבהו וינקר בו.

– כן הוא, אבל התרחקי־נא מן המַחתּה, – אמרה אמהּ.

– על0אודות וַרינקה. – אמרה קיטי צרפתית, כי כן דברו בכלן השעה ההיא צרפתית, לבלתי תשמע אגפיה מיכאילובנה. – דעי לך, אמי, כי היום אני מחכה לגמַר הדבר. הלא תביני, לאיזה דבר. מה טוב יהיה, אם יגָמר.

– אבל שדכנית נפלאה אתּ! – אמרה דוֹלי. – מה זהירה וזריזה היא בּשדכנותה.

– אבל אמרי־נא, אמי, מה דעתך? – אמרה קיטי.

– מה אֹמר? הוא (בזה נתכַּונה לסֶרגי איבנוֹביץ') יכול בכל עת לזכות בשדוך המעֻלה שברוסיה; עתה לא צעיר הוא עוד, אך אני יודעת, כי גם עתה היו רבות נכונות להיות לו… אמנם עלמה טובה היא מאד, אבל הוא יכול…

– לא, ביני־נא, אמי, מדוע אין טוב מזה לא לו ולא לה. ראשונה – היא נחמדה, – אמרה קיטי וַתָּכָף אצבע אחת.

– היא מוצאת חן בעיניו מאד, זה אמת, – סִיְעה לה דוֹלי.

– והשנית מצבו איתן כל־כך בצבור, שאינו צריך כלל לא לנכסיה ולא לכבודה הצבורי של האשה, אשר יקח לו. רק אשה טובה יפה ורודפת מנוחה דרושה לו.

– אכן זו היא אשה, שאפשר למצֹא מנוחה אִתּה, – סִיְעה לה דוֹלי שנית.

– והשלישית, צריך שתאהבהו, וגם בזה אין מחסור… כלומר, כך יהי יפה להם מאד!… הנה אני מחכה, שיבואו מן היער והכל יגַמר. על־פי עיניהם אכיר ואדע מיד. מאד אשמח, אם יהי כן! מה דעתך, דולי?

– אך אתּ אל תתרגשי. לא טוב לך להתרגש, – אמרה אמה.

– אינני מתרגשת אמי; אבל נראה לי, כי היום ישתדך.

– אכן נפלאה היא השתדכות גבר אל אשה בכל אֹפן ובכל זמן… הדבר דומה לגדר נפרצת פתאם לעינינו, – אמרה דולי בבת־צחוק מתוך הרהורים ומתוך זכר השתדכותו של סטֶפַּן ארקַדייביץ' אליה.

– אמא, כיצד השתדך אבּא אליך? – שאלה קיטי פתאם.

– כל מקרה שאינו מצוי לא קרנו, פשוט היה הדבר מאד, – ענתה הזקנה. אבל כל פניה נהרו לזכרה זה.

– אבל כיצד? האהבת אותו, בטרם נִתְּנָה לכם רשות לדַבּר.

קיטי מצאה עֹנג מיֻחד ביכלתה לדבר עם אמה, כדבּר אשה עם רעותה, בשאלות האלה, החשובות ביותר בחיי אשה.

– מובן מאליו, שאהב אותי; הוא היה נוסע אלינו אל הכפר.

– אבל כיצד בא הדבר לידי גמר, אמא?

– וכי תעלה על דעתך, שאתם מצאתם דרך חדשה בענין זה? מה שהיה הוא שיהיה: הדבר נגמר על־ידי מבטי־עינים ובנות־צחוק…

– מה נכונו דבריך אלה, אמי! אמנם כן הוא, במבטי־עינים ובבנות־צחוק, – סיעה לה דולי.

– אך איזו מלים אמר?

– ואיזו מלים אמר לך קוֹסטא?

– הוא כתב בקרטון. נפלא היה המעשה הזה… עתה נדמה לי, שעברו אחריו ימים כבירים אין־חקר, – אמרה קיטי.

ושלשתן עצרו במלים והתחילו מהרהרות בענין אחד. קיטי הפריעה ראשונה את השתיקה הזאת. כל דברי החֹרף האחרון שלפני נשואיה אלו על לבה יחד עם נטיתה אחרי ורוֹנסקי.

– המגרעת האחת היא… אהבתה הקודמת של וַרינקה, – אמרה קיטי, כי נזכרה בזו על־ידי השתלשלות הרעיונות. – כבר אמרתי להגיד זאת לסֶרגי איבָנוביץ', להכינו לזה. כל הגברים – הוסיפה קיטי – מקנאים אותנו מאד על דברי הימים שעברו.

– לא כל הגברים, – אמרה דולי. – אתּ אומרת כן, לפי שהוא דרך בעלך. הוא מצטער עד היום הזה על־דבר ורונסקי. האין זאת?

– כן הוא, – ענתה קיטי וצחוק נראה על עיניה, צחוק מתוך הרהור.

– ואני לא אדע, – טענה הנסיכה הזקנה לעצמה בתור אֵם משגחת על בתה, – מה יכול למצֹא בדברי ימיך הקודמים לקנאך בגללו? מה שוֶרונסקי בקש קרבתך? – כדבר הזה יקרה את כל עלמה.

– הן לא בזאת אנחנו מדברות, – אמרה קיטי ופניה האדימו.

– אך שמעי־נא, – הוסיפה אמה, – ואחרי־כן הלא את מָנַעַתּ אותי מִדבר עם ורונסקי. התזכרי?

– אבל, אמי! – קראה קיטי בפני אשה מְצֵרָה.

– בימים האלה אין מעצור לרוחכן… אולם אתּ לא יכולת להרחיק ללכת בדרכיך אתּו יותר מהראוי; אני בעצמי הייתי מַזְקֶקת אותו לפתוח שפתיו אתך. אך לא טוב לך, מחמדי, להתרגש. זכרי־נא זאת וְהֵרָגְעִי.

– אני אך שוקטת, אמי.

– מה רבה הטובה, אשר יצאה לקיטי מביאת אנה למוסקבה בעת ההיא, – אמרה דולי, – ומה רבה הרעה, אשר הביאה אנה בזה על עצמה. אכן אך להפך היה, – הוסיפה דולי בתמהון על הרעיון הזה, אשר עלה על רוחה פתאם. – ובעת ההיא היתה אַנה מאֻשרה עד מאד, וקיטי חשבה את עצמה לאמללה, והנה נשתנה הכל ויהי להפך. אני מרבה להגות בה.

– כאִלו ראויה היא, שתהגי בה! הלא היא אשה שובבה, סרת־טעם ואין לֵב, – אמרה הזקנה, אשר לא יכלה לשכוח, כי קיטי נִשְׂאה לא לורונסקי, כי־אם ללֶוין.

– למה תדברי בזה, – אמרה קיטי בתלונה, – אני לא אהרהר בזה ואינני רוצה להרהר… ואינני רוצה להרהר, – חזרה ואמרה ובאזניה שמעה את קול צעדי אישה, הידועים לה, בעלותו במעלות הגבעה.

– על מה נאמר “ואינני רוצה להרהר” זה? – שאל לֶוין בבואו אל הגבעה.

אך איש לא ענה אותו, והוא לא שָנה את שאלתו.

– צר לי, כי השבַּתּי את שלום ממלכתכן, ממלכת־הנשים, – אמר לֶוין, אשר הכיר בהן, בהסתכלו בכֻלן בקצת תרעֹמת, כי דברוּ בענין, שלא היו מדברות בו בפניו.

רגע קטן אחד הכיר בעצמו, שגם הוא, כאגַפיה מיכאילובנה, אין דעתו נוחה במה שרוקחים את הגרגרים בלא מים ובהשפעה זרה זוּ של השצ’רבַּצקים בכלל. אף־על־פי־כן חִיֵך ויגש אל קיטי.

– ומה שלומך? – שאל אותה ויבט אליה כדרך שכל קרוביה הביטו אליה בעת ההיא.

– אך טוב ושלום, – אמרה קיטי בצחוק, – ומה מצאת שם?

– העגלות האלה נושאות משא פי־שלֹשה מן הקרון. האסע להביא את הילדים? הנה צויתי לרתום.

– התעלה על דעתך לשאת את קיטי בעגלה מרַקֵּדה? – שאלה הזקנה בלשון־תוכחה.

– הלא לאט לאט נסע, גברתי הנסיכה.

לֶוין לא קרא מעולם לנסיכה maman, כמו שקוראים כל החתנים לחותנותיהם, והנסיכה התרעמה על זה בלבהּ. אך הוא, אף־על־פי שאהב וכבּד מאד את הנסיכה, לא יכול לנהוג קלות־ראש באמו המתה ולאמר “אמי אתּ” לאשה אחרת.

– סעי־נא גם את עמנו, אמי, – אמרה קיטי.

– אין את נפשי להביט אל מעשי־אולת אלה.

– אם כן, אלך ברגל. הלא זה טוב לי, – אמרה קיטי ותקם ותגש אל אישהּ ותאחז בידו.

– טוב הוא, אבל אין לך דבר שאין לו שעור, – אמרה הנסיכה.

– והמרקחת נכונה, אגַפיה מיכאילובנה? – אמר לֶוין בבת־צחוק קלה אל אגפיה מיכאילובנה, בחפצו לשַׂמח לבבה קצת. – הטוב לרקוח על־פי המנהג החדש?

– מסתמא טוב הוא. על־פי מנהגינו נצטמקה יותר מהראוי.

– כך יפה לה, אגַפיה מיכאילובנה, כי לא תֶחמץ, הנה הקרח שלנו נמס, ואין אנו יכולים לשמרה מחִמוץ, – אמרה קיטי, בהבינה תכף את כוָנתו של אישה ובחפצה לסַיע לו בזה. – אבל המְלוחים שלך אין כמוהם לטובה; אמא אומרת שלא אכלה כאלה בשום מקום, – הוסיפה בבת־צחוק קלה ותתקן את הסודר שעל אגַפיה מיכאילובנה.

אגפיה מיכאילובנה הביטה ברֹגז אל קיטי.

– אל־נא תנַחמי אותי, גברתי. אך אביט אליו ואלַיך, ולבבי ישמח בי – אמרה אליה, ולשון גסה זו, מה שאמרה “אליו” ולא “אליהם”, כדרך המשרתים הרוסים, נגעה בּלבה של קיטי.

– נסעה־נא יחד ללקוט פטריות אַתּ תַּרְאִי לנו את המקומות שיש בהם פטריות. – אגפיה מיכאילובנה חיְכה ונענעה בראשה וכמו אמרה: “רוצה אני לכעוס אלא שאיני יכולה”.

– עשי־נא כאשר יעצתי, – אמרה הנסיכה הזקנה, – שימי גליון קטן על המרקחת והטפיחי אותו ברוֹם ולא תֶעֳבַשׁ לעולם גם בלי קֶרח.

ג    🔗

קיטי שמחה מאד על המאורע, שיכלו היא ואישה לדבר באין שומעים ביניהם, כי ראתה על פניו, שהיו מביעים רגשותיו במהירות ובדיוק, כי צל־עצב חלף עבר עליהם ברגע שעלה על הגבעה ושאל במה דברו ולא ענו אותו דבר.

בלכתם ברגל לפני שאר בני־החבורה ובהגיעם אל המסלה הסלולה על־ידי עגלות, שהיתה מכֻסה אבק ושבלי־שִׁפּוֹן וגרעיני־שִׂפּוֹן, אל מקום, אשר לא יכלו להֵראות משם לעומדים על־יד הבית, נשענה בכח על זרועו ותלחצֶנה אליה. והוא כבר שכח את הרֹשם הקשה, אשר עֲבָרוֹ רגע, ובהיותו לבדו אִתּה, בשעה שהרעיון על־דבר הריונה לא עזב אותו גם רגע אחד, התענג על נעם הרגש החדש לו, רגש השמחה הטהורה מכל תערֹבת תאוה גסה על קרבת האשה האהוּבה לו. ענין לדבר בו לא היה להם, אבל נפשו חשקה לשמוע את צלצול קולה ולהסתכל במבט־עיניה, אשר נשתנה מפני הריונה. גם בקולה גם במבטה הָרגשו רֹך והתעסקות של אנשים, שכל מחשבותיהם תמיד בענין אחד אהוב להם.

– האם לא תיעפי? השעני יותר, – אמר אליה.

– לא, אני שמֵחה כל־כך על היותי לבדי אתך, ומודה אני, כי אף־על־פי שטוב לי עמהם מאד, אני מתגעגעת על ערבי־החֹרף, שישבנו בהם לבדנו.

– זה היה טוב. וזה מוטב. זה וזה מוטב – אמר בלחצו את זרועה.

– הידעת, במה דברנו בשעת כניסתך?

– במרקחת?

– כן, גם במרקחת; אבל אחרי־כן דברנו בדרכי ההשתדכות.

– אה! – קרא לֶוין, אך באמת הקשיב לקולה יותר ממה שהקשיב לדבריה, כי אך לַדֶּרֶך שת לבו, אשר עברה עתה ביער, והתאמץ להתרחק מכל מקום, שיכולה להכשל בלכתה בו.

– גם בסֶרגי איבַנוביץ' ובוַרינקה דברנו. ההתבוננת?… אני חפצה בזה מאד, – הוסיפה קיטי. – ומה דעתך? – שאלה ותסתכל בפניו.

– אינני יודע, מה לאמר על זה, – חִיך לוין וענה. – נפלאו דרכי סֶרגֵי בעיני בענין זה מאד. הלא ספרתי לך….

– כן הוא, כי אהב עלמה, ואהובתו מתה…

– אני הייתי עוד ילד בעת ההיא; רק מסֹרת היא בידי. אבל זוכר אני היטב, מה היה מראהו באותם הימים. נחמד היה מאד. אך מן העת ההיא אני מתבונן בהליכותיו עם נשים, והנה הוא מתנהג עמהן בחבה נמוסית, מקצתן טובות בעיניו, אבל נִכּר בו, שאך נפשות־אדם הוא רואה בהן ולא נשים.

– אבל עתה בינו ובין וַרינקה… כמדֻמה לי, שדברים בגו…

– אפשר שכּן הוא… אבל ראוי לדעתו… הוא מין בפני עצמו, אדם נפלא, אין לפניו אלא חיי־רוח. טהור הוא מאד ובעל נפש גבוהה.

– ומה בכך? כלום שפלוּת היא לו?

– לא כן, אבל כבר הָרגל כל־כך לחיים שאין בהם אלא ענינים רוחניים, שאינו יכול להשלים עוד עם החיים המעשיים, וּוַרינקה סוף־סוף נפש חיה היא, בת העולם המעשי.

כבר הָרגל לֶוין להביע רוחו מבלי השתדל למצֹא לו את המלים המדֻיקות; נפשו ידעה, כי ברגעי אהבה כאלה תבין אשתו, מה שהוא רוצה לאמר, גם בזמן שידבר ברמזים, ובאמת הבינה את כונתו היטב.

– כן הדבר, אבל אין בה מעשיות זו במדה שהיא נמצאת בי; מבינה אני, שלעולם לא יוכל לאהוב אשה כמוני. היא כֻלה רוחנית…

– אין זה נכון. אותך הוא אוהב, ולי נעים תמיד מה שבני־משפחתי אוהבים אותך…

– כן הוא, הוא מאיר פנים אלי תמיד, אך…

– אך לא כניקולי אחינו הנפטר… שניכם אהבתם זה את זה, – גמר לֶוין את דבריה. – למה זה אֶמָּנע מהזכיר זאת? יש אשר יחרפני לבבי לאמר: הלא עוד מעט ותשכחהו. ומה נורא ונעים היה האיש הזה… במה אפוא דברנו עתה? – חתם לֶוין דבריו אחרי שתיקה קצרה.

– על דעתך לא יוכל אחיך לאהוב אשה, – תרגמה קיטי את דבריו בלשונה הפשוטה.

– לא שאינו יכול לאהוב, – חִיך לֶוין ואמר, – אלא שאין דעתו קצרה במדה הדרושה לזה… כל ימי קנאתי בו, וגם עתה, כשאני מאֻשר כל־כך, לא זזתי מלקנא בו.

– אתה מקנא בו, על כי אינו יכול לאהוב?

– אני מקנא בו, על כי הוא טוב ממני, – אמר לֶוין בחיוך, – הוא חי לא למענו. כל חייו מֻקדשים למִלוי חובתו. על־כן הוא יכול לשקוט ולשמוח בחלקו.

– ואתה? – אמרה קיטי בבת־צחוק. שיש בה הִתּול ואהבה יחד.

אלו רצתה קיטי להביע בדברים את מהלך־הגיונה, אשר הביאה לידי בת־צחוק זו, לא היתה יכולה בשום אֹפן; אבל מסקנתה האחרונה היתה, כי בשעה שבעלה משַבח ומפאר את אחיו ומשפיל את עצמו לעֻמתו, הוא מדבר בלב ולב. והיא ידעה, שהתכחשות זו היתה פרי אהבתו, שאהב את אחיו, ומוסר כלמתו הפנימית על אשרו, כי רב הוא, וחֵשֶק־לבבו, שחשק כל ימיו להיטיב דרכו הלוך והיטיב, – את מדתו זאת אָהבה בו, וזה הדבר אשר העירה לה.

– ואתה? על מה אתה מתאונן? שאלה אותו בבת־צחוק זאת.

פקפוק זה, שפקפקה בתלונתו על עצמו, היה לו לשמחת־לבב, ושלא מדעתו העיר אותה להגיד לו בפֵרוש, מפני־מה לא תאמין לו בזה.

– מאֻשר אני, אך אין רוחי נוחה ממני… אמר לה.

– כיצד אין רוחך נוחה, אם מאֻשר אתה?

– פשר הדבר… מה אֹמר לך?… בכל לבי איני רוצה לפי־שעה אלא שלא תכשלי בהליכתך. איככה תוכלי לקפץ קפיצות כאלה! – נכנס לתוך דברי עצמו בשביל מהירות יתרה שראה בה, בדלגה על שוכת־עץ, שהיתה מוטלת על המסלה. – אך בשימי את לבבי על דרכי ובהשוותי את עצמי אל אחרים, ובפרט אל אחי, אני מכיר בה, שדרָכַי לא יִתָּכֵנו.

– ובמה לא יתּכנו? – הוסיפה קיטי בבת־צחוקה, – כלום אינך עמֵל גם אתה לאחרים? וחלקות־האדמה שלך מה הן, והנהגת אחוזתך, וספרך שאתה כותב?

– לא, מרגיש אני, וביחוד בעת הזאת: אַתּ האשֵׁמה – הוסיף וילחץ את זרועה, – שהדבר לא כראוי הוא. עושה אני את מעשי כאדם הפורע את חובו בלבד. אִלו יכולתי לאהוב את כל הענין הזה, כמו שאני אוהב אותך… אך בימים האחרונים אני עוסק בו אלא כתלמיד בהכנת שִׁעוּרו.

– ומה אפוא תאמר על אבי? – שאלה קיטי. – הגם הוא אינו מהֻגן, באשר לא עשה מימיו מאומה לטובת הכלל?

– הוא? – לא. אבל מי שינהג כמוהו, צריך שיהיה תמים בעל הגיון ישר ולב טוֹב כמוהו: ואני כלום בעל מדות כאלה אני? אני אינני עושה מאומה, ועל זה ידוה לבי. ואתּ היא האשֵׁמה בכל זאת. כאשר לא היית אצלי ועוד לא היתה זאת, – אמר בשימת־עין על בטנה, והיא הבינה את כַונתו, – יגעתי בכל כֹחי על הענין אשר בחרתי לי; ועתה אינני יכול, ולבבי יחרפני; אני עושה את שלי כתלמיד לומד את שעורו, כתלמיד ממש ולא יותר; אני מתכחש…

– הטוב היה בעיניך לעמוד מיד במקומו של סֶרגי איבַנוביץ'? – אמרה קיטי. – הטוב היה בעיניך לעסוק בענין הכללי הזה ולאהוב כמוהו את השעור הזה, המוטל עליך, ולמצֹא בו ספוק לנפשך?

– מובן מאליו, שאיני רוצה כלל, – אמר לֶוין. – אבל מאֻשר אני כל־כך, שגם אינני מבין דבר. ואת חושבת, כי היום ישתדך? – הוסיף אחרי שתיקה קצרה.

– לא ברור הוא לי. אבל חפצה אני בזה מאד. הִמתינה מעט. – באמרה זאת גחנה ועקרה מאצל המסלה ציץ־בַּבּוּנָג יערי. – עתה מנֵה לך: ישתדך, לא ישתדך, – אמרה ותתן לו את הציץ.

– ישתדך, לא ישתדך, – אמר לֶוין בקטפו את עלי הציץ הלבנים, עלים קטנים, צרים ומקֻמטים.

– לא, לא! – קראה אליו קיטי, אשר התבוננה בלב חרֵד אל תנועות אצבעותיו, ותחזק בידו ותעצרהו, – שנים יחד קטפת.

– על־כן לא אביא בחשבון את העלה הקטן הזה, – אמר לֶוין, בעקרו עלה קצר מאד, שלא בצבץ כל־צרכו. – הנה העגלה השיגתנו.

– האם לא עיפתּ, קיטי? – קראה אליה הנסיכה הזקנה בקול רם.

– לא ולא.

– אם עיפת, טוב לך לשבת, אם הסוסים שוקטים הם, ואנחנו נסע במתינות.

אך לא היה כּדאי לשבת, כּי כבר קרבו אל המקום שהלכו אליו, וילכו כֻּלם ברגליהם.

ד    🔗

וַרינקה היתה נחמדה מאד למראה בַמטפחת הלבנה החבושה על שׂעַרה השחור, בלכתה בתוך הילדים, אשר השתתפה בשיחותיהם ובעניניהם. בשמחה ובאהבה רבה, ובאותה שעה נראתה עליה גם סערת־רוחה על אפשרות התגלות־לב בינה ובין האיש הנושא חן בעיניה. סֶרגי איבַנוביץ' הלך אצלה ולא חדל להתבונן בה בחבה יתרה בכל שעת הליכתם יחדו. בהביטו אליה זכר את כל הדברים הנעימים, אשר שמע מפיה, ואת כל הטוב, אשר ידע על־אודותיה, ומרגע לרגע התברר לו יותר, שחבה זו שהוא מחבבה רגש מיֻחד היא, אשר כמוהו לא היה בו אלא פעם אחת לפני ימים כבירים בראשית ימי־שחרותו. עליצותו על היותו קרוב אליה הלכה הלוך וגדול והגיעה לידי כך, שבהורידו אל סַלָּה פטריה גסה של עץ לִבְנֶה, שעלתה בידו, – פטריה שגבעולה דק וקלִפּת רֹאשה כפופה לתוכה, – ראה בהביטו לתוך עיניה, שהאדימו פניה משמחה ומפחד, ומיד נבוך גם הוא ובלי דַּבּר דָבר צחק אליה צחוק קל מביע הרבה.

“אם כן, – אמר אל לבו, – עלי להזהר ברוחי ולעַין בדבר, בטרם אגמור מה לעשות, לבלתי לכת בלי חשבון כנער צעיר אחרי רגש קל, שזמנו רגע אחד”.

– אלכה־נא לי עתה ללקוט פטריות ביחידות, כי בחבורה מציאותַי בטֵלוֹת ברֹב, – אמר אליה ויסר מאצל גבול היער, מן המקום אשר הלכו בו שניהם יחדו על העשב השפל, הדק והנוצץ כמשי, בין עצי לִבנה זקנים מפֻזרים, וילך יחידי אך תוך היער, ששם גדלו צפצפות אפורות ושׂיחי־עצי־אגוז כֵּהִים בין לִבְנִים לְבָנִים, וַיַרְחֵק עוד כארבעים צעד ויבוא אל מאחרי שיח דֻבדבנים ננסיים, והשיח פָּרח בכל הוד עגיליו הורֻדים־האדמדמים, שָׁם ידע, שכל עין לא תשורנו, ויעמוד מלכת. מסביב לו שררה דממה גמורה. רק ממעל לַלִבְנִים, אשר עמד ביניהם, זמזמו זבובים בלי־הפסק כנחיל של דבוֹרים, ולפעמים הגיעו שמה קולות הילדים, פתאֹם עלה מקרוב, מאצל גבול היער, קולה של וַרינקה, קול קוֹנטר־אלט, בקראה אל גרישא, ובת־צחוק של שמחה נראתה על־פני סֶרגי איבַנוביץ'. כשהכיר בה בבת־צחוק זו, שהופיעה על פניו, הניע ראש כקובל על עצמו והוציא סיגרה מנרתקו ועמד להדליקה. זמן רב חִכֵּך גפרורים בעץ־לִבְנֶה ולא יכול להציתם. הקרום הלבן והרך של קלִפת העץ דבק בפוספור, והאש כּבתה מדי פעם בפעם. לאחרונה הֻצת קול אחד, ועשן הסיגרה פשט ועלה בריחו הטוב בדמות יריעה רחבה מתנענעת ממעל לשיח תחת דליות הלִבְנֶה. סֶרגי איבַנוביץ' הִתבונן ביריעת העשן וילך במתינות הלוך ועַיֵן בענינו.

“למה זה אֶמָנֵעַ” אמר עם לבבו. “אִלו היתה זאת התלהבות או תאוה לבד, אִלו גם היתה זאת חבה נאמנה, חבה משני הצדדים (רשאי אני לאמֹר: “משני הצדדים”), אלא שעם זה הייתי מרגיש, שהדבר מתנגד לכל ארחות חיי, – אִלו הייתי מרגיש, שהדבר מתנגד לכל ארחות חיי, – אִלו הייתי מרגיש, שבלכתי אחרי לבבי בדבר הזה אני סר מתעודתי ומִלוי חובתי… אך לא כן הוא. הדבר האחד, שאני יכול לאמֹר נגד זה, הוא, שבמות עלי מַריה, גמרתי בלבי להיות נאמן לזכרהּ. רק זאת לבד אוּכל לטעון נגד הרגש הזה…” “טענה חשובה היא”, אמר סֶרגי איבַנוביץ', אף־על־פי שהרגיש באותה שעה, שלו בעצמו אינה חשובה כלל ואין בידה אלא להשפיל קצת בעיני מיֻדעיו את ערך אמונתו לחובה הפיוטית, אשר קבל עליו. “אך זולת טענה זו לא אוכל למצֹא דבר נגד הרגש הזה. אִלו באתי לבחור רק על־פי שקוּל־דעתי, לא יכולתי למצֹא לי כל דרך אחרת!”

הרבה נשים ועלמות, שנודעו לו בימי־חייו, הזכיר בלבו, ובכל אלה לא יכול לזכור גם דמות עלמה אחת, אשר נמצאו בה במדרגה גבוהה כזאת כל אותן המעלות שעל־פי החשבון ההגיוני הקר היה רוצה למצֹא ברעיתו. בה נראו כל יפיה ורעננותה של עלמה צעירה אך לא היתה עוד כאחת הילדות ולא יכלה אפוא לאהבו אלא בדעה מיֻשבת, כמו שראוי לאשה לאהוב. זאת היתה מעלה אחת. השנית: מלבד אשר היתה רחוקה מאריסטוקרַטיות, נראה בה בבֵרור, שהיא מתעבת את ה"עולם" האריסטוקרַטי, ועם זה ידעה את ה"עולם" הזה וגם קנתה לה את כל נמוסיה היפים של אשה הגונה מבנות מרום־עם־הארץ, שבלעדיהם לא היה אפשר לסֶרגי איבַנוביץ', לשוות לנגדו רעיה לו. השלישית: נפשה דבקה בדת, ולא כילדה טובה לבריות ומאמנת בלי־חשבון, ממינה של קיטי, כי אם כאשה, שדעות דתיות צרופות הן יסודי חייה. גם בפרטים קטנים מצא בה סֶרגי איבַנוביץ' כל מה שבקש במי שתֵּאוֹת להיות לו לאשה: עניה ובודדת היתה, ועל־כן לא יכלה להביא אחריה חבורה גדולה של קרובים משפיעים לבית אשה, כמעשה שראה בקיטי, כי אם כל טוּבה יהי לה מידו, וגם זה מן הדברים שדרש בלבו מהעתידה להיות לו לאשה. והעלמה, שנמצאו בה כל המעלות האלה, אהבה אותו. צנוע היה מטבעו, אך לא יכול להעלים עיניו מראות זאת. וגם הוא אהב אותה. רק דבר אחד היה שלא כראוי, והוא מספר שנותיו, אך הוא ידע בעצמו, כי נועד לאֹרך ימים, כי עוד לא נראתה עליו גם שערה לבנה אחת, איש לא אמר עליו, שהוא בן ארבעים שנה ומעלה, וכבר אמרה וַרינקה, שרק ברוסיה נוהגים בּני חמשים שנה להיות זקנים בעיניהם, שבצרפת יחשוב בן חמשים שנה את עצמו לאיש במבחר ימיו ובן־ארבעים – לאיש צעיר. ומה לו ולמספר שנותיו, בזמן שנפשו מלאה עלומים כמו לפני עשרים שנה? האם לא רגש־עלומים הוא אותו הרגש, אשר תקפו בשובו אל גבול היער דרך העֵבר השני ובראותו שם לאור קוי־החמה העקֻמים את הדַר־תארה של וַרינקה בשמלתה הצהֻבּה, בצעדה ברגלים קלות אצל עץ־לבנה זקן וסלהּ בידה, שבאותה שעה התלכד בקרבו הרֹשם, אשר עשה עליו הוד מראה קיטי, עם הרֹשם, אשר עשו עליו שדֵה שבֹלת־השועל המצהיב, המצֻפּה נֹגה קרני־השמש העקֻמות והיער הזקן שאחרי השדה, יער מנֻמר בכתמים צהֻבּים ומתאחד בקצה האֹפק עם השמים הכחֻלים. לבבו פחד ורחב וכֻלו נמלא חבה, והוא הרגיש, כי גמר והחליט דבר. וַרינקה שכָּרעה ברגע ההוא להרים פטריה, חזרה וקמה בתנועה קלה ותפן כה וכה. סֶרגי איבַנוביץ' השליך את הסיגרה וישם פעמיו אליה באֹמץ־לבב.

ה    🔗

“וַרוַרה אנדרייֶבנה, כאשר הייתי עוד צעיר לימים, ציַרתי לי בלבי את תמונת האשה, אשה אֹהַב ואשר אחשוב לי לאֹשר לקרֹא לה אשתי. זה ימים רבים אני חי עלי ארץ, ועתה מצאתי בפעם הראשונה את אשר בּקשתי, בך מצאתי זאת. אהבתי אותך ואני חפץ בך”.

את הדברים האלה שִׁנֵן סֶרגי לעצמו, כשהגיע עד למרחק עשרה צעדים מוַרינקה. ברגע ההוא כרעה על ברכיה, ובידיה הניאה את גרישא משלוח ידו בפטריה, שמצאה שם, ותקרא אל מִשּׁה הקטנה.

– הנה, הנה! ילדים קטנים! הרבה פה! – אמרה בקולה העמֹק והנעים.

בראותה את סֶרגי איבַנוביץ' נגש אליה, לא קמה ולא שנתה את מצבה; אך הוא הכיר וידע, שהיא מרגשת את קרבתו וּשְׂמֵחָה.

– המצאת פטריות אחדוֹת? – שאלה אותו מבעד המטפחת הלבנה ותסב אליו את פניה היפים והצוחקים צחוק קל ודק.

– גם לא אחת, – אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – ואתּ?

היא לא ענתה אותו, כי היתה טרודה בילדים אשר סבבוה.

– עוד אחת פה אצל הענף, – אמרה אל מַשׁה ותרמוז לה על פִּטְרִיָת־אדמה קטנה, שבצבצה ויצאה מתוך העשב, וגבעול יבש היה חָבוש אליה וחוֹצֶה את הקרום הוָרֹד, המהֻדק על ראשה. מַשה פרסה את הפטריה לשני חצאם לְבָנים ותקח לה, וּוַרינקה קמה מכּרוע. – הרי זה מזכיר לפני את ימי ילדותי, – אמרה בסורה עם סֶרגי איבַנוביץ' מאצל הילדים.

פסיעות אחדות פסעו יחדו בלי דַבּר דָבר. וַרינקה ראתה, כי הוא רוצה לדבר אליה, גם הבינה, במה יש את לבבו לדבר, וַתִּפָּעם רוחה משמחה ומיראה. כבר הרחיקו ללכת עד מקום אשר לא יכול עוד איש לשמוע מה שידברו, והוא לא החל לדבר. וַרינקה בחרה לה להחריש. אחרי שתיקה נוח היה להם לאמֹר מה שרצו, מלאמרו מתוך שיחה בדבר הפטריות; אך נגד רצונה וכמו בבלי דעת אמרה לו:

– ובכן לא מצאת מאומה? אבל באמצע היער הן פחותות תמיד.

סֶרגי איבַנוביץ' נאנח ולא ענה דבר; רע היה בעיניו, מה שחזרה לדבר בפטריות. הוא רצה להסב את שיחתם אל דבריה הראשונים על־אודות ימי־ילדותה; אך כמו על־כרחו התחיל מדבר גם הוא אחרי שתיקה קצרה בענין דבריה האחרונים.

– ואני לא שמעתי אלא שהלבָנות מצויות יותר אצל גבול היער, ואמנם אינני מבחין בין פטריות לבנות לפטריות־לִבְנֶה.

עוד רגעים אחדים עברו, הם הרחיקו עוד יותר מהילדים, וילכו שניהם לבד ואיש לא נמצא אצלם. לבה של וַרינקה פָּעַם בקרבה בחזקה, הדפיקות הגיעו לאזניה, ונפשה ידעה, כי פניה מסמיקים ומלבינים וחוזרים ומסמיקים.

להיות לאשה לאדם גדול כקוֹזנישוב, אחרי שבתה בבית מַדַּם שְׁטַל, חשבה לה לאֹשר שאין למעלה הימנו. מלבד זאת היתה כמעט מֻבטחת, שהיא אוהבת אותו. והדבר היה עומד להגמר מיד. על־כן באו בה יראה ורעד. גם מה שיאמר, גם מה שלא יאמר היה אך נורא בעיניה מראש.

היה להם לגלות לבבם מיד או להמנע מזה לעולם; זאת הרגיש גם סֶרגי איבַנוביץ'. גם מבטה, גם אֹדם פניה, גם עיניה המֻשפלות של וַרינקה ענו בה, כי היא מחכה בקֹצר־רוח, שיש בוֹ מעין חֹלי. סֶרגי איבַנוביץ' ראה זאת ורחמיו נכמרו עליה, גם הרגיש, שאם לא יאמר דבר, יהי בזה עלבון לה. במהירות שָׁנָה בלבו את כל סברותיו על־אודות החלטתו, גם חזר על הדברים, אשר סדר בלבו לנוסחת השתדכותו; אך תחת הדברים ההם הוציא בשפתיו, על־פי איזה רעיון, שעלה על רוחו פתאֹם, את השאלה הזאת:

– ומה בין פטריה לבָנה לפטרִיַת־לִבְנֶה?

בשפתים רועדות מנהמת־לב השיבה וַרינקה:

– בראשיהן כמעט אין בין זו לזו ולא כלום, אך אינן שוות בשרשיהן.

הדברים יצאו מפיה, ושניהם הבינו מיד, שכל ענינם היה לאין, ומה שהיה ראוּי להֵאָמר לא יֵאָמר עוד, – ונהמת־לבם, שהגיעה קֹדם לזה למדרגה גבוהה שבגבוהות, התחילה שוקטת.

– פטרִיַת־לִבְנֶה דומה בשרשה לזקָנו של שְׁחוֹר־שֵׂעָר מקץ שני ימים אחרי התגלחו – אמר סֶרגי איבנוביץ' ולבו נרגע בין כה.

– אמת הדבר, – ענתה וַרינקה בבת־צחוק, ודרך טיולם נשתנה שלא מדעתם. פניהם הועדו אל הילדים. צר היה לה לוַרינקה, צער וחרפּה יחד הרגישה, ועם זה גם רָוַח לה באותה שעה.

בשובו הביתה חזר סֶרגי איבַנוביץ' ועיֵן בסברותיו ובא לידי מסקנה, שאינן נכונות, ולא מְלָאוֹ לבו לבגוד בזִכרה של מריה.

– ־–־–־–־–־–־–

– השמרו לכם, ילדים, השמרו! – נתן לֶוין בקולו על הילדים כמעט בזעם ויעמוד ביניהם ובין אשתו להגן עליה בראותו אותם רצים לקראתה בקול צהלה.

אחרי הילדים יצאו מן היער גם סרגי איבנוביץ' עם וַרינקה. קיטי לא הִזקקה לשאול את וַרינקה: פני שניהם הביעו מנוחה וקצת בַּישנות ועל־פיהן הכירה, שלא קמו מחשבותיה, אשר חשבה עליהם.

– ואיך נפל דבר? – שאל אותה אישהּ בשובם הביתה.

– אין פתחון־פה, – אמרה קיטי בבת־צחוק ובסגנון שדמתה בהם לאביה, מה שראה בה לֶוין לעתים קרובות ושמח על זה בכל פעם.

– מה פֵּרוש אין פתחון־פה?

– כך הוא. – אמרה קיטי ותאחז בכף־ידו וַתַּגַע אל פיה, מבלי פתוח את שפתיה, – כמו שנושקים את ידו של אַרְכייָרֵי.

– ולמי אין פתחון־פה? – שאל בפה מלא צחוק.

– לשניהם. לא כך צריך לנהוג, כי אם כך…

– הנה אכרים עוברים בעגלותיהם…

– לא, לא ראו מאומה.

ו    🔗

בעת הטֵה לילדים ישבו הגדולים על המרפסת וישוחחו כדרכם, כאִלו לא קרה מאומה, אף־על־פי שכֻּלם ידעו, וסֶרגי איבַנוביץ' וּוַרינקה ביחוד, שקרה פה מקרה חשוב, אם גם לא נתחדש דבר, כי אם, להפך, בָּטֵל דבר. שניהם כאחד הרגישו מעין רגשותיו של תלמיד שנכשל במבחנו ונשאר במחלקתו או נדח לגמרי מבית – ספרו. גם כל שאר המסֻבּים הכירו, שנהיה פה דבר שאינו נעים וידברו בהתלהבות בענינים שלא ממין המאורע. לֶוין וקיטי היו בערב ההוא שמחים וטובי־לב ביחוד. אבל בּשמחה הגלויה, ששמחו באהבתם נמצא רמז קשה לאותם שבקשו למו אֹשר זה ולא השכילו לזכות בו, – ומשום־כך לא היתה שמחתם שלמה.

– עתה תראו, כי אלכסנדר לא יבוא, – אמרה הנסיכה הזקנה.

בערב ההוא חכו לסטֶפן ארקַדייביץ' שיבוא במסלת־הברזל, והנסיך הזקן כתב, כי אפשר שיבוא עמו גם הוא.

– ואני יודעת, מפני מה לא יבוא, – הוסיפה הנסיכה הזקנה, – הוא אומר, כי בימים הראשונים יש לעזוב את “הצעירים” לבדם.

– אכן עזב אבּא אותנו לגמרי. הן לא ראינוהו בעינינו כל הימים האלה, – אמרה קיטי. – ובמה אנו צעירים? כבר גדלנו למדי.

– אולם אם לא יבוא הנה, אפרד גם אני מעליכם. – אמרה הנסיכה הזקנה באנחה קצרה.

– למה תאמרי זאת, אמא! – גערו בה שתי בנותיה יחדו.

– נשים־נא לב, מה מצב־רוחו הוא. הלא עתה…

ופתאֹם התחיל קולה של הזקנה רועד. בנותיה החשו והביטו אשה אל אחותה. “כך דרכה של אמנו למצֹא דבר־עצב בכל עת”, אמרו שתיהן בהבנה זו, הן לא ידע, שבכל שמחתה, ששמחה על בית בתה ועל התועלת הרבה שהיא מביאה בשבתה שם, עגם ודאב לבה גם על עצמה, גם על בעלה מן היום אשר השיאו את בתם הצעירה האהובה להם וַיַריקוּ את קנָּם.

– מה לך אגָפְיָה מיכַאילובנה? – שאלה קיטי פתאם את אגפיה מיכאילובנה, אשר התיצבה אצלה בפנים מביעים רמז וסוד חשוב.

– על־אודות סעודת הערב.

– טוב ויפה, – אמרה דוֹלי, – את לכי ועשי את שלך, ואני אלך ואחזור עם גרישא על שעורו. הן עוד לא עשה היום מאומה.

– אזהרה היא לי! לא, דולי, אני אלך, – קפץ ואמר לֶוין.

גרישא, שנכנס בשנה ההיא לגימנסיה, היה חיב לחזור על שעוריו בקיץ. דריה אלכסנדרובנה לָמדה עוד במוסקבה את הלשון הלַטינית יחד עם בנה, ובבואה אל בית לֶוין לימי־הקיץ שמה לה לחֹק לחזוֹר עמו לפחות פעם אחת ביום על השעורים הקשים ביותר שבאריתמֵטיקה ובלשון הלטינית. לֶוין קבל עליו שלא לעשות זאת תחתיה, אך היא שמעה פעם אחת את שעורו ותתבונן, כי הוא שונה שלא כדרכו של המורה, שהעמידה לו במוסקבה, ותאמר לו בבֹשת־פנים ובזהירות שלא לעלבו, אך בלשון החלטה גמורה, שראוי ללמוד על־פי הספר המקֻבּל, כמו שלמד הנער מפי מורו, וכי מוטב לה לחזור ולעסוק בזה בעצמה. לֶוין התרעם בּלבו גם על סטֶפן ארקַדייביץ', אשר בקלות־ראשו לא ידאג לשום דבר בביתו ולא ישגיח על למוּדי בנו, כי אם אשתו, שאינה מבינה מאומה בעניני הוראה, היא המשגחת גם על המורים, העושים את מלאכתם שלא כראוי; ואך לגיסתו הבטיח, שילמד את הנער על־פי השיטה הרצויה בעיניה, יוסף לשנות עם הנער, אך לא עוד על־פי רוחו, כי אם על־פי הספר, ועל־כן עשה את מעשהו זה שלא ברצון וגם שכח לפעמים את השעה הקבועה

– לא, דולי, אני אלך, – אמר לֶוין – ואתּ שבי לך על מקומך. אנחנו נעשה הכל על־פי הסדר ועל־פי הספר. אך כאשר יבוא סטיבה ונצא לצוד ציד, נפסיק ימים אחדים.

ולֶוין הלך אל גרישא.

כדברים האלה אמרה גם וַרינקה לקיטי. היא מצאה עצה להיות להועיל גם בבית לֶוין, המלא כל־טוב והמסֻדר כראוי. – אני אצוה להכין את סעודת־הערב ואַתּ שבי לך, – אמרה ותקם ללכת עם אגפיה מיכאילובנה.

– כן, כן, בודאי לא מצאו אפרוחים לקנות. אם כן יש לקחת משלנו… – אמרה קיטי.

– בזה נִוָּעץ עם אגפיה מיכאילובנה, אמרה וַרינקה ותצא עם המשרתת הזקנה.

– מה נעימה העלמה הזאת! – אמרה הנסיכה הזקנה.

– לא נעימה היא, אמי, כי־אם אחת ואין שנית לה.

– מחכות אתן אפוא היום לסטֶפן ארקַדייביץ'? – אמר סֶרגי איבַנוביץ', ונראָה בו בבֵרור, שאינו רוצה להוסיף דבּר בוַרניקה. – קשה למצֹא שני גיסים שונים זה מזה כל־כך, – אמר בבת צחוק דקה. – האחד מלא תנועה, חייו אינם חיים אלא בזמן שהוא בחברה, אז הוא דומה לדג במים; והשני הוא קוֹסטיא שלנו, איש חי, מהיר, נכון לכל דבר טוב ומועיל, אך כמעט שיבוא בחבורת בני־אדם, טענותיו מסתתמות והוא מפרפר בלי טעם כדג שהוטל אל היבשה.

– אכן קל־דעת הוא מאד, – אמרה הנסיכה הזקנה ותפן אל סֶרגי איבַנוביץ'. – כבר חפצתי לבקש מאתך, שתאמר לו, שאי־אפשר לה (היא רמזה בידה על קיטי) לשבת פה, כי עליה לבוא למוסקבה. הנה הוא אומר להביא דוקטור…

– Maman עשה יעשה הכל, הוא מסכים לכֹּל, – אמרה קיטי בתרעֹמת על אמה, על כי היא קוראה לסֶרגי איבַנוביץ' להיות לשופט בדבר הזה.

עודם מדברים וקול נעירת סוס ושפשוף גלגלים על־פני שכבת־חצץ עלה באזניהם מן החצר.

עוד לא הספיקה דוֹלי לקום ממקומה, והנה מלמטה, מחלון החדר, אשר למד בו גרישא, קפץ לֶוין וירץ לקראת המרכבה כנער קטן.

– אִיס, אֶאַ, אִיד, אָיוּס, אָיוּס, אָיוּס, – קרא גרישא ברוצו רצוֹא ורקוד במסלה.

– ועמו עוד אחד. אין זה כי אם אבא! – קרא לֶוין בקול רם ויעמוד אצל מבוא המסלה. – קיטי, אל־נא תרדי במעלות הזקופות, לְכִי לָך מסביב.

אבל טעות היתה בידי לֶוין בחשבו, כי הנסיך הזקן הוא שישב עם סטֶפן ארקַדייביץ' במרכבה. בגשתו שמה ראה אצל גיסו לא את הנסיך, כי אם איש צעיר יפה ובריא, שמצנפת שוטלַנדית קטנה על ראשו וקצות פתיליה הארֻכּים תלוּים לו מאחוריו. שֵׁם האיש היה וַסינקא וסלובקי, והוא שלישי בשלישי לשצֶ’בֵּקים, אחד מבחורי־החמד שבחברה הפּטרבורגית־המוסקבאית, “בן־חיל וגבור־ציד”, – כן כנהו סטֶפן ארקַדייביץ', בהציגו אותו לפני בני־הבית.

וָסלוֹבקי לא נבוך כלל בהוָּדע לו, כי חכו שם לנסיך וממילא הצטערו בבוא אחר תחתיו. הוא נתן שלום ללֶוין בפנים צוהלים וַיַזְכֵּר לו, שמקֹרבים הם מכבר, ויחטוף את גרישא וירימהו ויעבירהו ממעל לכלב, אשר הביא אתו סטֶפן ארקַדייביץ', ויושיבהו במרכבה.

ולֶוין לא עלה אל המרכבה, כי אם הלך לו מאחריה. הוא התרעם קצת על כי לא בָא הנסיך הזקן, שהיה הולך ומתחבב עליו במדה שנודע לו יותר, ועל־כי בא וַסינקא וסלובקי זה, שהיה נכרי ומיֻתּר לו מדי, ונכרי ומיֻתּר ביחוד נהיה בעיני לֶוין, כשנגש וראה אותו נושק בחבה יתרה ובנימוסיות מרֻבּה את יד קיטי אצל מבוא הבית לעיני כל המון הגדולים והילדים, שנאספו שם.

– “קוּזינים” אנחנו, אני ואשתך, גם מיֻדעים ישנים, – אמר וַסינקא וסלובקי ויחזור וילחץ את כף־ידו של לֶוין.

– וציד ימָּצֵא לנו? – פנה סטֶפן ארקדיייביץ' אל לֶוין, כאשר אך הספיק להביע בּרכות־שלום לכל אחד מאנשי־הבית. – הנה באנו הֵנה אני והוא במחשבות אכזריות. – מה זָר הדבר, maman, שלא באו למוסקבה מן העת ההיא עד היום הזה. – הא לך, טַניה! קחי לך, הנה הוא בירכתי המרכבה. – ככה דבר דברים קצרים לכל אחד. – ומה הוטב מראיך פה, דולינקה, – אמר אל אשתו וישק את ידה שנית ויַחזק את כפה בכפו זמן מעט ויטפח עליה בחבה בכפו השנית.

עוד לפני רגע אחד שמח לֶוין בכל לבו, ועתה הביט בפנים זועפים אל כל הנצבים עליו, וכל מה שראה היה אך רע בעיניו.

“למי נשק אתמול בשפתיו אלה?” – אמר בלבו, בהביטו אל סמני החבה, שהראה סטֶפּן ארקַדייביץ' לאשתו; וכאשר שם עינו על דולי, רעה גם היא בעיניו.

“הן לא תאמין באהבתו, ומה השמחה הזאת לה? תועבה היא!” אמר בלבו על זה.

אחרי־כן שם עינו על הנסיכה הזקנה, אשר נעמה לו כל־כך לפני רגע אחד, ויֵרע בעיניו מה שבֵּרכה וקבּלה כגבירה שררת בביתה את וַסינקא זה, המתנוסס בפתיליו.

גם סרגי איבנוביץ' אשר יצא אף הוא אל המבוא, לא זַך בעיניו ברגעים ההם בגלל אותות הידידות, אשר קדם בהם את פני סטֶפן ארקדייביץ', כּי לֶוין ידע, שאחיו איננו אוהב ואיננו מכבד בלבו כלל את אובלונסקי.

והיטב חרה לו גם על וַרינקה על כי התקרבה בדמות עלמה צנועה ונזירה כדרכה אל האדון הזה, בשעה שכל מחשבותיה אך להנשא.

ויותר מכֻּלם העירה בו קיטי תלונה וזעף על כי נגררה אחרי רוח הצהלה, אשר הביא אתו האדון הזה, שמסגנון לשונו יצא, שהוא חושב את בואו אל הכפר הזה למין חג לו ולכל בני־החבורה, וביחוד חרה לו עליה בּגלל בת־הצחוק המיֻחדת, שהשיבה בה על בנות־הצחוק של זה.

בקול המולה של הולכים ומשוחחים נכנסו כֻלם יחד; אולם אך ישבו פנה לֶוין וילך לו.

וקיטי ראתה בפני אישה, שקרהו דבר, ויהי את לבבה למצֹא רגע הגון לזה ולדבּר עמו ביחידות, אך הוא חמק עבר באמרו, כי דבר לו עתה בלשכת־הסופרים. זה ימים רבים לא הוקיר את עניני אחוזתו, כמו ביום הזה. “שם אך שמחות וחגים להם, – אמר בלבו, – ופה עניני־חֹל נחוצים, שאין להחמיצם ושאי־אפשר להתקַים בלעדיהם”.

ז    🔗

לֶוין לא שב הביתה, עד ששלחו לקרא לו לסעודת־הערב. בשובו מצא את קיטי ואת אגַבּיה מיכאילובנה עומדות על המעלות ונועצות על־דבר היינות לסעודת־הערב.

– מה כל החרדה הזאת? יֵעָרֵך השלחן כפעם בפעם. – אמר בעברו על פניהן.

– לא, סטיבה איננו שותה… קוסטיא, הַמְתֵּן קצת, מה לך? – אמרה קיטי והלכה אחריו במהירות, אך הוא הקשה את לבבו ולא המתין לה, כי־אם הרחיב צעדיו ונכנס לחדר־האכל ונטפל מיד אל המשוחחים, והשיחה היתה כללית ומרֻבּה, ומחזיקיה – וַסינקא, וסלובקי וסטֶפּן ארקַדייביץ'.

– ומה תהא עלינו, הנסע מחר לצוד ציד? – שאל סטֶפַּן ארקַדייביץ'.

– אנא, נסעה־נא, – אמר וֶסלובקי ויעבור אל כסא אחר מצדו וילחץ תחתיו את רגלו השמֵנה.

– בכל לבבי, הבה, נסעה. היצאת לצוד בשנה הזאת? – שאל לֶוין את וֶסלובסקי, בהתבוננו היטב אל רגלו של זה, בידידות המעֻשׂה, אשר ידעה בו קיטי ואשר לא התאימה כלל אל מראהו, – אם נמצא הַרְטְמוֹנִים אינני יודע, אך בֵּיקַסִּים הרבה נמצא בודאי. אבל יש להשכים ולצאת. האם לא תיעף? שמא עיף אתה, סטִיבה?

– אני עיף? מעולם לא עיפתי. נְהִי־נא כל הלילה הזה עֵרים! לכו ונלכה לטַיל!

– באמת אין לנו לישון הלילה! טוב מאד! – נענה אחריו וֶסלובקי.

– בזאת אנו מֻבטחים, שיכול אתה להמנע מִשֵּנָה ולהפריע אחרים משנתם, – אמרה דולי אל אישהּ בלעגה הדק, שהשתמשה בו בּימים ההם כמעט תמיד בדַבּרה עם אישהּ. – ולפי־דעתי, עת היא לישון כבר עתה… אני אלך לי, אני לא אסעד.

– לא, שבי־נא, דולינקה, – אמר סטֶפן ארקַדייביץ' ויעבור ויֵשב מצדה אצל השלחן הגדול, שאכלו עליו. – עוד אספר לך הרבה.

– בודאי, אין לך מה לספר.

– דעי לך, כי וֶסלובקי היה בבית אַנה. הוא בא אליהם לפעמים כבראשונה. הלא הם רחוקים מזה אך שבעים תחומים גם אני הנני לנסוע אליהם. וֶסלובקי, קרַב הֵנה!

וַסינקא עבר אל חבורת הנשים וישב מצד קיטי.

– ספּרה־נא, ההיית אצלה? השלום לה? – אמרה אליו דַריה אלכסנדרובנה.

לֶוין נשאר אצל קצהו השני של השלחן וידבר בלי־הפסק עם הנסיכה הזקנה ועם וַרינקה, ובאותה שעה ראה, כי סטֶפּן ארקַדייביץ', דוֹלי, קיטי וּוֶסלובסקי משוחחים הרבה בדבר־סתר המעסיק אותם מאד. ולא זאת בלבד, אלא שראה בפני אשתו, שבהתרגשות עצומה ובלי גרוע עיניה רגע הסתכלה בפניו היפים של וַסינקא, שספּר להן איזה דבר מושך את הלב.

– טוב מאד אצלם, – ספר וַסינקא על־אודות ורונסקי ואַנה. – מובן מאליו, שאיני דַין בדבר, אבל הבּא אל ביתם מרגיש בעצמו, שהוא בבית משפחה כְּשֶׁרָה.

– ומה הם אומרים לעשות?

– כמדֻמה לי, שהם אומרים לבוא לימי החֹרף למוסקבה.

– מה טוב היה לנו לְהִוָּעד אצלם יחד! מתי תסע שמה? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את וַסינקא.

– אני אשב אצלם כל ימי החֹדש יולי.

– ואתּ תסעי שמה? – שאל אובלונסקי את אשתו.

– חֲפֵצָה אני מכבר ונסוע אסע, – אמרה דולי. – צר לי עליה, ואני ידעתי אותה. היא אשה טובת־שֵׂכֶל. לבדי אסע, כשתצא משם אתה, ולא אהיה על איש למשא. גם מוטב לי לנסוע לבדי.

– טוב ויפה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'. – ואַתּ, קיטי?

– אני? למה זה אסע אני? – אמרה קיטי וכל פניה האדימו, ותסב עיניה אל אישה.

– ואַתּ יודעת את אַנה ארקַדייבנה? – שאל אותה וֶסלובסקיץ. – אשה נחמדה היא מאד.

– כן, – ענתהו קיטי ופניה האדימו עוד יותר, ותקם ותגש אל אישה.

– נוסע אתה אפוא מחר לצוד ציד? – אמרה אליו.

ברגעים ההם כבר הרחיקה קנאתו ללכת, וביחוד גברה בו בגלל האֹדם, שכסה את לחייה בדברה עם וֶסלובקי. בשמעו את דבריה אלה, תרגם אותם בלבו על־פי רוח־קנאתו. בזכרו זאת אחרי־כן, השתומם על עצמו, אבל בשעה ההיא היה ברור לו, שמַה שהיא שואלת אותו, אם יסע מחר לצוד ציד, אינה מתכַּונת בזאת אלא לדעת, אם ימציא את העֹנג הזה לוַסינקא וסלובקי, שכבר נטה לבה אחריו, כפי מה שנדמה לו, לאהבה אותו.

– כן, אני אסע. – ענה אותה בקול בלתי טבעי, שהיה נמאס גם בעיניו.

– לא, מוטב שתשהו פה יום מחר, הן דולי לא ראתה עוד את אישהּ, וביום השלישי תסעו לכם, – אמרה קיטי.

ובתרגומו של לֶוין אמרה לו בזה: “אל תַפְרֵד ביני ובינו. מה שתסע אתה מפה לא אכפת לי, אך תנה־נא לי להתענג על חברתו של הצעיר הנחמד הזה”.

– אם רצונך בכך, נשהה פה יום מחר, – ענה לֶוין בידידות מיֻחדה.

וּוַסינקא, שלא עלתה על דעתו שהוא גורם לאיש צער גדול כזה בִשְהִיָתוֹ בבית, קם גם הוא אחרי קיטי מאצל השלחן ויבט אחריה בעינים צוחקות של חבה וילך לו אחריה.

ולֶוין ראה את מבטו ופניו חָורו ורגע אחד נעצרה נשימתו. “איך מְלָאוֹ לבו להביט הבטה כזאת אל אשתי”, אמר בלבו באש־קנאתו.

– מחר אפוֹא? נסעה־נא מחר, – אמר וַסינקא בשבתו על כסא ובשימו גם הפעם את רגלו תחתיו כדרכו.

קנאת לֶוין הרחיקה ללכת עוד יותר. כבר היה בעיניו בעל אשה בוגדת, שאשתו ומאהבהּ צריכים לו, באשר הוא ממציא להם את צרכיהם בחיים ואת תענוגיהם… ואף־על־פי־כן שאל את וַסינקא בלשון־ידידות של מכניס־אורחים על־אודות מעשי־צידו וכלי־נשקו ונעליו וַיֵאות לו לנסוֹע לצֵדם מחר.

לטוב לו שׂמה הנסיכה הזקנה קץ למכאוביו, כי קמה מעל כסאה ותיעץ גם את קיטי לקום וללכת אל מטתה. אבל גם זה גרר אחריו צער חדש ללֶוין: כשהתפטר וַסינקא מבעלת־הבית לפני לכתה אל משכבה, רצה, לחזור ולנשוק את ידה, אך קיטי הסתמקה ובגסות מתוך תמימות־אשר הוכיחה אותה אמה אחרי־כן על זאת – סלקה את ידה ותאמר:

– אין זה נהוג אצלנו.

בעיני לֶוין חטאה בתתה לו לבוא לידי כך, וחטאה עוד יותר בהראותה לו בגסות כזאת, שאין רוחה נוחה מזה.

– מה לנו ולשֵׁנה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר אחרי כוסות־היין האחדות, שהביא אל תוכו לסעודת־הערב, צלחה עליו רוח חן ופיוטיות – ראי־נא, קיטי, – אמר וַיּור בידו על הירח, שעלה באותה שעה מאחרי הַתְּרַזוֹת, – מה נחמד כל זה! וֶסלובקי, אך זאת שעה מסֻגלת לסֵירֵינַדָּה. דעי לך, שקול נפלא לו, ואנחנו למדנו בדרך לשיר יחד. הנה הביא אתו רומנסים יפים, ושנַים חֲדָשים בהם; טוב היה לוּ שר אותן יחד עם וַרוַרה אנדרֵייֶבנה.

כאשר נפרדו כל המסֻבּים, טִיֵל סטֶפַן ארקדייביץ' עוד זמן רב עם וֶסלובקי במסלה שבין העצים ונשמעו קולותיהם משם בלמדם לשיר יחד רומֵנס חדש.

ולֶוין ישב על כסא בחדר־משכבה של אשתו ובפנים זועפים שמע את הקולות האלה, ועל כל שאלות אשתו, אשר שאלתהו, מה זה סָרָה רוחו, לא השיב גם מלה אחת; אך כאשר שאלתהו לאחרונה בעצמה בבת־צחוק מתוך פחדנות: “אולי מצאת דבר אשר לא כן בדרכי עם וֶסלובקי?” לא יכול עוד להתאפק, ויגד לה את כל לבו; ומאשר היו הדברים שהגיד לה, לא לכבוד לו, הרגיזו אותו עוד יותר בדַבּרו אליה.

בעינים מבריקות ומעירות אימה מתחת לגבותיהן המכֻוָּצות עמד לפניה וילחץ אל לבו את ידיו הגדולות וכמו התאמץ בכל כֹחו לשים מעצֹר לרוחו. פניו הביעו רֹגז וגם התאכזרות, אלא שיחד עם זה הביעו גם כאב אָנוש, ועל־כן נכמרו רחמיה עליו. לחייו רעדו וקולו נפסק לרגעים.

– ביני־נא, כי לא מקַנא אני אותך; הרי זו מלה מגֻנה… אינני יכול לקנא ולהאמין, כי… אינני יכול לאמר רגש זה מה הוא, אבל אָיֹם הוא… לא מקנא אני, כי אם נעלב ומֻשפל על כי ישנו איש אחד, אשר ימלאהו לבו לחשוֹב, להביט אליך בעינים כאלה…

– באיזו עינים? – אמרה קיטי ותתאמץ לזכור כפי האפשר בדיוק את כל הדברים שנאמרו והתנועות שנראו שם בערב ההוא עם כל פרטיהם ורמזיהם.

במעמקי לבה ידעה, כי אמנם נהיה איזה דבר ברגע אשר עבר וֶסלובקי אליה, אל קצהו השני של השלחן, אך לא ערבה את לבבה להודות על זאת גם לעצמה, וקל־וחֹמר להגיד זאת לו ולהגדיל בזה את מכאוביו.

– ואיזה כֹח־מושך אפשר למצֹא בּי לעת אשר כזאת?…

– אח! – נתן עליה בקולו וישם ידיו על ראשו. – לוּ החרש תחרישי!… אם כן. אִלו היה בך אותו הכח המושך…

– לא כן, קוסטיא, הקשיבה־נא! – אמרה ותבט אליו בפנים מביעים צער וחמלה. – איך תעלה כזאת על דעתך? הלא אין בעינַי איש בארץ בלעדיך, אין גם אחד!… אולי תחפוץ, שלא אראה בעינַי איש זולתך?

ברגע הראשון חרה לה על קנאתו; היטב חרה לה על כי נאסר עליה כל שעשוע, גם בזמן שאין בו כל שמץ דבר רע; אבל בשעה ההיא היתה נכונה לחַסר את נפשה מכּל, ולא רק מהבלים כאלה, ובלבד שתניח את דעתו ותצילהו מצרות לבבו.

– ביני־נא, מה נורא ומגֻחך מצבי זה, – הוסיף בלחש מתוך צער עמֹק, – הנה הוא אורח בביתי, כל דבר מגֻנה באמת לא עשה, חוץ מאותה החֵרות היתרה ומלחיצת־הרגלים המשֻׁנה, הוא חושב כל זה לנמוסיות שאין למעלה הימנה, ועל־כן אני חַיב להתנהג עמו בחבה.

– אבל מַפריז אתה, קוסטיא, – אמרה קיטי, אשר שמחה בלבה על עז אהבתו אליה שהֻבּעה בקנאתו זאת.

– נורא מכֹּל הוא שֶׁאַתּ הנך בעיני כאשר היית עד כה, ובמצבך זה קֹדש את בעיני, ואנחנו מאֻשרים עתה, כל־כך מאֻשרים, ופתאֹם יבוא נבל כזה… או לא נבל, למה זה אחרפהו? מה לי ולו? אבל אָשרי, אָשְׁרֵך למה יאבד?

– אני מבינה, איך נהיתה זאת, – אמרה קיטי.

– איך נהיתה? איככה?

– אני ראיתי בהביטך אלינו, כאשר דברנו בשעת הסעודה.

– כן, כן הדבר, – אמר לֶוין בבהלה.

אז הגידה לו קיטי בַּמֶה דברו, ובספרה לו זאת נעצרה נשימתה מנהמת־לבה, לֶוין החריש זמן מעט, אחרי־כן התבונן בפניה החִוְרִים מפחד, ופתאֹם שָׂם ידיו על ראשו כנפש מרה.

– קַטיה, הנה הציקותי לך בלי־חמלה. סלחי־נא לי, יונתי! אין זה כי־אם שגעון חטאה גדולה חטאתי לך! איך יכולתי להצטער כל־כך על דבר־הבל כזה!

– אין דבר, אבל עליך צר לי.

– עלי? עלי? אכן משֻׁגע אני… על מה הדאבתי את נפשך? מה נורא הרעיון, שכל אדם מן החוץ יכול להרוס את אשרנו.

– כן הוא, ועל זה ידוה לבי…

– לא תהיה כזאת; בכַונה אחזיק בו, וְיָשַב אצלנו כל ימי־הקיץ, ואני אכביר עליו בדברי־חבה, – אמר לֶוין וישק את ידיה. – עתה תראי. מחר… כן הוא, מחר נצא לצוד ציד.

ח    🔗

ביום השני, עוד בטרם תָּקוֹמְנה הנשים משנתן, עמדו מרכבות־ציד ועגלת־אכרים אצל מבוא הבית, והכלב לַסקַא, אשר הבין עוד בעלות הבֹּקר, כי היום יֵצאו לצּוד, וכבר נבח וקפץ בגלל זה כנפשו שׂבעו, ישב על העגלה הפשוטה אצל הָרַכָב ויבט אל הפתח, שהיו הצַיָדים עתידים לצאת בו, בדאגה ובתלונה על התמַהמהָם. ראשונה יצא וַסינקא וסלובקי בנעלות גדולות וחדשות, אשר הגיעו עד חצי ירכיו העבות, וחֻלצה ירֻקה חגורה עליו בילקוט חדש, שריח עוד מעֻבּד נודף ממנו, ומצנפתו הקטנה המקֻשטת בפתילים על ראשו, והוא מזֻין ברובה אנגלי חדש בלי רצועות וקִשוּרים. לַסקא קפץ ויקרב אליו ויברכהו וישאלהו בלשונו, לשון קפיצות וסבּובים, מתי יצאו שאר הצַידים, אך לא זכה לקבל מענה וַיָשָׁב אל מקומו הקודם ויסב ראשו הצדה ויט אחת מאזניו וַיֶשֶׁב ויחכה בלי־נוע. לאחרונה נפתחה הדלת ברעש, וּקְרַק, הכלב המטֻלא לבן של אובלונסקי, פרץ ויעף ברִקודים ובסבּובים באויר, ואחריו יצא סטֶפּן ארקַדייביץ' בעצמו ובכבודו, ובידו רובה וסיגרה בפיו. “הַשְקֵט, קרַק, הַשְקֵט!” נתן קולו אל כלבו בחבה. והכלב פשט וישם פרסותיו על בטנו ועל לבו של אדוניו וַיֵאָחֶז בהן בילקוט־צֵידוֹ. וסטֶפן ארקַדייביץ' יצא באנפילאות ובנעלות של חתיכות־בד, במכנסים בלים ובאדרת קצרה, וכובע מעוך ורצוץ על ראשו, אבל רובהו היה ממין חדש, קטן ויפה כלי־חמדה ממש, וילקוטיו – ילקוטי צידו וכדוריו – היו ישָׁנים מאד, אבל מן המֻבחר.

וַסינקא וסלובקי לא הבין קֹדם לזה את דרך ההתהדרות הַצַיָדית האמתית הזאת – לְבוּש סמרטוטים בלילם וכלי־ציד מן המֻבחר, אך ברגע ההוא נפקחו עיניו, כי ראה את סטֶפּן ארקַדייביץ' בכל הדר גויתו, גוית אלוף בריא וְעָלֵז, היפה והנאוה בלבוש סמרטוטים אלה, ויגמור בלבו, כי מעתה ינהג כמוהו גם הוא בשעת־ציד.

– ואיה בעל־הבית שלנו? שאל את אובלונסקי.

– הלא אשה צעירה לו, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בבת־צחוק על שפתיו.

– וגם נחמדה כל־כך.

– כבר היה לבוש. מסתמא חזר ורץ אליה.

אף מצא סטֶפּן ארקדייביץ' את החידה, כי באמת חזר לֶוין ורץ אל אשתו לשָׁאלה עוֹד פעם, אם סלחה לו אל אִוַּלתו מיום אתמול, וגם לבקש מאתה, שתִּזָהר יותר מכל מה שיש בו חשש סכנה לגוף, וביחוד שתתרחק מן הילדים, – כי הם יכולים להדוף בכל עת. מלבד זאת הֻצרך, שתאמר לו עוד פעם, שלא יחר לה על עזבו אותה לשני ימים, ולבקש מאתה, שתשלח לו פתקה למחר בבֹקר בלי־אחוּר ביד רוכב־סוס ותכתוב לו אך שתי מלים, ובלבד שיוכל לדעת, כי שלום לה.

קשה היה לה לקיטי, גם הפעם כבכל עת. להפרד מאישהּ לשני ימים; אך בראותה את גֹבה־קומתו ואת כל תארו המלא חיים אשר נראה כגדול וחזק ביותר בנעלי־הציד ובחֻלצה הלבנה, ואת העליצות המיֻחדה, עליצות יודעי־ציד, הנוצצת על פניו ואשר נפלאה בעיניה מאד, שכחה את געגועיה ותשַׂלחֵהו בשמחה.

– סלחו־נא לי, אדונַי, – אמר בצאתו אליהם במרוצה אל מבוא הבית. – ההוּשָׂם לחם־הבֹּקר בעגלה? למה זה נאסר הסוס האדֹם מִיָמין? אבל אין זה מעַכב. חדַל־לך, לַסקא, שְׁכַב!

– הביאם אל עדר המסרסים, – אמר אל הממֻנה על מקנהו שחכּה לו אצל המבוא ושאל אותו על־אודות הסוסים המסרסים. – סלחו־נא, הנה עוד רשע אחד הולך אלי להפריעני.

לֶוין קפץ מעל העגלה, אחרי שבתו עליה, ויפן אל הנַגר הקַבּלן, אשר הלך הלוך וקרוב אל מבוא הבית ואַמת־הבנין בידו.

– תמול היה לך לבוא אל הלשכה ולֹא באת, והיום אתה מפריע אותי מדרכי. מה תבקש?

– יצוה־נא אדוני לעשות עוד סִבּוּב אחד. אך שלש מעלות קטנות יש להוסיף, אז יַתְאִים הכֹּל. זה יכשר יותר.

– היה לך לשמוע בקולי, – ענהו לֶוין בחרי־אף. – הלא אמרתי לך, הַתְקֵן ראשונה את מוסדי הסֻלם ואחר תקּצוב ותקבע את הנסרים. עתה לא תוכל עוד לתקן. עשֵׂה כאשר צויתיך, קְצָב־לך מעלות חדשות.

וזה פשר הדבר: הקבלן קלקל את המעלות, אשר עשה לאגף הבנין החדש, כי עשה כל אחת מהן לבדה ולא הביא בחשבון את מדת השִׁפּוּע, וכאשר קבע אותן, נמצאו כֻלן משֻׁפּעות. ועתה אמר להָנִיח את הסֻלמות, כמו שקבע אותם, ולתקן את קלקולו על־ידי הוספת שלש מעלות על המספר הקצוב.

– כך ייטב הרבה.

– ועד היכן יגיע הסֻלם בשלֹש מעלותיך?

– סלחה־נא, – אמר הנַגר בבת־צחוק של קלות־ראש. – אל מקומו הנכון יגיע. כשם שהוא נטה למטה בתחתיתו, כן יהי הולך ונוטה, – אמר בתנועה שיש בה דרך הסברה והוכחה.

– הלא בשלש מעלות יתרות יֶאֳרַך הסֻלם… ועד היכן יגיע?

– הולך ושופע יהיה, הולך ושופע. וכך יגיע שמה, – הוסיף הקבלן להסביר ולעמוד על דעתו.

– עד התקרה ולתוך הכֹּתל יגיע.

– סלחה־נא. הלא מלמטה הוא כך, וכך יעלה ויבוא.

לֶוין הוציא את מְדוֹכוֹ וישרטט בו על האבק את דמות הסֻלם.

– הרואה אתה?

– כאשר יצוני אדוני, – אמר הנגר, אשר נהרו עיניו פתאֹם ונכַּר בהן, שסוף סוף הֻבררה לו הלכה זו. – כנראה נצטרך לעשות חדשות.

– עשה אפוא כאשר צֻוֵיתָ, – קרא אליו לֶוין בעלותו על העגלה. – נהַג ולֵך! פיליפ, החזיקה את הכלבים.

רגש גיל ותקות שעשועים קרובים בא בקרבו, בנטשו לפי־שעה את כל עניני ביתו ואחוזתו, – רגש אמיץ כל־כך, שלא רצה להכנס בדברים עם איש מרֹב טרדתו בו. מלבד זאת תקפה אותו סערת־הרוח המיֻחדת לכל צַיָד, כשהוא הולך וקרב אל המקום, שהוא נכון לעשות מעשהו בו. כל מחשבותיו והרהורי־לבו נדחו מפני השאלות, אם ימצאו צַיִד בַּבִּצָה שבקולפִּינָה אחוזתו, כיצד יתחרה לַסקַא כלבו עם קרַק, ועד כמה יצליח הוא בעצמו בירִיָתו. מי יודע, אם לא יֵקַל בעיני מכירו החדש? ואולי יגדיל אובלונסקי לעשות ממנו? – גם שאלה זאת עלתה על רוחוֹ.

וכיוצא בזה הרגיש גם אובלונסקי, על־כן היה ממעט בשיחה גם הוא. רק וַסינקא וֶסלובקי דבר בלב שמֵח ובלי הפסק רגע. ולֶוין שמע את דברי שיחתו וַיֵבוש בלבו בּזכרו, עד־כמה חטא לו לאיש הזה אתמול. באמת היה וַסינקא בן־חיל, מתנהג בתמימות, דורש טוב לַכֹּל ואיש עָלֵז מאד. אִלו נזדמנו יחדו בימי רַוָקותו של לֶוין, אזי התקרב אליו לֶוין בנפש חפצה. אמנם רעוּ קצת בעיניו התיחסותו החגיגית אל החיים וחרותו הנמוסית היתרה. דומה היה, כאִלו הוא חושב ליתרון גדול ומרומָם לעצמו מה שיש לו צפרנים ארֻכּות, מצנפת קטנה וכל מה שעולה יפה לאיש מבני־מינו; אבל אפשר היה לסלוח לו על זאת בגלל טוּב־לבבו וישרת־דרכיו. מלבד זֹאת נשא חן לפני לֶוין בחנוכו הטוב, במבטאו היפה בלשונות צרפת ואנגליה ובמה שהוא בכלל אחד מבני החבורות הקרובות לו ללֶוין.

מאד יָשַר בעיני וַסינקא סוס־הַמִדְבָֹר הדוֹני, האסור משמאל לצמד הסוסים. בכל שעת הנסיעה לא חדל מִדַּבֵּר בו. “מה טוב לרכוב בערבה על סוס־מדבָּר דוהר! טוב מאד, האין זאת?” אמר אל לֶוין. ברכיבה זו על סוס־מדבָּר שִׁוָּה לנגדו מין עֹנג פיוטי משֻׁנה בלי מטרה ובלי תכלית; אבל תמימותו זאת משכה את הלב, ביחוד מאשר נלוו אליה טוּב־מראהו ובת־צחוקו ונֹעם־תנועותיו. אם נתחבב על לֶוין באמת, אם אך התאמץ לֶוין למצֹא בו את כל הטוב והיפה ולכפר בזה על החטא אשר חטא לו, אבל כך היה מעשה, שנעמה לו חברתו של וַסינקא.

כאשר הרחיקו כשלשה תחומים, התבונן וַסינקא פתאם, כי סיגרותיו ונרתיק כתביו אינם אתו, ולא ידע, אם אבדו ממנו בדרך, אם הניח אותם בבית. אך בנרתיקו היו לו שלש מאות ושבעים רֻבּל, ועל־כן לא יכלו לעזוֹב את דבר האבדה הזאת בלי דרישה וחפוש.

– אני זאת אעשה, על הסוס הדוֹני הזה ארכב מהר הביתה. זה ייטב מאד. מה תענה? – אמר וֶסלובקי ויכּוֹן לעלות על הסוס השמאלי.

– לא, למה לנו זאת? – ענה לֶוין, כי שָער בלבו, שמשקלו של זה לא פחות מששה פודים. – את רַכָּבי אשלח.

הרַכּב ישב וירכב, ולֶוין נהג תחתיו בצמד הסוסים האסורים למרכבה.

ט    🔗

– ואיזה הדרך נסע? באר־נא היטב, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'.

– זה סדר מסעותינו: עתה אנחנו נוסעים עד גְבוֹזְדֵיבוֹ. בגבוזדיבוֹ בִּצַּת חַרטומים מעבר מזה ומהעבר השני בִּצות בֵּיקַסים טובות מאד. עתה חֹם גדול, ולפנות־ערב נבוא שמה – אך עשׂרים תחומים לפנינו – ובָאָה לנו השמש בשדה לטוב לנו; שם נלין, ומחר נלך אל הבצות הגדולות.

– ובדרך אין כֹּל?

– יש; אבל נתעַכֵּב קצת, והחֹם גדול. שני מקומות טובים, אבל קטנים הם, גם מסֻפּקני אם נמצא בהם דבר.

באמת רצה גם לֶוין לסור אל המקומות ההם, אבל קרובים היו המקומות לביתו, ובכל עת יכול להגיע אל הבצות שבהם, – גם קטנים היו וצרים לשלשה צידים לירות בהם יחד. וזה הדבר אשר הערים קצת ואמר, שאינו בטוח, שימָצא שם דבר. כשהגיעו עד הבצה הקטנה, רצה לֶוין לפסוח עליה, אבל עינו של סטֶפַּן ארקדייביץ', עֵין צַיָר בקי ורגיל, ראה מיד את צחצוחי המים שמעבר למסלה.

– מה מֶּנו יהלוך, אם נסור שמה? – אמר וַיוֹר בידוֹ על הבצה.

– כן, כן, לֶוין! הלא אין טוב מזה! – פצר בו וַסינקא וֶסלובקי, ולֶוין הסכים להם על־כרחו.

הם טרם יעמודו, והכלבים רצו ויטוסו אל הבצה, וכל אחד מהם התגבר לבוא ראשונה.

– קרַק! לַסקַא! – קראו אדוניהם אליהם, והכלבים שבו ממרוצתם.

– לשלשה יֵצַר המקום שם. אני אֶוָתֵר פֹּה, – אמר לֶוין ויקַו כי לא ימצאו שם כל ציד חוץ מקִּיבִיים ⁶, כי למרוצת הכלבים התרוממו קיביים ויעופו ויתנענעו במעופם ויצפצפו בקול־ילל.

– לא, לא! נלכה־נא, לֶוין, יחדו נֵלֵכָה! – קרא וֶסלובקי.

– אבל צר לנו המקום באמת. לַסקא, שובה! לַסקא! הלא אין חֵפֶץ לכם בכלב שני?

וַיִוָתֵר לוין אצל העגלה ויבט בקנאה אל שני חבריו, והם עברו בכל הבצה, אך לא מצאו מאומה בלתי אם וקיביים וכל שללם היה קיבי אחד, שהומת בידי וַסינקא.

– אתם רואים אפוא, כי לא על הַבִּצָה חסתי, – אמר לֶוין, – אבל אך בִּלוי־זמן הוא.

– סוף סוף שעשוע נעים הוא. הראית? – אמר וַסינקא וסלובקי ויעל בכבדות על העגלה והרובה והקיבי בידו – אכן הפלאתי עשׂה בו! האין זאת? הנגיע מהרה אל הבצה הגדולה?

פתאֹם נרתע הסוס, וראש לֶוין התנגף בקָנֵהו של רובֶה אחד, וקול יריה נשמע. באמת נשמע קול היריה לפני התנגפו בקנה, אך לו נדמה, שהקול נשמע אחרי־כן. וזה פשר דבר המקרה: וַסינקא וֶסלובקי הוריד את יְתֵד־היריה האחת שברובֵהוּ, ובאותו הרגע החזיק בלא־ראות בַּיָתֵד השנית. הכַּדור נָחַת בארץ ולא הזיק לאיש. סטֵפּן ארקדייביץ' נענע בראשו וישחק שחוק, שיש בו נזיפה לוֶסלובסקי. אך לֶוין לא ערב את לבבו להוכיחו על זה. ראשונה, מאשר כל לשון תוכחה נחשבה לו בודאי לתלונה על־דבר הסכנה שעברה עליו והחבורה שנעשתה במצחו; והשנית, מאשר היה וֶסלובקי בתחלה נעצב ומגֻחך בעצבונו כל־כך ואחרי־כן שחק מטוּב־לב שחוק נעים ומִדַּבק כל־כך על החרדה שחרדו כֻלם, שגם לֶוין בעצמו לא יכול להתאפק משחוק.

כאשר קרבו אל הבצה השניה, אשר היתה גדולה מהראשונה ודרשה זמן רב, דבּר לֶוין על לב חבריו, שלא יסורו שמה. אך וסלובקי הטה את לבבו גם הפעם, ומאשר גם הבצה הזאת היתה צרה לשלשה

צַיָדים, נותר לֶוין גם הפעם אצל המרכבות, כראוי לבעל־בית הגון, שעינו טובה באורחיו.

הם אך הגיעו אל הבצה, והכלב קרַק מהר אל גבשושיות העפר. וַסינקא וֶסלובסקי רץ ראשונה אחרי הכלב. עוד לא הספיק סטֶפּן ארקַדייביץ' לגשת שמה, והנה חַרטמון מעופף. וסלובקי ירה והחטיא, והחַרטמון ירד על כר־דשא, שלא נקצר עוד. העוף הזה נמסר לרשוּתו של וֶסלובקי. קרַק מצא אותו גם פה ויעמוד, ווסלובסקי ירה בו וימיתהו ויָשב אל המרכבות.

– עתה לֶך־לך אתה, ואני אמתין פה אצל הסוסים, – אמר וֶסלובקי וילך לו אל הבצה.

לַסקא, אשר נתן קולו זה זמן רב בילל־תלונה על עלבונו, התנשא ויקפץ בשמחה אל קבוצת־גבשושיות טובה וידועה ללֶוין, אשר עוד לא בא אליה קרַק.

– למה לא תעצרהו? – קרא אליו סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– הוא לא יבהיל בלא־עת, – ענהו לֶוין בלב שמַח על כלבו הטוב וימהר אחרי לַסקא.

כאשר הוסיף לַסקא לקרוב אל הגבשושיות הידועות לו, כן הרבה, כפי שנראה בו היטב, לעַיֵן ולהזהר במעשהו, גם עוף־בצה קטן, שדאה שם לפניו, לֹא בטלו ממלאכתו אלא כהרף־עין. הוא הקיף את הגבשושיות פעם אחת ויחל להקיפן שנית, ופתאם נרתע ויעמוד.

– הנה, הנה, סטיבה, – קרא לֶוין והרגיש, כי לבו מתחיל פועם בקרבו בכֹח גדול מבראשונה, וכל הקולות התחילו רועשים פתאם באזניו הקשובות, קולות קרובים ורחוקים יחדו, בלי סדרים הגיעו לאזניו, אך בכֹח גדול, כאלו נעתק בתוכן איזה בריח קטן ממקומו. קול צעדי סטֶפּן ארקַדייביץ' נדמה לו כשעטת פרסות סוסים; חריקת גוש־עפר, שנעקר תחת רגליו עם הקלחים שבו מקצה הגבשושית, אשר דָרַך עליה, נדמתה לו כקול חַרְטְמוֹן; ובאותה שעה שמע גם קול שכשוך במים, אשר נלאה לברר לעצמו מה הוא.

ובהתאמצו אך לבחור לו מקום נאמן לרגליו, הלך הלוך וקרוב אל כלבו.

– חטוף! – קרא אליו.

מתחת לכלבו חמק ויעף לא חַרְטְמוֹן, כי־אם בֵּיקַס. לֶוין כונן את רובהו, אך ברגע ההוא חזק וקרב קול השכשוך שנלוה אליו גם קול וֵסלובקי, שקרא או צעק בקול רם ומשֻׁנה. ולֶוין ראה, שהוא מכונן את רובהו אל מתחת לעוף, ועם זה לא נמנע מִירוֹת.

כשהֻברר לו, שהחטיא, פנה כֹה וכֹה וירא, והנה הסוסים והעגלה עומדים לא במסלה, כי אם בתוך הרקק.

וֶסלובקי רצה לראות את ירית חבריו הצַידים ויבוא במרכבה אל הבצה, ורגלי הסוסים טבעו בבֹץ.

– בכוֹר־שטן נוהג בו! – אמר לֶוין אל לבו בשובו אל המרכבה הטובעת בבֹץ. – למה זה נסעת אחרינו? – אמר אליו בתלונה ויקרא אל הָרַכָּב וַיָחֶל למשות את סוסיו.

לֶוין התרעם גם על אשר הפריעוהו מירִיָתו, גם על אשר הטביעו רגלי סוסיו, וביותר חרה לו על אשר לא עזרו לו ולרַכּבו למשות ולפַתֵח את סוסיו, לא סטֶפּן ארקַדייביץ' ולא וֶסלובקי, כי גם שניהם לא ידעו מאומה בענין הרתימה. מבלי הָשֵׁב דבר לוַסינקא על הבטחותיו, שהמקום הזה היה יָבֵש כֻּלו, יגע לֶוין עם רַכּבו לחַלץ את הסוסים. אבל אחרי־כן, כאשר חַם לו מרֹב עבודה, ועיניו ראו, כמה יגיעות יגע וֶסלובקי, בסחבו את העגלה בתריסי אופניה, עד שנשבר אחד מהם בידו, דבּר על לבו תוכחות על כי בקנאתו הכבושה מיום אתמול נהג בּו היום מנהג התרחקות, ובכדי לתקן פגם זה, התאמץ להראות לו חבה יתרה. כאשר יצאו ממבוכה זאת והמרכבה הושבה אל המסלה, צוה לֶוין להביא פת־שחרית.

– “אכילה לתאבון סמן לנפש ישרה! אפרוח זה יבוא בקרבי עד עֹמק נְעָלָי” – נשא וַסינקא משל צרפתי זה בגמרו לאכול אפרוח שני וצהלת רוחו שבה אליו. – עתה עברו כל צרותינו; מעתה נצליח בכל אשר נפנה. אך למָרֵק חטאתי, אני חַיב לשבת על מושב העגלון. האין זאת? אל־נא תניאוני. אני אוֹטוֹמֵדוֹן. עתה תראו, כי כדַאי והגון, אני לכך! – ענה מבלי הוֹצֵא את המושכות מידו, על דברי לֶוין, אשר בקש מאתו לתת לְרַכָּבוֹ לעלות על מקומו. – לא, חַיב אני לשאת עָנשי, וטוב לי מאד במושב העגלון. – ככה עמד על דעתו וינהג את המרכבה.

אף אמנם דאג לֶוין, פן יכביד על סוסיו, ובפרט דאג לסוס השמאלי האדֹם, אשר לא ידע וֶסלובקי לעצור בו; אך על־כרחו דבקה בו צהלת־רוחו של זה וישמע את הרומַנסים, אשר שר בשבתו על ספסלו בכל שעת נסיעתם ואת ספוריו ואת תֵאוריו, שתאר במראה את דרך האנגלים לנהוג במרכבה ביד אחת; וכֻלם, אחרי אָכלם את פת־השחרית, באו שמחים וטוּבי־לב אל בּצת גבוֹזדיבוֹ.

י    🔗

וַסינקא הריץ את הסוסים כל־כך, שהקדימו לבוא לפני הבִּצה בטרם יעבור החֹם.

כשהגיעו לפני הבִּצה הגדולה ההיא, שהיתה מחוז־חפצם העִקרי בנסיעה זו, התחיל לֶוין מבקש עצות בלבו נגד רצונו להפטר מוַסינקא וללכת באין־מפריע אל אשר יהי רוחו ללכת. וברוּר היה, שכדבר הזה ממש בקש לו גם סטֶפּן ארקַדייביץ', ועל פניו ראה לֶוין את הבעת הדאגה, השוכנת על כל צַיָד אמתי, בהתאזרו לצאת לפעלו, והערמה המיֻחדת לו, מעט ערמה שיש עמה גם טוּב לב.

– ואיזו הדרך נלך? הבצה טובה מאד, זאת אראה, גם נִצִים פה, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וירמוז בידו על שני עופות גדולים, שפרחו ממעל לעשב הכָּרִיך ⁷ – כל מקום שיש בו נצים, יש בו עוף צַיִד.

– ראו־נא אפוא, אדוני, – אמר לֶוין, ובפנים נזעמים קצת מתח את נעליו על רגליו ויתבונן בכפתורי רובהו. – הראיתם את הַכָּרִיך הזה? – והוא רמז בידו אל אי קטן מכֻסה יֶרֶק שחרחר, שנראה בתוך כר־עשב נרחב מאד, והכר כֻּלו משקה, והוא משתרע בעברו הימני של הנהר, וחצי עֶשבּוֹ נקצַר, – תחלת הבצה פה, לפנינו ממש, במקום היָרֹק מרֻבּה בו. מפֹּה תִּסַּב ימינה, אל המקום שהסוסים הולכים בו; שם גבשושיות, שם ימָצאו חרטומנים וכן גם מסביב לכריך הזה עד חֹרֶש לִבְנֵי־המים ועד בית הרֵחים. הנה הוא שם על מפרץ הנהר. זהו המקום הנבחר. שם הֵמַתִּי שבעה־עשר בֵּיַקסים ביום אחד. עתה נפָּרד ונלך לעבָרים שונים, ושני כלבינו עמנו, ואצל בית־הרחים אנו עתידים להפגש.

– אך מי יימין ומי ישמאיל? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'. – הנה הבִּצה רחבה יותר בחֶלקה הימני, הימינו לכם; כי שנים אתם, ואני אשמאילה, – הוסיף במנוחה גלויה וכמו בלי דעת וחשבון.

– טוב מאד! כל שְׁלַל היום יהי לשנינו ולא לו. נלכה־נא אפוא, לכו וְנֵלְכָה! – ענה אחריו וַסינקא.

לֶוין הסכים על־כרחו, וילכו איש לעברו.

הם אך באו לתוך הבִּצה, ושני הכלבים התחילו מחפשים יחד וישימו פניהם אל גִבְאֵי הרקָק. ולֶוין ידע מה הוא חִפוש זה, שהיה לַסקא רגיל בו, חִפוש מתוך זהירות, שאין לעמוד על מטרתו בבֵרור; גם את המקום ידע ויקַו למצֹא בֵּיקַסים רבים.

– וֶסלובקי, לכה אצלי, לכה לצדי! – אמר לֶוין בלחישה אל חברו שהלך אחריו הלוך ושַכשך ברגליו במים, כי אחרי המאורע בבִּצה הקוֹלפֵּנית לא יכול לֶוין להסיח דעתו לגמרי מקנה־רובהו של זה.

– לא, אינני רוצה להפריעך; אל־נא תָשֵׁת לבך לי.

אך לֶוין היה מֻכרח לשית לבו לו וגם זכר את דברי קיטי, שאמרה לו בשלחה אותו מלפניה: “השמרו לכם, פן תּוֹרוּ איש באחיו”. הכלבים הלכו הלוך וקרוב, כל אחד משניהם במסלתו על־פי חושו, לֶוין היה בטוח כל־כך, שבכל רגע ורגע יש לו לחכות לבֵיקַס, שקול שכשוך עֲקֵבוֹ בעלותו מגֵּבֶא נרפש, נדמה לו מדי פעם בפעם כצריחת בֵּיקַס והעירוֹ לאחוז וללחוץ את עֵץ־רובהו.

פִּיף! פַּף! נשמע לאזנוֹ ממעל לה. וַסינקא ירה אל עדר בני־אוז, שֵׁרִחֲפו על־פני הבִּצה, אבל הרחק מגבול היריה. עוד לא הספיק לֶוין לפנוֹת כה וכה, והנה קול שכשוכו של בֵּיקַס באזניו, ואחריו קול שני ושלישי כזה, ואחרי־כן ראה עוד שמונה עולים זה אחר זה.

סטֶפן ארקַדייביץ' המית אחד מהם בּרגע שהתחיל סובב ומרחף ארֻכּות וקצרות, והעוף המומת נפל כמו אבן קטנה אל הרקָק. אובלונסקי לא נחפז וַיוֹר עוד אחד, אשר עף עוד בָּשֶפֶל אל הַכָּרִיך, וגם זה נפל מיד בְּהִשָׁמַע קול־היריה. ונראה לעין, שקפץ ועלה פעמים אחדות מתוך הכָּרִיך הקָצוּר ופרפר באחת מכנפיו הלבנות מלמטה, שלא נפצעה ביריה.

לֶוין לא הצליח כמוהו: אל הביקַס הראשון, שנקרה לפניו, ירה בקרוב־מקום יותר מהראוי והחטיא את המטרה; אחרי־כן כונן עליו את רובהו שנית, כשכבר החל לעוף למעלה, אך ברגע ההוא עלה עוד ביקַס אחד מאצל רגליו, ומתוך שפִּנָה לבו לזה, החטיא גם ביריתו השניה.

בשעה שמלאו את הרובים עלה עוד ביקַס אחד, וּוֶסלובסקי, שכבר הספיק למלא את רובהו שנית, ירה שתי פעמים בכדורים קטנים על־פני המים. סטֶפּן ארקַדייביץ' אסף את הביקַסים שלו ויבט אל לֶוין הבטה קצרה בעינים נוצצות.

– עתה לכו ונפּרדה, – אמר סטֵפּן ארקַדייביץ' וילך לו אל העבר האחד, הלוך וצלוע על ירכו השמאלית, הלוך ושרוק לכלבו ורובהו מוכן ומזֻמן בידו. ולֶוין וּוֶסלובסקי ערכוּ פעמיהם אל העבר השיב.

בכל פעם, אשר לא הצליח לֶוין ביריותיו הראשונות, היה מתלנה ומתרגז ומחטיא את המטרה כל היום; וגם ביום ההוא קרהו כמקרה הזה. ביקַסים נמצאו למכביר, גם מתחת לכלבים, גם מתחת לרגלי הצידים עלו ויעופו, ולא קצרה ידו מִתַקן מה שקלקל בראשונה; אך כאשר הוסיף לירות, כן הוסיף להשפיל כבודו לפני וֶסלובקי, אשר ירה כל היום בפנים שמחים, פעמים בחשבון ופעמים בלי חשבון, ולא זכה להמית אפילו עוף אחד, ולא שת לבו לזה גם רגע קטן. לֶוין עשה מעשהו בפזיזות, מבלי יכֹלת למשול ברוחו, מרגע לרגע הוסיף להתלהב, עד שהגיע לידי כך, שהיה מורה כמעט בלי כל תקוה להמית וכפי הנראה הבין זאת גם כלבו, כי התחיל מתרפה במלאכתו ונושא את עיניו אל הציָדים שלו בתמיהה או בתלונה. יריות אחרי יריות נשמעו, ענַן עשן הקיף אותם, ובשבכת ילקוטו הגדולה והרחבה של לֶוין לא נמצאו אלא שלשה ביקַסים קלים וקטנים, ובהם היה אחד שְׁלַל וֶסלובסקי, ובאחד היו שניהם שֻׁתָּפים. ומהעבר השני נשמעו יריותיו של סטֶפּן ארקַדייביץ', יריות לא מרֻבּות, אבל, כפי שנדמה לו ללֶוין, חשובות בתוצאותיהן, וכמעט אחרי כל אחת מהן נשמעה קריאת: “קרַק, קרַק, אַפּוֹרט!” (הביאה!).

הדבר הזה הרגיז את לֶוין עוד יותר. ביקַסים לא חדלו מהתנופף באויר ממעל לַכָּריך. קולות שכשוך מלמטה וקרקור מלמעלה נשמעו ולא פסקו מכל עברים. הביקַסים, שעלו קֹדם לזה וסבבו וטסו באויר, חזרו וירדו מנגד לַצַיָּדִים האלה. תחת שני הנצים, שנִראו בראשונה, דאו ויצפצפו עשרות נִצים ממעל לַבִּצָה.

לֶוין וּוֶכלובסקי הגיעו, אחרי עברם את רֻבּהּ של הבצה, אל מקום, שֶׁכַּר־עֵשֶׁב חָכוּר לאכרים נחלק בו לרצועות ארֻכּות, שקצותיהן נוגעים ומֻבלעים בַּכָּריך, וגבוּלי הכר – מקצתם שבילים צרים, שנדושו ברגלי בני־אדם, ומקצתם חֶלקות־דשא שנקצרו. חצי הרצועות האלה כבר נקצרו.

אף־על־פי שבַּמקומות, שלא נקצר העשב בּהם, לא יכול לֶוין לקוות למצֹא ציד במדה שאפשר למצאו במקומות שנקצר עֶשְׂבָּם, הבטיח את סטֶפּן ארקדייביץ' להוָעד עמו וילך עם בן־לויתו דרך הרצועות האלה ויעברו גם בַּקצוּרות גם בשאינן קצוּרות.

– הֵנָה, ציָדים, הֵנה! – קרא אליהם אכר, שפניו אדֻמים וזקנו מגֻדל, ובקראו גִלה את שִניו הלבנות והרים בּידו בקבוק ירקרק ונוצץ באור־השמש.

– מה הם אומרים? – שאל וֶסלובסקי צרפתית.

– הם קוראים לנו לשתות יין־דגן אתּם. בודאי חִלקו היום ביניהם את הכר. אני נכון לשתות עמהם, – אמר לֶוין בקצת ערמה, כי רצה וקִוה שיפֻתֶּה וֶסלובסקי ללכת אליהם לשתות עמהם.

– למה זה להם?

– שמחים הם, גֶשׁ־לך אליהם, הרי זה מן הדברים המושכים את הלב.

– נלכה־נא, ראוי הדבר להתבונן בו.

– לֶך־לךָ, הלא תמצא את הדרך אל בית־הרחים! קרא לֶוין בקול גדול ויַסב פניו וישמח בראותו את וֶסלובסקי הולך בקומה כפופה הלוך וכשול ברגליו העיפות וְיוצא בכבדות מתוך הבִּצה אל האכרים ורובהו בידו הנטויה.

– קרַב הֵנה גם אתה! – קרא האכר אל לֶוין בלשון יחיד, – בּוא ואכלת פת־עוגה.

ולֶוין בקש מאד לשתות מעט יין־דגן ולסעד לבו בפת־לחם. כחו כשל, וביגיעה הוציא את רגליו מן הבּץ, ויפקפק בדבר רגע אחד, הֲיֵלך אם לא ילך. אבל כלבו עמד מלכת ברגע ההוא. ומיד שב אליו כל כֹחו וילך ברגלים קלות על־פני הבִּצה אל כלבו. והנה ביקַס עלה ויעף מתחת לרגליו. הוא ירה וַיָמֶת, – והכלב הוסיף לעמוד. חֲטוֹף! – קרא לֶוין אל כלבו. אך מתחת רגליו של זה עלה ביקַס אחר. לֶוין ירה גם בו. אך במזל רע יצא ביום ההוא וַיַחֲטֵא גם הפעם, ולא עוד אלא שלא מצא גם את הביקַס המומת ביריתו הקודמת. בכל חלקת הָּכָּריך זחל וחפש, אך לַסקא לא האמין, כי המית ולא החטיא, וכאשר נצטוה לחַפש, עשה את עצמו כאִלו הוא מחפש, אך לא חפש באמת.

ובכן לא הוטב לו גם כאשר נפרד מעליו וַסינקא, אשר נחשב בעיניו לאשֵׁם בכל תקלותיו. גם פֹּה רבו הביקַסים, ולֶוין החטיא בכל יריה ויריה.

קרני השמש נטו, אך עוד גדל חֻמן; בגדיו, שרָטבו כלם מזעה, דבקו בגויתו; נעלו השמאלית שנמלאה מים, כבדה עליו ושרקה בצעדו בה; נטפי־זעה התגלגלו על פניו המגֹאלים בפיח אבק־השרפה. בפיו הרגיש טעם מר, ריח אבק־השרפה היה באפו ושכשוכי הביקַסים באזניו; קני־רובהו הוּחַמוּ כל־כך, שלא יכול לנגוע בהם; לבו פָעַם במהירות ובחזקה; ידיו רעדו מנהמת־לבו ורגליו העיפות נכשלו ונסתבכו לרגעים בעברו בין גבשושיות ובין גִבאי־בֹץ; אך הוא הלך הלוך וְיָרֹה. לאחרונה, אחרי החטיאו מתוך שגיאה גדולה, שהיא חרפה לבעלה, השליך את רובהו ואת כובעו ארצה.

“לא, יש להתחזק”, אמר אל לבו וירם את רובהו ואת כובעו ויקרא אליו את לַסקא ויצא מן הבִּצה. בשובו אל היבשה ישב על גבשושית ויחלוץ את נעליו שב ונגש אל הבצה וישתּ מן המים הנותנים טעם חלודה, ויצנן בהם את קני־רובהו, וירחץ פניו וידיו ותחי רוחו. אז שב וישם פעמיו אל המקום, אשר עבר אליו הביקַס הנמלט מידו, ויגמור בלבו, שלא יוסף עוד להתלהב.

אף אמנם רצה להתנהג במתינות, אך לא עלתה בידו להזהר ולהצליח יותר מבראשונה. אצבעו לחצה גם אחרי־כן בּכל פעם את ראש יתֵד־הקנה, בטרם יברר לעצמו, כיצד יכון את מקומו של העוף ברגע שהוא מורה עליו, וכאשר הוסיף לירות כן הוסיף להחטיא.

רק חמשה עופות היו לו בילקוטו בצאתו מן הבצה אל החֹרש, אשר התנו הוא וסטֶפּן ארקַדייביץ' להפגש בו.

בטרם יראה את סטֶפּן ארקַדיביץ', ראה את כלבו של זה. קרַק קפץ מתחת לשרשיו ההפוכים של אחד העצים והכלב השחר כֻּלו, כי היה מלֻכלך ברפש, ובגַאֲוַת מְנַצֵחַ הריח את לַסקא. אחרי קרַק נראה גם סטֶפּן ארקַדייביץ' בגֹבה־קומתו. בפנים אדֻמים ומכֻסים זעה ובצַוָרון מפֻתח הלך לקראת לֶוין הלוך וצלוע כבראשונה.

– ומה אַתֶּם? היריתם הרבה? – שאל בבת־צחוק מתוך שמחה.

– ואתה? – שאל לֶוין. אך לא היה צריך לשאול, כי בעיניו ראה, שילקוטו מלא.

– לא אוכל להתאונן.

ארבעה־עשר עוף הביא אתו.

– בִּצה נפלאה היא! בלי־ספק היה לך וֶסלובסקי למכשול. לא טוב לשנַים, בזמן שכלב אחד להם, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בחפצו להקטין את ערך נצחונו בתחרות זו.

יא    🔗

כאשר באו לֶוין וסטֶפּן ארקַדייביץ' אל בית האכּר, אשר היה לֶוין רגיל להתאכסן אצלו, מצאו שם את וֶסלובסקי, כי הקדים לבוא שמה. הוא ישב על ספסל באמצע החדר והחזיק בספסלו בשתי ידיו, לבלתי הִסָּחֵב בעצמו אחרי איש־הצבא, אחיה של בעלת־הבית, אשר התאמץ לשלוף מעליו את נעליו המגאלות ברפש לח, ובשבתו צחק מטוּב־לב צחוק גדול ומִדָּבּק כדרכו תמיד.

– ברגע זה באתי הנה, – אמר וֶסלובסקי. – אכן בחבה גדולה ויתרה קבלוני שם וישקוני ויאכילוני לשֹבע. ומה טוב לחמם, לחם נפלא הוא! מעדנים! ויין־דגנם – מיָמי לא שתיתי יין מעֻלה מזה! ובשום אֹפן לא אבו לקבל מעות. “לא לכף־חובה”, אמרו על זה בסגנונם המיֻחד.

– למה זה יקבלו מעות? הן לכבדך נתכַּונו. וכי דרכם למכור יין־דגן? – אמר איש־הצבא, כשעלתה בידו לשלוף, אחרי כל היגיעות שיגע, את הנעל האחת, המדֻבּקה ביותר, יחד עם הפוזמק, שהֻשחר ברפש.

אף על־פי שהיה הבית מלֻכלך בנעלי הצַיָדים וברגלי כלביהם המטֻנפים, אשר לקקו בלשונם את גופם, ומלא ריח רפש ואבק־שרפה, ואף־על־פי שלא היו בבית לא שַׂכּינים ולא מזלגות, אכלו ושתו הצַידים לתאבון שאינו מצוי אלא אצל צַידים בימים שהם עוסקים במלאכתם. אחרי רחצם, כאשר נֻקו מזוהמתם, הלכו אל גרן החשש, אשר טאטאוה קצת בשבילם, ושם הכינו הרַכּבים משכב לאדוניהם.

כבר הגיע הערב ואיש מהצַידים לא בּקש לישון.

דברי שיחתם היו בראשונה זכרונות וספורים על־אודות יריות וכלבים ומקרי־ציד שונים, ואחרי־כן הגיעו אל ענין שהעסיק את כֻּלם כאחד: לפי שוַסינקא שָנה פעמים אחדות את דברי עליצותו על נעם המשכב הזה וריח החשש והדר העגלה השבורה (העגלה נדמתה לו כשבורה, ובאמת אך נפרקה מחלקה הקדום), על טוּב־לבם של האכרים, שהשקוהו מיינם, על הכלבים, שרבצו כל אחד לרגלי אדוניו, סִפר באחוזת מַלְטוּס. ומַלטוס – עשיר מפֻרסם, ומעשהו השתתפות במסלות־ברזל. סטֶפּן ארקַדייביץ' ספר נפלאות על־דבר הבצות, אשר קנה לו מַלטוס בפלך טְוֶר, והשגחתושהוא משגיח עליהן ושומרן, והמרכבות היפות, שנשאו בהן את הצַידים שנתארחו אצלו, והאֹהל הנחמד, אשר נִטָה לפני הבצה ואשר נערכה בו סעודת־הבּקר.

– זרו דרכיך בעיני, – אמר לֶוין וירם ראשו על מצע־החציר אשר לו, – איככה תוכל להתהלך עם אנשים כאלה בלי שאט־נפש?

אני מבין כי פת־שחרית, שיש עמה יין לַאפיט, נעימה מאד, אך האמנם לא תקוץ נפשך בכבוד העֹּשר הזה? כל האנשים האלה, כמוהם כמוכסים שהיו בארצנו לפניהם, צוברים כסף בתחבולות, שכל אנשי־לב בזים להם בגללן, והם לא ישיתו לב לבוז אשר יבוזו להם, ואחרי־כן הם מתאמצים להפיס את הדעות ולכפר פני בוזיהם בנדבות־הכסף, אשר עשו להם בעָול ובעשק.

– נכון הדבר מאד! – נענה אחריו וַסינקא וֶסלוסקי. – נכון ונאמן! אובלונסקי עושה כן, כמובן, מפני כבוד הבריות, ואחרים באים ואומרים: הלא אובלונסקי מבאי־ביתו של זה…

– לא מניה ולא מקצתיה, – ענה אובלונסקי, ולֶוין שמע, שהוא מדבר בצחוק קל על שפתיו, – אני אך אינני חושב אותו לאיש־עָוֶל קשה משאר הסוחרים והאצילים העשירים. אלה ואלה עשו את עשרם בדרך אחת, בעבודה ובתבונה.

– כן הוא, אך באיזו עבודה? כלום עבודה היא לקבל קונצֶסיה ולמכרה לאחר?

– בודאי עבודה היא זו, שהרי אִלו לא היה אדם זה בעולם או אנשים דומים לו, לא היו מסלות־ברזל בעולם.

– אך אין זו ממיני עבודה של אכּר או של איש מדעי.

– לו יהי כדבריך, אך עבודה היא בתוצאותיה, עסקנותו של אדם כזה יוצרת ומתקנת דרכים. אך הלא אתה סובר, שאין אנו צריכים לדרכים.

– לא, זו שאלה אחרת; נכון אני להודות, שיש לנו צרך בהם. אך כל שׂכר פעולה, שאינו מתאים במדתו למדת היגיעה, שיגע הפועל עליה, – לא בישׁר הוא בא לידי בעליו.

– אך מי ישפוט, עד־כמה יתאים?

– קנין שלא בדרך ישר, קנין בתחבולת־ערמה, – אמר לֶוין והרגיש בדבּרו, שאינו יודע לסַמן את קו־הגבול שבין קנין ביֹשר ובין קנין שלא בישׁר. – למשל, מה שמרויחים בעלי לשכות־הבנקים, – הוסיף לֶוין – עָול הוא – רכישת עֹשר גדול בלי יגיעה, כמעשי המוכסים, אין כאן אלא שנוי־שֵם בלבד. המלך מת, יחי המלך! זה לפני זמן־מה בטלו את עסקי המוכסנות, והנה צצו תחתיהם מסלות־ברזל ובַנקים, שגם הם ממציאים לבעליהם כסף רב בלי עבודה.

– כן הוא, אפשר שכל זה נאמן ונאמר בשכל חריף… רבֹץ תחתיך קרק! – נתן סטֶפּן ארקַדייביץ' בקולו על כלבו, אשר התגרד והפך ופזר את כל החשש, ונראה מזה, שהיה בטוח כל־כך בסברותיו, שיכול לדבר במנוחה ובמתינות. – אך לא בררת את הגבול שבין העבודה הישרה ובין העבודה שאינה ישרה. מה ששכרי רב משכרו של שַׂר־השֻׁלחן המשֻׁעבד לי, אף־על־פי שהוא בקי בענינים יותר ממני – הרי זה עָוֶל?

– אינני יודע זאת.

– אם כן, אני אומר לך: – דע לך, כי מה שאתה מקבל בשׂכַר פעולתך בעסקי האחוזה כחמשת אלפי רֻבּל, למשל, והאכר, העוסק בעבודה זאת, בכל היגיעות שייגע לא ימצא יותר מחמשים רֻבֹּל, גם הוא איננו ביֹשר, כשם שלא מן היֹשר הוא מה שאני מקבל יותר משַׂר־השֻלחן ומה שמַלטוס מקבל יותר מאחד הפועלים העושים במלאכת בנין המסלוֹת. להפך, אני רואה דרך שנאת־חנם בהתיחסות הצבור אל האנשים האלה, וכמדֻמה לי, שיש כאן קנאה…

– לא, זה איננו נכון – אמר וֶסלובסקי, – אי־אפשר לקנאה בזה, אבל יש באותו עסק איזה דבר מכֹער.

– לא, שמעני־נא, – הוֹסיף לֶוין. – אתה אומר, כי לא ביֹשר ארויח חמשת אלפים, בשעה שהאכר ירויח רק חמשים. אמת הדבר. עול הוא, ואני מכיר ויודע אבל…

– באמת, מפני מה אנחנו אוכלים ושותים וצדים ציד ואיננו עושים כל מאומה, והוא עמל ויגע בכל עת ובכל שעה? – אמר וַסינקא וֶסלובסקי, אשר, לפי הנראה בבֵרור, עלתה שאלה זאת על רוחו בפעם הראשונה בימי־חייו, ודבריו אלה היו דברים יוֹצאים מן הלב.

– כן הוא, מכיר ויודע אתה, אך עם זה לא תתן לו את אחוזתך, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' כמתכַּון לקנטר את לֶוין.

בימים האחרונים כמו נשלחה רוח רעה נסתרה בין שני הגיסים האלה: מן היום אשר נהיו לגיסים, בעלי שתי אחיות, כמו התחילו מתחרים זה בזה בשאלה, מי משניהם הצליח יותר מחברו לכונן הליכות חייו, והרוח הרעה הזאת הֻבּעה בשיחתם, שהתחילה נוגעת בחייהם הפרטיים.

– אינני נותן את אחוזתי, יען כי אין דורש מאתי כזאת, ואלו רציתי לתתּה לאחר, לא יכולתי, – ענה לֶוין, – גם אינני יודע למי.

– תנה אותה לאכר הזה; הוא לא ישיב את פניך ולא ימָנע מקַבְּלה.

– אבל איך אתננה לו? האסע אתו אל עיר־הפלך ואכתוב לו שטר־מכירה?

– אינני יודע, אבל אם ברור לך, שאין לך זכות…

– אין זה ברור לי כלל, להפך, אני מכיר ויודע, שאין לי רשות למסרה לאחר, שחובות מוטלות עלי, חובות לאדמתי ולביתי.

– לא, שמעני־נא: אם דעתך, כי שנוי זה שבינך ובין האכר עָול הוא, מפני מה אינך נוהג על־פּי דעתך זאת?

– גם נוהג אני על־פיה, אבל רק דרך שלילה בלבד, כּונתי שלא אשתדל להגדיל את החלוק הזה שביני לבינוֹ.

– לא, סלח־נא לי, אבל אין זה אלא פּרַדוֹכְּס.

– הרי זה באמת כמין תֵּרוץ סוֹפיסטי, – נענה וֶסלוֹבסקי אחרי אובלונסקי. – הנה בעל־הבית שלנו! – אמר וֶסלובסקי ויפן אל האכּר, אשר פתח ברגע ההוא את דלתות השער החורקות ונכנס לגֹרן, שלָנו בו הצַידים. – האָמנם אינך ישֵן עוד?

– לא, איך אישן? אבל אני דמיתי, כי אדוננו ישֵנים, והנה קול דברים הרבה. יש לי לקחת פה מַגָּל. מתירא אני, שמא יפצעני, – הוסיף ויפסע בזהירות ברגליו היחפות.

– ואתה איפה תשכב?

– אנחנו שומרים את העדר הלילה.

– אבל מה נחמד הלילה הזה! – אמר וֶסלובסקי ויבט אל קצה הבית ואל העגלות המפֹרקות, שנראו לָאוֹר הכּהה שבתחלת עלות השחר בעד השער הגדול, שנפתח לִרְוָחה. – שמעו־נא, הנה קולות נשים מזמרות, ומזמרות יפה הן. אמָר־נא, בעל־הבית, מי מזמר שם?

– נערות־החצר הן, בחצר הסמוכה.

– נלכה־נא ונטילה! הן לא נישן עוד. נלכה־נא, אובלונסקי!

– טוב לשכב וטוב ללכת. – ענה אובלונסקי ויתמודד. – טוב מאד לשכב.

– אם כן אלך לי לבדי, – אמר וֶסלובסקי ויקם וינעל את נעליו במהירות. – שלום לכם, אדוני. קרוא אקרא לכם, אם אמצא שם נחת. אתם נתתם לי ציד, ואני לא אשכח זאת לכם.

– בן־חיל הוא, האין זאת? – אמר אובלונסקי, כאשר יצא וֶסלובסקי מעל פניהם, והאכר סגר את השער אחריו.

– כן, בן־חיל, – ענה לֶוין, ובלבו הוסיף להגות בענין, אשר דברו בו לפני רגעים אחדים. לפי מה שנדמה לו, הביע את דעותיו ורגשותיו במלים ברורות, ככל שהיה ביכלתו, ועם זה אמרו אנשי־דבָרוֹ, אנשים שאינם נבערים ושדבריהם יוצאים מלבם, שניהם כאחד, כי הוא משעשע את נפשו בפלפולי־שוא. הדבר הזה הרגיז את רוחו.

– כן הוא, ידידי, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' – אחת משתי אלה: או יש להחליט, שהסדר הנהוג טוב וישר הוא ולהחזיק איש בזכֻיותיו היתרות בכל־כֹח־ידו, או יש להודות, שלא כדין נִתנו לנו זכֻיותינו אלה, כשם שאני מודה בזה, ולהתענג עליהן כמוני.

– לא, אלו היה זה דבר־עָול, לא היית יכול למצֹא עֹנג בו, ועל־כל־פנים לא הייתי אני יכול למצֹא עֹנג בזה. אני צריך להרגיש קֹדם־כל־דבר, כי נקי אני מעָול.

– ולמה לא נלך באמת? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר עיפה נפשו, כנראה בבֵרור, מרב עיון. – הן לא נישן עוד. הבה נלכה לנו.

לֶוין לא ענהו. הדבר שאמר בּשעת שיחתם, שהוא מתנהג ביֹשר רק דרך שלילה, לא חדל להעסיקו. “האמנם רק דרך שלילה לבד יוכל להיות הדרך הישר?” שאל בלבו.

– אבל מה עז ריח החשש הלח! – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בהרימו את ראשוֹ לקום. – לא אוכל לישון. וַסינקא החל לעשות שם דבר־שעשועים. הנה צחוק נשמע וגם קולו של וַסינקא בעצמו עולה משם. נלכה־נא. הבה נלכה!

– לא, אני לא אלך, – ענה לֶוין.

– האמנם גם זה מפני איזה עִקר? – אמר סטֶפּן ארקדייביץ בצחוק קל ויחַפש בחשכה את מצנפתו.

– לא מפני איזה עִקר, אך למה זה אלך?

– דע לך, שאתה גורם רעות לעצמך, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בקומו ממשכּבו, אחרי מצאו את מצנפתו.

– במה?

– כלום איני רואה את דרכיך עם אשתך? הלא שמעתי, כי שאלה גדולה נשאלה אצלכם, אם תסע לצוד ציד לשני ימים אם אין. כל זה טוב בתור אידיליה, אך לכל ימי־החיים לא יצלח. האיש צריך להיות בן־חורין, לוֹ עניני־גבר הנוגעים בו לבדו, עליו להיות אמיץ־לב. – אמר אובלונסקי בפתחו את השער.

– ומה עליו לעשות? ללכת לבקש אהבה מהנערות המשרתות בחצרות? – שאל לֶוין.

– ולמה לא ילך, אם ימצא בזה נחת־רוח? אין זה גורם רעה לאיש. אשתי לא תפסיד בזה מאומה, ואני אשעשע את נפשי. העקר הוא, שיהי ביתך טהור, שלא יארע דבר בביתך. אבל אין לך לשים אסורים על ידיך.

– אפשר שצדקת, – אמר לֶוין ויהָפך אל צדו. – מחר עלינו לצאת בבֹּקר, אני לא אעיר איש, אבל יצוא אצא בעלות הבֹּקר ולא אאחר.

– בואו מהר, אדוני! – נשמע קול וסלובקי בקראו אליהם צרפתית. – יָפֶה מאד! אני מצאתיה! יפה ונאוה באמת. הרי זו גְרֶטְכֶן ממש, גם כבר התקרבנו. אכן יפה היא מאד! – ספּר וֶסלובסקי ופניו הביעו הסכמה והחזקת־טובה, כאלו בכונה תחלה בשבילו נעשתה יפה כל־כך, ורוחו נוחה מיוֹצרהּ, שטרח בשבילו כל־צרכו.

לֶוין עשה את עצמו כאלו הוא ישֵׁן, ואובלונסקי נעל את סנדליו ויצת אש בסיגרה ויצא מן הגֹרן, וקולותיהם נחבאו מהר.

זמן רב לא יכול לֶוין להרדם הוא שמע את לעיסת סוסיו באכלם חשש, אחרי־כן שמע את קול בעל־הבית והגדול שבנעריו בצאתם אל העדר לשמרו; אחרי־כן שמע בלכת איש־הצבא לשכב מאחרי הגֹרן עם בן־אחותו, הוא בנו הקטן של בעל־הבית; אף הגיעו לאזניו דברי הנער הקטן, שהודיע לדודו בקולו הדק את הרֹשם שעשו עליו הכלבים, אשר היו נוראים וגדולים מאד בעיניו; אחרי־כן שמע את הנער שואל את דודו, מה יצודו הכלבים האלה, ואת דברי איש־הצבא, אשר אמר לו בקול צרוד מתוך שֵׁנָה, כי מחר ילכו הציָדים אל הבצה ויורו ברובים, וכדי להפטר משאלותיו ודרישותיו אמר אליו: יְשַן וַסקא, ואם אין, השמר לך", ומיד התחיל נוחר בעצמו. אז נשמעו רק נעירת סוסים וקרקור ביקַס. “האמנם רק דרך שלילה?” חזר ושאל בלבו. “ומה בכך? לא בי האשם”, אמר בלבו והתחיל מהרהר בדברי היום הבא.

“מחר אצא בבֹּקר השכם ואקבל עלי, שלא להתלהב. ביקַסים הרבה יש וגם חרטומנים. ובשובי אמצא פתקה מקיטי. כן הוא, אפשר שסטיבה צדק ממני: לא לב־איש לי בעודה לנגדי, כי אם לב אשה זקנה… אבל מה אעשה! גם פה דרך שלילה!”

בהתנמנמו שמע את קולות צחוקם ושיחתם של וֶסלובסקי וסטֶפּן ארקדייביץ', ויפקח עיניו לרגע קטן, והנה יצא הירח, והם עמדו ודברו בתוך השער הפתוח, ואור הירח נגה עליהם. סטֶפּן ארקדייביץ' דבר איזו דברים על־אודות עלמה רעננה וַיְדַמֶּהָ לאגוז רך, שגמל לפני רגע אחד, וּוֶסלובסקי צחק בִּצחוק העַז המיֻחד לו ושָׁנה דברים, שאמר לו, לפי הנראה, אחד האכרים: “מוטב שתשתדל בדבר האשה שלך!”. לֶוין אמר מתוך שֵׁנה:

– אדוני, מחר בבֹּקר השכם! וַיֵרְדַם.

יב    🔗

וכמו השחר עלה נעור לֶוין וינס לעורר את חבריו. וַסינקא שכב על בטנו ורגלו האחת נטויה לכל ארכה ופוזמקה עליה, ותרדמתו עזה מאד, ולא היה אפשר למצֹא מענה מאתו. אובלונסקי אמר מתוך שֵנה, שאינו רוצה להשכים קום כל־כך. גם לַסקא קם משנתחו שלא ברצון – הוא ישן בקצה ערֵמת החציר ומקֻפּל היה בדמות טבעת – וימתח ויכונן בעצלתים את רגליו האחוריות זו אחר זו. לֶוין שׂם עליו את נעליו ויקח את רובהו ויפתח בזהירות את דלתה החורקת של הגֹרן ויצא אל הרחוב. הָּרַכָּבים ישנוּ אצל מרכבותיהם, והסוסים נמנמו אף הם רק אחד מהם אכל שבּלת־שועל בעצלתים ויפזר בנחרתו את הגרעינים שבאבוסו ובחוץ עוד לא האיר היום למדי.

– מה זה ככה מהרת לקום, אדוני היקר? – פנתה אליו הזקנה בעלת־הבית בחבה, כאשר יפן איש אל אחד מאוהביו הישנים, והיא יצאה ברגע ההוא מבית־דירתה.

– לצוד ציד אני הולך, יקירתי. האבוא אל הבִּצה דרך המקום הזה?

– מאחורי הבית; מאצל גרנותינו, אדוני היקר, ומאצל שְׂדֵי הקְנָבּוּס; הנה שביל שם.

הזקנה הלכה עם לֶוין ותצעד בזהירות ברגליה היחפות והשזופות ותפתח לו את המחיצה החוסמת את דרך העוברים לפני הגֹרן.

– בשביל הישר הזה תלך ותבוא אל הבצה. נערינו רעו שם אתמול בערב.

לַסקא רץ ראשונה בשביל ההוא, ובשמחה גלויה רץ בו, ולֶוין הלך אחרי כלבו בצעדים מהרים וקלים ולרגעים נשא עיניו למעלה. נפשו אִוְתה, כי לא יֵצֵא השמש בטרם יגיע אל הבצה. אך השמש לא התמהמה. הירח, אשר הגיה עוד בשעה שיצא לֶוין לפעלו, אסף נגהו, ואך ככדור של כסף־חי התנוסס ממעל; אדמימות השחר, אשר בראשונה מלְאָה את כל הארץ, נתעלמה מן העין ולא נגלתה עוד אלא אחרי התבוננות וחפוש; מה שנראה בראשונה על־פני השדה ממרחק בדמות כתמים, שאין לעמוד על מהותם, נגלה אחרי־כן בבֵרור: אלה היו עֲרֵמות שִׁפּוֹן. הטל, אשר עוד לא יכלה עין לראותו מבלי אור־שמש, הטפיח את רגליו ואת חֻלצתו של לֶוין עד למעלה מחגורתו, בעברו בין שבלי הקְנָבּוס הגבוה והנודף, שכבר נִטלו גבעולי־הסרק מתוכם. בדממת הבֹּקר נשמעו גם קולות דקים מן הדקים. דבורה פרחה ועברה על אזנו של לֶוין וקול זמזומה דָּמָה לקול מעופו של כדור־יריה. לֶוין נשא עיניו וירא והנה עוד אחת ועוד אחת. כֻּלן יצאו ממשוכת גן־דבורים ועפו ממעל לשׂדֵה הקְנָבּוס אל עבר הבצה. השביל, שהלך בו לֶוין, הובילו אל הבּצה בדרך ישרה. מקום הבצה היה נִכּר על־פי האדים שעלו מתוכה, אדים מעֻבּים במקומות אחדים וקלושים במקומות אחדים, ושיחי העשבים שביניהם נראו כאיים מתנועעים בעב־הענן הזה. בקצה הבּצה והדרך שכבו הנערים והאכרים שומרי העדרים בלילה, ולפני עלות השחר נרדמו כֻלם תחת מעיליהם. לא רחוק מהם התהלכו שלשה סוסים עקֻדים, ואחד משלשתם הרעים בשלשלאותיו. לַסקא הלך מצד אדוניו ולרגעים פרץ ללכת הלאה והביט לאחוריו. כאשר עברו לפני האכרים הישֵׁנים האלה והגיעו עד הגֵבא הראשון, התבונן לֶוין אל כפתורי רובהו וישַׁלַח את הכלב אל אשר יהי את רוחו ללכת. אחד מהסוסים, סוס אדמוני בריא, בן שלש שנים, נרתע לאחוריו בראותו את הכלב וירם זנבו וינער. גם שאר הסוסים נבהלו והתחילו מקפצים מתוך הבצה ברגליהם העקֻדות, ושכשוך פרסותיהם, בנתקם אותן מתוך הטיט הקפוא, היה כקול מחיאת־כפים. הכלב עמד מלכת ויבט הבטת־לעג אל הסוסים והבטת־שאלה אל אדוניו. לֶוין העביר ידו על כלבו וישרוק לו לאות, כי עת להתחיל.

לַסקא רץ בשמחה ובזהירות והבֹּץ חג ונע תחת רגליו.

כשנכנס לַסקא אל הבצה, הרגיש מיד, יחד עם ריחות הקלחים והעשבים והחלודה הידועים לו ועם ריח צפיעי הסוסים, אשר לא נודע לו, גם את הריח המיֻחד, שהיה זרוע בכל המקום ההוא, את ריחו של מין העוף, שהיה מרגיז אותו בכל עת יותר מכל שאר המינים. בקצת מקומות נָדַף ריח זה בכֹח גדול מתוך צמחי הבצה, אך עם זה לא יכול הכלב לדעת על־פיו, באיזה עֵבֶר הוא הולך וחָזֵק ובאיזה הוא הולך ורפה. כדי לברר לעצמו, אי־זה הדרך הטוב לפניו, הֻצרך ללכת קצת הלאה, אל העֵבר, שהרוח הלך שמה. בדהָרה עזה, אשר לא הרגיש בה את תנועת רגליו ואשר עם זה לא היתה לו למעצור לעמוד פתאם, אם יהי צרך בדבר, מתוך כל רקידה שירצה, דלג ימינה והלאה מהרוח החרישית המזרחית שלפני עלות השחר, ואחרי־כן שָׁב וילך נגד הרוח. בשאפו בנחיריו המָרחבים את האויר, הרגיש מיד, כי לא רק עקבות בעלי־כנף לפניו, כי־אם הם בעצמם, ולא אחד או שנים, כי־אם רבים פה לפניו, ויעצור קצת במרוצתו, אך לא עמד מרוץ. ידוע ידע, כי נמצאים הם במקום הזה, אך עוד לא יכול לדעת בדיוק אַיָּם. בחפצו למצֹא את מקומם זה, התחיל הולך סביב סביב, אך אדוניו קרא אליו פתאם ויפריעהו ממעשהו. “לַסקא, פּה!” אמר לֶוין ויורֵהו מקום בּעבר אחר. הכלב שהה מעט וכמו שאל את אדוניו, אם לא טוב לעשות את אשר החל. אך לֶוין שָׁנָה את מצוָתו בקול־זעם וירמוז לו על קבוצת גבשושיות מכֻסה במים, אשר באמת לא יכול כל עוף להמָצא שם. הכלב שמע בקולו וכדי לעשות לו לאדוניו נחת־רוח, עשה את עצמו כאלו הוא מחפש, ויזחל ויעבור בכל קבוצת הגבשושיות וישָב אל מקומו הראשון וכרגע חזר והרגיש את ריח העוף. כאשר חדל אדוניו להפריעו, ידע מיד מה שיש לו לעשות, ובלי הבט אל אשר מתחת לרגליו, – אף־על־פי שלמֹרת רוחו נתקל בלכתו על הגבשושיות הגבוהות וגם הוטל המימה לא אחת ולא שתים, – התגבר וחזר ועמד בכל פעם על רגליו החזקות והנוחות לְהכָּפֵף ולהתפשט והלך לו הלוך וָסֹב, כדי לברר את הדבר. ריח מין העוף ההוא הרגיש ומשך אותו אחריו יותר ויותר, ופתאם הֻברר לו לגמרי, כי אחד מהם פה, מאחרי הגבשושית הזאת, ורק כחמשה צעדים בינו ובין העוף, ויעמוד בלי־נוע וכל גופו היה כאבן דומם. בגלל רגליו השפלות לא יכול לראות בעיניו מה שמאחרי הגבשושית, אך בחוש־ריחו הכיר, שאין העוף רחוק ממנו יותר מכשִׁעור חמשה צעדים. כאשר הוסיף הכלב לעמוד, כן הוסיף להרגיש את העוף, ויתענג בחכותו לתוצאות הדבר. זנבו היה נטוי ומתוח, ורק קצהו האחרון רעד קצת. פיו נפתח מעט ואזניו הורמו; אחת מאזניו הוסַבּה מעט עוד בשעת מרוצתו, והוא נשם בכבדות, אבל גם בזהירות; ובזהירות יתרה עוד מזו פנה אל אדוניו ויותר ממה שהפנה אליו את ראשו הפנה את עיניו. ואדוניו הלך הלוך וכשול דרך הגבשושיות, ופניו כתמול שלשום, אך עיניו נוראות כל העת, ומהלכו, כפי מה שנראה לו לכלב, חשאי מאד. כך נראה לכלב, אבל באמת לא הלך לֶוין, כי־אם רץ אליו.

כראותו את כלבו מחַפש באֹפן מיֻחד, כי נלחץ בכל גופו אל האדמה ויצעד צעדים גדולים ברגליו האחוריות, כאלו חתר בהן במים, ופיו פתוח קצת, הבין לֶוין, כי הוא מריח חרטומנים, ויתפלל בלבו אל האלהים, כי יצלח במעשהו, ובפרט בעוף הראשון הזה, וירץ ויגש אל הכלב. ובגשתו אליו התחיל מביט לפניו, ובגֹבה־קומתו ראה בעיניו מה שראה כלבו בנחיריו. בחריץ שבין הגבשושיות, שעמד לפניהן במרחק שלש אמות, נראה חַרטמון. העוף הִפנה ראשו הצדה וַיַקשב. אחרי־כן פשט קצת את כנפיו וַיָשָׁב ויקַפלן, כשכש בזנבו בכבדות ויסוב אל קרן־זוית.

– תפוֹשׂ, תפוֹש, – קרא לֶוין וידחף את לַסקא מאחריו.

“אבל אינני יכול ללכת”, אמר לַסקא אל עצמו. “אנה אלך? מפה אני מרגיש את ריחם, ואם אזוז מכאן ואלך הלאה, לא אדע ולא אבין איפה הם ומה הם”. אך לֶוין דחף אותו באחת מברכיו וילחש לו ברגזה: “תְפוֹש, יקירי, תפוש!”

“אם רצונו בכך, הנני לעשות את רצונו, אבל אני איני אחראי עוד”, אמר הכלב בלבו וירץ בכל כֹּח רגליו אל בינות לגבשושיות… בנחיריו לא הרגיש כל ריח עוד, אך ראה בעיניו ושמע באזניו ולא הבין מאומה.

במרחק עשרה צעדים מן המקום הראשון התנשא חרטמון אחד בנהימה גסה ובמשק הכנפים המיֻחד למין־עוף זה. ואחרי קול היריה נפל כמשא כבד בְּלֹבֶן תחתית־גופו על הרפש הלח. השני לא המתין עד שירגיזהו הכלב ויעל ויעף מאליו מאחרי לֶוין.

כאשר פנה לֶוין אל העוף השני הזה, כבר הרחיק לעוף, אבל כדור־הרובה השיגהו. עוד כשִׁעור עשרים צעדים פרח באויר, אחרי־כן עלה בדמות קנה זקוף ויתהפך ככדור־משחק שזרקוהו למעלה ויפול כמו אבן על מקום יבש.

“הפעם נצליח!” אמר לֶוין בלבּו בשימו בילקוטו את שני החַרטמונים החמים והשמֵנים, שנפלו חללים לפניו. “מה תאמר, יקירי? הנצליח?”

כאשר מִלא לֶוין את רובהו וילך הלאה, כבר יצא השמש, אף־על־פי שלא נראה לעין, מפני העבים אשר כסוהו. הירח לא הבריק עוד כלל, ורק בדמות עב קטנה רִחֵף ברקיע השמים, ומן הכוכבים לא נראה עוד גם אחד. הַגְבָאים, אשר בעוד הטל עליהם כמו נחפו בכסף, לבשו עתה ברַק־זהב. לכל הרקק היה מראה עַנְבָּר, ועין הדשא, שהיה קֹדם לזה כעין התכלת, נהפך למראה ירקרק צהֹב. צפּרי־רקק פזזו על השיחים הקטנים, אשר אגלי־הטל הבריקו עליהם וצללים ארֻכּים נטו להם מִצִדֵּיהֶם. נֵץ אחד נעור משנתו ישב על עֲרֵמַת־חציר ויַסב ראשוֹ הֵנה והנה ויבט בּזעף אל הבצה. קוֹלִיאָסִים ⁸עופפו אל השדה; נער יחף הגיש את הסוסים המָּפְקָדים בידו אל זקן אחד, אשר קם משנתו מתחת למעילו והתגרד קצת; וְלֹבֶן־עֲשַן היה כעין החָלב על־פני העשב.

אחד הנערים הקטנים רץ אל לֶוין.

– דודי, תמול היו פה בני־אוז! – קרא הנער אליו וילך אחריו ממרחק.

ולֶוין שמח משנה־שמחה, כשעלתה בידו להמית שלשה ביקַסים זה אחר זה לעיני הנער ההוא, אשר הביע לו תהלה על גבורתו.

יג    🔗

המסֹרת שבידי הַצַידים, שמי שלא נמלטו מידו החיה הראשונה והעוף הראשון, שנזדמנו לפניו, יצליח בצידו כל היום, נמצאה נאמנה.

עיף, רעב ומאֻשר שב לֶוין אל בית־האכסניה שלו בשעה העשירית בבֹּקר, אחרי לכתו כשעור שלשים תחומים, ויבֵא אתו תשעה־עשר “עוף־צַיִד אָדֹם” ובר־אוז אחד, שהיה תלוי לו בחגורתו, כי קָטַן ילקוטו מהכיל את כל צידו. וחבריו כבר נעורו וגם בקשו לאכול ואכלו פת־שחרית.

– המתינו־נא, ידעתי, כי תשעה־עשר הם, – אמר לֶוין, במנותו שנית את חללי החרטמונים והביקַסים, אשר במראיהם החדש, בגויותיהם המפֻתּלות, בכתמי־הדם, שנקרש עליהם, ובראשיהם המעֻקלים והנטויים

הצדה לא היתה להם דמותם הראשונה, שהיתה להם בצאתם במעוף ממחבואיהם.

המספר נמצא נכון, ונעים היה ללֶוין לראות את סטֶפּן ארקדייביץ' מקנא בו. וכן היה נעים לו, מה שמצא בשובו מצידו אל בית־אכסניתו איש שלוח אליו מקיטי ופתקה בידו, וכתוב בה:

“אך טוב ושלום לי. אם דואג אתה לי, יכול תוכל להרגע עתה יותר מבראשונה. יש לי עתה שומרת חדשה לראשי, והיא מריה ולַסיֶיבנה (היא המיַלדת, שהיתה למוֹרת־דרך ולאם בבית לֶוין). היא באה הנה לבקרני ומצאה אותי בריאה ושלמה, ואנחנו בקשנו מאתה לשבת אתנו עד שובך. כֻּלנו שמחים וטובי־לב, ואתה אַל־נא תֵחָפז. ואם טוב מהלך הציד, שְׁהֵה שם עוד יום אחד”.

שתי השמחות האלה: מה שהציד עלה יפה ומה שבא אליו מכתב מאשתו, גדלו כל־כך, ששני המאורעות הקשים קצת, שאֵרעו לו בבואו מצידו, קַלו בעיניו כדברים של מה־בכך. האחד היה מעשה בסוסו האדֹם המתרגל, שלפי הנראה יָגע ביום אתמול יותר מכפי כֹחו, ועל־כן לא אכל מספוא ורוחו סרה כל היום ההוא, והרֹכּב אמר עליו, שהוא חולה מעבודה קשה.

– תמול הלאוהו, קנסטַנטין דמיטריץ', – אמר הרכּב, – עשרה תחומים נהגו אותו וגם לא בדרך שנדוּשה.

המאורע השני, אשר בתחלה הרגיז את רוחו, ואחרי־כן צחק עליו הרבה, היה כליון כל הַצֵדָה, אשר הכינה להם קיטי, והצֵדה רבה כל־כך, שנדמה לו שלא יספיקו לאכלה עד תֻּמהּ גם בשבעת ימים. בשובו עיף ורעב מצידו קוה למצֹא לחמניות מטֻגנות, ובטוח היה כל־כך, שבקָרבו אל הבית הרגיש ריחן באַפו וטעמן בפיו, כמו שהרגיש כלבו את הציד, ויצו את פיליפּ לתת לו מהן, והנה הֻגד לו, כי לא רק אין מיני־מתיקה כאלה, כי אם גם האפרוחים שהובאו תמו ואינם.

– אך זה תאבון! – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בצחוק וירמוז על וַסינקא וֶסלובסקי. – גם אני אינני מאותם, שדַי להם במועט, אבל זה אינו אלא פלא…

– הצלי נאכל, והעצמות הֻשלכו לכלבים, – ענה פיליפּ.

לֶוין הצטער על אותו מעשה כל־כך, אמר בקפֵדה: – גם קמעה לא השאירו לי! – ויבקש לבכות ברגע ההוא.

– אם כן, עשֵׂה מן הציד, – אמר אל פיליפּ בקול רועד ויתאמץ להסב עיניו מוַסינקא, – ושִׂם עליו חרוּלים, ובין כה שאַל והבֵא לי חָלָב לשעת הדחק הזאת.

רק אחרי־כן, אחרי אכלוֹ לשֹבע מן החָלב, נחם ויבוש על כי הביע קפידה לוֶסלוֹבסקי, שאינו אלא איש זר לו, ואז התחיל מגחך בעצמו, שבא לכלל כעס מחמת רעב.

בערב יצאו עוד הפעם לצוד, ובציד הזה המית גם וֶסלוֹבסקי עופות אחדים, ובלילה שבו הבּיתה.

שיבתם היתה דרך שמחה כיציאתם. וֶסלוֹבסקי פעם שר בשיריו, פעם הרצה בעֹנג רב את הליכותיו בחבורת האכרים, אשר השקוהו יין־דגן ואמרו לו: “לא לכף־חובה”, ופעם ספּר את קורותיו ועלילותיו בלילה, את דבר לקיטת האגוזים וטיולו עם העלמה ושיחתו עם האכר, אשר שאל אותו, אם הוא נשוּי, ואמר אליו, בהוָדע לו שאינו נשוּי: “ואתה אל תחמוד נשי אנשים אחרים, כי אם השתדל לקחת לך אשה לעצמך”. המלים האלה הביאוהו ביחוד לידי צחוק.

– בכלל נוחה רוחי מאד מנסיעתנו. ואתה, לֶוין?

– מאד אשמח עליה, – אמר לֶוין בלבב שלם, כי שמח ביחוד על כי לא רק לא היה עוד בלבו מרגשי־המשטמה, אשר שטם בביתו את וַסינקא וֶסלובסקי, כי אם עוד נמלא רגשי ידידות עזה לאיש הזה.

יד    🔗

ממחרת בעשר שעות בבֹּקר, דפק לֶוין, שכבר הספיק לתור את חלקי אחוזתו, על דלת החדר, אשר שכב בו וַסינקא.

– Entrez!, – קרא אליו וֶסלובקי. – סלח־נא לי, אך ברגע זה גמרתי את רחיצותי, – אמר בבת־צחוק והוא עומד לפניו בלבָניו לבד.

– אל־נא תָשֶת לב לזה, – אמר לוין וישב אצל החלון. – הישנת היטב?

– כנופל מת. ומה טוב היום הזה לצוד ציד.

– מה אתה שותה בבֹּקר, טה או קהוה?

– לא זה ולא זה. אני אוכל פת־שחרית. אכן מתבַּיש אני. הנשים כבר קמו בודאי. טוב מאד לטַיל עתה. הראני־נא את סוסיך.

ולֶוין טיֵל מעט עם אורחו בגן ויבוא עמו אל האֻרוה וגם עָסק שם עמו יחד בגימנסטיקה על מוטות, ואחרי־כן שב הביתה ויבוא עמו אל חדר־האורחים.

– הרבה התענגנו על הציד, ומה רבו הרשמים השונים! – אמר וֶסלובסקי בגשתו אל קיטי, אשר ישבה על־יד המֵחַם בבואם החדרה. – כמה עלינו להצטער, שאין לנשים חלק בתענוגים האלה!

“ומה בכך, הלא ראוי לו לאמר איזו דברים אל בעלת־הבית”, אמר לוין בלבּו. גם הפעם נראה לו שמץ־דבר בבת הצחוק ובאותות הנצחון, שהיו על פני האורח בפנותו אל קיטי…

הנסיכה הזקנה, אשר ישבה בקצהו השני של השלחן עם מריה ולַסייבנה ועם סטֶפּן ארקדייביץ', קראה אליה את לֶוין והתחילה מדברת עמו על־דבר הנסיעה למוסקבה לשעת לִדתָה של קיטי והכנת בית־הדירה בשביל זה. לֶוין, אשר קשו בעיניו כל מיני ההכנות אל חתונתו, כי מצא בהם במנהגם הקטנים האלה, חִלול הענין הגדול, שהם תלוּים בו, מצא חִלול גדול מזה באותן ההכנות לשעת הלֵדה ובאותם החשבונות, אשר קבעו על־פיהם את השעה ההיא. בכל הימים ההם התאמץ להמָנע משמוע את השיחות על אֹפן חִתּולו של הילד העתיד להולד, להָשֵע עיניו מראוֹת את הרצועות הסרוגות השונות והמשֻׁנות שאין להן סוף, את חתיכות־הבד בתמונות משֻׁלשים, אשר היו חשובות מאד בעיני דולי, וכיוצא בהן. הוּלדת בן לו – ברור היה לו, שבֵּן עתיד להולד ולא בת – אשר הבטיחו לו, שקרוב לבוא עתו ואשר בכל־זאת לא יכול עוד להאמין בּו, כל־כך היה הדבר נפלא ומשֻׁנה על־פי רגשותיו, נחשב לו מצד אחד למקרה גדול ונעים מאד, שאי־אפשר לחכות לו שיבוא, ומצד אחר – לסוד כמוס ונשגב מבינת־אנוש, שטעות זו שטועים חושבים אותו לדבר ידוּע מראש ומתכוננים לקראתו משום כך כמו לקראת מקרה פשוט, מעשה ידי־אדם, נראתה לו כעַזות נמרצה, שיש בה חלול־קֹדש.

אך הנסיכה הזקנה לא הבינה את רגשותיו ובראותה אותו משתמט ונמנע מעַיֵן ומִדַבֵּר בענין הזה, חשבה לו זאת לקלות־דעת ולרשלנות, ועל־כן לא נתנה לו מנוחה. כבר הטילה על סטֶפּן ארקדייביץ' למצֹא מעון במוסקבה, ועתה קראה אליה את לֶוין.

– אני, גברתי הנסיכה, אינני יודע מאומה. עשי כטוב בעיניך, – אמר לה לֶוין.

– יש לגמור ולקבוֹע זמן יציאתכם.

– אינני יודע בזה דבר. אני יודע, כי מיליוני ילדים באים לעולם מחוץ למוסקבה ובלי דוקטורים… ולמה זה…

– אבל אם כן…

– לא זאת, אך כטוב בעיני קיטי.

– עם קיטי אין לדבּר בזה כלל! החפוץ תחפוץ, כי אפיל עליה אימות? הלא בשנה הזאת, באביב הזה, מתה נַטַליה גַליצינה בידי מְיַלֵד שאינו הגון.

– כל אשר תאמרי אלי אעשה, – אמר לֶוין בפנים נזעמים.

הנסיכה התחילה מַרצה לפניו, אך הוא לא שמע את דבריה. אף אמנם הרגיזה אתו שיחת הנסיכה, אך לא על שיחה זו נזעמו פניו, כי אם על הדברים, שראה אצל המֵחם.

“לא, זה אי־אפשר”, אמר בלבו ובהביטו לפרקים אל וַסינקא, אשר כפף ראשו ורֻבּו לצד קיטי וידבר אליה איזו דברים בבת־הצחוק היפה על שפתיו, – ואל קיטי, אשר התאדמה ורגזה בדַבּרו.

שמץ־דבר שאינו טהור היה במושבו של וַסינקא, במבטו ובבת־צחוקו. ושמץ־דבר כזה ראה לֶוין גם במושבה ובמבטה של קיטי. ועוד הפעם כהו עיניו רגע; עוד פּעם נדמה לו, כאִלו הוּטל פּתאם, בלי כל אזהרה והכנה, ממרום אשרו ושלותו וכבוד מעמדו אל תהום צרה ותוכחה ונאצה. ועוד פעם היה לו כל מראה עיניו למֹרת־רוח.

– עשי־נא אפוא, גברתי הנסיכה, כאשר ייטב בעיניך – אמר לֶוין ויוסף להסב עיניו.

– אמרת, אך דבר־שפתים הוא! – אמר אליו בבת־צחוק סטֶפּן ארקדייביץ', ורמז בזה בבֵרור לא על שיחת הנסיכה בלבד, כי אם על יסוד התרגזותו של לֶוין, אשר לא נצפנה מלפניו. – מה אחרתּ היום, דולי!

כל המסֻבּים קמו לקראת דריה אלכסנדרובנה. וַסינקא קם אך לרגע אחד וכדרכם של צעירי הדור החדש להקל בכבודן של נשים נשואות, יצא ידי חובתו בקִדה קצרה ויוסף לדבר דבריו ויתן קולו בצחוק מתוך שיחתו.

– מַשׁה עָכְרָה אותי היום. שנָתה נדדה כל הלילה, ועתה היא סוררת מאד, – אמרה דולי.

דברי שיחתו של וַסינקא עם קיטי נסבו גם הפעם על ענין, שדִבּרו בו אתמול, על־אודות אַנה ועל־אודות השאלה, אם יכולה היא האהבה להיות למעלה מן המנהגים המקֻבּלים בצבּור. לקיטי קשתה שיחה זאת, כי הרגיזה את רוחה גם בתכנה, גם בסגנונה, וביחוד קשתה לה, מאשר ידעה את הרֹשם, שהיא עושה על אישהּ. אבל בתם־לבבה ובנקיון־כפיה לא השכילה לשים קץ לה, גם לא להסתיר את נחת־רוחה על החבה, שהראה לה האיש הצעיר הזה. אף אמנם רצתה נפשה לשים קץ לשיחתו, אך לא ידעה, מה לעשות לשֵׁם־זה. היא ידעה, כי אישהּ התבונן בכל אשר תעשה וימצא טעם לגנאי בכל מה שיראה בה. ובאמת נדמה לו, כאשר שאלה את דולי, מה היה למַשה, וּוַסינקא חכה לה, עד שתגמור שיחה מפסקת, זו שקצה נפשו בה, והתבונן בין כה בדולי בזלזול מָרגש, – כי אין שאלה זו, ששאלה קיטי את דולי, אלא דרך מרמה גסה ונתעבה.

– הנסע היום ללקוט פטריות? שאלה דולי.

– הבה נסעה־נא, גם אני נכונה לנסוע, – אמרה קיטי ותתאדם מפני הכבוד רצתה לשאול את וַסינקא, אם יסע גם הוא, וַתֶחְדַל ולא שאלתהו. – לאן אתה הולך? שאלה את אישהּ בעברו אצלה בצעדי־אוֹן, ופניה העידו בה, שהיא כחוטאת בעיניה. ועֵדות זו נחשבה בעיניו להוכחה גמורה, שלא פחד־שוא יפחד.

– הנה המכונאי בא הֵנה בצאתי לצוד ציד ואני עוד לא ראיתיו, – אמר לֶוין ולא הביט אליה.

הוא ירד אל המדור התחתון, אך עוד לא הספיק לצאת מחדר־עבודתו, והנה קול הצעדים הידועים לו באזניו, קול צעדי אשתו שנחפזה ללכת אחריו ולהשיגו.

– מה לך? – אמר אליה דרך קפֵדה – עסוקים אנחנו פה.

– סלח־נא לי, – אמרה אל המכונאי האשכנזי, – עלי לאמר לאישי מלים אחדות.

האשכנזי רצה ללכת אך לֶוין אמר לו:

– שבה־נא על מקומך.

– הרכבת יוצאת בשלֹש שעות? – שאל האשכנזי, – יש לדאוג שלא לאחֵר.

לֶוין לא השיב לו ויצא מן החדר עם אשתו.

– ומה יש לך לאמר לי? – אמר אליה צרפתית ובלשון רבות.

אל פניה לא הביט ולא רצה לראות, כי היא רועדת ומראיה, מראה אשה מצֵרה, ראוי לעורר חמלה עליה, בפרט בגלל מצבה המיֻחד.

– אני… אני רוצה לאמר לך, שאי־אפשר לחיים כאלה, שחיים של מכאובים הם… אמרה קיטי אליו.

– הנה אנשים פֹה בחדר־האֹכל – אמר לֶוין בזעף, – אל־נא תריבי אלי.

– אם כן נלכה הנה!

הם עמדו בחדר־מעבר. קיטי רצתה לבוא אל החדר הסמוך, אך שם לִמְדָה המורה האנגלית את טַניה.

– נלכה־נא אל הגן!

בגן פגעו באִכּר, אשר כּבֵּד את המסלה. אך לא שמו לבם עוד להתבונן, כי האכר רואה בפניה, שבכתה זה מעט, ובפניו, שהוא רוֹגֶז, וכי דומים הם לאנשים שיצאו למלט את נפשם מרעה גדולה, כי אם מהרו ללכת הלאה, מדעתם, שהם צריכים לדָבר זה עם זה ולברר זה לזה ולהיות לבדם שעה אחת, כדי לחלץ את נפשותיהם מדאבונם הכבד.

– אי־אפשר לחיים כאלה! חיים של מכאובים הם! אני מצטערת, ואתה מצטער. למה זה ועל מה? – אמרה קיטי, כאשר באו לאחרונה אל ספסל בודד בקצה שדרת הַתְרָזוֹת.

– הגידי־נא לי אך דבר זה לבד: הנמצא בסגנון דבורו שמץ־דבר מגֻנה, בלתי טהור, עולב ומרגיז? – אמר אליה ויתיצב לפניה, בידים קפוצות ונלחצות אל לבו, כמו שעמד לפניה בערב ההוא.

– נמצא, – אמרה קיטי בקול רועד. – אך האֻמנם לא תראה, כי אני אינני אשֵׁמה בדבר? עוד בבֹּקר אמרתי לדבּר עמו בלשון אחרת, אבל האנשים האלה… למה זה בא הנה? מה מאֻשרים היינו! – אמרה קיטי ונשימתה נעצרה מִבִּכְיָה, אשר הרעיד את כל גוִיתה, שנתרחבה בימים ההם.

הגנן ראה אותם רצים ועוברים לפניו אחרי רגעים מעטים בפנים מלאים מנוחה ושמחה, ותהי לפלא בעיניו, כי איש לא רדף אחריהם ולא היה להם לנוּס מאצל הספסל, וכן לא יכלו למצֹא על הספסל ההוא דבר מיֻחד, אשר היה מסֻגל לתת שמחה בלבם.

טו    🔗

אחרי שובו עם אשתו אל המדור העליון, הלך לו לֶוין אל חדרי דוֹלי. דריה אלכסנדרובנה נעצבה מאד גם היא ביום ההוא. היא הלכה הנה והנה בחדר ודברה בחמת־רוחה אל בתה, אשר עמדה בקרן־זוית ובכתה בכי גדול:

– כן תעמדי כל היום בקרן־זוית ובדד תאכלי את לחם־הצהרים וכל צעצוע לא תראי בעיניך, ושמלה חדשה לא אתפור לך, – דברה דולי אליה, מבלי דעת במה תוכל לענשה עד.

– אכן ילדה סוררה היא זאת! – אמרה דולי אל לֶוין. – מאין באו לה נטיות נתעבות כאלה?

– ומה עשתה? – שאל לֶוין בקרירות־דעת גמורה: הוא בא להוָעץ את דולי על־אודות ענינו, ויצר לו על כי נקרה בשעה שאינה הוגנת לזה.

– היא וגרישא הלכו ללקוט גרגרי־שני, ושָׁם… אינני יכולה להגיד מה שעשתה שם. הרבה עלי להצטער על מיס אֶלְיוֹט כי איננה עוד בּביתי. המורה החדשה איננה משגחת כלל, מכונה היא בלי רוח־חיים. שוה־נא לנגדך, – הוסיפה דולי צרפתית, – הילדה הקטנה…

וכאשר ספרה לו דריה אלכסנדרובנה את חטאתה של מַשה, הרגיע אותה לֶוין באמרו:

– אין זה מוֹכיח מאומה, גם אין כאן כל כַּונה נתעבה, בלתי אם צחוק־ילדים בלבד.

– אבל גם אתה, כמדֻמה לי, שרוי בצער היום. בשביל מה באת לפני? – שאלה דולי. – מה נעשֵׂה שם?

ובקול דבורה הכיר לֶוין בה, כי נקל יהי לו לאמר לה את אשר בלבבו לאמר.

– לא משם אני בא, כי בגן הייתי לבדי עם קיטי. זה הפעם השנית נהיה ריב בינינו מן היום אשר בא הנה… סטיבה.

דולי הביטה אליו בעינים מפיקות תבונה.

– הגידי־נא לי באמת ובתמים, הנשמע בדרך שיחתו של אדון זה – לא בדבורי קיטי – סגנון־דבור, שיש בו כדי להקניט, כדי להחריד, לעלוב את הבעל?

– מה אֹמַר לך על זה.. עִמְדִי. עִמְדִי בפנה! – קראה אל הנערה, אשר ראתה כעין בת־צחוק קלה על פני אמה ותפן מעט הצדה. – הבריות אומרים על כיוצא בזה, שהוא נוהג כמנהגי כל צעירי־הימים. ⁹il fait la cour ä une jeune et jolie, ובעלה, שהוא מן הבּריות הללו, חַיב להתכבד בזה.

– כּן, כן, – אמר לֶוין בפנים נזעמים, – אך אַתְּ התבוננת בזה.

– לא רק אני, גם סטיבה התבונן. אחרי הטֵה אמר לי בפרוש: כמדֻמה לי, שוֶסלובסקי מתהדר לפני קיטי כמבקש אהבה.

– טוב מאד, עתה נחה דעתי. גרש אגרשנו מפה, – אמר לֶוין.

– מה לך, היצאת מדעתך? – קראה דולי בבהלה. – שים־נא לבבך על דרכיך! – הוסיפה בצחוק. – עתה תוכלי ללכת אל פַנִי, – אמרה אל מַשה. – לא, אם חפץ אתה, אגיד זאת לסטיבה, והוא יוליכהו מזה. אפשר לאמר לו, כי אורחים עתידים לבוא אליך. בכלל איננו לפי דרכי ביתנו.

– לא, לא, אני בעצמי.

– אך אתה תבוא בריב עמו…

– חלילה לי. אבל שמוח אשמח על זה, – אמר לֶוין ועיניו מלאו באמת ברק־שמחה. – עתה סלחי־נא לה, דולי! לא תוסיף עוד, – אמר על החוטאת הקטנה, אשר לא הלכה אל פַנִי, כי אם עמדה עמוד והמתן לנגד אמה, ועיניה התגנבו להביט אל פניה ולחפש בתקוה ובקֹצר־רוח את מבטה של זו.

דולי שמה עינה עליה, ותבך הנערה ותסתר פניה על ברכי אמה, דולי שמה את ידה הרזה והענֻגה על ראשה.

“ומה לנו ולו?” אמר לֶוין בלבו וילך לבקש את וֶסלובסקי.

בעברו דרך הפרוזדור צוה לרתום את המרכבה על־מנת לנסוע אל תחנת מסלת־הברזל.

– תמול נשברה בה נוצה אחת. – ענה המשרת.

– אם כן רתוֹם את הטַרַנְטַס ¹⁰. אבל החישה מעשֶׂך. איה האורח?

– האדון הלך לו אל חדרו;

כשנכנס לֶוין לחדרו של וֶסלובסקי, מצא את חפציו של זה מוּצָאִים על־ידו מתוך תרמילו, וחוברות רומנסים חדשים מונחות ומסֻדרות לפניו, והוא בוחן ונועל נעלי־רכיבה חדשות.

אם ראה וַסינקא, כי פני לֶוין אינם כתמול שלשום, או הרגיש בעצמו שהתחיל מבקש אהבה בבית שאין בו מקום לכך, אך הוא נבוך קצת (במדה שאפשר לאיש נמוסי להראות אותות־מבוכה על פניו) ברגע שנכנס לֶוין לחדרו.

– וכי דרכך לרכוב בנעלי־רכיבה? – אמר אליו לֶוין.

– כן, יש בזה סיָג לנקיות, – אמר וַסינקא בבת־צחוק מטוּב־לב, בהציגו את רגלו השמנה על הכסא וברכסו את הקרס התחתון.

בן־חיל היה בכל דרכיו, ולֶוין הכיר בו על־פי הבטתו, שהוא מפחד קצת. ויֵצר לו עליו, ובתור בעל־הבית התבַּיש על המעשה, שהוא אומר לעשות לאורחו.

על השלחן היה מֻטל שֵׁבֶר מַטֶּה, ששברו שניהם ביום ההוא בבֹּקר בשעת התרגלותם בגימנסטיקה, בנסותם להרים כלונסאות של עץ, שתפחו במים. לֶוין אחז בידו את שבר הקורה הזה והתחיל עוקר ומשבר את קצהו המפֻצל, מבלי דעת איך יכנס עמו בדברים בענין שלפניו.

– רוצה אני… אמר ומליו נעתקו, אך פתאם זכר את קיטי ואת כל אשר ראה והרגיש ויבט אליו ברוח־עֹז ויאמר: – צויתי לאסור סוסים בעדך.

– הא כיצד? – אמר וַסינקא בתמיהה. – אנה אסע?

– אל מסלת־הברזל, – אמר לֶוין בפנים נזעמים וימרוט את קצה הקנה.

– הנוסע אתה מביתך, אם מקרה קרה?

– המקרה הוא, שאורחים עתידים לבוא אלי, – אמר לֶוין ובידים מהירות יותר מבתחלה עקר ושבר באצבעותיו החזקות את דלדולי הקנה הרצוץ. – גם אין אורחים עתידים לבוא, וכל דבר לא קרני, אבל אני מבקש מאתך, כי תצא מזה. יכול אתה לאמר על גסותי מה שתאמר.

וַסינקא עמד וזקף קמתו.

– אני מבקש מאתך להסביר לי… אמר בשפת איש, שאינו מוחל על כבודו, כאשר הבין את הדבר בכל פשוטו.

– אינני יכול להסביר לך, – החל לֶוין בקול שפל ומתוך ויתאמץ להסתיר את רעידת לחייו. – וטוב אשר לא תשאל.

ומאשר כבר נעקרו כל הדלדולים, אחז לֶוין באצבעותיו בעבי קצות הקנה וישַׁסעהו לארכו בבת־אחת וַיַחְזֵק בקצהו הנופל של הקנה ולא הרפָּהוּ.

מראה הידים הנטויות והשרירים המֻצקים, אשר משש אותם וַסינקא בעצם היום ההוא בבֹּקר בשעת הגימנסטיקה, והעינים הנוצצות והלחיים הרועדות יחד עם שפל־קולו של לֶוין הסביר את הענין לוַסינקא, לפי הנראה, יותר מדבר־שפתים, כי נענע נענוע אחד בכתפיו ויחַיך חיוך של בוז ויקוד ויאמר:

– האוכל לראות את אובלונסקי?

תנועת כתפיו וחיוך־בוזו של וַסינקא לא הרגיזו את לֶוין. מה לעשות לו עוד חוץ מזה?" אמר בלבו.

– כרגע אשלחהו אליך.

– מה הרעיון המשֻׁנה הזה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', – אחרי אשר הגיד לו רעו, שמגרשים אותו מן הבית – אל לֶוין, שנזדמן לפניו בגן, כי טִיֵל בגנו וחכה בו ליציאת אורחו. – הלא לצחוק הוא! איזה זבוב עקץ אותך? הלא מגֻחך הוא עד־מאד! מה זה עלה על דעתך, אם איש צעיר זה…

אך לפי הנראה עוד הרגיש לֶוין היטב את כאב העקיצה במקומה, כי כאשר נגע סטֶפּן ארקדייביץ' בּסבת הדבר, חָורו פניו עוד הפעם, וַיִכָּנס לתוך דבריו:

– אל־נא תבאר לי שֹׁרש־דבר! לא אוכל לנטות מזה! בוש אבוש מאד לפניך ולפניו; אך לו, כמדֻמה לי, לא יכבד מאד לצאת מזה, ולי ולאשתי קשה לראותו אצלנו.

– אך עלבון הוא לו! גם מגֻחך הדבר.

– ולי הוא עלבון ומכאובים יחד! ואני אינני אשם בדבר כלל וכלל, ואין לי לשאת מכאובים חנם!

– אכן כזאת לא שערתי למצֹא בך! אפשר לאדם להיות קַנאי, אך כשהקנאה מגעת עד כאן, הרי זה מגֻחך עד־מאד.

לֶוין נסב מאצלו במהירות וַיַרְחֵק ללכת אל בין השדרות וילך אחת הנה ואחת הנה כבראשונה, ומהֵרה הגיע לאזניו קול חריקת העגלה, וירא מאחרי העצים את וַסינקא יושב על השחת בעגלה (כי לא היה בה כל ספסל למושב), ומצנפתו הקטנה השוטלנדית על ראשו, והוא כמרקד לרגעים מפני דחיפות הנסיעה ונוסע דרך המסלה.

“ומה קרה שם עוד” אמר לֶוין בלבו בראותו, כי אחד ממשרתיו יצא בחפזון מן הבית ועכב את העגלה. אחרי המשרת יצא המכונאי, אשר נשכח בין כה לגמרי מלב לֶוין. המכונאי הזה נתן שלום לוֶסלובסקי ואמר לו איזו דברים, ואחרי־כן עלה ונכנס לעגלה ויסעו שניהם יחדו.

סטֶפּן ארקַדייביץ' והנסיכה הזקנה מלאו רֹגז על המעשה, אשר עשה לֶוין. אף הוא בעצמו הבין, כי גם מגֻחך הוא במדה שאין למעלה הימנה, גם אָשֵׁם עד־מאד ומֻשפל בעיני הבריות; אך בזכרו כל מה שנשאו הוא ואשתו מידי האורח הזה ובשאלו בלבו, מה היה עושה, אלו קרהו כדבר הזה שנית, השיב על שאלתו, כי היה חוזר ועושה כן בלי הפר דבר.

ובכל זאת צהלו ושמחו כל אנשי הבית – חוץ מהנסיכה הזקנה, אשר מאנה לסלוֹח לחתָנה את המעשה הזה – במוצאי היום ההוא במדה שלא הֻרגלו בה, ויהי דמיונם כילדים לאחר שנשאו ענשם או כגדולים לאחר שיצאו בשלום מלפני השליט ביום הִתְיַצְבוּת קשה, ובערב דברו בגרושו של וַסינקא, – שלא במעמדה של הנסיכה, – כמו שמדבּרים באחד המעשים שנעשו לפני ימים רבים. ודולי, אשר ירשה מאביה את כשרונו לבדח את הלבבות בהרצאה מֻטעמת, הביאה את וַרינקה לידי צחוק גדול וכבד מנשוא, בספּרה שלישית ורביעית ובכל פעם בהוספות מבַדחות חדשות, כי בשעה שנָכונה בתם־לבבה לשים נעלות חדשות על רגליה לכבודו של האורח הזה, שמעה פתאם קול חריקת עגלה, ותשא עינה ותרא והנה וַסינקא בעצמו ובכבודו יושב על החציר ומצנפתו הקטנה השוטלנדית בראשו ועמו חוברות רומנסים ונעלי־רכיבה.

– לפחות היה לך לצוות לרתום את המרכבה הסגורה! גם זאת לא עשה לו. ואחרי־כן שמעתי קול קורא: עמדו, עמֹדו!", ואֹמר בלבי, סוף סוף נתְּנָה חֲנִינָה, וארא והנה הושיבו שם גם את האשכנזי המסבּל בבשר, וִַיָסעוּ… ופתילי המצנפת השוטלַנדית החביבים לי אבדו ממני לנצח!…

טז    🔗

דַריה אלכסנדרובנה הקימה את מחשבתה ותסע אל אנה. אמנם קשה היה לה לגרום צער לאחותה ולעשות דבר, אשר יֵרע בעיני גיסה; היא הבינה, עד־כמה צדקו לֶוין ואחותה, במאנם לבוא בהתקרבות כל־שהיא עם ורונסקי; אך אף־על־פי־כן חשבה לה לחובה לבוא אל אנה ולהוכיח לה במעשה, שטובה היא אליה לא פחות מקדם לזה, ואין רגשותיה עשוּים להשתנות גם לאחר שנשתנה כל־כך מצבה של אַנה.

וכדי שלא תהי תלויה בבית לֶוין לענין הנסיעה הזאת, שלחה לשכור לה סוּסים בכפר; אך כאשר נודע הדבר ללֶוין, נכנס אצלה ודבר אליה תוכחות.

– ולמה זה תעלה על דעתך, כי רעה בעינַי נסיעתך זאת? ולוּ גם היתה רעה בעיני, הלא באֹפן זה חרה לי עוד יותר על כי לא תקחי את סוסַי, – אמר לֶוין אליה. – עד כה לא אמרת לי אפילו פעם אחת, כי גמרת לנסוע אליה על־כל־פנים. אך קשה בעיני, שתשכרי סוסים לך בכפר, והעִקר הוא, שבני־הכפר אך יקבלו עליהם וְהִבֵא לא יביאוך עד המקום ההוא. ואני יש לי סוסים. ואם לא תחפצי להדאיב את נפשי, קחי־נא את סוסי.

דַריה אלכסנדרובה הֻזקקה להסכים עמו, ולַיום הנועד הכין לה לֶוין ארבעה סוסים ועוד אחד הוסיף עליהם, כל אלה סוסים בלתי יפים למראה, אבל מֻכשרים להביא את דריה אלכסנדרובנה אל מקום־מסעה ביום אחד. באותה שעה, כשהֻצרכו סוסים גם לזקנה, שהיתה נכונה לדרך, וגם למיַלדת, לא נקל היה לו לעשות לה כן; אך משום חובת הכנסת־אורחים לא יכול לתת לה לשכור סוסים ולצאת בהם מביתו. מלבד זאת ידע כי עשרים הרֻבּל, שדרשו ממנה בשכר נסיעה זו, סכום חשוב הם לה; וממוֹנה של דריה אלכסנדרובנה, שעניני הממונות שלה היו במצב רע מאד, היה חביב עליו ועל אשתו כְּשֶלָהֶם.

בעצת לֶוין יצאה דריה אלכסנדרובנה לפני עלות השחר; הדרך היה מתֻקן, המרכבה הלכה לה בלי קפיצות, הסוסים רצו בשמחה, ועל ספסל הרַכָּב ישב בתור משרת גם סופר לשכתו של לֶוין, והוא נשלח לשמרה מפני הסכנה. דריה אלכסנדרובנה נרדמה ולא הקיצה עד אשר קרבה אל בית־המלון, ששם הֻצרכו להחליף את הסוסים.

דריה אלכסנדרובנה שתתה טֵה בבית האכר העשיר, אשר התאכסן אצלו לֶוין בנסעו אל סְוִיַאז’סקי, ותדבר עם נשי הבית בעניני הַטַּף ועם האכר הזקן – על אודות הגרף ורונסקי. הזקן הִרבה לספר לפניה בשבחו של זה, ובעשר שעות נסעה משם לדרכה. בביתה לא היה לה פנאי מעולם להרהר במה שמחוץ לצער גִדוּל בניה; אבל בארבע שעות הנסיעה האלה התעוררו ויתקפוה פּתאֹם כל הרעיונות, שהיו כבושים בקרבּה קֹדם לזה, ותסתכל בכל דברי ימי־חייה מכל הצדדים השונים שבהם, שבמדה שלא נסתה להסתכל עד כה. והרעיונות ההם היו משֻׁנים גם בעיניה. בראשונה הרהרה בילדיה: אמנם קבלו עליהן הזקנה וקיטי (באחותה בטחה יותר מבאִמה) לשמרם, אבל אף־על־פי־כן לא יכלה לשקוט כל־צרכה. “אולי תשתובב מַשה עד הפעם אולי יבעט סוס בגרישא, ואולי תקֻלקל קֵיבָתָה של לילי עוד יותר”, אמרה בלבה בּדֵאֲגה לכל אחד מהם על־פי דרכיו. אבל אחרי־כן נדחו מעט מעט שאלות ההֹוֶה מפני שאלות העתיד הקרוב, ותזכוֹר, כי לחֹרף הבא יש לה לשכור במוסקבה דירה חדשה, להחליף את כלי־הבית שבחדר־האורחים ולעשות אדרת־שֵׂער קצרה לבתה הבכירה. אחרי־כן התחילו עולות על לבה שאלות עתיד רחוק מזה: כיצד תביא את הילדים לידי בגרות גמורה? "לנערות אין לדאוג כל־כך, – אמרה בלבה, – אך הנערים מה תהא עליהם?

“הנה אני מלמדת עתה את גרישא, הלא רק מאשר אני בעצמי חפשית בעת הזאת, מאשר אינני יולדת, אני יכולה לעשות כן. על סטיבה, כמובן, אין לסמוך כלל. בעזרת אנשים טובים אצעידם אל אֹרח־חיים. אך אם אוסיף ללדת..” ועל לבה עלה, כי לא הלֵדה עִקר בקללת האשה, כי אם ההריון. “קשים ביחוד לא חבלי הלֵדה, כי אם חבלי ההריון”, אמרה בלבה וַתְּשַו לנגדה את הריונה האחרון ואת מות הילד האחרון, אשר נולד לה. לענין זה זכרה את שיחתה עם אשה נשואה צעירה בבית־המלון. על שאלתה, ששאלה את האשה היפה ההיא, אם יש לה ילדים, ענתה זו בשמחה:

– כבר היתה לי ילדה ולקח אותה אלהים, בימי הצום קברתיה.

– וצר לך עליה מאד? – שאלה דריה אלכסנדרובנה.

– למה זה יֵצר לי? יש לו לזקן נכדים ונכדות הרבה גם בלעדיה. ילדה כזאת אך למשׂא היא. גם לעשות מלאכה לא תתן, גם מכל דבר תפריע, אך עֹל כבד היא.

נתעבה היתה תשובה זאת בעיני דריה אלכסנדרובנה, אף־על־פי שפני האישה הצעירה ההיא היו טובים ונעימים למראה; אך בזכרה את תשובתה זאת בשעת הרהוריה אלה, הגיד לה לבה, כי יש בדברים המכֹערים האלה גם מעט אמת.

“ובכלל, – אמרה דריה אלכסנדרובנה בלבה, אחרי התבוננה בכל חייה שבחמש־עשרה שנות נשואיה, – ההריון עם הרגשת־הבחילה וטמטום־הלב וקרירות הדעת לכל דבר שבעולם, ועל הכֹּל – השחתת המראה. גם קיטי, קיטי הצעירה לימים, היפה בבנות, מה הוּרַע מראיה עתה, ואני מתנַולת לגמרי בימי הריוני, הלא ידעתי זאת. לֵדָה, חבלים, חבלים משֻנים, הרגע האחרון… ימי היניקה, לילות – הנדודים, המכאובים הנוראים…”

דריה אלכסנדרובנה נזדעזעה לזֵכר מכאובי הפִּתמאות הנסדקות, שנשאה כמעט בכל פעם אחרי לדתה. “אחרי־כן יבואו תחלוּאי הילדים, אימתה ופחד בכל עת; אחרי־כן ימי החנוך, נטיות מגֻנות (פה זכרה את חטאתה של מַשה הקטנה), למוד, לשון לטינית – כל זה תמוה וקשה כל־כך. ועל כל זה – מיתת ילדים”. ועוד הפעם התעורר בה הזכרון המר, אשר דכא בלי־הפוגות את לבה, לב אֵם. זכרון בנה האחרון, אשר מת באסכרה בעודנו יונק, ובדמיונה ראתה לפניה את הלוָיָתו ואת קרירות־דעתם של כל הנצבים לפני ארונו הוָרֹד וחזרה והרגישה את מִדְוֵת־לבה הקרוע למראה מצחו הַחִור ותלתלי השֵׂער שעל רקותיו ופיו הקטן הפתוח והמביע תמהון, שנשקפו מתוך הארון ברגע שכסוהו במכסה הוָרֹד, המקֻשט בצלב מרֻקם זהב.

“וכל זה לשֵם מה? מה תהי אחרית כל זה? לאחרונה יכלו ימי־חיי, שאין לי בהם רגע מנוחה, שאני בהם פעמים מעֻבּרת, פעמים מינקת, ובכל עת ובכל שעה אך רוגזת וקובלת, מדֻכָּאָה ומדַכְּאָה ושנואה לאישי, וילדים אֻמללים אניח אחרי, ילדים שלא נתחנכו כראוי ושכל מאום אין להם. גם עתה, אִלו לא ישבנו בקיץ הזה בבית לֶוין, לא ידעתי, איככה התפרנסו בימים האלה. אמנם טובים ומנֻמסים הם קוסטיא וקיטי כל־כך, שאין אנו מרגישים את מרירותו של מצב זה; אך אי־אפשר שימָשכו ימיו עוד. כשיוָלדו להם בנים, לא יוכלו עוד לעזור לנו; גם עתה הם דחוקים. ומה יהיה אפוא? האם אבינו, אשר לא הניח לנפשו כמעט מאומה, יהי עוזר לנו? גם להדריך את ילָדי לא אוכל אפוא לבדי, בלתי אם בעזרת אחרים, על־ידי התרפסות. גם אם נשער, שהכל יצלח בידנו: הילדים יחיו כֻלם, ואני אדריכם בעצמי באיזה אֹפן, סוף סוף לא תעלה בידי אלא שלא יהיו בני־בליעל. זה כל מה שאני יכולה לבקש לי. ולשֵם זה בלבד אני עמֵלה ויגֵעה כל ימי במדה כזאת… אכן כלו בהבל ימי!” ועוד הפעם זכרה מה שאמרה לה האשה הצעירה ההיא ועוד הפעם קצה נפשה בזֵכר הדבר הזה, אך לא יכלה לכחד, שיש בדברים האלה גם מעט אמת גסה.

– הרחוק עוד, מיכַאיְלא. – שאלה דריה אלכסנדרובנה את הסופר הלשכאי, בחפצה לנוח מעט מנהמת לבה.

– שמעתי, כי שבעה תחומים מהכפר הזה.

המרכבה עברה ברחוב הכפר והגיעה אל גשר קטן. על הגשר עברה חבורה גדולה של נשים צוהלות, שהלכו הלוך ודַבר בקול רם, ואֲלֻמוּת מֻפשלות להן לאחוריהן. הנשים עמדו מלכת ותבטנה בתאות־נפש אל המרכבה. כל הפנים שהוסבּו אליה נראו לה כמדֻשני עֹנג וצהלה וכמכָונים לקנטרה בשמחת־החיים המרחפת עליהם. “הכל חיים, הכל מתענגים על החיים”, הוסיפה דריה אלכסנדרובנה לדבר אל לבה, אחרי עברה מאצל הנשים ההן אל גבעה אחת ומן הגבעה אל מקום־מישור בנסיעה קלה ומהירה על נוצותיה הרכות של המרכבה הישנה: “ואני אך עתה הקיצותי לרגע אחד, וכמו מבית־כלא הוּצאתי מהעולם הזה, המשחית את נפשי בדאגות, שהוא מטיל עלי. הכל רואים חיים בארץ: גם הנשים האלה, גם נַטַּליה אחותי, גם וַרינקה, גם אַנה, שאני נוסעת אליה עתה, – רק אני אינני חיה”.

“והם דוברים רעה על אַנה. על מה? הטובה אני ממנה? ואני, לפחות, יש לי איש, והוא אהוב לי. לא במדה שאני רוצה לאהוב, אני אוהבת אותו, אך סוף סוף אני אוהבת אותו, ואַנה לא אהבה את אישהּ מעולם. ומה חטאתה אפוא? לחיות היא רוצה. זאת נתן אלהים בלבנו. אפשר שגם אני הייתי עושה כמוה. ועד היום הזה אינני יודעת אם היטבתי עֲשה בשמעי לעצתה בימים הנוראים ההם, בבואה אלי למוסקבה. ראוי היה לי לעזוב את אישי ולברוא לי חיים חדשים. אז יכלתי לאהוב ולהיות אהובה כראוי. הטוב לי עתה אחרי המנעי מעשות כן? הלא אינני מכבדת אותו בלבי. יש לי חפץ בו, – אמרה בלבה על בעלה, – ועל־כן אני סובלת אותו. המעֻלה דרך זה? בעת ההיא יכלתי עוד לשאת חן, בעת ההיא עוד לא נס יפיי”, – הוסיפה להרהר בלבה ותבקש להביט בראי. אף אמנם נמצאה תחת ידה בכיס עשוי לדבר ראי קטן של עוברי־דרכים והיה ברצונה להוציאו, אך כאשר שמה עינה על גַבּוֹ של הרַכָּב ושל הסופר הלשכאי היושב ומתנענע לרגעים, הרגישה, שאם יסב אחד משני אלה את פניו אליה, תתבַֹיש בעשותה זאת, ועל־כן חדלה מהוציא את הראי מנרתיקה.

אבל גם בלי הסתכל בראי גמרה בלבה, שעוד לא עברו ימי עֶדְנָתָה, ותזכור את סֶרגי איבַנוביץ', אשר הראה לה חבה יתרה, ואת טוּרוֹבצין, רֵעַ סטיבה, אשר עזר לה בלבו הטוב להשגיח על ילדיה, בחלותם את חלי הססגונית, ויאהבה בלי כל־ספק. ועוד היה מעשה באיש צעיר אחד, אשר חשב אותה, כפי מה שאמר בעלה בצחוק, ליפה מכל אחיותיה. ומעשי־אהבים מתוך התלהבות נמרצה ודמיוני הבל וריק נדמו לה כדברים שאינם רחוקים ממנה. “יפה עשתה אַנה ואני בודאי לא אחשוב לה את הדבר לחטאת. הנה היא מאֻשרת ונותנת אֹשר למאהבה, ואיננה אפס ואין בעיני עצמה כמוני, ובודאי היא רעננה, נבונה ומסֻגלת לקבל כל רעיון חדש, כמו שהיתה עד כה”, – אמרה דריה אלכסנדרובנה, וצחוק מרמה קִמֵּט את שפתיה, כי בשעה שהרהרה במה שעשתה אַנה ראתה בדמיונה מעשה דומה לזה כמעט בכל פרטיו בינה ובין אחד הגברים, אשר נמשך אחריה בחבלי אהבה ואשר גם היא הגידה על־אודותיו לאישהּ בלי כַסות ממנו מאומה. ובראותה בחזון הזה את פני סטֶפּן ארקדייביץ' מביעים תמיהה ומבוכה לא יכלה להתאפק מצחוק קל.

במשאות־שוא כאלה קרבה במרכבתה אל פנת המסלה הגדולה ההולכת אל האחוזה ווֹזְדְוִיזֶ’נְסְקוֹיָה.

יז    🔗

הָרַכָּב עצר את ארבעת סוסיו ויסב עיניו ימינה, אל שדה־השִׁפּון שהיה שם, וירא והנה אכרים יושבים אצל עגלה. הסופר הלשכאי אמר לקפוץ ולגשת אליהם, אבל אחרי־כן נחם ויקרא בקול־שלטון אל אחד האכרים וירמוז לו, כי הוא מצוהו לגשת אליו. הרוח החרישית, שהֻרגשה בשעת הנסיעה, פסקה בעמדם מנסוע; הסוסים המכֻסים זעה נערו בחֵמה את היתושים המרֻבּים, אשר דבקו בהם. קול צחצוח המַגָלים, שנשמע מעל העגלה, נחבא מיד, ואכר אחד קם וילך אל מרכבת הנוסעים.

– מה לך, היבשו כל עצמותיך? – קרא הסופר בזעם אל האכר, אשר הלך במתינות ברגליו היחפות על התלוליות שבדרך הַחֲרֵבָה, שלא נדושה ברגלי סוסים ובעגלות – מַהֲרָה וְבוֹאָה!

הזקן החיש פעמיו, – הוא היה בעל שער מסתלסל ושערו מחבש ברצועת־סיב וגבו הכפוף מֻשחר מרֹב זעה, – ויגש אל המרכבה וידו השזופה אחזה באחד מתריסי האופנים.

– ווֹזְדְויזֶ’סְקוֹיָה, אל חצר בעל־האחוזה? אל הגרף? – חזר האכר על דברי השואל. – אך דרך הגבעה הקטנה; אחרי־כן שמאלה; אחרי־כן אל המסלה הגדולה, ושם הוא לפניך. ואל מי אתם נוסעים? אל האדון בעצמו?

– הבביתם הם, הגידה־נא, יקירי? – אמרה דריה אלכסנדרובנה בלשון שאינה ברורה כל־צרכה ¹¹, כי לא ידעה איך תוכל לשאול על־אודות אַנה גם בפנותה אל האכר הפשוט הזה.

– כנראה בבית, – אמר האכר בצעדו ברגליו היחפות, ותמונת כף־רגלו עם חמש אצבעותיה נרשמה באבק האדמה. – כנראה בבית, – חזר ואמר האכר בכַונה גלויה להכנס בשיחה. – תמול באו שמה אורחים. הרבה אורחים, הרבה מאד… מה לך? – קרא ויפן אל אחד הבַּחורים, אשר נתן קולו אליו מעל העגלה. – זה מעט רכבו ועברו פה כֻלם על סוסים לראות את מכונות־הקצירה. עתה בודאי כבר באו הביתה. ואתם, מאין אתם?…

– מרחוק אנחנו באים, – אמר הרַכּב בעלותו אל מקום שבתו. – לא רחוק הוא אפוא מפּה?

– הלא אמרתי, שם הוא. כצאתך מפּה… – אמר האכר הזקן ויעבר בידו הנה והנה על תריס הגלגל.

בין כה נגש אליהם בחור שפל־קומה, בריא וחזק למראה.

– האין במקומכם עבודת־אסיף לפועלים? – שאל הבחור הזה.

– אינני יודע, יקירי.

– כאשר תפנה אפוא שמאלה, תפגע בו במקום, – אמר הזקן, ונראה בו בבֵרור, שקשה עליו פרידת הנוסעים האלה ורוצה הוא לדבר עוד.

הרכב התחיל מנהיג, אך כמעט שפנו משם הצדה, והנה האכר הזקן קורא אליהם: – עמוד, עמוד, יקירי! עמוד! – נשמעו שני קולות כאחד. הרַכָּב עצר את סוסיו.

– הם באים בעצמם; הנה הנם; – קרא הזקן וירמוז בידו על ארבעה רוכבי־סוסים ושני נוסעים במרכבה קצרה, שבאו בדרך ההיא.

על הסוסים רכבו וֶרונסקי עם משרתו הצעיר ואַנה עם וֶסלובקי, והעלמה הנסיכית וַרוַרה ישבה עם סויאז’סקי במרכבה. הם נסעו לטָיל וגם לראות את פעולת מכונות־הקצירה החדשות.

המרכבה עמדה מלכת, ורוכבי־הסוסים התחילו מתנהלים במתינות. אנה ועל־ידה וֶסלובסקי רכבו ראשונה. היא ישבה במנוחה על סוסה אנגלית גזוזת־רעמה וקצרת זנב. ודוֹלי השתוממה על מראה ראשה היפה בלוית שערה השחור שהציץ מתחת לצנפה הגבוה, וכתפיה העגֻלות וגזרתה הדקה, שנראתה מתוך שמלתה השחורה, שמלת־הרכיבה שלה, וכל המנוחה הנהדרה השוכנת עליה.

ברגע הראשון נדמה לה, כי גנאי הוא לאַנה מה שהיא רוכבת על סוס. על־פי רוחה וטעמה של דריה אלכסנדרובנה היתה רכיבה זו והתהדרות קלה של אשה צעירה לימים, שדרכה בכך לבקש אהבה במקצת, קשורות זו בזו, והתהדרות הזאת לא עלתה יפה, על־פי דעתה של דריה אלכסנדרובנה, לאַנה במצבה המיֻחד; אך כאשר התבוננה בה מקרוב, חדלה להתאונן בלבה גם על רכיבתה. כי בכל הדרה של אַנה היו מנהגיה כֻלם – גם במושבה, גם בלבושה, גם בתנועותיה – פשוטים ונאים ומהֻגנים כֻלם – גם במושבה, גם בלבושה, גם בתנועותיה – פשוטים ונאים ומהֻגנים כל־כך, שנדמה, שאין לך חזיון טבעי יותר מזה.

לצדה של אַנה רכב לו וַסינקא וֶסלובקי על סוס־מלחמה אפור ורגליו העבות היו פשוטות לפניו ונראָה, שהוא שמח ומתכבד במראהו, ועל ראשו מצנפתו השוטלנדית בלוית פתיליה המתנפנפים, ודריה אלכסנדרובנה לא יכלה להתאפק מצחוק בראותה אותו פה. מאחריהם רכב ורונסקי. הוא ישב על סוס אדמוני־שחרחר, אשר מאן לעמוד מרוץ ורוכבו יגע לעצרו ברסנו.

אחריו נסע גבר קטן בלבוש ז’וֹקִי. סויַאז’סקי עם העלמה הנסיכית וַרוַרה התאמצו להשיג במרכבתם החדשה – מרכבה בעלת שני גלגלים – הרתומה לסוס שחור גדול, שוטף במרוצתו, את הרוכבים לפניהם.

אַנה ראתה והכירה את דוֹלי, אשר נלחצה בגויתה הקטנה אל פנת המרכבה הישנה אשר ישבה בה, וכרגע נהרו פניה מבת־צחוק של שמחה. קול־קריאה התמלט מפיה והיא רעדה על מרדעתה וַתָרָץ את סוסתה. ובקָרבה אל המרכבה קפצה ארצה בלי תומך בידה ותמהר לקראת דולי וכנפי שמלתה אחוזות בידיה.

– כן דמיתי מיד. אולם לא ערבתי את לבבי להאמין. אך זאת שמחה גדולה! לא תוכלי לשער, מה מאד ישמח לבי בקרבי, – אמרה אליה, ובדברה פעם נלחצה בפניה אל דולי וַתִשָׁקֶהָ ופעם נסוגה אחור ותתבונן בה בפנים צוחקים.

– אך זאת שמחה גדולה, אלֶקסֵי! – אמרה בהביטה אל ורונסקי, אשר ירד מעל סוסו ויגש אליהן.

וורונסקי הסיר את כובעו האפור הגבוה ויגש אל דולי.

– לא תוכלי לשער, עד־כמה אנו שמחים לקראתך, – אמר בהדגשה מיֻחדת ושניו הלבנות והחזקות נגלו מתוך צחוק־הַנַחַת, שהופיע על שפתיו.

וַסינקא וֶסלובקי לא ירד מעל סוסו, אך נתן שלום לדולי מרחוק בהרמת מצנפת וינפנף לפניה בפתילי מצנפתו הקטנה ממעל לראשו בכל אותות־שמחה.

– זו היא הנסיכית וַרוַרה, – ענתה אַנה על השאלה אשר שאלַתָּה דולי במבט־עיניה, כשקרבה המרכבה הקצרה אליהן.

– אַה! – אמרה דריה אלכסנדרובנה ופניה לבשו תלונה שלא ברצונה.

וַרוַרה היתה דודה לאובלונסקי, ודולי ידעה אותה מכבר ותֵּבָז לה בלבה. ידוֹע ידעה דולי, כי וַרוַרה בלתה כל ימיה בבתי קרובים עשירים; אך מה שישבה בימים ההם בבית ורונסקי, שהיה נכרי לה, חשבה דולי לעלבון למשפחת אישהּ. אַנה ראתה את תלונת דולי על פניה ותבוא במבוכה ותתאדם, ושמלתה נשמטה מידיה וחיש־מהר נתקלה בה.

דריה אלכסנדרובנה קרבה אל המרכבה הקצרה ותתן שלום לוַרוַרה בלי סמני חבה. גם סְויָאז’קי היה ממיֻדעיה. הוא שאל אותה לשלום רעהו המְשַנה את טעמו ולשלום אשתו הצעירה של זה. ויתבּונן בסקירה אחת אל הסוסים השונים זה מזה ואל המרכבה, שתריסי גלגליה מטֻלאים, ותהי עצתו, כי תסענה הנשים במרכבתו.

– ואני אסע בעגלה הזאת, – אמר אל דולי – הנה סוסי שוקט בהליכתו, והנסיכית מנהגת יפה מאד.

– לא, סעו לכם כבראשונה, – אמרה אַנה בגשתה אליו, – ואנחנו נסע במרכבה הזאת, – ותאחז אַנה בזרוע דולי וַתַּסֵב אותה משם.

עיני דריה אלכסנדרובנה שוטטו ברב תמהונה כה וכה ותבט אל המרכבה הכלולה ביפיה, אשר לא ראתה כמוה מעולם, אל הסוסים הנחמדים ואל הפנים היפים והצוהלים אשר סבבוה. אבל יותר מכּל הפליא אותה השנוי הנמרץ, שנהיה באַנה רעותה האהובה. אשה אחרת, אשר אין דרכה לעַיֵן בדבר היטב, או אשר לא ידעה את אַנה קֹדם לזה, וביחוד אשה, אשר לא הרהר לבה במה שהרהרה דריה אלכסנדרובנה בדרך, לא היתה רואה באָנה כל דבר מיֻחד. אבל דולי השתוממה במצאה על פניה ביום ההוא את הזיו המיֻחד, שאינו מצוי בּנשים אלא ברגעי אהבתן. כל מה שנראה על פני אַנה ביום ההוא: – הגומות הקבועות בלחייה ובסנטרה, כֶּפֶל שפתיה הסגורות, בת־הצחוק שרחֲפה מסביב לפרצוף־פניה, ברַק עיניה, נֹעם תנועותיה המהירות, קולה הצלול וגם אפן דִבּוּרָה, בהשיבה ברגז ובחבה יחד לוֶסלובקי, שבּקש רשיון מאתה לשבת על סוסתה ולהרגילה בדהָרה יְמָנית – כל זה יחד היה אך יפה ולוקח נפשות; ולפי מה שנדמה, ידעה זאת גם בעצמה ושמחה על זאת.

כאשר ישבו שתי הנשים במרכבה, נבוכו שתיהן פתאם. אַנה נבוכה על כי הביטה אליה דולי בעינים שואלות ודורשות, ודולי – על כי אחרי דברי סוֹיַאז’סקי על־אודות העגלה התבַּישה נגד רצונה במרכבה הישנה והמגאלה הזאת, שישבה בה אַנה עִמה. ופיליפ הָרַכָּב והסופר הלשכאי הרגישו כזאת גם הם. הסופר התעסק הרבה בהושבת הנשים, בחפצו להסתיר בזה את בֹּשת פניו, אך פיליפ נמלא רֹגז ויגמור בלבו, שלא לשים לב ליתרון החיצון הזה, שיש לבני־לויתם החדשים עליהם. הוא נתן עיניו בסוס השחור מתוך בת־צחוק של לגלוג והוציא משפכו מיד, כי השחור הזה, האסור למרכבת־השנַים, לא יכשר אלא ל"פּרוֹמִינַז',¹² אך לא יעבור גם ארבעים תחום בחֹם היום בלי הפסקה גדולה.

האכרים קמו כֻלם מאצל העגלה ויביטו בתאות־נפש ובלבב שמח אל האורַחַת והעירו איש הערתו על המקרה הזה.

– שמחים הם מאד, זה ימים רבים לא ראו זה את זה, – אמר הזקן בעל השער המסֻלסל המחֻבּש בסיב.

– מי יתן לנו סיָח כזה להולכת האֲלֻמות, הוא ימהר לעשות את מלאכתו!

– הנה אשה לובשת־מכנסים? – אמר אחד האכרים וירמוז על וסינקא וֶסלובסקי, אשר ישב לרכוב על מרדעת אשה.

– לא כן. ראֵה, מה מהיר הוא בעלותו על המרדעת.

– שמעוני, אחַי, האמנם לא נישן היום כלל?

– מי יישן עוד היום? – אמר הזקן ויבט בפנים מעֻקמים אל השמש. – עברה שעת הצהרים! קחו את מַגְלֵיכם ולכו לעבודתכם!

יח    🔗

אַנה הביטה אל פני דולי הדלים והנוגים, שנקלט אבַק הדרך בקמטיהם, ועוד מעט ואמרה לה, כי כחֲשָׁה מבראשונה; אך בזכרה, כי היא בעצמה בריאה עתה משהיתה וכי גם עיני דולי הגידו לה זאת, נאנחה והתחילה מדברת במה שנוגע בה.

– הנה אַתּ מבטת אלי ושואלת בלבך, – אמרה אליה אַנה, – אם אוּכל להיות מאֻשרה במצבי זה. ומה אשיב? כמעט אבוש להודות: אבל – מאֻשרה אני מאד. כמו מעשי־כשפים נעשו לי, הרי אני כמי שבעתוהו חזיונות־ליל נוראים בשנתו ופתאם הקיץ והֻברר לו, שכל אלה הדברים לא היו מעולם. אני הקיצותי. כבר עברו מכאובַי ובעוּתַי וזה ימים רבים, בפרט מן היום שבאנו הנה, אני מאֻשרה מאד!… – אמרה ותבט אל דולי דרך שאלה בבת־צחוק של בַּישנות.

– מה מאד אשמח! – אמרה דולי בצחוק קל, אך לא יכלה לדבר אליה במדת החבה הגלויה שרצתה בה – שמחה גדולה אשמח בטובתך. מדוע לא כתבת לי?

– מדוע?… יען כי לא ערבתי את לבבי… האמנם שכחת את מצבי?…

– לי? לא ערבת את לבבך? אִלו ידעת, עד־כמה אי… אני חושבת…

דריה אלכסנדרובנה אמרה להגיד לה את הרעיונות, שעלו על רוחה ביום ההוא בבֹּקר, אך מטעם שלא הֻברר לה בעצמה נדמה לה שלא זה המקום.

– אך בזאת נדבר אחרי־כן. ומה כל הבנינים האלה? – שאלה בכַונה להפליגה בדברים ותרמוז על הגגות האדמים והירֻקים, אשר נשקפו מאחרי ירק הגדרות הפורחות, גדרות עצי־השטים ופרחי־הלִילָך. – הרי זה דומה לעיר קטנה.

אך אַנה לא ענתה אותה.

– לא, לא! אמרי־נא, מה דעתך על מצבי, מה יאמר לבך עלי, מה תדַמי? – שאלה אַנה.

– אני חושבת… – התחילה דריה אלכסנדרובנה, אך ברגע ההוא רכב ועבר לפניהם ברכיבת דהָרה וַסינקה וֶסלובקי, שבין כה עלתה בידו להנהיג את הסוסה ברכיבה ימנית, ובמעילו הקצר הֻרגש לעין שפשוף גויתו הכבדה בעורה הדק של המרדעת היעודה לנשים. “הדבר עולה יפה, אַנה ארקדייבנה!” קרה וֶסלובקי בעברו. אַנה לא שׂמה לב שמה גם עינה עליו; אך עוד הפעם נדמה לדריה אלכסנדרובנה שלא טוב להתחיל בשיחה הארֻכּה הזאת במרכבה ועל־כן קִצרה את הרעיון, אשר אמרה להביע לה.

– אינני חושבת מאומה, – אמרה, – תמיד אהבתי אותך, ואני אוהבת את הנפש החביבה לי כמו־שהיא ולא על־פי מה שאני רוצה למצֹא בה.

אַנה הסבה את עיניה מפני ידידתה ותשקע בהרהורים, בחפצה להבין היטב את כּונתה כדבריה אלה, ובעַינה בדָבר עָצמה עיניה קצת. זאת היתה תנועה חדשה, שהֻרגלה אַנה בה בימים האחרונים, ודולי לא ראתה בה את התנועה הזאת עד היום ההוא. ובמצאה, כנראה, בדברי דולי את הכונה הרצויה לה, שבה והביטה אל דולי.

– אם נמצאו בך חטאים, – אמרה אַנה אליה – נמחלו לך כֻּלם בלי ספק על בואך אלי ועל הדברים האלה, אשר אמרת לי.

ובאמרה זאת ראתה דולי, כי עיניה נמלאו דמעות; ותלחץ את יד אַנה בלי השב דבר.

– ומה אפוא הבנינים האלה? ומה רבו! – חזרה ושאלה את שאלתה אחרי רגע של שתיקה.

– בתי העובדים הם ובית־העבודה והאֻרָווֹת. – ענתה אַנה, – ופה ראש הפרדס. כל זה נעזַב, אבל אלֵקסי תקן וחדש הכֹּל. הוא אוהב מאד את האחוזה הזאת ועתה נגרר בחזקה אחרי עסקי הכפרים, מה שלא שערתי כלל. אכן איש בעל רוח יתֵרה הוא, בכל אשר יפנה יצליח. מלבד אשר לא תקוץ נפשו בעבודה אשר יחד בה, עוד הוא הולך ומתלהב בעבודתו. כבר נעשה – כפי מה שנודע לי – לבעל־אחוזה מצֻין ומדקדק בחשבונותיו, וגם קמצן הוא בעסקיו. אבל רק בעסקיו. כשהוא בא להוציא עשרות אלפים אינו מחשב את הכסף, – אמרה בצחוק שמחה וערמה, שדרכן של רֹב נשים בו, בזמן שהן מדברות במדותיו הנסתרות של הגבר האהוב להן, באותן המדות, שהן לבדן גִּלו בו ואיש זולתן לא ידָען. – התראי את הבנין הגדול הזה? – בית־החולים החדש הוא. כמדֻמה לי, שהבית הזה יעלה יותר ממאה אלף. זה חִשקו אשר יחשק לִבְנוֹת בעת הזאת. הידעת, אי זה דרך בא החשק הזה בקרבו? האכרים בקשו מאתו, שיוזיל להם את שכר החכירה, כמדֻמה לי, שדברו בחכירת כרי־העשב, ויָשֶב את פניהם, ואני הוכחתיו בגלל זה על קָמצנותו. מובן מאליו, שלא זה כל טעמו של דבר, כי אם מטעמים שונים, אבל בהחלו לבנות את בית־החולים נתכַּון להראות, שאינו קמצן. אפשר לאמר, שיש בזה מקטנות המוחין; אך אני אוהבת אותו על זה עוד יותר. עוד מעט תראי את הבית. הוא נבנה עוד בימי אבי־אביו, ומחוץ לא נעשה בו כל שנוי.

– מה יפה הוא! – אמרה דולי ותבט ותתפלא על הבית המקֻשט בעמודים והמֻקף מאחריו ירַק עצים זקנים בעלי עלים שונים במראיהם.

– הלא יפה מאד הוא? וממעל לַבַּית נשקף מראה נפלא לעיני העומדים שם.

הן באו אל חצר רצופה שכבת אבני־חצץ ומיֻפה בערוגות־פרחים ותרדנה אל פרוזדור מְקֹרֶה, ובאותה שעה היו שני פועלים עסוקים בחצר בסדור אבנים שאינן מסֻתּתות מסביב לערוגת עפר תחוח.

– והם "כבר באו! – אמרה אַנה בראותה את סוסי־הרכיבה, שהוסרו ברגע ההוא מאצל מבוא הבית. – הלא יפה הסוס הזה? זאת היא סוסתי אשר אהבתי. הביאוה הנה והבו סֻכּר. איה הגרף? – שאלה את שני המשרתים המלֻבשים בגדי־חג. – אך הנה גם הוא פה! – אמרה בראותה את ורונסקי יוצא לקראתה עם וֶסלובסיקי.

– אל איזה חדר תביאי את הנסיכה? – שאל וֶרונסקי צרפתית את אַנה בלשון רבות, ובטרם תשיב לו, נתן שלום שני לדַריה אלכסנדרובנה והפעם נשק את ידה, – על דעתי יש להושיבה בחדר־היציע הגדול.

– לא, כי רחוק הוא. טוב אשר תשב בחדר־המקצוע, וְנַרְבֶּה לראות אשה את אחותה. עתה נלכה־נא, – אמרה אַנה ותתן לסוסתה את הסֻכּר אשר המציא לה המשרת.

– ואתה שוכח את חובתך, – אמרה אל וֶסלובקי, אשר יצא גם הוא אל פתח הפרוזדור החיצון.

– סלחי־נא לי, הרבה מוכן אתי בכיסי, – ענה וֶסלובסקי בבת־צחוק ויורד את אצבעותיו אל אחד מכיסי החזיה שלו.

– אבל אחרת מאד, – אמרה ותמח במטפחת את כף־ידה, אשר הטפיחה סוסתה בקחתה את הסֻכּר.

– הלא תשבי עמנו ימים מעטים? – אמרה אנה אל דולי. – האמנם רק ליום אחד? – זה אי־אפשר.

– כך הבטחתי, גם הילדים… – אמרה דולי ונתבַּישה קצת על אשר הֻצרכה לקחת את תרמילה מתוך המרכבה הישנה ועל אשר ידעה שפניה מכֻסים באבק.

– לא, מחמד־נפשי… אך עוד נראה מה לעשות… הבה נלכה־נא! – אמרה אַנה ותנהג את דולי אל החדר, אשר יִחדו לה.

ונתיחד לה לא החדר המהֻדר, אשר אמר ורונסקי לתת לה, כי אם חדר אחר, אשר אמרה עליו אַנה, כי דולי לא תתרעם עליה בגללוֹ. אבל החדר הזה, שהֻצרכה אנה לבקש סליחה בגללו, היה מלא הוד־עֹשר, אשר לא נמצא כמוהו מעולם בבית־דירתה של דולי ולא ראתה כמוהו אלא במבחר בתי־המלון שמחוץ לרוסיה.

– מה מאֻשרה אני, מחמד נפשי! – אמרה אַנה, בשבתה לרגע אחד בשמלת־הרכיבה שלה אצל דולי. ספּרי־נא לי אפוא על־אודות בני־ביתך. את סטיבה ראיתי במקרה פעם אחת. אך הוא איננו מֻכשר לספר על אודות בניו. השלום לטניה אהובתי? בודאי היתה לנערה גדולה?

– כן, גדולה מאד, – ענתה דריה אלכסנדרובנה בלשון קצרה ותתפלא בעצמה על כי תוכל להשיב במנוחה שלמה כזאת על־אודות ילדיה. – אנחנו יושבים עתה בבית לֶוין וטוב לנו שם, – הוסיפה.

– לו ידעתי, – אמרה אַנה, – כי לא תבוזי לי… כי עתה באתם אלינו כֻּלכם. הלא סטיבה ידיד ישן ודָבֵק מאד לאלָקסֵי, – הוסיפה אַנה ופניה האדימו פתאם.

– אבל טוב לנו שם כל־כך… – ענתה דולי במבוכה

– אולם אך מרב שמחתי אני מדברת דברי־הבל כאלה, העקר הוא מחמדי, כי שמֵחה אני לקראתך שמחה גדולה, – אמרה אַנה ותוסף לנשקה. – עוד לא הגדת לי, מה בלבך עלי, ואני חפצה לדעת הכֹּל. אבל שמוח אשמח שתראיני פֹּה כפי שאני באמת. ביחוד אין רצוני, שיחשבו עלי, שאני רוצה להוכיח דבר. אין את נפשי להורות ולהוכיח דבר, כל חפצי אך לחיות; לבלתי הָרֵעַ לאיש זולתי. הלא יש לי רשות לזאת, האין הדבר כן? אולם שיחה ארֻכּה היא זאת, ואנחנו עוד נספיק לדבר בכל ענינינו. עתה אלך לי להחליף את שמלותי, ואלַיך אשלח נערה לשרתך.

יט    🔗

כאשר נשארה דריה אלכסנדרובנה לבדה, התבוננה על חדרה בעיני בעלת־בית רגילה. כל אשר ראתה קדם לזה בקָרבה במרכבה אל הבית ובעברה בו ואשר מצאה אחרי־כן בחדרה זה עשה עליה רֹשם של שפע־עֹשר ויִפְעָה והוד־מותרות בטעם אירופה, אשר אך קראה על־אודותם ברומנים אנגליים ובעיניה לא ראתה כמוהם מעודה ברוסיה ובפרט בכפר רוסי. כל אשר בחדר היה אך חדש, מן הטפּיטים הצרפתיים החדשים אשר על הקירות עד היריעה הפרושה על כל רצפת החדר. המשכב היה עשוי נוצות־מתכת, ומצע נחמד עליהן, ומראשותיו מהֻדרים ביחוד, וחפיי־משי קַוקַזי על כריו הקטנים. וכיור השיש ושֻלחן־הלבישה והדרגש ושאר השלחנות אשר בחדר ושעון־הברונזה שעל הקָמין והמָסַכִים שבחלונות ובפתחים – כל אלה היו יקרים וחדשים.

גם הנערה שבאה אליה לשרתה – נערה מלֻבּשת ומסֹרקת יפה ובטעם המודה יותר מדולי – נראתה כמין בריה חדשה ויקרה ככל אשר בחדר. דריה אלכסנרובנה מצאה נחת בנמוסיותיה של זו ובנקיותה ושקדנותה לעשות רצון גברתה, ואף־על־פי־כן קשתה עליה חֶבְרָתה קצת; לבָשתּה לקחה עמה במשגה את אפֻדתה המטלאה, ותתבַּיש בהגָּלותה בה לפני המשרתת. את המטליות והמקומות המסרגים, אשר התהללה בהם בביתה, חשבה לה לחרפה בעמוד המשרתת הזאת לפניה. בביתה ידעה בברור כי שש אפדות דורשות ארבע ועשרים אמה של ארג צמר־גפן במחיר ששים וחמש קופיקה לאַמה, שהן יותר מחמשה־עשר רֻבּל, – מלבד קשורים ושכר־מלאכה – ובדרכה לטפל בבלאות היא מַרְוַחת סכום זה. אך במעמדה של משרתת זו היה מנהגה זה בעיניה, אם לא לחרפה, על־כל־פנים לא לפי כבודה.

על־כן רָוַח לה לדריה אלכסנרובנה הרבה, כשנכנסה לחדרה אנוּשקה, הידועה לה מכבר; המשרתת ההדורה בלבושיה נקראה אל גברת־הבית, ואנושקה נשארה תחתיה עם דריה אלכסנרובנה.

לפי הנראה שמחה אנושקה מאד על ביאת דולי, כי על־כן דברה בלי־הפסק. ודולי ראתה, שרצונה של זו לחוות דעה על מצב גברתה וביחוד על אהבתו ואמונתו של הגרף לאנה ארקדייבנה, אך דולי השתדלה לשתקה בכל פעם שהתחילה מדברת בזאת.

– אני ואַנה ארקדייבנה גדלנו יחד והיא יקרה בעיני מאד. לא עלינו לדין אותה. אך אהבה רבה כזאת…

– תני אפוא לכבס, אם אפשר, – נכנסה דריה אלכסנדרובנה לתוך דבריה.

– הנני. שתי נשים מפַקחות אצלנו על הכּבּוּס, וכל המלאכה נעשית על־ידי מכונה. הגרף בעצמו משגיח על הכל. אך זה בעל…

לשמחת דולי נכנסה אצלה אַנה ברגע ההוא ובכניסתה הושם קץ לפטפוטי אנושקה

אַנה שמה עליה בין כה שמלת בַּטיסט פשוּטה מאד. דולי התבוננה היטב בשמלה הפשוטה הזאת. היא ידעה, פַשטות זו מה היא ובכמה היא נקנית.

– הרי זו ממיֻדעותיך הישנות, – אמרה אנה על־אודות אנושקה.

בפעם הזאת התנהגה אַנה לא בבַישנות, כי־אם בחֵרות גמורה ובמנוחה. ודולי ראתה בה, כי הספיקה להתגבר על הרֹשם, אשר עשתה היא עליה בבואה פתאם, ותחל לדבר בסגנון של קלות־ראש וקרירות־דעת, שאין עמו דלת פתוחה אל הרגשות והרעיונות הכמוסים עמה.

– ומה שלום בתך הקטנה, אַנה? – שאלה דולי.

– “אַנּי?” (כן קראה לאַנה בתה) שלום לה. מַראיה הוטב מאד. החפצה אתּ לראותה? נלכה־נא וראית אותה הרבה עמל וכעס היה לנו בבחירת אוֹמְנות. אשה איטלקית לקחנו למינקת לה; מינקת טובה היא, אבל שוטה גדולה, ונאמר לשַלחה, אך הילדה דבקה בה, ועל־כן עודנה בביתנו.

– ומה גמרתם אפוא?… – החלה דולי לשָאלה על־אודות שם משפחתה של הילדה; אך בראותה כי נפלו פני אַנה, סִיְמה לא במה שפתחה ותשאל: – ומה גמרתם בזה? הגמלתם אותה?

אבל אנה הבינה את הדבר

– לא זאת נתכַונת לשאול. כַּונתך היתה לשאול על־אודות שם־משפחתה. הלא כן הוא? על זה מצטער אלֶקסי כל היום. אכן בת־בלי־שם היא. קרֵינינה היא על־פי הרשימות, – אמרה אַנה ותעצום עיניה עד שלא נראו אלא ריסיהן שנתלכדו. – ואולם, – הוסיפה בפנים שהתחילו מאירים פתאם, עוד נדבר בכל זה אחרי־כן. נלכה־נא וראית אותה. נחמדה היא למראה, וכבר התחילה זוחלת על ארבע.

בחדר־הילדים מצאה דריה אלכנסרובנה עֹשר מרֻבה, אשר העיר בה תמהון עוד יותר מההוד וההדר שבכל הבית. שם נמצאו גם עגלות קטנות שהובאו מאנגליה, גם מכונות לתרגיל בהליכה, גם דרגש עשוי כמין בּילַרד ומכֻוָּן להרגיל בזחילה, גם עריסות־נדדוד, גם אמבטיות חדשות ומיֻחדות במינן – כל אלה כלֵי־חפץ אנגליים חזקים וטובים ובלי כל ספק יקרים מאד, וגדול היה החדר וגבוה מאד ומלא אורה.

בשעת כניסתן ישבה הילדה בתוך כסא קטן ואכלה את מרק־הצהרים שלה, ובאכלה נשפך ממנו הרבה על חָזֶהָ, ונערה רוסית, משרתת־עוזרת בחדר־הילדים, האכילה אותה, ונכּר היה, שגם אכלה אִתּה את המרק הזה; והמינקת והאומנת לא היו עמהן בחדר; הן נמצאו באותה שעה בחדר הסמוך, ומשם נשמע קול־מִדברן בלשון־צרפת משֻׁנה, שרק בה לבד יכלו לדבר אשה עם אחותה.

כשהגיע קול אַנה אליהן מִהרה האוֹמנת האנגלית אשה גבהת־קומה מלֻבּשת ומקֻשטת יפה יפה, אבל גל סבר פנים יפות וחן טהרת־המדות – ותבוא בפתח ותלתליה הצהֻבים התנענעו במהירות, ותחל להצטדק מיד, אף־על־פי שלא הביעה אַנה כל תלונה עליה, ועל כל אחד מדברי אַנה ענתה האנגלית בחפזון פעמים אחדות yes my lady.

ילדה זאת, בעלת שֵׂער שחור וגבות־עינים שחורות ופנים חכלילים שגויתה היתה אדמונית ונראתה כמחֻפּה בעור־תרנגולת, – אף־על־פי שהביטה בזעף על הפנים החדשות, – יישרה מאד בעיני דריה אלכסנדרובנה, ולא עוד אלא שגם התקנאה בה דריה אלכסנדרובנה מעט על בריאותה הנראה בה וכן ישרה בעיניה מאד דרך זחילתה של ילדה זו גם אחד מילדיה לא זחל כמוה יפה ונחמדה היתה כאשר הושיבוה על יריעת הקרקע וקִפּלו תחתיה את שולי שמלתה מאחריה כחַיה קטנה פנתה כה וכה בעיניה השחורות והנוצצות אל הנשים הגדולות הנצבות עליה ותבט אליהן בשמחה גלויה על כי הן מתבוננות בה בחבה ותצחק ותט את רגליה הצדה, ובהשענה בכֹח על ידיה משכה במהירות את כל חצי גויתה מאחור ותשלח את ידיה לפנים על־מנת לחזור ולהשען עליהן.

אבל הרוח אשר שרר בחדר־הילדים הזה בכלל והאשה האנגלית בפרט רעו מאד בעיני דריה אלכסנדרובנה. רק מאשר השיבה אל לבה, כי אומנת אנגלית טובה לא היתה רוצה להכנס לבית־אבות משֻׁנה כזה, יכלה להסביר לנפשה, כיצד לקחה אַנה, בבינתה היתֵרה בדרכי בני־אדם, אשה חסרת חן וטעם כזאת לאומנת לבתּה. מלבד זאת הכירה דריה אלכסנדרובנה מיד, על־פי מלים אחדות, כי אַנה, המינקת, האומנת והילדה לא חיו חיים משֻׁתּפים, וכי כניסת אַנה לחדר זה היתה מקרה שאינו מצוי, כי על־כן אמרה אַנה לתת לילדה אחד מכלי־משחקה ולא ידעה אי זה מקומו.

ולא זאת בלבד, אלא שעל שאלת דולי, כמה שינַּים בפי הילדה לא ידעה להשיב נכונה, כי לא ידעה על־אודות שתי השִנַים האחרונות, אשר צמחו לה.

– קשה בעיני לפעמים מה שאני פה כמיֻתּרה, – אמרה אַנה בצאתה מחדר־הילדים ותרם את סֶרַח שמלתה, לבלתי נגוע בו בכלי־המשחק, אשר עמדו אצל הדלת – לא כן היה דרכי עם בני בכורי.

– ואני דמיתי, כי הוא להפך, – אמרה דריה אלכסנדרובנה בקצת בַּיְשנות.

– לא ולא! הלא ידעת, כי ראיתי את סֶריוז’א, – אמרה אַנה בעצימת־עינים למחצה כמבטת למרחוק – אולם בזה נדבר אחרי־כן. הן לא תאמיני לי, ואני דומה עתה לרעבה, שערכו לפניה פתאם סעודה גדולה, והיא אינה יודעת, במה להתחיל. אתּ היא הסעודה הגדולה הערוכה לי, אתּ והדברים שאני עתידה לדבּר עמך ושלא יכֹלתי לאמרם לאיש זולתך. ואינני יודעת, מה לאמר לך ראשונה. Mais je ne vous ferai grâce de rien ¹³. עלי להגיד לך את כל לבי.

– אך ראשונה עלי לתאר לך את החבורה אשר תמצאי אצלנו, – הוסיפה אנה. – אָחֵלָה־נא בנשים. הנה העלמה הנסיכית וַרוַרה. הלא ידעת אותה, ואני ידעתי, מה היא בעיניך ובעיני סטיבה. סטיבה אומר, שכל מטרתה בחייה היא אך להראות את היתרון שיש לה על דודתנו יָקִטֶּרינה פַּבלוֹבנה; כל זה אמת; אבל נפש טובה היא, ואני מלאתי רגשי־תודה לה בפטרבורג היו רגעים, אשר לא יכֹלתי להתקַים בהם בלי חֲבֵרה, ובימים ההם נקרתה היא לפני. אכן נפש טובה היא באמת היא הֵקֵלָה לי הרבה את מצבי רואה אני בך, כי לא תביני, עד־כמה היה כָבֵד מצבי… שם בפטרבורג, – הוסיפה. – פה אני יושבת בשלות־השקט. אבל בזאת נדבר אחרי־כן. עלינו למנות את כֻּלם. אחריה – סְויַאז’סקי, הוא ראש־האצילים ואדם כשר מאד, אבל יש לו איזו דין־ודברים על אלֶקסֵי. אחרי עברֵנו לשבת ישיבת־קבע בכפר, יוכל אלֶקסֵי ברב עשרו להשפיע הרבה. אחריו־טוּשְקֵבִיץ', אותו ראית, כי היה מבני־חבורתה של בֶּטְסִי. עתה הרחיקוהו שם, ויעבור אלינו. עליו אומר אלֶקסי, כי הוא אחד מהאנשים הרצוּים מאד, מזמן שחושבים אותם למה שהם רוצים להֵחָשב, נעים מאד, – באמרה זאת קֻמטו שפתיה בצחוק־ערמה. – מה המעשה המשֻנה הזה שעשה לו לֶוין? וֶסלובקי סִפר את הדבר לאלֶקסי, ואנחנו איננו מאמינים הלא הוא נִמוסי מאד ומתנהג בתמימות – אמרה וצחקה שנית צחוק־ערמימות. – הגברים צריכים להתבּדרות, ואלֶקסי צריך לחבורה, על־כן אני מוקירה את כל בני־החבורה הזאת. צריך שיהי רוח חיים ושמחה במעוננו ושלא יבקש לו אלֶקסי כל חדש. אחרי־כן תראי את הפקיד הראש. הוא איש אשכנזי ישר מאד ובקי בעניני הנהגת האחוזה. אלֶקסי מוקיר אותו מאד. עוד לנו פה דוקטור, איש צעיר[, אשר אמנם אין לאמר עליו שהוא ניהילסט גמור, אבל אוֹכל הוא בּסכין… ואולם רופא אמן הוא. יש בּחבורתנו גם ארדיכל… הרי זו חֲצֵר־מלך קטנה.

כ    🔗

– הנה גם דולי לפניך, נסיכית, אשר חשקה נפשך לראותה, – אמרה אַנה בצאתה אל המרפסת הגדולה, מרפסת־אבנים, אשר ישבה שם וַרוַרה באותה שעה במקום צל אצל מַלְבּן של סורגות ושִׁבְּצָה כסא לגרף אלֶקסי קירילוביץ'. – היא אומרת, שאינה רוצה לאכול מאומה עד לחם־הצהרים, אך אתְּ צוי־נא להגיש לה פת־שחרית, ואני אלך ואמצא את אלֶקסי וגם את כל בני־החבורה אביא הנה.

וַרוַרה הנסיכית קבלה את דולי באותות אהבה, אבל גם בקצת התגדלות, ומיד החלה לברר לה, מאיזה טעם עברה אל בית אַנה ואמרה, כי עשתה זאת, יען כי כל ימיה אָהֲבָה את אַנה, יותר משאהבה אותה קַטרינה פּבלוֹבנה אחותה אף־על־פי שזו אָמְנָה וגִדלה את אַנה, וכי בּשעה שעזבו את אנה כל מיֻדעיה כאיש אחד, חשבה לה היא לחובה לעמוד לה בימי המעבר האלה הקשים לה ביותר.

– אישהּ יתן לה ספר־כריתות, ואז אשוב לבדידותי, ועתה אוכל להיות לה לעזר, ואת חובתי אמלא, גם כי יכבד הדבר עלי מאד, ולא אהיה כשאר מיֻדעותיה. – ומה נעמת לי, מה היטבת לעשות, כי באת אליה. הם יושבים יחדו כאיש ואשתו בזמן שהם נאמנים זה לזה עד־מאד, האלהים הוא העתיד לדון אותם, ואנחנו חלילה לנו. וכלום טובים מהם בִּריוּזוֹבְסקי ואַוֵינייבה… ונִיקַנְדְרוֹב בעצמו, או וַסיליוֹבומֵמוֹנוֹבה, או לִיזה נֶפּטוּנוֹבה… הלא איש לא קרא תגר עליהם, וכֻלם היו מתקבלים בכל בית בלי־מעצור. ומלבד זאת – אמרה צרפתית – מה יפים החיים פה. הכֹּל מסֻדר כהלכה. סדר אנגלי ממש. מתאספים בבֹּקר לפת־שחרית ומתפרדים אחרי־כן. עד לחם־הצהרים – חזרה לדבר רוסית – הולך כל איש לדרכו. לחם־הצהרים בשבע שעות. סטיבה היטיב מאד לעשות, כי שלח אותך הנה. טוב לו להחזיק בידידותם. הלא וֶרונסקי תקיף מאד ביד אמו וביד אחיו, כל אשר יחפוץ יעשה. גם מרבים הם לעשות צדקה וחסד. הוא עוד לא דבּר עמך על־אודות בית־החולים שלו. נפלא יהיה מעשהו זה – הכֹּל מוּבא מפַריז.

שיחתם נפסקה, כי אַנה באה אל המרפסת עם כל בני־החבורה, אשר מצאה אותם בבית־הבילַרד וַתָּשב אתם. עוד נִשארו להם שתי שעות עד לחם־הצהרים, ומזג־האויר היה יפה; ועל־כן השמיעו עצות שונות במה לבלות את שתי השעות האלה. הרבה תחבולות של בִּלוּי־זמן ידעו בבוֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיָה, וכלן היו לא מן הנהוגות בפוֹקְרוֹבְסְקוֹיָה.

– נשחקה־נא ב"לוֹין טֶנִּיס" – יעץ וֶסלובקי ובת־צחוקו היפה על שפתיו. – גם הפעם אתחבר עמך, אַנה ארקדייבנה.

– לא, שעת־חֹם היא; טוב לנו לעבור בגן ולשוט בסירה ולהראות לדריה אלכסנדרובנה את עֶברי הנהר, – יעץ ורונסקי.

– אני נכון לכל אשר תאמרו, – אמר סויַאז’סקי.

– אני חושבת, כי יותר מכּל ינעם לדולי עתה לטַיל מעט, הלא כן הוא? ולשוט בסירה אחרי־כן, – אמרה אַנה.

וכן גמרו לעשות. וֶסלובקי וטוּשקביץ' הלכו אל סֻכַּת־הרחצה והבטיחו להכין סירה ולהמתין שם.

שנים שנים הלכו במשעול הגן, אַנה עם סויאז’סקי ודולי עם ורונסקי. דולי נבוכה וגם יראה קצת בשימה את לבה אל חבורה חדשה זאת, שהיא הובאה בתוכה פתאם. בהרהורים ובסברוֹת לא רק הצדיקה את אַנה, כי אם גם שֳׁבְּחה אותה על המעשה אשר עשתה. כדרכן של הרבה נשים שומרות־מוסר וצנועות גמורות בכל דרכיהן, שנפשן עיפה מהפַּשטות היתֵרה שבחיים האלה, לא רק מצאה זכות לְשוֹגוֹת באהבת־זרים, כי אם גם קנאה בהן. מלבד זאת אָהבה את אנה בכל לבבה. אך בהלָכה למעשה באה במבוכה בראותה אותה בתוך האנשים האלה, הזרים לה לדריה אלכסנדרובנה והמצֻיָנים בטיב נמוסיותם החדשה לה. ביחוד היה קשה לה לראות את הנסיכית וַרוַרה, אשר סלחה להם על כל דרכיהם בגלל נעימות־החיים, אשר מצאה לנפשה בביתם.

בכלל שִׁבחה דולי בלבה את מעשה אַנה בהרהרה בה, אך קשה היה לה לראות את האיש, אשר עשתה אנה כן בעבורו. מלבד זאת לא מצא ורונסקי חן בעיניה מעולם, כי חשבה אותו לגס־רוח ולא ראתה בו כל דבר, אשר היה יכול להתגאות בו, חוץ מעשרו הרב. אך פה, ברשות־היחיד שלו, העיר בה רגשי־כבוד לו על־כרחה ועוד יותר מבראשונה, ולא יכלה להתנהג עמו בחֵרות גמוּרה. בעודו לנגדה הרגישה ממין הרגש, אשר תקף אותה במעמדה של המשרתת המקֻשטת. לפני המשרתת לא בושה באמת, אבל קשו עליה טלאי אפֻדתה. וכיוצא בזה הרגישה תמיד בהיותה עמו, לא בֹשת, כי אם איזו שפלות־רוח קשה לה.

במבוכתה בקשה לה ענין להכנס בו בדברים עם ורונסקי. אמנם חשבה, כי בגאות־רוחו בודאי לא ינעם לו, אם תדבר בשבח ביתו וגנו, אך מאשר לא מצאה לה ענין אחר, אמרה לו עם זה, כי ביתו טוב בעיניה מאד.

– כן, הוא בנין יפה מאד ובטעם נושן טוב, – השיב לה.

– החצר שלפני פתח הפרוזדור החיצון טובה בעיני מאד. הכֵן היתה מכבר?

– לא ולא! – אמר ורונסקי ופניו נהרו מנחת. – לוּ ראית את החצר הזאת באביב האחרון!

ומעט מעט, תחלתו במתינות וסופו ברגשנות, הראה והסביר לה פרטים שונים במעשיו, אשר עשה לפאר את הבית ואת הגן. נִכָּר היה, כי אחרי היגיעות הרבות, שיגע לשכלל וליפות את בית אחוזת־אבותיו, הרגיש צֹרך גדול להתהלל קצת בפרי עמלו לפני פנים חדשות, ובכל לבבו שמח על תהלות דריה אלכסנדרובנה.

– אם חפצה אתּ לשים עינך על בית־החולים ואם עוד לא עיפת, – הנה לא רחוק הוא. נלכה־נא, – אמר ויבט אל פניה לראות, אם באמתלא קצה נפשה בזה.

– התלכי עמנו? – אמר בפנותו אל אַנה.

– הלוך נלך. הלא נכון אתה? – אמרה אַנה בפנותה אל סויַאז’סקי. – אך אין לנו לתת לוֶסלובסקי ולטושקֵביץ' לחכות לנו לשוא בספינה. עלינו לשלוח להגיד להם.

– כן הוא, מצבת־זכרון הציב לו בזה, – אמרה אַנה ותפן אל דולי בּצחוק־הערמה, שנראה על פניה גם בפעם הראשונה בדברה עמה על אודות בית־החולים.

– זה ענין גדול מאד! – אמר סויַאז’סקי. אך כדי שלא יהי כאומר הֵן הֵן למַה שטוב בעיני ורונסקי, הוסיף מיד הערה זאת, שיש בה כעין מחאה קטנה:

– אף־על־פי־כן אני תמה עליך, גרַף, כי בשעה שאתה משתדל כל־כך הרבה בדבר בריאוּת העם, לא תדאג לגמרי לפתיחת בתי־ספר.

– ענין בתי־הספר הוא מן הדברים השכיחים ביותר, – אמר ורונסקי. – אך הלא תבין, כי לא מטעם זה אני מתעלם ממנו, כי אם מפני שכבר נמשך לבי אחרי ענין אחר. זה הדרך אל בית־החולים, – אמר אל דריה אלכסנדרובנה וירמוז בידו אל משעול צדדי, היוצא מן המסלה, שהלכו בה.

הנשים פתחו את סוככיהן ותבֹאנה אל המשעול שבצד המסלה ההיא. אחרי פִנוֹת אחדות, שהֻצרכו לפנות בה, יצאו דרך פִּשְפָש, ודריה אלכסנדרובנה ראתה לפניה על גבעה רחבה בנין גדול ויפה, שכמעט כבר נגמרה מלאכתו, ותכנית הבנין מצֻינת בטעמה המיֻחד. גג־הברזל, אשר עוד לא נמשח בששר, הבריק לנֹגה־השמש. אצל הבנין הנגמר הזה התחילו עושים במלאכת בנין חדש, והבנין כבר הֻקף פֵּיגָם ¹⁴והפועלים עמדו חגורים בסנריהם על המדרגות וישימו לבנים על לבֵנים וישפכו עליהן טיח מדלייהם וייַשרו אותן באמת־הבנין.

– מלאכתך נעשית במהירות מרֻבּה, – אמר סויַאז’סקי. – כאשר הייתי פה בפעם האחרונה, עוד לא נראה הגג.

– לימי האסיף תשלם כל המלאכה. בִּפְנִים נעשה ונגמר כמעט הכֹּל, – אמרה אַנה.

– ומה הבנין החדש הזה?

– בית לדוקטור ולאַפוטֵיקה, – ענה ורונסקי, וברגע ההוא ראה את הארדיכל קָרֵב אליו ואדרת קצרה עליו, ויבקש סליחה מהנשים וילך לקראתו.

אחרי עברוֹ לפני הבור, אשר העלו הפועלים סיד ממנו, עמד עם הארדיכל והתחיל מדבר עמו בהתלהבות.

– סוף סוף שָפל ראש הגג מהראוי, – השיב ורונסקי לאַנה על שאלתה, ששאלה אותו, במה הם מדברים.

– אני כבר אמרתי, שהיה צריך להגביה את היסוד, – אמרה אַנה.

– בודאי היה זה מוטב לנו. אַנה ארקדייבנה, – אמר הארדיכל, – אבל שגיאה זו אי־אפשר לתקנה עוד.

– הדבר מעסיק אותי מאד. – השיבה אַנה לסויַאז’סקי, אשר הביע תמיהה על ידיעותיה בתורת הבַּנאות – צריך שיהי הבנין החדש מתאים לבית־החולים, והוא עלה במחשבה אחרי־כן והתחילוהו בלי תכנית.

כאשר כלה ורונסקי את שיחתו עם הארדיכל, חזר והתחבר אל הנשים ויולך אותן בתוך בית־החולים.

אף־על־פי שמחוץ עוד לא הספיקו לגמור את הַמִּסגרות סביב לבנין ובמָּדור התחתון עוד צבעו את הכתלים, כבר שָׁלמה כמעט כל המלאכה במָדור התחתון עוד צבעו את הכתלים, כבר שָׁלמה כמעט כל המלאכה במָדור העליון. אחרי עלותם במעלות שחורות של ברזל מוצק אל רחבה קטנה, באו אל החדר הגדול הראשון. קירות החדר היו טוחים בדמות אבני־שיש, בחלונותיו כּבר נקבעו הזגוגיות, זגוגית גדולה ושלֵמה בכל חלון, רק רצפת הלוּחוֹת המֻקצעים עוד לא נגמרה, וחרשי־העץ, אשר שִׁפּו איש את הלוח הרָבוּע שבידו, הפסיקו את מלאכתם ויסירו את קשורי שערותיהם ויברכו בשלום את האדונים הבאים.

– זהו חדר־הכניסה, – אמר ורונסקי. – פה יושְׂמוּ אך עַמּוּד של סופרים ושלחן וארון בלבד.

– הֵנָה, נלכה־נא פה, אל תקרבי אל החלון, – אמרה אנה ותמשש בידיה לראות, אם יבש הששר. – אלֶקסי, הששר נתיַבּש – הוסיפה.

מחדר־הכניסה עברו אל המסדרון. שם הראה להם ורונסקי את סמפוֹנות־הבית ¹⁵, הערוכים על־פי שיטה חדשה. אחרי־כן הראה להם את האמבטאות של שיש ואת המצעות של נוצות־מתכת מיֻחדות במינן. אחרי־כן הראה להם את כל חדרי־המטות זה אחר זה, את המַמגוּרה, את חדר־הלבָנים, אחרי־כן – את התנורים הבנוים על־פי שיטה חדשה, אחרי־כן – עגלות־יד, אשר לא ישָׁמַע קולן, כשיעבירו בהן במסדרון את החפצים הדרושים, והרבה כיוצא באלה. סויַאז’סקי העריך הכֹּל כאיש, אשר נגלו לו כל החִדושים, שנתחדשו בעולם־המעשה. ודולי התפלאה על הדברים, אשר לא ראתה אותם עד היום ההוא, ובחפצה להבין הכֹּל שָאלה בפרטות כל מה שלא ידעה, ונִכּר היה בּורונסקי, שהיא נותנת לו בזה עֹנג רב.

– אני חושב, כי הבית הזה יהיה בית־החולים האחד, המסֻדר כראוי ברוסיה – אמר סויַאז’סקי.

ומחלקה ליולדות לא תמָּצא בו? – שאלה דולי. – דבר נחוץ הוא מאד בכפר. פעמים רבות…

בכל נמוסיותו לא יכול ורונסקי להתאפק ולא נתן לה לכַלות את דבריה.

– לא בית־יולדות הוא זה, כי אם בית־חולים, ופתוח יהיה לכל חולה, חוץ מבעלי חליים מִדַּבקים, – אמר לה. – וראי־נא זאת… – הוסיף וַיִגֵש אליה כסא־רכיבה, שהובא לפני ימים אחדים מחוץ־לארץ, בעד ההולכים ושבים לבריאותם. – התבונני־נא – והוא ישב על הכסא ויחל לטלטלו ולנסוע בו. – יש אשר טרם יוכל השב לבריאותו ללכת, עוד חַלָש הוא, או שהוא חולה את רגליו, אך אויר נחוץ לו, והריהו יושב לו ומטַיֵל..

דריה אלכסנדרובנה שׂמה את לבה לכל פרט ופרט והכֹּל יָשַר בעיניה, ויותר מכֹּל יָשַר בעיניה ורונסקי בעצמו בהתלהבותו הפשוטה הזאת, היוצאת מן הלב. “כן הוא, איש נחמד וטוב הוא”, אמרה עליו בלבה לפעמים בלי שמוע את דבריו, אך בהתבוננה אל מראהו ואל תוי־פניו ואל התיחסותה של אנה אליו, באותה שעה מצא חן בעיניה ברגשנותו כל־כך, שהבינה, איככה יכלה אנה לאהֹב אותו.

כא    🔗

– לא, אני חושב, כי הנסיכה עֲיֵפה, והסוסים אינם מעסיקים אותה, – אמר ורונסקי לאנה, אשר יעצה ללכת עד אֻרוות־הסוסים, יען כי רצה סויַאז’סקי לראות שם סיָח צעיר אחד. – אתם לכו לכם, ואני אוליך את הנסיכה הביתה; ואנחנו נפטפט מעט, – אמר אל דולי, – אם טוב בעיניך.

– בסוסים אינני מבינה מאומה, והנני לשוב אתך בנפש חפצה, – אמרה דריה אלכסנדרובנה ותתמהּ קצת על דבריו.

היא ראתה בו, שיש לו דבר אליה, וכן היה באמת. הם אך שבו ובאו דרך הפשפש אל הגן, והוא נשא עיניו אל העֵבר, אשר הלכה אנה שמה, ובראותו כי לא תוכל לשמוע מה שידברו בלֶכְתם וגם לא לראותם, עָרך דבריו אליה:

– אכן היטבת לראות, כי רוצה אני לדבר עמך, – אמר ויבט אליה בעינים צוחקות. – רואה אני, כי אתּ אוהבת את אנה באמת. – הוא הסיר את כוֹבעו וַיוֹצֵא את מטפחתו וימח בה את ראשו, שכבר נראתה בו קרחת.

דריה אלכסנדרובנה לא ענתה דבר ואך הביטה אליו בחרדה. כאשר נשארה לבדה אתו, נפלה עליה אימה פתאם: עיניו הצוחקות ופניו הזועפים החרידוה.

השערות שונות עלו על רוחה על־אודות הענין, שהוא נכון לדבר בו עמה: “הוא יבקש מאתי כי אעבור עם ילָדי להתארח אצלם, ואני אצטרך להשיב את פניו; או כי איַסד במוסקבה חבורה, שתכּנס בה אנה… או שמא ידבר בוסיקנא וֶסלובסקי ובהתיחסותו אל אנה? ושמא ידבר בקיטי ויאמר שהוא זוכר את חטאתו אשר חטא לה?” כל דבר קשה, אשר יוכל לאמר לה, הבינה מראש, אך לא ידעה ולא שערה, מה שרצה לדבר עמה באמת.

– הנה השפעתך רבּה על אנה, היא אוהבת אותך אהבה גדולה כל־כך, – אמר אליה, – עזרי־נא לי.

דריה אלכסנדרובנה הביטה דרך שאלה ומבוכה אל פניו המלאים עֹז אשר פעם נגה אור־החמה על מקצתם או על כֻּלם מבינות לעלי התרזוֹת ופעם חזרו ונתכסו בצל העצים, ותחכה לדבריו; אך הוא הלך אצלה, הלום והַשְׁקֵעַ מטהו בשכבת־החצץ בלי דַבּר דָבר.

– אם באת אלינו, אם אתּ היא היחידה ברעותיה הקודמות של אַנה, שבאה אלינו – את וַרוַרה לא אביא בחשבון, – אני מבין, כי עשית זאת, לא מאשר מצבנו נכון וטוב בעיניך, כי אם מאשר ידעת היטב את כל כּבד מצבנו זה ואף־על־פי־כן אתּ אוהבת אותה ומבקשת לעזור לה. ההבינותי היטב את אשר בלבבך? – שאל ויתבונן בה.

– כן, כן, – ענתה דולי ותקַפּל את סוֹכְכָה, – אבל…

– לא, – נכנס ורונסקי לתוך דבריה ויעמוד מלכת וישכח, כי הוא מביא בזה במבוכה את בת־לויתו, כי בעמדו הֻזקקה גם היא לעמוד. – איש לא ירגיש את כל מרירותו של מצב זה של אַנה יותר ממני. והדבר מובן לך, אם נכבדתי להחשב בעיניך לאיש אשר לֵב לו. הלא בשֶׁלי הרעה הזאת לה, ועל־כן אני מרגישהּ.

– אני מבינה זאת, – אמרה דריה אלכסנדורבנה ותבט אליו בחבה שלא בכַונה על אמרו בקול־עֹז את הדבר הזה, שיצא מלבו. – אבל מתוך שאתה תולה את הקולר בך, אני חוששת לך, שאתה מפריז על המדה. מצבה קשה בצבור, אני מבינה זאת.

– יסורי־גיהנום לה בצבור! – אמר במהירות ופניו זעפו עוד יותר. – אין לשער מכאובים מוסריים קשים מהמכאובים, אשר נשאה בפטרבורג בשני השבועות, אשר ישבה שם… ואני מבקש מאתך להאמין לי.

כן הוא, אבל פה, כל זמן שאינכם צריכים גם שניכם לצבור…

– לצבור! – אמר בבוז. – מה לי ולצבור הזה?

– כל זמן שאינכם צריכים לו – וזמן זה אפשר שיהי כל הימים – אתם שאננים ושלוים. אני רואה בפני אנה, כי אך טוב לה, טוב מאד, וכבר הספיקה גם להגיד לי זאת, – אמרה דריה אלכסנדרובנה בצחוק קל, ובהוציאה את המלים מפיה נתעורר בה פתאם ספק בדבר, אם באמת מאֻשרה היא אנה, כאשר אמרה.

אך לורונסקי לא היה, לפי הנראה, כל ספק בדבר הזה.

– כן, כן, – אמר. – ידעתי, כי חיתה רוחה אחרי כל מכאוביה; טוב לה עתה שמֶחה היא בחיי־השעה. אבל אני?… אני דואג בפני הפורעניות העתידות לבוא… סלחי־נא, הנחפזת את ללכת?

– לא, אין דבר.

– אם כן נשבה־נא פה.

דריה אלכסנדרובנה ישבה על אחד מספסלי הגן בקצה המשעוֹל והוא עמד לפניה.

– רואה אני, כי טוב לה, – שָׁנה ורונסקי את דבריו, והיא התחילה מפקפקת עוד יותר מבראשונה, אם טוב לאנה באמת. – אך כלום אפשר שימשך הדבר כך? אם היטבנו עשֹה אם הרֵעוֹנו, שאלה אחרת היא; אך הגורל הוטל – אמר והתחיל מדבר צרפתית – ואנחנו מחֻבּרים לכל ימי־חיינו. קשורים אנחנו בחבלי האהבה הקדושים לנו מכל קֹדש. הנה יש לנו בת, ואפשר שיהיו לנו עוד ילדים. אבל חֻקי הארץ וכל תנאי מצבנו נותנים לפנינו אלפי מכשולים, אשר אין אנה רואה אותם ואינה רוצה לראותם בעת הזאת, בעודה משיבה את נפשה אחרי כל מכאוביה ונסיונותיה הקשים. גם אין כל פלא בדבר. אך אני אי־אפשר לי, שלא אראה. בתי לא בתי היא על־פי החק, כי אם בת קרֵינין. ואני אינני רוצה בשקר הזה! – קרא בתנועה נמרצה של שאט־נפש ויבט אל דריה אלכסנדרובנה בדאגה וברגזה, כשואל בעצתה.

היא אך הביטה אליו ולא ענתה מאומה, והוא הוסיף:

– מחר יִוָלֵד בן, הבּן בני, ועל־פי החק יחשב על בית קרֵינין ולא יירש לא את שמי ולא את רכושי, גם כי נצליח בכל אשר נפנה, גם כי ירבו בנינו מאד, אין קשר ביני וביניהם, כי קרֵינינים הם. ביני־נא, מה קשה ונורא הדבר הזה! נסיתי לדבר על־אודות זאת באזני אַנה, והנה דברי מרגיזים אותה. היא איננה מבינה ולה אינני יכול להביע את כל רוחי. עתה הביטי־נא אל מצבנו מצד אחר. הנה מאֻשר אני באהבתה אותי, אבל עם זה אני צריך לעבודה. גם מצאתי לי עבודה, ואני מתגאה בה, אני חושב אותה לטובה וליפה מעבודות חבריַי הקודמים, שהיו חברים לי בחצר־המלכות ובמשמרת־פקודתי, ועל־כל־פּנים לא אחליף עניני זה בענין שהם עוסקים בו. אני עושה פה את שלי בשבתי על מקומי, והנני שמח בחלקי וטוב לי, ואין אנחנו חסרים לנפשנו מאומה, כדי להיות מאֻשרים. אוהב אני את העסקנות הזאת. לא מאֹנס בחרתי בה, להפך…

דריה אלכסנדרובנה התבוננה, כי במקום הזה הוא מדבר שלא בענין, וגם לא הבינה היטב, מה חפצו בנטיה זו, שנטה מענינו, אבל הרגישה, כי כאשר החל לגלות את הרהוריו הצפונים אתו, אשר לא יכול לדבר בהם עם אַנה, הגיד את כל לבו בלי־מעצור, וכי השאלה על־דבר עסקנותו בשביל בני־הכפר היתה גם היא מהרהורי־לבו הכמוסים עמו, כַּשְאֵלָה על־דבר הענינים שבינו ובין אַנה.

– ובכן אני חוזר לעניני – אמר ורונסקי בהתנערו מסבך רעיוניו. – העקר הוא, שהעובד צריך להיות מֻבטח, שמעשה לא ימות אתו יחד, שיורשים יהיו לו וימלאו אחריו, ואני איני מֻבטח בזה. ביני־נא, מה בלבו של אדם, בזמן שהוא יודע מראש, כי בניו, אשר ילדה לו האשה האהובה לו, יהיו לא לו, כי אם לאיש זר, לאיש אשר ישנא אותם ולא יחפוץ לדעתם. הלא נורא הדבר!

ורונסקי עצר במלים, ונראה בו, שלבו הומה לו.

– בודאי אני מבינה זאת, אבל מה תוכל אַנה הוֹעֵל בזה? – שאלה דריה אלכסנרובנה.

– עתה הגעתי אל מטרת שיחתי, – אמר והרגיע את רוחו בקֹשי. – אנה יכולה להועיל. הדבר תלוי בה… גם למען בַּקש רשיון מהקיסר לקחת ילד לבֵן אי־אפשר בלי פטורים – וזה תלוי בה. אישהּ נאות לתת לה פטורים – ובעת ההיא כבר הכין אישך הכֹּל, ועוד מעט ונגמר הדבר. ואני יוֹדע, כי גם עתה לא ישיב את פניה. אין לה אלא לכתוב לו. בעת ההיא אמר בפֵרוש, כי אם תאמר, שרצונה בּכך, לא ישיב את פניה. מובן מאליו – אמר בפנים קודרים – שגם זה אחד מדרכי אכזריותם של חנפים, שרק אבירי־לב אלה מסֻגלים לה. הוא יודע, מה רבו מצוקות־לבה לזִכרוֹ מדי פעם בפעם, ואף־על־פי־כן הוא דורש מכתב מאִתּה. ואני מבין, כי זה יֵמַר לה. אבל הסבות חשובות כל־כך, שצריך להסיח דעת מהרגש הדק. שלומה וחייה של אַנה וילדיה תלוּים בזה. על־אודותי אינני מדבר, אף־על־פי שמר לי, מר לי מאד, – אמר דרך התראה, כמאַיֵם על איזה איש בדבר הזה. – שמעיני אפוא, גברתי הנסיכה, אני מתאכזר לך, בפנותי אליך בדבר קשה כזה, אבל עֹגֶן להנצל בו אתּ לי. עזריני־נא להטות את לבבה לכתוב לו ולדרוש מאתו פטורים!

– כן, כן, מובן מאליו, – אמרה דריה אלכסנדורבנה ותזכור בפרטות את פגישתה האחרונה שפגשה את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ'. – כן, כן, מובן מאליו, – חזרה ואמרה בבטחה, בזכרה את אנה.

– השתמשי בכל כֹּח השפעתך עליה והטי את לבבה לכתוב לו. אני אינני רוצה וכמעט אינני יכול לדבר עמה בזה.

– טוב, אני אדבר. אבל מדוע לא תשים לב לזה בעצמה? – אמרה דריה אלכסנדרובנה ותזכור פתאֹם את מנהגה החדש המשֻׁנה של אנה לעצום עיניה לפעמים בלי מטרה וסבה מובנת; ומיד זכרה, שעצימת־עיניה זו נראתה בכל פעם, שנגעה שיחתן בחייה הפנימיים. “הרי היא כעוצמת עיניה מֵראות את חייה כמו־שהם לכל פרטיהם”, אמרה דולי בלבה. – אני אדבר עמה גם למעני גם למענה, – השיבה לו דריה אלכסנדרובנה על התודה, אשר הביע לה.

אחרי כן קמו וילכו הביתה.

כב    🔗

דוֹלי שבה הביתה לפני אנה, ואנה הביטה אליה בשום־לב בראותה אותה, וכמו שָׁאלה בעיניה על־אודות שיחתה עם ורונסקי, אך בדברים לא שאלה אותה.

– כמדֻמה לי, שהגיעה שעת לחם־הצהרים, – אמרה אליה, – ואנחנו עוד לא ראינו אשה את אחותה כראוי לנו. אקוה, כי בערב נתראה. עתה אלך להחליף שמלותי. בודאי תעשי כן גם אתּ. כֻּלנו נגאלנו שם בבנין.

דולי הלכה לה אל חדרה ותצחק בקרבה. להחליף שמלותיה לא יָכלה, כי כבר שׂמה עליה את המעֻלה שבשמלותיה; אך בכדי לצאת ידי־חובתה לכבוד הסעודה, נתנה את שמלתה למשרתת לנַקותה ותחלף את המַנז’יטות ואת עניבת־הצואר ותשם מעשי סריגה על שעָרה.

– זה כל אשר יכלתי לעשות, – אמרה לאנה בצחוק קל, כשיצאה זו אליה בשמלה שלישית פשוטה מאד כראשונות.

– כֻּלנו פה דקדקנים בהלכות דרך־ארץ, – אמרה אנה כמצטדקת על יפעת לבושה. – אלֶקסי שמח עליך שמחה גדולה שאינה מצויה אצלו. אהבה ממש הוא אוהב אותך, – הוסיפה על זה. – האם לא עיֵפה אתּ?

לפני הסעודה לא הספיקה להן השעה לשיח עוד. כשנכנסו לחדר־האורחים, מצאו שם את הנסיכית וַרוַרה, והגברים היו מלֻבּשים מעילים שחורים, והארדיכל היה מלֻבּש פרַק. ורונסקי הציג לפני דולי את הדוקטור ואת הפקיד המנהל, והארדיכל כבר הֻצג לפניה בבית־החולים.

המשרת הראשי אשר על הבית, איש בריא, שפרצוף־פניו העגֹל והמגֻלח ועניבת־צוארו הלבנה והמגֹהצת נוצצו מרחוק הודיע, שהסעודה נכונה, והנשים קמו ממקומותיהן. ורונסקי בקש מאת סויַאז’סקי, כי יתן ידו לאנה ארקדייבנה, והוא נגש אל דוֹלי. וסלובקי הקדים את טושקֵביץ' ויתן ידו לוַרוַרה הנסיכית וטושקֵביץ' ומנהל האחוזה והדוקטור הלכו ביחידות.

הסעודה וחדר־האֹכל, הכלים והמשרתים, היין והמטעמים לא רק התאימו להוד־הבית כֻּלו, המפוֹאר בכל פאר חדש, כי אם גם עלו למראה־עין בטיבם וברוח החדש שבהם על כל שאר סִמני העֹשר והבזבוז, שמלאו את הבית. דריה אלכסנדרובנה התבוננה במנהגי־הגדֻלה האלה החדשים לה, וכבעלת־בית רגילה בדבר, – אף־על־פי שלא קותה ללמוד מאומה למעשה מכל מה שראתה שם, כי רחקו דרכי־חייה הרבה מאד מגדֻלה כזאת, – עיְנה כמעט על־כרחה בכל הפרטים ושאלה בלבה, מי פעל ועשה כל זה וכיצד הוכן ונַעשָׂה. וַסינקא וסלובקי ואישהּ וגם סויַז’סקי ועוד הרבה אנשים ידועים לה לא שמו לב לזה מעולם, כי אם האמינו לדברים, אשר יאמר כל בּעל־בית הגון לאורחיו בחפצו להבטיחם, שכל הסדר המתֻקן, שהם מוצאים אצלו, לא דרש כל יגיעה מאתו, כי מאליו נעשה. אבל דריה אלכסנדורבנה ידעה, שגם נזיד־ריפות לפת־שחרית לילדים אינו נעשה מאליו, ואשר על־כן צריכה היתה להיות כאן, בסדר מסֻבּך ומעֻלה כזה ששָׂרר פֹּה, תשומת־לב מרֻבּה של מי־שהוא. ועל־פי מבטו של אלקסי קירילוביץ', שהביט על השלחן, על־פי האות, שנתן בראשו למשרת, ועל־פי ההצעה, שהציע לדריה אלכסנדרובנה לבחור לה למאכלה בין מי־סלק למרק, הבינה, שכל זה נעשה ומתכלכל על־ידי בעל־הבית בעצמו ורק הוא דואג לכל דבר. ברור היה, שבאנה לא היה כל זה תלוי יותר מאשר בוֶסלובסקי. היא, סויַאז’סקי, הנסיכית וּוֶסלובסקי היו כֻלם במדה אחת אורחים, שנהנו בשמחה מזה, שהוכן בשבילם.

אנה היתה גְבֶרת רק בעניני הנהלת השיחה. והשיחה הזאת, הקשה מאד בשביל בעלת־הבית על־יד שלחן לא גדול, במסִבּת אנשים כמו מנהל־האחוזה והארדיכל, אנשים מעולם אחר לגמרי, המתאמצים להעלים את מבוכתם לנכח העֹשר הרב, שלא התרגלו לו, ושאינם יכולים לקחת חבל זמן רב בּשיחה הכללית, – את השיחה הקשה הזאת נהלה אנה במנוחה וגם בהתענגות.

תחלת השיחה היתה בטושקֵביץ' ובוֶסלובסקי, שהֻזקקו לשוט לבדם בסירה, וטושקֵביץ' התחיל מסַפר במרוצי התחרות האחרונים, שנערכו בקלובּ־הַשַיִט הפטרבורגי. אנה המתינה לו עד שהפסיק רגע קטן ותפן אל הארדיכל, כדי לתת לו לזה פתחון־פּה.

– ניקולי איבַנוביץ' משתומם – אמרה על סויַאז’סקי – על כי גדל הבנין החדש כל־כך בימים המעטים מאז היותו פה בפּעם האחרונה אך אני באה שמה בכל יום, ובכל יום אני מתפלאה על המהירות הזאת.

– עם הוד־מעלתו הגרף טוב לעסוק בעבודה, – אמר הארדיכל בצחוק קל על שפתיו (הוא היה מכיר ערך־עצמו, מכַבּד את הבריות ומתנהג במנוחה). – אין זה דומה לעסק עם בעלי־השלטון הפלכיים. הם יכתבו אלף גליוני שאלות ותשובות. ואני אומר דבר לגרף, והענין נגמר אחרי שיחה קצרה בשלש מלים.

– דרכי אמריקה, – אמר סויַאז’סקי בּצחוק קל.

– אמת הדבר, שם יִבָּנו בתים בסדר הראוי…

השיחה עברה אל חטאות בעלי־השלטון שבארצות־הברית האמריקאיות, אך אנה העבירה אותה מיד לענין אחר, כדי לתת פּתחון־פה למנהל האחוזה.

– הלא ראית מכונות־קצירה מימיך? – שאלה את דריה אלכסנדרובנה. – אנחנו נסענו לראותן, ובאותה שעה פגשנו אותך. גם אני ראיתי את המכונות האלה בפּעם הראשונה ביום ההוא.

– כיצד הן קוצרות? שאלה דולי.

– דומות הן למספרַיִם. לוח מספרַים קטנים הרבה דבוקים בו. זאת צורתן, – אמרה אַנה ובידיה הלבנות והיפות, המתנוססות בטבעות מרֻבּות, לקחה שכין ומזלג והתחילה מראה למסֻבּים. בּרור היה, כי רואה היא, שלא יובן מאומה מהסברתה זאת; אבל מדעתה, כי מדבָּרה נעים וידיה יפות, הוסיפה להסביר.

– הן דומות יותר לשכינים קטנות, – אמר וֶסלובקי כמתגרה בּה, והוא לא גרע עיניו ממנה רגע.

אנה צחקה צחוק דק מאד, שלא נראה כמעט לעין. – האם לא דומות הן למספרַים, קרל פֵידורוֹביץ'? – שאלה את מנהל האחוזה.

– אָ יַא, – ענה האשכנזי, – עס איזט איין גאנץ איינפאכעס דינג, – והתחיל מבאר את תכנית המכונה.

– יש להצטער, שאין המכונה קוצרת ומאַלמת יחד. בתערוכה הוינאית ראיתי מכונה מאלמת אלֻמים בחוט של מתכת, – אמר סויַאז’סקי. – מכונות כאלה היו ממַעטות את ההוצאות עוד יותר.

– עס קאָממט דרוֹיף אַן… ער פרייז פאָם דרהַהט מוס אויסגערעכנעט ווערען. והאשכנזי פנה מיד אל ורונסקי ויאמר לו: – דאס לאָסט זיך אויסרעכנען, ערלויכט, – אף שלח ידו אל כיסו, ששם היה מוכן אתו עט־עופרת בפנקס קטן, אבל זכר, כי שעת סעודה היא ובהכירו על־פי ורונסקי, כי אין הדבר לרצון לו, התאפק. – צו קאמפיצירט, מאכט צוּפיעל “קלאָפּאָט” – גמר האשכנזי את דבריו.

– ווינשט מאן “דאָחאָטס” ¹⁶. זאָ האַט מאן אוֹיך “קלאָפּאָטס” – לגלג וַסינקא וסלובקי על האשכנזי. – אני מעריץ את האשכנזי, – אמר אל אנה צרפתית ויצחק צחוק קל כבראשונה.

– חדל לך, – אמרה לו צרפתית דרך לגלוג ואזהרה יחד.

– ואנחנו דמינו, כי נמצא אותך, וַסילי סֶמיוֹנוֹביץ', בשדה, – אמרה אל הדוקטור, אשר היה חולני. – ההיית שם?

– הייתי שם, אבל חמקתי עברתי, – ענה הדוקטור מהתלות בפנים זועפים.

– אם כן, המצאת לך טיול מספיק.

– טיול נחמד!

– ומה לזקֵנה? אקוה, כי אין זה טיפוּס!

– טיפוס אין כאן, אלא חולה שאין בה סכנה היא.

– מה צר לי עליה! – אמרה אנה וַתָּשֶׁב וַתִפן אל בני־חבורתה, אחרי צאתה ידי חובת נמוס בדברים האלה לפני פקידי־ביתה.

– ובכל־את, אַנה ארקַדייבנה, אם נבוא לבנות מכונת־קצירה על־פי הרצאתך, לא נצליח במהרה, – אמר סויַאז’סקי דרך לגלוג מטוב־לב.

– מפני מה אי־אפשר? – אמרה אנה בבת־צחוק, אשר העידה בה כי ידעה, שנמצא בהסברתה כמין קסם מושך את הלב, אשר לא נצפן מלפני סויַאז’סקי. תחבולת התהדרות זו, שלא נראתה בה עד היום ההוא, עשתה על דולי רֹשם קשה.

– אבל מה נפלאו ידיעותיה של אנה ארקדיינבנה בתורת־הבַּנָאוּת, – אמר טושקֵביץ'.

– נפלאו עד־מאד; אתמול שמעתי את אנה ארקדייבנה מדברת על “סטרוֹבָּה” ועל “פלינטים”, – סיֵע לה וסלובקי. – ההיטבתי לאמר?

– אין כל פלא בדבר, בזמן שאדם רואה ושומע כל־כך הרבה במקצוע זה, – אמרה אנה. – ואתה בודאי אינך יודע גם מאיזה חֹמר יִבָּנו בתים.

דריה אלכסנדרובנה ראתה שאין רוח אנה נחה מסגנון בדחני זה שהֻנהג בינה ובין וסלובקי, אלא שבלי־כונה החזיקה בו אף היא.

ורונסקי נהג במאורע זה שלא כמדת לֶוין לגמרי. ברור היה, שאינו חושש כלל מפני פטפוטי וֶסלובסקי, ולא עוד אלא שהיה מסַיע לו בעצמו.

– אמר־נא, וֶסלובסקי, במה מחַברים אבנים זו לזו?

– מובן מאליו, בצֶמֶנט.

– ברַוו! וצֶמֶנט מה הוא?

– מין משחה, לא, מין טיח, – אמר וֶסלובסקי, וכל השומעים צחקו כאיש אחד.

השיחה בין המסֻבּים – חוץ מהדוקטור, הארדיכל והמנהל, שהחרישו בפנים זועפים – לא נפסקה, אך התנהגה פעם בנחת ופעם בעכובים ובעקיצות קשות למי־שהוא. פעם אחת רגזה דריה אלכסנדרובנה והתלהבה כל־כך, שהאדימו פניה מכעס ורק אחרי־כן התחילה חוששת, שמא הוציאה דבר מיֻתּר ומגֻנה מפיה. סויאז’סקי הזכיר את שֵם לֶוין הזה, – אמר ורונסקי בבת־צחוק, – אך יש לשער, שלא ראה מימיו את המכונות, שהוא מגנה. ואם ראה ונסה להשתמש בהן, לא התבונן כל־צרכו ולא באה לידו מכונת חוץ־ארץ, בלתי אם אחת המכונות הרוסיות. ואיזו דעות יוכל להשמיע על זה?

– בכלל, אך דעות טורקיות, – אמר וֶסלובסקי בבת־צחוק ויפן אל אנה.

– אני לא אוכל לסַיע לו בדעותיו, – אמרה דריה אלכסנדרובנה בפנים אדֻמים, – אך יכולה אני לאמר עליו, כי הוא איש משכיל מאד וכי אִלו היה פה, היה יודע מה להשיב לכם; רק אני לא אדע.

– אני אהבתיו מאד, ורֵעים דבֵקים ונאמנים אנחנו, – אמר סיאז’נסקי ויחַיך מטוּב לב. – אבל סלחי־נא, הוא משתגע קצת; הנה הוא אמר, למשל, כי גם הזֶמְסְוְה ושופטי־השלום הם דברים אין חפץ בהם, ואין הוא רוצה להשתתף בשום דבר צבורי.

– זוהי רשלנותֵנו הרוסית – אמר ורונסקי ויִצֹק מים מקַנקן של קרח אל כוס של זכוכית בעלת כֵּן גבוה – אין אנו מרגישים את החובות, שזכֻיותינו מטילות עלינו, ועל־כן אנו כופרים בהן.

– אני לא ידעתי איש מחמיר על עצמו לענין מִלוּי חובותיו יותר ממנו, – אמרה דריה אלכסנדרובנה בזָעפה על סגנון־גאוה זה של ורונסקי נגד לֶוין.

– אני, לא כן דרכי, – הוסיף ורונסקי, אשר לפי הנראה הרגיזה אותו שיחה זאת בחזקה, – אני מחזיק טובה מאד על הכבוד, שנעשה בהשתדלותו של ניקולי איבַנוביץ' (לשם זה רמז בּידו על סויאז’סקי), שנבחרתי לשופט־שלום מכֻבּד. אני חושב, כי החובה לנסע אל ועידת השופטים ולעַין שם בדינו של אכּר על־דבר סוס אחד אינה פחותה בערכה מכל המעשים הטובים, שיש בידי לעשות. לכבוד אחשוב לי, אם יבחרוני לחבר וזֶמְסְטְוה. רק בזה אפשר לי לפרע חובי על הזכֻיות של־בעלי־קרקעות, הנתונות לי. לרַע לנו אין מבינים בקרבנו את הערך הרב, שיש להם לבעלי אחוזות גדולות בממלכה.

דריה אלכסנדרובנה תמהה על דבריו אלה, שדִבּר בשבתו בביתו אל שֻׁלחנו במנוחת איש צדיק בוטח ביֹשר דעותיו. אף אמנם זכרה כרגע, כי גם לֶוין, החולק עליו בכל הדברים האלה, מֵגיס לבו בדעותיו כמוהו אצל שלחנו; אך את לֶוין אהבה ועל־כן טענה לו כפי כֹחה.

– יכולים אנו אפוא לחכות לך לועידה הבאה, אדוני הגרף? – אמר סויאז’סקי. – אבל יש להקדים לצאת לדרך, כדי להיות שם ביום השמיני. אולי תכבדני לבוא אלי?

– ואני נוטה קצת לדעתו של גיסך, – אמרה אנה. – אך לא במדתו, – הוסיפה בצחוק קל. – אני חוששת, שבימים האחרונים נתרבו אצלו חובות עבודת־הצבור יותר מהראוי. כשם שבימים הקודמים רבו פקידי־הממשלה כל־כך, שלכל ענין הֻצג פקיד מיֻחד, כך אנו רואים עכשיו עסקנים צבוריים בכל פנה שאנו פונים. הנה אלֶקסי פה אך ששה חדשים, והריהו, כמדֻמה לי, חבר לחמשה או לששה מוסדים – אפוטרופוס, שופט, חבר בזֶמסטוה, שופט מֻשבע גם משתתף בהשגחה על הסוסים. עוד מעט וכל הימים יעברו בזה. ומתיראה אני, שמרֹב עסקים יהפך כל זה לציאת ידי־חובה בלבד. בכמה מקומות אתה נמנה לחבר, ניקולי איבנוביץ'? – שאלה אנה את סויאז’סקי. – כמדֻמה לי, שהם יותר מעשרים.

אנה אמרה זאת בבת־צחוק, אבל בקול מדבָּרה נשמע גם הד של רֹגז ודריה אלכסנדרובנה, אשר התבוננה בה ובוֶרונסקי בשים־לב, הרגישה זאת מיד, וגם ראתה, כי פני ורונסקי התחילו מביעים בשעת שיחה זאת זעף מסֻתּר וקשי עֹרף. כראותה זאת התבוננה עוד, כי הנסיכית וַרוַרה נתכַּונה להשיאם לדבר אחר ונחפזה בשביל זה לדַבּר במיֻדעיהם הפטרבורגיים, ותזכור את אשר אמר אליה ורונסקי בגן שלא כענין על־דבר עסקנותו הצבורית, ומכל זה הבינה, כי מחלקת כבושה בין אנה ובין ורונסקי על־דבר עסקנותו זאת.

הסעודה והיינות ומעמד־המשרתים טובו מאד כֻּלם יחד, אבל דריה אלכסנדורבנה לא ראתה כאלה עד כה אלא בסעודות, שנערכו לחבורות גדולות ובנשפי־מחולות, וכבר סרּ מלבה מנהגי סעודות כאלה, ובראותם אותם פה, בחבורה קטנה וביום חול, בכל חסרון רוח פרטיות ובכל חֻמרי הנמוס הנהוגים בכנופיות גדולות ופומביות, עשו עליה רֹשם קשה.

אחרי הסעודה ישבו על מרפסת־האבנים שלפני הבית. אחרי־כן התחילו משַׂחקים ב"לוֹין טֶניס". המשַׂחקים נחלקו לשתי חבורות ויעמדו בַּחלקה המיֻשרה והמתֻקנה היטב, משני עברי השׂבָכה המתוחה על העמודים הקטנים, המצֻפּים זהב. דריה אלכסנדרובנה נִסתה לשחק אף היא, אך זמן רב לא יכלה להבין את תורת המשחק הזה, וכאשר עמדה על דברי התורה הזאת, עיפה כל־כך, שבחרה לה לשבת עם וַרוַרה, ורק הסתכלה במשַׂחקים. גם טושקביץ', איש־תחרותה במשחק הזה, נפרד מן המשַׂחקים אך הנותרים הוסיפו לשַׂחק זמן רב. סויַאז’סקי וּורוֹנסקי שִׂחקו בדעת ובכשרון ובכַונת הלב. הם התבוננו בעיון גדול אל הכדור כשעלתה דריה אלכסנדורבנה בערב ההוא על המטה היעודה לה, ראתה, בעצמה את עיניה, את וַסינקא וֶסלובקי מתרוצץ על־פני ה"קְרוֹקָטגְרוֹינד".

אך בשעת המשחק לא מצאה דריה אלכסנדורבנה נחת לנפשה. לא טוב היה בעיניה יחס הבּדחנות וההתגרות שבין וַסינקא וֶסלובקי ובין אנה, אשר נמשך בשַׂחקם, וכל המראה הזר הזה בעצמו, מראה אנשים גדולים עוסקים במשחק־ילדים, וילדים אין עמהם. אך כדי שלא להשבּית שמחת בני־החבורה וכדי לבלות שעות אחדות באיזה אֹפן שהוא, נלותה גם היא אחרי הִנָפְשָׁה אל המשַׂחקים והעמידה פנים כאלו היא שמֵחה. כל היום ההוא נדמה לה, שהיא משחקת על במה תיאטרונית עם אקטורים טובים ממנה ומקלקלת בהשתתפותה את כל המחזה.

בבואה אל האחוזה היה את לבבה לשהות בה שני ימים, אם יטב לה שם. אך בערב, בשעת המשחק, גמרה לצאת משם למחר. צער גִדוּל בניה, שנמאס בעיניה כל־כך בהיותה בדרך, נראה לה אחרי־כן, אחרי היום האחד הזה שעבר עליה שלא בפניהם, בדמות אחרת, אשר משכה את לבה.

וכשנכנסה לחדרה לבדה, אחרי הטֶה שבערב והטיול שבלילה, ופשטה את שמלותיה וישבה לַעֲשות את שְׂעָרה המעט לפני שכבה, הרגישה, כי רָוַח לה הרבה.

גם הרעיון, כי אנה תבוא אליה מיד, לא נָעַם לה. כי חשקה נפשה לשבת בדד ולהרהר.

כג    🔗

כבר היתה דולי נכונה לעלות על המטה, והנה אנה נכנסה לאיה והיא לבושה שמלת־לילה.

פעמים אחדות החֵלה אנה ביום ההוא לדבר עמה בעניניה הכמוסים בלבה, ובכל פעם בטאה אך מלים אחדות והפסיקה ואמרה:“אחרי־כן, כשנשב לבדנו נדבר בּכֹּל. הרבה, הרבה יש לי לאמר לך”.

וכשהגיעה השעה, כשהיו שתיהן לבדן בחדר אחד, לא ידעה אנה במה לדבר. ותשב אל החלון, יָשֹׁב והַבֵּט אל דולי, ותחזור בלבה על כל הדברים החשובים שהיו מוכנים ומזֻמנים אתה ושנראו לה כנהרות שאינם פוסקים, ולא מצאה כל מאומה: ברגע ההוא נדמה לה, שכל זה כבר נאמר.

– השלום לקיטי? – אמרה אחרי הֵאָנְחָהּ במרירות ותבט כמודע על פשעה אל דולי. – הגידי־נא לי, דולי, האם לא תקצוף קיטי עלי?

– התקצוף? לא, איננה קוצפת – חיכה אמרה דריה אלכסנדרובנה.

– אבל שונאת היא או בָזה לי?

– לא, חלילה לה! אבל דבר כזה, הלא ידעת, אינו נמחל.

– כן, כן – אמרה אנה ותסב פניה ותשקף בעד החלון הפתוח. – אך אני לא אשמתי. ובמי הָאָשָׁם? – ומה הוא “אָשֵׁם” או “אֲשֵׁמָה”? כלום היה אפשר באֹפן אחר? מה דעתך ההיה אפשר לך, שלא תהיי אשת סטיבה?

– אכן. לא אדע זאת. אבל אתּ הגידי־נא לי…

– כן, כן, אך עוד לא גמרנו את דברינו על־אודות קיטי. הטוב לה? הלא איש נחמד הוא, אומרים עליו.

– לא איש נחמד לבד. הוא איש, אשר לא ידעתי טוב ממנו.

– מה מאד אשמח! גדולה שמחָתי עד אין חקר! לא איש נחמד בלבד, – חזרה אנה על דברי דולי.

דולי צחקה צחוק קל.

– אך הגידי־נא לי על־אודותיך. יש לי לשיח אתך שיחה ארֻכּה הנה דברנו אני עִם… – דולי לא מצאה בפיה שם מתאים לורונסקי: קשה היה לה לאמר “הגרף” בדבּרה עמה בו וכן קָשָׁה לה להשתמש בשם אלֶקסי קירילוביץ'.

– עם אלֶקסי, – אמרה אנה, – ידעתי במה דברתם היום. אבל רוצה אני לשאול אותך בלשון ברורה, מה דעתך עלי ועל חיי?

– איך אשיב לך פתאם? לא ידעתי זאת בעצמי.

– אף־על־פי־כן הגידי לי… הלא תראי את חיי. אך אל תשכחי, כי בימי־הקיץ באת אלינו וכי לא לבדנו אנחנו פה בעת הזאת… אבל אנחנו באנו הנה בראשית ימי־האביב וַנשב פֹה לבדנו, וכן אנו עתידים לשבת לבדנו, ואין טוב לי מזה. אך שרי־נא, כי אני יושבת לבדי, והוא איננו אתי, והָיֹה יהיה כן… רואה אני על־פי כל דרכיו, כי לעתים קרובות יהיה כן, כי חצי ימיו יבַלה מחוץ לביתו, – אמרה וַתַּקְרֵב לשבת אצל דולי.

– מובן מאליו, – הוסיפה אנה ולא נתנה לדולי להשיב לה מה שרצתה ותחל להשיב בעצמה, – מובן מאליו, כי לא אעצרהו ביד חזקה. גם אין דרכי לעצרו. הנה היום מרוּצי־תחרות וסוסיו משתתפים, והוא נוסע. טוב מאד. אך שימי־נא לבך לי, בִּיני למצבי… אך מה אֹמר ומה אדבר! – קראה ותחַיך. – ובמה אפוא דִבּר עמך?

– הוא דבר במה שרציתי בעצמי לדבר עמך, ונקל לי לטעון לו: הוא שואל, אם אין בידך, אם אי־אפשר… – דריה אלכסנדרובנה התחילה מגמגמת – לתקן, להיטיב את מצבך… הלא ידעת, עד־כמה אני… אך בכל־זאת, אם אפשר צריך להנשא…

– כלומר, לקבל פטורים? – אמרה אנה. – הידעת, כי האשה האחת, אשר באה אלי בפטרבורג, היתה בֶּטסי טוֶרְסְקַיה? הלא ידעת אותה. באמת, אין כמוה אשה פרוצה בכל הארץ לה היו עסקי־אהבים עם טושקֵביץ', ותמעל באישה באֹפן מכֹער מאד, והיא אמרה לי, כי לא תחפוץ לדעת אותי, עד אשר יתֻקן מצבי כהלכה. אל־נא תדמי, כי אשוה אותך אליה… אני ידעתי אותך, מחמד־נפשי; אך נזכרתי שלא בכַונה… ומה אפוא אמר לך? – חזרה ושאלה.

– הוא אמר, כי הוא מצטער עליך ועל עצמו יחדו אפשר שתאמרי, שהוא דרך אֶגוֹאיסמוס, אבל מה נכון ויפה אֶגוֹאיסמוס זה! הרי הוא רוצה, שתֵּחָשב בּתו לבת לו ואתּ תהיי לו לאשה, לקנות לו זכות בעל הוא חפץ.

– איזו אשה, איזו שפחה תשתעבד לבעלה במדה שאני משֻׁעבדת לו במצבי זה? – נכנסה אנה לתוך דבריה בפנים קודרים.

– וחפצו העִקרי הוא… הוא רוצה, שלא תשאי חרפה על דרכיכם.

– זה אי־אפשר. ומה אמר עוד?

– וכן הוא רוצה בצדק וביֹשר גמור, שלא יהיו בניכם בני־בלי־שם.

– איזו בנים? – אמרה אנה בעצימת־עינים ובלי הבט בהן אל דולי.

– אַנּי והעתידים להִוָּלד….

– בזאת יוכל לבטוח, עוד בנים לא יהיו לי.

– איך תוכלי לאמר, כי לא יהיו?…

– לא יהיו, יען כי אינני רוצה.

ולמראה הסקרנות והתמיהה והבהלה, שהֻבּעו על פני דלוי, צחקה אנה קרצת, אף־על־פי שלבה הָמה לה מרֹב שיחה וכעסה.

– הדוקטור אמר לי אחרי מחלתי……………………………………………………………..

– אי־אפשר! – אמרה דולי בעינים מָרחבות. דבר זה היה לה אחד מאותם גִּלּוּיֵי הסודות, שתוצאותיהם והמסקנות התלויות בהם גדולות כל־כך, שברגע הראשון אין שומעם עומד עליהן, ואך מרגיש הוא, כי אי־אפשר לשער את כֻּלן וכי הרבה הרבה יצטרך להגות בהן.

גלוי סוד זה, אשר הֻבררו לה בו פתאם נפלאות דרכיהם של כל הבתים, שנולדו בהם אך אחד אחד ושניםושנים – חידה אשר לא יכלה למצאה עד היום ההוא – העיר בה כל־כך הרבה רעיונות וסברות ורגשות סותרים זה את זה, שלא יכלה לאמר מאומה, ואך הביטה בתמיהה אל אנה. אל הדבר הזה שאפה בהרהורי־לבה, ועכשיו שנודע לה, שאינו מן הנמנע, נפלה עליה אימה. לבה אמר לה כי הוא פתרון פשוט יותר מהראוי לשאלה קשה וסבוכה כזאת.

– האין זה פריעת־מוסר? – אמרה אחרי שתיקה קצרה.

– במה? השיבי אל לבך, אחת משתי אלה עלי לבחור לי: לַהֲרוֹת, כלומר להיות חולה או להיות לרֵעָה, לַחֲבֶרֶת לבעלי, הלא בעלי הוא, – אמרה אנה, ובכונה בחרה לה לשון התחכמות קלושה וקלות־ראש.

– זה נכון, נכון הוא, – אמרה דריה אלכסנדר ובנה בשמעה מפיה את הסְבָרות, שהיתה אומרת גם היא אל לבה בענין זה ושברגע ההוא לא הניחו את דעתה עוד כבראשונה.

– לך, לנשים אחרות, – אמרה אנה, כמו הבינה מה שזו אומרת בלבה, – עוד אפשר להטיל ספק בדבר; אך לי… ביני־נא זאת, הן לא אשתו אני; הוא אוהב אותי כל זמן שהוא אוהב. ומה אעשה אפוא, במה אחזיק באהבתו? האם בזאת?

לדברים האלה פשטה את ידיה הלבנות לפני בטנה.

בלב דריה אלכסנדרובנה, כבכל לב נפעם ונסער, התרוצצו רעיונות וזכרונות במהירות משֻׁנה. “אני – אמרה בלבה – לא השתדלתי מימי להטות לב סטיבה אחרי, והוא שׂטה מעלי וילך לו אל נשים אחרות, והאשה הראשונה, אשר בגד בי בגללה, בכל יפיה ועליצותה אשר לא סרו ממנה, לא עצרה כֹח להחזיק בו, ויעזבנה גם היא ויקח לו אחרת. האמנם תוכל אנה להחזיק בגרף ורונסקי ולקשרו אליה תמיד? אם יחפוץ באלה, הלא ימצא מלבושים ודרכי־נֹעם מושכים ומשמחים את הלב עוד יותר. אמנם לבנות ויפות הן זרועותיה מאד, וכן יפה בכל תארהּ וגֹבה־קומתה ופניה הנלהבים מבעד השֵׂער השחור הזה, ובכל־זאת ימצא טובים ויפים מאלה, כאשר יבקש וימצא אישי הנתעב והנקלה והאהוב לי”.

דולי לא ענתה דבר ורק נאנחה. אנה התבוננה באנחה זאת, שהיתה אות־התנגדות לדעתה ותוסף לדַבּר. עוד היו מוכנים אִתּה טעמים חשובים כל־כך, שלא יכול איש להשיב עליהם דבר.

– אתּ אומרת, כי לא טוב הוא? אך צריך לעַין בדבר, – הוסיפה לאמר לה. – שוכחת אתּ את מצבי. איככה אוכל לבקש לי ילדים? לא אדבר במכאובים התלוּים בזה, מפניהם לא אירא. אך זכרי־נא, מי יהיו ילדי? ילדים אמללים, אשר לא יִקָּרֵא עליהם שם אביהם. על כרחם, בגלל עצם דבַר לֵדתם, יבושו באִמם, באביהם ובלֵדתם.

– והלא לשֵׁם־זה נחוצים הם הפטורים.

אך אנה לא הקשיבה לדבריה, כי חפצה נפשה לגמור את הטענות, אשר טענה פּעמים רבות בינה לבין עצמה.

– למה אפוא נתַּן לי שֵׂכֶל, אם לא אשתמש בו להמנע מלדת בנים אמללים בארץ.

היא שמה עיניה על דולי, ומבלי מצוא מענה מאתה הוסיפה לדבר אליה.

– כל ימי הייתי זוכרת, כי חטאתי לילדים האמללים, – אמרה לה. – אם אינם בעולם, הרי לכל־הפחות אינם אמללים, אם אם יהיו אמללים, הלא אהיה אני בעצמי אֲשֵׁמה בזה.

את הטענות האלה טענה דריה אלכסנדרובנה גם היא תמיד בינה לבין עצמה; אך הפּעם לא הבינה אותן. “וכי אפשר לחטוא למי שלא בא לעולם?” שאלה בלבה. ופתאֹם עלתה על לבה שאלה זאת: האפשר לשער, שבאיזה אֹפן היה נוח לו לגרישא אהובה שלא נולד? והשאלה היתה משֻׁנה בעיניה כל־כך, שהניעה ראשה, כדי לגרשה כָּלה את הרהורי־השגעון האלה, שנסתבכו וחזרו חלילה בקרבה.

– לא, אינני יודעת, אך לא טוב הדבר, – אמרה דולי ופניה הביעו גֹעל־נפשה.

– כן הוא, אך אל־נא תשכחי מה ביני לבינך… ומלבד זאת, – הוסיפה אנה, אשר אחרי כל טענותיה המרֻבּות וטענות דולי הדלות והמעטות, כמו הכירה בעצמה, שסוף סוף לא טוב הדבר, – אל־נא תשכחי את העִקר, שאין מצבי דומה למצבך. את יכולה לשאול, אם רצונך שלא יוָלדו לך בנים עוד, ואני אשאל, אם רצוני שיהיו לי בנים. וזה חלוק גדול. הלא תביני, כי לא אוכל במצבי זה לבקש לי זאת.

דריה אלכסנדרובנה לא השיבה לה עוד. היא הכירה פתאם, כי כבר נתרחקה ברוחה מאַנה מאד וכי יש ביניהן שאלות, אשר לא תבֹאנה בהן לעולם לידי הסכמה ואשר טוב להן שלא תדברנה בשאלות ההן כלל.

כד    🔗

– הלא היא הנותנת, שיש לך לתקן את מצבך, אם אפשר, – אמרה דולי.

– כן, אם אפשר, – אמרה אנה פתאֹם בקול אחר, בקול שפל ועצב.

– כלום אי־אפשר לפטורים? ואני שמעתי, כי אישך נכון לשַׁלחך.

– דולי! אל־נא נדבר בזה.

– אם כן, לא נדבר עוד, – ענתה דריה אלכסנדרובנה אחריה בחפזון בראותה אותות צרה ויגון על פּני אנה. – אך כמדֻמה לי, שאתּ מפרזת על הצרות.

– אני? חלילה לי! אני אך שמחה ושְׁלֵוָה. הלא ראית, גם משחקי־אהבים לי – וֶסלובסקי…

– כן הוא, ועל־פּי האמת עלי להגיד לך, כי לא טוב בעיני קול־מדבָּרו עמך. – אמרה דריה אלכסנדרובנה בחפצה להשירה לשיחה אחרת.

– אין דבר. יש בזה אך מין גֵּרוי לאלֶקסֵי ולא יותר; אבל נער הוא, וכֻלו בידי; אל כל אשר אחפוץ אטֵהו. דמונו כגרישא בנך… ולי! – עברה אנה פתאֹם מענין לענין, – הנה אמרת, כי מפרזת אני על הצרות. אתּ לא תוכלי להבין. נורא הדבר מאד. אני מתאמצת להעלים עיני מהן לגמרי.

– אך אדמה כי ראוי לך לפקוח עיניך ולעשות כל מה שאפשר.

– אך מה אפשר? אי־אפשר לעשות מאומה. אמֹר תאמרי, כי עלי להִנָּשא לאלֶקסֵי וכי אינני נותנת את לבי לזה. אני לא אתן את לבי לזה!! – חזרה ואמרה ופניה האדימו, ותקם ותזקוף קומתה ותחל ללכת בחדר הליכה קלה כדרכה הנה והנה, הלוך ועמוד לפעמים. – האני לא אתן אל לבי? אין יום ואין שעה אשר לא הגיתי בזה ואשר לא התאוננתי בו על עצמי, על כי אני הוגה בזה… כי הרעיונות האלה מסֻגלים להביא לידי טֵרוף. לידי טֵרוף גמור, – חזקה את דבריה – בהרהרי בזה אינני נרדמת בלא מוֹרְפִין. אך טוב, נתבונן בדבר במנוחה. אמר יאמרו, פטורים נחוצים לי. ראשונה – הוא לא יתן לי פטורים. הגרפינה לידיה איבנובנה מושלת ברוחו בעת הזאת.

דריה אלכסנדרובנה ישבה על כסאה ישיבה שיש עמה זקיפת־קומה וַתַּסֵּב רֹאשה לרגעים ותּבט אחרי אנה ההולכת הנה והנה ופניה מלאו השׁתתפות וחמלה.

– יש לנסות, – אמרה דולי בהשפלת־קול.

– לוּ יהי כדבריך. יש לנסות. מה הוא נסיון זה? – הביעה אנה רעיון, אשר הגתה בו ושננה אותו בלבה בודאי אלף פּעמים. – הנסיון הזה הוא, שאני, השונאת אותו והיודעת בעצמי שחטאתי לפניו – ואני חושבת אותו לוַתּרן נפלא – אשפיל כבודי לכתוב אליו… נשער־נא, שאני אתחזק ואעשה זאת. אז אפשר שישיב לי דברי־עלבון, ואפשר שיסכים… אַנה נמצאה ברגע ההוא בקצה החדר ועמדה מלכת ובידיה תִּקנה איזה דבר במָסַך החלון – הוא יֵאות לי, ובני… בני מה יהא עליו? הן הם לא ישיבוהו לי. הלא הוא יגדל ויָרגל ברגשי בוז לי בבית אביו, אשר השלכתי אחרי גֵו. בִּיני־נא, כי יש בעולם שני יצורים חיים, שאני אוהבת, כמדֻמה לי, במדה אחת, אבל על־כל־פנים את כל אחד משניהם יותר מנפשי, והם סֶריוז’א ואַלֶקסֵי.

באמרה זאת קרבה עד אמצע החדר ותעמוד לפני דולי וידיה לחוצות על לבה, – בשמלת־ביתה הלבנה היה תארה גדול ורחב ביותר למראה – וַתָּכָף את ראשה ובעינים לחות ונוצצות הביטה מבעד למצחה אל דולי הקטנה והרזה והמְנֻוֶלת כמעט באפֻדתה הטלואה וברדיד־הלילה שעל ראשה, ודולי רעדה כֻלה מנהמת־לבה.

– רק את שני היצורים האלה אהבתי, והם דוחים זה את זה. אינני יכולה לקרב אותם אחד אל אחד, ואני רק האחוד הזה נחוץ לי ובלעדיו אין חלוק לי, אין כל חִלוק. הן בוא יבוא קץ לדבר, על־כן אינני יכולה ואינני רוצה לדַבּר בזה. ואתּ אל תוכיחי אותי ואל תבואי במשׁפט אתּי על כל דבר. אַתּ בלבך הטהור לא תוכלי להבין את כל שיחי וכעסי.

אנה נגשה ותשב אצל דולי ותבט ותתבונן בפניה כמִתְוַדָּה על עָוֹן ותאחז בכף־ידה של דולי.

– מה תאמרי בלבך? מה אני בעיניך? אל נא תבוזי לי. איני רואיה לבוּז. אשה קשת־רוח אני. אם יש אמללה בעולם, אני היא, – אמרה אנה ותסב פניה מנגדהּ ותבך.

כאשר נשארה דולי לבדה, התפללה ותשכב. בשעה שדברה עם אנה השתתפה בצערה של זו בכל לבבה; אך עתה השתדלה ולא יכלה להגות בה. חזיונות מדברי ביתה וילדיה עמדו לנגדה והוד חדש וזיו חדש הֻצקו עליהם הפעם. עולמה זה נתחבב עליה ברגע ההוא כל־כך, שבשום אֹפן לא רצתה לשהות יום אחד מחוצה לו שלא לצֹרך ותגמור לנסוע למחרת מבית ורונסקי.

ואנה לקחה, בשובה אל חדר־עבודתה, כוס קטנה בידהּ וַתַּטֵּף לתוכה טפות אחדות של סם־מרפא, שהיה רֻבּו מוֹרְפין, ותשת ותשב זמן־מה בלי־נוע, ובלב נרגע ושמח הלכה לה אל חדר־משכבה.

כשנכנסה לחדר־משכבה, נסתכל בה ורונסקי בעינים בוחנות; כי בקש על פניה את רשמי השיחה, אשר שחה בודאי, כפי מה שהבין, עם דולי בזמן הרב, אשר שהתה בחדרה של זו. אך על פניה, אשר הביעו התלהבות עצורה וְכסּוּי־סוד, לא מצא מאומה חוץ מיפיה, אשר עוד נמשכה נפשו אחריו, אף־על־פי שכבר הָרגל בּו, ומהַכָּרָתָהּ שהיא מכרת ויודעת את חִנָהּ, ומִכַּונתה למשכו אחריה בכחהּ זה. לשָׁאלה בפֵרוש, במה דברו היא ודולי, לא רצה, אך קוה, שתגיד לו בעצמה מעט או הרבה. אבל היא לא אמרה אלא:

– שמֵחה אני, כי טובה דולי בעיניך. הלא כן הוא?

– הלא ידעתי אותה מכבר. כמדֻמה לי, שהיא טובת־לב מאד, אך משפלת לכת יותר מדי, – סִיֵּם צרפתית. – עם זה שמחתי עליה מאד.

הוא החזיק ביד אנה ויבט אל עיניה דרך שאלה.

אך היא הכניסה כונה אחרת במבטו ותבט אליו ותַחיך.

ממחרת בבּקר התכוננה דריה אלכסנדרובנה לנסוע, אף־על־פי שפצרו בה בעלי־הבית להשאר. ורַכָּבו של לֶוין בא במרכבתו – במעיל שאינו חדש, בכובע שאינו של רַכָּבִים הגונים, בסוסים שלא ממין אחד ובמרכבה שתריסי־אופַניה טלואים – אל הרַחבָה המקֹרה והרפודה בחול נקי שלפני פתחה בית, ופניו הביעו זעף והחלטה גמורה.

ברגשות בלתי נעימים נפרדה דריה אלכסנדרובנה מוַרוַרה הנסיכית ומהגברים שבחבורה. ביום האחד, אשר ישבה שם, הֻברר לה ולבעלי־הבית יחד, שהיא והם אינם חברים נאים זה לזה ושמוטב להם, שלא יועדו יחדו. רק אנה לבדה התעצבה באמת על פרידתה. היא ידעה, כי מעתה לא יבוא עוד איש לעורר בקרבה את הרגשות, אשר פרצו בה בשעת הפגישה הזאת. הרגשות האלה הביאו לה מכאובים וכעס בהתעוררם בה; אך עם זה ידעה, כי הם החלק הטוב והנבחר שבנפשה וכי החלק הזה הולך ועולה קמשונים בלכתה בדרכי־חייה שבימים ההם.

דריה אלכסנדרובנה הכירה בעצמה, בצאתה במרכבתה אל השדה, כי רָוַח לה וינעם לה, ונפשה חפצה לשאול את אנשיה, מה יאמרו על בית ורונסקי; ופתאם התחיל הרַכּב מאליו לדַבּר בזה.

– עשירים הם, בודאי עשירים, אך שבֹּלת־שועל נתנו רק שלש מדות. לפני קריאת־התרנגול הראשונה אכלו את הכֹּל. שלש מדות מה הן. אך לטעום הוא להם. שבלת־שועל קוֹנים עתה בעשרים וחמש קופיקות גם משוערֵי החצרות. אצלנו נותנים לסוסי האורחים בכל אשר יוכלו לאכול.

– אדון קמצן הוא, – אמר גם הסופר הלשכאי.

– וסוסיהם טובים בעיניךָ? – שאלה דולי.

– הסוסים טובים, בודאי טובים. גם המאכלים טובים. אך נדמה לי, שעצבוּת שוֹרה פה, אינני יודע, דריה אלכסנדרובנה, אם כך הוא גם בעיניך, – אמר פיליפּ ויסב אליה את פניו היפים והטובים.

– כך הוא גם בעיני. הנבוא הביתה עד לפנות ערב?

– יש לבוא.

ובשובה הביתה ובראותה, כי שלום לכל בני־ביתה, ושלום וידידות שוררים ביניהם, ספּרה בשפה ברורה ומהירה את פרטי נסיעתה ותתאר את הידידות הנאמנה, שנהגו בה בבואה, את חיי העשׁר והטעם הטוב שבבית הורונסקים ואת השעשועים הנהוגים אצלם ולא נתנה לאיש לאמר דבר נגדם.

– צריך לדעת את אנה ואת ורונסקי – עתה ידעתיו יותר מבראשונה – כדי להבין, מה טובו ומה נעמו, – אמרה באמת ובתמים, כי שכחה באותה שעה את הרגש הקשה, שהיה בה שם, רגש תלונה פנימית וצער, שלא הֻבררו לה בעצמה.

כה    🔗

ככה בלו ורונסקי ואנה את כל ימי־הקיץ ומקצת ימי־הבציר בכפר, בלי עשות מאומה לענין הפטורים. הם גמרו, שלא לצאת משם למקום אחר; אך כאשר הוסיפו לשבת לבדם, ביחוד בימי־הבציר ובלי אורחים, כן הכירו, שלא יעצרו כח לשאת חיים כאלה ושעל־כרחם יצטרכו לשַׁנותם.

לכאורה ראו חיים נעימים, שאי־אפשר לאיש לבקש לו טובים מהם: חיים של עֹשר ונחת, חיים של שלום, וגם ילדת־שעשועים היתה להם, גם עבודה מַעסֶקת. אנה דקדקה בתלבָּשתהּ בכל עת, ולא רק בימים שנזדמנו לה אורחים, וקראה ספרים הרבה – גם רומנים קראה גם ספרים עיוניים, מאותם שזכו להתחבב בימים ההם. את כל הספרים, אשר נזכרו לשבח בעתונים ובז’ורנלים שבאו אליה מחוץ־לארץ, המציאה לנפשה וקראה בהם בּעיון שאינו מצוי אלא אצל היושבים בדד. מלבד זאת למדה בספרים ובז’ורנלים מיֻחדים את כל הדברים הצריכים למוד, שעסק בהם ורונסקי במעשה, וכבר היה רגיל לפנות אליה בשאלות בהלכות אגרונומיה ובַנָּאוּת ולפעמים גם בהלכות גִדּוּל־סוסים ורכיבת־תחרות. רב מדעיה ועֹז זכרונה נפלאו בעיניו, ובראשונה לא בטח בהוראותיה והיה מבקש ראיות להן, אך בכל פעם מצאה וַתַּרְאֵהו בספרים את אשר השיבה לו על־פי ידיעותיה.

גם שכלול בית־החולים היה מן הענינים אשר העסיקוה. והיא לא רק עזרה על־ידו, כי־אם גם תקנה ויסדה בעצמה הרבה דברים טובים. ובכל זאת היתה בעצמה קודמת לכל דבר במחשבות־לבה – היא בעצמה, במדה שיוקירֶנה ורונסקי, במדה שתוכל להיות לו שִׁלּוּמים חלף כל הכבוד והגדולה, אשר מָנַע מנפשו בגללה. ורונסקי החזיק טובה לה על חפצה זה, אשר שמה לה למטרתה האחת בחייה, על השתדלותה לא רק לשאת חן בעיניו, כי אם גם להועיל לו; אבל גם למשא היו לו חבלי האהבה האלה, אשר התאמצה לאסרו בהם. כאשר הוסיפו הימים לעבור והוא הוסיף לראות את האֳסוּרים האלה עליו, כן חשקה נפשו לא להסירם, כי אם לנסות ולראות, אם אינם פוגמים את חֵרותוֹ. לולא היתה בו שאיפתו זו – שהלכה הלוך וגדול – להיות חפשי בכל דרכיו, שלא לבוא לידי ריבות־שפתים בכל פעם אשר יצטרך לנסוע העירה לועידה או לתחרות, אזי היה שמח בחלקו בכל לבבו. תפקידו שבחר לו, תפקיד בעל־אחוזה עשיר, מאותם שהאריסטוקרטיה הרוסית צריכה להבָּנות מהם, לא רק יָשַׁר בעיניו, כי אם גם המציא לו ענג רב, אשר הלך הלוך וגדול, אחרי התנהגוֹ כן ששה חדשים. ועסקי אחוזתו הוסיפו למשוך את לבו מיום ליום וגם עלו יפה בידו. אחרי כל הסכומים הגדולים, אשר הוציא על בית־החולים, על המכונות, על הפָּרות הטוֹבות שהובאו משוֵיציה, ועוד הרבה דברים כיוצא בהם, היה ברור בעיניו בכל־זאת, שלא בזבז את רכושו, כי אם הגדילוֹ בהנהגתו. בעסקי ההכנסה, במכירת עצים, דגן וצמר ובהחכרת קרקע היה ורונסקי חזק מצּוּר, עומד על דעתו בקשי־עֹרף לענין המחיר. ובהנהגת העסקים בכלל היו דרכיו פשוטים כפי האפשר, כלומר, רחוקים הפסד, גם באחוזה הזאת גם בשאר אחוזותיו, והיה מקמץ בהוצאות ומדקדק בכל דבר קטן. המנהל האשכנזי העָרום והזָריז שקד עליו להטותו אחרי קנינים חדשים וערך כל חשבון־הוצאה על קנין כזה באֹפן שבתחלה עלה סכום גדול, אלא שלאחר העיון היה אפשר להפחית הרבה וגם להרויח מיד, אך ורונסקי לא נפתה אחרי דבריו. הוא היה שומע ומקשיב לדברי המנהל וחוקרו היטב, ולא קבל דעתו אלא בזמן שהדבר הנקנה או הנוסד היה חדש שבחדשים, שלא נודע עוד ברוסיה ושהיה מסֻגל להעיר התפלאות. מִלבד זאת לא ערב את לבבו להוציא סכום גדול אלא בזמן שהיו מעות מזֻמנות בידו, וגם אז היה שם את לבבו לכל הפרטים ודרש מעושי־דברו, שכּל מה שיקָּנה בכספו יהיה מן המבחר. ועל־פי כל דרכיו אלה היה ברור, שלא אִבַּד את רכושו, כי אם הוסיף עליו.

בחֹדש אוקטיַבּר נקבעו בחירות אצילים בפלך קַשִּׁין, ששם נמצאו אחוזות ורונסקי, סויאז’סקי, קוֹזנִישֶׁב, אובלונסקי ומקצת אחוזות לֶוין.

הבחירות האלה העירו את רוח הצבור בכֹח גדול מפני טעמים שונים ומפני האנשים החשובים שהשתתפו בהן. הרבה דבּרוּ בהן ורבים הכינו את נפשם להן.

ורונסקי הבטיח לסויאז’סקי מכבר לנסוע אל הבחירות האלה; וכשהגיע הזמן בא סויאז’סקי, אשר היה אורח מצוי בבית אחוזת ורוֹנסק; לקחתו ולנסוע אתו יחד.

עוד בערב יום הנסיעה היה כמעט ריב בין ורנסקי ובין אנה בגללה. הימים היו ימי־הבציר, שהעצבות שוֹרה בהם בחזקה בכפר, ועל־כן היה ורונסקי מוכן ומזֻמן למלחמה קרובה והודיע לאנה את דבר הנסיעה בקול קפדן ונוח לכעוס אשר לא דבּר בו עמה עד היום ההוא. אך היא שמעה וקבלה את דבריו במנוחה רבה – ורק שאלה אותו, מתי ישוב, ותהי לפלא בעיניו, ויבט אליה בשים־לב, מבלי הבין, מנוחה זו מה היא, והיא השיבה על מבטו בצחוק קל. הוא ידע את דרכה זה לכבוש את רעיוניה, וכן ידע, כי היא נוהגת כך רק בזמן שיש את נפשה לעשות דבר קשה, בלי הגד לו את מחשבתה מראש. מפני הדבר הזה חרד לבו, אבל בחפצו הרב להפטר בלא ריב, עשה את עצמו כאלו הוא מאמין – ובמקצת האמין באמת במה שרצה להאמין – בבינתה היתרה.

אקוה, כי לא תתגעגעי פה?

– כן, אקוה גם אני, – אמרה אנה. – תמול קבלתי ארגז־ספרים מאת גוֹטְיֶה. לא, לא אתגעגע.

“רוצה היא להשתמש הפעם בסגנון כזה, וזה מוטב לנו – אמר ורונסקי בלבו – זה טוב משפה אחת ודברים אחדים תמיד”.

ככה יצא לדרך מבלי הביא אותה לידי התגלות־לב. זו הפעם הראשונה מאז התקרבו, אשר יצא מעל פניה בלי תֵת באוּר שלֵם. מצד אחד הצטער על זה, אבל מצד שני אמר, שכך יפה להם. “בראשונה יהי בזה מין תלונה חרישית או התרעמות מסֻתּרת כבפעם הזאת, ואחרי כן תהי רגילה בכך. על־כל־פנים אני יכול לתת לה כל אשר תאמר חוץ מחֵרותי, חֵרות־גבר שלי” אמר בלבו.

כו    🔗

בסֶנטיַבּר עבר לֶוין למוסקה לימי לדתה של קיטי. כבר ישב שם חדש ימים בלי עבודה, והנה סֶרגי איבַנוביץ' אחיו, שהיה בעל־אחוזה בפלך קַשִּׁין והתעסק הרבה בשאלת־הבחירות, התכונן לנסוע אל הבחירות. סֶרגי איבַנוביץ' קרא לו לנסוע עמו, כי היתה לו זכות־בחירה במחוז סֶלֶזְניוֹב. מלבד זאת הֻצרך לֶוין לנסוע לקַשין לשֵׁם דבר נחוץ בעניני אפוטרופסות וקבּלת כסף־גאולה בעד אחותו, אשר ישבה מחוץ־לארץ.

לוין טרם יֵדע מה לעשות, היסע אם יחדל, וקיטי ראתה, כי עצבות שוֹרה עליו במוסקבה, ותיעצהו לנסוע ובלי שאול את פיו נתנה לתפור לו מעיל־אצילים, אשר עלה להם בשמונים רֻבּל. והוצאת סכום הזה היתה הסבה העִקרית אשר העירה את לֶוין לנסוע; ויסע עם אחיו לקַשין.

כבר עברו ללֶוין ששת ימין בקַשין, ובכל יום ויום בא אל האספות שלעניני הבחירות וגם השתדל בעניני אחותו, אך לא הצליח בהשתדלותו. כל ראשי האצילים היו טרודים בבחירות. ולא יכול לֶוין להביא לידי גמר את דינו הפשוט בענין האפוטרופסות, שהיה מסור בּידם. וכן הוטלו מכשולים לפניו גם בדבר קבלת הכסף. אחרי יגיעו רבות להכשרת המכירה היה הכסף מוכן למסירה; אך הנוטַריון לא יכול, בכל חפצו לעזור ולהועיל, לתת לו את הטַלּוֹן, כי חתימת היושב־ראש נדרשה לזה, והיושב־ראש השתתף בישיבה ולא מִנה איש למלא את מקומו במחלקה זו. כל היגיעות האלה, אותה ההליכה ממקום למקום, השיחות עם האנשים הישרים, המבקשים אך להיטיב, היודעים את נפש בעל־הבקשה אלא שאינם יכולים לעזור לו, – כל אותה ההשתדלות הכבדה מנשוא, שאינה מועילה מאומה, עשתה עליו על לֶוין את רֹשם העיפות המדאבת, אשר ירגיש החוֹלם בזמן שהוא רוצה להשתמש בכֹח ידיו. כזאת הרגיש פעמים רבות בדבּרו עם שלוחו המֻרשֶׁה, שהיה אך דורש טובה. אותו המֻרשה עשה לפי הנראה כל מה שהיה אפשר ויאזור כל כֹּח־בינתו להוציא את לֶוין ממבוכתו. “נַס־נא ועשֵׂה זאת – היה אומר לו לא אחת ולא שתים, – לֶךְ־לְךָ אל מקום פלוני ופלוני”, והיה מסביר לו את התחבולה, אשר המציא נגד המכשול העומד לשטן. אך בכל פעם הוסיף: “אף־על־פי־כן יעַכּבו: אך אתה נַס־נא”. ולֶוין נסה וילך ויסע, וכל האנשים, אשר בא לפניהם, היו טובים לו ומבַקשי־טובתו, אך המכשול, אשר דלגו עליו מראש, חזר ונראה לבסוף וגדר עליו את הדרך כבתחלה. והעלבון גדל ביחוד על כי בשום אֹפן לא יכול לֶוין להבין, עם מי הוא נלחם, מי מוצא תועלת לנפשו, במה שהוא יגע לריק. זאת לא ידע לפי הנראה כל איש, וגם המֻרשה לא ידע זאת. אִלו היה לֶוין יכול להבין זאת, כמו שהבין, למשל, מפני מה אין לגשת אל קֻפּת מסלת־הברזל אלא על־ידי עמידה בשורה, לא היה נעלב ומצטער על זה; אך על העכובים והמכשולים שבדבַר השתדלותו לא יכול איש להגיד לו מה מטרתם.

אך לֶוין נשתנה הרבה אחרי חתונתו; כבר ידע למשול ברוחו, ומבלי הבין למה זה ועל מה, אמר לנפשו, כי מפני שאינו יודע את כל הפרטים אינו יכול לדון בדבר הזה, כי בודאי כך צריך להיות ויתאמץ להמנע מבוא לכלל כעס.

וכן התאמץ בראותו את הבחירות ובהשתתפו בהן שלא לגַנות ושלא להתוַכּח, אלא להבין כפי האפשר את הדבר, שאנשים טובים וישרים ונכבדים בעיניו התעסקו בו בעיון רב כזה ובהתלהבות כזאת. מן היום אשר נשא את אשתו נגלו לפניו בחיים הרבה צדדים חשובים חדשים, אשר לפנים היו כאַין בעיניו, מאשר התיחס אליהם בקלות־דעת, ועל־כן בקש וקוה למצֹא תֹכן חשוב גם בבחירות.

סֶרגי איבַנוביץ' הסביר לו את ענינה ואת ערכה של המהפכה, שהם אומרים לעשות בבחירות האלה. ראש־האצילים הפלכי, אשר בידו נמצאו על־פי החֹק הרבה מוסדות צבוריים חשובים, – גם מוסדות האפּיטרופסות (אותם המוסדות אשר הציקו ללֶוין בימים ההם)" גם סכומי־הכסף הגדולים של משפחות אצילים, גם הגימנסיות לנערות, לנערים וללוֹמדֵי־מלחמה ובתי־הספר לעם על־פי החֹק החדש, ואחרון אחרון חביב גם הזֶמְסטוה, – ראש־האצילים הפלכי ההוא, סְנֶטְקוֹב, אשר בזבז את כל נכסיו הרבים, היה מאצילי הדור הישן, איש טוב וישר על־פי דרכו, אך בלי כל בינה בצרכי הזמן החדש. הוא היה מסַיע בכל דבר לאצילים, מתנגד בפֹעל להפצת השכלה בעם ועושה את הזֶמְסטוה, שנועדה למטרה גבוהה, לכלי־חפץ לבני־מעמדו לבדו. על־כן הֻצרכו להעמיד תחתיו איש מאנשי־המעשה החדשים, איש רענן מבני הדור החדש, אשר רוח דורו בקרבו, ולנהל את הענינים באֹפן שיקֻבּל מכל הזכֻיות, הנתונות לאצילים לא בשבילם, כי־אם בשביל שהם יֶסוד עִקרי בזֶמְסטוה, כל טוּב ההנהגה העצמית, הצפוּן בּזכֻיות האלה. בפלך קַשִׁין המבֹרך בעֹשר, שהיה מהלך בראש תמיד לכל דבר, יִמָּצאו בעת הזאת אנשי־מעשה מרֻבּים וחשובים כל־כך, שאם יֻנהג הענין כראוי, יוכל להיות למופת לפלכים אחרים, או גם לכל רוסיה. על־כן גדל ערכו של הדבר ביותר. הבוחרים נתנו עיניהם בסויַאז’סקי להעמידו תחת סנֶטקוב, ועוד יותר בנֶויֶדוֹבְסְקי, שקדם לזה היה פרופיסור, ופקח גדול הוא וידיד חביב מאד לסֶרגי איבַנוביץ'.

את האספה פתח שר־הפלך ונשא נאום ערוך אל האצילים ואמר להם, שלא יכירו פנים בבחירת פקידים, כי אם יבחרו באנשים על־פי מעשיהם ועל־פי צרכי ארץ־המולדת, והוסיף על זה, שהוא מקוה, שאצילי קַשִׁין הנדיבים ימלאו את חובתם באמונה שלמה, כמוֹ שנהגו בבחירות הקודמות וְיַראו לדעת, כי לא חנם זכו, שיסמוֹך הקיסר עליהם.

שר־הפלך יצא מן הטרקלין אחרי גמרוֹ את נאומו והאצילים הלכו אחריו ברעש ובשאון ומקצתם גם בשמחה ובצהלה ויעמדו עליו מסביב בלבשו את אדרת־השֵׂער ובדברו בשפת־ידידות עם ראש־האצילים הפלכי. גם לֶוין עמד שם בתוך ההמון, בחפצו לדעת ולהבין הכֹּל בלי עַדֵּר דבר, וישמע את שר־הפלך אומר:“אמָר־נא למריה איבַנובנה, כי אשתי מצטערת מאד על כי אינה יכולה לבוא, כי היא נוסעת אל בּית־המחסה”, ואחרי־כן לקחו האצילים איש את אדרתו בפנים צוהלים ויסעו יחד כֻּלם אל היכל־התפלה.

בהיכל נשא לוין את ידיו ואמר אחרי הכֹהן עם כל חבריו וַיִּשָּׁבַע במלים נוראות ואיֻמות למלא את כל תקוותיו של שר־הפלך. עבודת בית־התפלה עשתה רשם על לֶוין בכל עת, ובשעה שהוציא בשפתיו את המלים:“אני נושק את הצלב” והסב עיניו אל המון האנשים הצעירים והזקנים, שאמרו מלים אלה גם הם אחרי הכֹהן, הרגיש, שרוחו נפעמת.

ביום השני וביום השלישי נשאו ונתנו באספה בסכומי־הכסף של משפחות האצילים ובגימנסיה לנערות; סֶרגי איבַנוביץ' אמר מראש, כי לא יהיו בענין הזה דברים חשובים, ועל־כן לא השתתף לֶוין במשא־ומתם, כי אם התעסק בהשתדלותו בעניני אחותו. ביום הרביעי בדקו אצל “השֻׁלחן הפלכי” את סכומי־הכסף שלהנהגת הפלך, ובאותה שעה התחילו שתי המפלגות, החדשה והישנה, מתגרות זו בזו בפעם הראשונה. הוְעָדה, אשר הוטל עליה לבדוק את הסכומים, הודיעה לאספה, כי הסכומים נמצאו בשלמותם. ראש־האצילים הפלכי עמד על רגליו ויודה לאצילים על בטחונם בו ודמעות פרצו מעיניו. האצילים בֵּרכוהו בקול רם ולחצו את כף־ידו. אך אציל אחד מסִּיעתו של סרגי איבַנוביץ' אמר בקול, כי שמע, שלא בדקה הוְעָדה את הסכומים, כי חשבה בדיקה זו לעלבון לראש־האצילים הפלכי. ואחד מחברי הוְעָדה לא ידע להזהר וַיּוֹדה, שכך היה מעשה. אז החל איש קטן־קומה, צעיר מאד למראה, אבל גם בעל חֵמה ולשון חדה מאד, לטעון, שבודאי היה נעים לו לראש־האצילים לתת חשבון על הסכומים ושענותנותם של חברי הוְעָדה מקפחת את שכרו המוסרי הזה. חברי הוְעָדה שמעו ויבטלו את דבריהם הראשונים, וסֶרגי איבַנוביץ' הוכיח בדברים הגיוניים, שאין להם אלא להעיד על אחת משתי אלה: או שהסכומים נבדקו או שלא נבדקו, ויחזק דבריו בפּרטות. נגדו יצא איש־לשון מבני המפלגה האחרת. אחרי־כן דבּר סויַאז’סקי, ואחריו חזר ודבּר אותו הרגזן. הטענות נמשכו זמן רב ולא הביאו לידי תוצאות. לֶוין תָּמַהּ על כי הרבּוּ להתוכח בדבר הזה, ותמיהתו גדלה עוד יותר, כאשר ענהו סֶרגי איבַנוביץ' על שאלתו, אם הוא חושב, שיש כאן מעילה בסכומי־הכסף, כדברים האלה:

– חלילה! הוא איש ישר. אבל הֻצרכנו לערער על המדה הנושנה האת, מדת דרך־ארץ יתרה ומשוא־פנים בהנהגת עניני האצילים.

ביום החמישי נבחרו ראשי־האצילים המחוזיים. במקצת המחוזות נפלו מחלֹקות גדולות בין הבוחרים. במחוז סֶלֶזְניב נבחר סויַאז’סקי בלי הטלת כדורים, כי פה אחד בחרו בו, ויעש משתה ביום ההוא.

כז    🔗

ביום הששי נועדה בחירת ראש־האצילים הפלכי. החדרים הגדולים והקטנים מלאו אצילים מלֻבּשים מעילים שונים. רבים מהם באו שמה אך בעצם היום ההוא. אנשים מידעים, אשר לא ראו איש את רעהו זה ימים כבירים, נפגשו בחדרים האלה, זה בא מקרִים, זה – מפטרבורג וזה – מחוץ־לארץ, וַיּדּוֹנוּ אצל “השלחן הפלכי” מתחת לתמונת הקיסר.

האצילים נחלקו למחנות בשני הטרקלינים, בַּגדול ובַקטן, וְנכָּר היה – על־פי מבטי השנאה והחשדנות, על־פי הפסקת הדבור בגשת איש זר שלא מבני־החבורה ועל־פי מה שאחדים התלחשו וגם נטו אל המסדרון הרחוק – שהיו דברי־סתר לכל אחת מהמפלגות, דברים שלא נִתנו להִגָּלות לָאחרת. גם במראיהם נחלקו האצילים לשני מינים שונים זה מזה שִׁנּוים בולטים: לזקנים ולצעירים. הזקנים באו רֻבּם במעילי־שרד ישנים של אצילים – במעילים רכוסים עליהם, בחרב צמודה לירכם ובכובעים על ראשיהם – , או במעילים המיֻחדים לאיש על־פי משמרתו בצבא, אם בחיל־הים אם בַּפָּרָשים אם בְּרַגלים; מעילי־הזקנים מתפרו על־פי תכנית ישנה וגֻלּוֹת קטנות על כתפותיהם, וקטנים היו מעיליהם, קצרים בגִזְרָתָם וצרים בכל מקום, כאִלו גדלו לובשיהם בהם והתחילו פורצים לצאת מתוכם. והצעירים לבשו מעילים פתוחים, שגזרתם נמוכה וכתפותיהם רחבות, וחזיות לבנות, או מעילים שצַורוניהם שחורים ורקמת עלי־דפנה עליהם, שהיא רקמת המיניסטריון שעל בתי־הדינין. על הצעירים נחשבו גם לבושי מעילי־החצר המעטים, שהיו מפֻזרים בתוך ההמון הזה לכבוד ולתפארת לו.

אך לא על־פּי זִקנה ושחרות נחלקו הנאספים למפלגותיהם. מקצת הצעירים היו, כפי מה שהתבּונן לֶוין ממפלגת הזקנים, ואחדים מן הזקנים המֻפלגים התלחשו עם סויאז’סקי ובלי כל־ספק התחזקו עם הצעירים ונלחמו להם בכל כּחם.

לֶוין עמד בטרקלין הקטן, ששם נִתַּן לעַשן ולאכול קִמעא, אצל חבורת אנשים ממיֻדעיו, ויט אזניו לשמוע מה שידברו. סֶרגי איבַנוביץ' היה המרכז, אשר התחברו סביבו שאר בני־מפלגתו. באותה שעה שמע סֶרגי איבַנוביץ' את דברי סויאז’סקי וחליוּסְטוֹב, ראש אצילי מחוז אחר, שהיה גם הוא ממפלגתם. חליוּסְטוֹב לא אבה ללכת עם בני־מחוזו אל סנֶטקוֹב ולבקש מאתו, שיעמוד להבחר, וסויאז’סקי דבר על לבו לעשות כן, וסֶרגי איבַנוביץ' תמך בעצתו של זה. לֶוין לא יכול להבין, למה לה למפלגה הצוררת את ראש־האצילים, לבקש מאתו, שיעמוד על הבחירה.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' אך כלה לאכול ולשתות מעט וימח פיו במטפחתו, מטפחת־בטיסט מבֻשׂמת בעלת שָׂפָה רחבה, ויגש אליו במעיל־"קַמֶּרְהֶר" שלו.

– אנחנו באים אל המערכה, סֶרגי איבַנביץ' – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ', וַיֵּיטֶב את פאות ראשו.

ואחרי שמעו מעט את השיחה על־דבר ראש־האצילים, הורה גם הוא כדברי סְוִיַאז’סקי.

– די לנו במחוז אחד, וסְוִיַאז’סקי מתנגד גלוי, – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ', ודבריו היו ברורים לכל הנצבים שם חוץ מלֶוין.

– כמדמה לי, שגם אתה, קוסטיא, נגרר אחרי הענין? – הוסיף בפנותו אל לֶוין ויאחז בזרועו, ולֶוין רצה להגרר, אך לא יכול להבין ענין זה מה הוא, ויט מעט מאצל המשוֹחחים ויגד לסטֶפַּן ארקַדייביץ', כי איננו מבין, על שום מה בקשו מאת ראש־האצילים, שיעמוד על הבחירה.

– הוי תמימות קדושה! – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ' ויבאר את הענין ללוין בלשון קצרה וברורה:

– אִלו בקשו זאת מאתו כל המחוזות, כמו שעשו בבחירות הקודמות, אזי היו לו אך כדורים לבנים בלבד, ובזאת לא חפצנו. עתה הסכימו שמונה מחוזות לבקש זאת מאתו; אם שנים מהם ימאנו לבקש אפשר שיחדל מעמוד על הבחירה. אז תוכל מפלגת הזקנים לבחור מחבריה אחר תחתיו, שהרי כל חשבונה יהיה לאַין במֵאוּנו להבחר, אבל אם רק מחוזו של סויאז’סקי בלבד יחדל מבקש זאת מאתו, לא ימָנע סנֶטקוב מעמוד על הבחירה. גם בחור יבחרו בו ובכַונה יטילו לו כדורים לבנים, למען יטעו מתנגדינו בחשבונם ויטילו כדורים לבנים גם לקַנדידַט שלנו.

לֶוין הבין את דבריו, אך לא על בֻּריָם, ויאמר לשאלו עוד שאלות אחדות, ופתאֹם התחילו כֻלם ממללים ומרימים שאון והולכים ברגש אל הטרקלין הגדול.

– מה זאת? מה? את מי? – הרשאה? למי? מה? – מכחישים? – לא הרשאה. – פוסלים את פלֵירוב. ואם נתבע לדין, מה בכך? – אם כן, יפסלו את כל אחד. נבָלה היא. – חֹק הוא! – את הקריאות המקֻטעות האלה שמע לוין מעברים שונים וישׂם פעמיו גם הוא עם כל חבריו המבֹהלים והדחופים אל הטרקלין הגדול ובתוך אצילים צפופים נדחק ובא לו אצל “השלחן הפלכי”, ושם דנו ופלפלו בדבַר־הלכה ראש־האצילים הפלכי, סויַאז’סקי ועוד ראשי־מפלגות אחרים.

כח    🔗

לֶוין עמד מרחוק. שני אצילים, שאחד מהם נשם אצלו בכבדות ובקול צרוד ואחד חרק בְּסֻלְיוֹת־נעליו העבות, הפריעוהו משמוע היטב. אך קולות דברים שמע מרחוק, את קולו הרך של ראש־האצילים, אחרי־כן את קולו השורק של האציל הרגזן ואחרי־כן את קול סויאז’סקי בדברו. כפי מה שיכול להבין, פלפלו בפֵרושו של סעיף אחד ובהוראתן הנכונה של המלים “מי שיש עליו חקירת בית־דין”.

ההמון התפרד קצת ופִנה דרך לסֶרגי איבַנוביץ' בלכתו הלוך וקרוב אל השלחן. סֶרגי איבַנוביץ' המתין לו לרגזן עד שיגמור את נאומו, ואחרי־כן אמר, כי כמדֻמה לו, שמוטב לעַיֵּן בסעיף הזה בעצמו, ויבקש מאת המזכיר למצֹא את הסעיף, שנחלקו עליו. בסעיף ההוא נאמר, שאם תפול מחלקת בדבר, יעמדו למנין.

סֶרגי איבַנוביץ' קרא את הסעיף והתחיל לפרשו, אך בעל־אחוזה אחד, איש רם־קומה, בריא, כפוף־גַב בּמקצת, בעל שפם צבוע, לבוש מעיל צר שצַוְרונו לחץ את אחורי צוארו, לא נתן לו לגמור, כי נגש אל השלחן וידפוק עליו בטבעת אשר על אצבעו ויקרא בקול רם:

– למנין! הבו את הכדורים! אין לנו מה לדַבּר! הבו את הכדורים!

וקולות אחדים נשמעו פתאם יחד, והאציל רם־הקומה, שדפק בטבּעתו, הרבה לקצוף והרים קולו מרגע לרגע, אך לא יכול איש לשמוע בבֵרור, מה הוא אומר.

באמת לא אמר אלא מה שיעץ סֶרגי איבַנוביץ'; אבל נראָה בבֵרור, שהיה שונא לו לזה ולכל המחזיקים בו, ולכן צררו אותם כל בני־מפלגתו של אותו האציל רם־הקוֹמה ולא הוא בלבד. השנאה המשֻׁתּפת הזאת העירה חֵמה משֻׁתּפת כזאת גם בקרב המתנגדים להם, אלא שהֻבּעה בדרך נמוסי קצת יותר. הדברים הגיעו לידי צעקה, ורגע אחד קם שאון ומהומה גדולה כל־כך, שראש־האצילים הֻכרח לבקש על שמירת הסדר.

– למנין, למנין! מי שהוא אציל יבין זאת. – אנחנו שופכים דמנו… בטחון הקיסר… מי זה יעֵז פניו בראש־האצילים, הן לא אחד המשרתים בחנֻיות הוא… לא בזה אנו עוסקים… לכו ונלכה אל הכדורים! תועבה! – נשׁמעו קולות קוראים מכל עברים, קולות זעם וחמה בלי גבול ומעצור. ועיני הקוראים וּפניהם הביעו עברה וזעם עוד יותר מדברי־פיהם. תכלית שנאה הֻבּעה בהם. ולֶוין לא הבין לגמרי, מה זה ועל מה, ויתמה על חרי־האף הגדול הזה בגלל בֵּרור השאלה, היעמדו אם לא יעמדו למנין על־אודות פְלֵירוב. באותה שעה שכח, שכפי שהסביר לו סֶרגי איבַנוביץ' אחרי־כן, את הַסְּבְרָה המרכבת הזאת: בשביל טובת הכלל יש להסיר את ראש־האצילים הפלכּי; להסיר את ראש־האצילים הזה אי־אפשר אלא ברֹב דעות נגדו; כדי שיהי רב דעות נגדו, צריך שתהי זכות־דעת לפלֵירוב, וכדי שתהי זכות־דעה לפלֵירוב, צריך לדעת את פֵרושו האמִתּי של אותו הסעיף.

– ודעה אחת יכולה להכריע, ומי שרוצה לעבוד לטובת־הכלל חַיב לעבוד בעיון ובהגיון מדֻיק, – סיֵּם סֶרגי איבַנוביץ' את דבריו.

אך לֶוין שכח זאת וצר היה לו בראותו את האנשים הטובים האלה, שהוא מכבדם בלבו, בשעת כעסם וקלקלתם זאת, בחפצו למלט את נפשו מִקְּשִׁי הרגש הזה לא חכה עד גמר הוִכּוחים וַיָשב וילך לו אל הטרקלין הקטן, אשר לא נמצא בו בשעה ההיא איש חוץ ממשרתי המזנון. למראה המשרתים העסוקים בנגוּב כלים ובהעמדת קערות וכוסות על השלחן, למראה המנוחה השלמה שעל פניהם הצוהלים, הרגיש לֶוין, שהיתה רְוָחה גם לו, וכמו יצא מחדר סרוח אל אויר נקי, ויתהלך לו הנה והנה ויתבונן במשרתים בנחת־רוח. מאד ישר בעיניו דרכו של הזקן שבהם, שכבר הלבינו שתי פאות־זקנו, שנהג מנהג־בוז בחבריו הצעירים, שהתקלסו בו קצת, וילמדם לקפל כראוי את מפות־הידים. לֶוין רצה להכנס בדברים עם המשרת הזקן הזה, אך מזכיר מחלקת־האפיטרופסות של האצילים, איש קצר־קומה זקֵן, אשר הצטין בידיעתו שידע את כל אצילי הפלך בשמותיהם ובשמות אבותיהם, הטרידו ויטהו מאצלו.

– הואל־נא ובואה קונסטנטין דמיטריץ', – אמר אל לֶוין, – אחיך מבקש אותך, עומדים שם למנין.

לֶוין נכנס לטרקלין ויקבל כדור לבן ויגש אחרי סֶרגי איבַנוביץ' אחיו אל השֻּׁלחן, ואצל השֻׁלחן עמד סְויַאז’סקי בפנים מביעים כבוד לעצמו וקצת לגלוג על אחים, והוא אוסף את זקנו הצָּבור בידו ומרִיחו. סֶרגי איבַנוביץ' שלח ידו אל הקלפי ויּנח את כדורו, ובתתּו לאחיו לגשת תחתיו נעצר ועמד על־ידו. לֶוין שכח בגשתו את כל אותו הענין ובמבוכתו פנה אל סֶרגי איבַנוביץ' בשאלה: “אנה אָטִיל?” אף אמנם שאל זאת בלחישה ובשעה שהנצבים עליהם היו עסוקים בשיחה ויקו, כי לא ישמע איש את שאלתו. אך המדברים שתקו ברגע ההוא, ושאלתו המגֻנה הגיעה לאזניהם. סֶרגי איבַנוביץ' הביט אליו בפנים זועפים.

– זה תלוי בהכּרת לבו של כל אחד, – ענהו סֶרגי איבַנוביץ' דרך נזיפה עצורה.

על־פני אחדים מן הנצבים שם חלפה בת־צחוק ולֶוין התאדם ויָּבֵא בּחפזון את ידו אל מתחת למסך ויטל את כדורו ימינה, מאשר נמצא הכדור בידו הימנית. אחרי־כן זכר מיד, שהיה לו להביא גם את ידו השמאלית, ויביאה גם היא אל מתחת למסך, אפס כי אֵחר לעשות זאת וַיִּכָּלם עוד יותר, וימהר וילך לו אל השורות האחרונות.

– מאה ועשרים וששה מְקָרְבִים! תשעים ושמונה דוחים! – נשמע קול המזכיר, אשר לא יכול לבטא את הר' הרוסית כראוּי. אחרי־כן נשמע קול צחוק, כי כפתור של בגד ושני אגוזים נמצאו בקלפי. האציל המוטל בספק הֻתּר לבוא בקהל הבוחרים.

אך מפלגת הזקנים לא היתה בעיניה כמנֻצחת. לֶוין שמע באזניו, כי מבקשים מאת סנֶטקוב שיעמוד לבחירה, וראה אותו עומד ומדבר אל חבורת אצילים אשר סבבוהו. ויקרב לֶוין אל המקום ההוא, וסנֶטקוב בנאום־תשובתו דבר על הבטחון, שאצילים בוטחים בו, ועל אהבתם אותו אהבה שאינו ראוי לה, שהרי אין בו מעשים חוץ מאמונתו לאצילים, אשר עבד להם שתים־עשרה שנה. פעמים אחדות השמיע את הדִּבּורִים: “עבדתי בכל כֹחי, באמונה ובאמת, אני מוקיר ומודה”, ופתאום לעו דבריו, כי דמעות שׂמו מחנק לגרונו, ויצא מן הטרקלין. אם פרצו דמעותיו מתלונתו על כפויי־הטובה או מאהבתו הרבה לאצילים או מדאבון־נפשו בראותו מה רבו צריו, אך נהמת־לבו דבקה בַנצבים עליו, רֹב האצילים השתתפו בצערו, וגם לֶוין הרגיש בקרבו כמין חבה לו.

בפתח נתקל ראש־האצילים בלֶוין.

– סלח־נא, סלח־נא לי, – אמר אליו בבלי ראות אל מיהוא פונה; אך כאשר הכיר את לֶוין, חיֵך לו מתוך בַּישנות, ולפי מה שנראה ללֶוין, רצה לאמר לו דבר ולא יכול מנהמת־לבו. ברשמי פניו וכל תארו, במעילו, בצלביו, במכנסיו הלבנים, המקֻשטים ברקמות־שרד, ובהליכתו המבֹהלה, היה דומה בעיני לֶוין לחיה שרודפים אחריה והיא רואה שאין מנוס לה. ולֶוין השתתף בּצערו ביחוד בראותו על פניו וזאת, כי ביום אתמול בא לֶוין אליו אל ביתו בענין האפיטרופסות כראה אותו בכל הודו וזיווֹ של איש גדול ונדיב בתוך בני־ביתו האהובים לו. הבית היה גדול, וגליו נושנים, נחלת אבות, והמשרתים לא הדורים בלבושיהם וגם לא מדקדקים בנקיות, אבל זקנים, מכבדים את אדוניהם בכל לבבם, ולפי הנראה היו מן האכרים המשֻׁעבּדים, שלא רצו לעוזר את אדוניהם גם כאשר נקרא להם דרור; ואשתו, אשה בעלת־בשר, שרדיד מקֻשט בּציצי־סריגה על ראשה ומטפחת טורקית על שכמה, גפפה את נכדתה בת־בתה היפה; ובנו, גימנזיסט מתלמידי המחלקה הששית, בא מבית־ספרו ונגש אליו לברכו ונשק את ידו הגדולה; והוא דבר טובות ודברי־כבושים יחד והתנהג בכל דבר לפי כבודו של איש שורר בביתו; כל זה העיר בו בלֶוין ביום אתמול רגשי כבוד וחבה לראש־האצילים הזה. ועתה נכמרו רחמיו למראהו של אותו זקן ונפשו חשקה לחַזק את ידיו קצת.

– אם כן אפוא עוד תהיה לנו לראש, אמר אליו.

– מסֻפּקני, – אמר ראש־האצילים ויפן כה וכה בבהלה. – עיף אני, זקן אני. יש טובים וצעירים ממני, להם נאה לעבוד – וכאמרו זאת יצא דרך אחד הפתחים שמִן הצד.

והרגע הגדול הגיע. באה שעת הבחירה. ראשי שתי המפלגות חִשְּׁבוּ ומנו באצבעותיהם את העתידים לקָרב ולדחות בכדוריהם.

המחלֹקת על־אודות פלֵירוב לא רק הוֹסיפה למפלגת הצעירים את דעתו של זה, כי אם עוד נתנה להם זמן להביא שלשה אצילים, אשר הערימו בני מפלגת הזקנים להפריעם מלהשתתף בבחירות. שנים מהם היו שוגים ביין, ויַּשקו אותם בני־סיעתו של סנֶטקוב וישַׁכּרום, ומהשלשי גנבו את בגדי־שרדו. אך הדבר נודע לאנשי מפלגת הצעירים, ובשעה ששתי המפלגות דנו והתוכחו בשאלת פלֵירוב, שלחו אנשים מהם במרכבה שכורה להלביש את האציל המחֻסר בגדים ולהביא לפחות את אחד מן השנים המשֻׁכּרים אל האספה.

– את אחד מהם הבאתי, זרקתי עליו מים קרים ואביאהו, – אמר בעל־האחוזה, אשר נסע במרכבתו לבקשו, אל סְויאז’סקי. – אין דבר, עשׂה יעשה את שלו.

– איננו שכור מאד, לא יפול ארצה? – שאל סְויַאז’סקי.

– לא, כי בן־חיל הוא. ובלבד שלא יוסיפו להשקותו פה… אני צויתי את המוזג, שלא יתן לו אפילו טפה אחת.

כט    🔗

הטרקלין הצר, המיֻחד לעִשּׁוּן וללגימה, היה מלא אצילים. סערת הלבבות הלכה הלוך וָרב, ודאגה נראתה על כל פנים, ביחוד גדלה דאגת העסקנים, אשר ידעו את כל הפרטים ואת מספר כל הדעות. הם היו מפקדי צבא המלחמה הקרובה, ושאר הבוחרים דמו לאנשי־צבא פשוטים בימים שלפני רעש המלחמה. אמנם התכוננו גם הם להלחם, אך בין כה בקשו להם שעשועים. אלה סעדו את לבם, בעמידה או בישיבה ארעית, ואלה הלכו הנה והנה, הלוך ועַשן פפירוסים בחדר הארֹך ההוא, וישוחחו איש עם חבריו הישנים, אשר לא ראם זה ימים רבים.

לֶוין לא רצה לאכול ולא היה מן המעַשנים; גם לגשת אל מקֹרביו, אל סֶרגי איבַנוביץ' וסטֶפן ארקַדייביץ' וסְויאַז’סקי ומֵרֵעֵיהם, לא רצה ברגעים ההם, כי ורונסקי עמד ושׂח עמהם ברגש, ומעיל־"שְׁטַלְמַיסטֶר" עליו. עוד ביום אתמול ראה אותו לֶוין משתתף בבחירות ובכַונה התחמק והלך סביב סביב לו, כי מאן להראות לפניו. ויגש לֶוין אל אחד החלונות וישב ויסתכל בחבורות האצילים ויקשב וישמע מה שדברו מסביב לו. אך לבו מלא עֹצב, וביחוד התעצב על כי ראה, שכֻּלם עסוקים, טרודים ושוקדים על המעשה שהם עושים רק הוא יושב בטל וקר־דעת יחד עם זקן מֻפלג אחד בלבוש חיל־הים, מחֻסר שִׁנים ומוצץ בקול בשפתים, אשר ישב אצלו.

– אך זה נבל! כמה פעמים דברתי אליו, והוא לא שמע לי. חלילה לו! בשלש שנים לא הספיק לאסוף, – אמר בזעם בעל־אחוזה, שקומתו איננה גבוהה וגבו כפוף קצת ושערו המבֻשׂם והנוצץ סרוח לו על צורון־מעילו הרקום, ובדבּרו דפק בכֹח בעקבי נעליו החדשות, אשר הכין לו, לפי הנראה, מלכתחלה לימי הבחירות. הוא שׂם עיניו על לוין בתלונה וַיִסֹּב מאצלו כרגע.

– בודאי דבר מגֻנה הוא, מי לא יבין זאת, – אמר בעל־אחוזה קטן־קומה בקול דק.

אליהם נחפזה וקרבה חבורה גדולה של בעלי־אחוזה אל לֶוין. בעלי־אחוזה האלה בקשו להם, לפי הנראה, מקום, אשר לא ישָּׁמעו בו דבריהם לאזני זר.

– איך יעֵז פניו לאמר, כי אני צויתי לגנוב את מכנסיו! ביין מכר אותם, כן אחשוב. יָרֹק אִירַק עליו ועל נסיכותו. יִשָּׁמֶר־לו מדַבּר עלי־כזאת, תועבה היא.

– אבל שמעני־נא! הם סומכים על סעיף, – אמרו בני חבורה אחרת, – צריך שתהי אשתו רשומה בתור אצילה.

– בוז אבוז לסעיפים הללו! את אשר בלבבי אותו אדַבֵּרה. הלא אצילים אנחנו, נדיבי־הארץ. לנו חַיבים להאמין.

– אדון מרומם, רצונך שנשתה כוס יין שַׁמְפַּנִּי יפה?

חבורה אחרת נהרה אחרי אציל אחד, אשר הלך הלוך וזעוק: הוא היה אחד משלשת המשֻׁכּרים.

– אני יעצתי כל הימים את מַריה סֶמיונובנה להחכיר, כי אם תעבוד בעצמה לא תצליח, – אמר בקול נעים איש־שיבה מלֻבּש מעיל שר־גדוד של השטַבּ הראשי הישן. הוא היה בעל־האחוזה, אשר נזדמן לֶוין עמו בבית סְויַאז’סקי. לֶוין הכּירוֹ מיד. בעל־האחוזה ההוא התבונן בלֶוין ויתנו שלום זה לזה.

– שמֹח אשמח מאד. בודאי אזכרך היטב. בשנה שעברה ראינו איש את אחיו בבית ניקולי איבַנוביץ', ראש־האצילים המחוזי.

– ומה עסקי אחוזתך בעת הזאת? – שאל לֶוין.

– גם עתה הם מביאים אך הפסד, – ענה בעל־האחוזה בבת־צחוק של קבלת־יסורים, אבל גם במנוחה ובהכּרה פנימית, שכך ראוי לו, ויעמוד לפני לֶוין. – ואתה מה הביאך אל פלכנו? להשתתף עמנו באת בעריכת coup d’état זה? – את המלים הצרפתיות בטא בעֹז־קולו, אך לא במבטאן הנכון. – כל רוסיה נועדה ובאה: גם קַמֶרְהָרִים וכמעט גם מיניסטרים. באמרו זאת רמז על סטֶפן ארקַדייביץ', שהיה איש־תֹּאר, לָבוש מכנסים לבנים ומעיל־קַמֶרְהָר והלך ועבר עם גֶנֶרַל.

– עלי להודות, כי דעתי קצרה מאד מהבין את תועלתן של בחירות האצילים, – אמר לֶוין.

בעל־האחוזה נתן עיניו בו ויאמר:

– מה יש להבין בזה? אין כאן כל תועלת. הרי זה מוסד הרוס, שאין בו עוד אלא כֹּח־כֹּחו. ראה־נא את המעילים האלה, גם המה מעידים ואומרים, שאין כאן אלא אספה של שופטי־שלום, של חברים תדיריים וכיוצא בהם, אך לא של אצילים.

– ולמה זה תבוא אליהן? – שאל לֶוין.

– ראשונה: מפני הרגילות. השנית: כדי להחזיק בקשרי־הידידות. הרי זו חובה מוסרית במדה ידועה. והשלישית: לא אכחד, כי יש לי בזה גם טובת־הנאה לעצמי. גיסי רוצה לעמוד על בחירת חבר תדירי; הוא צריך לאותו דבר, ועלי להשתדל, שיבחרו בו. והאדונים האלה לשֵׁם מה הם באים? – אמר וירמוז על אותו האציל הרגזן, אשר דבר קשות לפני “השֻׁלחן הפלכי” על־דבר בדיקת הסכומים.

– זה הוא הדור החדש של האצילים.

– אכן חדש הוא, אך לא של אצילים. הם בעלי־קרקעות, ואנחנו בעלי־אחוזה. בתור אצילים הם מאבדים עצמם לדעת.

– הלא אמרת, כי האצילים הוא מוסד שעבר זמנו?

– אכן עבר זמנו, ובכל־זאת ראוי לנהוג בו כבוד קצת. יהי לנו סנֶטקוב למופת… אם טובים אנחנו עוד אם לא, סוף סוף גדלנו אלף שנים. יש אשר נבוא לנטוע גן קטן לפני ביתנו, ובמקום אשר נחפוץ לנטעו יִמָּצֵא עץ בן מאה שנה… גם כי יהי העץ הזה מכֻסה ערוגות־פרחים במקומו, כי אם נסדר את ערוגותינו בכַונה למצֹא חפץ גם בעץ. עץ כזה לא יגדל בשנה אחת, – אמר דרך אזהרה ויעבור מיד אל ענין אחר. – ועסקי אחוזתך מה מצבם?

– לא טוב. אך כחמשה למאה.

– אבל את שׂכרך אינך מחַשב בזה. הלא גם לעצמך עליך לקבוע שָׂכר, הנני לפרש לך דבר זה כפי שהוא נוגע בי. בימים אשר לא עסקתי בעניני אחוזתי הייתי מקבל שכַר עבודת משמרתי שלשת אלפי רֻבּלים לשנה. עתה אני עובד יותר מאשר עבדתי אז במשמרת פקודתי וכמוך לא ארויח יותר מחמשה למאה, וגם זה רק בשנת־ברכה ושׂכר לפעולתי אין לי, חנם אני עמל.

– ולמה תעשה כה? הלא נזק גמור הוא.

– ואף־על־פי־כן אני עושה זאת! כך הֻרגלנו, ונפשנו יודעת, שכך יפה לנו. ולא זאת בלבד, – הוסיף בעל־האחוזה בהתגלות־לבו וישען על החלון, – אלא שבני אינו רוצה בעבודה הזאת, עתיד הוא לפי הנראה להיות איש־המדע, ואם כן, אין לי יורש, אשר יבוא אחרי להוסיף לעשות בעבודתי, ובכל־זאת לא אחדל אני בעצמי לעשות בה. גם בימים האחרונים נטעתי גן.

– כן, כן, – אמר לֶוין, – אמת הדבר. נפשי יודעת תמיד, שבאמת אין יתרון לי בעמלי, שאני עָמֵל באחוזתי, ועם זה אני עָמֵל… אני רואה כמין חובה מוטלת עלי לעבוד את אדמתי.

– ועוד ראיה לדבר אביא לך, – הוסיף בעל־האחוזה. – הנה בא אלי אחד משכנַי, והוא איש סוחר. אני הראיתיו את מעשַׂי באחוזתי ואת גני. “לא, סטֶפן וַסיליביץ', – אמר לי הסוחר, – אמנם הכֹל נעשָׂה יפה אצלך, אך הגן עזוב”. – וגני נשמר ונעבד היטב – . לוּ היה הגן לי, אמר הסוחר, כי עתה כָּרַתִּי את התרזה הזאת. אך יש לכרתו בְלֵחוֹ. הלא אלף תרזות פה. מכל אחת יש להסיר שני סיבים טובים. והסיב יקר בימים האלה. אחרי־כן הייתי עושה קורות מחטבות.

– ובכסף היה קונה לו מקנה בקר וצאן או קרקע בזול ומשׂכּיר לאכרים, – סִיֵּם אחריו לֶוין בבת־צחוק, ונכּר היה בו, שכבר באו לפניו חשבונות כאלה לא אחת ולא שתים, – והוא יאסוף ויכנוס. ואני ואתה רב לנו, אם נחזיק בידנו ונניח לילדינו מה שיש לנו.

– הלא בעל־אשה אתה, כאשר שמעתי? – אמר בעל־האחוזה.

– כן הוא, – ענה לֶוין בגאוה מתוך קורת־רוח – אכן דבר־פלא הוא, – הוסיף לֶוין. – אנחנו חיים בלי חשבון, כאִלו חַיבים אנו לשמור איזו אֵש קדושה, כמעשה הוֶסְטַליּוֹת הקדמוניות.

בעל־האחוזה צחק מתחת לשפמו.

– יש בינינו, – אמר אל ליון, – גם אנשים, שרצונם לעסוק באינדוסטריה כפרית משֻׁכללת, הלא זאת מחשבת רענו ניקולי איבַנוביץ' והגרף ורוֹנסקי, שנתישב פה בימים האלה; אבל עד כה לא העלו בידם אלא הפסד מרֻבּה.

– אך למה לא נעשה גם אנחנו כדרך שהסוחרים עושים? למה לא נשחית גן בשביל קלִפּוֹתיו? – הוסיף לֶוין על דבריו הקודמים ברוח הרעיון הנפלא, אשר עלה על רוחו.

– על כי עלינו לשמור את האֵש, כאשר אמרת; על כי אין זה מעשה־אצילים. אבל מעשה־האצילים נעשה באמת לא פה במקום הבחירות, כי אם שם, לאיש בקרן־זוית שלו. אף יש חוש מיֻחד לכל מעמד להבחין בין העבודה ההוגנת לו לעבודה שאינה הוגנת לו. גם באכרים אתבונן ואתפלא לפעמים: אכר טוב משתדל לשכור אדמה מרֻבּה, כאשר יוכל לעבוד. חרוש יחרוש גם חלקה כחושה שבכחושות הלא גם זה בלי־חשבון. יגיעה, שאין בה אלא הפסד.

– כמוהו כמונו, – אמר לֶוין. – מאד מאד התענגתי לראותך, – הוסיף לֶוין בראותוֹ את סְוִיַאז’סקי קרב אליו.

– אנחנו הנה זאת הפעם הראשונה נזדַּמַּנּוּ יחד, – אמר בעל־האחוזה אל סְויַאז’סקי, – אחרי ראותנו זה את זה בביתך, ונכנסנו בדברי שיחה.

– ויחד סִפרתם בגנותם של הסדרים החדשים? – אמר סְויַאז’סקי בצחוק קל.

– כמובן נגענו גם בזאת.

– דברנו וירוח לנו.

ל    🔗

סויאז’סקי אחז בזרועו של לֶוין וילך עמו אל סיעתם.

הפעם לא יכול עוד לֶוין להתחמק מוְרונסקי, כי ורונסקי עמד עם סטֶפן ארקַדייביץ' וסֶרגי איבַנוביץ', וכשקרב לֶוין אליהם עם סויַאז’סקי, היו עיני ורונסקי מכוֹנָנוֹת אליו.

– שמֹח אשמח מאד. כמדֻמה לי, שכבר התענגתי לראותך פעם אחת… בבית הנסיכה שצֶ’רבַּצקַיה – אמר ורונסקי ויפשוט ידו ללֶוין.

– גם זכור אזכור היטב את פגישתנו, – אמר לֶוין ופניו האדימו כתולע ויסֹּב ויחל לדבר עם אחיו.

על שפתי ורונסקי עברה בת־צחוק והוא הוסיף לדבר עם סְויַאז’סקי, ולפי הנראה לא רצתה נפשו להכנס בדברים עם לֶוין; אך לֶוין הביט אליו לרגעים ויבקש לו ענין לדבר בו עמו ולתקן את גסותו הקודמת.

– במה עוסקים עתה? – שאל לֶוין ויבט אל סְויַאז’סקי ואל ורונסקי.

– בסנֶטקוב. צריך שימאן או יסכים, – ענה סויאז’סקי.

– והוא מה דעתו, ההסכים?

– זה הוא העכּוּב, שאינו אומר לא הן ולא לאו, – אמר ורונסקי.

– ואם ימאן, מי יעמוד לבחירה תחתיו? – שאל לֶוין ויתן עיניו בּוְרונסקי.

– מי שירצה, – אמר סויַאז’סקי.

– אולי נכון אתה? – שאל לֶוין את סויַאז’סקי.

– אני חלילה לי, – אמר סויַז’סקי במבוכה וישם עיניו בּבהלה על האציל הרגזן, אשר עמד שם עם סֶרגי איבַנוביץ'.

– ומי אפוא? נֶויָדובסקי? – אמר לֶוין וירגש כרגע, כי נוקש קצת בלשונו.

אבל באמת נוקש יותר מאשר דִּמה: נֶויָדוֹבסקי וסְוִיַאז’סקי היו שניהם קנדידטים.

– אני בודאי לא אֹבה ולא אשמע – ענה אותו הרגזן.

זה היה נֶויָדובסקי בעצמו. סְויַאז’סקי הציג אותו ואת לֶוין זה לפני זה.

– גם אתה נמשכת בכֹח אל המערכה אחרי הנלחמים? – אמר סטֶפן ארקַדייביץ' ויקרוץ בעיניו אל ורונסקי. – הרי זה מן מרוץ־תחרות. אפשר גם להתערב.

– כן, מושך הוא ענין זה בכֹח גדול, – אמר ורונסקי, – מי שהתחיל להשתתף במלחמה, חפץ לגמרה. משפט מלחמה הוא! – קרא וירעם פנים ועצמות־לחייו החזקות נלחצו.

– בן־חיל הוא סְויַאז’סקי. בעל שכל בהיר מאד.

– אמנם כן הוא, – אמר ורונסקי כטרוד במחשבות.

השיחה נפסקה, ובין כה שׂם ורונסקי עיניו, – לפי שעל־כל־פנים יש להביט אל איזה דבר – אל תֹאר לֶוין, אל רגליו, אל מעילו ואחרי־כן אל פניו, ובראותו את עיניו מכוּנָנות אליו והן לבושות קדרוּת, אמר אליו, כדי להכנס בדברים:

– אבל מפני מה אינך שופט־שלום, בשעה שאתה יושב ישיבת־קבע בכפר? אני רואה את מעילך, כי לא של שופט־שלום הוא.

– מפני שאני חושב את משפט־השלום לתקנת־שטות, – ענה לֶוין בפנים נזעמים, והוא חכה למקרה, אשר יוכל להכנס בשיחה עם ורונסקי ותקן מה שעִוֵּת בראשונה.

– אני לא כן אחשוב, להפך, – אמר ורונסקי בתמיהה מתוּנה.

– אין זה אלא כלי־שעשועים – נכנס לֶוין לתוך דבריו. – אין חפץ לנו בשופטי־שלום. בשמנה השנים לא הֻצרכתי להִשָׁפט גם פעם אחת. ואם היה לי דבר־ריב אחד, נגמר הדין בלי כל טעם ודעת. שופט־השלום רחוק מאתי כארבעים תחום. בשביל דין של שני רֻבּלים עלי לשלוח סניגור, ששכרוֹ חמשה־עשר.

פה ספּר מעשה באכר, שגנב קמח מבית־רֵחַים, וכאשר הוכיחוֹ בעל בית־הרֵחים על זה, תבע אותו האכר לדין על הוצאת־דבּה. כל אלה היו דברים מיֻתּרים ונבערים במעמד זה, ולוין בעצמו הרגיש זאת בּדבּרו.

– הוא גבר נפלא ומשֻׁנה! – אמר סטֶפַן ארקַדייביץ' בכל נעם בת־צחוקו. – אבל נלכה־נא, כמדֻמה לי, שעומדים למנין.

ככה נפרדה החבורה.

– אני אינני מבין, – אמר סֶרגי איבַנוביץ', אשר ראה את שגיאות אָחיו, – אני אינני מבין, איככה יוכל איש להיות מחֻסר טכסיסיות פוליטית במדה גדולה כזאת. אכן אין בּנו דבר זה. ראש־האצילים הפלכּי לצרינו הוא, ואתה מתהלך עמו כרֵע וכאח ומבקש מאתו, שיעמוד על הבחירה. והגרַף ורונסקי… אין את לבבי לקנותו לרֵע לי; הנה הוא קורא לנו לאכול אתו, ואני לא אבוא אליו; אך הלא לנו הוא, ולמה אקים אותו לאויב לי? נָויֶדובסקי אתה שואל, אם יעמוד על הבחירה, וכן לא יֵעָשֶׂה!

– אכן אינני מבין מאומה~ אבל הבל ותֹהו כל זה! – ענה לוין בפנים נזעמים.

– הנך אומר, כי הבל כל זה, וכאשר תנסה לעשות דבר, תקלקל בכל אשר תפנה.

לֶוין החריש, ויחדו נכנסו אל הטרקלין הגדול.

ראש־האצילים הפלכי הרגיש באויר את הבגד, שחבריו בוגדים בו, וגם לא כֻלם בקשו מאתו, שיעמוד על הבחירה, ואף־על־פי־כן גמר לעמוד. כל הנאספים שתקו, והמזכיר הכריז בקול רם, כי נכון להבחר לראש־האצילים הפלכי הרוטמיסטר לגוַרדיה מיכאיל סטֶפַּנוביץ' סנֶטקוב.

ראשי־האצילים המחוזיים התחילו הולכים מאצל שלחנותיהם אל השלחן הפלכי וקערות־הכדורים בידיהם. הבחירה הוחַלָּה.

– ימינה, – לחש סטֶפן ארקַדייביץ' באזנו של לֶוין, כאשר נגש לֶוין עם אחיו אחרי ראש־האצילים אל השֻׁלחן. אך כבר שכח לֶוין את החשבון אשר הסבירו לו ועל־כן התירא, שמא טעות היא שטעה סטֶפן ארקַדייביץ' באמרו: “ימינה”. הלא סנֶטקוב הוא מ"צרינו", אמר בלבו, בגשתו אל הקלפי החזיק את הכדור בידו הימנית, אך בעמדו לפני הקלפי השיב אל לבו, כי סטֶפַּן ארקַדייביץ' טעה, וישם את הכדור בידו השמאלית ואחרי־כן נראה בבֵרור, כי הטיל אותו שמאלה. אצל הקלפי עמד מֻמחה לאותו דבר, שהיה מבחין על־פי תנועת המרפק, בין מימין למשמאיל, ויקמט פניו מתוך הקפדה, כי כל בקיאותו וערמתו היו מיֻתּרוֹת במקרה זה.

אחרי־כן היתה דממה בטרקלין וקול ספירת הכדורים נשמע. אחרי הספירה הודיע המכריז את מספר המקרבים והדוחים.

ראש־האצילים הקודֵם נבחר ברֹב־דעות גדול. כל הנאספים הרימו, קול־שאון וירוצו אל הדלת, וסנֶטקוב נכנס, והאצילים סַבּוהו ויברכוהו.

– עתה נגמרה כל הבחירה? – שאל לֶוין את סֶרגי איבַנוביץ'.

– אך תחלתה היא, – ענה סְויַאז’סקי תחתיו בצחוק קל, – אפשר שלַּקַּנדידט של המפלגה המתנגדת יהי רֹב־דעות גדול מזה.

לֶוין חזר ושכח את כל זה. רק ברגע ההוא זכר, כי יש חשבון דק בדבר, אך לא רצה לזכור את פרטי החשבון. רוח־עֹצב שכנה עליו ונפשו חשקה לצאת מתוך ההמון הזה.

איש לא שׂם לב אליו, וכפי הנראה לא מצא איש חפץ בו ועל־כן הלך לו בלאט אל הטרקלין הקטן, הוא החדר אשר סעדו בו, וגם הפעם רָוַח לו הרבה בראותו את המשרתים. המשרת הזקן שאל אותו, אם אין רצונו לסעוד את לבבו, ולֶוין הסכים לו ויֹאכל קציצה אחת ונזיד־פּוֹלים וידבר עמו על־אודות בעליו הקודמים, ואחרי־כן הלך לו אל היָּצִיעַ, כי לא רצה לחזור אל הטרקלין הגדול, אשר היה לו למֹרת־רוח.

היציע היה מלא נשים לבושות־הוד, והן כפפו ראשיהן אל מחוץ למעקה והשתדלו, שלא תאבד מאזניהן מלה אחת מן הדברים, אשר דִּברו למטה. על־יד הנשים ישבו ועמדו פרקליטים הדורים במלבושיהם, מורי גימנסיה במשקפים על עיניהם ואופיצרים. בכל מקום ופִנה דברו על־אודות הבחירות וַעֲמַל ראש־האצילים וחִין־ערך הנאומים; בחבורה אחת שמע לֶוין דברי תהלה לאחיו. אשה אחת אמרה אל פרקליט:

– מה מאד אשמח, כי שמעתי את נאומו של קוֹזנִישֶׁב! אכן כדאי הוא לרעוב מעט בשבילו. נחמד ונעים! בבתי־הדינין שלכם אין איש מדבר כן. רק מַידל בלבד, וגם הוא איננו מדבר צחות כל־כך.

לֶוין מצא לו מקום פנוי אצל המעקה ויכף ראשו ויחל להביט ולהקשיב.

כל האצילים ישבו איש במחיצתו למחוזותיהם. ובטרקלין בּתָּוֶך עמד איש לָבוּש מעיל־שרד ובקול דק ורם הכריז ואמר:

– על הבחירה למשרת ראש־האצילים הפלכי השטב־רוטמיסטר יֶבגִינִי איבַנוביץ' אַפּוּחְטִין! – דממת־מות נהיתה וקול רפה, קול זקן אין־אונים, נשמע באמרו:

– אני מוַתּר!

– על הבחירה היועץ החצרני פטר פטרוביץ' בּוֹל – הוֹסיף המכריז לקרֹא.

– אני מוַתּר! – נשמע קוֹל־שריקה של איש צעיר.

המכריז הוֹסיף לקרֹא בשמות, והקרואים ענו זה אחר זה “אני מוַתּר!” הדבר נמשך כשעה שלמה, ולֶוין עמד מֻטֶּה על המעקה וַיַּרא וישמע. בראשונה תמה ורצה להבין מה זאת; וכאשר הֻברר לו, שלא יוכל להבין זאת התחיל להשתעמם. אחרי־כן זכר את כל סמני ההתרגשות והחֵמה, אשר ראה על כל פנים, ויתעצב אל לבו ויגמור לנסוע משם וירד מעל היציע. בעברו במסדרון שמאחרי היציע פגע בגימנזיסט עצב בעל עינים צָבות, שהלך שם אחת הנה ואחת הנה. וברדתו בּמעלות נקרו לפניו אשה עולה במרוצה ודופקת בעקבי נעליה ועמה איש קל ברגליו, אחד מסגני הפרוֹקוּרוֹר.

– הלא אמרתי לך, כי עוד לא אֵחַרְתּ לבוא, – אמר אליה האיש, בשעה שנסוג לֶוין הצדה ונתן ידים לה לעבור.

כבר הגיע לֶוין אל המעלות התחתונות והתחיל מוציא מכיס החזיה שלו את הנוּמר של אדרתו, והנה נפל בידי המזכיר.

– עלֵה־נא, קונסטנטין דמיטרייביץ' – אמר אליו, – עתה עומדים למנין.

על הבחירה עמד נֶויֶדובסקי, אף־על־פי שהביע מאון בפֵרוש ובדרך החלטה גמורה באזני לֶוין.

לֶוין נגש אל דלת הטרקלין והנה היא נעולה. המזכיר דפק והדלת נפתחה, ושני בעלי־אחוזה, שנסתמקו מעבודת היום, חלפו על־פני לֶוין.

– אין כֹח בי עוד, – אמר אחד מהם.

מאחרי בעל הדברים האלה שנקפו פני ראש־האצילים הפלכי סנטקוב, ואיֻמים היו פניו מעבודתו הקשה ומחרדת־לבו.

– הלא אמרתי לך, שלא תתן לאיש לצאת! – נתן בקולו על שומר הפתח.

– להכנס נתתי, אדוני המרומם!

– אלי, אלי! – קרא ראש־האצילים ויאנח מלב עמֹק וילך בּלא־כֹח במכנסיו הלבנים ובראש מוּרָד דרך אמצע הטרקלין אל השלחן הגדול.

רֹב־הדעות הגדול עלה בגורלו של נֶוידובסקי, כאשר חִשְׁבוּ בעלי־בריתו מראש, והוא היה לראש־האצילים הפלכי. רבים שמחו, רבים מצאו בזה עֹנג לנפשם ויעלצו בלי־חֹק, ולרבים היה סוף־מעשה זה למֹרת־רוח ולאֵבֶל. ראש־האצילים שעבר נמלא יגון עז, אשר לא יכֹל להסתירו. בשעת יציאתו של נֶוידובסקי מן הטרקלין סבבוהו עדת אצילים וילכו אחריו בשאון עליצות, כאשר הלכו ביום הראשון אחרי שר־המלך, בפתחו את הבחירות, ואחרי סנֶטקוב, בשעה שנבחר הוא לראש־האצילים.

לא    🔗

ראש־האצילים הפלכי החדש ורבים מן הצעירים בני המפלגה המנַצחת אכלו ביום ההוא את לחם־הצהרים בבית ורונסקי.

מטעמים אחדים בא ורונסקי אל הבחירות: מאשר היה משתעמם בשבתו בכפר, מאשר הֻצרך להחזיק בזכיות חֵרוּתוֹ במלחמתו הביתית עם אנה, מלבד זאת חפצה נפשו לסַיע לסְויאז’סקי בבחירות האלה, תחת כל היגיעות, אשר יגע זה לסַיע לו בבחירות אל הזֶמְסְטְוה, ויותר מלכל זה נתכַּון למלא בדיוק את כל החובות התלויות במצב אציל בעל־קרקעות, אשר בחר לו. אך לא עלתה על רוחו, שיעסיקהו ענין הבחירות בכֹח גדול כזה ושישכיל לעשות בו במדה גדולה כזאת. איש חדש היה בתוך האצילים, אך לפי הנראה מצא חן ושכל טוב בעיני חבריו, ולבו אמר לו ולא טעה, כי כבר גדלה השפעתו על האצילים. לעזר היו לו בזה עשרו וכבוד משפּחתו והדירה הנאה שֶׁהִקְנָה לו ויסד בית־בנק יפה בקַשִּׁין; גם טַבָּחוֹ הטוב, שהביא עמו מן הכפר, הועיל בזה, גם הידידוּת שהיתה בינו ובין שר הפלך, חברו מלפנים, שהיה ורונסקי למחסה לו בשעת־דחקו; ויותר מכֹּל הועילו לו דרכיו הטובים והנעימים עם כל אדם בלי הבדל, שבגללם חדלו רֹב האצילים מהר לחשבו לגס־רוח, כמו שחשבו אותו קֹדם לזה בטעות. גם הוא בעצמו הרגיש, כי כל אחד מהאצילים, שנתקרב אליהם – חוץ מאותו האדון המשתגע, בעלה של קיטי שצֶ’רבצקַיה, אשר הרבה לדבר אליו דברי אולת וחמה נבערה בלי כל־טעם – נעשה לו לאוהב ולדורש טוב לו. הוא ראה בבֵרור וגם אחרים הודו לו בזה, כי הועיל הרבה מאד לנֶוידובסקי בנצחונו של זה. ובשבתו בביתו אצל שלחנו לשֵׁם חגיגת הבחירה הזאת, השתתף בנֹעם רגש השמחה הזאת, שמחת בחירו על נצחונו. והבחירות בעצמן משכו את לבו כל־כך, שגמר לעמוד על הבחירה גם הוא מקץ שלש השנים, אם יהי בעל אשה נשואה לו בעת ההיא, – כשם שאחרי הזכיה בתחרות־המרוץ על־ידי רוכב שאֻמְנוּתוֹ בכך, רצתה נפשו לרכוב רכיבת־תחרות כזאת בעצמו.

גם עתה הוחַגה זכיה על־ידי רוכב אמן. רונסקי ישב בראש השלחן, מימינו ישב שר־הפלך הצעיר, גֵנֶרַל בחיל שומרי־הראש. לכל שאר הסועדים היה הגנרל הזה אדונֵי הפלך כֻּלו, הפותח את הבחירות בסדר חגיגי, הנושא נאום בשעת הפתיחה הזאת והמעורר רגשי כבוד והתרפסות בלב רבים מהאצילים, כמו שראה ורונסקי בעיניו; אך ורונסקי ראה בו את מַסְלוֹב קַטקַא – זה היה כִנּויוֹ בקוֹרפּוּס לפַּז’ים – שהיה מתבַּיש במעמדו של ורונסקי ושהוא, ורונסקי, השתדל למשׁוך חסד לו. משמאלו ישב נֶוידובסקי, ופניו מלאו עלומים ורוח עֹז ורֹגז. ורונסקי דבר עמו בלשון חֵרות גמורה, אך גם דרך כבוד.

סויאז’סקי נשא בלב שמח את מפלתו. גם מפלה לא ראה בה, ובפֵרוש אמר בפנותו אל נֶוידובסקי בברכת־כוס, כי לא יכלו למצֹא איש מבעלי המהלך החדש ראוי להיות לראש ולמופת לאצילים יותר ממנו, ועל־כן עזרו אחריו ושמחו על נצחונו כל הישרים בלבותם.

גם סטֶפן ארקַדייביץ' שמח על כי בלה שעותיו בטוב ועל כי הכֹּל מוצאים נחת בתוצאות הבחירות. אצל השלחן המלא מטעמים סֻפּרו פרטים שונים ממעשי הבחירה. סְויאז’סקי חזר בשפת־לצון על הנאום, אשר נשא ראש־האצילים הקודם בדמעות, ויאמר בפנותו אל נֶוידובסקי, כי האדון המרומם החדש יצטרך לבחור לו שיטה אחרת, כבדה מזו, בבדיקת הסכומים. ואציל אחר, אוהב לצון, סִפּר, כי כבר הובאו מאחד המקומות משרתים לבושי פוזמקאות אל משתה־המחול, אשר אמר ראש־האצילים לעשות, ועתה יצטרכו לשלחם ריקם אל המקום שבאו משם, אם לא יעשה ראש־האצילים החדש משתה־מחול, שמשרתים לבושי־פוזמקאות ישמשו בו.

בכל שעת־הסעודה הרבו לפנות אל נֶוידובסקי בכִנּוּי “ראש־האצילים שלנו” ו"אדון מרומם".

את הדברים האלה בטאו ברגש העֹנג המיֻחד, שקוראים בו אל נשואה צעירה “מַדַּם” ועל־פי שם בעלה. נֶוידובסקי עשה את עצמו כאִלו כִנוי זה לא רק לא נחשב בעיניו למאומה, כי אם גם בוז יבוז לו; אבל נִּכָּר היה בו, כי לבו יעלֹץ בקרבו, ואך מתאפק הוא, מתאמץ להסתיר את שמחתו, באשר לא נאה היא לחבורה החדשה בליבֶּרַלית הזאת, שכֻּלם יושבים בתוכה.

בשעת־הסעודה שלחו טלגרמות אחדות אל אנשים, אשר ידעו על־אודותם, כי מהלך הבחירות נוגע בלבבם. גם סטֶפן ארקַדייביץ' שלח טלגרמה אל דריה אלכסנדרובנה כטוב לבו עליו, לאמר: “נֶוידובסקי נבחר בעשרים כדורים. אברכך. הודיעי לאחרים”. את הדברים האלה הקריא בקול ואמר: “צריך לשַׂמחם”. אבל דריה אלכסנדרובנה נאנחה, כאשר באה הטלגרמה אליה, על הרֻבּל, אשר הוּצא עליה, ואגב אורחא הבינה מתוכה, שנגמר המשתה; כי ידעה, שכך דרכו של סטיבה “להמציא עבודה לטלגרף” בשעת גמַר־סעודה.

הכל היה יפה מאד, ערוך דרך חֵרות ומשמח לב, יחד עם המטעמים הנחמדים והיינות היקרים, שנגמרה מלאכתם לא במרתפים רוסיים, כי־אם הוּבאו בבקבוקיהם מחוץ־לארץ. המסֻבים היו כעשרים איש וסויַאז’סקי הוא שבחר אותם מתוך עסקנים ליבֶרליים חדשים, חבֵרים בדעות, כֻלם אנשים פקחים וּמכֻבּדים, הם נשאו ברכות־כוס מתֻבּלות במהתלות לראש־האצילים החדש ולשר־הפלך ולַדירקטור של בית־הבנק ו"לבעל־הבית הנדיב שלנו".

ורונסקי שמח על כל זה: הוא לא קוה לשמוע דברי־טעם כאלה באחת מערי־השדה.

בכַלותם לאכול טוב לבם עליהם עוד יותר. שר־הפלך בקש מאת ורונסקי, שיבוא אל הקוֹנצֶרט המֻקדש לחברת “אחוה”, אשר ערכה אשתו, החפצה להתוַדע עליו.

– שם יהי נשף־מחול ושם תראה את היפה בנשים שלנו. באמת היא נפלאה.

– Not in my line – ענה ורונסקי, שהיה אוהב את המאמר הזה, ויצחק צחוק קל, ועם זה הבטיח לבוא.

כשהגיעה העת לקום מאצל השלחן והמסֻבּים התחילו מעשנים, הגיש משרתו של ורונסקי מכתב לו על טס.

– מִווֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיה ביד שליח מיֻחד, – אמר המשרת בהדגשת דברים.

– כמה דומה זה לסגן הפרוקורור סְוֶטְניצקי, – אמר אחד המסֻבים צרפתית על המשרת, בשעה שורונסקי התחיל קורא את המכתב בפנים נזעמים.

המכתב בא מאַנה, ואת תכנו ידע עוד בטרם יקראֵהו. על־פי חשבונו היו הבחירות עתידות להגמר בחמשה ימים, ועל־כן הבטיחה לשוב ביום הששי לשבוע ההוא. אך הנה הגיע היום השביעי ועוד לא שב, ועל־כן ידע, כי מכתבה מלא תוכחות על־כי לא שב מדרכו בזמנו, והמכתב, אשר שלח לה אתמול, בודאי לא הגיע עוד לידה.

וזה היה תכנו באמת, אבל בלשון אחרת, קשה לו ביחוד, כתבה לו הפעם, ואלה דבריו: “אַנִּי חלתה מאד, והדוקטור אומר, כי אפשר, שהוא חלי־דלקת. בהיותי לבדי לא אדע מה לעשות. וַרוַרה הנסיכית לא לעֵזר היא, כי אם למכשול. אני חכיתי לך גם שלשום, גם אתמול, ועתה אני שולחת לחקור, איפה אתה ומה לך. כבר היה את לבבי לנסוע בעצמי, אבל נחמתי, מדעתי, כי זה יֵרע בעיניך. השיבני־נא דבר, למען אדע מה לעשות”.

הילדה חולה, והיא נְכוֹנה לנסוע בעצמה! הבת חולָה, ודבריה דברי־משטמה.

הַסְּתִירָה הגדולה שבין השמחה ששמח מקרב לב על־דבר הבחירות ובין האהבה הקשה והמכאבת, שהֻכרח לשוב אליה, דכאה את נפשו. אבל מדעתו, כי נחוצה נסיעתו, נסע אל אחוזתו עוד בלילה ההוא ברַכּבת הראשונה.

לבּ    🔗

לפני יציאתו של ורונסקי, בנסעו אל החירות, שׂמה אַנה אל לבה, כי דברי הרֹגז, הַנִּשְׁנִים ביניהם מדי פעם בפעם בכל אחת מנסיעותיו, מסֻגלים אך להסיר את לבבו מאחריה ולא לחַזק את אהבתו, ועל־כן גמרה להתאמץ בכל כֹחה לשאת במנוחה את פרֵדתו. אבל במבטו הקר והמאַים, אשר כונן עליה בבואו להגיד לה על־דבר נסיעתו, ראתה עלבון לעצמה ומנוחתה אבדה עוד בטרם יצא לדרכו.

וכאשר עִינה אחרי־כן בשבתה בדד במבטו זה, אשר הֻבּעה בו תביעת זכות חרותו, באה כפעם בפעם לידי מסקנה אחת, לידי הכרת שפלותה. “לוֹ יש רשות לנסוע בּכל עת ואל כל מקום אשר יעלה על רוחו, אמרה בלבה. לא רק על־מנת לחזור, כי אם גם על־מנת לעזבני לעולם. לוֹ נתונות כל הזכֻיות, ואני אין כל זכות בידי. אך הוא, בדעתו זאת, היה לו להמנע מעשות כן. אבל מה עשה באמת?… הוא אך הביט אלי בעינים קרות וזעומות. אף אמנם אין זה דבר שאפשר לסמנו במדה או לאחזו בידים, אך סוף־סוף לא הסכין להביט אלי בעינים כאלה, ולא דבר רֵיק הוא. מבט זה מעיד בו, שהתחילה אהבתו מצטננת”.

ואף־על־פי שהֻברר לה, שתחלת ההצטננות הזאת באה, לא היה לה מה לעשות, כי היא לא יכלה לשנות דרכיה אתו בשום דבר. גם עתה כבראשונה לא יכלה להחזיק בו אלא בחבלי־אהבה ובטוּב־מראיה בלבד. וגם עתה כבראשונה לא יכלה להשביח שאון רעיוניה הנוראים – על־אודות הימים, אשר לא יוסיף לאהבה אותה – אלא על־ידי עבודה רבה יומם ומוֹרְפִין בלילות. אמנם עוד תחבולה אחת היתה לה: שלא להפריעו מלכת בדרכי־לבו – בשביל זה לא בקשה דבר חוץ מאהבתו – כי אם להתקרב אליו יותר, לבוא לידי יחס, אשר לא יעזבנה בו. התחבולה הזאת היתה קבלת פטורים מאישהּ ונשואים גלוּים. בימים ההם חפצה בזה וגמרה בלבה, שאם ידבר אליה הוא או סטיבה בדבר הזה, לא תסרב עוד, כי אם תסכים מִיד.

במחשבות כאלה בִלתה חמשה ימים בלעדיו, הם חמשת הימים אשר אמר לבַלות מחוץ לאחוזתו.

רֹב שעותיה עברו בטיולים, בשיחות עם וַרוַרה הנסיכית, בבקורי בית־החולים, וביחוד בקריאת ספרים זה אחר זה. אך כאשר שב הָרַכָּב בלעדיו ביום הששי, הרגישה, כי לא תעצור כח עוד להשבית סערת־רוחה על־אודותיו ועל־אודות מעשיו שם. ובין כה חלתה הילדה. אנה החלה לעסוק הרבה בשמירתה, אך עסקנות זו לא הניחה את דעתה, ביחוד יען כי לא היתה סכנה במחלתה. בכל השתדלותה לא יכלה לאהוב את הילדה הזאת, וכן לא יכלה להתכחש ולעשות את עצמה כאִלו אוהבת. וכאשר נותרה לבדה ביום ההוא בערב, נפלה עליה חרדה גדולה מהרהורי־לבה על־אודותיו ותגמור לנסוע העירה, אבל אחרי־כן עִינה בדבר היטב ותכתוב את המכתב, שדבריו סותרים זה את זה, ובלי קרֹא מה שיצא מעטה נתנה אותו לידי שלוחה. ביום השני בבֹּקר בא אליה מכתב־תשובתו וַתִּנָּחם על הדברים, אשר כתבה לו. בדאגה ובפחד הכינה את נפשה לראות שנית את מבט־אִיּוּמוֹ, שראתה בצאתו לדרכו, – ביחוד, כאשר יִוָּדע לו, כי לא נראתה כל סכנה במחלת הילדה. ובכל־זאת שמחה, כי כתבה לו. כבר ידעה והודתה בלבה, שהיא למשׂא עליו ושהוא מצטער בשובו אליה על אבדן חרותו, ואף־על־פי־כן שמחה לקראת בואו. נוח היה לה, שתהי עליו למשא ובלבד שיהי עמה, שתראהו לפניה, שתדע את כל אחת מתנועותיו.

היא ישבה בחדר־האורחים תחת המנורה וספר חדש מחבורי טֵין בידיה, ובקראה הטתה אזניה אל שריקות הרוח שבחצר ובכל רגע ורגע חכתה למרכבה שתבוא. פעמים אחדות נדמה לה, שקול גללים באזניה, בשעה שלא נשמע מאומה; לאחרונה נשמע לא רק קול גלגלים, כי אם גם קריאת הרכּב וגשישת המרכבה מהמבוא המקֹרה שלפני הפתח החיצון. גם וַרוַרה, שעסקה באותה שעה בפַסיַאנס, אמרה, כי כן הוא, ואנה נתאדמה ותקם, אך לא ירדה למטה, כאשר עשתה קֹדם לזה שתי פעמים, כי אם עמדה מלכת. ברגע ההוא נתבַּישה פתאֹם על מרמתה, אך יותר משנתבַּישה נבהלה נפשה, מאשר לא ידעה, מה יאמר על זה בבואו. עלבון לא הרגישה עוד, אך ירֹא יראה מפני הבעת תרעומותיו; והיא זכרה, כי בתה בריאה לגמרי זה היום השני, גם חרה לה על כי נרפאה כמו בכַונה אחרי אשר נשלח המכתב. אחרי־כן זכרה אותו, כי שׁב אליה, כֻּלו כמו שהוא, בידיו ובעיניו, וגם את קולו שמעה, ותשכח הכֹּל ותרץ לקראתו בשמחה.

– ומה לה לאַני? – שאל במקצת פחדנות מלמטה, בהביטו אל אנה היורדת אליו במרוצה.

הוא ישב על כסא והמשרת חלץ מעליו את אחת מנעלי־החֹרף.

– אין דבר, טוב לה עתה.

– ולךְ שלום? – אמר בנערוֹ את השלג מעליו.

אנה אחזה את ידו בשתי ידיה ותמשוך אותה אל גִּזְרָתָה מבלי גרוע עיניה ממנו.

– שמח אני מאד, – אמר ויסתכל בקרירות־דעת בה ובשׂערה ובשמלתה, אשר לבשה למענו, כפי מה שידע.

כל זה יָשַׁר בעיניו, אבל זה כמה פעמים יָשַׁר כל זה בעיניו! והעננה, אשר יראה אנה ממנה, עלתה ותשכֹּן על פניו.

– אכן שמח אשמח מאד. ולךְ אך שלום? – אמר וימח במטפחת את זקָנו הרטֹב וישק את ידה.

“אין חִלוק לי, – אמרה בלבה, – ובלבד שיהי פֹה, וכשהוא פֹה אי־אפשר וחלילה לו שלא יאהבני”.

הערב עבר בשלום ובנחת והנסיכית וַרוַרה היתה אתם וקָבְלָה לפניו על אנה, שהיתה בולעת מוֹרפִין בימי פרֵדתו.

– ומה אוכל לעשות? לא יכֹלתי לתת שנת לעיני… רעיונַי הפריעוני. כשהוא פה אינני בולעת לעולם. כמעט לעולם.

הוא סִפר על־אודות הבחירות, ואנה השכילה להשיא לענין המשׂמח את לבבו, לדברים שהצליח בהם. והיא ספּרה לו את כל עניני הבית, שמשכו את לבבו תמיד. וכל הדברים אשר ספּרה לו היו אך טובים ומשַׂמחים.

אך כאשר אֵחרו לשבת בערב ונותרו לבדם, ואנה ראתה, כי היא מושלת בו כתמול־שלשום, נתנה אל לבּה למחות את הרֹשם הקשה, אשר עשתה עליו במכתבה, ותאמר אליו:

– הגד־נא לי, הלא חרה לך על מכתבי, וגם לא האמנת לי?

הדברים יצאו מפיה וכרגע הבינה, שבכל אהבתו לה בשעה זו, לא סלח לה לדבר הזה.

– כן הוא, – אמר לה. – המכתב היה משֻׁנה. גם אַנִּי חוֹלָה, וגם לבוא אלי בעצמך היה את לבבך.

– כל זה היה אמת.

– גם אין אני מפקפק בדבר, שכך היה.

– לא, כי מפקפק אתה. רואה אני בך, כי מתרעם אתה עלי.

– אף לא רגע אחד. אני אך מתרעם, זה אמת, על־כי תעשי את עצמך כאינה מאמנת, שיש חובות מוטלות…

– חובות לנסוע אל קונצֶרט…

– אך אל־נא נדבר בזה, – אמר ורונסקי.

– ומדוע לא נדבר? – אמרה אנה.

– אני אך רוצה לאמר, כי אפשר לאדם, שיהיו לו דברים נחוצים. גם עתה אצטרך לנסוע למוסקבה בענין הבית… הוי אנה, מדוע אתּ נוחה לכעוס כל־כך? הטרם תדעי, כי לא אוכל לחיות בלעדיך?

– אם כן, – אמרה אנה וקולה נשתנה פתאם בדַבּרה, – היו עליך החיים האלה למשׂא… אתה בא הביתה ליום אחד וחוזר ויוצא מיד, כדרך האנשים הידועים…

– אנה, הלא דרך־אכזריות היא. אני נכון למסור את נפשי…

אך היא לא שמעה את דבריו.

– אם תסע למוסקבה, אסע שמה גם אני. אני לא אשאר פֹּה לבדי. עלינו או להפרד לעולם או לשבת יחדו.

– הלא ידעת, כי זה כל חפצי. אך לזה…

– אני צריכה לפטורים? הנני לכתוב לו. רואה אני, כי נלאיתי נשוא חיים כאלה. אך נסוע אסע עמך למוסקבה.

– כמדֻמה, שרצונך לאַים עלי, ואני כל חפצי לבלתי הפרד מאתך, – אמר ורונסקי בצחוק קל.

אך בדבּרו דברי־אהבה אלה הבריק בעיניו לא מבט קר, כי אם מבט חֵמה עזה של איש נרדף ומר־נפש.

והיא ראתה את מבּטו ותבן היטב את הוראתו.

“אם כן, אני בצרה גדולה”, נאמר במבטו זה. אך רשׁם רגע אחד היה זה, אבל היא לא שכחה את הרֹשם הזה עד עולם.

אחר הדברים האלה כתבה מכתב לאישהּ ובו בקשת פטורים מאתו, ובסוף חֹדש נוֹיַבּר נפרדה מהנסיכית וַרוַרה, אשר הֻצרכה לנסוע לפטרבורג, ותעבור עם ורונסקי למוסקבה. בכל יום ויום חכו שם לתשובה, שאחריה ינתנו גם פטורים, מאלֶקסי אלכסנדרוביץ', ועל־כן שכרו להם בית־דירה וישבו יחדו כאיש ואשתו.

ספר רביעי

 

חלק שביעי    🔗

א    🔗

לֶוין ואשתו ישבו זה כשלשה חדשים במוסקבה. כבר עבר זמן רב אחרי מלֹאת ימי קיטי ללדת על־פי חשבונותיהם המדיקים של המֻמחים לאותו דבר, והיא עוד היתה הרה ולא הֻרגש בה, שקָרבה שעת לדתה, יותר ממה שהֻרגש לפני שני חדשים. כבר באו על־ידי זה לכלל קצר־רוח ודאגת־סכנה גם הדוקטור, גם המיַלדת, גם דולי, גם אמהּ, ויותר מכֻּלם לֶוין, אשר לזֵכר השעה הזאת ההולכת וקרבה נפלו עליו אימתה ופחד; רק קיטי לבדה היתה שקֵטה ושמֵחה בגורלה.

היא הכירה וידעה בבֵרור, כי רגש־אהבה חדש נוצָר וגָדֵל בקרבה, רגש אהבה לילד, אשר עוד לא בא לעולם ואשר כבר היה בעיניה במקצת לילד ממש, ותקשֵב לקול הרגש הזה ותמצא בו עֹנג לנפשה. והילד לא היה עוד כֻּלו חֵלק מחלקי גופה, כי לפעמים היו בו גם חיים פרטיים, שאינם תלוּים בחייה. לעתים קרובות הביאו לה חייו אלה מכאובים, אך עם זה בקשה לצחוק משמחה חדשה ונפלאה זאת.

כל האנשים האהובים לה נמצאו אצלה, וטובים היו אליה כֻלם וישמרוה ויסעדוה בכל אשר מצאה ידם, ויהי אך ענג ושעשועים מסביב לה, ואלו לא ידעה ולא הרגישה, שבעוד ימים מעטים יבוא קץ לכל זה, לא היתה מבקשת לנפשה לעולם חיים טובים ונעימים מאלה. הדבר האחד, אשר נתן טעם לפגם בנֹעם חייה, היה השִׁנוי שנהיה באישהּ, כי ראתה אותו בימים ההם לא בדמותו האהובה לה, לא כמו שנראה בכפר.

היא אהבה את דרכיו בכפר, דרכי איש־מנוחה, אוהב את הבריות ומכניס אורחים. אבל בעיר היה כמו דואג ונזהר, כמו מפחד תמיד פן יָרֵעו לו, וביחוד פן יָרֵעו לה. שם, בכפר, ידע, כנראה, כי הוא במקומו הראוי לו, ועל־כן לא נחפז לצאת או לבוא, ומעולם לא היה בטל מעבודה. ופה, בעיר, נחפז תמיד, כדואג ויָרֵא פן יאחר, ודבר לעשות לא היה לו. והיא נדה לו על זה. אף אמנם ידעה, כי בעיני אחרים לא נחשב לאיש מר־נפש מעורר חמלה; להפך, כאשר הביטה אליו בחברת נכרים כאל איש נכרי, – כדרך בני־אדם להסתכל כך בכַונה לפעמים באיש אהוב, כדי לברר לעצמם את הרֹשם שהוא עושה על אחרים – ראתה בקצת יראה ורוח־קנאה, כי לא רק לא מעורר חמלה הוא, כי אם גם נושא חן הוא מאד בנקיות דעתו, בענותנותו היתרה עם נשים, שהֻרגש בה קצת רוח הדורות הקודמים, בעֹז תארו ובפניו, שהיו מצֻינים, לפי מה שנדמה לה, בהרהורי־הלב החרותים עליהם. אך היא ראתה אותו לא לעינים, כי אם ללבב; היא ראתה, שאיננו פה מה שהוא באמת; בנוסחה אחרת לא יכלה לסַמן את מצב־רוחו. לפעמים חשבה לו לגנאי מה שאינו יכול לשבת בעיר, ולפעמים השיבה אל לבה, כי באמת קשה לו לסדר את חייו פה כאשר עם לבבו.

כי מה היה לו לעשות? לצחק בקלפים לא אהב, אל הקלוּב לא נסע; ההיה לו להתהלך עם גברים עליזים מבני־מינו של אובלונסקי? – והיא כבר ידעה התהלכות זו מה היא… שָׁתֹה לשכרה ואחרי השתיה נסיעה אל אחד המקומות. ולזֵכר המקומות, שהגברים נהגו לנסוע אליהם בשעת־חדוה כזאת, אחזוה חיל ורעד. או היה לו להרבות בבִקּוּרים? אך היא ידעה, כי אם כן, צריך שימצא עֹנג בחברת נשים צעירות, ובזאת לא חפצה נפשה. או לשבת אתה בבית עם אמה ואחיותיה? אבל אף־על־פי שהיא מצאה נחת ושעשועים בשיחות שֶׁנִשְׁנו ביניהן תמיד – הנסיך הזקן היה קורא לשיחות האלה “דברי אַלִּינה ונַדִּינה” – ידעה היטב, כי עליו יהיו דברים כאלה לטֹרח. ומה אפוא יכול לעשות? להוסיף לכתוב את ספרו? אף אמנם נֵסה לעשות זאת וילך לעתים קרובות אל הביבליותיקה להעתיק קטעי חבורים ולרשום רשימות שונות בשביל ספרו; אך לפי דבריו, היו שעותיו הפנויות הולכות ומעטות במדה שהוסיף ללכת בטל.

מלבד זאת התאונן לפניה על עצמו, כי הִרבה מאד לדבּר פֹה על־אודות ספרו וכי בגלל זה נסתבכו כל מחשבותיו על־אודותיו ואינן מעסיקות אותו עוד.

אך יתרון אחד זה היה לחיי־העיר, כי בשבתם בה לא נפלה כמעט כל קטטה ביניהן. אם מאשר תנאי החיים שבעיר שונים מתנאי חיי־הכפר, אם מאשר נהיו לֶוין ואשתו בעצמם זהירים ופקחים לענין זה יותר מבראשונה, אך דברי־ריב ברוח־קנאה, אשר יראו מהם בצאתם מן הכפר, לא היו ביניהם במוסקבה.

לענין זה אֵרע ביניהם גם מאורע חשוב מאד לשניהם, והוא הזדמנות קיטי עם ורונסקי.

הנסיכה הזקנה מַריה בוֹרִיסובנה, אֵם־הטבילה של קיטי, אשר אהבה תמיד את בתה זאת מאד, חפצה לראותה. וקיטי, אשר לא באה אל כל בית זר מפני הריונה, נסעה עם אביה אל הזקנה הנכבדה הזאת, ובביתה של זו נזדמנה עם ורונסקי.

אלו פשפשה קיטי במעשיה שבשעת הפגישה הזאת, לא יכלה למצֹא בעצמה אלא מעשה זה, שברגע שהכירה באיש המלֻבּש בגדי־אזרחים את תוי־הפנים, שהיו מיֻדעים לה כל־כך בימים שעברו, פרצו דמיה אל לבה ופניה נסתמקו מאד, והיא הרגישה זאת. אבל רק סיקונדות אחדות עברו עליה במצב זה. עוד לא הספיק אביה, אשר נכנס בדברים עם ורונסקי בכַונה בקול רם, לגמור את שיחתו, והיא כבר היתה נכונה להביט אל ורונסקי ולדבר עמו, אם יהי צֹרך בדבר, כמו שדברה עם הנסיכה מַריה בוריסובנה, והעקר הוא, שידעה, שכל זה עם קול־מִדבּרהּ ובת־צחוקה הקלה יהי רצוי לאישה, אשר הרגישה אותו כמו נצב עליה ברגע ההוא ויהי בעיניה כרואה ואינו נראה.

היא דברה עם ורונסקי דברים אחדים וגם חיְּכה במנוחה לְמעֲנֶה על בדיחתו לענין הבחירות, אשר כִּנה אותן בשם “הפרלמנט שלנו” (על־כרחה חיְּכה, כי הֻצרכה להראות, שהבינה את בדיחתו). אך כרגע פנתה אל הנסיכה מריה בוריסובנה ולא הביטה אליו עוד גם פעם אחת, עד קומו מכסאו להפרד; בקומו שׂמה עיניה עליו. אך נִרְאָה בברוּר, שהיא עושה כן רק מפני שלא מדת דרך־ארץ היא להמנע מהביט אל איש בשעת קִדתו.

ולאביה החזיקה טובה על־כי לא אמר לה דבר על־אודות פגישתם זאת; אך על־פי החבה היתרה, שהראה לה בשעת טיולם הקבוע, ראתה, כי יָשַׁר דרכה בעיניו בדבר הזה. גם היא בעצמה הבינה, כי השכילה עשה. והיא לא שערה בראשונה כי תעצור כֹח לכבוש במעמקי לבה את כל זכרונות הרגש הקודם, רגש אהבתה לורונסקי, ולא רק להראוֹת כקָרַת־דעת ושאננה, כי אם גם להיות כן באמת.

לֶוין האדים יותר הרבה ממנה, באמרה לו, כי מצאה את ורונסקי בבית הנסיכה מריה בוריסוֹבנה. קשה היה לה מאד להגיד לו זאת, אך עוד יותר קָשָּׁה לה לספר לו את פרטי הפגישה, באשר לא שאל אותה על־אודותם ורק הביט אליה בפנים זועפים.

– צר לי מאד, כי לא היית עמנו, – אמרה אליו – לא על כי לא היית עמנו באותו החדר… במעמדך לא יכלתי בודאי לנהוג דרך חֵרות כזאת… הנה אני מתאדמת עתה יותר, הרבה הרבה יותר – אמרה והאדימה ועיניה מלאו דמעה מחֹם פניה – אך צר לי על כי לא יכלתָּ להשקיף ולראות בעד סדק.

עיניה, עיני תֹם ואמת, הגידו ללֶוין, כי רוחה נוחה מדרכיה, ותנח רוחו גם הוא, אף־על־פי שהאדימו פניה בדַבּרהּ, ויחל לשאלה על־אודות הפרטים, וזה היה כל חפצה. וכאשר הגידה לו הכֹּל וגם אמרה לו, כי רק בסיקונדה הראשונה התאדמה על־כרחה ואחרי־כן התנהגה עמו בחֵרות ובקלות כעם כל אדם, שבה אליו כל עליצותו ויאמר לה, כי הוא שמח על זה וכי מעתה לא יתנהג עמו עוד בדרך בערות, כמו בשעת הבחירות, כי אם יתאמץ, כשיזדמן ורונסקי לפניו, להראות לו סמני־חבה כפי האפשר.

– מה רע לאדם בחשבו, כי ישנו איש אחד כמעט אויב לו, וכי קשה לו להזדמן עם האיש הזה במקום אחד, – אמר לֶוין; – מאד מאד אשמח.

ב    🔗

– סורה־נא אפוא אל בית בּול – אמרה קיטי אל אישהּ בבואו לפניה באחת־עשרה שעות בבֹּקר לפני צאתו מן הבית. – ידעתי, כי בקלוב תסעד בצהרים, כי אבּא רָשַם אותך. ומה אתה אומר לעשות עד הצהרים?

– רק אל קִטַּוַּסּוֹב אבוא, – ענה לֶוין.

– למה תקדים כה בבֹּקר?

– הוא הבטיח לקרבני אל מֶטְרוֹב. רוצה אני לדבּר עמו על־אודות חִבּוּרי, הוא חוקר פטרבּורגי ידוע – אמר לֶוין.

– הוא האיש, אשר הללת את מאמרו? ואחרי־כן? – אמרה קיטי.

– אפשר שאבוא גם אל בית־הדין בעניני אחותי.

– ואל הקונצֶרט? – שאלה קיטי.

– מה אסע שמה לבדי!

– לא, סְעָה־לך; הנה חדשות ישמיעו שם… דברים שהיו מעסיקים אותך. אני הייתי נוסעת שמה בלי כל ספק.

– על־כל־פנים אסורה הביתה לפני לחם־הצהרים, – אמר ויבט אל השעון.

– אבל שים עליך את מעיל־הבִּקּוּרִים, למען תוכל לבוֹא בלי עִכּוּב אל בית הגרַפינה בּוֹל.

– האמנם חובה גמורה היא?

– חובה גמורה. הן הוא בא אלינו. ומה זה יקשה בעיניך? אך בוא תבוא וישבת ודברת חמשה רגעים על מזג־האויר וקמת והלכת לדרכּך.

– הן קשה לך להאמין, ואני כבר זרו לי המנהגים האלה ובוש אבוש לעשות כן. מה זאת באמת? איש בא ויושב בלי כל צֹרך, גם את בני־הבית יפריע ממעשיהם, גם את נפשו יביא במבוכה, ואחרי־כן יקום וילך לו.

קיטי צחקה לדבריו אלה.

– הלא בימי־בחרוּתך בקרת בתים, – אמרה לו קיטי.

– בקרתי, אך לבי הכה אותי על זה גם בימים ההם, ועתה רחקתי מזה כל־כך, שנוח לי, חי האלהים, שלא אֹכל שני ימים את לחם־הצהרים, משאבוא אל הבקור הזה. בוש אבוש מאד! כמדֻמה לי, שימצאו עלבון בדבר, שיאמרו: למה באת בלא־ענין.

– לא, לא ימצאו כל עלבון. אני אערב לך על זה, – אמרה קיטי ותבט אל פניו ותצחק ותאחז בידו. – לך לשלום… סְעָה־נא שמה.

הוא כבר היה נכוֹן לצאת וַיִּשַּׁק את ידה, והיא עצרה אותו.

– הידעת, – אמרה לו, – כי רק חמשים רֻבּל עוד בידי?

– ומה בכך, הנני ללכת אל הבַּנק ולקחת עוד כסף. כמה תדרשי? – אמר בקול המיֻחד לו בשעת קפֵדתו, שהיה ידוע לה היטב.

– לא, המתן קצת, – אמרה ותחזק בידו; – נדברה־נא מעט, כי הוא דבר, שאני מצטערת עליו. כמדֻמה לי, שאיני מבזבזת בלי צֹרך, אבל הכסף הולך ונמס בידי. בודאי יש בזה דבר שאינו כתקונו.

– חס־ושלום, – אמר בהשתעלו קצת ויבט אליה מבעד לגבות־עיניו.

והיא ידעה את השתעלותו זאת, כי סִמן זעף היא, וכי לא עליה יזעף לבו, כי אם על עצמו. ובאמת חרה לו, אך לא על ההוצאה המרֻבּה, כי אם על כי מזכירים לו את הדבר, שהוא יודע בו שאינו כתקונו ושהוא רוצה עם זה להסיח דעתו ממנו.

– אני צויתי את סוקוֹלוֹב למכור את החטים ולהפרע מרֹאש בעד בּית־הרחים. על־כל־פנים לא נֶחֱסֵר כסף.

– זאת ידעתי, אבל יגֹרתי פן אַרבּה בהוצאה בכלל…

– חס ושלום, חס ושלום, – חזר ואמר לה. – שלום לך אפוא, מחמד־נפשי.

– אבל יש אשר יצר לי באמת על כי שמעתי בקול אמי. מה טוב היה לנו, אִלו ישבנו בכפר! ופֹה הלאיתי את כֻלכם, ואנחנו מוציאים כסף רב…

– לא מִנֵּיֹה ולא מקצתֵיהּ! מן היום אשר נשֵׂאנו עוד לא אמרתי גם פעם אחת, שמוטב היה לי באיזה שנוי שיהיה…

– האמנם כן הוא? – אמרה ותבט אל עיניו.

באמת אמר זאת אך להרגיעה, מבלי התבונן במה שהוא מוציא מפיו. אך כאשר שם עיניו עליה וראה את עיניה הטהורות והנחמדות מכֻוָּנות אליו, שָׁנה את דבריו בכל לבו. “אבל אני שוכח אותה לגמרי”, אמר בלבו ויזכור מה שעתיד לבוא עליהם בקרוב.

– הקרובה העת? מה תדמי על־פי רגשותיך? – שאל אותה בלחש ויאחז בשתי ידיה.

– הגיתי בזה פעמים רבות כל־כך, שחדלתי לגמרי להרהר בו ואינני יודעת כל מאומה.

– ולא תיראי?

על שאלה זאת ענתה בצחוק־בוז.

– לא ולא, – אמרה לו.

– אם יקרֵך דבר, דעי־לך, כי בבית קַטַּוַּסּוֹב אני.

– לא, לא יקרני דבר, אל־נא תעלה כזאת על דעתך. אני אסע עם אַבּא אל הבּוּלוַר לטַיל. אחרי־כן נסור אל דולי. לפני לחם־הצהרים אחכה לך. אך הנה זכרתי דבר: הידעת, כי מצבה של דולי הולך ורע עד בלי יכלת לנשוא? הרי היא חַיבת לכל מכיריה, וכסף אין בידה. תמול דברנו עם אמנו ועם אַרְסֵינִי (כך קראה ללבוֹב, בעל אחוֹתה) וגמרנו להשליח אותו ואותך בסטיבה. הלא דבר שאין לשאתו הוא. עם אַבא אי־אפשר לדבר בזה… אך אם שניכם תואילו…

– ומה אנו יכולים לעשות? – אמר לֶוין.

– אף־על־פי־כן בוא־נא אל ארסֵיני ודַבּר עמו; הוא יגיד לך, מה שגמרנו לעשות.

– אני מסכים מראש לכל אשר יאמר ארסֵיני. בוא אבוא עליו. ואם אסע אל הקונצֶרט, אקח את נַטַּליה עמי. שלום לך.

במרפסת התחתונה שלפני הפּתח עצר קוזמא את לֶוין, וקוזמא היה משרתו ומנהל עניניו העירוניים עוד מימי־בחרותו.

– ל"קרַסַּוְצִ’יק" (שם הסוס השמאלי, אשר הובא מן הכפר) הושמו פרסות חדשות, ואף־על־פי־כן הוא צולע, – אמר אל לֶוין. – מה תצוה לעשות לו?

בימים הראשונים לשבתו במוסקבה הרבה לֶוין לשית לבבו אל הסוסים, שהובאו מן הכפר. חפצו היה לנהל את המקצוע הזה כפי האפשר בסדר יפה ובזול; אך המעשים הוכיחו, כי החזקת סוסיו ומרכבותיו עלתה לו ביֹקר משכירת סוסי־רַכַּבִים, וסוף סוף לא יכלו להתקַים בלי מרכבות שכוּרות.

– צו להביא רופא־סוסים, אולי חַבּורה היא.

– ולקַטֵּרִינה אלכסנדרובנה? – שאל קוזמא.

לוין לא השתומם עוד, כמו בימים הראשונים לשבתו במוסקבה, על כי בשביל נסיעה מווֹזְדְּוִיזֶ’נקה לסִיוְצֶב־וְרַזֶ’ק יִרְתְּמו מרכבה כְבֵדה לשני סוסים אבירים ויוליכוה רבע תחום על־פני שלג נרפש ויעצרוה ארבע שעות וישלמו בשכר זה חמשה רֻבּלים. כבר נדמה לו, שכך דרכו של עולם וכך ראוי להיות.

– צו את הרַכּב להביא צמד־סוסים למרכבתנו, – אמר לֶוין.

– שומע עבדך.

ככה מצא לֶוין כרגע עצה פשוטה וקלה לצאת מן המבוכה, אשר אִלו בא בה בכפר, הֻצרך לעַין ולעמול הרבה בגללה. הוא יצא אל המרפסת התחתונה, קרא לרַכָּב וַיֵּשֶׁב במרכבה ויסע לרחוב ניקיטסקֵיה. בדרך לא הרהר עוד בעניני ממון, כי אם חשב מחשבות להתקרב אל החוקרים הפטרבורגיים, העוסקים בסוציולוגיה, ולדבר עמהם על־אודות ספרו.

רק בראשית ימי־שבתו במוסקבה, בימים הראשונים ממש, היה לֶוין משתומם על ההוצאות המשֻׁנות בעיני בן־כפר, שנדרשו מאתו מכל עברים, – הוצאות שאינן נושאות פרי ושעם־זה אי־אפשר להשתמט מהן. אך בימים ההם כבר הֻרגל בהן. בדבר הזה היה דמיונו כסוֹבְאֵי־יין – לפי מה שאומרים עליהם בלשון העם – :“כוס ראשונה – יָתֵד חוֹבֶלֶת, – שְׁנִיָּה – באהבה מתקבלת, ואחרי השלישית עפות הכוסות כצפרים קטנות”. כאשר פרט לוין את שטר־המאה הראשון, על־מנת לקנות בגדי־שרד למשרת ולשומר־הסף, אמר על לבו, שבגדים אלה, שאין חפץ בהם לאיש, אלא שבודאי אי־אפשר בלעדיהם, כי על־כן השתמוממו הנסיכה הזקנה וקיטי ברמזו להן שאפשר בלא בגדי־שרד – שהבגדים האלה יעלו לו בשכר שני פועלי־קיץ או כשלש מאות ימי־המעשה שמשבעת ימי־הפסחא עד הצומות – ושטר־המאה הזה היה לו כיָתֵד חובלת. אך השטר השני, שפרט למקנה אֹכל לסעודה, שנעשתה לקרובים ועלתה לשמונה ועשרים רֻבּל, אמנם הזכיר לו, שסכום זה הוא תשעת רִבְעֵי־סאה של שבּלת־שועל, שנקצרו ונערמו ונדושו ונזרו והֻרקדו ונצברו בזעת־אפים ובאנחות כבדות, אבל עם זה לא קָשָׁה בעיניו עוד כל־כך להוציאו מידו. ואחרי־כן התחיל פורט בלי חשבונות כאלה, עד שהגיעו הימים, שהשטרות עפו כצפרים קטנות. הוא כבר חדל לשאול בלבו, אם מתאים העמל שעמלו להכניס את הכסף לעֹנג, אשר ימציא עתה לבעליו מה שקונים בו בכסף הזה. גם ההלכה המקֻבּלת בכל הנהגת אחוזה, שכל מין דגן יש לו מחיר ידוע, שלא נִתּן להורידו, נשכח כלה מלבו. השִׁפּוֹן, אשר במחיר שקבע עליו החזיק ימים רבים כל־כך, נמכר בחמישים קופיקות לרבע־סאה פחות ממה שרצו לתת לו לפני חֹדש אחד. ולא זאת בלבד, אלא שלא הושם לב גם לחשבון הפשוט, שבהוצאות כאלה אי־אפשר שיתקַימו כל השנה בלי חובות. רק דבר אחד נדרש, שיהי כסף, מאיזה מקור שיהיה, מוכן ומזֻמן בבנק, למען ידעו בכל עת, כי יש במה לקנות בשר למחר. ותנאי זה נשמר בדיוק עד כה: בכל עת יכול להביא מן הבנק די מחסורו, אבל ביום ההוא ידע, כי אזל הכסף, אשר היה לו בבנק, ולא ידע בבֵרור, מאין יקח לו עוד. וזה הדבר, אשר הביאו במבוכה בדַבּר אליו קיטי על צרכי ההוצאה; אך לא היה לו פנאי להרהר בזה, כי נסע אל קַטַּוַּסּוֹב ובדרך הרהר בהתקרבות העתידה להיות בינו ובין מֶטרוב.

ג    🔗

לֶוין חזר והתקרב, בבואו בפעם הזאת למוסקבה, אל הפרופיסור קַטַּוַּסּוֹב, אשר היה חברו באוניברסיטה ואשר לא ראהו לֶוין מיום חתונתו. הוא אהב את קַטַּוַּסּוֹב בגלל השקפותיו הברורות והפשוטות. לֶוין חשב שהשקפותיו של קַטַּוַּסּוֹב ברורות, מפני שכֹּח־עיונו קטן ודל, וקַטַּוַּסּוֹב חשב, שרעיוני לֶוין סותרים זה את זה, מפני שאינו מֻרגל בזהירות הגיונית; אך לֶוין מצא נחת בברירות השקפותיו של קַטַּוַּסּוֹב, וקַטַּוַּסּוֹב מצא נחת ברבוי רעיוניו הסבוכים של לֶוין, ועל־כן אהבו שניהם להזדמן במקום אחד ולקפח זה את זה בסברות.

לֶוין קרא לפני קַטַּוַּסּוֹב פרקים אחדים בחבורו, והדברים טובו בעיניו של זה. ביום אתמול מצא קַטַּוַּסּוֹב את לֶוין במקום קריאה מדעית פומבית ואמר לו כי מֶטרוב המפֻרסם אשר מאמרו הנדפס יָשָׁר מאד בעיני לֶוין, נמצא עתה במוסקבה, והדברים אשר אמר לו קַטַּוַּסּוֹב על־אודות חבּוּרו של לֶוין משכו את לבּו, ומחר באחת־עשרה שעות בבּקר יִמָּצא בביתו וְיִשׂמח מאד, אם יתודע שם אל לֶוין.

– אכן הולך וטוב אתה בדרכיך לשמחת־לבּי, – אמר קַטַּוַּסּוֹב בצאתו לקראת לֶוין בּחדר־האורחים הקטן אשר לו. – הנה שמעתי את קול הפעמון ואֹמר בלבי: אי־אפשר שיבוא במועדו… ומה תאמר על המוֹנְטוֹנֶגְרים? אכן אנשי־מלחמה הם בטבעם.

– ומה נשמע? – שאל לֶוין.

קַטַּוַּסּוֹב אמר לו בלשון קצרה את תֹּכן הידיעה האחרונה ויבוא עמו אל חדר־עבודתו ויציגהו שם לפני איש בריא, שקומתו שפלה ומראהו נעים. זה היה מֶטרוב. זמן מעט דברו בפוליטיקה ובהשקפת הספירות הגבוהות הפטרבורגיות על המאורעות האחרונים. מֶטרוב הגיד להם את הדברים שאמרו על זה, כפי מה שנודע לו ממקור נאמן, הקיסר ואחד המיניסטרים, וקַטַּוַּסּוֹב שמע גם הוא בשם מקור נאמן, שלא זאת אמר הקיסר, כי אם דבר אחר. לֶוין התאמץ להמציא סברה, שעל־פיה יהי אפשר לקבל את שתי הנוסחאות יחד, ובזה נפסקה שיחתם הפוליטית.

– הנה האדון לֶוין כתב וכמעט גמר ספר על תנאיו הטבעיים של הפועל ביחוסו אל הקרקע, – אמר קַטַּוַּסּוֹב, – אני אינני מֻמחה לענין זה, אבל בתור חוקר טבעי אני משבחו, על כי אין האדם בעיניו למין דבר שאין חֻקי הזואולוגיה נוהגים בו, כי־אם להפך, הוא רואה את היחס שבין האדם ובין היסודות הסובבים אותו, וביחס הזה הוא מבקש ומוצא את חֻקי ההתפתחות.

– זה מעסיק מאד, – אמר מֶטרוב.

– באמת החלותי לכתוב ספר על עסקי הכפרים בלבד, אך כאשר עִיַּנתי בכלי־היוֹצר העִקָרי שבעסקים האלה, באדם הפועל, – אמר לֶוין ופניו האדימו בדַבּרו, – הגעתי לידי מסקנות, אשר לא שערתי ולא עלו על לבי.

ובדברים האלה החל להרצות את השקפתו בזהירות, כמגשש ובוחן את האדמה, שהוא צועד עליה. הוא ידע, כי מֶטרוב כתב מאמר נגד הדעה האֶקונומית־הפוליטית המקֻבּלת, אך עד־כמה הוא יכול לקוות, שיהי החוקר הזה נוטה אחרי השקפותיו החדשות, לא ידע ולא יכול לשער על־פי מראה פניו המלאים בינה ושקט.

– אך במה אתה רואה את מדותיו המיֻחדות של הפועל הרוסי? – אמר מֶטרוב בטרם יגמור לֶוין את דבריו: – הבתכונותיו הזואולוגיות, אם אפשר לאמר כן, אם בתנאי־החיים הסובבים אותו?

לֶוין ראה, שבּשאלה זאת הֻבּע רעיון, שהוא, לֶוין, אינו מסכים לו; אך עם־זה הוסיף להרצות את רעיונו, שיש לו לפועל הרוסי השקפה מיֻחדת על האדמה, שלא כהשקפת עמים אחרים. ובחפצו להביא ראיות על זה, מהר להוסיף, כי מקורה של השקפת העם הרוסי הזאת הוא הַכָּרָתוֹ הפנימית, שתעודתו היא להושיב חלקות־אדמה גדולות במזרח.

– נקל הוא להכשל בשגיאה, אם נביע מסקנה על־אודות תעודתו הכללית של עם שלם, – אמר מֶטרוב בהכנסו לתוך דברי לֶוין. – מצב הפועל יהי תלוי בכל עת ביחוסו אל האדמה ואל הרכוש.

ומבלי תת עוד ללֶוין לגמור את הרצאת רעיוניו התחיל מֶטרוב להרצות בעצמו את הצד המיֻחד שבשיטתו בדבר הזה.

מה היה הצד המיֻחד שבשיטתו, לא הבין לֶוין, יען כי גם לא השתדל להבין, כי ראה, שגם מֶטרוב, אף־על־פי שדחה במאמרו את שיטת האֶקונומיסטים, השקיף על מצב הפועל הרוסי כעל דבר שאינו תלוי אלא ברכוש; בשכר העבודה וברֶוַח הקבוע. אף אמנם הֻזקק להודות, כי ברוסיה המזרחית, שהיא החלק הגדול שבכל חלקי רוסיה, כל הרֶוַח הקבוע כמוהו כאין, כי שכר פעולתן של תשע עשיריות בני־רוסיה, שמספרם שמונים מיליון, הוא אך לחם לאכול לפועלים בעצמם, וכי הקרן הקיימת היא אך כלי־מלאכה נושנים; אך בכל־זאת השקיף על כל פועל רק מיסוד זה, אף־על־פי שלא הסכים לאֶקונומיסטים בדברים רבים ויסד לו שיטה חדשה בשכר־הפעולה, ואותה הרצה לפני לֶוין.

לֶוין שמע בלא חמדה ובראשונה נדון עמו, כי רצה להכנס לתוך דבריו, כדי להביע לו את רעיונו שעל־פיו לא הֻצרך מֶטרוב להוסיף דבֵּר עוד, כפי מה שנראה לו ללֶוין. אך כראותו אחרי־כן שהם נחלקים כל־כך ביסודי השקפתם, שלעולם לא ישמעו איש את שפת רעהו, חדל גם להשיב וַיהי אך שומע ומחריש. בעִקרו של דבר לא נחשב בעיניו למאומה עוד מה שדבר אליו מֶטרוב, אלא שאף־על־פי־כן מצא נחת קצת בשמעו את טענותיו. לכבוד חשב לו מה שחוקר מפֻרסם זה מחַוה דעתו לו בחשק רב ומכבדו וסומך על בקיאותו כל־כך, שהוא רומז לו לפעמים בדבור קצר על סברה נוגעת בכל הענין. הוא חשב, כי מפני כבודו מתנהג עמו מֶטרוב כך, ולא ידע, שכבר דִבּר בזה עם כל מֹקרביו ואהב ביותר לדַבר בו עם פנים חדשות, ובכלל פלפל בנפש חפצה עם כל איש בענין הזה, אשר עוד לא התברר לו בעצמו כל־צרכו.

– אל־נא נתמהמה, – אמר קַטַּוַּסּוֹב ויבט אל השעון כאשר כלה מֶטרוב להרצות.

– כן הוא, היום ישיבת “החובבים” לחגיגת יובלו של סְוִיּנְטִיץ', השיב קַטַּוַּסּוֹב על שאלת לֶוין. – אני ופטר איבַניץ' נכונים לבוא שמה. אני הבטחתי להרצות על־אודות פעולתו בזואולוגיה. סעה־נא גם אתה עמנו, הדבר מושך את הלב.

– רב לנו באמת, – אמר מֶטרוב. – סעה־נא עמנו, ומשם נבואה אלי, אם טוב בעיניך. חפץ אני מאד לשמוע את כל דברי חבורך.

– אינו כדאי כל־כך. גם עוד לא נגמר. אך אל הישיבה אלך בנפש חפצה.

– וזאת שמעת, אדוני? הוא הגיש מודעה של התנגדות, קרא קַטַּוַּסּוֹב מן החדר השני בלבשו את הפרַק שלו.

והם התחילו מדברים בשאלה האוניברסיטאית.

השאלה האוניברסיטאית היתה בימי החֹרף ההוא מאורע חשוב במוסקבה: שלשה פרופיסורים זקנים נחלקו על הצעירים במועצה, והצעירים הגישו מודעה של התנגדות. מודעה זו היתה נוראה על־פי דעת אחדים וטובה ונכוחה על־פי דעת המסכימים לה, ויֵחָלקו הפרופיסורים לשתי מפלגות.

אחדים מהם, וקַטַּוַּסּוֹב בתוכם, ראו בעלילות מתנגדיהם מלשינות נתעבה ובגד־בוגדים; והמתנגדים ההם ראו במעשיהם של אלה מעשי נערות וזלזול אבטוריטֶטים. לֶוין כבר שמע ודִבר פעמים אחדות בשבתו במוסקבה על אודות זאת, – אף־על־פי שלא היה מבאי האוניברסיטה, – ודעה מיֻחדת היתה לו בשאלה ההיא, וישתתף בשיחה זאת, אשר נמשכה גם בלכתם ברחוב, עד שהגיעו שלשתם לפני בית האוניברסיטה הישָׁנה.

הישיבה כבר נפתחה. אצל השֻׁלחן המכֻסה ארג, במקום אשר ישבו בו גם קַטַּוַּסּוֹב ומֶטרוב בבואם, ישבו ששה אנשים, ואחד מהם קרא דברים מעל הכתב וראשו כפוף אל הגליון. לֶוין ישב על אחד הכסאות הפנוּים, שעמדו מסביב לשֻלחן, וישאל בלחש את הסטודֶנט, שישב סמוך לו, מה נקרא שם. הסטודֶנט הסתכל בלֶוין דרך קפֵדה ויאמר לו:

– הביאוגרַפיה.

אמנם לא נכסף לֶוין אל הביאוגרַפיה הזאת, אך שלא בכַונה שמע ונודעו לו פרטים חשובים וחדשים מחיי החכם המפֻרסם ההוא.

ככלות הקורא לקרֹא הודה לו היושב־ראש ויקרא חרוזים, אשר שלח המשורר מֶנְט ליובל הזה, ויַרצה דברי־תודה אחדים לבעל החרוזים. – אחרי־כן קרא קַטַּוַּסּוֹב בקולו הרם והצעקני את מאמרו על חבוריו המדעיים של חתן־היובל.

כאשר כלה קַטַּוַּסּוֹב את הרצאתו, הביט לֶוין אל השעון וירא, כי הגיעה השעה השנית, וישם אל לבו, כי עד שעת הקונצֶרט לא יספיק עוד לקרֹא לפני מֶטרוב את חבורו; ובאמת לא חפץ עוד בזה אחר הדברים האלה. בשעת קריאת קַטַּוַּסּוֹב הרהר לֶוין גם בשיחה, ששּׂחוּ זה עם זה ביום ההוא. עתה הֻברר לו, כי אמנם אפשר שמחשבות מֶטרוב לא רעיוני־רוח הם, אבל גם מחשבותיו הוא אינן מבֻטלות, וכי כל הרעיונות האלה אינם מסֻגלים להתברר ולהביא לידי תועלת אלא בזמן שכל אחד משניהם ייגע בפני עצמו בדרך אשר בחר בו, אך השיחה על־אודות הרעיונות האלה לא תוכל להביא כל פּרי־תנובה. על־כן גמר להמנע מלכת אל בית מֶטרוב ביום ההוא ויגש אליו אחרי סגירת הישיבה. מֶטרוב הציג את לֶוין לפני היושב־ראש, אשר שׂח עמו, באותה שעה בחדשות הפוליטיות, ויספר מֶטרוב ליושב־ראש את אשר ספר קֹדם לזה ללֶוין, ולֶוין העיר על זה מה שהעיר בבקר, אך בכדי לשַׁנות את הנוסחה, הביע גם את הרעיון החדש, אשר עלה על רוחו בענין הזה עתה. אחרי־כן חזרו לדַבר בשאלה האוניברסיטאית, ומאשר כל אלה היו דברים שכבר שמעם לֶוין, מהר לאמר למֶטרוב, כי צר לו, שאינו יכול לקבל את הזמנתו, שהוא מזמינו לסור אליו היום, ויפָּרד ויסע אל לבוֹב גיסו.

ד    🔗

לבוב, בעלה של נַטַּלְיָה, אחות קיטי, ישב כל ימיו בערי־המלוכה ומחוץ־לארץ, אשר שם חֻנך ועבד בתור דיפלומַט.

בשנה האחרונה עזב את פקודתו הדיפלומטית, ולא מפני סכסוכים ממינים ידועים (מעולם לא היו סכסוכים בינו ובין מי־שהוא), ויעבור אל מחלקת עניני־החצר במוסקבה, לבעבור יוכל לחנך את שני בניו כאשר עם לבבו.

אף־על־פי שהיו שונים זה מזה מאד במנהגיהם ובדעותיהם ואף־על־פי שהיה לבוב גדול מלֶוין לְיָמִים, דבקו שני הגיסים בחֹרף ההוא זה בזה ויאהבו איש את אחיו בכל לב.

לבוב היה בביתו בשעה שבא לֶוין אליו, ולֶוין נכנס בלי הודעה.

לבוב ישב בתוך כֻּרסה והוא לבוש מעיל־בית ונעלות־זַמְשָׁה על רגליו ופֶנְסְנֶה עם זכוכיות כחֻלות על עיניו ויקרא בספר מֻצב על עמוד מִטַּלטל, ובידו היפה החזיק בזהירות וברחוק כפי האפשר סיגרה בוערת שחציה נהפכה לקְנֵה־אפר.

בת־צחוק הופיעה על פניו היפים והענֻגים, אשר עוד היו מלאים עלומים וזִיו שערות־הכסף הגדיל עוד יותר את חִנָּם האצילי בראותו את לֶוין.

– טוב מאד! ואני אמרתי לשלוח אליך. השלום לקיטי? שבה־נא פֹה, וינוּח לך יותר… – והוא קם וַיַּגֵּש את הכסא המתנדנד. – הקראת את הצירקולַר האחרון ב"ז’ורנַל די ס"ט־פטרבורג"? על־פי טעמי הוא יפה מאד, – אמר בהברה צרפתית קצת.

לֶוין ספר מה ששמע מקַטַּוַּסּוֹב על־אודות השמועות הסובבות בפטרבורג, ואחרי שיחת־פוליטיקה זו ספר לו על־דבר התקרבוּתו למֶטרוב ונסיעתו אל הישיבה. הדבר העסיק את לבוב הרבה.

– מקנא אני בכם, שאתם נכנסים ויוצאים בעולם המדעי הזה המלא ענין, – אמר, וכשנכנס לשיחה, עבר מיד, כדרכו, אל הלשון הצרפתית, אשר היתה נוחה לו מהרוסית. – אף אמנם אין לי פנאי. משמרת־פקודתי וטרדתי בלמודי־הילדים אינם מניחים לי לעסוק בדברים אלה; ומלבד זאת אני בוש להודות, כי השכלתי אינה מספקת.

– לא אאמין, כי כן הוא, – אמר לֶוין בבת־צחוק, וכבכל פעם נמלא חבה לו על שפלות־רוחו זאת, אשר לא בחר בה בכַונה להֵרָאות כאיש עָנָו או להיות עָנָו ממש, כי־אם האמין בתֹם־לבבו במה שדבר.

– דברים כפשוטם הם! עתה ידעתי, מה דלה השכלתי. לחִנּוּך בנִי עלי לחזור על דברים הרבה וגם ללמוד חדשות, כי העמָדַת מורים אינה מספקת, משגיח נחוץ לזה, כשם שבעסקי אחוזותינו אנו צריכים לא רק לפועלים, כי־אם גם למשגיחים. הנה אני קורא, – אמר וירמוז על ספר הדקדוק של בּוּסְלֵיֶב, שהיה מונח לפניו על העמוד, – הרי כל זה הם דורשים ממִישַׁא, והדברים קשים כל כך… באר־נא לי. הנה הוא אומר פה…

לֶוין רצה להסביר, שדברים אלה אין להבינם, אבל יש ללָמדם; אך לבוב לא הודה לו.

– אתה לועג לי על זה!

– להפך, לא תוכל לשער, עד־כמה אני שוקד, בהביטי אליך, ללמוד ממך מה שעתיד לְהִנָּטֵל עלי, והוא – גִדּוּל־ילדים.

– אכן לא ממני תוכל ללמוד דבר, – אמר לבוב.

– ואני יודע בי, שלא ראיתי מימַי ילדים, שחנוכם יפה מחנוך בניך, ואינני מבקש לנפשי ילדים טובים מאלה.

נִכָּר היה בו בלבוב, שהוא רוצה להתאפק, שלא יכירו בו, עד־כמה שִׂמחוהו דברי לֶוין, אבל פניו נהרו מצחוק־שמחה.

– ובלבד שיהיו טובים ממני, זה כל חפצי. אתה עוד טרם תדע, מה תכבד העבודה הזאת – אמר לבוב – עם נערים כבָני אלה, שחיי חוץ־לארץ הכשילו אותם בראשית דרכם.

– את כל זה תספיק לתקן. הן ילדים בעלי־כשרונות הם. העִקר הוא – החנוך המוסרי. זה הדבר, שאני שוקד ללמדו בהביטי אל ילדיך.

– הנה אמרת “החנוך המוסרי”: אי־אפשר לשער, מה קשה דבר זה! כמעט תעלה בידך לתקן בצד אחד, והנה עלו קוצים חדשים בצד אחר, והמלחמה מתחדשת. אִלו לא היתה לנו האמונה לעֵזר, – הלא תזכור מה שדברנו בזה – לא היה כל איש יכול לחַנך את בניו בכֹחו בלבד.

השיחה הזאת, שענינה משך את לבו של לֶוין בכל עת, נפסקה פתאם, כי נכנסה נַטַּלְיָה אלכסנדרובנה היפה בנשים, והיא נכונה לעלות אל המרכבה.

– ואני לא ידעתי, כי אתם יושבים פה, – אמרה אליהם ופניה העידו בה כי לא רק לא הצטערה, כי־אם גם שמחה בלבה על־כי הפסיקה את השיחה הזאת, אשר היתה ידועה לה מכבר וכבר קצה נפשה בה.

השלום לקיטי? היום אֹכַל אִתּכם את לחם־הצהרים. שמע־נא, ארסֵני, – אמרה אל אישהּ, – לקֹח תקח מרכבה…

האיש ואשתו החלו להוָעץ, כיצד יבלו את היום הזה. הוא הֻצרך לנסוע על־פי משמרתו לקבלת פני אחד השּׂרים, והיא הֻצרכה לבוא אל הקונצֶרט ואל ישיבה פומבית של הועד המזרחי־הצפוני, ולא על־נקלה יכלו למצֹא עצה טובה מכל צד. ולֶוין הֻזקק, בתור אח קרוב, להשתתף בכל מה שדברו שניהם על־אודות הדברים אשר עליהם לעשות. לבסוף הָחלט, כי לֶוין יסע עם נַטַּלְיָה אל הקונצרט ואל הישיבה הפומבית, ומשם ישלחו את המרכבה אל לשכת ארסֵני והוא יבוא בה ויקח את נטליה ויסע עמה אל קיטי; ואם לא יגמור את מלאכתו עד השעה ההיא, ישיב את המרכבה, ולֶוין יסע עמה אל קיטי.

הנה הוא מחטיא אותי, – אמר לבוב אל אשתו, – הוא מבטיחני, כי ילדינו טובים ונחמדים, ואני יודע, כי יש בהם הרבה מדות רעות.

– ארסֵני דרכו להפריז, הלא זה דברי תמיד, – אמרה נַטָּליה – אם תבקש אך גדולות, לא תשמח בחלקך לעולם. אבא אומר בצדק, כי בימים אשר גִּדלו אותנו, הרחיקו ללכת אל עבר אחד – אותנו החזיקו בעליות קטנות וצרות, אבותינו ישבו בטרקלינים מרֻוָּחים; עתה נוהגים להפך, את האבות מושיבים בחדר־הֹבְּלָאוֹת ואת הילדים בטרקלין. אין להם לאבות חלק ונחלה בחיים עוד, כי הכל נתון לילדים.

– ומה בכך, אם זה ינעם להם יותר? – אמר לבוב ובת־צחוקו היפה האירה פניו, ויגע בידה. – מי שאינו יודע אותך, יאמר, כי לא אֵם אתּ, כי אם אֵם חורגת.

– לא, כל הפרזה על המדה לא תצלח, – אמרה נטליה במנוחה ותשם את תער הסופרים שלו על שֻלחנו במקום המֻקצה לה.

– גשו אפוא הנה, ילדים תמימים בכל דרכיהם, – אמר לבוב אל בניו הנחמדים למראה, שנכנסו ברגע ההוּא ויקדו לפני לֶוין ויקרבו אל אביהם וכנראה בקשו לשאלו דבר.

לֶוין רצה לדבר עמהם ולשמוע מה שיאמרו אל אביהם, אך נטליה נכנסה עמו בדברים, וברגע ההוא בא שמה מַחוֹטין, אחד מחבריו של לבוב במשמרת־פקודתו, ומעיל־שׂרד של פקידי־החצר עליו, לנסוע עמו לקבלת פני השַׂר שחכו לו, ומיד התחילו משׂוֹחחים בהֶרְצֶגּוֹבִינה, בנסיכית קוֹרְזִינְסְקַיה, במועצת־העיר ובמיתתה החטופה של אַפְּרַקְסִינה.

לֶוין שכח בין כה מה שהוטל עליו לדבר עם לבוב ואך בצאתו אל הפרוזדור זכר את הדבר.

– עוד מעט ושכחתי, הנה קיטי בקשה מאתי לדבר עמך על־אודות אובלונסקי, – אמר ברגע שלבוב עמד מרדת במעלות ונתן לאשתו ולגיסו לעבור לפניו.

– כן, כן, אמנו רוצה, שנתנפל עליו אני ואתה, – אמר לבוב, ופניו האדימו. – אך למה זה אהיה אני המתחיל בדבר?

– אם כן, אתנפל אני עליו, – חיכה ואמרה אשת לבוב, אשר חכתה לסוף שיחה זו, ורוטוֹנדה של עור־כלבים עליה. – נסעה־נא אפוא.

ה    🔗

בקונצֶרט של הבֹּקר נכנסו שני חִבּוּרי־זמרה מושכים את הלב מאד.

האחד היה פַנְטַסִּיָּה בשם “המלך ליר במדבר” והשני רְבִיעיּה מֻקדשת לזכרו של בַּךְ. שני החבורים היו חדשים וערוכים ברוח חדש ולֶוין רצה להעריכם בעצמו על־פי טעמו. אחרי הביאוֹ את גיסתו אל כסאה עמד אצל אחד העמודים ויגמור להאזין ולשמוע בדיוק כפי האפשר, ויתאמץ שלא לפַנות לבו לדבר אחר ושלא לקלקל את הרֹשם על־ידי הסתכלות בתנופות ידי המנצח, המקֻשט בעניבתו הלבנה, המפריעות את השומעים מכֵּון לבם כראוי, בנשים, שראשיהן מכֻסות בצניפיהן ואזניהן חבושות בפתילים לכבוד הקונצֶרט, ובכל אותם האנשים, שאינם עסוקים בשום דבר או שהם עסוקים בכל דבר שבעולם חוץ מעניני המוסיקה. וכן התאמץ לבלתי בוא בדברים עם בקיאים במוסיקה וכל מני דברנים, ויהי אך מביט נכחו ושומע ומקשיב.

אך כאשר הרבה לכַון לבו לפַנטַסיה “המלך ליר” כן רחק מהאפשרות לבוא לכלל דעה והבנה בה. הבעת־רגש מוסיקאית הוּחַלה או כמו הוּכנה בה בכל רגע, אך מדי פעם בפעם נתפרדה מיד לקטעי רעיונות חדשים, ולפעמים לקולות סבוכים ומסֻבּכים בלי כל רעיון, שלא יכלו להצטרף אלא בגזֵרת מחַבּרם לבד. אבל גם קטעי הרעיונות המוסיקאיים, שמקצתם טובו בעִקרם, לא נעמו לאֹזן, יען כי פרצו בפתע פתאם, בלי כל הקדמה והכנה. עליצות ואבל, יאוש והתעדנות ותרועת־נצחון הֻבּעו בלי כל יסוד וחבור הגיוני, כרגשות אדם שנטרפה דעתו; וכשם שבאו פתאם כך עברו פתאם כרגשות מטֹרף ממש.

בכל שעת ההרצאה המוסיקאית הזאת היה לֶוין דוֹמה לְחֵרֵש מסתכל במחולות. וכשנגמרה, תמה וישתומם, ונפשו עיפה מרב התבּוננות ועיון בדי־ריק. מחיאות־כפים עזות ומרֻבּות נשמעו מכל עבר. כל הנאספים קמו והתחילו מטַילים ומשׂוֹחחים. ולֶוין, בחפצו לברר לנפשו את רגשותיו על־פי הרֹשם, אשר קבלו אחרים, הלך לבקש לו בקיאים בעניני מוסיקה ולשמוע מה בפיהם, וישמח בראותו את אחד המֻמחים המפֻרסמים מדבּר עם פֶּסְצוֹב מיֻדעו.

– פלאים! – קרא פֶּסְצוֹב בקול בַּס מעֻבּה שלו. – שלום לך, קונסטַנטין דימיטריץ'. מלא ציורים, ואפשר לאמר פסלים, ומרֻבּה־גונים הוא ביחוד הפרק, שאנו מרגישים בו את קרבת קורדֶליה, שהאשה, דאס עוויג ווייבּליכע יוצאת בו למלחמה עם מזלהּ. הלא כן הוא?

– ומה ענין קורדֶליה לכאן? – שאל לֶוין בקצת בַּישנות, והוא שכח לגמרי, כי המלך ליר במדבר מתאר בפנטסיה הזאת.

– קורדֶליה מופיעה פה… ראה־נא! – אמר פֶּסְצוֹב וידפוק באצבעותיו על ההודעה הנוצצת כעין האַטְלַס, שהחזיק בידו, ויתּנֶהָ ללֶוין.

אך ברגע ההוא זכר לֶוין את שם הפנטסיה וימהר ויקרא את חרוזי שֶׁקספיר, שנדפסו בתרגום רוסי על־גב ההודעה.

– בלעדי זאת אי־אפשר להתבונן כראוי, – אמר פֶּסְצוֹב ויפן אל לֶוין, כי בין כה נטה המֻמחה ההוא מאצלו ולא היה לו עם מי לדבר עוד.

בשעת ההפסקה נדונו לֶוין ופֶּסְצוֹב במעלותיה ובחסרונותיה של שיטת וַגְנֶר במוסיקה. לֶוין הביא ראיות, כי הטעות שבידי וגנר ותלמידיו היא במחשבתם להעביר את המוסיקה אל גבול אמנות אחרת; כי טעות כזאת טועים גם הפַּיטנים בזמן שהם מתארים תָּוֵי פרצוף־פּנים, לפי שתאור כזה מאמנותם של צַירים הוא; ובתור דוגמה לשגיאה כזאת ספר מעשה בפַסָּל שאמר להציב על בסיס־מצבתו של פַּיטן בדמות פסלי־שיש את צללי ציורּיו הפיוטיים כשהם עולים וסובבים אותו. “הצללים האלה, מעשי ידי הַפַּסָל, רחוקים כל־כך מדמות צללים, שהם מחזיקים בסֻלם, כדי שלא ימוטו”, אמר לֶוין. מליצה זאת ישרה בעיניו, אך נדמה לו, שכבר אמר אותה פּעם אחת באזני פֶּסְצוֹב, ולא יכול לזכור, אם אמר אם לא, ובין כה ובין כה בא במבוכה.

ופֶּסְצוֹב הסביר בראיות, שכל מיני האמנות אחד הם, ואין האמנות יכולה להגיע אל מרום מדרגותיה אלא על־ידי התאחדות כל המינים.

את חלקו השני של הקונצֶרט לא יכול עוד לֶוין לשמוע בשׂום־לב, כי פֶּסְצוֹב עמד אצלו וכמעט לא חדל אף רגע מדַּבֵּר אליו ויגנה את השירה בגלל פשטותה הנפרזה והמדֻמה ומתיקותה היתרה, המביאה לידי גֹעל־נפש, וידַמֶּהָ למעשי הצַירים הַפְּרֵירְפָאֵלִיטִים. ביציאתו פגע לֶוין במיֻדעים רבים וידבר עמהם גם בפוליטיקה, גם במוסיקה, גם במיֻדעיהם המשֻׁתפים להם; גם הגרף בּוֹל נזדמן שם לפניו, הוא הגרף בּוֹל, אשר קבל עליו לוין לבקרו והדבר נשכח מלבו.

– אם כן, סְעָה אליו מיד, – אמרה לו אשת לבוב, כאשר הגיד לה זאת. – אפשר שלא יקבלוך, ואחרי־כן תבוא אל הישיבה לקחת אותי עוד תמצאני שם.

ו    🔗

– אולי אין מקבלים עתה? – אמר לֶוין בבואו אל פרוזדור בית הגרפינה בּוֹל.

– מקבלים, הואל־נא ובוֹאה, – אמר שומר־הסף ויסר מעל לֶוין את אדרתו בידים מהירות.

“צר לי מאד, – אמר לוין בלבו ויסר באנחה את אחת מנעלי־ידיו ויתקן את כובעו. – למה אני הולך? ומה אדבר עמהם?”

בעברו דרך חדר־האורחים הראשון פגש בפתח את הגרפינה בּוֹל וראה אותה מצַוה דבר את אחד המשרתים ופניה מביעים דאגה וקפֵדה. בראותה את לֶוין בקשה מאתו בצחוק קל על שפתיה, שיסור אל חדר־האורחים השני הקטן, אשר הגיעו קולות לאזניו משם. בחדר ההוא ישבו על כֻּרסאות שתי בנות הגרפינה ושר־גדוד מוסקבאי ממיֻדעי לֶוין; ויגש לוין אליהם וישב אצל הדרגש ואת כובעו שׂם על ברכיו.

– השלום לאשתך? הבאת אל הקונצרט? אנחנו לא יכֹלנו, כי אמנו הֻצרכה ללכת אל האזכרה.

– כן, שמעתי… אך זאת מיתה חטופה, – אמר לֶוין.

והגרפינה נכנסה ותֵּשב על הדרגש ותשאלהו גם היא לשלום אשתו ועל־אודות הקונצֶרט.

לֶוין השיב לה וחזר והעיר על־דבר מיתתה החטופה של אפּרַקסינה.

– אכן רפת־כח היתה בכל עת.

– ההייתָ אתמול בבית־האופירה?

– כן, הייתי.

– לוקה הצטַינה מאד.

– כן, מאד הצטַינה אתמול, – אמר לֶוין ומאשר לא שם לבו כלל למה שיאמרו עליו, התחיל שונה מה ששמע מאות פעמים על־אודות פרטי כשרונה של מזמרת זו. הגרפינה בּוֹל עשתה את עצמה כאלו שומעת את דבריו. כאשר דבר דַּיוֹ וַיִּדֹּם, החל ראש־הגדוד אשר שתק עד כה, לענות חלקו. גם הוא דבר על האופירה ואגב־אורחא על טיב הפַּנסים. אחרי־כן התחיל מספר על־דבר יום חגיגה והוללות בבית טִירִין ויצחק וירם קול־שאון ויקם וילך; ויקם גם לֶוין ללכת, אבל בפני הגרפינה ראה, כי עוד לא עת לו, כי הוא חַיב לשהות עוד כשני רגעים, וישב שנית.

ומאשר לא חדל לדבר עם לבבו, עד־כמה כל זה הבל וריק, לא מצא במה לשיח, וידֹם.

– האינך נוסע אל הישיבה הפומבית? שמעתי, שהדבר מעסיק מאד, – פתחה ואמרה הגרפינה.

– לא, אבל הבטחתי לגיסתי לבוא לקחתה, – אמר לֶוין.

קמה דממה. האֵם ואחת משתי בנותיה הביטו פַעֲמַים זו אל זו.

“עתה, כמדֻמה לי, הגיעה העת”, אמר לֶוין בלבו ויקם. הן לחצו את ידו ותשאלנה מאתו לתת אלפי ברכות לאשתו.

שומר־הסף נתן לו את אדרתו וישאלהו “איפה בית־דירתו של אדוני?” וימהר וירשֹׁם בפנקס גדול מכֹרך יפה.

“אמנם לי אין חִלוק בדבר, בכל־זאת חרפה היא ואולת רבה”, אמר לֶוין בלבו, אך התנחם בזה, שהכל עושים כן, ויסע אל ישיבת הועד על־מנת לקחת את גיסתו משם ולנסוע אתה הביתה.

בּישיבה הפומבית של הועד היה עַם רב וכמעט כל נכבדי־העיר נמצאו שם. כשבא לֶוין לא נגמרה עוד קריאת ההשקפה, והכל אמרו, כי היא מעסקת מאד. לכשנגמרה קריאה זו, נעשו הנאספים אגודות אגודות, ולֶוין מצא שם גם את סויַאז’סקי – וזה קרא לו ופצר בו לבוא בערב אל חברת מֶשֶׁק־הכפרים, ששם תִּקָּרא הרצאה חשובה – גם את סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר בא ברגע ההוא מתחרות־מרוץ, והרבה מיֻדעים אחרים, אף הֻזקק לדבר ולשמוע לא מעט על־דבר הישיבה ההיא ועל־דבר החבור המוסיקאי החדש ועל־דבר המשפט, שהעסיק את הצבור בימים האחרונים. אך בדבּרו במשפט ההוא טעה בדבר אחד, – לפי הנראה מאשר עיפה נפשו מרֹב התבוננות, – ואת טעותו זכר והצטער עליה פעמים אחדות. הוא דבּר על העֹנש, שהיה עתיד להענש בו בן־הנכר שנדון ברוסיה, ואמר, כי משפט מעֻקל הוא לחַיבו חובת גלות לחוץ־לארץ, ולענין זה שָׁנה מה ששמע אתמול מפי אחד ממיֻדעיו.

– ענש־גלות כזה דומה להשלכת דג טורף אל המים, – אמר לֶוין. רק אחרי־כן זכר, כי הרעיון הזה, שאמר כמו בשם עצמו והוא קבלוֹ מאחד ממיֻדעיו, לקוח מאחד ממשלי קרילוב, וכי מיֻדעו שָׁנָה בו דברים, שקרא באחד הפיליטונים.

כאשר הביא לֶוין את גיסתו אל ביתוֹ וראה, כי שלום לקיטי ולבה טוב עליה, נסע אל הקלוב.

ז    🔗

אל הקלוב בא לֶוין בשעה הרצויה. עמו יחד באו אורחים וחברים קבועים. הוא לא היה שם זה ימים רבים, מן הימים הראשונים שאחרי גמרו את שעורי האוניברסיטה, שישב אז במוסקבה והיה יוצא ובא בבתי נכבדים. את הקלוב זכר, אבל רק את סדריו החיצונים לפרטיהם, ומה שהיה מרגיש בימים ההם בהיותו בתוך הקלוב, נשכח כלה מלבו. אבל הוא אך נכנס לתוך החצר הרחבה, העגֻלה למחצה, וירד מעל המרכבה ובא לו אצל הפתח החיצון, ושומר־הסף יצא לקראתו בסודרו הענוד עליו ויפתח את הדלת בלי שאון וַיִּקד לפניו; אך ראה במחלקת שומרי־הסף את ערדליהם ואת אדרותיהם של חברי הקלוב, אשר הבינו שנוח להם להסיר את ערדליהם בפרוזדור התחתון מֵעלות בהם אל הפרוזדור העליון; אך שמע את קול הפעמון המבשר ברמז את בואו וראה, בעלותו במעלות המשֻפעות שפוע קל והמחֻפּות ביריעה, את הפסל העומד ברַחבה, ובפתחי המדור השני את שומר־הסף השלישי הזקן, הנודע לו מכבר, במעיל־השרד הקלובי שלו, אשר פתח לו את הדלת והסתכל בו בלי־הֵחַפז ובלי־התמהמה, – והרֹשם, שהיה הקלוב עושה עליו לפנים, רֹשם מנוחה ושמחה ונמוסיות יתרה, חזר ונקבע בו כרגע.

– יואל־נא למסור לי את כובעו, – אמר שומר־הסף אל לֶוין, אשר נתעלמה ממנו הלכה זו של באי־הקלוב, שהם מניחים את כובעיהם במחלקת־השומרים. – זה ימים רבים לא בא כבודו הנה. הנסיך רשם אותך אתמול. הנסיך סטֶפּן ארקַדייביץ' עוד לא בא.

שומר־הסף הזה ידע לא רק את לֶוין, כי־אם גם את כל קשרי ידידותו עם מיֻדעיו ובני – משפחתו וַיַּזְכֵּר לפניו מיד את כל מקרביו.

ולֶוין עבר דרך הטרקלין הראשון, שמחיצות אספמיות בו והוא משמש פרוזדור, ודרך החדר שמאחרי המסך מימינו, שמוכר־הפֵּרות ישב בו, ויעבור את איש זקן אחד, אשר הלך לפניו במתינות יתרה, ויבוא אל חדר־האֹכל, אשר היה מלא המון רב.

הוא עבר בין השלחנות לארכם ויתבונן אל המסֻבּים, אשר מלאו כמעט את כל המקומות מסביב לשלחנות; ביניהם מצא מיֻדעים מכל המינים, גם זקנים, גם צעירים, גם רחוקים, גם מקרבים. אות עֹצב או דאגה לא נראה שם על כל פנים, כאִלו הניחו כֻלם במחלקת־השומרים יחד עם כובעיהם גם את טרדותיהם ודאגותיהם, ופה נקבצו ובאו להתענג במתינות על טוּב החיים החמריים. בתוך המסֻבּים ההם נמצאו גם סויאז’סקי, גם שצ’רבַצקי, גם נֶוידובסקי, גם הנסיך הזקן, גם ורונסקי, גם סֶרגי איבַנוביץ'.

– אה! למה אחרת? – אמר אליו הנסיך בבת־צחוק ויושט לו את ידו מבעד שכמו. – השלום לקיטי? – הוסיף ויתקן את המַפִּיה התלויה לו על אחד מכפתורי החזיה.

– אין דבר, שלום לה; הנה שלשתן סועדות יחד בביתי.

– “דברי אַלינה ונַדינה” ידֻבּרו שם. הנה אצלנו פה אין מקום. לֶך־לך אל השלחן ההוא ומַהר להחזיק באחד המקומות, – אמר הנסיך ויקח בזהירות את קערת מרַק־הדגים, אשר הֻגשה לו.

– הֵנָּה, לֶוין, הנה! – קרא איש מאחד המקומות הרחוקים קצת יותר בקול מבקש טובה. האיש ההוא היה טוּרוֹבְצִין. הוא ישב עם פקיד־חיל צעיר, ואצלם עמדו שני כסאות הפוכים. לֶוין נגש אליהם בשמחה. את טוּרוֹבצין ההולל, – הדורש טוב לכל בריה, אהב לֶוין כל הימים, – כי זֵכר ודוי־האהבה בינו ובין קיטי היה קשור בו – אך ביום ההוא, אחרי כל השיחות העמֻקות אשר הֶלאוהו, נעם לו אור פני טוּרוֹבצין ביחוד.

– שני הכסאות האלה לך ולאובּלונסקי הם. הוא יבוא מהר.

פקיד־החיל, בעל קומה זקופה מאד ועינים מלאות גיל וצחוק תמיד, היה פטרבורגי, ושם משפחתו גַּגין. טוּרובצין הציג אותם זה לפני זה.

– אובּלונסקי דרכו לאַחר.

– הנה גם הוא בא.

– זה עתה באת? – אמר אובּלונסקי ויקרב אליהם בחפזון. שלום לך. השתית יין־דגן? הבה נלכה.

לֶוין קם וילך עמו אל השֻלחן הגדול, ועל השֻלחן יינות־דגן שונים וכל מיני פרפראות. לכאורה אפשר לאדם לבחור פרפרת אחת לפי־טעמו מעשרים מיני פרפראות שונים, אך סטֶפּן ארקַדייביץ' דרש לו ממין מיֻחד לגמרי, ואחד המשרתים המלֻבּשים בגדי־שרד מִהר ויבֵא לו מה שדרש, וישתו שניהם איש כוס אחת וישובו אל שֻלחנם.

לגַגּין נִתּן יין שַׁמפַּני מִיַּד בשבתו אל מרַק הדגים, והוא צוה למזוג ארבע כוסות. לֶוין לא נמנע משתות אתו ויבקש עוד בקבוק אחד. רעב היה לֶוין באותה שעה ויאכל וישת בעֹנג רב, ובעֹנג גדול עוד מזה השתתף בשיחותיהם העליזות והפשוטות של אנשי־שיחתו. גַּגִּין סִפר בשפל־קולו ספור בדחני פטרבורגי חדש, ספור מגֻנה ונבער, אבל מבדח מאד, ולֶוין צחק צחוק גדול ובקול רם כל־כך, שהסועדים הסמוכים לו הביטו ויתמהו עליו.

– הרי זה דומה לספור: “זאת לא אוכל נשוא!” הלא ידעת אותו? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'. – יפה ונחמד הוא! הבה עוד בקבוק אחד, – אמר אל המשרת ויחל לספר.

– פטר אִיליץ' וִינוֹבְסְקִי מואיל לבקש, – נכנס משרת ישיש לתוך דברי סטֶפּן ארקַדייביץ' וַיַּגֵּשׁ שתי כוסות דקות של יין שַׁמפני, שעוד לא פסקה רתיחתו, ויפן אל סטֶפּן ארקַדייביץ' ואל לֶוין. סטֶפּן ארקַדייביץ' לקח את הכוס ויקרוץ בעיניו וירכן ראשו בצחוק אל איש קֵרח בעל־שׂפם ומכֻרכם־פנים, אשר ישב בקצהו השני של השֻלחן והביט אליו גם הוא בחבה.

– מי הוא זה? – שאל לֶוין.

– פעם אחת מצאת אותו אצלי, התזכור? בן־חיל הוא.

לֶוין עשה כמעשה סטֶפּן ארקַדייביץ' ויקח את הכוס.

גם ספורו של סטפּן ארקַדייביץ' היה בדחני מאד. לֶוין ספּר גם הוא מעשה ששמע, וגם ספורו מצא חן. אחרי־כן התחילו משׂיחים בסוסים, במֵרוץ היום ההוא ובגבורת ה"אַטְלַסִּי", סוסו של ורונסקי שזכה בפרס הראשון, וכל שעת הסעודה עברה לו ללֶוין במהירות נפלאה.

– אה! עתה באו גם המה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בסוף הסעודה וַיִּכַּף מעל לגב הכסא ויפשוט ידו אל ורונסקי, אשר הלך אליו עם ראש־גדוד גוַרדי רם־קומה. גם פני ורונסקי האירו מטוּב־לב כפני שאר באי־הקלוב. הוא נשען בשמחה על כתפו של סטֶפּן ארקַדייביץ וילחש לו איזו דברים באזנו ויפשוט ידו גם ללֶוין בצחוק מטוּב־לב.

– שמֹח אשמח מאד לראותך, – אמר אל לֶוין. – ואני חפשׂתי אותך ביום ההוא בבית־הבחירות, אבל אמרו לי, כי נסעת משם, – הוסיף.

– עוד ביום ההוא שבתי משם. אנחנו דברנו לפני רגעים אחדים בסוסך. אני מבּיע ברכתי לך, – אמר לֶוין – רכיבה מהירה מאד היא זו.

– הלא גם לך סוסי־מרוץ.

– לא, אך לאבי היו ולא לי; אבל זוכר ויודע אני.

– ואתה איפה אכלת את לחם־הצהרים? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את ורונסקי.

– אנחנו סעדנו אצל השלחן השני שמאחרי העמודים.

– שם הוחג חג־נצחונו, – אמר ראש־הגדוד גבה־הקומה, – הן הוא זכה בפרס השני מאותם שעל שֵׁם הקיסר; מי יתן והצלחתי אני בקלפים, כמו שהוא מצליח בתחרות־הסוסים. – אך אל־נא נבַלה לריק את העת היקרה. אני אלך לי אל “חדַר השְׁאוֹל”, – הוסיף ראש־הגדוד ויסר מאצל השלחן.

– הוא יַשְׁבִין, – השיב ורונסקי לטורוֹביץ' על שאלתו וַיֵּשב על הכסא, אשר נפנה אצלם, וישת את הכוס, אשר נתנו לו, וידרוש לו בקבוק יין גם הוא. ולֶוין נכנס בשיחה עם ורונסקי בענין גִדּוּל־בהמה מן המֻבחר וישמח מאד – אם בכח הרֹשם, אשר עשה עליו הקלוב, אם בכח היין, אשר בא אל קרבו – על כי אין בלבו כל רגש־שנאה לאיש הזה. בין יתר הדברים לא נמנע מהגיד לו, כי שמע מאשתו, שמצאה אותו אצל הנסיכה מַריה בוריסובנה.

– הנסיכה מריה בוריסובנה כֻלה מחמדים! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ויספר על־אודותיה דבר, אשר הביא את כל חבריו לידי גִחוך. ביחוד צחק ורונסקי הרבה מטוּב־לב, ולֶוין נמלא רגשי שלום גמור עמו לקול צַחקו.

– הגמרתם? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' ויקם בצחוק על שפתיו. – לכו ונלכה!

ח    🔗

כאשר יצא לֶוין מאצל השלחן והרגיש, כי ידיו נעות תנועה מסֻדרת וקלה מאד בשעת הליכתו, הלך לו עם גַּגִּין דרך החדרים הגבוהים אל חדר־הבּילַרד, ובעָברו בטרקלין הגדול פגע בחותנו.

– ומה תאמר? הישר בעיניך היכל־הבטלה שלנו? – אמר הנסיך ויקחהו תחת זרועו. – נלכה־נא, נטַיל קצת בחדרים האלה.

– גם אני אמרתי לראות ולהתבונן. זה מעַנין.

– אכן מעַנין הוא אותך, אך אותי הוא מעַנין באֹפן אחר. אתה, כי תביט אל הזקנים הנובלים האלה – אמר הנסיך וירמוז על זקן כפוף־גב ובעל שפה סורחת, אשר הלך לקראתם הלוך וסחוב בלא־כֹח את רגליו הנעולות נעלים רכות – תדמה בנפשך, שכך נולדו השַׁבְּלוּלִיִּים הללו.

– מאי “שַׁבְּלוּלִיִּים”?

– גם את כנויו של דבר אינך יודע, כנוי קלובי הוא בפינו. כשמשַׂחקים בביצה ומגלגלים אותה זמן רב, צורתה משתַּנה והיא נעשית שַׁבּלוליית. והוא הדין לכל אחד מאתנו. אנו הולכים ונוסעים אל הקלוב הזה עד שאנו נעשים שבלוליים. אתה צוחק, אך איש אשר בגילי זוכר היטב, כי בעוד ימים לא־כבירים ימָנה גם הוא עם שבלוליים. הידעת את הנסיך צֶ’צֶ’נְסְקִי? – שאל הנסיך, ולֶוין הכיר בפניו שהוא נכון לספר דבר־בדיחה.

– לא, לא ידעתיו.

– איך לא תדעהו? את צֶ’צֶ’נסקי הנודע?… הנה הוא משַׂחק תמיד בבילַרד. עוד לפני שלש שנים לא נחשב לאחד השַׁבלוליים. עוד היה מתגבר כאחד הצעירים וקורא לאחרים “שבלוליים”. אבל פעם אחת בא הנה כדרכו, ושומר־הסף וַסילי… הלא ידעת אותו? המסֻבּל בבשר. הוא איש־לצון ידוע. הנסיך צֶ’צֶ’נסקי בא ושואלו: “מי ומי בקלוב? הבאו גם שַּבלוליים?” והוא עונהו: “אתה, אדוני, השלישי”. כן הוא, אחי, זה חלקנו!

לֶוין עבר עם הנסיך בכל החדרים, ומדי עברו נכנס בדברים או בנתינות־שלום עם כל מי שנקרה לפניו ממיֻדעיו, ויבוא אל החדר הגדול, שכבר עמדו בו שלחנות והמשַׂחקים התדירים שחקו שם במדה לא מרֻבּה; אל חדר־הסַפּות, אשר שחקו בו בשַׁחמַט, וסֶרגי איבַנוביץ' ישב בו ושׂח עם איש לא נודע ללֶוין; אל חדר הבילַרד, ששם במקצוע מיֻחד אצל הספָּה נתאחדה חבורת משַׂחקים עליזים ושותי יין שַׁמפּני, וגַגִּין היה אחד מבני החבורה הזאת; וגם אל “חדַר־השאוֹל”, ששם ישב יַשְׁבִין אצל אחד השלחנות והמון מסַיעים נאספו סביבו. אחרי־כן באו – אך השתדלו שלא להרים קול־שאון – אל החדר האפל המֻקצה לקריאה, ושם ישב מתחת למנורות המסוֹכָכוֹת איש צעיר אחד, בעל פנים נזעמים, והיה חוטף וקורא ז’ורנלים זה אחר זה, וגֶנֶרַל קֵרח קרא ספר בעיון עמֹק. לאחרונה באו גם אל החדר, אשר קרא לו הנסיך חדר־החכמה. שם דברו שלשה אנשים בהתלהבות על־אודות החדשה הפוליטית האחרונה.

– הואל־נא אדוני הנסיך, אנחנו נכונים, – אמר אל הנסיך אחד מחבריו למשׂחק במצאו אותו שם, וילך לו הנסיך, ולֶוין ישב וַיַּקשב, אך בזכרו את כל השיחות, אשר שמעו אזניו ביום ההוא בבֹקר, נפלה עליו פתאם עצבות רבה, וימהר ויקם וילך לבקש את אובּלונסקי ואת טוּרוֹבצין, כי בחברתם היה שמח תמיד.

טוּרוֹבצין ישב על ספּה גבוהה בחדר הבילַרד וכוס בידו, וסטֶפּן ארקַדייביץ' דבר עם ורונסקי אצל הפתח בקרן־זוית רחוקה.

– אי־אפשר לאמר, שהיא מתגעגעת, אבל מצב זה שאינו מבֹרר ואין לו יסוד נאמן… הדברים האלה הגיעו לאזני לֶוין, ויאמר ללכת מהר משם; אבל סטֶפּן ארקַדייביץ' קרא לו.

– לֶוין! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', ולֶוין ראה, כי עיניו מלאו לא דמעות, כי אם מין לֵחַ, שהיה מצוי בהן תמיד אחרי שתותו לשכרה או בשעות התרגשות יתרה. וביום ההוא באו עליו שני אלה יחד. – לֶוין, אל תלך מזה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' וילחץ בחזקה את מרפקו, ונראה בו בבֵרור, שלא רצה להוציא מידו את זרועו של זה.

– זה ידידי הנאמן ואולי גם המעֻלה שבידידי, – אמר אל ורונסקי. – גם אתה קרוב ויקר לי עוד יותר. ורוצה אני ויודע, כי תהיו אהובים ומקרבים זה לזה, כי על־כן שניכם אנשים טובים.

– אין לנו אפוא, כי אם לנשוק זה לזה, – התלוצץ ורונסקי בטוּב־לב ויושט את ידו ללֶוין.

לֶוין מהר ויַחזק בידו הפשוטה של זה וילחצנה בכח.

– מאד מאד אשמח, – אמר לֶוין בלחצו את יד ורונסקי.

– הבה, מֶלצַר, בקבוק שַׁמפַּני, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– גם אני אשמח מאד, – אמר ורונסקי.

אבל אף־על־פי שגם סטֶפּן ארקַדייביץ', גם שני אלה יחד, חפצו בזה מאד, לא היה להם מה לדבר זה עם זה, ושניהם הכירו וידעו זאת.

– הידעת, כי הוא איננו יודע את אנה? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' לוֶרונסקי. – ואני רוצה ועתיד אני לנהגו ולהביאו אליה. נסעה־נא, לֶוין!

– האמנם? – אמר ורונסקי. – היא תשמח מאד. נכון אני לנסוע מיד הביתה, – הוסיף, – אבל דואג אני ליַשבִין, והריני רוצה לשבת פה עד שיגמור.

– האמנם רע לו כל־כך?

– הוא אך מפסיד, ורק אני לבדי יכול לעצור ברוחו.

– אם־כן, נשחק־נא במשֻׁלָּש. התשַׂחק עמנו, לֶוין? טוב מאד, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' – העמידה־נא משֻלש, – אמר אל שַׂמַש הבילַרד.

– נכון הוא מכבר, – ענה השַׁמש, אשר באמת כבר סִדר את הכדורים בתבנית משֻלש ולשֵם התעסקות גּלגַּל הנה והנה את הכדור האדֹם.

– נָחֶל־נא אפוא.

אחרי שחקם פעם אחת, ישבו ורונסקי ולֶוין אצל שֻׁלחנו של גַּגִּין, ובעצת סטֶפּן ארקיידביץ' החל לֶוין להשתתף במשחק באחריות על ה"טוזים" וּוְרונסקי פעם ישב אצל השֻלחן בתוך מיֻדעים שונים, אשר קָרבו אליו לרגעים, ופעם הלך אל “חדַר־השאוֹל” לראות מה יעשה יַשְׂבִין. מנוחה נעימה הרגיש לֶוין אחרי עמַל הבֹּקר ההוא. מלבד זאת שמח על כי בָטְלה השנאה בינו ובין ורונסקי, ורשׁם המנוחה והנמוסיות וההתעדנות לא סר מעליו.

בכַלותם לשַׂחק אחז סטֶפּן ארקַדייביץ' את לֶוין בזרועו ויאמר לו:

– נסעה־נא אפוא אל אַנה. הנסע מיד? מה תאמר? היא עתה בבית. מכבר הבטחתי לה להביאך. לאן אמרת לנסוע הערב?

– דבר נחוץ אין לי. אך הבטחתי לסְויאז’סקי לבוא אל חברת משק־הכפרים. יכולים אנו לנסוע, – אמר לֶוין.

– טוב מאד, הבה נסעה! לכה וראה, אם באה מרכבתי, – פנה סטֶפּן ארקַדייביץ' אל המשרת.

לֶוין נגש אל השלחן וישלם את ארבעים הרֻבּל, אשר הפסיד באחריותו על ה"טוּזים", ולמשרת הזקן, אשר עמד אצל הדלת, שלם את מחיר כל מאכלו ומשקהו, אשר כמו באֹרח־פלא כבר נודע בדיוק לכל פרטיו למשרת הזה, וילך הלוך ונופף בידיו בחזקה דרך כל החדרים אל מוצא הבית.

ט    🔗

– מרכבת אובּלונסקי! – קרא שומר־הסף בקול־בַּס מלא זעף ותגש המרכבה, ויעלו אליה שניהם. רק ברגעים הראשונים, בשעת יציאת המרכבה דרך שער הקלוב, עוד חָזַק עליו רֹשם המנוחה והענג ונֹעם הנמוסיות הנהוגה בקלוב; אך כמעט שיצאה המרכבה אל הרחוב, והוא הרגיש את תנודתה במסלה שאינה מיֻשרה וישמע את קול זעמו של הרַכָּב שבא לקראתם וירא לאור הפנסים את השֶׁלט האדם שעל אחד מבתי־היין ואחת החנויות הקטנות, – נמחה הרֹשּׁם הזה מיד, ויחל לשים לבבו על דרכיו וישאל בלבו, אם טוב הדבר הזה שהוא עושה בנסעו אל אנה, ומה תאמר קיטי על זה. אך סטֶפּן ארקַדייביץ' לא נתן לו להרהר הרבה, וכמו הבין את דאגותיו מהר לבטלן באמרי־פיו.

– מה מאד אשמח, – אמר אליו, – כי תִוָּדַע לך. דולי חפצה בזה מכבר. גם לבוב היה אצלה ונוסע אליה לפעמים. אף־על־פי שאחותי היא, – הוסיף סטֶפּן ארקַדייביץ', – אוכל לאמר בפה מלא, כי היא אשה נפלאה. עתה תראה מצבה קשה מאד, ביחוד בימים האלה.

– מדוע ביחוד בימים האלה?

– אנחנו נושאים ונותנים עתה עם אישהּ על־דבר כריתות. הוא נאות לנו; אבל השאלה על־דבר בנם מעכבת, ובגללה נמשך הדבר זה כשלשה חדשים, בשעה שהיה אפשר לגמרו מכבר. אחרי פטוריה תנָשא לִוְרונסקי כדת. מה נבער הוא מנהג נושן זה, שאין איש מאמין בו עוד ושאף־על־פי־כן הוא למוקש לבני־אדם בחייהם! – העיר סטֶפּן ארקַדייביץ' אגב־אורחא – ואז יהי מצבה מבֹרר וגלוי, והיה כמוה כמונו.

– ובמה מצבה עתה קשה כל־כך? – שאל לֶוין.

– הדברים ארֻכּים ואינם אלא לטֹרח. כל אלה הלכות שאינן קבועות אצלנו. אך זה עִקרו של דבר, – היא יושבת ומחכה לפטוריה זה שלשה חדשים במוסקוה, במקום שהוא והיא ידועים לכֹּל. היא איננה באה אל כל בית ואיננה רואה גם אחת ממיֻדעותיה, חוץ מדולי, כי, בינה־נא זאת, אין רצונה שתבֹאנה אליה מתוך רחמים וחנינה; גם שוטה זו, הנסיכית וַרוַרה, עזבה אותה, גם היא חושבת, שלא נאה לה לשבת אִתהּ. אשה אחרת במצב כזה לא היתה יכולה להתנהג לפי כבודה. והיא, עוד מעט ותראה, עד־כמה השכילה לכונן חייה בטעם ועד־כמה היא מתנהגת במנוחה ובדרך כבוד לעצמה. שמאלה! אל הסִמטה נֹכח בית־התפלה – קרא סטֶפּן ארקַדייביץ' וַיִּכַּף בעד חלון המרכבה. – מה גדול החֹם! – אמר ויפתח עוד יותר את אדרתו, אשר היתה פתוחה עליו גם קדם לזה, והיום היה יום קֹר של שתים־עשרה מעלות.

– הלא בת לה, ובודאי היא מטפלת בה, – אמר לֶוין.

– סבור אתה, לפי הנראה, שאין אשה אלא לבנים, אך תרנגֹלת לגַדל אפרוחים, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'. – אם עסוקה היא, שמע מינה, שהיא טרודה בגִדול־בנים. אך לא כן הוא, היא מגדלת את בִּתה, כמדֻמה לי, יפה יפה, אך אין קולה של זו נשמע בבית. אנה עסוקה ביחוד בכתיבה. רואה אני בך, שאתה צוחק קצת מתוך לעג. אך אל־נא תבהל ברוחך ללעוג. היא כותבת ספר לילדים ואיננה מגדת זאת לאיש, אולם לפנַי קראה את כתב־ידה, ואני נתתי אותו לווֹרְקוּיֶב… הלא ידעת את ווֹרְקוּיֶב, מוציא־ספרים הוא… וכמדֻמה לי, שגם הוא בעצמו מחבר. הוא מבין בדברים כאלה, והוא אמר לי על חִבּוּרָהּ, שהוא נפלא. אולי תחשוב, שהיא אשה סופרת? לא מִנֵּיה ולא מקצתֵיה! היא קֹדם כל־דבר אֵשֶׁת־לב, כאשר תראה זאת עוד מעט. עתה היא מַחזקת בביתה ילדה אנגלית ומשפחה שלמה שלה; והיא עסוקה בהחזקת המשפחה הזאת.

– ומה זאת? מין מעשֵׂה־צדקה?

– בכל דבר אתה רוצה להטות כלפי חובה. לא מעשה־צדקה הוא, כי־אם נדבת־לב. הנה היה להם מנהיג־סוסים אנגלי מפליא לעשות במקצוע שלו, אבל שוגה ביין. שכרותו העבירה אותו על דעתו, ואת דאגות בני־ביתו השליך אחרי גֵווֹ. אך אַנה ראתה את עָניָם ותהי להם לישועה, ותדבק נפשה בעסקנותה זאת, ועתה כל מחסורם עליה. ולא בגאוה וברום־עינים היא נותנת להם את מחסורם, לא בדמות משען־כסף, כי־אם גם מלמדת היא בעצמה את הנערים ומכינה אותם להכנס לגימנסיה, ואת הנערה הקטנה אספה אל ביתה. אך עוד מעט ותראֶהָ בעיניך.

המרכבה נכנסה לתוך החצר, וסטֶפּן ארקַדייביץ' צלצל בחזקה במבוא הפתח החיצון, ואצל המבוא עמדה עגלת־חֹרף.

ובלי שאֹל את המשרת, אשר פּתח את הדלת, אם הגבירה בביתה, נכנס סטֶפּן ארקַדייביץ' אל הפרוזדור, ולֶוין הלך אחריו, וכאשר הוסיף ללכת כן הוסיף לפקפק בלבו, אם טוב הדבר אשר הוא עושה, אם רע.

בפרוזדור שם לֶוין עיניו בראי וירא כי פניו אדֻמים; אבל מֻבטח היה בעצמו, שאיננו שִׁכור, ויעל אחרי סטֶפּן ארקַדייביץ' במעלות המחֻפּות יריעות. בהגיעם אל הפרוזדור העליון שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את המשרת, אשר השתחוה לו במדה הראויה לאחד מהקרובים אל הבית, מי אצל אנה ארקדייבנה. והמשרת ענה: האדון ווֹרְקוּיֶב.

– איפה הם?

– בחדר העבודה.

– סטֶפּן ארקַדייביץ' ולֶוין באו אל חדר־האֹכל הקטן, שקירותיו ספונים לוחות־עץ כהים, ויעברו על היריעה הרכה אל חדר־העבודה הכהה למחצה, שרק מנורה אחת, מסוֹכָכָה בסוֹכֵך כהה גדול, האירה אותו. המנורה השניה שנמצאה בו, מנורת־קיר רֶפרַקטיבִית, פרשׂה אורה על ציור גדול, ציור תמונת אשה במלֹא קומתה, אשר משך עליו את עיני לֶוין. הוא הציור, אשר עשה מיכַאיְלוב באיטליה. סטֶפּן ארקַדייביץ' נכנס לפנים משִׂבְכַת־הפרחים, ובהכנסו נחבא קול האיש אשר דבּר שם, ולֶוין הסתּכל בתמונה, אשר כמו פרצה לצאת מתוך מסגרתה לנֹגה האור הפרוש עליה, ולא יכול לזוז משם. הוא שכח איפה הוא ולא שמע מה שדברו בחדר ולא גרע עיניו מעל התמונה הנפלאה, לא ציור היה לפניו, כי־אם אשה חיה נחמדה למראה, ושׂערהּ שחור ומסתלסל, וכתפיה וזרועותיה חשופות, ועל שפתיה המכֻסות בשפם דק וקלוש חֲצִי בת־צחוק מתוך הרהורים עמֻקים, והיא מבטת אליו בעיני גבורה וחבּה, שהביאו אותו במבוכה. רק בדבר אחד נִפְלְתָה מאשה חיה: בין הנשים החיות לא היה אפשר למצוא יפת־מראה כזאת.

– שמחה אני מאד, – שמעה אזנו פתאֹם קול מצדו, שנערך בלי כל־ספק אליו ולא אל אחר, קול אשה זו, שהסתכל ועִיֵּן ביפעת תמונתה: אנה יצאה לקראתו מאחרי השׂבכה, ובאור הכהה שבחדר ראה לפניו את האשה המצֻירת בעצמה, מלֻבּשת שמלה כהה, שגוָנים כחֻלים שונים מעֹרבים עליה. אמנם לא במצבה וברשמי־פניה, אשר מצא בה האמן והבליט בציורה בשעתו, עמדה לפני לֶוין, אך בכל עֹז־יפיה, שנראה על אותו הציור. זיוָהּ החיצון היה פחות קצת מאשר על הציור, אבל כנגד זה הֻרגש בה נֹעם חדש, אשר לא נמצא בתמונה המצֻירת.

י    🔗

היא עמדה לקראתו ולא הסתירה מלפניו את שמחתה על ראותה אותו. במנוחה זו, אשר פשטה לו בה את כף־ידה הקטנה, המלאה עֹז, ותקרבהו אל ווֹרְקוּיֶב ותרמוז על נערה אדמונית קטנה ויפה, אשר ישבה שם ועשתה את שלה, באָמרה עליה שהיא חניכתה, מצא לֶוין את המנהגים הידועים והחביבים לו של אשה מבנות מרום־עם־הארץ, שדרכה בכך להתנהג במנוחה ובמתינות קבועה.

– מאד מאד אשמח, – אמרה שנית, ובמלים הפשוטות האלה, שיצאו מפיה, מצא לוין חשיבות מיֻחדת לו. – אני ידעתיך ואהבתיך מכבר גם בגלל ידידותך עם סטיבה, גם בגלל אשתך… ימים מעטים מאד ידעתי אותה, אך בימים המעטים ההם הספיקה לעשות עלי רֹשם, אשר לא ימָחה, רֹשם של פרח רך ונחמד, כן הוא, של פרח רך. והיא תהיה בקרוב לאֵם!

היא דברה בלשון חפשית ומתונה, ומדי דבּרה העבירה עיניה לפעמים מלֶוין אל אחיה, ולֶוין הרגיש, שעשה עליה רֹשם טוב ולא רע, ומיד היה נוח לו לשבת עמה, נוח ונעים, כאִלו הכיר אותה מילדותו.

– אני ואיבן פטרוביץ' בחרנו לשבת בבית־עבודתו של אלֶקסֵי, – אמרה אל סטֶפּן ארקַדייביץ' בתשובה על שאלתו, אם יוכל לעַשן, – בכַונה, על־מנת לעַשן פֹה, – ובשׂימהּ עיניה על לֶוין דרף שאלה, אם הוא מן המעַשנים, הקריבה אליה את נַרתּיק־הסגרות העשוי שריון־צב ותוצא מתוכו פפירוסה דקה.

– השלום לך היום? – שאל אותה אחיה.

– אין דבר. עֲצָבַי כבכל – עת.

– מלאכה נפלאה, האין זאת? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בראותו את לֶוין נושא עיניו אל הציור.

– מימי לא ראיתי ציור טוב מזה.

– ודומה הוא מאד, האין זאת? – אמר ווֹרקוּיֶב.

לֶוין הסב עיניו מן הציור אל המצֻירת. זיו מיֻחד הופיע על פני אנה ברגע שהרגישה את מבטו המכוֹנָן אליה. לֶוין האדים, ובחפצו להסתיר את מבוכתו אמר לשָׁאלהּ, אם זה ימים רבים לא ראתה את דריה אלכסנדרובנה; אך ברגע ההוא פנתה אנה אליו בדברים האלה:

– הנה דברנו עתה, אני ואיבן פטרוסיץ', על־אודות ציוריו האחרונים של וַשצֶ’נְקוֹב. הראית אותם?

– כן, ראיתי, – ענה לֶוין.

– אולם סלח־נא לי, כי לא נתתיך לדבר, הנה רצית לאמר…

לֶוין שאל אותה, אם זה ימים רבים לא ראתה את דולי.

– תמול היתה אצלי, היא מלאה חֵמה על הגימנסיה בגלל גרישא. כמדֻמה לי, שהמורה הלַטיני עשה לו עוֶל.

כן, ראיתי את הציורים; הם לא טובו בעיני ביותר, – חזר לֶוין לענין, שהתחילה אנה מדברת בו.

הפעם דבּר לֶוין לא כמו שדבר לפני הצהרים ביום ההוא, לא עוד כאדם שפורע את חובו. בשיחה זו שבינו ובינה מצא חשיבות מיֻחדה בכל מלה. ונעים היה לו לדַבר עמה, ועוד יותר נָעַם לו לשמוע את דבריה.

והיא דברה לא רק בתם־לבב ובהשכל, כי אם בהשכל ובשפת־צנועים, כאלו נחשבו רעיוניה בעיניה לדברים ידועים מכבר, ורעיוני המדבר עמה – חדשות ונצורות.

הם דברו ברוח החדש שבאמנות ובציורים החדשים, שעשה אחד מאמנֵי צרפת לכתבי־הקֹדש. ווֹרְקוּיֶב התאונן על האמן הזה ואמר, שהגיע בריאליותו לכלל גסות. לֶוין אמר, כי הצרפתים הרחיקו עד כה לנטות באמנות מטבעם של דברים יותר מכל העמים, ועל־כן גדול בעיניהם ביחוד ערך התשובה אל הריאליות. מה שחדלו לשַׁקר הוא סמן לפיוטיות בעיניהם.

מימיו לא התענג לֶוין על־דבר חכמה שהוציא מפיו, כמו שהתענג על מאמרו האחרון הזה. פני אנה נהרו פתאם בהתבוננה ברעיון הזה, ותתן קולה בצחוק.

– אני צוחקת, – אמרה אנה – כמו שצוחקים למראה ציור בזמן שהוא דומה ביותר למצֻיר בו. מה שאמרת מתאים בדיוק לכל האמנות הצרפתית שבזמן הזה, גם לצַירות, וגם לספרות, לכתבי זולא ודודֶה וסיַעתם. אבל אפשר, שכך דרכו של עולם, שבתחלה יוצרים צורות דמיוניות, דמות דברים, שלא היו ולא נבראו מעולם, ואחרי כל הנסיונות והצֵרופים, כשתקוץ כל נפש ביצורי־הדמיון האלה, מתחילים להמציא תמונות קרובות יותר לטבע, תאר דברים כהויתם.

– זה נכון ונאמן – אמר ווֹרְקוּיֶב.

– באים אתם אפוא מן הקלוב? – אמרה אל אחיה. “כן, כן, זאת אשה נפלאה!” אמר לֶוין בלבו, ומבלי זכור את אשר לפניו, הביט אל פניה היפים והמלאים תנועה, אשר ברגע ההוא נשתנו פתאם. הוא לא שמע מה שאמרה בפנותה אל אחיה, אך השתומם על השנוי, שנהיה על פניה. בראשונה היו יפים כל־כך במנוחה שרחפה עליהם, ופתאם התחילו מביעים סקרנות משֻׁנה וחֵמה וגאוה. אך דבר זה לא נמשך אלא רגע אחד, ואחרי־כן עָצמה עיניה כזוכרת נשכחות.

– לוּ יהי כן, אך אין לאיש פֹה עסק בזה, – אמרה אנה ותפן אל הנערה האנגלית.

– צוי להביא את הטֵּה אל חדר־האורחים, – אמרה אנה אליה אנגלית.

הנערה קמה ותצא.

– העמדה בנסיונותיה? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– יפה מאד. היא נערה בת־בינה וטובת־לב.

– הדברים יגיעו לידי כך, שתאהבי אותה יותר ממה שתאהבי את בתך.

– זה לשון־גברים. אין פחות ואין יותר באהבה. אהבתי לבתי היא ממין אחד ולָהּ ממין אחר.

– ואני אומר לאנה ארקדייבנה, – אמר ווֹרְקוּיֶב, – כי אִלו השתתפה באחד ממאה מסכום האֶנֶרגיה, שהיא מכלה בחנוּכה של אנגלית זוּ, בחנוך ילדי רוסיה, כי עתה הועילה והגדילה הרבה לעשות.

– אמֹר עלי מה שתאמר, ואני נסיתי ולא יכולתי. הגרף אלֶקסי קירילוביץ' חִזק את יָדי (בבטאה תבות “הגרף אלקסי קירילוביץ'” הביטה אל לֶוין בעיני שאלה ודאגה, והוא השיב לה במבט של כבוד והסכמה), הוא חזק את יָדי לעסוק בעניני בית־הספר שבכפר ואני הלכתי פעמים אחדות. הנערות טובות ונחמדות, אך נפשי לא דבקה בעבודה הזאת. הנה דברת על אודות אֶנֶּרגיה, אבל אין אֶנֶּרגיה בלי אהבה, והאהבה מאַין תמצא, בזמן שאינה באה מאליה. את הנערה הזאת אהבתי, ואינני יודעת בעצמי על מה.

לדברים האלה הביטה שנית אל לֶוין. גם בת־צחוקה גם מבטה הגידו לו, כי היא עורכת דבריה אך אליו, כי דעתו חשובה בעיניה וכי היא יודעת מראש, שהם מבינים איש את אשר בלב רעהו.

– אני מבין זאת היטב, – אנה לֶוין, – אין אדם עשוי לדבּק בכל לבבו ובכל נפשו בענין בית־ספר ובכל אשר כזה, ואדַמה, שמטעם זה מביאים מוסדי־צדקה האלה בכל מקום אך תועלת פחותה.

אנה שתקה ואחרי־כן חיכה ואמרה: – כן, כן הדבר. אני לא יכלתי מעודי לדבֹּק בזה. אין לבבי רחב כל־כך, שאוכל לאהוב את כל הנערות המנֻוָּלות הנמצאות בבית־מחסה. מיָמי לא עלתה זאת בידי. כמה נשים כוננו להן מצב חברָתי כלבבן על־ידי עסקנות זו. ועתה יקשה הדבר הזה ממני עוד יותר, – אמרה ותפן בפנים מביעים צער ותקות־השתתפות אל אחיה, אך ברור היה, שדבריה ערוכים באמת לא אליו, כי־אם אל לֶוין, – גם עתה, כשאני נצרכת כל־כך לעבודה, אינני יכולה לעסוק בזאת. – ופתאם קִמטה את מצחה (ולֶוין הכיר בה, שהיא מתרעמת על עצמה, על כי היא מדברת בעניניה הפרטיים) והתחילה משיאה לדבר אחר. – ידעתי על־אודותיך, – אמרה אל לֶוין, – כי אזרח לא טוב אתה, ואני טענתי לך, כאשר יכֹלתי.

– ומה טענתְּ לי?

– על־פי מה שקָבלו עליך טענתי לך. אך רצונכם לשתות כוס טֵה? – לדברים האלה קמה ותקח בידה ספר מכֹרך בעור־זְעַפְרָן.

– תניהו־נא לי, אנה ארקדייבנה. – אמר ווֹרְקוּיֶב וירמוז על הספר. – ראוי הוא מאד לדפוס.

– לא, עוד יש בו להגיה ולתקן הרבה.

– אני הגדתי לו זאת, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' אל אחותו וירמוז על לֶוין.

– ולא טוב עשית בזה. עבודתי הספרותית היא ממין הסלים הקטנים והפִּתּוּחִים השונים, שהיתה ליזה מֶרְצַלוֹבה מוכרת לי ממעשי־ידי הָאַסּירִים. היא היתה ממֻנָה על בתי־האסורים בחברה הזאת – אמרה אל לֶוין, – והאמללים האלה עשו נפלאות לענין המתינות ואֹרך־הרוח שנראו במעשי־ידיהם.

ועל־פי דבריה אלה ראה לֶוין בה, באשה הזאת, אשר מצאה חן עד־מאד בעיניו, עוד מדה טובה אחת: מלבד בינתה וטוּב־טעמה ויפי־מראיה הצטַינה גם בשפת־אמת, ולא חפצה להסתיר ממנו מאומה מקְּשִׁי־מצבה. הדבר יצא מפיה והיא נאנחה, ופניה סרו פתאם וכמו היו לאבן. בפניה אלה יָפתָה עוד יותר מבראשונה, אבל שנוי גדול נראה עליהם. כל מה שהֻבּע בהם היה שלא ממין הרגשות הנעימים, המאירים פני בעליהם והזורעים אור־שמחה על סביבם, אשר מצא והביע בהם האמן בציור תמונתה. לֶוין הביט שנית אל הציור ואל תָּארהּ באחזה ביד אחיה ובעברה עמו דרך הפתח הגבוה, ורגשות חבה וחמלה עליה באו בקרבו, רְגָשות, אשר תמַהּ עליהם בעצמו.

היא בקשה מאת לֶוין וּוֹרְקוּיֶב, כי יכּנסו לחדר־האורחים, והיא נשארה בחדר־העבודה בחפצה לדבר עם אחיה. “על דבר הפטורים, על־אודות ורונסקי ומעשיו בקלוב, על־אודותי?” שאל לֶוין בלבו. השאלה, מה היא מדברת עם סטֶפּן ארקַדייביץ', הפריעה את מנוחתו בחזקה וכמעט לא הקשיב את הדברים, אשר ספר לו ווֹרְקוּיֶב על־אודות מעלותיו של הספור לילדים, אשר חּבּרה אנה.

בשעת שתיה הטֵה נמשכה השיחה הקודמת, הנעימה והחשובה בעניניה. מלבד אשר לא הֻצרכו אפילו רגע אחד לבקש ענין לדַבר בו, עוד הֻרגש, שלא יספיק כל אחד להביע את כל רוחו ושעוצרים במלים פֹה בנפש חפצה, כדי לשמוע מה שאחרים מדברים. וכל מה שנאמר שם, לא רק מה שאמרה היא, כי־אם גם מה שאמרו ווֹרקוּיֶב וסטֶפּן ארקדייביץ', נהיה בעיני לֶוין לדבר גדול על ידי עיוּנה והערותיה.

ובעודו שומע ומקשיב את השיחה המעסקת, לא חדל אף רגע מהתבונן בה – גם ביפיה, גם בתבונתה ובהשכלתה, שהֻבעו בדברים פשוטים ויוצאים מן הלב. אמנם הקשיב לדברי השיחה וגם השתתף בה בעצמו, אך לא חדל להרהר בה ובחייה הפנימיים ויתאמץ להבין את רגשותיה. שופט קשה היה לה לֶוין עד הימים ההם, ועתה נהפך לבו בדרך הגיון משֻׁנה לזכוּתה ויֵצר לו עליה וידאג לה, פן לא יעמוד ורונסקי על סוף דעתה. בשעה האחת־עשרה, כאשר קם סטֶפּן ארקַדייביץ' ללכת, (ווֹרקוּיֶב הלך קֹדם לזה), נדמה לו ללֶוין, שבא שמה זה רגעי־מספר, ונגד רצונו קם ללכת גם הוא.

– שלום לך, – אמרה אנה אליו ותעצרהו בידו ותבט אל עיניו הבטה מושכת את הלב. – שמֵחה אני מאד, כי נשבר הקרח, – אמרה ותוצא את ידו מידה ותקַמט את מצחה.

– הגידה־נא לאשתך, כי אני אוהבת אותה כבראשונה וכי אם איננה יכולה לסלוח לי על מצבי זה, אני מברכת אותה, שלא תוכל לסלוח לי על זה לעולם. מי שלא נשא כל מה שנשאתי אני, לא יוכל לסלוח לי, ומלשאת על זה ישמרֶהָ־נא אלהים.

– הגד אגיד לה, כן, הכֹּל אגיד… אמר לֶוין ופניו האדימו בדברו.

יא    🔗

“מה נפלאה ונחמדה ואֻמללה אשה זאת”, אמר לֶוין בלבו בצאתו עם סטֶפּן ארקַדייביץ' אל האויר הקר.

ומה תאמר? הלא אמרתי לך, – אמר אליו סטֶפּן ארקַדייביץ' בראותו כי לֶוין נכנע כֻּלו מלפניה.

כן הוא, – ענה לֶוין בעודו שקוע בּהרהורי־לבו, – אשה שאינה מצויה היא. לא רק נבונה, כי־אם גם אֵשֶׁת־לֵב נפלאה. צר לי עליה מאד!

– עתה יתן אלהים ויתֻקן הכּל. זה אשר אמרתי, מעתּה אל תדין את חברך, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בפתחו את דלת מרכבתו. – שלום לך, לא בדרך אחת נִסע.

לֶוין בא הביתה ועד בואו לא חדל להרהר באנה ובכל השיחות הפשוטות ששׂח עמה, ויזכור את כל פרטי השנוים שנראו על פניה, ומרגע לרגע הוסיף להשתתף בצערה ולנוד לה בלבו.

בּבואו הביתה אמר לו קוזמא, כי שלום לקַטֶּרִינָה אלכסנדובנה וכי לפני שעה קטנה יצאו אחיותיה לדרכן, וימסֹר לו שני מכתבים. לֶוין קרא אותם בעודו בפרוזדור, כדי שלא להטריד את נפשו בהם אחרי־כן. מכתב אחד בא מסוקולוב פקידו הראשי. סוקולוב כתב לו, שאי־אפשר למכור את החטים, שאין נותנים יותר מחמשה רֻבּלים וחצי, וכל הכסף אזל ואין מוֹצָא לקחת עוד. והמכתב השני היה מאחותו. היא הוכיחה אותו על כי עוד לא נעשתה בקשתה בבית־הפקידות.

“אם לא יתנו יותר, נמכור בחמשה וחצי”, פתר מיד על נקלה, שלא כדרכו, את השאלה הראשונה, אשר עד העת ההיא היתה קשה בעיניו מאד. “מה מאד יֻטרדו בני־האדם פה כל היום”, אמר בלבו על־אודות המכתב השני. נפשו ידעה, כי חטא לאחותו על כי לא עשה עד כה את אשר בקשה מאתו. “גם היום לא באתי אל בית־המשפט, אך היום לא הייתי פנוי באמת”, ויגמור לעשות זאת ביום השני וילך אל אשתו. בלכתו אליה חזר בלבו במהירות על כל מעשיו ביום ההוא, והנה כל המעשים ההם היו אך שיחות: דברים ששמע והשתתף בהם, וכל השיחות יחד היו בענינים, אשר לא היה עוסק בהם מעולם, אִלו ישב בדד בכפר, ופה משכו את לבבו מאד. וכל השיחות ההן טובו בעיניו, רק שני דברים שאינם מהֻגנים למדי מצא בהם. האחד מה שאמר על הדג הטורף, והשני מה שנמצא איזה יסוד מוזר ברגש הרחמים והחמלה שבו על אנה.

את אשתו מצא לֶוין עצובה ומתגעגעת. הסעודה, שסעדו שלש האחיות יחד, עלתה יפה ויכולות היו לבלות את השעות בשמחה רבה, אבל אחרי־כן התחילו מחכות לו, וזמן רב חכו והתגעגעו כֻּלן, עד שנסעו שתי האחיות לבתיהן, והיא נשארה לבדה.

– ואתה מה עשית היום? – שאלה אותו ותבט אל עיניו, אשר ראתה בהן ברק מיֻחד מעורר חשד. אכן כדי שלא להפריעו מסַפר הכֹּל, הסתירה את כוָנתה לבחון את לבבו ותשמע בבת־צחוק של הסכמה וחִזוּק־ידים בסַפּרו לה מה שעשה בערב ההוא.

– אכן שמחתי מאד, כי פגשתי את ורונסקי. בפשטות ובלי התחכמות התהלכתי עמו. הלא תביני, כי מעתה אשתדל שלא לראותו עוד לעולם, אבל טוב לי שנהרס אותו הקיר המבדיל – אמר לֶוין ויזכור, שמתוך השתדלותו שלא לראותו עוד לעולם נסע מיד אל אנה, ויתאדם בזכרו זאת. – הנה אנחנו אומרים, כי המון־העם מרבה לשתות; אינני יודע, מי שותה יותר ממי, המון־העם או אנשי־מעמדנו; העם שותה אך ביום־חג, ואלה…

אך קיטי לא שתה את לבה לדין, עד־כמה שוגה העם ביין. היא ראתה בו שנתאדם, ותבקש לדעת מה זאת.

– ואיפה היית אחרי־כן?

– סטיבה פצר בי מאד לנסוע אל אנה ארקדייבנה.

וכאמרו זאת האדים עוד יותר ולא יסף עוד לפקפק בדבר, אם היטיב לעשות אם הֵרע, כי הֻברר לו, שלא היה לו לעשות כן.

עיני קיטי נפקחו והבריקו שלא כדרכן לשַׁם אנה, אך עוד התאפקה ותסתר סערת־רוחה ותוליכהו שולל.

– אַה! – ענתה על זה ולא יותר.

– בודאי לא יחר לך, כי נסעתי; סטיבה בקש ממני וגם דולי חפצה בזה, – הוסיף לֶוין.

– חלילה לי, – אמרה קיטי, אך בעיניה ראה, שהיא מתאפקת, ויָבן, כי אות לא טוב הוא.

– היא אשה עדינה וטובה ואֻמללה מאד, – אמר ויספר לה על־אודותיה ויגד לה, מה שהיא עושה ומה שצותה אותו להגיד לה בשמה.

– בודאי אֻמללה מאד, – אמרה קיטי, כאשר כִּלה לדבר. – ממי קבלת מכתב?

הוא הגיד לה את דבר המכתב וַיַּאמן לקול מדבָּרה השוקט וילך לפשוט את בגדיו.

בשובו מצא אותה על הכסא, אשר ישבה עליו לפני צאתו. וכאשר נגש אליה, שׂמה עיניה עליו ותבך.

– מה זאת? מה? – שאל אותה, אף־על־פי שידע בעצמו מה זאת.

– הנה אהבת את האשה הרעה הזאת, כי הטתה את לבבך בכשפיה. בעיניך הכרתי זאת. כן הוא, כן! מה עתיד לצאת מזה? אתה הרבית לשתות בקלוב, שתית גם שִׂחַקְת ואחרי־כן נסעת… אל מי? לא, נסעה מזה… מחר אֶסָּעָה.

זמן רב לא יכול לֶוין להרגיעהּ. לאחרונה הודה לה, כי רגש החמלה יחד עם היין אשר בא אל קרבו העבירוהו על דעתו, ועל־כן נלכד בחבלי נכלי אנה, ויבטיחָהּ להתרחק ממנה לימים הבאים, ורק בזה עלתה בידו להרגיעה. הדבר האחד, אשר הודה בו בלא לב ולב, היה, שבעסקו ימים רבים כל־כך במוסקבה אך בדברי שיחה ובאכילה ובשתיה מרֻבּה, נטרפה דעתו עליו. הם דברו עד שלש שעות אחרי חצות הלילה. ואך בשלש שעות השלימו במדה כזו, שיכלו להרָדם.

יב    🔗

אנה שלחה את אורחיה ולא ישבה עוד, כי־אם התחילה הולכת בחדר הנה והנה. אף־על־פי שעשתה בערב ההוא כל אשר מצאה ידה (שלא מדעתה, כדרכה בימים האחרונים ההם עם כל הגברים הצעירים) להעיר רגש אהבה לה בלב לֶוין, ואף־על־פי שידעה, שעלתה זאת בידה, במדה שאפשר בכלל למשוך לב בעל־אשה ישַׁר־דרך בערב אחד, ואף־על־פי שמצא חן בעיניה מאד (בכל החלוק הגדול, שנראה לגברים, בין ורונסקי ללֶוין, ראתה היא, בתור אשה, את הצד השוה שבהם, שבגללו אהבה קיטי גם את ורונסקי גם את לֶוין), חדלה כרגע להרהר בו, אחרי צאתו מן החדר.

רעיון אחד בנוסחאות שונות הציק לה ולא הרפה ממנה כל היום. “אם ככה רב כֹּחי על אחרים, וגם על האיש הזה, הדבֵק בביתו באהבה רבה כזאת, מדוע הוא מצֻנן כל־כך בדרכיו אתי… אמנם לא מצֻנן ממש, אוהב הוא אותי, זאת ידעתי. אבל איזה חַיִץ חדש עומד עתה בינינו. מפני מה איננו בביתו כל הערב? הוא צוה עלי את סטיבה לאמר לי, כי איננו יכול לעזוב את יַשְבִין, כי עליו לשמור את צעדי משחָקו. האם ילד קטן הוא יַשבין? אך נאמינה־נא כי אמת הדבר. הן הוא איננו מוציא דבר־שקר מפיו לעולם. אבל יש עוד שמץ־דבר באמת הזאת. הוא שמֵח בבוא מקרה לידו להראות לי, כי יש לו עוד חובות אחרות. ואני ידעתי זאת ומודה לו, שכֵּן הוא. אך למה לו להביא לי ראיות על זה? חפצו להוכיח לי, שלא מן הדין הוא, שתפגום אהבתו את חֵרותו. אך אני אין חֵפץ לי בהוכחות, כי אהבה חפצתי. הלא חַיב הוא להבין מה קָשׁו חיי פה במוסקבה. כלום אני חַיה? לא חיה אני כי־אם מחכה לאחרית דבר, והיא הולכת ונדחֵית מיום ליום. ותשובה לא באה גם היום! וסטיבה אומר, כי איננו יכול לנסוע אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. ואני אינני יכולה לכתוב לו עוד. אינני יכולה לעשות מאומה, אינני יכולה לא לתקן ולא לשנות דבר, אני אך מתאפקת, מחכה, מוצאת לי משׂחָקים חדשים – משפחת איש אנגלי, כתיבת ספר, קריאה מרֻבּה, אך כל זה אינו אלא הַעֲרָמָה, מין מוֹרפין הוא! חַיב הוא לחמול עלי”, דברה אל לבה והרגישה, כי דמעות חמלה על עצמה פורצות בעיניה.

ברגע ההוא שמעה את רעש קול־צלצולו של ורונסקי ותמח בחפזון את דמעותיה, ולא זאת בלבד אלא שישבה אצל המנורה ותפתח ספר לפניה ותהי כשוקטת. היא רצתה להראות לו כי חרה לה על כי לא שב במועדו, אבל רק את חרונה רצתה להראות לו ולא את יגונה, וביחוד לא טוב בעיניה, שיתעורר לחֻמלה עליה. היא רשאית לנוד לנפשה ולא הוא. היא לא בקשה מלחמות עמו, גם הוכיחה אותו על שאפו כזאת, אך על־כרחה היתה לאשת־מלחמה.

– האם לא התגעגעת? – אמר ויגש אליה ברגש ובצהלה. – מה נוראה תאוה זו, תאות־המשחק!

– לא, לא, התגעגעתי וכבר הֻרגלתי, שלא להתגעגע. סטיבה ולֶוין היו פה.

– כן, הם נועדו לנסוע אליך. ומה לֶוין בעיניך? – אמר וישב אצלה.

– הוא ישַׁר בעיני מאד. הם יצאו מפה לפני רגעים מעטים. ומה היה ליַשבין?

– היום הרויח בראשונה שבעה־עשר אלף, ואקרא לו ללכת, וכבר היה נכון לצאת אתי, אבל חזר אל משחקו והתחיל מפסיד.

– ולמה אפוא נשארת עמו? – שאלה ותתן עיניה בו. פניה מלאו צִנָּה וקפֵדה. – הנה אמרת לסטיבה, כי תשאר־שם, על־מנת להוציא את יַשבין, וסוף־סוף הנחת אותו.

אבל צנה זו של איש ערוך לקרָב נראתה גם על פניו.

– ראשונה, לא בקשתי מאתו לאמר לך דבר בּשמי, והשנית, אין דרכי לדַבּר שקר. והעִקר הוא, שרציתי להשאר ונשארתי, – אמר ויקַמט מצחו. – אנה, למה זה ועל מה? – אמר לה, כאשר גחן אליה ויפתח את ידו אחרי רגע אחד של שתיקה, בתקותו, כי תשים את ידה לתוך ידו.

היא שמחה על פתיחה זו, שפתח בחבה. אך איזה יצר רע משֻׁנה לא נתן אותה ללכת בדרך לבה זה, כאלו על־פי תנאי המלחמה לא נִתּנה לה רשות לענותו שלום.

– בודאי כן הוא, חפצת להשאר וַתּשאר. כל אשר תחפוץ תעשה. אך למה תאמר לי זאת? לשֵׁם מה? – אמרה ולבבה הלך הלוך וָחֹם בקרבה. – כלום יש מערער על זכֻיותיך? אכן רצונך לאמר, כי צדקת ממני. אֱמָר־לךָ.

לדבריה אלה נקפצה ידו, והוא גחן הצדה, ופניו הביעו עקשות יותר מבראשונה.

– לךָ הוא אך דרך עקשות, – אמרה אחרי הביטה אליו בּעינים בוחנות, כאשר מצאה פתאם את הכִּנוי הנכון למראה־פניו המרגיז את רוחה, – אכן עקשות היא. כל חפצך הוא אך לנַצח במחלקת זו שביני ובינך, ולי… – ושנית באו בה רגשי חמלה על נפשה, ועוד מעט ונתנה את קולה בבכי. – אִלו ידעת, מחלֹקת זו מה היא לי! בשעה שאני מרגשת, כמו ברגעים האלה, שאתה מתהלך אתי בשנאה, כן הוא, בשנאה ממש, אִלו ידעת, הרגשה זו מה היא לי! אִלו ידעת, מה קרובה אני לאסון נורא ברגעים האלה, ומה מאד אני יְרֵאָה, יְרַאָה מפני עצמי! – וכאמרה זאת הסַבּה פניה להסתיר את בכיה.

– אבל מה יש לך? – אמר ברָב פחדו אל היאוש העז אשר הביעה ויוסף לנטות אליה ויאחז בידה וישק לה. – מפני מה? האם אני מבקש לי שעשועי־אהבה מחוץ לביתי? האם אינני מתרחק מחברת־נשים?

– עוד זאת לי! – השיבה.

– אמרי־נא לי אפוא, מה לעשות לי להרגיע את רוחך? נכון אני לעשות כל אשר תאמרי, לבעבור ייטב לך, – אמר אליה, כי נכמרו רחמיו בראותו את צרות לבבה, – מה יִּבַּצֵר ממני לעשות, לבעבור הציל את נפשֵׁך מצרה ומיגון כזה?

– אין דבר, אין דבר! – אמרה אליו. – גם אני לא ידעתי: אם הוא פרי חיי־הבדידות או חלישות העצבים… אל־נא נדבר עוד בזה. הלא עוד לא ספרת לי על־דבר המֵרוץ, מה היה שם? – שאלה אותו ותתאמץ להסתיר את שמחתה על כי סוף־סוף גברה עליו בריב שפתיהם.

ורונסקי בקש כי ישימו לפניו את לחם־הערב, ויחל לספר לה את פרטי המרוץ; אך גם בקול מדבָּרו, גם במבטי עיניו, שהלכו והצטננו, ראתה והכירה, כי לא סלח לה על נצחונה וכי חזרה ונעורה בו אותה העִקשות, אשר נלחמה עמו בגללה. הצִּנָּה הֻרגשה בו יותר מבראשונה, וכמו נִחַם, כי נכנע מלפניה. והיא הבינה בזכרה את הדברים, אשר הכניעה אותו בהם, מה שאמרה: “קרובה אני לאסון נורא ויראה מפני עצמי”, כי דברים כאלה הם כלי־נשק מסֻכּן, שאין להשתמש בו שנית; גם הרגישה, כי יחד עם האהבה, אשר קשרה את נפשותיהם אחת בחברתּה, נשלחה רוח רעה ביניהם, רוח ריב ומדון, אשר לא יכלה לגרשה מלבו, ועוד פחות מזה – מלבה.

יג    🔗

אין דרכי־חיים, שאין אדם יכול להתרגל בהם, וביחוד בזמן שהוא רואה, שכל חבריו ובני סיעתו הולכים בהם. לפני שלשה חדשים לא היה לֶוין מאמין כי יוכל להרדם במנוחה, אם ינהג כמו שנהג ביום ההוא; כי־אם יחיה חיים בלי־מטרה ובלי־סדרים ויבזבז יותר מאשר תשיג ידו וישתה לשכרה (כנוי אחר לא מצא למה שנעשה בקלוב) ויתנהג בידידות חסרת־טעם עם האיש, אשר אהבה אותו אשתו לפנים, ויסע נסיעה חסרת־טעם עוד יותר אל אשה, אשר השחיתה את דרכה עד לאין־מרפא, וגם יט לבו אחרי האשה הזאת וידאיב בזה נפש אשתו, – עוד יוכל אחרי כל אלה להרדם במנוחה. אבל נפשו עָיפה, ורֹב הלילה בלה בלי־שֵׁנה, ויין רב בא אל קרבו ועל־כן נפלה עליו תרדמה עזה ושנתו ערבה לו.

בחמש שעות בבֹּקר נעור לקול חריקת דלת בהִפָּתחהּ, ויקפוץ ויפן כה וכה. קיטי לא נמצאה על משכבה אצלו. אך מאחרי המחיצה נראה אור עובר ממקום למקום, וקול צעדיה בא באזניו.

– מה זאת?… מה? – שאל בעודנו חציו מנמנם – קיטי! מה לך?

– אין דבר, – אמרה ותצא אליו מאחרי המחיצה ונר בּידה. – הָחֳלֵיתי קצת, – אמרה אליו ותחַיך חיוך נעים מאד ורַב הכַּונה.

– מה זאת? הבאה העת? באה? יש לשלוח, – אמר בבהלה ויחל ללבוש את בגדיו בחפזון.

– לא, לא, – אמרה בחיוך ותעצרהו בידה, בודאי אין דבר. אני אך הָחליתי מעט. ועתה גם זה עבר.

כה אמרה ותגש אל המטה ותכבה את הנר ותשכב ותדֹּם. אף אמנם חשודה היתה בעיניו שתיקתה זאת, אשר דמתה לעצירת־נשימה, וחשודות עוד יותר היו הבעות החבה היתרה וההתרגשות, שנראתה בה בצאתה מאחרי המחיצה ובאמרה לו: “אין דבר”, אך נפשו עיפה מאד, ושֵׁנה חטפתהו כרגע. רק אחרי־כן זכר את נשימתה העצורה ויבן, מה שהגה לבה היקר לו בשכבה אצלו בעת ההיא בלי־נוע שָׁכֹב וחַכּוֹת לַמאורע הגדול שבכל דברי־ימי אשה. בשבע שעות נגעה ידה בכתפו ותלחש לו בלאט באזנו וייקץ. היא כמו פסחה על שתי הסעפּים, צר היה לה להעירו משנתו ונפשה אִותה לדבר עמו.

– אל תירא, קוסטיא. אין דבר. אך כמדֻמה לי… יש לקרֹא ללִיזַבֶטה פֶּטרוֹבנה.

הנר הֻדלק שנית. קיטי ישבה על המטה ובידיה החזיקה את מעשה־הסריגה, אשר עסקה בו בימים האחרונים.

– אל־נא תירא, אין דבר. אני לא אירא מאומה, – אמרה, בראותה את פניו המלאים פחד ובעתה, ותלחץ את ידו אל לבה ואחרי־כן אל שפתיה.

הוא נִתּר ממקומו בחפזון וישֶׂם עליו את מעילו הביתי, מבלי דעת נפשו ומבלי גרוע עיניו ממנה, ויעמוד ולא חדל להביט ולהתבונן בה. אף אמנם ידע, כי עליו ללכת מיד, אך לא יכול לזוז ממבט עיניה. מי כמוהו אהב את פניה וידע את הרשום עליהם ואת מבטיה, אך כזאת לא ראה בה מעולם. מה נתעב ונורא היה בעיניו לעֻמתה, בזכרו את דאבון־נפשה בערב ההוא ובהתבוננו במראיה ברגעי־הבֹּקר ההם! פניה המסֻמקים והמעֻטרים בשׂערה הרך, אשר הציץ מתחת לצניף־הלילה שעל ראשה, נהרו באור־שמחה ורוח־גבורה.

בכל עת היתה קיטי רחוקה מאד מדרכי התכחשות והתחפשות, ואף־על־פי־כן השתומם לֶוין על מעלת מדותיה, אשר נגלתה לפניו ברגעים ההם, כשהוסרו פתאם כל החתּוּלים, וכל טהרת רוחה הזהירה בעיניה. ובתמימותה זאת ובכל מערומי רוחה נראתה היא בעצמה, האשה האהובה לו, כמו שהיא, עוד יותר מבראשונה. היא הביטה אליו בבת־צחוק; אבל פתאם רעדו גבות־עיניה וַתרם ראשה ותגש אליו בחפזון ותאחז בידו ותִּלָחֵץ אליו בכל גויתה, ונשימתה החמה אפפה אותו. חבלים באו עליה, והיא כמו התאוננה לפניו על חבליה, וברגע הראשון נדמה לו, כפי מה שהֻרגל, כי הוא האשֵם בדבר. אבל חבּה יתרה נשקפה מעיניה ואמרה לו, כי לא רק אין בלבה עליו, כי־אם גם אוהבת היא אותו אהבה מיֻחדת בגלל מכאוביה אלה. “אם לא בי האשָׁם, מי הוא אפוא האשֵׁם בדבר”, אמר בלבו שלא בכַונה, ונפשו אִותה למצֹא את הגורם האמתּי, את עושה הרעה, ולהשיב לו כפעלו, אך לא נמצא לו גורם כזה. היא נשאה מכאובים ותתאונן עליהם ותתגאה בהם, גם שמח שמחה עליהם וחביבים היו עליה. הוא ראה, כי דבר יפה נעשה בה בנפשה פנימה, ולא ידע מה הוא. הדבר היה למעלה מבינתו.

– שלחתי לקרוא לאמי, – אמרה לו; – ואתה מַהרה ולֵך וקרא לליזַבֶטָה פטרובנה… קוסטיא!… אין דבר, רָוַח לי, – אמרה ותסר מאצלו ותצלצל.

– עתה לֶך־לך, הנה פַּשׁה בּאה. אך שלום לי.

ולתמהונו ראה לֶוין, כי לקחה את מעשה־הסריגה, אשר הביאה בלילה אל חדר־משכבם, ותוסף לסרוג.

בשעה שיצא לֶוין בפתח אחד שמע את קול הנערה המשרתת נכנסת בפתח השני, ויעמוד מאחרי הדלת וישמע את קיטי מצַוה בפרטות את הנערה על־אודות המעשים אשר עליה לעשות ומַסּיעה עמה יחד את המטה.

הוא לבש את בגדיו, ובשעה שאסרו את סוסיו – מרכבות שכירות עוד לא נמצאו בחוצות – חזר ונכנס במרוצה לחדר־משכבו, ונדמה לו, שלא על קצות אצבעות־רגליו הלך, כי־אם על כנפים עף ונכנס. שתי נערות העבירו בהשתדלות מרֻבּה איזו חפצים ממקום למקום בחדר־המשכב, וקיטי הלכה הלוך וסרוג בידים מהירות ותצַו את הנערות וַתּורֵן את המעשה אשר עליהן לעשות.

– כרגע אסע אל הדוקטור. כבר נסעו לקרֹא לליזַבֶטה פטרובנה, אך סוֹר אסור אליה גם אני. אולי תצטרכי עוד לדָבָר? כן, האסור עוד אל דולי?

היא הביטה אליו, ונִכּר היה בה, שלא שמעה את דבריו.

– כן, כן, לֶך־לך, – אמרה בחפזון ותקַמט מצחה ותנופף ידה אליו.

הוא יצא את חדר־האורחים, ופתאם נשמעה מחדר־המשכב אנחה מתוך כאב, והאנחה נפסקה מיד; ויעמוד מלכת, וזמן רב לא יכול להבין מה זאת.

“הקול קולה”, אמר אל לבו וישם ידיו על ראשו וירד במרוצה.

– אֵל־נא, רַחם־נא! סלַח־נא, הושיעה־נא! – קרא פתאם דברים שנפלו לתוך פיו. ולא בפיו ובשפתיו לבד בטא את הדברים האלה, אף־על־פי שלא היה מן המאמינים. ברגע ההוא ידע, שלא רק ספקותיו, כי־אם גם המסקנה המקֻבּלת בלבו, שאי־אפשר לאדם להאמין על־פי סברות הגיוניות, אינה מעכבת בידו כלל מלפנות אל האלהים. כל סברותיו ופקפוקיו סרו מלבו ברגע ההוא כאבק פורח. אל מי יפנה, אם לא אל אשר בידו – כפי מה שהרגיש – גם הוא, גם נפשו, גם אהבתו?

סוסו עוד לא נאסר, אך הוא הרגיש, כי כל כֹחו אתו ובינתו, במה שעליו לעשות, צלולה ביחוד, וכדי שלא לבַלות רגע אחד לריק, לא חכה למרכבתו וילך ברגליו ואת קוזמא צוה לנסוע אחריו ולהשיגו.

בפנת הרחוב פגע במרכבת־לילה שכירה, שנסעה בחפזון. זאת היתה עגלת־חֹרף קטנה, ובה ישבה ליזַבֶטה פטרובנה באדרת קטיפה ומטפחת חבושה לראשה. “תודה לאל, תודה לאל!” אמר בשמחה בהכירו את פניה הקטנים והצהֻבּים, אשר בשעה ההיא הביעו כֹּבד־ראש וגם קפדנות במדה מרֻבּה, ולא אבה לעצור את המרכבה, ויָשָׁב אחור וירץ עמה יחד.

– אך זה כשתי שעה? ולא יותר? – שאלה אותו. – את פטר דמיטרייביץ' תמצא בביתו, אך אל תָּאֶץ בו. גם קח אוֹפּיוֹן באפתּיקה.

– על דעתַּך אפשר שתהי אחרית טובה? רחם־נא והושיע־נא, אֵלִי! – אמר לֶוין בשפתים מהירות, וברגע ההוא ראה את סוסו יוצא מן השער, ויעל אל מרכבתו וישב לצד קוזמא ויצוהו לנהוג אל הדוקטור.

יד    🔗

הדוקטור לא קם עוד משנתו בבוא לֶוין אליו, ומשרתו אמר, כי “האדון שכב בשעה מאֻחרת וצוה עליו, שלא יעירהו, אבל מהרה יקום”. המשרת נקה את שפופרות־הזכוכית של המנורות, ולפי הנראה, עסק בזה בהשתדלות מרֻבּה. שקידה יתרה זו, ששקד המשרת על נִקוי השפופרות, וקרירות־דעתו לענין המעשה שבבית לֶוין, הרגיזוהו קצת בראשונה, אך כרגע השיב אל לבו ויָבן, כי איש זולתו איננו יודע ואיננו חַיב לדעת את רגשותיו, וכי בגלל זה עליו להשתדל ביותר, שיהיו כל מעשיו במתינות, בחשבון ובאֹמץ־לב יחד, עד שיפרוץ פרצים בחומה זו של קרירות־הדעת ויגיע אל מטרתו. “בלי פזיזות ובלי התמהמהות” אמר לֶוין אל לבו והרגיש, כי כֹחו וכשרונו להתבונן היטב במה שיהי עליו לעשות הולכים וחזקים.

כאשר הֻגד לו, כי הדוקטור עוד לא ירד ממשכבו, בחר לו מכל העצות אשר עלו במחשבתו את העצה הזאת: קוזמא יסע אל דוקטור אחר ופתקה בידו, והוא בעצמו יסע אל האפתּיקה לקחת אופיון, ואם לא יקום הדוקטור גם בשובו מהאפתּיקה, יַטה את לב המשרת בשֹׁחד או בחזקה – אם לא יאות לו – לעורר את הדוקטור ויהי מה.

באפתּיקה חתם הפרוביזור, איש דל־בשר, קופסת־אֲבָקָה בפתקה בעד רַכָּב אחד, אשר המתין שם, וגם הוא התנהג בקרירות־דעת כאותו המשרת בשעה שנקה את השפופרות, ואופיון מאן לתת. לֶוין נשמר ברוחו מן הפזיזות ומן הרתחנות ויקרא בשמות הדוקטור והמילדת ויגד לו, לשֵׁם מה הוא מבקש אופיון, וידבר על לבו לתת לו את שאלתו. הפרוביזור נועץ אשכנזית עם איש, אשר נמצא מאחרי המחיצה, וכאשר השיב לו אותו האיש תשובת הסכמה, לקח בקבוק קטן ומַשׁפֵּך וַיִּצֹק מעט מעט מבקבוק גדול אל הקטן ויַדבק פתקה ויחתום את פי הבקבוק הקטן מבלי שים לב לבקשות לֶוין, אשר בקשהו לחדול, ואחרי־כן רצה עוד להליט אותו בניָר כנהוג. זאת לא יכול עוד לוין לנשוא ויחטוף מידו את הבקבוק הקטן ויצא במרוצה אל אחרי דלתות־הזכוכית הגדולות. הדוקטור עוד טרם יקום והמשרת עסק בפרישׂת היריעה על הקרקע ולא אבה לעורר את אדוניו. לֶוין הוציא שטר בן־עשרה בלי פזיזות ויתן לו ויאמר לו במלים ממֻשכות, אבל גם בלי בלוי זמן לריק, כי פטר דימיטרייביץ' (מה גדול ורם נהיה בעיני לֶוין פטר דמיטרייביץ' זה, שקֹדם לכן לא היה שׂם לב אליו!) הבטיח לבוא מיד בכל שעה שיקראו לו, כי בודאי לא יחר לו וכי על־כן יבַקש מאתו, שיעוררהו כרגע.

המשרת נאות לו ויעל אל המדור העליון ויתן ללֶוין לבוא אל חדר־הקבלה.

לֶוין שמע מאחרי הדלת את הדוקטור משתעל ומהלך ורוחץ ומדַבּר. שלשה רגעים עברו, ובעיני לֶוין היו כשעה תמימה ויותר, ולא יכול לחכות עוד.

פטר דמיטרייביץ', פטר דמיטרייביץ'! – התחיל מדבר תחנונים אל מול הדלת הפתוחה. – בשם אלוהים, סלח־נא לי. אבואה־נא אליך בטרם תגמור. זה לי יותר משתי שעות.

– כרגע, כרגע! – ענהו קול מן החדר, ולֶוין שמע, כי הדוקטור השיב לו בקול־גִחוך, וישתומם למשמע אזניו.

אך לרגע אחד אבואה־נא.

– כרגע.

עוד שני רגעים עברו עד אשר שם עליו הדוקטור את נעליו, ועוד שני רגעים עד אשר לבש את בגדיו וסרק את ראשו.

– פטר דמיטרייביץ'! – הוסיף לֶוין לחַנן את קולו, אך באותו הרגע יצא אליו הדוקטור מלֻבּש וסרוק־שער. “אין יראת־חטא באנשים האלה” אמר לֶוין בלבו. “אנחנו אובדים, והוא מיטיב את ראשו!”

– בֹּקר טוב! – אמר אליו הדוקטור ויפשוט ידו לו וכמו נתכַּון להקניטו במנוחתו. אל־נא תמהר. מה נשמע?

לֶוין התחיל מספר בדיוק ובבֵרור־דברים כפי האפשר את כל פרטי מצב אשתו, פרטים אין חפץ בהם, ובסַפּרו הפסיק לרגעים את דבריו בבקשות מהדוקטור, שיסע עמו מיד.

– אל־נא תמהר. הלא אינך יודע מה לה. ברור לי, שאין צֹרך בי, אלא שהבטחתי, והריני נכון לבוא. אך אין להחפז. שבה־נא; רצונך לשתות כוס קהוה?

לֶוין הביט אליו ושאלהו בעיניו, אם לא מהתל הוא בו. אך הדוקטור לא הִתּל בו ולא עלתה כזאת על דעתו.

– ידעתי, ידעתי, – אמר הדוקטור בבת־צחוק על שפתיו, – גם אני בעל־אשה; אך ברגעים האלה אין כמונו, בעלי־הנשים, נִקְלים ושפלים. הנה מתרפאה אצלי אשה אחת, שבעלה בורח מדי פעם בפעם בשעת לדתה אל אֻרוַת־סוסיו.

– אבל מה דעתך, פטר דמיטרייביץ'? התדַמה, כי אפשר שיגמר בשלום?

– על־פי כל הפרטים נראה, שיגמר בשלום.

– ובוא תבוא מיד? – אמר לֶוין ויבט בזעם אל המשרת, אשר הביא את הקהוה.

– בעוד שעה אחת.

– חלילה לך מאלהים!

– אשתה־נא לפחות את כוס הקהוה שלי.

הדוקטור התחיל שותה ושניהם שתקו.

– והטורקים מֻכּים מכה רבה. הלא קראת את הטלגרמה האחרונה. – אמר הדוקטור בלעסו את הגלוסקה.

– לא, נלאיתי הכיל! – אמר לוין וַיִּתַּר ממקומו, – בעוד רבע שעה תבוא אפוא?

– בעוד חצי־שעה.

– בהן־צדק שלך?

כשוב לֶוין הביתה נפגשו הוא והנסיכה הזקנה ויחדו נגשו אל דלת חדר־המשכב, דמעות נראו בעיני הנסיכה וידיה רעדו. כראותה את לֶוין חבקה אותו והתחילה בוכה.

ומה תאמרי ליזַבֶטה פטרובנה, מחמד־נפשי? – אמרה ותאחז ביד ליזַבֶטה פטרובנה, אשר יצאה לקראתה בפנים מלאים אורה ודאגה יחד.

– הכֹּל כתִּקונו, – אמרה המיַלדת, – דברי־נא על לבה ותשכב, וירוח לה מעט.

מהרגע אשר הקיץ לֶוין והבין מה שנהיה, הכין את נפשו לשאת ולסבול את אשר יוטל עליו בלב אמיץ, מבלי חשוב מחשבות הרבה ומבלי התאמץ לדעת את הבאות מראש, לשים מחסום לכל רעיוניו ורגשותיו, להזהר מהביא את אשתו לידי חלישות־דעת ולהשתדל אך להרגיעה ולחזק את ידיה. על־פי מה שאמרו לו לענין אריכות חבלי־הלדה, קבל עליו למשול ברוחו כחמש שעות, מבלי התיר לעצמו בשעות האלה גם לשאול בלבו, מה תהא אחרית דבר זה, ונדמה לו, כי הוא נסיון שיוכל לעמוד בו. אך כאשר בא מבית הדוקטור וחזר וראה את מכאוביה, הרבה לקרֹא “אֵל־נא, סלח־נא, הושיעה־נא” ולהאנח במרירות ולשאת עיניו למעלה. גם התחיל דואג ומתיָרא, שלא יוכל להתאפק, כי אם יתן קולו בבכי או ינוס ויצא החוצה. ככה גדלו מצוקות נפשו ועוד לא עברה אלא שעה אחת.

אבל אחרי השעה ההיא עברה עוד שעה אחת ואחריה גם שנית ושלישית עד תֹם כל חמש השעות, אשר שׂם לו לגבול אחרון לאֹרך־רוחו, והמצב לא נשתנה עוד במאום; והוא־אך נשׂא וסבל, מבלי יכֹלת לעשות דבר חוץ מזה, ובכל רגע חשב, שהגיע לקצה גבול אֹרך־רוחו ושעוד מעט ויקרע לבו מהמון־רחמיו עליה.

אבל עברו עוד רגעים הרבה ושעות על שעות ומצוקותיו ואימותיו, אשר נפלו עליו, הלכו הלוך וגדול, הלוך וחזוק.

כל תנאי־החיים, שאי־אפשר לאדם לשער דבר בלעדיהם, היו לאַין בעיני לֶוין. הכרת מדות־העת אבדה ממנו. יש אשר יֵרָאוּ לו רגעים כשעות תמימות – הם הרגעים, אשר בהם קראה לו אליה והוא החזיק בידה המכֻסה זעה, אשר פעם תִּלָּחץ בכח גדול ופעם תהדפנו מאצלה – ויש אשר יחשוב שעות לרגעים. כאשר בקשה ליזַבֶטה פטרובנה מאתו, כי ידליק נר מאחורי המחיצה האספַּמית, ונודע לו, שעברה השעה החמישית, היה הדבר לפלא בעיניו, ואִלו אמרו לו, כי אך השעה העשירית בבֹּקר היא, לא היה מתפלא יותר. וכאשר לא ידע להעריך את מהלך העת, כן לא ידע גם את מקומו איפה הוא. הוא ראה את פניה הבוערים, אשר פעם הביעו תמהון ומכאוב ופעם צחקו והביעו תנחומים לו. גם את הנסיכה ראה והנה היא אדֻמה וסוערת, ומחלפות־ראשה הלבנות פרועות ודמעות בעיניה, והיא מתאמצת לבלוע את דמעותיה ונושאת בשרה בשניה; גם את דולי, גם את הדוקטור המעַשן פפירוסות עבות, גם את ליזַבֶטה פטרובנה אשר פניה הביעו אֹמץ ועֹז ותקוה טובה, גם את הנסיך הזקן, אשר התהלך בחדר בפנים זועפים. אך לא ידע, איככה באו ויצאוּ ואיפה הם. הנסיכה הזקנה היתה פעם בחדר־המשכב עם הדוקטור, פעם בחדר־העבודה, אשר פתאם לפתע נראה בו שלחן ערוך, ופעם ראה, כי לא היא היתה זאת, כי־אם דולי. אחרי־כן זכר לֶוין, כי נשלח ללכת אל אחד המקומות. פעם אחת שלחו אותו להעביר שלחן ודַרגש ממקום למקום. היא עשה זאת בהשתדלות מרֻבּה, בחשבו, כי העבודה הזאת נחוצה לה, ורק אחרי־כן נודע לו, כי בזה הכין משכב לעצמו. אחרי־כן שלחו אותו אל חדר־העבודה לשאול את הדוקטור דבר. הדוקטור השיב על שאלתו והתחיל מדבר בפרעות אשר היו במועצת־העיר. אחרי־כן שלחו אותו אל הנסיכה אל חדר־המשכב לקחת משם את צלם המשיח האָפוּד באֵפוד־כסף מצֻפּה זהב, ובשביל זה טפס ועלה עם משרתת זקנה ממשרתות הנסיכה על ארון קטן, ובעשותו הנה והנה שִׁבּר את הפנס שעל־יד הצלם, והמשרתת השתדלה להרגיע את רוחו גם על־דבר אשתו גם על־דבר הפנס הנשבר, והוא הביא את הצלם ויעמידהו למראשותי קיטי ויתקעהו ויחַזקהו מאחרי הכָּרים. אבל איפה, באיזה שעה ויום ובשביל מה נעשה כל זה, לא ידע ולא הבין. וכן לא הבין, מדוע אחזה הנסיכה בידו ותבט אליו בחמלה ותבקש מאתו להֵרָגע ודולי דברה על לבו, כי יואיל לאכול, ותוציאהו מן החדר, וגם הדוקטור הביט אליו בכֹבד־ראש כמשתתף בצערו וַיַּגֶּשׁ לו נטפי־סַמים.

הוא ידע והרגיש אך דבר זה, כי מה שנעשה לעיניו ביום הזה דומה למה שנעשה לפני שנה אחת בבית־המלון שבעיר הפלכית אצל המטה אשר מת עליה ניקולי אחיו. אך שם היה דבר־אֵבל, ופה – דבר־שמחה. אבל גם האֵבל ההוא גם השמחה הזאת היו מחוץ לכל מנהגי העולם התדירים, ודמיונם כפרצים בחיים התדירים, כפרצים, שאיזה דבר נשגב נשקף בעדם. שני המקרים האלה נהיו בכבדות וּבַחֲבָלִים, ובשניהם הגביהה נפשו עוּף אל החזיון הנשגב, שנראה לו בעד הפרצים, והגיעה באֹרח פלא אל רום מדרגה, אשר נצפנה מלפניה עד העת ההיא ואשר לא יכלה בינתו ההגיונית להגיע אליה אף היא.

“סלח־נא והושיעה־נא”, אמר בלי הפוגות, ולבו ידע, כי הוא פונה אל האלהים כפשוטו של דבר, בָּאֱמונה וּבַבִּטָחון, אשר היו בו לפנים בקראו אל אלהים בילדותו ובראשית ימי־נעוריו ואשר חשב עליהם זה ימים כבירים, כי זרו לרוחו לעולם.

בכל השעות ההן שלטו בו שני יצָרים שונים זה מזה: אחד – שלא בפניה, בהתיחדו עם הדוקטור, אשר עִשֵּׁן פפירוסות עבות זו אחר זו וכִבּה אותן בקצה כוס־האֵפר המלאה, עם דולי ועם הנסיך, במקום שנשאו ונתנו בלחם־הצהרים, בפוליטיקה או במחלתה של מריה פטרובנה, והוא שכח לגמרי רגע אחד את כל אשר יעשה ויהי כנֵעור משנתו; והיצר השני שלט בו בפניה, בעמדו למראשותיה, ששם חִשֵּׁב לבו להקרע מהמון מעיו ורחמיו, ויהי עומד וקורא אל אלהים ולא נתן דֳּמִי לנפשו. ובכל פעם אשר הגיע אליו ברגעי שכחתו קול־צעקה מחדר־המשכב, גבר עליו הרגש המשֻׁנה, אשר תקפהו בתחלה: בכל פעם קפץ לקול־צעקתה וירץ אליה להצטדק ובשעת מרוצתו זכר, כי לא בו האָשׁם, וישם לבו להגן עליה ולעזור לה. אך בהביטו אליה חזר וראה, כי לא יוכל לעזור לה, ואימה נפלה עליו, והתחיל קורא: “סלח־נא והושיעה־נא”. ושני היצרים האלה הלכו הלוך וחזוק משעה לשעה: שלא בפניה חזקה מנוחתו וישכּחֶהָ לגמרי, ובפניה חזקו מכאוביו, – וגם מכאוביה בעצמם חזקו משעה לשעה יחד עם הכרתו, שאין בידו לעזור לה במאום, וַיִּתַּר ממקומו ויאמר לנוס, וירץ אליה.

יש אשר תרבה לקרֹא לו, ואז יתלה את כל הקולר בה; אך למראה פניה הצוחקים והמלאים סבלנות ולקול דבריה באמרה לו: “מה מאד הוגעתיך” יתן תִּפְלה באלהים; אך בזכרו את אלהים יחזור ויבקש רחמים וסליחה.

טו    🔗

הוא לא ידע, אם שעה מאֻחרת היא אם מֻקדמת. הנרות הגיעו כֻלם עד קצם. דולי באה לפני רגע אחד אל חדר־העבודה ותיעץ את הדוקטור בלשון־בקשה לשכב מעט, ולֶוין ישב ישמע את ספורי הדוקטור על־אודות מגנִיטִיזוֹר רמאי והסתכל באֶפרהּ של הפפירוסה שבידו של זה. הדבר היה ברגעי המנוחה והשכחה; כל אשר קרהו נשכח מלבו, ויקשב את אשר ספר לו הדוקטור וגם הבין את דבריו, ופתאם נשמעה צעקה גדולה, אשר עוד לא שמע לֶוין כמוה. הצעקה ההיא היתה איֻמה כל־כך, שלֶוין גם לא קפץ ממקומו, ואך עצר את נשימתו וישם עיניו דרך שאלה ובהלה על הדוקטור. הדוקטור הטה את ראשו הצדה ויקשב ויחַיך כמסכים ומשַׁבּח. כל מה שנעשה מסביב היה משֻׁנה כל־כך בעיני לֶוין, שלא השתומם על דבר עוד. “בודאי כך צריך להיות”, אמר בלבו ויוסף לשבת. “מי צעק צעקה זאת?” שאל בלבו אחרי־כן ויקם וירץ על קצות אצבעותיו אל חדר־המשכב ויעבור אצל ליזַבֶטה פטרובנה והנסיכה ויתיצב על מקומו למראשותי אשתו. הצעקה נפסקה, אך איזה שנוי נהיה בבַרור. מה נשתנה שם, לא ראה ולא הבין וגם לא רצה לראות ולהבין. אך על פני ליזַבֶטה פטרובנה ראה זאת: פניה היו זועפים ולבנים, אבל מלאים אֹמץ כבראשונה, אף־על־פי שלחייה רעדו מעט ועיניה כוננו בדאגה על קיטי. ופני קיטי הבוערים והמביעים כאב אנוש היו מכוֹנָנים אליו ומחפשים את מבטו, וקוֻצת־שׂער דבקה בהם, בזעה אשר כסתה אותם. ידיה המוּרָמות והמזיעות נכונו לקראת ידיו וכאשר אחזה בהן את ידיו הקרות לחצה אותן אל פניה.

– אל־נא תסור מזה, אל תסורה! אני לא אירא, לא אירא! – אמרה בחפזון. – אמי, קחי־נא את העגילים, כי למכשול הם לי. ואתה לא תירא? מהרה, מהרה, ליזַבֶטה פטרובנה…

דבריה יצאו תכופים מפיה, ורצונה היה לחַיך, אך פתאם התקלקלו פניה ותהדפהו מאצלה.

– לא, לא, נורא הוא! מות אמות! לֵךְ, לֵךְ! – צעקה בקול גדול ועוד הפעם נשמעה אותה הצעקה האיֻמה.

לֶוין שם ידיו אל ראשו וירץ ויצא מן החדר.

– אין דבר, אין דבר, הכֹּל כתקונו! – אמרה אליו דולי מאחריו, בצאתו.

אך הוא לא יכול לשית את לבו לאשר יאמרו לו; ברור היה בעיניו, כי אבדה כל תקוה, ויעמוד בחדר הסמוך וראשו נשען על הקיר, וקול ילֵל ונַהם, אשר לא שמע כמוהו מימיו, בא באזניו, ונפשו ידעה, כי הקול קול קיטי, אשר לא תֵחָשב בחיים עוד, לראות את הילד העתיד להוָלד לא חשקה נפשו זה כבר, ועתה היה לשונא לילד הזה. גם בחייה לא חפץ עוד, ובלבד שיעברו המכאובים הנוראים האלה.

– דוקטור! מה זאת אפוא? מה זאת? אלִי אלִי! – אמר ויאחז ביד הדוקטור, שנכנס לחדר ההוא.

– הקץ בא, – אמר הדוקטור, ופניו הביעו כֹבד ראש מרֻבּה כל־כך באמרו זאת, שלֶוין הבין את דבריו: “קִצָּהּ בא”.

כמי שיצא מדעתו רץ ונכנס לחדר־המשכב. פני ליזַבֶטה פטרובנה נראו לעיניו ראשונה בהכנסו, וזועפים היו ומלאים דאגה עוד יותר מבתחלה; פני קיטי נתעלמו מן העין, ובמקומם נמצא מין דבר אָיֹם ונורא גם במראהו, מראה אחיזת צירים וחבלים, גם בקול שֶׁעָלה ממנו. לֶוין סמך ראשו על דֹּפן המטה, ונדמה לו, כי לבו הולך ומתפקע. הצעקה האיֻמה לא פסקה רגע כי־אם הלכה הלוך וקשֹה, אך פתאם היתה לדממה, כמו הגיעה לקצֵה גבול המורא הגדול שבה. לֶוין לא האמין לאזניו, אך לא יכול לפקפק בדבר: הצעקה שבתה באמת, ותחתיה נשמעה תנועה חשאית מרֻבּה, מין אִוְשָׁה ונשימה נמהרת, וקול קיטי נשמע, קול גמגום נעים מלא חיים, שמחה וחבה, באמרה בלחש: “עתה נגמר”.

לֶוין הרים ראשו, והיא הביטה אליו בלי דַבר דַבר, וידיה מוטלות בלא־כֹח על השמיכה, ויפה היתה יותר מבכל עת ושאננה מאד, ונראה בה, שרצתה לחַיך, ולא עלתה בידה.

פתאם הכיר לֶוין בעצמו, כי בהרף־עין הוצא מתוך העולם המֻפלא והנורא שנמצא בו בעשרים ושתים השעות האחרונות והובא אל עולמו הקודם הגלוי והידוע, אשר נמלא בין כה אור חדש, אור ישע ואֹשר גדול, אשר נלאה לֶוין לשאתו. כל מיתריו הפנימיים, שנמתחו בו בחזקה, נִתּקו ברגע ההוא, ובכי ודמעות־שמחה, אשר לא שער מראש, פרצו מקרבו בכֹח גדול וירעישו את כל גֵוו, וזמן רב לא יכול להוציא דבר מפיו.

הוא נפל על ברכיו לפני המטה ויַחזק את כף־ידה לפני שפתיו הַחֲזֵק וְנָשֹׁק, וידה השיבה לו על נשיקותיו בתנועת־אצבעות רפה; ושם למרגלות המטה החזיקה ליזַבֶטה פטרובנה בידיה המהירות גוף אדם חדש בעל נשמת־חיים חדשה, אשר לא היה בעולם עד כה ואשר יתעתד לראות חיים ולהוליד בדמותו כצלמו אף הוא, על־פי אותה הזכות ואותה החשיבות המיֻחדה לו.

– חַי! חַי! וגם בֵּן הוא! אל תירָאי! – שמע לֶוין את קול ליזַבֶטה פטרובנה, אשר מחאה בכפה הרועדת על גב הילד.

– האמת הדבר, אמי? – נשמע קול קיטי.

הנסיכה השיבה אך בקולות התיפחות.

ובתוך הדממה נשמעה תשובה ברורה על שאלת־היום החדשה, בקול שונה לגמרי מכל הקולות העצורים שנשמעו בחדר, בקול צעקתו העזה והחצפנית של היצור החי הקטן, אשר לא נודע אֵי מזה בא ואשר מאנה נפשו להכנע מפני כל סברה וחשבון שבעולם.

אלו אמרו ללֶוין קֹדם לזה, כי מתה קיטי וכי גם הוא מת עמה, וכי בניהם מלאכי־שמים, ואלהים בעצמו ובכבודו נצב לפניהם, – לא היה תמֵהַּ על כל דבר מהדברים האלה; אבל עכשו, שחזר אל עולם־המעשה, הֻצרך ליַגַּע את מוחו הרבה, כדי להבין, שהיא חַיה ושלום לה ושאותה הבריה הקטנה, הצועקת בזעף גדול כזה, היא בנו הנולד לו. כי קיטי חיה, ומכאוביה עברו, והוא מאֻשר מאד – הֻברר לו מהר, וישמח שמחה גדולה על זה. אבל אותו הילד? מאין, בשביל מה ומי הוא?… הרעיון הזה היה מוזר לו. כעין דבר מיֻתּר היה זה, הוספה מיֻחדת, שזמן רב לא יכול לקבלהּ על דעתו.

טז    🔗

בשעה העשירית ישבו סֶרגי איבנוביץ' וסטֶפּן אַרְקדייביץ' בבית לֶוין וישיחו בַיולדת ואחרי־כן דברו בענינים אחרים. לֶוין הקשיב וישמע, ואגב־אורחא זכר מה שעבר עליו עד הבֹּקר ההוא, וגם את נפשו זכר, מה שהיה הוא בעצמו ביום אתמול. כמו מאה שנה חלפו מן העת ההיא. עכשו נדמה לו, שהוא נתון במרומי עולם, אשר לא יגיע שמה איש זולתו, אלא שהוא מטפס ויורד בכַונה, כדי שלא לבַיש את המדַבּרים עמו. מדי דברו עמהם הגה לבו בלי הפסק באשתו, בפרטי מצבה שביום ההוא ובבנו הנולד לו, אשר עוד היתה מציאותו כמין חידה נפלאה בעיניו. כל עולמן של נשים, אשר גדל ערכו בעיניו ביחוד אחרי נשואיו, עלה בעיניו ביום ההוא כל־כך, שלא יכול לתפסו בכח־דמיונו. הם דברו במשתה, שנעשה אתמול בקלוב, והוא חקר ודרש בלבבו: “מה היא עושה עתה, הישֵׁנה היא? ומה לה? במה היא מהרהרת? הצועק עתה דמיטרי בנו?” ובאמצע השיחה, באמצע המאמר, קפץ ויצא מן החדר.

– שלַח להגיד לי, אם אוכל ללכת אליה, – קרא הנסיך אליו מאחריו.

– טוב, כרגע, – ענה לֶוין וילך אליה בלי התעכב.

והיא לא יָשנה, כי־אם דִבּרה בלחש עם אמה על־דבר הכנסת הילד לטבילה.

מרֻחצת וסרוקה שכבה על־גַבהּ וצניף־לילה יפה מקֻשט ברקמה כחֻלה על ראשה וידיה פשוטות על שמיכתה, ובהכנסו הביטה אליו הבטה מלבבת. מבטה המלא אורה בכל עת היה הולך ואור במדה שבעלה הלך וקרב אליה. על פניה נראה השנוי המצוי על פני אנשים מיד אחרי מוֹתם, שיסודו במַעבר מעולם לעולם, אלא שכאן ברכת־פרֵדה, וכאן שמחת־פגישה. גם הפעם נסער לבו כמעט לא פחות מברגע לִדתּה. היא אחזה בידו ותשאלהו, אם יָשן בלילה ההוא; והוא לא יכול להשיב דבר וַיַּסב פניו בראותו, כי לא יעצור כֹח לדבּר.

– ואני, קוסטיא, נרדמתי, – אמרה אליו, – ועתה טוב לי מאד.

בדברה הביטה אליו, ופתאֹם נשתנו רשמי פניה.

– תניהו לי, – אמרה בשמעה את קול צפצוף הילד. – הבי־נא אותו, ליזַבֶטה פטרובנה, וְרָאָהוּ גם הוא.

– כן, כן, יראה־נא אבא, – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה ותרם וַתַּגֵּש מן דבר אדמוני ומשֻׁנה, שפִּרכּס בידיה. – אולם, נלבש־נא ראשונה את בגדינו, – הוסיפה ותשם את האדמוני המפרכס על המטה ותפַתְּחֵהו וַתְּחַתְּלהו ובאחת מאצבעותיה הרימתהו ותהפכהו וַתִּזֶר עליו מין אבקה.

לֶוין הביט אל יצור קטן ועלוב זה, ואך לשוא התאמץ למצֹא בקרבו זיקי אהבת־אב. רק גֹעל־נפש לבד הרגיש למראהו. אך כאשר חשפו אותו ונראו ידיו ורגליו הדקות והאדֻמות ככרכום, שגם אצבעות קטנות היו עליהן וגם אצבע גדולה מחברותיה בכל אחת מהן, ולֶוין ראה את ליזַבֶטה פטרובנה לוחצת את הידים הקטנות האלה כאִלו היו מין נוצות רכות ומלבשת אותן בגדי־בד, נכמרו רחמיו על יצור זה, ויירא מאד פן יבֻלע לו ויעצור ביד המילדת.

ליזַבֶטה פטרובנה התחילה צוחקת ותאמר:

– אל תירא, אל תירא!

כאשר הלבישה ליזַבֶטה פטרובנה את הילד ותחבשנו ותעשהו בדמות גולם של מטליות מהֻדקות, גלגלה אותו קצת על המטה כמתפארת במעשה־ידיה ותט הצדה לתת את לֶוין לראות את בנו בכל הדרו.

קיטי הטתה את פניה ותבט גם היא ולא גרעה עיניה. – הבי, הבי! – אמרה, – וגם נסתה להרים שכמה כנכונה לקום.

– מה לך, קַטֶּרינה אלכסנדרובנה, אסורות לך תנועות כאלה! חכי מעט ואתנהו לך. עתה נבואה לפני אבא ויראה, כי מבני־חיל אנחנו.

ליזַבֶטה פטרובנה הרימה על כפה האחת (השנית אך תמכה באצבעותיה את העֹרף הקטן המתנענע) את הבריה האדֻמה המשֻׁנה, המפרכסת והמסתרת את ראשה בין קצות חִתּוליה העליונים. אבל גם חֹטם נראה, גם עינים נטויות הצדה וגם שפתים מוצצות.

– ילד נחמד הוא! – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה. לֶוין נאנח בעצבת־לב. הילד הנחמד הזה העיר בו אך גֹעל־נפש וחמלה, ולא את הרגש אשר חכה לו, אף לא שמץ ממנו.

ליזַבֶטה פטרובנה השכיבה את הילד אצל שדי אמו, אשר לא הֻרגלו עוד להניק, ולֶוין הסב את פניו.

פתאם נשמע קול צחוק. כל הנמצאים בחדר הרימו את ראשיהם. הצחוק היה צחוק קיטי ברגע שהילד אחז בְשַׁדָּהּ.

– עתה רב לך, רב! – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה, אך קיטי לא נתנה לה לקחתו, וירדם הילד על ידיה.

– הביטה אליו עתה, – אמרה קיטי אל לֶוין ותהפוך את הילד ממולו, כדי שיוכל לראותו. והנה פרצופו הקטן המקֻמט כפרצוף פני זקן נתקמט פתאם עוד יותר, והוא התעטש.

לֶוין צחק ובקֹשי התאפק ולא הוריד דמעות מרֹב התרגשותו וישק לאשתו ויצא מן החדר האפל.

אולם הרגש, אשר העירה בו בּריה קטנה זו, לא היתה כלל וכלל מאותו המין, אשר פִּלל לו: לא נמצא בו מאומה מיסוד השמחה ועליצות־הלב; להפך, רגש של פחד מציק היה זה, מקור חדש של דאגה בפני פורענויות; והכרה זו הציקה לו בשעות הראשונות כל־כך, והיראה, פן ירע לבריה דלה וחסרת־אונים זו, גדלה בו כל־כך, שנדחה מפניה הרגש המשֻׁנה של שמחה בלי־טעם, שנלותה אליה גם גאוה, אשר תקפהו ברגע שנתעטש הילד.

יז    🔗

ומצבו החמרי של סטֵפּן ארקַדייביץ' הלך ורע.

כבר תמו שתי שלישיות מכסף ממכּר היער, וכבר קבל מהסוחר הלוקח כמעט גם את כל השלישית האחרונה לפני זמן הפרעון בנכיון עשרה למאה. אך הלוקח לא יסף עוד לתת כסף על חשבון זה, והקשה את לבו בזה ביותר, מאשר בחֹרף ההוא תבעה דריה אלכסנדרובנה בפעם הראשונה את זכֻיותיה על הנכסים, שהכניסה מבית אביה, ולא רצתה לחתום על החוזה, שקבלה את השלישית האחרונה. כל שכרו הקבוע של סטֶפּן ארקדייביץ' יצא על הנהגת הבית ועל פרעון חובות קטנים, שלא היה להם סוף, וכסף לא היה בבית.

זה היה ענין שאינו נעים ואינו יפה ולא יכלו לשאתו עוד לפי דעתו של סטֶפּן ארקדייביץ', ויסוד הרעה הזאת ראה במִעוט שכרו. משמרת־פקודתו היתה טובה בודאי מאד לפני חמש שנים, בזה לא יכול איש להטיל כל ספק, אך בין כה נשתנה הדבר הרבה. פֶּטרוֹב קבל שכרו, בתור דירֶקטור בבנק, שנים־עשר אלף רֻבּל לשנה. סְוֶנְטְנִיצְקִי – בתור חבר לאחת האגֻדות קבל שבעה־עשר אלף; מִיטִין יִסַּד בַּנק, ובשכר זה קצבו לו חמשים אלף לשנה. “ואני, כּנראה, נרדמתי ונשכחתי מכל לב”, אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בלבו וַיָּחֶל לתור ולחפשׂ, ובימי החֹרף האחרונים נתן עיניו במשמרת־פקודה טובה מאד ויתחכם לה וַיָּצַר עליה בתחבולות־מלחמה ידועות, בראשונה מצד מוסקבה על ידי דודות ודודים ואוהבים, ואחרי־כן, כאשר גמל פרי השתדלותם, נסע בעצמו לפטרבורג בשנה ההיא בימי האביב. זאת היתה אחת מהמשמרות הידועות, שנתרבו בימים האלה, מאותן ששכרן מאלף עד חמשים אלף, ורב טוב ומתן בסתר צפון בהן לבעליהן – משמרת חבר לועָדה בסוכנות המאֻחדת של הנהגת הקרֶדיט המשֻׁתּף למסלות־הברזל הדרומיות ומוסדות־הבנקים. המשמרת הזאת דרשה מבעליה, ככל בנות־מינהּ, מדעים רבים ושקדנות כבירה כל־כך, שקשה למצאם באיש אחד. ומאשר לא נמצא איש אשר כל אלה בו, גמרו, שעל־כל־פנים מוטב שתהיה בידי איש ישר משיחזיק בה אדם שאינו הגון. וסטֶפּן ארקדייביץ' היה לא רק איש ישר סתם, כי־אם גם בהוראה המיֻחדת שבני מוסקבה מכניסים בכנוי זה, בזמן שהם מדגישים ואומרים: עסקן ישר, סופר ישר, ז’ורנל ישר, מוסד ישר, שמכַוְּנים בזה לא רק שאותם האנשים או המוסדות לא יעשו עַולה, אלא שהם מֻכשרים גם לעקוץ עקיצה קטנה את הממשלה, כשיבוא לידם מקרה הגון לכך. סטֶפּן ארקדייביץ' היה יוצא ובא בחבורות המוסקבאיות, שהֻרגלו בהן להשתמש בכנוי זה, ושם נחשב לאיש ישר, ועל־כן היה ראוי למשמרת זו יותר מאחרים.

מתן שכרה של משמרת זו היתה משבעת אלפים עד עשרת אלפים לשנה, ואובלונסקי היה יכול לאחוז בה מבלי הניח את משמרתו בעבודת־הממלכה. תלויה היתה התמַנות זו בשני מיניסטריונים, באשה אחת ובשני יהודים, ואת כל האנשים האלה, אף־על־פי שכבר שִׁדְּלוּם בדברים בשבילו, הֻצרך סטֶפּן ארקדייביץ' לראות בפטרבורג. מלבד זאת הבטיח לאנה אחותו להוציא מפי קַרֵנין תשובה מחלטת על־דבר הכריתות. על־כן בקש וקבל חמשים רֻבּל מדולי ויבוא פטרבורגה.

ובשבתו בחדר־עבודתו של קַרֵנין ובשמעו את הצעתו על־דבר סבותיו של רֹע מצב הפינַנסים ברוסיה, חכה אך לרגע שיגמור זה את קריאתו, ויוכל לדַבּר עמו בענינו ועל־דבר אנה.

– כן הוא, נכון הדבר מאד, – אמר, כאשר הסיר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' את הפֶּנְסְנֶה, אשר לא יָכול לקרֹא דבר עוד בלעדיו, והביט דרך שאלה אל מי שהיה גיסו, – נכון מאד בפרטיו, אבל סוף־סוף החֵרות היא העִקר המקֻבּל בימינו.

– כן הוא, אבל אני מעמיד עִקר אחר, שעִקר החרות נכלל בו, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בהדגשת מלת “נכלל” וישם שנית את הפֶּנְסְנֶה על אפו על־מנת לחזור ולקרֹא באזני שומעו את המקום, שנאמרה בו מלה זו בעצמה.

אף חפש ומצא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בחִבּוּרו שנכתב בכתב יפה ובגליונות גדולים מסביב לעמודי הכתב, ויקרא שנית את המקום המכריע הזה.

– רוצה אני בשיטה הפְּרוֹטֶקְצְיוֹנִית לא לטובת יחידים, כי־אם לטובת הכלל, – למפלגות התחתונות והעליונות כאחת, – אמר בהביטו אל אובלונסקי ממעל לפֶנסנֶה. – אבל הם אינם יכולים להבין זאת, הם עסוקים בעניניהם הפרטיים בלבד ונגררים אחרי מליצות.

סטֶפּן ארקדייביץ' ידע, כי בשעה שקרֵנין מתחיל לדבר במה שעושים וחושבים “הֵם”, כלומר, אותם האנשים, שלא רצו לקבל את הצעותיו והביאו בזה את כל הרעה על רוסיה, הוא קרוב לגמַר דבריו; על־כן וִתֵּר ברצון על עִקר החֵרות ויַסכם לדבריו. אלקסי אלכסנדרוביץ' שתק והפך במחברתו בעיון.

– הנה זכרתי אגב־אורחא, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ', – חפצתי לשאול מאתך, כשתראה את פּוֹמוֹרְסְקי, תדבר־נא עמו על־דבר חפצי לקבל עלי את המשמרת החדשה, משמרת חבר הועדה של הסוכנות המאֻחדת לבַלַּנס הקרדיטים של מסלות־הברזל הדרומיות. שֵׁם המשמרת הזאת הקרובה ללבו, כבר היה שגור בפיו ובלי שגיאה ובמהירות בטא אותו.

אלקסי אלכסנדרוביץ' חקר אותו על־דבר פעולתה של הועדה החדשה הזאת והתחיל מהרהר. השאלה ששאל בלבו היתה, אם אין בפעולת הועדה הזאת דבר־סתירה להצעותיו. אך לפי שפעולת המוסד החדש הזה היתה מֻרכבת מאד, והצעותיו נגעו בדברים הרבה מאד, לא יכול לברר זאת מיד ויָסר את הפֶּנסנֶה ויאמר:

– בלי ספק אוכל לאמר לו זאת אך למה לך לקבל משמרת זאת?

– שׂכָרהּ טוב, כתשעת אלפים, ופרנסתי…

– תשעת אלפים – שָׁנה אחריו אלקסי אלכסנדרוביץ' ופניו רעמוּ. רבוי השכר הזה העלה על דעתו, כי מצד זה תהיה עסקנות זו של סטֶפּן ארקדייביץ' נגד תָּכנן העִקרי של הצעותיו, שכֻּלן היו מכֻוָּנות להמעטת ההוצאה.

– אני חושב, גם הרצאה כתבתי על זה, כי בימינו אין תשלומי־השכר הגדולים האלה אלא סמנים לשיטה האֶקונומית המעֻקֶּלת, שממשלתנו אוחזת בה.

– ומה אתה רוצה? – אמר סטֶפּן ארקדייביץ'. – אמנם דירקטור הבַּנק מקבל עשרת אלפים, – הלא ראוי הוא לזה. או האינגֶ’ניוֹר מקבל עשרים אלף. ענין חי הוא, ואמֹר מה שתאמר!

– אני חושב, ששׂכַר פקיד הוא מחיר סחורה, וחק דרישה והצעה נוהג גם בו. ואם קביעת השכר נוטה מהחֹק הזה, למשל, בראותי שני אינג’ניורים יוצאים מן האינסטיטוּט, ששניהם יודעים במדה אחת ומָכשרים במדה אחת, והאחד מקבל ארבעים אלף והשני מספק באלפַּים, או שממַנים לדירקטורי בנקים יוריסטים או הוּזַרים, שאין להם כל ידיעה במקצוע זה – אני מַסיק, שהשכר נקבע לא על־פי חק הדרישה וההצעה, כי־אם במשא־פנים. והרי זו חטאה בפני עצמה ופעולתה הקשה מרגשת בעבודת־הממלכה. אני חושב…

סטֶפּן ארקדייביץ' מהר להכנס לתוך דברי גיסו.

– כן הוא, אבל בינה־נא, כי מוסד חדש, מועיל בלי־כל־ספק, נפתח בזה. סוף־סוף ענין חי הוא! משתדלים בו ביחוד, שינהגוהו בדרך־הישר, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בהדגשה.

אבל אלקסי אלכסנדרוביץ' לא ידע את הוראתה המוסקבאית של מלת “ישר”.

– דרך הישר הוא אך סוּר מרָע לבד, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ',

– אבל טובה גדולה תעשה לי, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ', – אם תאמר מלה לפומורסקי. אך דרך־אגב…

– הלא תלוי הוא, כמדֻמה לי, יותר בבוֹלְגַרִינוֹב, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'.

בוֹלגַרִינוב מסכים ולא יעכב, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בפנים מסתמקים. הוא נסתמק לזֵכר בוֹלגַרינוב, יען כי בא ביום ההוא בבֹּקר אל היהודי בוֹלגַרינוב, וקשה היה לו זֵכר הבקור הזה.

סטֶּפּן ארקַדייביץ' ידע בבֵרור, כי הענין שרצה לעבוד בו, היה חדש, מועיל וישר; אך בבֹּקר ההוא, כאשר הכריחו בּולגַרינוב, לפי־הנראה בכַונה, להמתין שתי שעות בחדר־הקבלה שלו יחד עם מבקשים אחרים, חלשה דעתו פתאום.

אם חלשה דעתו משום שהוא, איש מזרע ריוּריק, הנסיך אובלונסקי, המתין שתי שעות בחדר־הקַבּלה של “ז’יד”, אם משום שבפעם הראשונה בימי־חייו נטה מדרך אבותיו, שהיא עבודת־הממלכה, אל דרך חדשה, אבל דעתו חלשה מאד. בשתי השעות שהמתין בבית בּוֹלגַרינוב התהלך בצעדי־און בחדר־הקבלה והתקין את פאות־זקנו ונכנס בשיחה עם מבקשים אחרים והמציא חִדּוּד בלשון נופל על לשון, אשר חשב לאָמרו על־דבר המתנה זו שהמתין בבית “הז’יד”, ובכל־כחו השתדל להסתיר מאחרים וגם מעצמו מה שהרגיש בין כה.

אבל רגש בושה וזעף היה בו בכל העת הזאת, ולא ידע בעצמו על שום מה: אם על שום שלא עלתה בידו לגמור את חבור אותו החִדּוד, אשר החל בלבו, אם מטעם אחר. וכאשר בא הרגע, ובלגַרינוב קבלו בנמוסיות רבה, ויתרה, ונִכּר היה בו, שהוא מתכבד בעלבונו, וכמעט השיב את פניו, התאמץ סטֶפּן ארקַדייביץ' לשכחו מהרה כפי האפשר. ורק עתה זכר ויתאדם.

יח    🔗

– עתה יש לי אליך עוד דבר ואתה ידעת מה הוא. על־אודות אנה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' אחרי שתקוֹ מעט ואחרי הסירו מעליו את הרשֶׁם הקשה הזה.

אובלונסקי אך הוציא מפיו שם אנה, ופני אלֶקסי אלכסנדרוביץ' שֻׁנו לגמרי: תחת רוח־החיים, שצלחה עליהם קֹדם לזה, הביעו עַיְפות והתנַוְנות.

– מה אתם דורשים ממני? – אמר והתהפך על כסאו והתחיל מקשקש בפֶנסנֶה שלו.

– החלטה, איזו החלטה שתהיה, אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. אני פונה אליך עכשו (“לא כאל בעל נעלב” רצה סטֶפּן ארקדייביץ' לאמר, אך מיראתו, פן יקלקל בזה, חזר בו מיד ואמר: ) לא כאל איש מדיני (מה שלא עלה יפה) – אך בפשטות, כאל איש טוב ונוצרי נאמן. חַיָּב אתה לחמול עליה, – אמר אליו.

– ובמה, באיזה דבר? – אמר קרֵינין בלחש.

– לחמול עליה, כן. אִלו ראית אותה כמוני, – אני ישבתי עמה כל ימי־החֹרף, – כי עתה חמלת עליה. מצבה נורא, נורא באמת.

– אני דמיתי, – ענה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בקול דק יותר, כמעט בקול צפצוף ושריקה, – כי יש לה לאנה ארקַדייבנה כל מה שבקשה לנפשה.

– הוי אלֶקסי אלכסנדרוביץ', בשם אלהים אַל־נא נִשָּׁפֵט לבלתי הועיל. מה שעבר עבר, ואתה ידעת, מה בקשתה וכי מחכה היא לכריתות.

– אבל אני חשבתי, כי אנה ארקדייבנה תמָאן בכריתות אם אדרוש, שתתחַיב להשאיר את בני בידי. כן השיבותי, וחשבתי, כי נגמר הדבר. בעיני הוא נגמָר, – קרא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בשריקה גדולה.

– אך בשם אלהים, אל תתרגז, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וַיגע בבִרכּוֹ של גיסו. הדבר לא נגמר. אם טוב בעיניך, אברר־נא לך את הדבר כמו שהיה באמת: כשנפרדתם, התנהגת כאדם נעלה שאין למעלה הימנו; הכל נתת לה – חֵרות וגם כריתות. והיא העריכה זאת כראוי. כן הוא, האמינה לי. כראוי העריכה זאת. כל־כך ידעה להעריך, שברגעים הראשונים ההם לא התבוננה ולא יכלה להתבונן בכל הענין, מאשר ידעה, עד־כמה חטאה לפניך. על־כן לא רצתה לקבל מאומה. אבל המעשים והימים הראו לדעת, כי מצבה נורא ואין לשאתו.

– בחיי אנה ארקדייבנה אין לי עסק, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וירם גבות־עיניו.

– בזה תרשני־נא לפקפק, – השיב סטֶפּן ארקדייביץ' בלשון רכה. – מצבה קשה לה, ואין בו כל תועלת לאיש. ראויה היא לעֹנש זה, תאמר. היא יודעת זאת, ואיננה מבקשת מאתך; היא אומרת בפֵרוש, שאינה מוצאת עֹז בנפשה לבקש. אך אני וכל קרוביה, כל האוהבים אותה, מבקשים, אנחנו מתחננים אליך. על מה היא נושאת מכאובים? למי תצא תועלת מזה?

– שמע־נא, כמדֻמה לי, שאתה מדבר אלי כאל נתבע לדין, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' במהירות.

– לא כן, לא כן, חלילה, בינה־נא את דברי – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וַיִּגע בידו, כאִלו היה מֻבטח, שנגיעה זו תַטֶּה את לבבו לחֻמְלָה עליה. – אני אך זאת אֹמַר: מצבה קשה עד־מאד, ואתה יכול להקל אותו, ולא תפסיד מאומה. אני אכין לך הכֹּל, באפן שלא תתבונן. הלא הבטחת.

– קֹדם לזה הבטחתי. ואני חשבתי אז, כי השאלה בדבר הבֵּן היא העִקָּר. מלבד זאת קויתי, כי אנה ארקדייבנה תגדיל לעשות… – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ביגיעה בשפתים רועדות ופניו חורו.

– היא נסמכת בכל זה על נדבת־רוחך. היא מבקשת, היא מתחננת אליך, רק על זאת לבד: הוציאה־נא אותה ממצבה הנורא, שהיא נתונה בו. היא איננה מבקשת עוד את בנה. אלֶקסי אלכסנדרוביץ', הלא איש טוב אתה. התבונן רגע אחד במצבה. השאלה על־דבר הכריתות היא שאלת חיים ומות לה במצבה. אלו לא הבטחת קֹדם לזה, כי עתה הֻרגלה במצבה והיתה יושבת בכפר. אבל אחרי אשר הבטחת לה, כתבה לך ועברה למוסקבה. עתה היא יושבת במוסקבה, במקום שכל פגישה מדקרת־חרב בלבה, זה ששה חדשים ומחכה בכל יום להחלטתך. הלא הדבר דומה, כאלו מחזיקים אדם, שנגמר דינו למיתה, חדשים רצופים בחבל ענוּב על צוארו ומבטיחים אותו, כי אפשר שימיתוהו ואפשר שירחמוהו. חמול עליה, ואני מקבל עלי להתקין הכֹּל… ומה שלבך נוקפך…

– אינני מדבר בזה, בזה… – נכנס אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לתוך דבריו בגֹעל־נפש. – אבל אפשר שהבטחתי, מה שלא הֻתַּר לי להבטיח.

– אם כן תִּמָּנע מעשות מה שהבטחת?

– מיָמַי לא נמנעתי מלמַלא הבטחה, שאפשר למַלְּאָהּ, אבל חפץ אני, שינָתן לי זמן להתבונן, עד־כמה אפשר לעשות מה שהבטחתי.

– לא, אלקסי אלכסנדרוביץ'! – קרא אובלונסקי וַיִּתַּר ממקומו – לא אוכל האמין לזאת! היא אֻמללה שאין כמוה עוד בנשים אמללות, ואתה, חלילה לך, למנוע ממנה מַה…

– במדה שאפשר למַלא. אתה מן החפשים באמונות ובדעות. אך אני, כאיש מאמין, אינני יכול לעשות בענין גדול כזה דבר נגד התורה הנוצרית.

– אבל בין הנוצרים ובקרבנו דין־כריתות נוהג, כפי מה שידעתי, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'; – מֻתָּר הוא גם על־פי כנסיתנו. ואנחנו רואים..

– מֻתּר, אך לא באֹפן זה.

– אלֶקסי אלכסנדרוביץ', אינני מכיר אותך, – אמר אובלונסקי אחרי שתיקה קצרה. – האם לא אתה (ואנחנו ידענו היטב להוקירך על זה) סלחת על הכֹּל והיית נכון לוַתֵּר על הכֹּל דוקא ברוח התורה הנוצרית? הלא אתה אמרת בעצמך: יש לתת את המעיל, כשלוקחים את הכֻּתֹּנֶת, ועתה…

– בבקשה ממך, – התחיל אלֶקסי אלכסנדרוביץ' פתאם בקול־צפצוף ויעמוד על רגליו, ופניו חורו ולחיו התחתונה רעדה, – אני מבקש ממך להפסיק, להפסיק… את השיחה הזאת.

– אל־נא, חלילה! סלח־נא לי, אם העצבתיך, – התחיל סטֶפַּן ארקדייביץ' בבת־צחוק מתוך בושה ויפשוט ידו – סוף סוף אך שליח אני, ורק את שליחותי עשיתי.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' נתן ידו לו ויהרהר קצת ויאמר:

– עלי לעַיֵּן בדבר ולהוָעץ. ביום השלישי אשיב לך תשובה מָחלטת, – אמר אחרי התבוננות קצרה.

יט    🔗

כבר אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ללכת, והנה קוֹרנֵי בא והודיע לאמר:

– סֶרגֵי אלֶקסייביץ'!

– מי הוא סרגי לקסייביץ' זה, – רצה סטֶפַּן ארקדייביץ' לשאול, אבל זכר כרגע מי הוא.

– אַה, סריוז’א! – אמר בקול, ובלבו הוסיף: “סרגי אלֶקסייביץ'”. דמיתי, כי ראש דֶפַּרְטַמֶּנט בא. אבל אנה בִקשה מאתי לראותו.

וסטֶפּן ארקַדייביץ' זכר את רשֶׁם הבַּישנות והשפלות שנראה על אנה בשַׁלְּחָהּ אותו ובאמרה אליו: “אף־על־פי־כן תראֵהו. חֲקָר־נא ושאַל, איפה הוא, מי אצלו. אולם סטיבה… אלו היה אפשר! הלא אפשר?” סטֶפַּן ארקדייביץ' הבין פֵרושו של “אלו היה אפשר” זה, שהוא: אולי אפשר לגמור את דבר הכריתות בתנאי שימָסר בנה לידה… עתה ראה סטֶפּן ארקדייביץ', שדבר זה אין להעלות גם על לב, אף־על־פי־כן שמח לראות את בן־אחותו.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הזכיר לגיסו, שאין מדברים עם הנער על־אודות אמו, והביע לו בקשתו, שלא יוציא מפיו מלה על־אודותיה:

– חולה היה מאד אחרי הפגישה ההיא, שנפגשו הוא ואמו, מאשר לא ידענו להזהר, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. – אנחנו יראנו אז מאד, כי בסכנה גדולה היה. אבל הָרִפּוּא שרִפְּאוהו בהשכל והרחיצה בים בימי־הקיץ השיבוהו לבריאותו, ועתה נתתי אותו בעצת הרופא אל בית־ספר. באמת הועילה לו הרבה השפעת החברים, והנהו שלם בגופו ומצליח בלמודיו.

– אכן היה לבן־חיל! גם לא סֶריוֹז’א הוא עוד, כי־אם סרגי אלקסייביץ' גמור! – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' בהביטו אל הנער הרחב והיפה, שנכנס בצעדי אוֹן ודרך חֵרות ועליו מעיל כָּחֹל ומכנסים ארֻכּים. הנער היה בריא ושׂמֵח למראה. בראותו את דודו השתחוה כמו לפני זר, אך כאשר הכירוֹ, נסתמק ויֵט מעליו בחפזון כנעלב וכבָא לכלל כעס; ויקרב הנער אל אביו ויתן לו את רשימת הציוּנים, שזכה להם בבית־ספרו.

– כך יפה, – אמר לו אביו, – עתה לֶך־לְךָ לדרכך.

– הוא כָחַש ויגדל ויחדל להיות ילד ויהי לנער; ואני אהבתי זאת, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'. – התזכרֵני?

הנער הֵסַב עיניו במהירות אל אביו.

– זכֹר אזכור, mon oncle, – ענה בהרימו עיניו אל דודו, ושוב הוריד עיניו מִיד.

הדוד קרא אליו את הנער ויַחזק בו בידו.

– ומה, מה מעשיך? – אמר בחפצו להכנס בדברים ובלי דעת מה לאמר לו.

הנער משך את ידו בזהירות מיד דודו ופניו אדמו ולא השיב דבר. כאשר אך נתן לו סטֶפַּן ארקדייביץ' להוציא את ידו, שם עיניו דרך שאלה אל אביו, וכצפור שהוּצאה לחפשי יצא בפסיעות נמהרות מן החדר.

שנה עברה מן היום, אשר ראה סריוז’א את אמו בפעם האחרונה. מן היום ההוא לא שמע על־אודותיה כל מאומה עוד. ועוד בשנה הזאת נמסר לבית־ספר, וחברים אהובים היו לו. הרעיונות והזכרונות על־אודות אמו, אשר הֶחֱלוהו אחרי ראותו אותה בפעם האחרונה, לא העסיקוהו עוד. וכשבאו בו לעתים, התאמץ לגרשם מקרבו, בחשבו אותם לחרפה לו ולדברים שאינם ראוּים אלא לנערות קטנות ולא לנער ולחָבֵר. הוא ידע, כי ריב היה בין אביו ובין אמו, והריב הפרידם, ועליו נגזר להשאר בידי אביו, ויתאמץ לקבל גזרה זו במנוחה.

לראות את דודו, הדומה במראהו לאמו, היה קשה בעיניו, כי הדבר הזה העיר בקרבו את הזכרונות, אשר חשב לחרפה לו. ועוד יותר קשתה זאת לו, בגלל אשר הבין, על־פי מלים אחדות, ששמעו אזניו בהמתינו אצל דלת חדר־העבודה, וביחוד על־פי הרשמים שעל פני אביו ודודו, כי באמו נדברו שני אלה. וכדי שלא לדון לכף־חובה את אביו, שהוא, סריוז’א, ישב בביתו ונִתַּן בידו, והעִקר, כדי שלא להשרות על עצמו את הרגשנות היתרה, אשר חשב לחרפה גדולה, השתדל שלא להביט אל הדוד הזה, אשר בא להשבית את מנוחתו, ושלא להרהר בדברים שהזכיר בבואו.

אך כאשר קרא אותו אליו סטֶפַּן ארקדייביץ', שיצא אחריו וראהו במעלות, וישאלהו שלא בפני אביו, במה הוא עוסק בבית־הספר בין שעור לשעור, נכנס עמו סריוז’א בדברים.

– עתה אנחנו עורכים מסלת־ברזל, – השיב הנער על שאלה זאת. – כך אנו עושים: שנים יושבים על ספסל. הם הנוסעים. ואחד עומד על רגליו על אותו הספסל. וכלם אוסרים את עצמם. אפשר להֵאָחֵז בידים, אפשר גם בחגורות, ונוסעים דרך כל החדרים. הדלתות נפתחות מראש. ולהיות קוֹנדוּקטוֹר קשה מאד!

– זה העומד על רגליו? – שאל סטֶפַּן ארקדייביץ' בצחוק קל.

– כן הוא, הרי זה דורש גבורה ומהירות, ביחוד לכשיעמדו פתאם או לכשיפֹּל אחד הנערים.

– כן, לא דבר ריק הוא, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' ויבט בעצבת־לב אל תוך עיני הנער המלאות חיים, שדָמו לעיני אמו, ושלא היו עוד עיני־ילד טהורות טהרה גמורה. ואף־על־פי שהבטיח לאלֶקסי אלכסנדרוביץ', שלא ידבר על־אודות אנה, לא יָכֹל להתאפק.

– ואתה זוכר את אמך? – שאל אותו פתאם.

– לא, אינני זוכר, – אמר סריוז’א בפזיזות ופניו נסתמקו מאד ועיניו הורדו. ולא יכול דודו להוציא מפיו דבר עוד.

המחנך הסלַבי מצא אחרי חצי־שעה את חניכו על המעלות וזמן רב לא יכול הבין, הכועס הוא הנער אם בוכה?

– בודאי התנגפת בנפלך? – אמר המחנך. – כבר אמרתי, כי הוא מִשׂחק שיש בו סכנה. וצריך להגיד לַדירֶקטור.

– אִלו התנגפתי, לא היה איש מכיר בי. זה ודאי.

– ומה זאת אפוא?

– הניחה לי! – זוכר אני, אינני זוכר… מה לו ולי? למה זה אזכור? הניחו לו! – פנה הנער לא עוד אל מחַנכו, כי־אם אל כל העולם.

כ    🔗

סטֶפַּן ארקדייביץ' נהג כמנהגו ולא בִלה ימיו בפטרבורג לריק. מלבד דבַר הכריתות ומשמרת הפקודה הֻצרך לחדש רוח חיים בקרבו בפטרבורג, לפי דבריו, אחרי העִפּוש השורר במוסקבה.

מוסקבה היתה אגם־בצה, אף־על־פי שהיו בה קַפֶה־שַנְטַנים ואומְנִיבוּסִים. זאת הרגיש סטֶפַּן ארקדייביץ' תמיד. בזמן שישב קצת במוסקבה, ביחוד בקרבת בני־ביתו, היה מרגיש בעצמו, שידיו הולכות ורפות. ובשבתו זמן רב במוסקבה בלי צאת אָנה ואָנה בא לידי־כך, שהתחיל לדאוג לזעף אשתו ולריבות־שפתיה, לתחלואים, לחִנוך ילדיו, לעניני משמרתו הדלים, ולא עוד אלא שגם לחובותיו התחיל דואג. אך די היה לו לבוא ולשבת מעט בּפטרבורג באותה החבורה, שהיה מצוי בה, שהיו רגילים לחיות בה, לחיות ממש ולא להתנַוְנוֹת כבמוסקבה, ומיד התחילו כל הרעיונות האלה נִדָּפים ונמסים “כְּהִמֵּס דונג מפני אֵש”.

אשתו?… עוד ביום הזה דבר עם הנסיך צֶ’צֶ’נסקי. לנסיך צֶ’צֶ’נסקי היו אשה ובנים, בנים שנתבגרו עובדים בתור פַּז’ים, ועוד אשה אחת לא נשׂוּאה לו כַחֹק, שילדה לו גם היא בנים. אמנם גם ביתו הראשון טוב לו, אך בביתו השני רָחֲבָה דעתו יותר. גם את בנו הגדול היה מביא אל ביתו השני והיה מספר לסטֶפּן ארקדייביץ', שהוא חושב זאת לתועלת ולדרך התפתחות לבנו. מה היו הבריות אומרים על זה במוסקבה?

והילדים?… בפטרבורג לא הפריעו הילדים את אבותיהם מראות חיים. הילדים נתחנכו בבתי־חנוך ולא נתקבלה התורה המשֻׁנה, המתפשטת במוסקבה – למשל, בבית לבוֹב – שכל מנעמי־החיים נתונים לילדים, ולאבותיהם אך העמל והדאגה. פה הבינו, שחַיב אדם לראות חיים לנפשו, כדרך שאיש משכיל צריך לחיות.

ועבודת הממלכה?… גם העבודה לא היתה פֹה חובה חמורה בלי קץ ותקוה כעבודת בני־מוסקבה; פה היתה העבודה רבת־ענין. פגישה אחת, טובת־הנאה אחת, מלה יפה אחת בזמַנהּ ובמקומה, ידיעה לשעשע נפשות בחזיונות־בדיחה קטנים – נותנת לאדם לקנות עולמו בשעה אחת, כמעשה שהיה בבְריַנְצֶב, אשר פְּגָשוֹ סטֶפַּן ארקדייביץ' אתמול ואשר היה עתה משׂרי־השׂרים. עבודה כזאת מושכת את הלב.

ביחוד הרגיעה את רוחו של סטֶפַּן ארקדייביץ' השקפת בני־פטרבורג על דברים שבממון. בַּרְטְניַנְסְקי, שהוצאותיו על־פי מנהגיו לא פחות מחמשים אלף, אמר לו בענין זה דבר גדול.

לפני סעודת הצהרים אמר לו סטֶפַּן ארקדייביץ' במרוצת שיחתם:

– אתה, כמדֻמה לי, מקֹרב למוֹרְדְּוִינְסְקִי; יכול אתה לעשות טובה עמדי, אמָר־נא לו מלה למעני. יש משמרת־פקודה, שאני רוצה בה. משמרת חבר הסוכנות…

– מה בצע, סוף סוף לא אזכור… אבל מה חֵפץ לך בעניני מסלות־ברזל עם ז’ידים?… הלא על־כל־פנים שקץ הוא.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' לא אמר לו, כי הוא ענין חי: בַּרטְניַנסקי לא היה מֻכשר להבין זאת.

– לכסף אני צריך, אין לי במה להתפרנס.

– הלא מתפרנס אתה.

– אני מתפרנס, אבל חובותי.

– מה זה תאמר? רבים הם? – אמר בַּרְטְניַנסקי בהשתתפות.

– רבים מאד, כעשרים אלף.

בַּרְטְניַנסקי צחק צחוק גדול מתוך נחת־רוח.

– הוי איש מצליח! – אמר לו. אני חַיָּב מיליון וחצי, ואין לי מאומה, ועיניך רואות, כי עודני יכול להתפרנס!

ולא בדבור בלבד, כי־אם גם במעשה ראה סטֶפַּן ארקדייביץ', כי נכון הדבר. זִ’יבַחוֹב היה חַיב שלש מאות אלף, וגם פרוטה אחת לא היתה לו, ועם־זה התפרנס, וברֶוַח מרֻבֶּה ולא בצמצום! הגרף קְרִיבצוֹב נודַע מכבר לחסַר כל־מוצא לכסף, ועם־זה החזיק שתי פילגשים. פֶּטְרוֹבסקי בזבז חמשה מיליונים ולא שִׁנה את מנהגי ביתו וגם היה מנהל עניני־כסף בממלכה וקבל שכרו עשרים אלף לשנה. מלבד זאת השפיעה פטרבורג לטובה גם על בריאות־גופו של סטֶפַּן ארקדייביץ', צעיר נעשׂה בה. במוסקבה היה מביט לפעמים אל שֵׂיבתו שנראתה בו, מתנמנם אחרי סעודת־הצהרים, מתמתח, עולה במעלות במתינות ובנשימה כבדה, משתעמם בחברת נשים צעירות ונמנע מהשתתף במחולות. ובפטרבורג כמו הוּשבו לו עשר שנים מן השנים שעברו עליו.

בפטרבורג הרגיש בעצמו, מה שאמר לו עוד אתמול הנסיך פטר אובלונסקי, איש בן ששים שנה, שחזר באותם הימים מחוץ־לארץ.

– פה אין אנחנו יודעים לחיות, – אמר פטר אובלונסקי. – התאמין לי, הנה ישבתי כל הקיץ הזה בבַדֶּן, שם הייתי בעיני כאיש צעיר ממשׁ. למראה אשת יפת־תֹאר – הרהורים… אחרי לחם־צהרים וכוס־יין – כֹח ועֹז. ואך באתי לרוסיה – דבר היה לי אל אשתי, גם אל הכפר הֻצרכתי לבוא – והנה, לא תאמין לי, בעוד שני שבועות שמתי עלי שמלת־בית וחדלתי לחלֵּף שמלותי ללחם־הצהרים. הרהורים ביפות־תֹאר נשכחו מן הלב. לזקן גמור הייתי. לא נשארו לי בעולמי אלא הרהורי־תשובה. אחר באתי לפריז ואחליף כח ואהיה כבראשונה.

וסטֶפַּן ארקַדייביץ' הרגיש בעצמו גם הוא את השנוי הזה, שהרגיש פטר אובלונסקי. במוסקבה נבקה רוחו בקרבו, ואִלו הִרְבָּה לשבת בה, היה קרוב לבוא גם לידי הרהורי־תשובה; אבל בפטרבורג חזר והיה לאדם הגון על־פי רגשותיו.

בין הנסיכה בֶּטְסי טְבֶרסקַיה ובין סטֶפּן ארקַדייביץ' נקבע יחס משֻׁנה מאד. סטֶפּן ארקַדייביץ' התנהג עמה תמיד כמבקש אהבתה דרך הִתּוּל ודִבר אליה דרך התּוּלו דברים מגֻנים שבמגֻנים, מדעתו, כי זה טוב בעיניה יותר מכֹּל. ביום השני אחרי דַבּרו עם קרֵינין בא להֵרָאות לפניה, ובאותה שעה היה צעיר בעיניו כל־כך, שמבלי התבונן הרחיק ללכת במהתלותיו ובשקָריו ברוח זה במדה, שלא ידע עוד איך לשוב אחור, ולרַע לו, לא רק לא מצאה בטסי חן בעיניו מעולם, כי־אם גם לגֹעל־נפש היתה לו, ומנהג־הדבור הזה נקבע בעיניהם מאשר הוא מצא חן רָב בעיניה. בגלל זה שמח מאד, כי באה הנסיכה מְיַחקַיה וַתַּשׂם קץ לְיִחוּדָם.

– אַה, גם אתה פֹה, – אמרה בראותה אותו. – ומה שלום אחותך האֻמללה? אל־נא תַבֵּט אלי ככה, – הוסיפה הנסיכה מיַחקַיה. – מאז התגוללו עליה כל האנשים הרעים ממנה מאה אלף פעמים, אני חושבת, כי הֵטיבה עשֹׂה. לא אוכל לסלוח לִוְרונסקי על כי לא הודיע לי, כי היתה פֹה בפטרבורג. אני הייתי נוסעת אליה ועמה אל כל מקום. מסר־נא לה בשמי ברית־אהבה. ספר־נא לי עתה על־אודותיה.

– אכן קשה מצבה, היא… – החל סטֶפַּן ארקדייביץ' בקבלו בקֹצר־דעתו את דברי הנסיכה מיַחקַיה: “ספר־נא לי על־אודותיה” כפשוטם. אך היא נכנסה מיד לתוך דבריו כדרכה והתחילה מספרת בעצמה:

– היא עשתה מה שהכֹּל עושים, חוץ ממני, בַּסֵּתֶר; והיא לא רצתה להתכחש וַתֵּיטֶב לַעֲשׂות. ועוד יותר היטיבה בזה, שעזבה את גיסך המטֹרָף. סלח־נא לי. הכֹּל אמרו עליו, שהוא פקח, פקח גדול, ורק אני לבדי אמרתי, כי טפש הוא. עכשו, שנתחבר עם לידיה איבַנובנה ועם לַנדוֹ, אומרים עליו הכֹּל, שהוא מטֹרף, ואני רוצה מאד לחלוק על כל הבריות, אך בפעם הזאת אינני יכולה.

– אמרי־נא לי אתְּ, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ', – מה החידה הזאת? תמול הייתי אצלו ובקשתי תשובה מָחלטת בדברים שבינו לבין אחותי, והוא לא השיב לי, אך אמר, שיתישב בדבר, והיום קבלתי במקום תשובה הזמנה אל הגרפינה לידיה איבנובנה בערב הזה.

– כן, כן! – קראה הנסיכה מיַחקַיה בשמחה, – את פי לַנדוֹ ישאלו, מה יאמר הוא על זה.

– איך זה? לשם מה? מה הוא לַנדוֹ?

– הטרם תדע את ז’יל לַנדוֹ המפֻרסם, את ז’יל לַנדוֹ, את הָרֹאֶה? גם הוא מטֹרף, אבל בידו גורל אחותך. זה פרי החיים בערי־השדה, אינך יודע מאומה. לַנְדוֹ, פקיד־משרת בחנות גדולה בּפריז, בא אל רופא. בחדר־הקבלה של הרופא נתנמנם, ובשעת תנומתו התחיל יועץ אל כל החולים. ועֵצות נפלאות יעץ. ועוד זאת, שמע־נא, הלא ידעת את יוּרִי מֶלֶּדִּינְסקי, את החולה הזה? – אשתו שמעה על־אודות לַנדוֹ זה ותקחהו אל אישהּ. עתה הוא מרַפא את אישהּ. הועֵל לא הועיל מאומה לו, על־פי דעתי, כי עודנו חלש וכושל כבראשונה, אך הם מאמינים בו ומובילים אותו עמהם. ככה הוּבא לרוסיה. פה קפצו עליו הכֹּל והוא התחיל מרַפא כל בריה. את הגרפינה בֶּזְזֻבּוֹבָה רִפֵּא ותאהבהו ותשׂימהו לבֵן לה.

– איך זה?

– כך היה מעשה. עתה לא יֵאָמר עוד שמו לַנדוֹ, כי־אם גרַף בֶּזְזֻבּוֹב. אך עִקרו של דבר הוא, כי לידיה – אהבתי אותה מאד, אך דעתה נטרפת – אדוקה, כמובן, עד־מאד בלַנדוֹ זה ובלעדיו לא יֵעָשׂה דבר לא בביתה ולא בבית אלֶקסי אלכסנדרוביץ', וגורל אחותך עתה בידי לַנדוֹ זה, שהוסב שמו הגרַף בֶּזְזֻבּוֹב.

כא    🔗

אחרי סעודה גדולה וכוסות־קוניַק הרבה בבית בַּרְטְניַנסקי נכנס סטֶפַּן ארקַדייביץ', אך באחור־זמן מעט מהשעה היעודה, אצל הגרפינה לידיה איבַנובנה.

– מי עוד אצל הגרפינה? הצרפתי? – שאל סטֶפַּן ארקַדייביץ' את המשרת, בהתבוננו באדרתו, הידועה לו, של אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ובאדרת משֻׁנה ומגֻחֶכֶת בעלת־רְכָסים.

– אלֶקסי אלכסנדרוביץ' קרֵינין והגרף בֶּזְזֻבּוֹב, – ענה המשרת כמתרעם.

”הנסיכה מיַחקַיה הגידה מראש", אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בלבו בעלותו במעלות. “מה משֻׁנה הדבר! אבל מי יתן ויכֹלתי להתקרב אליה. השפעתה מרֻבּה מאד. אם היא תאמר מלה לפוֹמוֹרסקי, לא יהי כל ספק עוד”.

עוד היה אור־יום בחוץ, אך בחדר־האורחים הקטן שבמעונה של הגרפינה לידיה איבַנובנה כבר האירו המנורות והיריעות מוּרָדות.

אצל שלחן עגֹל, מתחת למנורה תלויה, ישבו הגרפינה ואלֶקסי אלכסנדרוביץ' ודברו בלחישה. איש שפל־קומה ודל־בשר, שירכי אשה לו ורגליו שקועות במקום הברכים, ופניו חורים מאד, אבל יפים, ועיניו נוצצות ויפות, ושערו אָרֹך ומֻטָּל על צַורון־מעילו, עמד בקצהו השני של החדר והסתכל בכֹּתל ובציורים התלוּים עליו. סטֶפַּן ארקדייביץ' נתן שלום לבעלת־הבית ולאלקסי אלכסנדרוביץ' וישם עיניו שלא ברצונו שנית על האיש הזר לו.

– האדון לַנְדוֹ! – פנתה הגרפינה אל האיש ההוא בקול רך מלא זהירות, אשר השתומם עליו אובלונסקי. וַתְּוַדְּעֵם זה לזה.

לַנדוֹ הסב פניו בחפזון ויגש וישם בצחוק קל את ידו הקופאה והמזיעה בתוך יְמִינו הפשוטה של סטֶפּן ארקדייביץ', אחר שב ונטה לו אל הכֹתֶל ויוסף להביט אל הציורים. הגרפינה ואלֶקסי אלכסנדרוביץ' נתנו עיניהם זה בזה בהבטה שיש בה רמיזה.

– אשמח מאד לראותך, ביחוד בערב הזה, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה ותרמוז לו לסטֶפּן ארקדייביץ' לשבת אצל קרֵינין.

– הנה קראתי לו לַנדוֹ, – אמרה בלחישה ותסב עיניה אל הצרפתי וממנו מיד אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ', – אך באמת הוא גרַף בֶּזְזֻבּוֹב, כאשר ידעת בודאי. אבל הוא איננו אוהב את הכנוי הזה.

– כן, שמעתי, – ענה סטֶפַּן ארקדייביץ' – אומרים עליו, כי רפא רפואה שלמה את הגרפינה בֶּזזֻבּוֹבה.

– היא באה אלי היום, מה אמללה היא למראה! – אמרה הגרפינה בפנותה אל אלקסי אלכסנדרוביץ'. – פרידה זו נוראה לה. צרה גדולה היא לה.

– והוא יוצא מזה בודאי? – שאל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

– כן, הוא יוצא לפריז. תמול שמע קול, – אמרה הגרפינה לידיה איבַנובנה בעינים מוסַבות אל סטֶפּן ארקדייביץ'.

– אַה, קול! – שָׁנה אחריה אובלונסקי, אשר הבין, כי ראוי לו להזהר מאד בחבורה זו, שנַעֲשֶׂה או עתיד להעשות בה דבר מיֻחד, שעדין אינו יודע מה הוא.

רגע אחד שתקו כלם, ואחרי־כן אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בבת־צחוק דקה, כמתחלת בעִקר דבַר שיחתם, אל אובלונסקי:

– אני ידעתיך מכבר, ושמחה אני מאד לדעת אותך יותר. ידידֵי ידידֵנו ידידים גם לנו. אך כדי להגיע לידידות, צריך להתבונן במצב־נפשו של הידיד, וכמדֻמה לי, שלא כן אתה עושה לאלקסי אלכסנדרוביץ'. הלא תבין את כַונתי, – אמרה ותרם את עיניה היפות והמלאות עיון.

– במקצת, גברתי, אני מבין, כי מצבו של אלקסי אלכסנדרוביץ'… – אמר אובלונסקי, אשר לא הבין היטב מה דורשים מאתו, ועל־כן בחר לו להשתמש במאמרים כלליים.

– לא שנוי במצב החיצון הוא, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בשפת־תוכחות, ויחד עם זה הביטה באהבה אחרי אלקסי אלכסנדרוביץ', אשר קם מכסאו ועבר אל לַנדוֹ, – לבו שֻׁנָּה, לב חדש נברא לו, ואני יראה, פן לא שַׂמתּ לבך למדי אל השנוי הזה, שנהיה בו.

– בכלל אני יכול לתאר לנפשי את השנוי הזה. ידידים היינו כל ימינו, ועתה… – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' וַיָּשֶׁב מבט־חבה לגרפינה על מבטה, ובלבו עִיֵּן וחִשֵּׁב לאיזה משני המיניסטרים היא מקֹרֶבת יותר ועל־אודות מי מהם יצטרך לבקש מאתה.

– השנוי, שנהיה בו, לא יוכל להקטין את רגשי אהבתו לרעיו; להפך, עלול הוא השנוי הזה להגדיל את אהבתו. אבל יראה אני, פן לא תבין את דברי. רצונך לשתות כוס טֵה? – אמרה ותרמוז על המשרת, אשר הגיש טֵה על טס.

– לא למדי, גרפינה. מובן מאליו, כי הרעה הבאה עליו…

– כן, רעה היא, אבל נהפכה לאשֶׁר גדול, כשנהפך לו לב אחר ולבו נמלא אשֶׁר זה, – אמרה ותבט בעיני־אהבה אל סטֶפּן ארקדייביץ'.

“אדַמה, כי אפשר לבקש, שתדבר עם שניהם”. אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בלבו.

– בודאי, גרפינה, – אמר לה, – אבל אני חושב, כי שִׁנוים אלה הם מן הנסתרות, שאין אדם אוהב לגלותן גם לקרובים שבקרוביו.

– להפך! חַיבים אנחנו לפרסם ולעזור זה לזה.

– כן הוא, אין כל ספק, אבל מצוּים שנויי־דעות, ומלבד זאת… – אמר אובלונסקי בצחוק קל ורך.

– אי־אפשר לשנוי דעות בדבר האמת הקדושה.

– כן, כן, בודאי, אבל… סטֶפּן ארקדייביץ' בא במבוכה ויעצור במלים. הוא הבין, כי כַונתה על האמונה.

– כמדֻמה לי, שיתנמנם מיד, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בלחישה מַסְבֶּרֶת בגשתו אל לידיה איבַנובנה.

סטֶפַּן ארקדייביץ' הסב עיניו. לַנדוֹ ישב אצל החלון בזרועות סמוכות על צלעו ועל גבו של כסא אחד ובראש כפוף. כשהרגיש את מבטי העינים המכונָנות אליו הרים ראשו וצחק צחוק קל של ילד תמים.

– אל תביטו אליו, – אמרה לידיה איבַנובנה ובהזזה קלה הגישה כסא לאלֶקסי אלכסנדרוביץ'. – אני התבוננתי… – החלה לאמר דבר, אך ברגע ההוא נכנס אחד המשרתים ומכתב בידו. לידיה איבנובנה קראה בחפזון את הפתקה, שבאה אליה, ובמהירות נפלאה כתבה ומסרה תשובה וַתֵּשב אל השלחן. – אני התבוננתי, – חזרה ואמרה, – כי המוסקבאים, ביחוד הגברים בני־מוסקבה, הם קרירי־דעת עד־מאד בעניני האמונה.

– לא כן, גברתי הגרפינה, כמדֻמה לי, שהמוסקבאים ידועים בתור בעלי־אמונה עומדים על דעתם בחזקה, – ענה סטֶפַּן ארקדייביץ'.

– על־פי מה שנראה לי, אתה למֹרַת־רוחי, מקרירי־הדעת, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בפנותו אליו בבת־צחוק מתוך לֵאוּת.

– כלום אפשר להיות קריר־דעת! – אמרה לידיה איבנובנה.

– אני בדבר הזה, לא קריר־דעת באמת, כי־אם עומד וממתין, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' בצחוק קל של רדיפת שלום וידידות. – לא אאמין, כי באה עתי לעסוק בשאלות האלה.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ולידיה איבנובנה נתנו עיניהם זה בזה.

– לעולם אין אנו יכולים לדעת, – אם באה עִתֵּנו לזה אם אין, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בלשון־תוכחה. – אין לנו להרהר בדבר, אם נכונים אנחנו אם אין: אין חסד־אלהים תלוי במחשבות אדם; יש אשר לא יִצְלַח על יגֵעים בשבילו ויצלח על אשר לא התקינו עצמם לזה, כמעשה שהיה בשָׁאוּל השליח.

– לא כמדֻמה לי, שלא עתה עוד, – אמרה לידיה איבנובנה, אשר התבוננה באותה שעה בתנועותיו של הצרפתי. לַנדו קם ויגש אליהם.

– התרשוני לשמוע? – שאל הצרפתי.

– ככל אַות־נפשך, אני לא חפצתי להפריעך, – אמרה לידיה איבנובנה ותבט אליו בחבה – שבה־נא עמנו.

– אך אין לעצום את העינים מֵראות אור, – הוסיף אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

– מי יתן וידעת את האשֶׁר, שאנו מוצאים, כשאנו מרגישים את מציאותו בקרבנו! – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בצחוק אשה צדקנית.

– אך אפשר לאדם, שירגיש בעצמו, שאינו מסֻגל לפעמים להתרומם עד למדרגה גבוהה זאת, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ובדַבּרו הרגיש, שהוא מַערים באמרו מדרגה גבוהה על האמונה, אך לא ערב את לבבו להודות בחֹפש־דעותיו, בפני אשה, אשר במלה אחת, שתאמר לפומורסקי, תוכל להמציא לו את המשמרת, אשר הוא מבַקש.

– אתה רוצה לאמר בזה, כי החטא מעכב? – אמרה לידיה איבנובנה. – אבל דבר זה טעות הוא. אין חטא למאמינים, כבר נמחל החטא. סלח־נא, – הוסיפה בהביטה אל המשרת, שחזר והביא פתקה בידו; ותקרא את הפתקה ותָּשב עליה בעל־פה לאמר: “מחר אצל הנסיכה הגדולה, כן תאמר”. – אין חטא למאמין, – חזרה ואמרה.

– כן הוא, אבל אמונה, שאין עמה מעשים, כגוף בלי נשמה, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ', על פי הקַטחיזיס שלמד בילדותו, ולא נלחם על חֵרותו עוד אלא בבת־צחוק בלבד.

– זאת לנו מאגרת השליח יעקֹב, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' אל לידיה איבנובנה כמתרעם עליה קצת. נִכָּר היה, שכבר נדברו בזה לא אחת ולא שתים. – כמה קלקולים גרמה טעות זו, שטועים בפֵרוש המשל הזה. אין דבר מרחיק את האדם מן האמונה יותר מפֵּרוּש זה. “אין לי מעשים טובים ועל־כן אינני יכול להאמין”, וזה לא נאמר בשום מקום. אבל נאמר להפך.

– לעבוד לאלהים, להציל איש את נפשו ביגיעות ובתענית, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בבוז ובגֹעל־נפש, – מדרכיהם המקֻלקלים של נזירינו כל זה… אין זכר לזה בשום מקום. הדבר פשוט וקל יותר הרבה, – הוסיפה ותבט אל אובלונסקי בבת־צחוק מְחַזֶּקת־ידים, כדרך שהיתה צוחקת בחצר לחַזק את ידי העלמות הצעירות, הנבוּכות למראה הסדרים, שלא הֻרגלו בהן.

– אנחנו נושענו על־ידי המשיח המדֻכּא בעבורנו. אנחנו נושענו באמונה, – נענה אחריה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' במבט של הסכמה לדבריה.

– השומע אתה אנגלית? – שאלתהו לידיה איבנובנה, וכאשר ענה הן, קמה והתחילה ממשמשת בספרים שעל האצטַבה הקטנה.

– חפצי לקרֹא Safe and Happy או Under the wing – אמרה ותשׂם עיניה דרך שאלה על קרינין ותקח לה את הספר אשר בקשה, ובשובה אל מקומה ופתחה את הספר ותאמר: – הדברים קצרים מאד. מתֹאָר פֹה הדרך, שהאמונה נקנית בו, וקורת־הרוח היפה מכל חיי העולם הזה, שהיא נותנת לבעליה. מי שמאמין, אי־אפשר לו שיהיה אמלל, כי לא בדד הוא. – היא כבר נָכוֹנה לקרֹא, והנה המשרת נכנס עוד הפעם. – בּוֹרוֹזְדִּינה! אמֹר, מחר בשתי שעות, כן הוא, – אמרה ותשם אצבעה על מקום אחד בספר ותאנח ותבט לפניה בעיניה היפות והמלאות עיון. – זאת פעולת האמונה הנכונה. הן ידעת את סַנִּינָה מַרִי. הידעת את הרעה, אשר מצאַתּה? בנה יחידה מת עליה. נפשה התמוגגה ברעתה. ומה אחריתה? גואלהּ נמצא לה, ועתה היא מברכת את אלהים על מות הילד. זהו האֹשר, שהאמונה נותנת לאדם!

– נכון הוא, מאד… אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ולבו שמח בקרבו על כי יָחֵלו לקרֹא ויתנו לו להשיב רוחו מעט. “לא, לפי הנראה, טוב אשר לא אבקש היום דבר, – אמר בלבו, – רב לי אם אצא מזה בלי הִכָּשֵׁל בלשוני”.

– לך יקשה לשבת עמנו, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה אל לַנדו, – כי אינך יודע אנגלית, אבל קריאה קצרה היא.

– בין אבין, – אמר לַנדו בבת־צחוק שלו ויעצום עיניו.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ולידיה איבנובנה נתנו עיניהם זה בזה בהבטה מַסברת, והקריאה הוחַלה.

כב    🔗

סטֶפַּן ארקדייביץ' השתומם עד־מאד על הנאומים המשֻׁנים החדשים לו, אשר שמעו אזניו. רבוי הגונים שבחיים הפטרבורגיים הביא אותו תמיד לידי התעוררות עזה, באשר הוציא אותו מתוך חיי־העמידה שבמוסקבה. אבל אוהב ומבין היה את טיב החיים האלה ברֹב גַונֵיהם רק בספירות הקרובות והידועות לו; אך בחבורה הזאת, הזרה לרוחו, ראה אך זרות ותהפוכות, אשר לא יכול לעמוד עליהן. בשמעו את דברי הגרפינה לידיה איבנובנה ובהרגישו את העינים היפות, המביעות טפשות או מרמה, – זאת לא ידע בעצמו, – את עיני לַנדוֹ המכוֹנָנוֹת אליו, התחיל מרגיש איזו כבדות מיֻחדה בראשו.

רעיונות רבים ושונים הסתבכו בקרבו. “מַרִי סַנִּינָה שמֵחה, כי מת הילד אשר ילדה… לוּ יכֹלתי לעַשן קצת בשעה זו… לִזְכּות אפשר גם באמונה בלבד, והנזירים אינם יודעים מה לעשות לזה, הגרפינה לידיה איבנובנה היא היודעת זאת… ומדוע ככה יכבד עלי ראשי? מהקוניַק או מפני שכל זה משֻׁנה מאד? אף־על־פי־כן לא עשיתי עד כה, כמדֻמה לי, כל דבר זר. אך בכל־זאת לא אוכל עוד לבקש מאִתּה. שמעתי, שהם מזקיקים להתפלל. אולי יַזקיקוני גם אני. זאת תהי אִולת גדולה מנשוא במנוחה. ומה נבערים הדברים שהיא קוראה, אבל מבַטְּאָה היא היטב. לַנדוֹ־בֶּזְזֻבּוֹב, על שום מה נקרא שמו בֶּזְזֻבּוֹב”? פתאם הרגיש סטֶפַּן ארקדייביץ', כי לחיו התחתונה נוטה בכֹח גדול לפִהוק, ולמען העלים את פִּהוקו תקן בידיו את פאות־זקנו ויתנער. אך מיד הרגיש, שהוא מתנמנם, ועוד מעט וְיִנחר. הוא נעור ברגע, שהגרפינה לידיה איבנובנה אמרה בקולה הידוע לו: “הוא ישֵׁן”.

סטֶפּן ארקדייביץ' הקיץ בבהלה, כי היה בעיניו כאשֵׁם שנמצא עוֹנו. אך התנַּחם כרגע, כי הֻברר לו, שלא עליו נאמר “הוא ישֵׁן”, כי־אם על לַנדוֹ. הצרפתי נרדם גם הוא כסטֶפַּן ארקדייביץ', אבל תרדמת סטֶפַּן ארקדייביץ' היתה נחשבת, כפי מה שדִמָּה הוא, לעלבון להם (ואולם גם זאת לא דִמָּה באמת, כל־כך היה הכל משֻׁנה פה בעיניו), ותרדמת לַנדוֹ שִׂמְּחָה אותם מאד, ביחוד את הגרפינה לידיה איבנובנה.

– Mon ami – אמרה לידיה איבנובנה ותאסוף בזהירות, שלא לִגְרֹם אִוְשָׁה, את קפולי שמלת־המשי אשר עליה – ברגשנותה היתרה קראה לו, לקרֵינין, לא אלֶקסי אלכסנדרוביץ', כי־אם “מוֹן אַמִּי”, – תנה לו את ידך. הרואה אתה? שְׁשְׁ! – נתנה בקולה על המשרת שחזר ונכנס. – אין לקבל.

הצרפתי נרדם או עשה את עצמו כאלו נרדם, וראשו נסמך על גב הכסא, ובידו המזיעה, המוטלת על אחת מברכיו, הניע תנועות קטנות, כמשתדל לצוד בה דבר. אלקסי אלכסנדרוביץ' קם בזהירות, אבל הניד את השלחן בקומו, מבלי דעת להזהר כראוי, ויִקרב וישׂם את ידו ביד הצרפתי. סטֶפַּן ארקדייביץ' קם גם הוא ויבט בעינים פקוחות לרוחה על־מנת להעביר את חבלי השֵׁנה מהן, אם ישֵׁן הוא, פעם על זה ופעם על זה, והֻברר לו, שהוא עֵר; אבל הרגיש, כי ראשו הולך וכבד עליו.

– האיש הבא לאחרונה, אותו השואל, יֵצֵא מזה, יֵצֵא, יֵצֵא! – אמר הצרפתי מבלי פקוח עיניו.

– סלח־נא לי, אבל עיניך רואות… שוב־נא בעשר שעות, או, טוב מזה, מחר.

– יֵצֵא, יֵצֵא! – שָׁנָה הצרפתי בקֹצר־רוח.

– עלי, עלי הוא, הלא כן? – שאל סטֶפַּן ארקדייביץ', וכאשר ענוהו: “הֵן”, שכח גם את דבַר הבקשה, אשר אמר לבקש מהגרפינה לידיה איבנובנה, גם את דבַר אחותו, ובתשוקתו הרבה לצאת מַהר מן המקום ההוא יצא על קצות רגליו ויָנס החוצה, כנָס מבית מלא קטב, וזמן רב דִבּר והתלוצץ עם הָרַכָּב, בחפצו להתאושֵׁש מהר.

בתיאטרון הצרפתי, אשר הספיק עוד לראות בו את המערכה האחרונה, ואחרי־כן אצל כוס שַׁמפַּני ב"בית־משתה־הטַטַּרים", בשבתו בתוך אנשים כערכו, התחזק מעט. ובכל־זאת היתה רוחו סרה כל הלילה ההוא.

בשובו הביתה אל פטר אובלונסקי, שאצלו התאכסן בפטרבורג, מצא פתקה מאת בֶטסי. היא כתב לו, שהיא חֲפֵצה מאד לגמור את השיחה, שהתחילו בה, ומבקשת מאתו, כי יבוא אל ביתה מחר. הוא אך הספיק לקרֹא את הפתקה הזאת ולקַמט מצחו עליה קצת והנה נשמע קול צעדים כבדים מלמטה, קול רגלי אנשים נושאים משא כבד.

סטֶפַּן ארקדייביץ' יצא לראות מה זאת. המשׂא הזה היה פטר אובלונסקי הַשָּׁב לימי עלומיו. הוא היה שכור כל־כך, שלא יָכול לעלות בַּמַּעלות; אך בראותו את סטֶפַּן ארקדייביץ' צוה את נושאיו להעמידו על רגליו וַיֵּאָחֶז בּו ויבוא אתו אל חדרו, ושם התחיל מספר לו, במה בִלה את הערב, וידבר דבריו עד שחטָפַתהו שֵׁנה.

סטֶפַּן ארקדייביץ' היה עצוב, מה שקרהו אך לעתים רחוקות, וזמן רב לא יכול להתנמנם. כל מה שעלה על זכרונו היה אך מכֹער, אבל מכֹער מכֹּל, כדבר שהוא לחרפה לבעליו, נדמָה לו זֵכר הערב הזה בבית הגרפינה לידיה איבנובנה.

ממחרת באה אליו תשובת מֵאוּן גמור מאלקסי אלכסנדרוביץ' לענין הכריתות, וַיָּבֶן, כי החלטה זו נוסדה על הדברים, שאמר הצרפתי בשעה שנרדם או עשה את עצמו כאלו נרדם.

כג    🔗

כדי לתקן דבר בחיי־הבית הפנימיים, צריך שיהיה או ריב גמור או שלום גמור בין האיש והאשה. אבל אם התיחסותם זה לזה איננה ברורה, אם אין ביניהם לא שלום ולא ריב, אי־אפשר להם לגשת אל כל דבַר־תִּקּוּן.

זוגים רבים יושבים שָׁנִים תמימות במקומות שׂנוּאים מכבר לאיש ולאשה יחד, ורק מאין ריב גמור ושלום גמור ביניהם אינם משנים את מקומם.

גם ורונסקי ואנה נלאו נשׂוֹא ישיבת מוסקבה בַחֹרֶב ובָאָבק, בימים שהשמש כבר האיר לא בחֹם־האביב, כי־אם בחֹם־הקיץ וכל עצי הבּוּלְוַרים כבר עטו עלים, והעלים עטו אבק; אך לא עברו אל האחוזה “ווֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיֶה”, כמו שהָחלט מכבר, כי־אם הוסיפו לשבת במוסקבה, אחרי מָאסם בה, רק מאשר בימים האחרונים לא היה שלום ביניהם.

הרוח הרעה, אשר שלטה ביניהם, לא נוסדה על שום סבה חיצונה, וכל הטענות והמענות שנִסו להכנס בהן פעמים רבות, לא רק לא הסירוה, כי־אם עוד הועילו להגדילה. רוח רעה פנימית היתה זאת: היא רגזה כל היום על כי מָעֲטָה האהבה בקרבו, והוא רגז מרֹב חרטה שהתחרט על כי העמיד עצמו בגללהּ במצב קשה זה, שהיא לא רק לא תְקִלֵּהו, כי־אם עוד תוסיף להקשותו. שניהם, גם הוא גם היא, לא הגידו מה שֹׁרש דבַר־רָגזם, אבל הרשיעו זה את זה בלבותם, ובכל תואנה שמצאו התאמצו להוכיח זה לזה, כי כן הוא.

הוא היה בעיניה, כֻּלו עם כל מנהגיו ורעיוניו ומאוייו, עם כל אוצרו הרוחני והחמרי, אך אהבת־נשים לבד, והאהבה הזאת נועדה על־פי רגשותיה להתרַכֵּז כֻּלָּהּ אך בה לבד. אבל האהבה הזאת נתמעטה, ועל־פי סברותיה הָרְאֲתה לדעת בזה, כי נָתַן חלק מאהבתו לנשים אחרות או לאשה אחרת אחת, ועל זה קִנאה אותו. לא על־דבר אשה ידועה לה קנאה אותו, כי־אם על כי נגרע מאהבתו. מבלי דעת עוד על מי תחשדהו, חִפשׂה את אשת־עברתה באשר יָכלה ועל־פי רמז קטן שבקטנים העבירה את חמת קנאתה מאשה לאשה. פעם חשדה אותו על הפרוצות הגסות, אשר בהיותו חבר לבחורים, נקל היה לו לבוא בדברים עמהן; פעם חשדה אותו על נשי הספירות הגבוהות, אשר יכול להזדמן עמהן; פעם חשדה אותו על עלמה, שיצרה לה בדמיונה, ואמרה עליה, שהוא נכון לקחתה לו לאשה אחרי עזבו אותה, את אנה. החֶשֶׁד האחרון הזה הציק לה יותר מכל שאר החשדים, ביחוד, מאשר אמר לה הוא בעצמו בשעת התגלות־לב, מבלי דעת להזהר, כי אמו רחוקה כל־כך מדעת את דרכיו, שהרשתה לעצמה לדבר על לבו, שיקח לו לאשה את הנסיכית סוֹרוֹקינה.

ובקנאתה זעפה עליו ובקשה תואנות לזַעפהּ בכל דבר. בכל פרט ופרט מקשי־מצבה האשימה אותו. ישיבתה זו, שישבה וחכתה במוסקבה, כנתונה בין השמים ובין הארץ, התמהמהותו וחששנותו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ', בדידותה בעיר הזאת – בכל אלה האשימה אותו. אִלו היה אוהב אותה – אמרה עליו בלבה – היה מבין, מה קשה מצבה, ומחַלץ אותה מצרותיה. גם באשמתו לבד ישבה במוסקבה ולא בכפר. הוא לא יכול לשבת טמוּן בכפר, כמו שרצתה היא. צבור היה נחוץ לו, ובשביל זה העמיד אותה במצָבה הנורא, ולא רצה להבין, מה קשה צערה. הוא ולא אחר היה האשֵׁם, על־פי סברותיה, גם במה שנפרדה עד עולם מבנהּ.

גם רגעי האהבה המעטים, שבאו עוד לפעמים ביניהם, לא היו מרגיעים אותה: באותם הימים ראתה באהבתו כעין מנוחה ובטחה, אשר לא היו בו קֹדם לזה ואשר הרגיזו את רוחה.

השעה היתה שעת בין־השמשות. אנה חכתה לְשִׁיבָתוֹ ממשתה חֶבר־הבחורים, אשר נסע להשתתף בו, ובין כה הלכה הנה והנה בחדר־עבודתו (חדר שקול רצפת־הרחוב נשמע בו פחות מבשאר החדרים) וחזרה בלבה על דברי־הריב, שרָבוּ אתמול, לכל פרטיהם. ובעברה בחזרה זו מן המאֻחר אל הקודֵם, מדברי העלנון העשוּים להזָכר, אל מה שהביא לידי כך, הגיעה לאחרונה עד תחלת השיחה ההיא. זמן רב לא יכלה להאמין, כי ראשית מדון היתה להם שיחה קלה ורחוקה מלבם כזאת. אבל כך היה מעשה. הוא אך לגלג לו קצת על הגימנַסיות לנערות ואמר, כי אין בהן חֵפץ, והיא הפכה בזכותן. אך הוא נהג קלות־ראש בהשכלת־נשים בכלל ואמר, כי הנערה האנגלית הַנָּה, אשר דאגה לה וטִפְּלָה בה אנה, אינה צריכה לגמרי לידיעת הפיסיקה.

הדבר הזה הקניט את אנה, כי ראתה בזה רמז של בוז למעשים שהיא עוסקת בהם, ומיד בקשה ומצאה וענתה מענה קשה דֵי התנקם בו על הצער שגרם לה.

– אינני מְקַוָּה, כי תזכור אותי ואת רגשותי, כמו שאפשר לאיש אוהב, אבל קויתי לנמוסיות בלבד, – אמרה אליו.

ובאמת נסתמק מכעס על אמרה לו זאת ויענֶהָ קשות. מה שהשיבה לו היא, לא זכרה עוד, אבל זכרה, כי הוא קפץ ואמר בכַונה גלויה להדאיב נפשה:

– חבה זו, שאתּ מחבבת את הילדה הזאת, איננה מעסקת אותי, זה אמת, כי רואה אני, שהיא חבה מעֻשָּׂה.

האכזריות הזאת, שהרס בה את עולמה זה, שבנתה לה ביגיעה רבה כל־כך על־מנת לשאת את חייה המרים, והעָוֶל הזה, שטָפל עליה עֲוֹן התחפשות והתכחשות, הקדיחו אש באפה.

– צר לי מאד, כי רק ענינים גסים וחמריים מובנים לך ואינם מעֻשׂים בעיניך, – ענַתהו ותצא מן החדר.

בבואו אתמול בערב הביתה לא הזכירו את הקטטה הזאת, אבל שניהם הרגישו, כי אך שלום לפי־שעה הוא ולא שלום־אמת.

וביום הזה לא היה כל היום בבית, ובבדידותה קשתה עליה כל־כך ידיעה זו שידעה, כי ריב בינה ובינו, שבקשה לשכוח, לסלוח ולהשלים עמו; להרשיע את נפשה בקשה ולהצדיק אותו.

“בי לבדי האשם. רגזנית אני, קנאית בלי־טעם. הַשְׁלֵם אשלים עמו, ונסענו אל הכפר, שם ירוַח לי”, אמרה עם לבבה.

“מעֻשָּׂה”, זכרה פתאם את המלה, אשר נעלבה בה ביותר, ולא כל־כך בגלל הוראתה כמו בגלל הכַונה, שנתכַּון בה לצערה. “אני יודעת מה נתכַּון לאמר בה; הוא רצה לאמר – לא כדרך הטבע הוא לאשה לאהוב ילדה זרה ושלא לאהוב את בתה פרי־בטנה. כלום הוא יודע, מה היא אהבת־אם לילדיה, מה היא אהבתי לסריוז’א, אשר ותּרתי עליה בגללו? אבל אין כאן אלא כַונה לצערני! לא, הוא אוהב אשה אחרת, אין כל ספק בדבר”.

ובראותה, כי בחפצה להרגיע את רוחה חזרה על הראשונות גם הפעם, כמו שחזרה זה פעמים רבות, ושוב הגיעה לרגזה הקודֵם, נפלה חרדה עליה.“האמנם אי־אפשר? אמנם אינני יכולה לקבל את האַשמה עלי?” אמרה אל לבה ושוב חזרה לראש. “הוא איש־אמת, איש ישר, הוא אוהב אותי. אני אוהבת אותו, בעוד ימים אחדים יִגָּמר דבַר הכריתות. ומה לנו עוד? צריכים אנו למנוחה, לאמונה, ואני אשית את העָוֹן עלי. כן הוא, כאשר יבוא הפעם, אֹמַר לו, כי אני חטאתי לו, אף־על־פי שלא חטאתי, ונסענו מזה”.

וכדי שלא להרהר עוד ושלא לבוא לכלל כעס, צלצלה ותצו להביא את הארונות המיֻחדים לשים בהם את החפצים לשעת נסיעה על־מנת לעבור אל הכפר.

בעשר שעות בא ורונסקי הביתה.

כד    🔗

– ומה, ההיטבתם את לבכם? – שאלה אותו בצאתה לקראתו בפנים מביעים הודאה על חטא ורדיפת־שלום.

– כנהוג, – ענה והכיר מיד, בהבטה אחת, כי שעת־רצון לה, מן השעות הטובות המצויות אִתּהּ. הוא כבר הֻרגל לראות מַעֲבָרִים אלה ברוחה, וביום הזה שמח ביחוד על השנוי לטובה, כי גם הוא בעצמו היה שמח וטוב־לב מאד.

– מה אני רואה? עתה היטַבתּ עשֹׂה! – אמר וירמוז על הארונות שבפרוזדור.

– כן, צריך לנסוע. הנה נסעתי לטַיל קצת ואתענג כל־כך, שנכספתי אל הכּפר. הלא אין כל עכּוב לך.

– זה כל חפצי. כרגע אבוא ונדבר, אך שמלותי אֲחַלֵּף. צַוי להביא טֵה.

והוא הלך לו אל חדר־עבודתו.

כמין עלבון היה במאמר “עתה היטבתּ עשֹׂה”, שאמר לה כדרך שאדם אומר לילד, שחדל להתרגז במשוּבתו, ועלבון גדול מזה היה בַּהֵפֶך שבין סגנון עזיבת־החטא שלה וסגנון הָעֹז והבִּטחה שלו; ורגע קטן הרגישה התעוררות לחדש את המריבה, אבל התאפקה ותכבוש את רִגשָׁהּ ותקדם את פני ורונסקי בפנים שמחים כבתחלה.

כאשר יצא אליה, ספרה לו, במלים שהכינה בלבה במקצת, את דברי יוֹמָהּ זה ואת אשר בלבבה לעשות לענין היציאה מן העיר.

– כמעט רוח ממרום הֹעֲרָה עלי – אמרה אליו. למה אחכה פֹה לכריתות? האם לא אחד הוא לנו בכפר? לא אוכל לחכות עוד. אינני רוצה לקוות, אינני רוצה לשמוע עוד דבר על־אודות כריתות. גמרתי, שהדבר הזה לא יוסיף עוד להשפיע על חיי. גם אתה מסכים על־ידי?

– פשיטא! – אמר בהציצו מתוך דאגה אל פניה המלאים סערה.

– ומה עשיתם שם? מי היה עמכם? – אמרה אחרי שתיקה קצרה.

ורונסקי קרא בשמות האורחים.

– המשתה היה יפה, גם תַּחרות הַשַּׁיִט בסירות עלה יפה, וכל זה היה נעים, אבל אי־אפשר במוסקבה בלי דבר מגֻחָך. אשה אחת באה, מוֹרַת הַשְּׂחִיָּה של מַלכּת שוֶדיה, וַתַּרְאֵנו את אֳמָנוּתה.

– מה זאת? האמנם שָׂחְתָה לעיניכם? – שאלה אנה ופניה רעמו.

– במין שמלה אדֻמה מיֻחֶדת לשׂחִיה, אשה זקנה ומכֹעָרָה. מתי אפוא נצא?

– אך זה מעשה־שטות! והיא מפליאה לשחות? – אמרה אנה מבלי השֵׁב על שאלתו.

– לא פחות ולא יותר משאר בני־אדם. הלא אמרתי, כי מעשה־שטות מגֻנֶּה הוא. ומתי אפוא אתּ אומרת לצאת? –

אנה הניעה ראשה כמתכַּונת לגרש רעיון קשה.

– מתי נצא? מהר כפי האפשר. למחר לא נספיק. למחרתים.

– כן… אך לא, הניחי־נא. מחרתים – יום ראשון, עלי לראות את אמי, – אמר ורונסקי במבוכה, כי כאשר אך הזכיר את אמו, הרגיש מבט של חשד מכוֹנָן אליו. מבוכתו נחשבה בעיניה לראיה לדבַר החשד, ותסתמק ותט מאצלו. עתה עמדה לנגד עיניה לא עוד דמות מוֹרָתה של מַלכּת שוֶדיה, כי־אם הנסיכית סוֹרוֹקינה, שישבה יחד עם הגרפינה ורונסקַיה באחד הכפרים הקרובים למוסקבה.

– התוכל לנסוע אליה מחר? – אמרה אנה.

– לא אוכל בשום אֹפן! ההרשאות והכסף בענין שאני נוסע בגללו לא יבואו ליָדי עד מחר, – ענה ורונסקי.

– אם כן לא נצא לעולם.

– ומפני מה?

– אחרי־כן לא אצא. או בַשֵּׁנִי הבא או לא אצא לעולם.

– אך משום מה? – אמר ורונסקי כמו בתמיהה. – הלא אין טעם בדבר.

– לך אין טעם בו, יען כי לא תשית לב אלי. אינך רוצה להבין מה חיי. הדבר האחד, אשר העסיקני פה, היתה הַנָּה. ואתה אומר, אין זה כי־אם התכחשות. הלא אמרת אתמול, כי אינני אוהבת את בתי, כי מתכחשת אני באהבתי את האנגלית הזאת, כי לא רגש טבעי הוא; מי יתן וידעתי, איזה חיים יכולים להיות טבעיים לי פֹה.

להרף־עין נעורה מנהמת־לבה ואימה נפלה עליה על כי הֵפֵרָה את מחשבתה. אך אף־על־פי שידעה, שהיא משַׁחתת נפשה, לא יכלה להתאפק, לא יכלה להמנע מֵהַראות לו, עד־כמה חטא לה, לא יכלה להכנע מפניו.

– מעולם לא אמרתי זאת; אני רק אמרתי, שאין אהבת־פתאם זאת חשוּבה בעיני.

– הן מתהלל אתה בתָם־לבבך, ולמה לא תגיד את האמת?

– כל ימי אינני מתהלל וכל ימי אינני משַׁקר, – אמר בקול שפל ובחֵמה עצורה בקרבו. – צר לי מאד, אם לא־תכַבְּדִי…

– כִּבּוּד זה בָּדוי, על־מנת לכסות בו את מקום האהבה הריק. ואם לא תאהבני עוד, טוב ויפה יותר, שתגיד זאת ולא תכחד.

– הלא עוד מעט ולא אעצר כֹּח! – צעק ורונסקי ויקם מכסאו. עמד לפניה ואמר במבטא ממֻשָּׁך – למה תנסי את אֹרך־רוחי? – ובאמרו זאת נראה בו, כאלו יכול הוא להוסיף עוד הרבה, אלא שהוא מתאפק – יש לו גבולים.

– מה כַּונתך לאמר בזה? – צעקה ואמרה בלשון רבים ותסתכל באימה גדולה ברֹשם השנאה, שֶׁהֻבְלַט על כל פניו וביחוד בעיניו המזָרות חמת־נקם.

– כַּונתי לאמר… החל ורונסקי, אך עצר במליו. – אני זקוק לשאול, מה אתּ מבקשת מאִתי? – אמר בלשון רבות גם הוא.

– מה אני יכולה לבקש? – אני יכולה אך לבקש, כי לא תשליכני מלפניך, כמו שאתה חושב לעשות, – אמרה לו, באשר הבינה מאליה כל מה שהיה עם לבבו לאמֹר ולא אמר. – אך זאת לא אבקש, ממדרגה שניה היא זאת. אני מבקשת אהבה, ואין. ואם כן, הלא בָטֵל הכֹּל.

וכאמרה זאת שׂמה פעמיה אל הדלת.

– הַמְתִּינִי! הַמְ… תִּינִי! – אמר ורונסקי ולא פִשֵּׁט את העקמומיות שבגבות־עיניו, אך החזיק בידה ויעצרנה מלכת. – מה נהיה פה? אמרתי, כי צריך לדחות לשלשה ימים את יציאתנו מן העיר, על זה אמרת לי, כי משקר אני, כי איש־עָול אני.

– ואני שונה ואומרת, כי מי שמוכיח אותי על כי וִתּר על הכֹּל בגללי, – אמרה בזכרה מה שאמר לה עוד בקטטה הקודמת, – רע הוא מאיש־עָול, כי הוא איש אין־לב.

– אבל יש גבולים לאֹרך־רוח! – צעק וַיֶּרֶף ידו מידה בתנועה נמהרה.

”הוא שונא אותי, זה ברור", אמרה בלבה ותצא מן החדר בצעדי אין־אונים מבלי דַבּר דבר עוד ומבלי הַבּט אחריה.

“הוא אוהב אשה אחרת, זה ברור עוד יותר – אמרה אל לבה בבואה אל חדרה. – אהבה אני מבקשת ואין; ואם כן, בָּטֵל הכֹּל, – שנתה מה שאמרה קֹדם לזה, – וצריך לבַטל”.

“אבל איככה?” שאלה את עצמה ותֵּשׁב על הכסא שלפני הראי.

השאלות: לאן תסע עתה, אל דודתה, שנתחנכה אַנָּה בביתה, אל דוֹלי, או אל מחוץ־לארץ ולבדה, ומה הוא עושה עתה, כשהוא לבדו בחדר־עבודתו, ומה המריבה הזאת, האחרונה שבאחרונות היא, אם אפשר עוד להשלים, ומה תדברנה בה מעתה כל מיֻדעותיה הקודמות הפטרבורגיות, ומה יאמר אלקסי אלכסנדרוביץ' על זה, ועוד הרבה הרהורים אחרים במה שעתיד להיות מעתה אחרי הפֵּרוּד, עלו על רוחה, אך לא בכל לבה נגררה אחרי הרעיונות האלה, במעמקי־לבה היה רעיון אחד בלתי ברור לה, שהוא לבדו העסיק אותה, אך לא יכלה לדעת, מה הוא. בזכרה עוד פעם אחת על־דבר אלקסי אלכסנדרוביץ', זכרה גם את ימי מחלתה אחרי לדתה ואת הרגש המיֻחד, אשר לא הרפה ממנה בימים ההם. “למה לא מַתּי”, היו דבריה, אשר דברה עם לבבה ואשׁר הרגישה בימים ההם. ובזכרה זאת הבינה פתאם את אשר בלבבה באמת. כן, אותו הרעיון היה בקרבה, הרעיון המפרק לבדו את כל הקושיות. “כן, למות!…”

“גם חרפתם וקלונם של אלקסי אלכסנדרוביץ' וסריוז’א, גם חרפתי אני הנוראה – הכל יבֻטַּל על־ידי המות. אני אמות, והוא יתחרט, יצטער, יאהב וישׂא מכאובים בגללי”. בבת־צחוק ממֻשכת של חמלה על נפשה ישבה על הכסא, פעם הסירה את הטבעות מעל אצבעות ידה השמאלית ופעם חזרה ושׂמה אותן על אצבעותיה ושִׁותה לנגדה בצבעים בהירים מה שירגיש אחרי מותה.

קול צעדים הולכים וקרבים, קול רגליו, הפריע אותה מהרהוריה. אך היא עשתה את עצמה כטרודה בסדור טבעותיה וגם לא פנתה אליו.

הוא קרב אליה ויאחז בידה ויאמר בלחישה:

– אנה, למחרתים נסע, אם זה רצונך. אני נכון לכּל.

היא החרישה.

– ומה תעני? – שאל אותה.

– ידעת בעצמך, – אמרה לו והתחילה בוכה כרגע מבלי יכֹלת להתאפק עוד.

– עזבֵני. נָטְשֵׁני? – אמרה מתוך יִבּוּבָה. – מחר אסע מפה… יותר מזאת אעשה. מה אני? אשת־זנונים. אבן־מעמסה על צואריך. אינני רוצה לעַנותך, אינני רוצה! אני אשַׁחרר אותך. אינך אוהב אותי, אחרת אתה אוהב!

ורונסקי התחנן לפניה, כי תרגע, ויבטיחה, כי אין יסוד כל־שהוא לקנאתה, כי לא חדל ולעולם לא יחדל לאהֹב אותה וכי יותר מבראשונה הוא אוהב אותה.

– אנה, על מה ככה תעַני את נפשך ואת נפשי יחד? – אמר וישק את ידיה. באותה שעה הביעו פניו חבה, ולה נדמה, שבאזנה שמעה קול דמָעות בדבורו והרגישה את לֵחָן על ידה. וכהרף־עין נהפכה קנאתה הנוראה לאהבה בוערת כאש, ותחבקהו וַתָּרֶק עליו עתרת נשיקוֹת, על ראשו, על צוארו ועל ידיו.

כה    🔗

כאשר הרגישה אנה, כי השלום שנעשה ביניהם שלום־אמת הוא, השכימה בבֹּקר ותחל להכין הכֹּל לדרך בזריזות. אמנם לא הָחלט, אם ביום השני אם ביום השלישי יֵצאו, כי אמש וִתְּרוּ שניהם על דרישותיהם בדבר הזה, אך אנה השתדלה ועשתה את כל מה שהֻצרכה לעשות להכנת הנסיעה וגם לא שתה את לבה לדעת, היקדימו אם יאחרו יום אחד. ככה עמדה בחדרה אצל תֵּבה פתוחה ועסקה בהוצאת חפצים שונים, והנה הוא בא לפניה מלֻבּש בגדים, והשעה היתה מֻקְדֶמֶת לזה מהרגיל.

– אני נוסע מיד אל אמי, היא יכולה לשלוח לי את הכסף, על־ידי יגוֹרוֹב. ומחר אני נכון לדרך, – אמר אליה.

אף־על־פי שמָלְאָה אהבה ורצון, היתה הזכרת נסיעתו אל אמו עֹקֶץ מכאיב לה.

– לא, עד מחר לא אספיק גם אני, – השיבה לו, ובלבה אמרה כרגע: “אפשר היה אפוא להשתדל קצת ולעשות כמו שרציתי”. – לא, עשֵׂה כמו שהיה עם לבבך. לך אל חדר־האֹכל, ואני אבוא מיד, רק אסיר מזה את החפצים המיֻתָּרים האלה, – אמרה במסרה ליד אנושקה עוד איזה דבר להוסיף על החבילה הגדולה של סמרטוטים, שכבר הוטלה עליה.

ורונסקי אכל את הבּיפשְׁטֶקס שלו, והיא נכנסה אצלו לחדר־האֹכל.

– לא תוכל לשער, מה קצה נפשי בחדרים האלה, – אמרה בשבתה על־ידו לשתות את כוס־הקהוה שלה. – אין לך דבר נורא מ"חדרים מְרֻהָטִים" אלה. אין צורת בית להם, אין רוח־חיים. אותם השעונים, יריעות החלון, וביחוד הטַפּיטות – צלמי־בלהות כל אלה. אני זוכרת את ווֹזְדְוִיזֶ’נְסְקוֹיֶה כִּזְכֹר ארץ־הקֹדש. עוד לא תְשַׁלַּח את הסוסים?

– לא, הם יֵצאו מזה אחרי צאתנו. ואתּ אומרת לנסוע עתה?

– אל וִילסון אמרתי לנסוע. בגדים יש לי להביא אליה. אם־כן מחר ולא יְאֻחַר? – אמרה בקול־צהלה; אך פתאם שֻׁנו פניה.

משרתו המיֻחד של ורונסקי בא לבקש את השובר על קבלת טלגרמה מפטרבורג. לא היה כל פלא בדבר, שנשלחה טלגרמה לוְרונסקי, אך הוא השיב כמתכַּון לכַסות דבר ממנה, כי השובר הוא בחדר־עבודתו, ויִפן אליה בחפזון ויוסף:

– גמֹר אגמֹר מחר הכֹּל, בלי כל ספק.

– ממי הטלגרמה? – שאלה אותו מבלי הקשב לדבָרו.

– מסטִיבה, – ענה שלא ברצון.

– ומפני מה לא הראיתָהּ לי? איזה דבר־סתר אפשר בין סטיבה וביני?

ורונסקי קרא אליו את המשרת ויצוהו להביא את הטלגרמה.

– לא חפצתי להראותה, מפני שסטיבה שטוף בעריכת טלגרמות; אם אין החלטה, טלגרמה למה לנו?

– על דבר הכריתות?

– כן, אבל הוא כותב: “עוד לא העליתי בידי מאומה; תשובת־החלטה הבטיח בימים הקרובים”. הא לך וּקרָאִי.

בידים רועדות לקחה אנה את הטלגרמה ותקרא בה מה שאמר לה ורונסקי. אבל נוסף בה: “התקוה קטנה, אבל אני אעשה כל מה שאפשר ומה שאי־אפשר”.

– אני אמרתי אתמול, כי אין כל חִלוק לי, באיזה זמן אקבל פטורים, וגם אם אקבל אם לא אקבל, – אמרה לו בפנים מסֻמָּקים. – לא היה כל צֹרך לכסות ממני. “כן הוא יכול לכסות ומכסה באמת ממני מכתבים שבינו ובין נשים”, אמרה בלבה.

– וְיַשְׁבִין אמר לבוא היום בבֹּקר עם ווֹיְטוֹב, – אמר ורונסקי, – כמדֻמה לי, שזכה במשׂחק בכל מה שיש ביד פֶּבְצ’וֹב וגם ביותר ממה שיש בידו של זה לשַׁלם, כששים אלף.

– לא, – אמרה אנה בהתרגזה על כי בעברו לענין אחר הראה לה בבֵרור, כי היא מתרגזת. – מפני מה אתה חושב, שהידיעה הזאת מעסקת אותי כל־כך, שראוי גם לכסותה ממני? אני אמרתי, שאיני רוצה להרהר בדבר זה, ומבקשת אני, שגם אתה לא תשים לבך לדבר זה יותר ממני.

– אני שׂם לבי לזה, יען כי אני אוהב בהירות, – אמר ורונסקי.

– בהירות זו תלויה לא בדינים מקֻבּלים, כי־אם באהבה, – אמרה אנה, וזַעפה הלך הלוך וְחָזֹק לא על דבריו, כי־אם על המתינות הקרה שנשמעה בהם. – בשביל מה אתה חפץ בזה?

”אלי! אלי! עוד הפעם על־דבר האהבה", אמר בלבו ויקַמט מצחו.

– הלא ידעת בשביל מה: בשבילֵך ובשביל הילדים שיוָלדו – אמר לה.

– ילדים לא יוָלדו.

– על זה יש להצטער הרבה, – אמר ורונסקי.

– לך הוא נחוץ בשביל הילדים; ואותי לא תזכֹּר? – אמרה, כי שכחה או לא שמעה, שבפֵרוש אמר “בשבילֵך” ובשביל הילדים.

השאלה על־דבר האפשרות, שיוָלדו להם ילדים, היתה מַחֲלֹקֶת ביניהם ומביאה אותה לכלל כעס מכּבר. את תשוקתו לילדים חשבה לאות, שאינו מוקיר את יפיה.

– הלא אמרתי: בשבילֵך, ביחוד בשבילֵך, – חזר ואמר וקִמט מצחו כמו מחמת כאֵב, – כי ברור לי, שרֹב התרגזותך באה מחסרון בהירות זו.

“עתה חָדל להתכחש, וכל שנאתו הגדולה אלי גלויה” – אמרה בלבה ולא שמעה את דבריו, אך הביטה באימה ופחד אל השופט הקר והאכזר, הנשקף אליה מתוך עיניו ומתכַּון להרגיזה.

– לא זאת היא הסִבּה, – אמרה אליו, – גם לא אוכל להבין, באיזה אֹפן אפשר שהתרגזותי, כמו שאתה אומר, באה מזה, שאני נתונה לגמרי בידך. ואיזה חסרון בהירות יש כּאן? להפך.

– צר לי מאד, שאינך רוצה להבין, – נכנס ורונסקי לתוך דבריה בחפצו להביע לה את רעיונו גם נגד רצונה, – חסרון הבהירות הוא בזה, שנדמֶה לך, שאני בן־חורין.

– לזאת אין לך לדאוג כלל וכלל, – אמרה לו ותסב פניה מנגדו ותחל לשתות את הקהוה.

בהפרדת אצבעה הקטנה הרימה את הכוס ותגישה אל פיה. אחרי גמיעות אחדות שמה עיניה עליו, ובפניו ראתה בבֵרור, כי גם כף־ידה, גם תנועתה, גם צלצול שפתיה היו לו למֹרת־רוח.

– אין כל צֹרך לי לדעת, מה אמך חושבת ואת מי היא חפצה להשׂיא לך – אמרה ותעמֵד את כוסה ביד רועדת.

– אך לא בזה אנחנו עוסקים.

– לא, כי בזה ממש. והאמינה לי, כי אשה שאין לב בה, בין שהיא זקנה בין שאינה זקנה, בין שהיא אמך בין שהיא זרה, אין לי עסק בה ואיני רוצה לדעת אותה.

– אַנה, בבקשה ממך, אל תדברי באמי דרך גנאי.

– אשה, אשר לא הגיד לה לבה, מה טובת בנה וכבודו, אין לב לה.

– עוד הפעם אני מבקש ממך, שלא תדברי בלשון גנאי באמי המכֻבּדה בעיני, – אמר בהרמת־קול ובהבטה מזהרת.

היא לא ענַתהו, ותבט בשום־לב אליו, אל פניו, אל ידיו, ותזכור את מראה השלום, שהשלימו אתמול, לכל פרטיו ולכל סִמני החִבּה, שהראה לה. “סמני חבה כאלה בכל פרטיהם פזר תמיד והוא עתיד ורוצה לפזר לנשים אחרות!” אמרה בלבה בזכרה כל זה.

– אינך אוהב את אמך. כל זה מליצות, מליצות ומליצות! – אמרה והביטה אליו בשנאה.

– ואם כן צריך…

– צריך להחליט, ואני החלטתי, – אמרה ותקם לצאת, אך ברגע ההוא בא יַשבין החדרה, ואנה נתנה לו שלום ותעמוד מלכת.

בשביל מה הֻצרכה, בשעה שהיה לבה הולך וסוער, ונפשה ידעה מאד, שהיא עומדת לפני סבוב חדש בחייה, שתוצאות איֻמות נשקפות ממנו, – בשביל מה הֻצרכה להתכחש ברגע ההוא לפני איש זר, אשר על כל פנים יוָדע לו כל זה בעוד ימים מעט או הרבה – לא ידעה בעצמה; אך כרגע השביתה את הסערה שבקרבה ותשב ותדבר עם אורחה.

– ומה נהיה? הקבלת את נִשְׁיך? – שאלה את ישבין.

– אין רע, כמדֻמה לי, שלא כל נִשיי ישֻׁלם לי, וברביעי לשבוע עלי לנסוע. ואתם באיזה יום? – אמר יַשבין ויבט אל ורונסקי בעינים עצומות במקצת, ונראָה בו בבֵרור, שהוא מבין, שריב היה ביניהם.

– כמדֻמה לי, מחרתים, – אמר ורונסקי.

– אולם זה ימים רבים אתם אומרים לנסוע.

– אבל הפעם הָחלט, ולא ישֻׁנה, – אמרה אנה ותבט אל עיני ורונסקי הבטה מזהרת ואומרת, שלא תעלה על דעתו, שעדַין אפשר להשלים.

– האמנם לא יֵצר לך לגמרי על פֶּבְצוֹב האֻמלל הזה? – הוסיפה לדבר עם יַשבין בענין שעמדו בו.

– מעולם לא שאלתי את לבי, אנה ארקדייבנה, הֲצר לי עליו אם אין. הנה כל רכושי פה – אמר וַיּוֹר בידו על כיס־מעילו, – ועתה אני עשיר; אך היום אבוא אל הקלוב, ואפשר שאצא מתוכו ככלי ריק. הלא מי שיושב לצַחק אתי, גם הוא חפץ להפשיטני את כֻּתּנתי, וכן אני חפץ לעשות לו. נלחמים אנחנו איש באחיו, וזאת שעשועים לנו.

– אך אִלו היית בעל־אשה, – אמרה אנה, – מה היתה אשתך מרגשת בזה?

יַשבין התחיל שוחק.

– בגלל זה לא לקחתי וגם לא אמרתי מעולם לקחת לי אשה.

– והֶלזינְגְפוֹרס? – נכנס ורונסקי בַשׂיחה וישם עינו על אנה, אשר חִיְּכָה ברגע ההוא. ופני אנה פגעו במבטו ורֹשם של קפֵדה ומחאה עלה עליהם פתאם, וכמו אמרה לו: “לא שכחתי. לא ישֻׁנה דבר”.

– האֻמנם גם אהבת פעם אחת? – אמרה אל יַשבין.

– לא אחת ולא שתים! אבל יש יושב אצל שלחן־המִשׂחק על־מנת לעמוד מיד בכל פעם בבוא שעת־פגישה, ואני יכול לעסוק באהבה על־מנת לבוא בערב בדיוק אל המשחק. כן גם עולה בידי.

– לא, לא זאת שאלתי, כי־אם על־דבר אהבה ממש. היא נתכַּונה לאמר “הֵלזינגפורס”, אך לא רצתה להשתמש במלה שאמר ורונסקי.

אחרי־כן בא ווֹיְטוֹב, שרצה לקנות לו סיָח, ואנה קמה ותצא מן החדר.

לפני צאתו לדרך נכנס ורונסקי אצלה. בראשונה אמרה לעשות את עצמה, כאִלו היא מחפשת דבר, אבל בּוֹשָׁה להתכחש ותרם עיניה אליו במבט קר מכונָן אל פניו.

– מה אדוני מבקש? – שאלה אותו צרפתית.

– לקחת את תעודת גַּמְבֶּטּא, כי מכרתיו, – אמר בטון, שהֻבּע בו יותר מבמלים לאמר: “לבוא בטענות ותשובות אין לי פנאי, גם לא אועיל בזה”?

“אני לא חטאתי לה”, – אמר בלבו. – אם רוצה היא לענוש את עצמה, תאכל מפרי מעשיה". אך בשעת יציאתו נדמה לו, שאמרה דבר, ולבו זע פתאם מחמלה עליה.

– מה אמרת, אנה? – שאל אותה.

– לא אמרתי דבר, – עתה בקרירות ובמנוחה אף היא.

“לא אמרת דבר, אכלי מפרי מעשיך”, אמר בלבו, ורחמיו חזרו ונכבשו, וַיִסֹּב וילך לו. בצאתו ראה בראי את פניה החורים ואת שפתיה המרַתּתות, ויהי את לבבו לעמוד ולאמר לה דבר־תנחומים, אבל רגליו נשאוהו והוציאוהו מן החדר בטרם הספיק למצֹא מלים בפיו לאמר לה. את כל היום ההוא בִלה מחוץ לביתו, ובבואו בשעה מאֻחרת בערב אמרה לו הנערה המשרתת, כי אנה ארקדייבנה חשה בראשה והיא מבקשת מאתו, שלא יכנס אצלה.

כו    🔗

מעולם לא עבר עוד עליהם יום תמים בריב. זאת היתה הפעם הראשונה. אף לא ריב היה זה, כי־אם הודאה גלויה, שפסקה האהבה. כלום היה אפשר להבטה זו, שהביט בה בהכנסו לחדר לקחת את תעודת הסיָח? כלום היה אפשר לו לשים עין עליה ולראות, כי לבה נקרָע מצרה ומיגון ולעבור עם זה בפנים שוקטים כאלה מבלי אמור דבר? לא רק לא אֲהֵבָהּ עוד, כי־אם גם שָׂנֹא שׂנֵאָהּ, באשר אהב אשה אחרת – כל זה היה ברור בעיניה.

ובזכרה את כל הדברים הקשים אשר אמר, בָּדתה מלבה את כל הדברים, שעל־פי דעתה היה רוצה ויכול לאמר לה, ורָגזה הלך הלוך וגדול.

“אינני מחזיק בך – היה יכול לאמר. – יכולה אתּ ללכת באשר תֵּלֵכִי. הנה לא חפצת לקבל פטורים מאישך, לפי הנראה, עוד דעתך לשוב אליו. שובי־נא. אם למעות את צריכה, הנני לתת לך. לכמה רֻבּלים אתּ צריכה?”

את כל הדברים הקשים והמגֻנים, שאדם גס יכול להוציא מפיו, אמר לה ורונסקי בדמיונה, והיא לא סלחה לו עליהם, כאִלו אמר אותם באמת.

“האם לא נשבע לי איש האמת והישֶׁר הזה שבועת־אהבה עוד אתמול? האם לא נואשתי חנם זה פעמים רבות?” השיבה אמריה לה מיד.

כל היום ההוא, חוץ משתי השעות שעברו לה בנסיעתה לוִילסון, בִּלְּתָה בספקותיה שנסתפקה, אם הכל בטל ומבֻטל או עוד יש תקוה להשלים, אם ראוי לה לנסוע מזה מיד או לראותו עוד פעם אחת. בהרהורים אלה חכּתה לו כל היום, וכשצִותה בערב, בלכתה אל חדר־משכבה, לאמר לו, שהיא חשה בראשה, נִחשה ואמרה בלבה: “אם יכנס אצלה ולא ישים לבו לדברי המשרתת, הריהו אוהבני עוד, ואם לא, בטל הכֹּל, ואדע מה לעשות!…”

בערב שמעה קול מרכבתו בבואו וקול צלצולו וצעדיו ושיחתו עם הנערה; והנה הַאמן הֶאמין למַה שאמרו לו, לא שׂם לבו לחקור ולדרוש, ואפסה אפוא כל תקוה.

והמות עמד לפניה, בתמונה ברורה לכל פרטיה, בתור תחבולה נאמנה ויחידה להחיות את אהבתה בלבו, ליַסרו ולהכניעו במלחמה זו, שנלחמה עמו הרוח הרעה, אשר שׂמה קן לה בלבה.

לא היה עוד כל חלוק בדבר: אם יסעו לווֹזְדוִיזֶ’נְסְקוֹיֶה ואם לא יסעו, אם יתן לה אישה פטורים ואם לא יתן – כל אלה היו לדברים אין חֵפץ בהם. לא הֻצרכה אלא להשיב גמולו בראשו.

כאשר מזגה לעצמה אֹפּיון בשעור שהֻרגלה בו ושׂמה על לבה, כי אם תבחר במות, די לה לגמוע בבת־אחת את כל הבקבוק הקטן שביָדה, נדמה לה, שהוא דבר קל ופשוט כל־כך, שהוסיפה להרהר בֹענג רב, עד כמה יצטער ויתחרט ויאהב את זכרה אחרי־כן, כשלא יוכל לתקן עוד. בעינים פקוחות שכבה על משכבה והביטה לאורו של הנר האחד, שהיה הולך וכלה, אל הזֵר הסובב את התקרה ואל צל הוילון הנטוי על מקצתו, ובעֹז דמיונה שִׁותה לנגד עיניה מה שהוא עתיד להרגיש, כשהיא לא תהיה עוד בחיים ורק זִכְרָה יִשָּׁאֵר בקרבו. איך התאכזרתי לאמר לה כדברים האלה? – ידבר עם לבבו. “איך יכֹלתי לצאת מן החדר בלי אמור לה דבר? אך עתה איננה עוד. לנצח הלכה לה מעמנו. היא שם…” פתאם התחיל צל המחיצה מתנודד ויכס את כל הזֵר, את כל התקרה, וצללים אחרים פרצו לקראתו מהעבר השני; כהרף־עין נסו הצללים לעבריהם, אבל חזרו ופרצו מיד אלה מול אלה, ויחדו נזדעזעו ונתערבו, ויהי חֹשך. “הנה המות!” אמרה בלבה. ואימה גדולה כל־כך נפלה עליה, שזמן רב לא יכלה להבין אַיֶּהָ, וזמן רב לא יכלה למצֹא בידיה הרועדות את הגפרורים ולהדליק נר אחר תחת שיור הנר, שנשרף כֻּלו וידעך. “לא, הכֹּל הבל, ובלבד שלא למות! הלא אהבתי אותו. הלא אוהב הוא אותי! מה שהיה סופו לעבור”, אמרה והרגישה, כי דמעות־גיל נוזלות על לחייה על שובהּ לחיים. ובכדי להמָלט מהאימה, אשר נפלה עליה, מִהרה ותלך אליו אל חדר עבודתו.

הוא נרדם תרדמה עזה בחדרו; היא קרבה אליו ותַּגַּה את אור הנר על פניו ממעל ותבט אליו זמן רב. עתה, בראותה אותו ישֵׁן לפניה, אָהבה אותו אהבה גדולה כל־כך, שלא יכלה להתאפק מדמעות־חבה; אבל עם־זה ידעה, כי אִלו נעור משנתו, היה מביט אליה במבט קר מתוך הכרת צדקתו וכי משום זה היתה זקוקה להוכיח לו, – בטרם תביע לו אהבתה, – מה רבה חטאתו נגדה. אולם לא העירה אותו ותשב אל חדרה ותגמע אֹפּיוֹן שנית ואחרי־כן נרדמה תרדמה קשה ולא גמורה, ובכל שעת תרדמתה לא חדלה להרגיש את מציאותה.

בבֹּקר חזר ועמד לפניה מראה־הבלהות, שראתה בחלומות פעמים אחדות עוד לפני לכתה אחרי ורונסקי, ויעירנה משנתה. זקֵן דל־תאר וסבוּך־זָקָן גחן על ברזל ועשה בו מלאכה ובפיו בטא מלים צרפתיות שאין להן כל הוראה, וכפעם בפעם הרגישה – וזה היה היסוד המבהיל שבמראה – כי האכר הזה אינו מתכַּון לה, אבל עושה הוא בברזל דבר נורא, ולהּ הוא עושה מעשהו. זאת ראתה ותיקץ בזעה קרה.

בקומה זכרה דברי יום־אתמול כמו מבעד חתולת־ערפל.

“ריב היה. מעשה שהיה זה פעמים אחדות. אני אמרתי, כי ראשי כואב עלי, והוא לא נכנס. מחר אנחנו נוסעים, צריך לראותו ולהִכּון לדרך”, אמרה אל לבה. וכאשר נודע לה, כי הוא בחדר־עבודתו, הלכה אליו שמה. בעברהּ דרך חדר־האורחים שמעה, כי מרכבה באה ועמדה לפני הפתח החיצון, ותשקף בעד החלון על המרכבה ותרא והנה עלמה צעירה הוציאה ראשה ורֻבּה מתוכה, ועל ראשה צניף לילאי, ותצו את המשרת דבר, והוא צלצל. אחרי טענות ומענות בפרוזדור, עלה איש אל המדור העליון, ומאצל חדר־האורחים נשמע קול רגלי ורונסקי. הוא ירד בצעדי־חפזון במעלות, ואנה נגשה שנית אל החלון. בלי כובע על ראשו יצא אל המרפסת התחתונה ויגש אל המרכבה. העלמה בעלת הצניף הלילאי מסרה לו חבילה. ורונסקי אמר לה דבר בצחוק קל על שפתיו. המרכבה סרה משם, והוא מהר ויעל במעלות במרוצה.

הערפל, אשר העטה את כל קרביה, נתפזר פתאם. רגשותיה מיום־אתמול חִדשו ויחַזקו את המוּעקה בלבה הכואב. ובאותה שעה לא יכלה להבין, איככה יכלה להשפיל כבודה עד כדי לשבת יום תמים עמו בביתו; ותבוא אל חדר־עבודתו להגיד לו מה שגמרה לעשות.

– סוֹרוֹקינה היא, שבאה עם בתּה והביאה לי מאמי את הכסף ואת הניָרות. תמול לא עלתה בידי לקבלם. ומה ראשך, הֲרָוַח לך? – אמר במנוחה ולא רצה להתבונן אל הזעף והנצחון, שהביעו פניה לו.

בלי דַבר דָּבר עמדה באמצע החדר בעינים מכוֹנָנות אל פניו. הוא שׂם עיניו עליה ויקמט מצחו כהרף־עין ויוסף לקרֹא את המכתב שקרא. אנה פנתה ויצאה במתינות מן החדר. עוד היה יכול להשיבה, אבל היא הגיעה עד לפני הדלת, והוא לא חדל מהחריש, ורק קול אִוְשַׁת הגליון בַּהָפְכו נשמע בחדר.

– אגב אורחא, – אמר בבואה בתוך הפתח, – מחר אנחנו יוצאים בלי כל ספק? הלא כן הוא?

– אתה (בלשון רבים) ולא אני, – הסבה פניה ואמרה לו.

– אנה, כך אי־אפשר לחיות…

– אתה, ולא אני, – חזרה ואמרה לו.

– הרי זה הולך וקשה עד לבלי שאת!

– אתה… עתיד להתחרט על זה, – אמרה לו ותצא.

ורונסקי נבעת מפני היגון הנורא, שנראה בה באמרה את הדברים האלה, וַיִּתַּר ממקומו ויאמר לרוץ אחריה, אבל נרגע וישב שנית וילחץ שִׁניו בחזקה וַיַּרְעֵם פניו. האִיום הזה, שנחשב למגֻנה בעיניו, הביאוֹ לכלל כעס. “נסיתי הכֹּל, – אמר בלבו, עתה אין לי אלא להמנע משים לב”, ויחל לְהִכּוֹן לנסוע בעיר ושנית אל אמו, כּי הֻצְרַך לקבל חתימתה על הרשאה.

היא שמעה קול צעדיו בלכתו בחדר־עבודתו ובחדר־האֹכל. בחדר־האורחים עמד מלכת. אולם לא פנה ללכת אליה, כי־אם צוה למסור שלא בפניו את הסיָח לווֹיטוֹב. אחרי־כן שמעה, כי הֻגשה מרכבתו, ואחרי־כן נפתחה הדלת והוא יצא החוצה. והנה עוד הפעם נכנס לפרוזדור, ואיש רץ ועלה אל המדור העליון: משרתו המיֻחד הוא שֶׁרָץ להביא לו את נעלי־ידיו, אשר שכח שם. היא נגשה אל החלון, ולעיניה לקח את נעלי־ידיו מיד המשרת, מבלי הרים עיניו, ויגע בשכמו של הרַכָּב ויאמר לו דבר. אחרי־כן ישב במרכבה מבלי הרים עין אל החלון, ויָשׂם כדרכו את רגלו האחת על השנית וימתח את נעלי־ידיו על כפיו, והמרכבה נטתה אל פנת הרחוב. ותעלם.

כז    🔗

“הוא נסע מזה! הכל נגמר!” אמרה אנה אל לבה בעמדה אצל החלון, וכמו בכַוָּנה, לבֵרורו של דבר, התאחדו בקרבה רשמי החשׁך שאחרי כְבוֹת הנר וחלומה הנורא ויפילו עליה אימתה ופחד.

“לא, זה אי־אפשר!” קראה בקול ותעבור דרך החדר ותצלצל בחזקה. עתה יָראה יראה גדולה כל־כך להוָתר לבדה, שלא המתינה עד שיבוא המשרת, כי־אם הלכה בעצמה לקראתו.

– שאַל, אנה נסע הגרַף, – אמרה אל המשרת.

המשרת ענה, כי הגרף נסע אל האֻרָווֹת.

– “הם” צוו להגיד, כי אם טוב בעיני הגברת לנסוע מזה, תשוב המרכבה מיד.

– טוב. הַמְתִּינָה. אני אכתוב כרגע פתקה. שלח את מיכַאיְלו אל האֻרָווֹת וימסר לו את הפתקה. מַהֲרָה, אל תאַחר.

והיא ישבה ותּכתֹּב לאמר:

“בי האשם. שובה הביתה, עלינו לדבר. שובה־נא בשם אלהים, יראה אני”.

ותחתום את הפתקה ותתן ביד המשרת.

ביום ההוא יראה להוָתר לבדה, וכאשר יצא המשרת מלפניה, יצאה מן החדר ההוא אל חדר־הילדים.

“מה זאת, לא הוא זה, לא הוא! איפה עיניו הכחֻלות, בת־צחוקו הנעימה והבַּישנית?” – זה היה רעיונה הראשון בראותה את בתה, הילדה הקטנה, הרכה והאדמונית, בעלת השער השחור והמסתלסל, תחת סריוז’א בנה, אשר אותו דמתה למצֹא בחדר־הילדים בהסתבך רעיוני־רוחה. הילדה ישבה אצל השלחן וטפחה עליו בכֹח ובלי הפסק בפקק של בקבוק והביטה בלי־טעם אל אמה בשתי עיניה, הדומות לגרגרים שחורים. על שאלת האנגלית ענתה אנה, כי שלום לה וכי מחר היא נוסעת אל הכפר, ותֵּשב אצל הילדה ותגלגל את הפקק לפניה. אבל קול הצחוק, שצחקה הילדה, ותנועת גבות־עיניה דָמו כל־כך לקול צחקו ותנועות גבותיו של ורונסקי, שנחפזה אנה לקום ולצאת מן החדר, אבל התאפקה מתת קולה בבכי. “האמנם אין תקוה עוד? לא, זה אי־אפשר, – אמרה בלבה – שוב ישוב. אבל מה יאמר לי על בת־צחוקו זו, על צהלת רוחו אחרי דַברו עמה? אך גם אם לא יאמר דברים של טעם, אאמין לו. אם לא אאמין לו, אין לי בלתי אם דרך זו בלבד. – ואני לא אחפוץ בה”.

אנה הביטה אל השעון והנה עברו שנים־עשר רגעים. “כבר באה אליו הפתקה והנהו נוסע הֵנה. אך עוד עשרה רגעים לא יותר… ומה אם לא ישוב? לא, זה אי־אפשר. אך לא טוב, כי יכיר בעיני שבכיתי. אלך לי וארחץ. הֲסָרקתי את ראשי אם אין?” שאלה בלבה, ולא יכלה לזכור ותמַשש את ראשה בידה. "כן, סרוקה אני, אך באיזו שעה עשיתי זאת לא אוכל לזכור שום אֹפן. גם לכף־ידה לא האמינה ותַּגש את הראי לראות, האמנם סרוקה היא אם אין. באמת סרקה את ראשה ולא יכלה לזכור, באיזו שעה עשתה זאת. “מי זאת?” שאלה בלבה בראותה בראי פני־להבים ועינים נוצצות באפן משֻׁנה מביטות אליה בפחד. “הלא אני היא”, הבינה פתאם ותתבונן בכל דמות־דיוקנה ופתאם הרגישה על גַבּהּ את נשיקותיו ותנע כתפיה ברעדה. אחרי־כן הרימה את כף־ידה וַתִּשָּׁקֶהָ.

“מה זאת, דעתי נטרפת”, אמרה ותלך אל חדר־המשכב, ואנוּשקה פנתה את החדר ההוא באותה שעה.

– אנוּשקה, – אמרה ותעמוד לפני המשרתת ותבט אליה, בבלי דעת, מה תאמר לה.

– אל דַריה אלכסנדרובנה אמרת לנסוע, – אמרה המשרתת, כמבינה מעצמה.

– אל דַריה אלכסנדרובנה? כן, נסֹע אסע.

“חמשה עשר רגעים שמה וחמשה עשר משם והנה. הוא נוסע הֵנה, בוא יבוא מיד”, אמרה ותוצא את השעון ותשם עינה עליו. “אבל איך יכול לנסוע בעודני במצב כזה? איך הוא יכול לחיות מבלי הַשלֵם עמי?” – אמרה ותגש אל החלון ותשקף החוצה. על־פי חשבונה כבר היה יכול לשוב. אבל בחשבונה יכלה גם לטעות, על־כן הוסיפה לזכור ולחַשֵּׁב, באיזו שעה יצא, ולספור את הרגעים.

היא קרבה אל השעון הגדול להשוות את שעונה, והנה קול מרכבה באה, ותּשקף בעד החלון וַתַּרא את מרכבתו. אך איש לא עלה במעלות, ומלמטה נשמע קול דברים, ותּבן, כי שליחה הוא השב במרכבה, ותרד אליו.

– את הגרף לא מצאנו. “הם” נסעו בדרך ניז’ני־נובגורוד.

– מה זה תאמר? מה… – פנתה אל מיכאילו בהשיבו לה את הפתקה.

“הן לא באה הפתקה לידו”, השיבה אנה אל לבה.

– קח את הפתקה וסַע אל הכפר אל הגרפינה ורונסקַיה, הלא ידעת? והשיבה לי דבר מהר, – אמרה אליו.

“ואני בעצמי מה אעשה? – אמרה אל לבה. – אני אסע אל דולי, כן הוא, אם אין, אצא מדעתי. אבל יכולה אני עוד לשלוח טלגרמה” – אמרה ותכתוב טלגרמה זאת:

“נחוץ לי לדַבר עמך, שובה אל תאחר”.

אחרי שלחה את הטלגרמה הלכה לחַלף שמלותיה. וכאשר לבשה את שמלותיה ושׂמה את צניפה על ראשה, הביטה עוד הפעם אל עיני אנושקה הבריאה והשוקטת. השתתפות גלוּיה בצערה נראתה באותן העינים האפורות, הקטנות והטובות.

– אנושקה יקירתי, מה אעשה? – אמרה אנה בבכי ותנחת על הכסא כאובדת עצות.

– למה ככה תדאגי, אנה ארקדייבנה? הלא דבר מצוי הוא. סעי לך מעט ותֵרָגְעִי, – אמרה המשרתת.

– כן הוא, נסֹע אסע, – אמרה אנה ותתחזק ותקם. – אם תבוא בין כה טלגרמה, שלחי אותה אל בית דריה אלכסנדרובנה… לא, בעצמי אשוב.

“כן הוא, לא טוב להרהר, צריך לעשות דבר, לנסוע, העִקָּר הוא לצאת מן הבית הזה”, אמרה והקשיבה באימה לַדפיקה הנוראה שבלבה, ותצא בחפזון ותֵּשב במרכבה הפתוחה.

– אָנה תצוי? – שאל פטר, בטרם יֵשֵׁב על מושב הרַכָּב.

– לזְנַמינְקה, אל האוֹבּלוֹנסקים.

כח    🔗

מזג־האויר היה יפה. כל הבֹּקֶר ירד גשם דק ומרֻבּה, אך לפני זמן־מעט טהרו השמים. גגות־הברזל, אבני־הגזית שבצדי הרחובות, אבני הרצפה שבתָּוֶך, גלגלי המרכבות, חפויי־עורן וחלקי הנחשׁת והפח שעליהן – הכל נוצץ והבריק לאור שמש־האביב. הדבר היה בשלש שעות אחרי־הצהרים, בשעה שהתנועה מתרַבּה ברחובות.

בשבתה בפנת המרכבה המַרגַּעַת, הרתומה לסוסים אפורים קלים, אשר כמעט לא הֻרגשה תנועתה על נוצות ברזִלָהּ העולות ויורדות, לקול רעש הגלגלים אשר לא פסק ולכל הרשמים המתחלפים לרגעים בעָברה בָּרוח הצח, חִשְּׁבָה עוד הפעם את דברי־ימיה האחרונים, ומצבה נראה לה בתמונה אחרת לגמרי ולא כמו שנראה לה בביתה. גם הרעיון על־דבר המות לא היה עוד איֹם וברור כל־כך, והמות בעצמו לא היה עוד הדרך האחד, שנשאר לה בלי מנוס מפניו. ברגעים ההם נקוֹטה בפניה על כי השפילה את כבודה כל־כך. “הנני מתחננת אליו, כי יסלח לי. אני נכנעתי מפניו. אמרתי לו, כי בי האשם. בשביל מה? כלום איני יכולה לחיות בלעדיו?” ובלי השב על השאלה כיצד תחיה בלעדיו, התחילה קוראה את השלטים שעל כתלי הבתים. “קונטורה ובית־אוצר. רופא־שנים”. כן, לדולי אגיד הכֹּל. היא שונאת את ורונסקי. לבשֶׁת ולמכאוב תהי זאת לי, אבל הגד אגיד לה הכֹּל. היא אוהבת אותי, ולעצתהּ אשמע. אני לא אכּנע מפניו; לא אתן לו להיות לי למדריך. פֿיליפוב, עוּגות. אומרים עליהם, שהם מביאים מעשי־אֹפֶה לפטרבורג. מֵימֵי מוסקבה טובים כל־כך. אבל מה טובו הבארות והלביבות שם במִיטישְׁצִ’ינְסְק". פה זכרה מעשה שהיה בה לפני ימים רבים, שנסעה עם דודתה אל בית־הנזירות טרוֹאִיצה, והיא בעת ההיא בת שבע־עשרה שנה. “בעגלות היו נוסעים עוד בימים ההם. האֻמנם אני הייתי בעלת הידים האדֻמות ההיא? מה רבו הדברים, אשר יפו ונשגבו בעיני בעת ההיא, ועתה היו לאַין, ומה שהיה אז, לא ישוב עוד לעולם. היכֹלתי להאמין בימים ההם, כי אפשר שאשפיל כבודי כל־כך? מה יגבַּהּ ומה ישמח לבו, בבוא פתקתי אליו! אולם אני אוכיח לעיניו… מה רע ריחו של צבע זה. למה הם הולכים וצובעים ובונים? מוֹדוֹת ושמלות” – קראה מעל אחד השלטים. אחד העוברים גחן לפניה. בעלה של אנושקה היה זה. “הפַּרַזִּיטִים שלנו, – זכרה מה שהיה ורונסקי אומר על המשרתים. – שלנו? במה הם לנו? נורא הדבר, שאין לעקור את העבר מֵעִקָּרוֹ. לעָקרו אי־אפשר, אך אפשר להסתיר זכרו. ואני אסתיר”. ופה זכרה מה שהיה בינה ובין אלקסי אלכסנדרוביץ' ועד־כמה מחתה את זכרו מלבה. “דולי תאמר בלבה, כי אני עוזבת את אישי השני, ועל־כן בודאי לא צדקתי. כלום אני רוצה לאמר, כי צדקתי? אינני יכולה!” אמר ברהיטה ותבקש לבכות. אך מיד התחילה מהרהרת בדבר הצחוק, שצחקו שתי נערות לעיניה. “בודאי בדבר אהבה? הן אינן יודעות כמה מרירות ושפלות… בוּלוַר וילדים. שלשה נערים רצים, מִשׂחק־סוסים הוא. סריוז’א! הכל יאבד ממני, ולא אשיבהו. כן, הכֹּל יאבד, אם לא ישוב. אפשר שאֵחר לבוא אל בית־הנתיבות, ועתה שב הביתה. עוד הפעם תבקשי לך שפלות! – דברה תוכחות אל נפשה. – לא, אני אבוא אל דולי ואמרתי לה בלי כַחד: אֻמללה אני, וכך ראוי לי, כי אני האשֵׁמה, אבל סוף סוף אמללה אני, הושיעי־נא. הסוסים האלה, המרכבה הזאת – מה בזויה אני בעיני בשבתי בה – כל אלה לו; אך אני לא אֶראֵם עוד”.

את הדברים האלה הכינה את נפשה לאמר לדולי ובכַונה הרחיבה את פצעי־לבבה כשנכנסה ועלתה במעלות.

– היש שם איש? – שאלה בפרוזדור.

– קַטרינה אלכסנדרובנה לֶוינה, – ענה המשרת.

“קיטי! היא קיטי, אשר אהב אותה ורונסקי, – אמרה אנה בלבה, – אשר הזכיר אותה תמיד באהבה. הוא מצטער על כי לא נשא אותה. ואותי הוא מזכיר בשנאה ומצטער על כי התחבר אלי”.

בשעה שבאה אנה נועצו האחיות על־דבר היניקה. דולי יצאה לבדה לקראת אנה, אשר הפריעה אותן משיחתן בבואה.

– עוד לא נסעת מזה? ואני אמרתי לבוא אליך, – אמרה דולי, – היום קבלתי מכתב מסטיבה.

– גם אנחנו קבלנו טלגרמה, – ענתה אנה ותּפן כה וכה בחפצה לראות את קיטי.

– הוא כותב, כי איננו יכול להבין, מה רצונו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ', אך לא יֵצא מן העיר בלי תשובה.

– דמיתי, כי לא לבדך אתּ. היכול אוכל לקרֹא את המכתב.

– כן, קיטי פה, – אמרה דולי במבוכה, – היא נשארה בחדר־הילדים. היא היתה חולה מאד.

– שמעתי. אפשר לקרֹא את המכתב?

– כרגע אביא. אך הוא לא השיב את פניו; להפך, סטיבה מקוה, – אמרה דולי בעמדה בפתח.

“מה זאת אפוא, קיטי חושבת, כי לא לפי כבודה הוא להִוָעד עמי – אמרה אנה בלבה. – אולי תצדק. אף־על־פי־כן לא לה, לא לאשה, אשר אהבה את ורונסקי, להביע לי זאת, אם גם נכון הדבר. ידעתי, כי כל אשה הגונה לא תוכל לקבלני בביתה במצבי זה. ידעתי כי הקרבתי לו הכֹּל מהרגע הראשון ההוא. וזה שכרי! הה, מה מאד תשׂנאהו נפשי! ולמה באתי הנה? עתה רע לי, קשה לי עוד יותר”. בין כה הגיעו לאזניה מהחדר השני קולות שתי האחיות בדברן. “ומה אֹמַר עתה לדולי? האנַחם את קיטי ואֹמַר לה, כי אמללה אני, ומַחסה אבקש ממנה? לא, גם לא תבין דולי מאומה. גם אין לי לאמר לה דבר. רק חפצה אני לראות את קיטי ולהראותה, עד־כמה אני בָזָה לכל איש ולכל דבר ועד־כמה לא אשית לב עתה עוד למאומה”.

דולי הביאה את המכתב, ואנה קראה והחזירה אותו לידה.

– כל זאת ידעתי, – אמרה אנה, ולא אשית לב לכל זה.

– מפני מה? אני מְקַוה, – אמרה דולי ותבט אל אנה הבטה סקרנית. מימיה לא ראתה את אנה במצב של רגזנות משֻׁנָּה כזאת. – מתי תסעי? – שאלה אותה.

אנה עצמה עיניה קצת ותבט נִכחה ולא ענתה מאומה.

– ולמה זה תסתתר קיטי מפני? – אמרה בעינים מכוֹנָנות אל הדלת ופניה אדמו.

– הבלים! היא מינקת. והדבר קשה לה, ואיעץ אותה… היא שמֵחה מאד, בוא תבוא כרגע, – אמרה דולי בכבדות, מבלי יכלת לדַבּר שקר. – והנה גם היא.

כאשר נודע לקיטי, כי באה אנה, לא רצתה לצאת אליה, אבל דולי דברה על לבה, ותתחזק ותצא ותגש אליה בפנים מסתמקים ותתן לה ידה.

– אני שמחה מאד, – אמרה בקול רועד.

קיטי נָבוֹכה מפני המלחמה הפנימית שפרצה בה בין רגש השנאה לאשה הרעה הזאת ובין רצונה להכּנס עמה לפנים משורת־הדין; אבל כאשר אך ראתה את פני אנה היפים והחביבים, עברה שנאתה מיד.

– לא לפלא היה בעיני, אִלו לא חפצת לראותני. כבר הֻרגלתי לכֹּל. החולה היית? אכן נשתנֵית. – אמרה אנה.

קיטי הרגישה, כי אנה מבטת אליה בשנאה, ובלבה אמרה, כי הוא מפני שקשה לה לזו, שבראשונה היתה תקיפה וממנה ולמגן לה, להזדמן עמה עתה בשעת קלקלתה, וַיִּכָּמרו רחמיה עליה.

הן דברו על־דבר מחלתה, על־אודות הילד, על־אודות סטיבה, אבל ברור היה, כי כל דבר לא העסיק באמת את אנה.

– להפָּרד ממך באתי, – אמרה אנה ותקם.

– ומתי אתּ נוסעת?

אך אנה לא השיבה על שאלה זאת ותפן שנית אל קיטי.

– כן, שמחה אני מאד, כי ראיתיך, – אמרה בבת־צחוק. – רבות שמעתי עליך מכל עברים, גם מאישך. הוא היה אצלי וַייטב בעיני מאד, – הוסיפה בכַונה רעה מגֻלָּה. – איפה הוא?

– הוא נסע אל הכפר, – אמרה קיטי בפנים מסתמקים.

– אמרי לו שלום בשמי, אל־נא תשכחי.

– אמור אֹמַר, לא אשכח, – שָׁנתה קיטי אחריה בתֹם־לבה והביטה בהשתתפות אל עיניה.

– שלום לך אפוא, דולי! – קראה אנה ותּשק לדולי ותלחץ ידה של קיטי ותצא בחפזון מעל פניהן.

– עודנה כמו שהיתה וגם נעימה היא כבראשונה. יפה מאד! – אמרה קיטי, בהוָתרה לבדה עם אחותה. – אבל נראה, כי קשת־רוח היא. קשת־רוח מאד!

– היום נראה בה איזה דבר מיֻחָד, – אמרה דולי, – כאשר יצאתי אִתה אל הפרוזדור, נדמָה לי, שהיא מבקשת לבכות.

כט    🔗

כאשר ישבה אנה במרכבה בצאתה משם, היה לבה מר לה עוד יותר מאשר בצאתה מביתה. אל מכאוביה הקודמים נלוה רגש עלבון ובדידות של מנֻדָּה, אשר הרגישה בבֵרור בהזדמנה עם קיטי.

– אָנה תצַוי? הביתה? – שאל פטר.

– כן, הביתה, – השיבה לו מבלי שים לב לאָן תסע.

"הן הביטו אלי כאל דבר נורא, מוזר ומשֻׁנה. מה זה יוכל לספר לו בהתלהבות כזאת? – אמרה בהביטה אל שני עוברים, – היוכל איש לספר לרעהו מה שהוא מרגיש? אני אמרתי לספר לדולי, אבל היטַבתי עשֹׂה, כי לא ספרתי. מה מאד היתה שמֵחה לאידי! בודאי היתה מכסה זאת ממני; אבל הרגש העִקרי שלה היה אך רגש־גיל על כי נענשתי על אותם התענוגים, שקִנאה בי בגללם. ןקיטי היתה שמֵחה עוד יותר, מה עָרֹם לבה לפני! היא יודעת, כי התנהגתי עם אישהּ בחבה מרֻבָּה יותר מדי, והיא מקַנאה ושונאה אותי על זה. גם בּוֹז תבוז לי. בעיניה אני אשה פורעת־מוסר. אִלו הייתי באמת אשה פורעת־מוסר, יכֹלתי לצוד נפש אישהּ… אלו חפצתי. אף אמנם חפצתי. הנה האיש הזה שמֵח בכל אשר לו, – אמרה אל לבה על איש בריא ואדמוני, שעבר במרכבה לקראתה וחשב אותה לאחת ממיֻדעותיו, והרים קצת את כובעו הנוצץ ממעל לקרחתו הנוצצת, ואחרי־כן נגלה לו, שטעה בה. – הוא חשב, שהוא יודע אותי, והוא יודע אותי לא יותר ממה שיודע אותי איש אחר. גם אני בעצמי אינני יודעת את נפשי. רק את תאווֹתי אני יודעת, כמו שאומרים הצרפתים. הנה אלה מבקשים לקחת מקֶרח־הנֹפֶת הנמאס הזה. זאת הם יודעים ידיעה ברורה, – אמרה בלבה בראותה שני נערים שהעמידו קַרְחָנִי אחד, והוא הוריד למענם את חביתו מעל ראשו ומחה את פניו המזיעים בקצה האלונטית שעליה. “כלנו חפצים במתוק ובטוב. אם אין ממתּקים חשובים, טוב גם קרח נמאס כזה. וכן עשתה קיטי: אם לא ורונסקי, טוב גם לֶוין. והיא מקנאה בי. ושונאה היא אותי. וכלנו שונאים זה את זה. אני שונאה את קיטי, והיא שונאה אותי. זה אמת. טיטקין הגלב Je me fais coiffer par Tutkin … . – זאת אֹמַר לו, כאשר יבוא, – אמרה אל לבה בצחוק קל. אך כרגע זכרה, כי אין לה עתה למי לדַבּר דברי־בדיחה. – גם אין בעולם כל דבר־בדיחה וכל דבר־שמחה. הכל נתעב. מצלצלים לתפלת הערב, והסוחר הזה מצטלב בדיוק גדול כל כך! כאלו דואג הוא, שמא יאבד לו דבר. בשביל מה בתי התפלה האלה והצלצול הזה וכל השקר הזה? רק בכדי לכַסות על השנאה, שכֻּלָנו שונאים זה את זה, כָּרַכָּבִים האלה, המקללים איש את אחיו בחֵמה גדולה כזאת. יַשְׁבִין אומר: הוא חפץ להפשיטני את כֻּתּנתי האחרונה, ואני חפץ לעשות כן לו. זה האמת!”.

רעיונותיה אלה, אשר נגררה אחריהם כל־כך, שחדלה גם להרהר במצבה, נפסקו כהגיע מרכבתה אל פתח ביתה. כראותה את שומר־הסף שיצא לקראתה, זכרה פתאם, כי שלחה פתקה וטלגרמה.

– היש תשובה? – שאלה אותו.

– כרגע אראה, – ענה שומר־הסף וישׂם עיניו על עמוד־הסופרים שבפרוזדור ויקח משם ויתן לה קונוֶרט רָבוּעַ דק של טלגרמה.

“לא אוכל לבוא לפני עשר שעות. ורונסקי”, קראה בה.

– והשליח לא שב?

– לא שב, – ענה שומר־הסף.

“אם כן, אני יודעת מה לי לעשות”, אמרה אנה ותמָלא חֵמה בלי חשבון ותאות־נקם, ותרץ ותעל במעלות. “אני אסע אליו בעצמי. בטרם אפרד ממנו לנצח, אֹמַר לו הכֹּל. מימי לא שנאתי איש, כמו שאני שונאה את האיש הזה!” אמרה בלבה. למראה כובעו התלוי על אחת מיתדות הבגדים נזדעזעה מגֹעל־נפש. והיא לא התבוננה, כי הטלגרמה שלו היתה תשובה אך על הטלגרמה שלה, ופתקתה עוד לא באה אליו. היא שִׁותה אותו לנגד עיניה, כשהוא מֵשִׂיחַ במנוחה עם אמו ועם סוֹרוֹקינה ושָׂמֵחַ בלבו למכאוביה. “כן הוא, עלי לנסוע בלי־התמהמֵה”, אמרה אל לבה, בבלי דעת עוד, אנה תסע. נפשה חפצה להֵחָלץ מהר מהרגשות המיחדים, אשר מֵררו את חייה בבית הנורא ההוא. גם המשרתים, גם הכתלים, גם החפצים, גם כל אשר בבית הנורא הזה – הכּל העיר בה גֹעל־נפש וחמת־רוח ודִכּא אותה כאבן־מעמסה.

”כן הוא, עלי לנסוע אל תחנת מסלת־הברזל, ואם איננו שם, אסע אל הכפר ואוכיח דרכו על פניו", הוסיפה לדַבּר אל לבה ותעַיֵּן בעתונים ברשימת־המסעות. “רַכּבת יוצאת בערב בשמונה שעות ושני רגעים. הַספק אספיק”, אמרה ותצו לאסור שני סוסים אחרים ותשׂם בתרמילה את החפצים הנחוצים לימים אחדים. והיא ידעה, כי לא תשוב עוד אל המקום הזה. במחשבותיה השונות על־דבר המעשים אשר עליה לעשות גמרה בלי חשבון נכון גם לנסוע אחרי־כן – אחרי הזדמנותה עמו בתַּחנה או באחוזת אמו – במסלה ההולכת לניז’ני־נובגורוד עד העיר הראשונה ולשבת בעיר ההיא.

השלחן היה ערוך לסעודת־הצהרים; אנה נגשה וַתָּרַח את הלחם ואת הגבינה ותרא, כי לא תוכל שְׁאֵת ריח כל מאכל פֹּה ותצו להגיש את המרכבה ותצא. צל הבית כבר נמתח לכל ארכו של הרחוב, והערב היה בהיר וחמים עוד לאור השמש. גם אנוּשקה, שנשאה אחריה את חפציה, גם פטר, שהניח אותם במרכבה, גם הרַכּב, שנראה בו, כי רע הדבר בעיניו, – כֻּלם היו לה למֹרַת־רוח וירגיזוה בדבריהם ובתנועותיהם.

– איני צריכה לך, פטר.

– וכרטיס־מסע?

– עשׂה כטוב בעיניך, אין חִלוק לי, – אמרה בפנים נזעמים.

פטר קפץ וישב אצל הרַכָּב, וידיו על צלעותיו בגאוה, ויצוהו לנסוע אל בית הנתיבות.

ל    🔗

“הנה עוד הפעם! עוד הפעם אני מבינה הכֹּל”, אמרה אנה אל לבה, כשזָזָה המרכבה ממקומה והתחילה להתנענע ולהשתקשק על אבני רצפת־הרחוב, ושוב חלפו על אנה רשמים שונים תכופים זה אחר זה.

“אבל מה הדבר האחרון, שהרהרתי בו בנחת־רוח, – השתדלה אנה לזכור. – הגלב טיטקין? לא, לא זאת. אבל במה שאמר יַשְׁבִין: מלחמת־הקיום והשנאה – זה הדבר האחד המאחד את הבריות. לא, לשוא אתם נוסעים, – קראה בלבה אל חבורה אחת, שישבה במרכבה רתומה לארבעה סוסים ונראָה בה, שנסעה אל מחוץ לעיר לשם שעשועים. – גם הכלב, אשר אתם מוליכים אתכם, לא יועיל לכם. לבכם ילך עמכם אל כל אשר תלכו”. אחר נשאה עיניה אל העֵבר, אשר פנה שם פטר, וַתֵּרא והנה פועל פבריקאי שכור, דומה למת, מוּבל בידי שוטר, וראשו מתנענע. “זה קרוב יותר לשמחה, – אמרה בלבה. – גם אני והגרף ורונסקי לא מצאנו את העֹנג הזה, אף־על־פי שקוינו לו הרבה”. וברגע ההוא כוננה בפעם הראשונה את האור הבהיר, אשר ראתה בו כל דבר, על דברים שבינו לבינה, דברים שקֹדם לזה נמנעה מֵהֲגוֹת בהם.“מה בקש בי? יותר ממה שבקש אהבה, בקש להתגַדל. – לענין זה זכרה את דבריו ואת הרשֶׁם שהיה בפניו, שֶׁדָּמָה מעט לרֹשם פני כלב נכנע, בימי קרבתם הראשונים. ועתה הֻברר לה על־פי כֹל, שכך היה מעשה. – כן הוא, גאות־נצחון של הולך בגדולות היתה בו. בודאי היתה בו גם אהבה, אך גאות־הנצחון גברה בו יותר. מתפאר היה בי. עתה שֻׁנה הדבר. אין במה להתפאר. לא לתפארת הוא, כי־אם לכלִמה. הוא לקח ממני כל אשר מצאה ידו, ועתה אין לו חפץ בי. למשא אני עליו, והוא משתדל, שלא לעשות לי עָול. תמול הגיד לי שלא בכונה את כל לבו – חפץ הוא בכריתות ובנשואים, כדי שלא יוכל לחזור בו עוד. אוהב הוא אותי – אבל – כיצד הוא אוהב? The zest is gone. האיש הלזה חפץ להורות נפלאות ולבו טוב עליו מאד, – אמרה בלבה למראה פקיד־מסחר אדמוני רוכב על סוס קרקסאי. – כן הוא, את הקסם הזה איננו מוצא בי עוד. אם אלך מאתּו, ישמח על זה במעמקי־לבו”.

ולא השערה בעלמא היתה זאת – בבֵרור גמור ראתה את הדבר הזה לאור הבהיר, אשר גלה לה ברגעים ההם את סוד־החיים ואת דרכי הבריות במה שבין אדם לחברו.

“האהבה, שאני אוהבת אותו, הולכת הלוך וגדול כפשוטו של דבר, ואהבתו הולכת ודלה, ועל־כן אנחנו נפרדים זה מזה, – הוסיפה לדבר עם לבבה. – ואין כל עצה לזה. אני כל חפצי אך בו לבד, ואני דורשת, שגם הוא יהי הולך ודבֵק בי לבדי. והוא מתאמץ ללכת הלוך ורחוק ממני. אנחנו הלכנו זה לעֻמת זה עד שנתאחדנו, ואחרי־כן החלונו ללכת איש לעֶברו בלי הפסק. והוא דבר שאין לשַנותו. הוא אומר לי, שאני מקנאה אותו בלי־טעם, וגם אני בעצמי אמרתי לנפשי, כי אני קַנאית בלי־טעם; אך לא כן הדבר. לא מקנאה אני, כי־אם מִתְאַוָּה וָאָיִן. אבל…” לרעיון החדש, אשר בא בה, נסער לבבה בקרבה ותפתח פיה וגם שִׁנְּתָה את מקומה במרכבה. “אִלּוּ יכֹלתי להיות לא רק אהוּבת־רֵעַ, שאין לה בעולמה אלא חִבּוק וגִפּוף; אך איני יכולה ואיני רוצה להיות אשה אחרת בשום דבר. אני מעירה בו בזה שאט־נפש, והוא בדרכו מעיר בי חֵמה, ואין מצב זה יכול להשתנות. הידוע לא אדע, שאין את נפשו לכַזב לי, שלא נתן עיניו בסוֹרוֹקינה, שאינו אוהב את קיטי, שלא יבגד בי לעולם. כל זאת ידעתי, אך מה תתן ומה תוסיף לי זאת? אם לא יאהבני, אם לצאת ידי־חובתו יעשה חסד לי ויתנהג עמי באהבה, ומה שאני רוצה לא יהיה, הרי זה קשה אלף פעמים מֵחֵמָה! הרי זה יסורי גיהנום! וסוף סוף כן הוא. זה ימים רבים איננו אוהב אותי. ובכלות האהבה תבוא שנאה תחתיה. את הרחובות האלה אינני יודעת כלל. הנה הרים פה ובתים רבים, בתים על בתים… ובבתים אנשים, אך אנשים… אין מספר, אין קץ להם, וכֻלם שונאים זה את זה. הבה אראה־נא, מה אני מבקשת לנפשי, כדי להיות מאֻשרה. הנה אני מקבלת פטורים, אלקסי אלכסנדרוביץ' מוסר לידי את סריוז’א, ואני נִשֵּׂאת לִוְרונסקי”. בזכרה את אלקסי אלכסנדרוביץ' שִׁוְתָה אותו לנגד עיניה כרגע כמו חַי, אותו ואת עיניו הטובות, החסרות חיים וזיו־אור, ואת הגידים הכחֻלים שעל ידיו הלבנות ואת קול מדברו ופקיקת אצבעותיו, ובזכרה את הרגש, שהיה לפנים ביניהם ושנקרא גם הוא אהבה, נזדעזעה מִגֹּעַל־נפש. “ומה אם אקבל פִטוּרים ואהיה אשת ורונסקי; התחדל קיטי להביט אלי כאשר הביטה היום? לא. וסריוז’א יחדל לשאול או להרהר על־אודות שני בְעָלָי? ואיזה רגש חדש אמצא ביני ובין ורונסקי? האפשר שיהי בזה אם לא אֹשֶר, לפחות גם לא מכאוב? לא ולא! – השיבה לנפשה הפעם על כל השאלות האלה בלי שום פקפוק. – אי אפשר! מְרֻחָקים אנחנו בכֹח החיים, אני מביאה רעה עליו, והוא מביא רעה עלי, ואין לשַׁנות לא אותו לא אותי. כל הנסיונות נעשו, וכלם לא לעזר ולא להועיל. הנה עֲנִיָּה, וילד על זרועותיה. היא חושבת, שראוי לנוד לה. האם לא כֻלנו הָשְׁלַכְנוּ על הארץ הזאת על־מנת לצרור איש את אחיו ולהדאיב איש את נפשו ואת נפשות אֶחָיו? הנה גימנזיסטים הולכים וצוחקים. וסריוז’א? אמור אמרתי גם אני, כי אהבתי אותו, ונכבדתי בעיני על חִבּה יתרה זאת. אכן ראיתי חיים גם בלעדיו, באהבה אחרת החלפתי אותו ולא התאוננתי על החלוף הזה כל הימים, אשר מצאתי סִפּוּק באהבה ההיא”. ובגֹעל־נפש זכרה את הדבר, אשר קראה לו האהבה ההיא, ותשמח על ראותה בבֵרור כזה את חייה ואת חיי כל בני־האדם. “כן, גם אני, גם פטר, גם הרַכָּב פֿיאודור, גם הסוחר הזה, גם כל אותם האנשים היושבים שם בעברי הווֹלגה, בַּמקומות, שהמודעות האלה קוראות את הבריות לבוא שמה, וכן בכל מקום ובכל עת”, אמרה בלבה, בשעה שהגיעה במרכבתה לפני בית־הנתיבות הנמוך שלַמסלה ההולכת לניז’ני־נובגורוד, וסַבָּלים מהרו ויצאו לקראתה.

– התצַוי עד אוֹבִּירַלוֹבְקה? – שאל פטר.

והיא שכחה לגמרי, אָנה ובשביל מה אמרה לנסוע, ורק ביגיעה רבה יכלה להבין את שאלתו.

– כן, – אמרה ונתנה לו את הארנק, לקחה בידה את ילקוטה הָאָדֹם ותרד מעל המרכבה.

בעברה בין ההמון אל חדר המחלקה הראשונה זכרה מעט מעט את כל פרטי מצבה ואת החלטותיה השונות, אשר לא ידעה, באיזו מהן לבחור. ושוב התחילו פעם תקוה ופעם יאוש להרגיז את פצעי לבבה המדֻכּא והנסער במקומות הכואבים מכבר. ובשבתה על הדרגש, העשוי בתמונת כוכב, בטרם תבוא הרכבת, הביטה בשאט־נפש אל הנכנסים והיוצאים (שכלם כאחד נתעבו בעיניה) ופעם הרהרה במה שתעשה בבואה אל התחנה, כי תכתוב לו פתקה וכזאת וכזאת תכתוב לו, כי הוא מתאונן בודאי עתה לפני אמו על מצבו (בלי הבין את מכאוביה), והיא תבוא שמה החדרה, וכזאת וכזאת תאמר לו. ופעם זכרה ותתבונן, עד־כמה יכלה עוד לראות חיים נעימים, ומה רבו מכאוביה גם באהבתה גם בשנאתה אותו, ומה נוֹרָאָה פעימה זו, שלבה נפעם בקרבה.

לא    🔗

קול הפעמון נשמע, צעירים אחדים עברו על פניה, אנשים כעורים, חצופים ומבֹהָלִים, אשר בהחפזם ללכת התבוננו עם זה היטב בָּרשֶׁם, שעשו על רואיהם; גם פטר עבר דרך הטרקלין בלבוש־משרתים שלו ובנעלותיו הגבוהות ובפניו המטֻמטמים כפני בהמה ויקרב אליה להובילה אל מרכבת מסלת־הברזל. הגברים ההומים נשתתקו בעברה לפניהם ברַחבה שלפני המסלה, ואחד מהם לחש עליה באזני רעהו, וכמובן לחש דבר מגֻנה. והיא עלתה במדרגה הגבוהה – ככל מדרכות הרַכּבות – ותשב לבדה במחיצה על דרגש־נוצות מטֻנף, שהיה לבן לפנים. ילקוטה התנודד רגע קטן על הדרגש הנוצי וַיָּנַח. פטר הרים מעל ראשו לאות פרידה בצחוק קל של טפש את מצנפתו המעֻטרת במעשה־רקמה, והקונדוּקטור החצוף סגר וינעל את הדלת בהקשה עזה. אשה כעוּרה מאד, מלֻבּשת בטוּרנִיר (אנה שִׁותה נגדה את האשה הזאת כשהיא עֲרֻמָּה ונבהלה מראות בדמיונה את רֹעַ־תּארהּ), ויַלדה רצו ועברו לפני הרַכבת ושתיהן צחקו צחוק בלתי טבעי.

– בידי קַטרינה אנדרֵייבנה, הכל בידיה, דודתי! – קראה הנערה בקול.

“עודנה ילדה וגם היא משַׁנה את דרכה ומתעַוָּה”, אמרה אנה בלבה. ולבלתי ראות איש בעיניה קמה בחפזון ותֵּשׁב לה אצל החלון שׁבעֶברהּ השני של המרכבה הריקה. לפני החלון עבר אכר מכֹער ומגֹאָל כֻּלו, ושערו הסבוך יוצא מתחת מצנפתו, וַיִּכַּף אל גלגלי המרכבה. “כאלו ידוע לי מכבר האכר המכֹער הזה”, אמרה אנה אל לבה ותזכור את חלומה, ופלצות אֲחָזַתָּה, ותֵּט משם אל הדלת אשר ממולה. ברגע ההוא פתח הקונדוקטור את הדלת ההיא לפני איש ואשתו, שנכנסו לתוך המרכבה.

– לצאת אתּ חפצה, גברתי?

אנה לא ענַתהו. גם הקונדוקטור, גם השנַיִם שנכנסו לקראתה, לא יכלו לראות מתחת לצעיפה את האימה, שכסתה את פניה, והיא שבה אל פנתה וַתֵּשֶׁב. האיש ואשתו ישבו בעבר השני ממולה ויתבוננו בשים־לב, אך בצנעה, אל שמלתה. שניהם היו נתעבים בעיניה. האיש שאל, אם תרשהו לעַשן, ונכּר היה בו, שלא נתכַּון לעשן, אלא להכנס בדברים עמה. כשהתירה לו, התחיל מדבר עם אשתו צרפתית דברים, שהֻצרך להם עוד פחות ממה שהֻצרך לעשן. הם דברו דברי־שטות שלא לצֹרך עצמם, אלא כדי שתשמע היא בדַבְּרָם. ואנה ראתה ותדע, כי קצו שני אלה זה בזה ושונאים הם זה את זה בלבבם, ולא היה אפשר לה, שלא תשנא נקלים ושפלים כאלה.

קול הפעמון השני נשמע ואחריו משק הולָכת החפצים ושאון הנאספים וצעקות וצחוק. אנה חשבה לדבר ברור כל־כך, שאיש מההמון הזה לא היה לו על מה לצחוק, שהצחוק הזה הרגיז את רוחה עד להכאיב, ונפשה חפצה לאטֹם אזניה משָׁמעו. לאחרונה נשמע הצלצול השלישי וקול החליל אחריו; הלוקומוטיב נתן שריקתו, שלשלת המרכבה נָקעה בקול ובעל האשה הצטלב. “כדאי הוא לשאלו, מה הוא מכַון בשעת מעשה זה”, אמרה אנה בלבה ונתנה עיניה בו בחֵמה. ואל מֵעֵבֶר לָאִשָׁה נשאה עיניה ממקום שבתּהּ ותשקף בעד החלון על האנשים שעמדו בָרַחבה והביטו אחרי הרכבת וכמו שטו אחורנית. המרכבה, שישבה בה אנה, עברה בזעזועים קלים ושָׁוים על ידות הבַּדים לפני הרחבה וגדר־האבנים והמגדל ולפני מרכבות אחרות; הגלגלים התחילו מתגלגלים בקלות מרֻבָּה ונעימה מבראשונה ובקשקוש דק; בחלון נָגַהּ שמש־הערב באור בהיר ורוח חרישית הנידה את המסך הקטן התלוי בו. אנה נטשה את שכניה שבמרכבה ובתנודתה הקלה של המרכבה שאפה את הרוח הצח ושוב התחילה מהרהרת:

“במה הפסקתי? ברעיון, שאיני יכולה למצֹא מצב, שאין החיים בו אך מכאובים בלבד, שכֻלנו נוצרנו לשאת עמל ומכאוב ושכֻּלנו יודעים זאת וכֻלנו מבקשים תחבולות להשלות את נפשנו. אך מה יעשה מי שרואה את האמת בעיניו?”

– לשם כך נִתַּן שֵׂכל לאדם, שיחַלץ את נפשו ממה שקשה לו, – אמרה האשה צרפתית בעקימת־פה מתוך התהדרות, ונראה בה, שהיא שמֵחה על מליצתה זאת.

הדברים האלה היו כמכֻוָּנים לתשובה על רעיונה של אנה.

“לחַלץ את נפשו ממה שקשה לו” שָׁנתה אנה את הדברים בלבה. וכאשר נתנה עיניה באיש האדמוני ובאשה הרָזָה, הבינה, כי אותה האשה החולנית נותנת אל לבה כלב אשה חכמה, שאין יורדים לסוף דעתה, ואישהּ משקר לה ומסַיֵּעַ לה בגאות־רוחה זאת. כאלו ראתה אנה את דברי־ימיהם ואת כל מחבואי־לבם והגיהה אור עליהם. אך לא מצאה בזה ענין לנפשה ותוסף לעַיֵּן ברעיון־לבה.

“כן, קשה הוא לי מאד, ולשֵׁם כך נִתַּן השֵׂכל להחָלץ מזה; אם כן, הרי עלי להחָלץ. מפני מה לא אכבה את הנר, אם אין לי עוד על מה להביט, אם תגעל נפשי בכל מה שאני רואה? אבל כיצד? בשביל מה רץ הקונדוקטור הזה על־פני המוט, בשביל מה צועקים האנשים הצעירים האלה במרכבה ההיא? בשביל מה הם שָׂחִים, בשביל מה הם צוחקים? כל זה כזב ושקר, מרמה וָרֶשַׁע!…”

כשהגיעה הרכבת אל התחנה, יצאה אנה בתוך המון נוסעים אחרים, אבל נטתה מהם הלוך ונטֹה הצדה, כמו מפני מצֹרעים, ותעמוד ברַחבה ותתאמץ לזכור, בשביל מה באה הנה ומה היה את לבבה לעשות. כל מה שהיה אפשר בעיניה קֹדם לזה הֻקְשָׁה לה עתה כדבר שאין לעמוד עליו, ביחוד בקרב ההמון הסוער הזה, בתוך כל האנשים המכֹערים האלה, אשר לא הרפו ממנה. פעם רצו אליה סַבָּלִים, שבקשו לשרתה, פעם הסתכלו בה צעירים מתופפים בעקבי־נעליהם על נסרי הרחבה ומשׂוחחים בקול רם, פעם פגעו בה עוברים ושבים ונטו הצדה, אך לא כִוְּנוּ את הצד הרצוי לה. בזכרה, כי היה את לבבה לנסוע הלאה, אם לא תמצא פה תשובה מאתו, שאלה את אחד הסַבּלים, אם לא בא שמה רַכָּב, שֶׁפִּתְקָה בידו אל הגרף ורונסקי.

– הגרף ורונסקי? באו הנה “מהם” לפני רגע אחד. לקראת הנסיכה סורוקינה ובתה. ואותו הרַכָּב מה מראהו?

בשעה שדברה עם הסַבּל קרב אליה הרכב מיכַאיְלו והוא אדמוני ועָלֵז ומעיל כפרי כָחֹל ומהֻדר עליו ונִכָּר היה בו, שהוא מתגאה על כי השכיל בשליחותו כל־כך, ויתן לה פתקה. בפתחה אותה בא לחץ בלבה עוד בטרם קראה מה שנכתב בה.

“צר לי, כי לא הגיעה הפתקה לידי. בעשר שעות אבוא”. כתב לה ורונסקי בכתב רהוט רשלני.

“כן! הבינותי זאת מראש!” קראה בלבה בזעם ולעג.

– טוב, סַע לך הביתה, – אמרה בלחש בפנותה אל מיכאילו. היא דברה בלחש, לפי שכבדה נשימתה מרהיטוּת דפיקוֹת לבה. – “לא, לא אתן לך לעַנות נפשי”, אמרה בלבה דרך אִיּוּם לא עליו ולא על עצמה, כי־אם על מי שגזר עליה לשאת עמל וכעס, ותלך על־פני הָרַחבה שלפני התחנה.

שתי משרתות הלכו שם ממולה, ואחרי עברה על־פניהן, הפכו ראשיהן ותבטנה מאחריהן ותדברה בקול אשה אל אחותה דברי חשבון וסברה על־אודות תלבָּשׁתה. “כֵּנים”, אמרו על מעשי־הסריגה, שראו עליה. והצעירים לא נתנו לה ללכת במנוחה. הם שבו על עקבם ובעברם חזרו והסתכלו בפניה וקראו זה אל זה בצחוק ובקול בלתי טבעי. שר־התחנה עבר על פניה וישאלה, אם היא נוסעת ברַכּבת העומדת לצאת. נער מוכר־תּמָד לא גרע עיניו מעליה. “אלי, אלי, אנה אלך?” אמרה בלבה ותלך הלוך והַרחק לאֹרך הרַחבה. כשהגיעה עד קָצֶהָ עמדה מלכת. שם צחקו ודברו בקול רם נשים וילדים, שקדמו פני אדון בעל־משקפים, ובהגיעה אליהם נשתתקו ויתבוננו בה. היא החישה פעמיה ותֵּט מאצלם אל קצה הרַחבה. והנה קרבה רכבת־משא. הרַחבה התחילה מזדעזעת, ונדמָה לה לאנה, שהיא נוסעת עוד הפעם.

ופתאם זכרה את האיש, אשר נתמעך תחת הרכבת בשעת הזדמנותה הראשונה עם ורונסקי, ובזה הֻברר לה, מה שהיא צריכה לעשות. ברגלים קלות וממהרות ירדה בַמעלות הצרות שבין המַשְׁאֵב ובין המסלה ותעמוד אצל הרכבת העוברת לפניה ותבט אל תחתית המרכבות, אל הבְּרָגִים והשלשלאות ואל גלגליה הגבוהים, העשוים ברגל מוצק, של המרכבה הראשונה, הקרֵבה אליה במתינות, ותתאמץ לכַוֵּן את אמצעיתה של מרכבה זו בין גלגליה הראשונים ובין האחרונים ואת הרגע שתגיע אמצעיתה זו לנגדה.

“שמה!” אמרה אל לבה בהביטה אל צל המרכבה, אל החול הבלול בפחמים שעל בריחי־הבדים, “שמה, בתָּוֶך, בזה אשיב לו כגמולו ואֵחָלֵץ מכֻּלם וגם מנפשי אני”.

תחת אמצעיתה של המרכבה הראשונה, שקרבה שמה, אמרה לנפול; אך הילקוט האדֹם, אשר החלה להסיר מעל ידה, היה לה למעצור ולא הספיקה: אותה האמצעית חלפה הלכה לה. על־כן הֻצרכה להמתין למרכבה השניה. רגש דומה למַה שהיתה מרגשת בכל פעם, שהכינה את נפשה להכנס למים לרחוץ, תקף אותה ותצטלב. תנועת־יד זו, שהֻרגלה בה, העירה בקרבה המון זכרונות מימי נעוריה וילדותה, ופתאם נקרע המַאפל, אשר כסה הכֹּל מפניה, ולהרף־עין נצבו החיים לנגדה בכל זיו השְׂמָחוֹת הקודמות. אך מגלגלי המרכבה השניה שקרבה ובאה לא הסַבּה עיניה. ובאותו הרגע, שאמצעיתה הגיעה אצלה, השליכה את ילקוטה ותלחץ את ראשה אל בין כתפיה ותפול על ידיה אל תחת המרכבה, ובתנועה קלה, כמו נָכוֹנָה לשוב ולעמוד על רגליה, כרעה על ברכיה. וכהרף־עין אֲחָזַתָּה פַּלָצוּת על המעשה אשר עשתה. “איפה אני? מה אני עושה? בשביל מה?” אף אמנם רצתה לקום ולפרוץ משם, אבל איזה גוף גדול, אשר לא יֵדע חַנות, הדף אותה במכת־ראש ויסחבנה בכֹח בְּגַבָּהּ. “אלי סלח לי על הכֹּל!” אמרה אנה, כי הבינה, שלא תוכל להלחם על נפשה. האכר הקטן בטא איזו דברים ועשה איזו מלאכה בברזל. והנר, אשר היתה קוראה לאורו בספר החיים, המלא דאגה, כזבים, יגון וָרֶשַׁע, התחיל דולק באור בהיר יותר מבכל ימיה וַיַּגַּהּ על כל אשר עטה לפניה עד כה מעטה־ערפל, ובלחישת אבוקה בשעת כִּבּוּיָהּ כָּהה ויכבה לנצח.

 

חלק שמיני    🔗

א    🔗

שני חדשים עברו למו. הקיץ החם הגיע עד חציו, וסרגֵי איבנוביץ' אך בעת ההיא הכין את נפשו לצאת ממוסקבה.

בחיי סרגֵי איבנוביץ' באו בימים ההם מאורעות מיֻוחָדים. עוד לפני שנה נגמר ספרו, אשר יָגע עליו שש שנים, ושֵׁם הספר: “נסיון סקירה על יסודיה ותמונותיה של הַמַמְלָכִיוּת באירופה וברוסיה”. אחדים מחלקי הספר הזה ומבואו נדפסו במאספים, וחלקים אחדים קרא סרגי איבנוביץ' באזני אנשים מבני חבורתו, והרעיונות שבחבור הזה לא יכלו עוד להיות חדשים לעדת קוראיו; אף־על־פי־כן חשב סרגי איבנוביץ', כי לכשיצא ספרו לאור, יעשה רֹשם מֻרגש הרבה בצבור, ואם לא יביא מהפכה במקצועו המדעי, יעיר על־כל־פנים סער עז בעולם המדע.

הספר הזה עֻבַּד בעיון רב ונדפס בשנה שעברה ונשלח למוכרי־הספרים.

סרגי איבנוביץ' לא שאל פי איש על־אודות ספרו, ולאוהביו, אשר שאלוהו על־דבר התפשטותו, היה משיב שלא ברצון ובקרירות־דעת מעֻשָֹה, גם את מוכרי הספרים לא שאל, אם רבּו או מעטו הקונים, ועם זה שקד והתבונן בעיוּן שאינו פוסק אל הרֹשם הראשון, שיעשה ספרו בצבור ובספרות.

אבל עברו שבוע, שבועַיִם ושלשה שבועות וכל רשׁם לא הֻרגש בצבור; אוהביו המֻמחים והמֻלמדים היו נכנסים לפעמים בדברים עמו על־אודות ספרו, ונכּר היה, שאך מדת דרך־ארץ נהגו בו בזה. ושאר מיֻדעיו, שספר מדעי לא העסיק אותם, לא דברו עמו לגמרי על אודותיו. ובצבור, שביחוד בימים ההם היה עסוק בענין אחר, לא הושֹם לב לספרו כל עִקר. גם בספרות לא נאמר דבר עליו כל החֹדש הראשון.

סרגי איבַנוביץ' חשַב וידע בדיוק, כמה ימים דרושים לכתיבת מאמר־בקֹרת, אך עבר חֹדש אחד ואחריו גם שני, ודבר לא נאמר על ספרו.

רק ב"החסיל הצפוני" נאמרו אגב אורחא, בפֵיליטון לגלוּגִי על דרַבַּנְטִי המזמר שנתקלקל קולו, דברי בוז אחרים על ספרו של קוֹזנישֶב, ומתוכם נראָה, שכבר נגמר דינו של ספר זה לחובה ונִתַּן לצחוק ולקלס לכֹּל.

ובחדש השלישי נדפס עליו בפעם הראשונה מאמר־בקרת בז’ורנל חשוב. סרגי איבנוביץ' ידע גם את בעל המאמר: בבית גולוּבּצוֹב ראהו פעם אחת.

בעל המאמר ההוא היה כתבן צעיר מאד, איש חולני, גבור במלחמתהּ של ספרות, אבל דל מאד בהשכלה ומתנהג בפחדנות בשיחת חברים.

אף־על־פי שבָּז סרגי איבנוביץ' למחבר הזה בכל לבו, החל לקרֹא את מאמרו בעיון הראוי לענינו. והמאמר היה נורא.

ברור היה, שאותו הכתבן פֵּרַש לעצמו את כל הספר הזה בדרך שלא היה אפשר למבין, שתעלה על דעתו לפרשו כן. אבל הערים כל־כך בקטעים שהביא מתוכו, שלכל מי שלא קרָאוֹ בעצמו (וברור היה, שכמעט לא קראוֹ איש) נראה בלי שום פקפוק, שכל הספר אינו אלא גִבּוב דברי־מליצה, וגם אלה באו בו שלא כענין (על זה העידו סמני־שאלה), ומחַברו הוא אדם שלא למד מימיו דבר. וכל זה נאמר בשפת לצון יפה כל־כך, שגם סרגי איבנוביץ' בעצמו לא היה נמנע מהשתמש בשפת־לצון כזאת; אף אמנם בגלל זה היה המאמר נורא כל־כך.

ובכל השתדלותו של סרגי איבַנוביץ' להעריך בצדק את סברותיו של המבקר, לא הֻזקק לעַיֵן אפילו רגע אחד בקושיות ובטעֻיות, שלגלג עליו זה בשבילן – אבל התחיל זוכר מיד, שלא בכונה, את כל פרטי הזדמנותו ושיחתו עם בעל המאמר.

“שמא פגעתי בכבודו?” שאל סרגי איבנוביץ' בלבו.

וכשנזכר, שבשעת ההזדמנות ההיא תקן בדברי שיחתו של זה מלה אחת, שהעידה על בערותו, מצא את כל החידה.

אחרי המאמר ההוא באה דממת־מות גם בדפוס גם בחבורות על־אודות הספר הזה, וסרגי איבנוביץ' ראה, כי חבורו, אשר יגע עליו שש שנים רצופות באהבה רבה ובשקידה נמרצה, לא השאיר כל רשׁם אחריו.

וביחוד היה קשה צערו של סרגי איבנוביץ', על כי אחרי כַלותו את מלאכת החבור הזה לא היתה לו עוד עבודה מדעית בֵיתית כזאת, שבִּלָּה בה רֹב שעותיו הפנויות.

סרגי איבנוביץ' היה פקח, איש מדע, שלם בגופו, אוהב עבודה, ולא ידע, מה יעשה באהבתו זאת. שיחות בחדרי־אורחים, בועידות, באספות, בועָדים, בכל מקום שאפשר לחוות דֵע, הספיקו לו למקצת שעותיו; אך בהיותו יושב כרך זה ימים רבים, לא התּיר לעצמו לפַנות לבו לשיחות בלבד, כמעשה אחיו, שלא היה מנֻסה בזה, בימי שבתו במוסקבה; נשארו לו אפוא הרבה שעות פנויות וכשרון לעבודה עיונית.

לטוב לו נתעוררה בעת ההיא, בימי צערו הגדול על־דבר הספר אשר לא הצליח בו, תחת השאלות האחרות שהעסיקו את הצבור בימים האחרונים – שאלת בני הדתות האחרות, ההתחברות עם אמריקה, הרעב בסַמַרָה, התערוכה והספיריטיסמוס – השאלה הסלַבית, שקֹדם לזה היתה אך לוחשת ועוממת בצבור, וסרגי איבנוביץ', שהיה אחד ממעורריה גם קֹדם לזה הקדיש לה את כל כֹחו.

בתוך בני־חבורתו של סרגי איבנוביץ' לא דברו ולא כתבו בימים ההם אלא על־דבר המלחמה הסֶרבּית בלבד. כל מה שהמון האנשים הבטֵלים נוהגים לבַלות את זמנם בו, נעשה בימים ההם בשביל הסלַבים. נשפי־המחול, הקונצֶרטים, הסעודות הפֻמבּיות, נאומי הברכות, תכשיטי הנשים, כוסות השׁכר, בתי־המשתה – כל אלה העידו על השתתפות בצערם של הסֶרבּים.

להרבה ממה שנאמר ונכתב בזה לא הסכים סרגי איבנוביץ' בפרטי הדברים. הוא ראה, כי נעשתה השאלה הסלַבית לאחת מהתנועות הזמַניות, שהצבור נגרר אחריהן בזמַנן ומוצא בהן ענין לעסוק בו; גם זאת ראה, שרבים עסקו בזה מאהבת בצע ורדיפה אחרי הגדֻלה. הוא הבין, שהעתונים הדפיסו הרבה דברים מיֻתָּרים ומִגֻזָמים בכַונה להָסֵב את הלבבות אליהם ולהגביה קולם מחבריהם. הוא ראה, שבשעת ההתרגשות הכללית הזאת קפצו בראש והגביהו קולם כל הנחשלים והנעלבים: מצביאים ראשיים בלי חיל, מיניסטרים בלי מיניסטריונים, סופרים שאין כתביהם מתקבלים בדפוס, ראשי־מפלגות שאין במפלגותיהם חברים. הוא ראה, שהרבה קלות־דעת ומעשים מגֻחָכים היו בדבר; אבל עם כל זה הכיר וידע, שהיתה כאן גם התרגשות נאמנה, שהלכה הלוך וגדול ואִחדה את כל המפלגות שבצבור והזקיקה את כל הבריות להשתתף בה. ההרג הרב באחים לדת ולגזע העירה השתתפות בצערם של הנרדפים וזעם ועברה על הרודפים. וגבורת הסֶרבּים והצֶ’רנוֹגוֹרים הנלחמים על הדבר הגדול הזה הולידה בכל העם את התשוקה לעזור לאֶחיו לא עוד בדברים, כי־אם במעשה.

אך עוד חזיון אחד משמח־לבב מצא סרגי איבנוביץ' בדבר הזה, והוא התגלות דעת־הצבור. בשפה ברורה הביע הצבור את רצונו. נפש העם מצאה לה מבטא, אמר סרגי איבנוביץ' על זה. וכאשר הוסיף לעסוק בדבר הטוב הזה, כן התברר בעיניו, כי עתיד הדבר להתרחב בלי חֹק ולהיות לראש תקופה חדשה.

לדבר הגדול הזה הקדיש כל כֹחו ויִטֹש את דבַר ספרו.

כל היום עסק בו בדבר הזה, וגם לא הספיקה לו השעה להשיב על כל המכתבים והדרישות, שנערכו אליו.

אחרי יגיעותיו, שיגע כל ימי־האביב ומקצת ימי־הקיץ, יצא ביוּלי ויסע אל אחיו הכפָרה.

בצאתו היה את לבבו גם להִנָפש מעבודתו שני שבועות, גם לראות בעיניו ולהתענג בקֹדש־הקדשים אשר לעם, בתוך דממת הכפר, על ההתעוררות הרַבּה, שכל בני ערי־המלוכה ושאר ערי רוסיה האמינו בה בכל לב. עִמו נסע גם קַטַּוַּסוֹב, כי הבטיח את לֶוין לבוא להתארח אצלו, וזה ימים רבים גמר להקים את דברו.

ב    🔗

סרגֵי איבַנוביץ' וקַטַּוַּסוב אך הספיקו לגשת אל תחנת המסלה הקוּרסקית, אשר ביום ההוא רבו ביחוד הבאים שמה, לרדת מתוך המרכבה ולהתבונן במשָׁרת, אשר בא במרכבה אחריהם עם חבילותיהם, והנה באו שמה גם מתנדבים בארבע מרכבות שכירות. נשים כבודות קדמו פניהם בצרורות־פרחים ובלוית ההמון, אשר פרץ כשטף־מים אחריהם, באו אל בית־הנתיבות.

אחת מהנשים, שקדמו פני המתנדבים, יצאה מן החדר הגדול ותפן אל סרגי איבַנוביץ'.

– גם אתה באת לשַׁלְחָם? – שאלה אותו צרפתית.

– לא, אני נוסע בעצמי, גברתי הנסיכה. אל אָחי להנָפש. ואת משַׁלַחַת בכל פעם? – אמר סרגי איבנוביץ' בבת צחוק דקה, שכמעט לא נראתה על שפתיו.

– הלא נחוץ הוא! – ענתה הנסיכה. – האמת הדבר, שכבר שֻלחו מפה שמונה מאות? מַלְוִינְסקי לא האמין לי.

– כן הוא. כן אמרתי! – מִלאה האשה את דבריו בשמחה. – הלא אמת, כי נדבו כמיליון על זה?

– יותר, גברתי הנסיכה.

– ומה תאמר על הטלגרמה שביום הזה. הטורקים הֻכּו עוד הפעם?

– כן, קראתי, – ענה סרגי איבנוביץ'. הם דברו בטלגרמה האחרונה, שנאמר בה שנית, שהטורקים הֻכּו בכל המערכות וינוסו ושלמחר, חושבים, תהי ההתנגשות המכרעת.

– אבל שמעני־נא, איש צעיר אחד בקש, והוא ראוי לזה מאד. לא ידעתי, למה שׁמו לו מכשולים. יש את נפשי לבקש מאתך עליו, אני ידעתיו, הואל־נא וכתוב פתקה. הוא שלוח מהגרפינה לידיה איבַנובנה.

סרגי איבנוביץ' שאל את הנסיכה על הפרטים הידועים לה על־אודות הצעיר המבַקש ויעבור אל חדר המחלקה הראשונה ויכתוב פתקה אל מי שהיה הדבר תלוי בו ויתן לנסיכה.

– הנה הגרף ורונסקי הידוע… נוסע ברַכּבת הזאת, – אמרה הנסיכה בבת צחוק של נצחון והסבָּרה מרֻבָּה, כשחזר ומצא אותה ומסר לה את הפתקה.

– שמעתי, כי הוא נוסע, אך לא ידעתי, באיזה יום. ברכּבת הזאת?

– אני ראיתיהו. פה הוא. רק אמו באה אתו. אף אמנם, אין טוב לו מזה.

– זה ודאי, מובן מאליו.

עודם מדברים, וההמון שטף ועבר לפניהם אל שלחן־האֹכל, ויִטו שמה גם הם, ולאזניהם הגיע קול רם של איש נושא נאום אל המתנדבים וכוס בידו. “לעבוד בעד האמונה, בעד המין האנושי, בעד אחֵינו, – דבר האיש בקול הולך וחזק. – הָאֵם מוסקבה מברכת אתכם בצאתכם לדבר הגדול. זִ’יוְיוֹ” גמר בקול רם ומתוך דמעות.

כל הנִּצבים קראו בקול “זִ’יוְיוֹ”, והמון חדש פרץ כשטף־מים ועוד מעט והפיל ארצה את הנסיכה.

– אָה, גברתי הנסיכה! מה יפֶה! – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ', אשר נראה פתאם בתוך ההמון, ופניו נהרו בצחוק קל של שמחה – הלא היטיב דבֵּר, בהתלהבות? בּרַווֹ! גם סרגי איבנוביץ'! לוּ אמרת אתה מלים אחדות, אך לחזוק ידים; הן טוּב־טעם לך בזה, – הוסיף בבת־צחוק של חבה יתרה ודרך כבוד וזהירות, וינע תנועה קלה את סרגי איבנוביץ' בידו של זה.

– לא, כי נוסע אני עתה.

– אנה?

– הכפָרה אל אחי, – ענה סרגי איבנוביץ'.

– אם כן תראה את אשתי. אמנם כתבתי לה, אבל אתה תראה אותה בטרם יבוא מכתבי אליה; הגידה נא לה, כי ראיתַני וכי all right. היא תבין את כַּונתי. אך מה חֵפץ, אמָר־נא לה, בחסדך, כי נמניתי לחבר הועָדה… כן, כן, הבֵן תבין. הרי זו מן הצרות הקטנות שבחיי־האדם, – פנה אל הנסיכה כמבקש סליחה. – אבל מיַחקַיה, לא ליזה, כי אם בּיבּיש, שׁולחת באמת אלף רוׂבים ושתים עשרה אחיות. הלא אמרתי לך?

– כן, שמעתי, – ענה קוֹזנישֶב שלא ברצון.

– אכן צר לי, כי אתה נוסע מזה, – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ'. –

מחר אנחנו עושים משתה לשני יוצאים למלחמה, הם דִימֶר־בַּרְטְנְיַנְסקי מפטרבורג וחברנו וֶסְלוׂבְסקי, גרישא. שניהם נוסעים. וֶסלובסקי לקח לו אשה לפני ימים מעטים. אכן בן־חיל הוא! הלא כן, גברתי הנסיכה? –

הנסיכה לא ענתהו ותשֹם עיניה על קוזנישֶב. אבל סטֶפַּן ארקדייביץ' לא שת לבו למה ששני אלה, סרגי איבנוביץ' והנסיכה כמו בקשו להשתמט מפניו. בצחוק קל הביט לו פעם אל נוצת צניפהּ של הנסיכה ופעם אל שני עבריו, כמרים דבר מעל הארץ. כראותו אשה עוברת וקֻפסה בידה, קרא אותה אליו וישם שטר־חמשה בקֻפסתה.

– אינני יכול להביט אל הקֻפסאות האלה במנוחה בשעה שיש לי מעות, – אמר אליהם. – ומה תאמרו על הטלגרמה שליום הזה? בני־חיל הם הצֵ’רנוגורים!

– מה את אומרת! – צעק כשאמרה לו הנסיכה, שוְרונסקי נוסע ברַכּבת הזאת. כהרף עין לבשו פניו עצבת, אך בעוד רגע אחד, כשנכנס ברגלים מרַתתות קצת ובידים מתקנות את פּאות־זקנו לחדר, שנמצא בו ורונסקי, הספיק לשכוח לגמרי את נאקותיו המרות על גויַת אחותו ולא ראה בורונסקי אלא גבור־מלחמה ואוהב יָשָן לו.

– בכל חסרונותיו עלינו לזכור את מדותיו הטובות, – אמרה הנסיכה לסרגי איבנוביץ', כאשר נטה אובלונסקי מאצלם. – אך זאת נפש רוסית, נפש סלבית גמורה. אבל יראתי, פן יִקשה לוְרונסקי לראותו. אמור מה שתאמר, אך לבי הומה על גורלו של האיש הזה. דַבּר־נא עמו בדרך, – אמרה הנסיכה.

– כן, אפשר, אם יזדמן.

– מעולם לא יָשַר בעיני. אך מעשהו זה מכַפר על הרבה. מלבד אשר הוא נוסע בעצמו, הנהו מוליך אֶסקַדרוֹן על חשבונו.

– כן, שמעתי.

קול הפעמון נשמע. כל הנאספים מהרו יחדו אל הדלתות.

– הנהו! – אמרה הנסיכה ותרמוז על ורונסקי, אשר הלך אחוז בזרוע אמו, ואדרת ארֻכּה עליו וכובע רחב־שולַים על ראשו. אובלנסקי הלך אצלו הלוך ודַבּר ברגש.

ורנסקי הביט נכחו בפנים זועפים, וכמו לא שמעו אזניו מה שדבר אליו סטֶפַּן ארקדייביץ'.

לפי הנראה הגיד לו אובלונסקי על־דבר הנסיכה וסרגי איבַנוביץ', כי הסב עיניו אל המקום, אשר עמדו שם, וירם כובעו בלי אמור דבר. פניו, פני־זקן, הביעו מכאובים וכמו היו לאבן.

כצתאם אל הרַחבה, נתן ורונסקי לאמו לעבור ראשונה ובלי אמור דבר נכנס לתוך מחיצתו במרכבה.

וברַחבה התחילו מנגנים “אֵל נא, מלך נצור” ואחרי־כן נשמעו קריאות “אורַא!” ו"ז’יויוֹ!". אחד המתנדבים, איש צעיר מאד רם־קומה ושפל־חזֶה הרבה בגחינות לפני ההמון וינופף כובעו, כובע לבדים, וצרור־פרחיו ממעל לראשו. אחריו הוציאו ראשיהם וגחנו שני אופיצרים ואיש בחצי־ימיו גדָל־זָקָן, שמצנפתו היתה מכְסָה רבָבִים.

ג    🔗

כשנפרד סרגֵי איבנוביץ' מהנסיכה נכנס יחד עם קַטַּוַּסוב, אשר נגש אליו ברגע ההוא, למרכּבה מלאה עד אפס מקום עוד, והרכּבת זזה ממקומה.

בתחנה הצַּרִיצִינית יצאה לקראת הרכבת מקהלת אנשים צעירים בשירת “סלאוְסיַא”. המתנדבים חזרו וגחנו בהוצאת ראש, אך סרגי איבנוביץ' לא שֹם אליהם לב; כבר היו לו עסקים רבים כל־כך עם מתנדבים שידע אותם היטב בדרכיהם המשֻתּפים להם, ועל־כן לא משך המראה הזה את לבו. אבל קַטַוַסוב, שהיה שקוע בעבודותיו המדעיות ולא התבונן עד היום ההוא במתנדבים, שם לבו אליהם הרבה וישאל את סרגי איבנוביץ' על־אודותיהם.

סרגי איבנוביץ' יעץ אותו, לעבור אל המחלקה השנייה ולדבר עמהם בעצמו, בַּתַּחנה האחרת עשה קַטַוַסוב כאשר יְעָצוֹ.

כשעמדה הרכּבת בפעם הראשונה עבר אל המחלקה השנייה ויתקרב אל המתנדבים. הם ישבו בפנת המרכבה ודברו בקול רם, ונכּר היה בהם, שהם יודעים שכל הנוסעים וקַטַוַסוב שנכנס לשָׂם אף עמהם, מתבוננים אליהם. יותר מכֻּלם הגביה קולו הצעיר גדל־הקומה בעל החזה השָקוּעַ. הוא היה שכור בלי־כל־ספק וסִפר איזה מעשה שהיה בבית־עבודתם. ממולו ישב אופיצר שאינו צעיר עוד בפַקְרֵס צבאי אוסטרי, של מעיל גוַרדי. הוא שמע בצחוק קל את דברי המסַפר והפריע אותו פעמים אחדות. שלישי ישב על תרמילו אצלם והוא לבוש מעיל ארטילֵרי. ורביעי ישן.

קַטַוַסוב נכנס בדברים עם הצעיר ההוא וַיִּוָּדע לו, כי הוא היה סוחר מוסקבאי עשיר, שבִּזבּז רכוש גדול בטרם מלאו לו עשרים ושתים שנה. הוא לא מצא חן בעיני קַטַוַסוב, יען כי היה עָנֹג ומפֻנק וחַלש; לפי הנראה היה בטוח, ביחוד באותה שעה, אחרי שתותו לשכרה, שהוא עושה מעשה־גבור, ויתהלל בזה באֹפן מגֻנה מאד.

השני, אופיצר, עשה גם הוא רֹשם לא טוב על קַטַוַסוב. הוא היה לפי הנראה אדם שנִסה את כֹחו בכל העסקים שבעולם. גם במסלת־הברזל עבד, גם בתור סוכן באחוזה, גם פבריקאות יסד, ועל כל דבר נשא דֵעוֹ, ובדברו השתמש במלים מדעיות שלא לצֹרך ושלא כענין.

השלישי, איש־צבא ארטילֵרי, מצא חן בעיני קַטַוַסוב מאד. הוא היה צנוע ושפל רוח, ונראה בו, שהוא כורע ומשתחוה בלבו לפני כבוד שמו של האופיצר הגוַרדי לשעָבר ולפני גבורתו ומסירת־נפשו של הסוחר המוסקבאי, ועל עצמו לא דִבּר. כאשר שאלו קַטַוַסוב, מה הדבר אשר העירוֹ לנסוע לסֵרבּיה, השיב בשפל־רוחו:

– הן הכּל נוסעים. צריך לעזור גם לסֶרבּים. הלא בצרה גדולה הם.

– כן הוא, ביחוד הם חסרים ארטילֵריסטים, – אמר קַטַוַסוב.

– אני אך מעט עבדתי בארטילֵריה; אפשר שימַנו אותי בחֵיל הרַגלִים או הרוכבים.

– כיצד בחיל הרַגלים, אם הם צריכים ביחוד לארטילֵריסטים? – אמר קַטַוַסוב ועל־פי שנותיו של הארטילֵריסט העלה בלבו, שבודאי הגיע למדרגה חשובה.

– לא הרבה עבדתי בארטילֵריה, ובהתפטרי הייתי יוּנקר, – אמר האטילֵריסט ויחל להסביר, מפני מה לא עמד בנסיון.

כל זה יחד עשה רֹשם קשה על קַטַוַסוב, וכשיצאו המתנדבים אל בית־הנתיבות השני לשתות, חפצה נפשו לברר את טיבו של הרֹשם הזה על־ידי שיחה עם איש אחר. בין הנוסעים היה זקן אחד לבוש אדרת צבאית, אשר הטה אזנו וַיַקשב לכל דברי שיחתו של קַטַוַסוב עם המתנדבים. כשנשארו שניהם לבדם, פנה קַטַוַסוב אליו.

– מה שונים הם זה מזה במצבם כל האנשים האלה הנוסעים שמה, – אמר קַטַוַסוב בלי פָרֵש דבריו, בחפצו לגלות דעתו ולשמוע גם מה דעתו של אותו זקן.

הזקן היה איש צבא, שהשתתף בשתי מלחמות. הוא ידע, מה טיבו של איש־צבא, ועל פי מראיהם ושיחתם של האדונים האלה והוללוּתם בשעת שתיָתם מבקבוקיהם, חשב אותם לאנשי־צבא שאינם הגונים. מלבד זאת רצה לספר, כי מהעיר המחוזית שהוא יושב בה יצא בתור מתנדב איש־צבא אחד, שנִתְּנה לו חֻפשָׁה בלי זמן קצוב, והוא שְכּור וגַנב מפֻרסם, אשר לא אבה איש לשֹכרו לפועל. אך מדעתו, על פי הנסיון, שסכנה היא לעת אשר כזאת להשמיע דבר שלא כדעת הצבור וביחוד לדַבּר בגנותם של המתנדבים, בחן בעיניו גם הוא את קַטַוַסוב.

– אנשים מתבקשים שם, – אמר בעינים שוחקות. ושניהם התחילו שָחים בהודעה הצבאית האחרונה, אך כסו זה מזה את תמיהתם, שתמהו על מעשה־המלחמה העתיד להיות למחר, בשעה שאין עם מי להִלָחם, שהרי על־פי ההודעה, האחרונה הֻכּו הטורקים בכל אחת מהמערכות. ויפוצו כלם. ככה נפרדו שניהם, ואיש מהם לא גלה דעתו לרעתו.

כשחזר קַטַוַסוב ונכנס למרכבתו סִפר לסרגי איבנוביץ' מה שראה במתנדבים, אך לא היו פיו ולבו שוים באותה שעה ומדבריו נראה, שהם בני־חיל כלם.

בתּחנה, הגדולה שבאחת הערים קִדמו עוד הפעם את המתנדבים בשיר ובקריאות “אורַא” וגם שם סבבו מאספים ומאספות וקֻפסאות בידיהם, וגבירות העיר הגישו צרורות־פרחים למתנדבים והלכו אחריהם אל המִזנון; אך כל זה היה במדה פחותה ודַלה הרבה ממה שהיה במוסקבה.

ד    🔗

בשעת העמידה בעיר־הפלך ההיא לא סר סרגי איבנוביץ' אל המזנון, כי־אם התחיל מְהַלך הנה והנה ברַחבה.

בעברו בפעם הראשונה לפני מחיצתו של ורונסקי, ראה, כי חלונה מכֻסה במסך. אך בעברו שנית, ראה את הגרפינה הזקנה אצל החלון. הגרפינה קראה לו לגשת אליה.

– הנני נוסעת עמו עד קוּרסק, – אמרה לו.

– כן, שמעתי, – אמר סרגי איבנוביץ' ויעמוד אצל חלונה. – מה יפה מעשהו זה! – הוסיף בראותו, כי ורונסקי איננו במחיצתו.

– ומה היה לו לעשות אחרי הרעה הבאה עליו?

– מה נורא המעשה! – אמר סרגי איבנוביץ'.

– מה נורא זה שעבר עלי! סורה נא הנה… מה נורא זה שעבר עליו. – אמרה שנית, כשנכנס סרגי איבנוביץ' וישב לצדה על הדרגש. – לא יוכל איש לשַעֵר! ששה שבועות לא דִבּר דבר עם איש ולא אכל עד שהתחננתי לפניו. וגם רגע אחד לא היה אפשר להשאירו לבדו. כל דבר, שהיה יכול לקחת את נפשו בו, הסירונו מאצלו; במדור התחתון ישבנו, אך לא יכֹלנו לבטוח בזה. הלא ידעתי, כי כבר ירה בעצמו בגללה, – אמרה וגבות־עיניה לבשו יגון לזֵכר המעשה הזה. – כן הוא, אחריתה כראוי לאשה כזאת. גם המיתה, שבחרה לה, מגִנה ומנִולת.

– לא לנו, גברתי הגרפינה, המשפט, – אמר סרגי איבנוביץ' באנחה – אבל מבין אני, מה קשה היה הדבר לך.

– אל־נא תדבר עוד! אני ישבתי באחוזתי, והוא היה אצלי. והנה הובאה פתקה. הוא כתב תשובה וישלח לה. ואנחנו לא ידענו, כי גם היא בעצמה היתה בתַחְנָתֵנוּ. ויהי בערב, ואני אך נכנסתי לחדרי, והנה מֶרי שלי אומרת, כי אשה אחת התנפלה בתּחנה אל תחת הרכּבת. שמעתי ונהלמתי! הבינותי, כי היא האשה. מלתי הראשונה היתה: אל תגידוּ לו. אבל כבר הֻגד לו. רַכָּבו שם וראה הכֹּל. אני רצתי ובאתי אל חדרו, והוא כבר נהפך לאחר – אָיֹם היה מראהו. הוא לא אמר דבר וירכּב שמה. מה שהיה שם לא ידעתי, אך כאשר הוּבא הביתה, היה כמוהו כמת. אני לא הייתי יכולה להכירו. Prostration complete, אמר הדוקטור. אחרי כן כמעט נטרפה דעתו. – אך מה אדבר! – אמרה בנפנוף־יד – איֻמים היו הימים ההם. אמור מה שתאמר והיא היתה אשה רעה! מה הבִּעוּתִים האלה! כל זה לבעבור הראות נפלאות! אף אמנם הֶרְאָתָה! את נפשה שׁחתה ועוד שתי נפשות יקרות – את אישהּ ואת בני האֻמלל.

– ומה שלום אישהּ? שאל סרגי איבנוביץ'.

– הוא לקח לו את בתּה לבת. בראשונה הסכים בני לכל אשר אמרו לו. אך עתה ידאב לבו מאד על כי נתן את בתו לאיש זר, אך איננו יכול לחַלל דברו. קַרֵינין בא אל קבורתה. אך אנחנו השתדלנו, שלא יזדמן שם עם אליוׂשא. לו, שהוא אישהּ, נקל יותר לשאת את הדבר הזה. הן היא בעצמה פטרה אותו. אבל בני האמלל היה כֻּלו שלהּ. את הכֹּל נטש, את הקרייֵרה שלו, גם אותי נטש בעבורה, והיא לא חסה עליו, ובכַונה רצחה את נפשו. לא, אמור מה שתאמר, אבל מיתתה מיתת אשה רעה, שאין לה דת. יסלח־נא לי אלהים, אך אי־אפשר לי, שלא אשנא את זכרה בראותי את בני אֹבֵד לעיני.

– ומה לו עתה?

– אלהים היה לעֵזר לנו בזה – במלחמת סֶרבּיה זאת. אני אשה זקנה, אינני מבינה מאומה בדברים האלה, אך לו היתה המלחמה הזאת לתשועת־אלהים. בעיני, באשר אני אֵם, נורא הדבר, כמובן; הִעקר הוא, שלפי הנשמע, אין רוח פטרבורג נוחה מזה הרבה. אך מה אעשה! ורק הדבר הזה יכל להחיות רוחו. יַשְבִין רעהו – איש אִבַּד כל מה שהיה לו במשׂחק ויִכּון לנסוע לסֶרבּיה – בא אליו וידבר על לבו. עתה מעסיק אותו הדבר הזה. הואל־נא ודַבּר עמו. חפצה אני להשכיחו את צרת נפשו. גם שִנָיו כואבות עתה להוסיף צער על צערו. ולקראתך ישמח מאד, הואל־נא ודַבר עמו: הנה הוא מתהלך מצד זה.

סרגי איבנוביץ' אמר, כי בנפש חפצה יעשה זאת ויַּעבור אל עֶברה השני של הרַכּבת.

ה    🔗

בצִלָן הָאָרֹך, צל ערב, של החבילות המוטלות ברַחבה שלפני המסלה הלך ורונסקי באדרתו הארֻכּה ובכובעו המוּרד על מצחו, כחיה נתונה בסוּגַר, וידיו בכיסיו, ובעָברוֹ מרחק של עשרים צעדים פנה ושָב בחפזון. סרגי איבנוביץ' קרב אליו ונדמה לו, שוְרונסקי רואה אותו, אבל עושה את עצמו כאינו רואה. אך סרגי איבנוביץ' לא שׂם לבו לזה. לדבר פרטי שבינו ובין ורונסקי לא יכל לשׂים לב.

ברגע ההוא היה ורונסקי בעיני סרגי איבנוביץ' עסקן חשוב בענין גדול, ולכן חשב לו לחובה לחַזק את ידיו ולשבּח מעשיו בפניו, ויגש אליו. ורונסקי עמד מלכת, הביט אליו ויכירהו. אז צעד צעדים אחדים לקראתו וילחץ את ידו בכֹח.

– אין איש אשר פגישתו קשה לי פחות מפגישתך, – אמר ורונסקי. – סלח־נא לי. לשמוח על דבר בחיים אינני יכול.

– בין אבין, וחפצי לשאלך אם לא אוכל להיות לך לעֵזר, – אמר סרגי איבנוביץ' ויסתכל בפניו של ורונסקי, שהביעו מכאובים. – אולי תמצא חפץ במכתב אל רִיסְטִיץ', או אל מִילַן?

– חלילה לי! – אמר ורונסקי, וכמו הבין בקֹשי מה שנאמר לו – אם לא יכבד ממך, נלכה־נא. ברכבת אויר מחניק. מכתב? לא, תודה לך; ההולך למות אינו צריך להַמלצות. אולי אל הטורקים… אמר בצחוק קל, שנראה על שפתיו בלבד: עיניו הביעו אך כעס ומכאוב כבתחלה.

– אך אפשר שֶיֵקל לך לבוא בדברים עם איש, בזמן שיוָדעו לו על־אודותיך, ולבוא בדברים הלא תצטרך בודאי. אבל יהי כטוב בעיניך. שמחתי מאד בשמעי, כי היתה כזאת עם לבבך. על המתנדבים מַרבים מאד לדבר רעות, ואיש כמוך ירים ערכם בעיני הבריות.

אני יתרון זה לי, – אמר ורונסקי – שאין חיי שוִים בעיני מאומה. וכי יש בי אֹמץ־לבב לבקוע בתוך גדוד מרֻבָּע ולשׂומו מרמס או לנפול חלל, נפשי יודעת מאד. שמֹח אשמח, כי יש דבר ראוי לי להקריב בעדו את חיי, אשר לא רק אין לי חפץ בהם, כי־אם גם היו עלי לטֹרח. אולי יועילו לאחרים. – באמרו זאת הניע בלֶחיוֹ בקֹצר־רוח מכּאֵב שִנּוֹ, אשר לא הרפה ממנו ולא הניח לו גם לדַבֵּר בהתרגשות הרצויה לו.

– לב אחר יֵהָפֶךְ לך, – אמר סרגי איבנוביץ', ולבו המה בו. – הצלת אחים מעֹל קשה היא מטרה ראויה גם למות גם לחיות בשבילה. יצליח האלהים את דרכך מחוץ וישים לך שלום בלבך, – הוסיף ויושט ידו לו.

ורונסקי לחץ בכֹח את ידו של סרגי איבנוביץ'

– כן, בתור כלי־מלאכה אוכל לצלוח לדבר, אך בתור איש איני אלא מעי־מפלה – אמר בהברות מֻפְסָקות.

כאב חַד ומעיק של שֵן חזקה מִלא את פיו רֹק ולא נתן לו לדבר, ויעצור במלין ויבט אל גלגלי הטֶנדֶר, שקרבו במתינות ובקַלות על הבַּדים.

ופתאם תָּקף אותו לא כאב, כי־אם דאבון פנימי קשה ומדכּא, וישכיחהו רגע קטן את שִנו הכואבת. למראה הטֶנדר והבַּדים ובגלל שיחה זו ששָֹח עם האיש, אשר לא ראהו עד כה אחרי הרעה אשר לא ראהו עד כה אחרי הרעה אשר מצאַתהו, זכר פתאם אותה, כלומר את הנותר ממנה, בשעה שפרץ כמשֻגע אל הקרסקטין של תחנת מסלת־הברזל: על השלחן גְוִיָה מתבוססת בדמיה, בעודֶנה מלאה אותות־החיים, שהיו בה זה מעט, ומשתרעת בלי בוֹש לעיני אנשים זרים; ראשה נטוי אחורנית, והוא שלם כֻלו עם מחלפותיו העבות ושׂעַר־צדעיו המסתלסל, ועל פרצוף פניה הנחמד ופיה האדֹם, הפתוח למחצה, רֹשם קָפוא משֻנֶּה של בושה וכלמה בשפתיו ופחָדים בעיניה הפקוחות ועומדות בלי־נוע, והרֹשם היה, כאִלו יביע בדברים את מאמרהּ הנורא – שסופו להתחרט – אשר אמרה לו בשעת ריבם.

ובזכרו זאת התאמץ לשַׁוותה לנגדו, כמו שראה אותה בשעה שנזדמנו יחדו בפעם הראשונה, – שגם זה היה בתחנת מסלת־ברזל – והיא אז כחידה סתומה, נחמדה למראה, מלאה אהבה, מבקשת אֹשֶׁר וממציאה אֹשֶׁר, ולא שואפת נקם באכזריות־חמה, כמו שהיתה על־פי זכרונו ברגע האחרון. הוא התאמץ לזכור את מבחר הרגעים שבימי שבתם יחד; אבל הרגעים ההם הָרְעֲלו לנצח. עתה לא זכר אותה אלא בדמות נַצחנית מאַיֶמת בחרטה זו, שאין לאיש צֹרך בה ושעם זה לא תמָחה לעולם; ולא הרגיש עוד את כאב שִנּוֹ ופניו נַעוו מיללה.

אחרי עברו שתי פעמים לפני החבילות התחזק ויפן במנוחה אל סרגי איבנוביץ'.

– לא באה אליך עוד טלגרמה אחרי יום־אתמול? אכן הוּפצו זֹה הפעם השלישית, אך למחר נכונה התנגשות מכרעת.

ואחרי דַברם מעט בהַמלָכת מִילַן ובתוצאותיה היכולות להיות חשובות מאד לימים הבאים, נפרדו וילכו איש אל מרכבתו לקול הצלצול השלישי.

ו    🔗

מבלי דעת, מתי יוכל לצאת ממוסקבה, לא הודיע סרגי איבנוביץ' לאחיו, באיזה יום יש לו לשלוח מרכבה לקראתו. וכשבאו קַטַוַסוב וסרגי איבנוביץ' לפני מרפּסת התחתונה של בית לֶוין בפוֹקְרוֹבסקוֹיֶה בשעת הצהרים במרכבה דלה, ששׂכרו בתחנה, ומעֻפָּרים היו בבואם ככוּשים, לא היה לֶוין בביתו. קיטי ישבה באותה שעה במרפסת העליונה עם אביה ואחותה וַתַּכֵּר את גיסה ותרץ ותרד לקראתו.

– הלא תֵבוש, כי לא הודעתּנו, – אמרה ותִּתֵּן ידה וַתַּגֵּש מצחה לסרגי איבנוביץ'.

– בשלום רב באנו, ולא היה לנו להפריע את מנוחתכם, – ענה סרגי איבנוביץ'. – אני מכֻסה באבק ואין את נפשי לנגוע בך. טרוד הייתי כל־כך, שגם לא ידעתי, מתי אוכל לצאת. ואתם שלֵוים ושאננים כמשפטכם – אמר בצחוק קל – על מי־מנוחות מחוץ לכל זרם. הנה גם פיאוֹדוֹר וַסִיליביץ' רֵעֵהו התחזק ויבוא עמי.

– אך לא כושי אני, ארחצה־נא והיה לי מראה־אדם. – אמר קַטַוַסוב דרך בדיחה כמנהגו ויתן יד ויצחק בשִניו, שהיו נוצצות יותר במכל עתּ בפניו השחורים.

– קוֹסטיא ישמח מאד. הוא הלך אל האחוזה הקטנה. גם עת לו לשוב.

– הוא עוסק בהנהגת האחוזות. במי־מנוחות, כָּאָמור, – אמר קַטַוַסוב. – ואנחנו בני־העיר איננו רואים דבר חוץ מסֶרבּיה. ומה דעתו של רֵעי בדבר הזה? בודאי לא כדעת כל אדם?

– כן, אבל אין דבר, ככל הבריות, – ענתה קיטי ותבט אל סרגי איבנוביץ' בקצת מבוכה. – אני אשלח לקרֹא לו. הנה אבא מתארח אצלנו. לפני ימים מעטים שב מחוץ־לארץ.

ומיד שלחה לקרֹא ללֶוין אף צותה להביא את האורחים המכֻסים באבק, את האחד אל חדר העבודה ואת השני אל החדר שקֹדם לזה נתיחד לדולי, לבעבור ירחצו שם, ולהכין להם פת־שחרית, ומאשר הֻתּרו לה התנועות הנמהרות, שנאסרו עליה כל ימי־הריונה, עלתה במרוצה אל המרפסת העליונה.

– סרגי איבנוביץ' והפרופיסור קַטַוַסוב באו – אמרה קיטי.

– הלא כבד הוא בַחֹרֶב! – אמר הנסיך.

– לא אבי, גבר נעים הוא, וקוסטיא אוהב אותו מאד, – אמרה בבת־צחוק כמבקשת טובה מאתו בראותה הבעת־לגלוג על פני אביה

– אין בלבי דבר עליו.

– לכי־נא, מחמד נפשי, אליהם, – אמרה קיטי אל אחותה, – והעסיקי אותם. הם ראו את סטיבה בבית־הנתיבות, שלום לו. ואני ארוץ אל מיטיא. לא הינקתיו משעת הטה. עתה נֵאור וצועק הוא בלי־ספק. – ומאשר הרגישה זרם־חלב בקרבה הלכה בחפזון אל חדר־הילדים.

ובאמת לא אך השערה היתה זאת, החבור שבינה ובין הילד עוד לא נִתַּק, כי־אם ידע ידעה בבֵרור על־פי החלב, אשר פרץ בקרבה כי הוא מבקש לו אֹכֶל.

עוד בטרם תקרב אל חדר־הילדים ידעה, כי הוא צועק, והוא צעק באמת. כשמעה את קולו החישה את צעדיה. אך כאשר מהרה לרוץ, כן גדלה צעקתו. והקול קול ילד בריא אבל רעב וקצַר־רוח.

– הזה זמן רב, אומנת, זמן רב? – שאלה קיטי בחפזון, כאשר ישבה על הכסא והכינה את נפשה להיניק. – תניהו לי מהר. מה מאד תתמהמהי, אחרי־כן תחבשי את שביסך.

הילד צעק בכל שארית כֹחו.

– כך אי־אפשר, יקירתי, – אמרה אגַפיה מיכאלובנה, אשר נמצאה בחדר־הילדים כמעט כל היום. – צריך להלבישו כראוי. אַהוּ אַהוּ! – שרה לו אגפיה מיכאילובנה ותעש בו כרצונה מבלי שים לב לאֵם.

האומנת הגישה את הילד אל אמו, ואגַפיה מיכאילובנה הלכה אחריהם, ופניה כמו נמַסו מחבה יתרה.

– יודע הוא, יודע אותי. האמינו לי, קַטֶרינה אלכסנדרובנה, בשם אלהים, כי הכּירַני! – קראה אגפיה מיכאילובנה והגביהה קולה מקול הילד.

אך קיטי לא הקשיבה לקול דבריה. כמוה כילד קצרה רוחה הלוך וְקָצֹר.

מקֹצר־רוחם יגעו זמן רב לריק. הילד חטף בשפתיו לא מה שראוי לו, וירגז.

לאחרונה, אחרי צעקה גדולה וחטופה ומציצה עזה ונכזבה, צָלַח חפצם בידם, ושניהם, האם והילד, נחו מזעפם וישתּקו.

– אבל גם הוא, בן־עני, מכֻסה זֵעה כלו, – לחשה קיטי במששה את בנה.

– מה ראית, כי תאמרי, שהוא יודע אותך? – הוסיפה ותכונן עיניה הצדה אל עיני הילד, אשר הביטו אליה, כמו שנראה לה, במרמת ערומים מתחת לשביסו שירד על מצחו, על לחייו המתנפחות אחרי כל מציצה ומציצה ועל כף־ידו האדֻמה, אשר נענע בה נענועי עִגול.

– אי־אפשר! אלו היה יכול להכיר, היה מכיר אותי, – אמרה קיטי ותצחק צחוק קל לתשובת אגַפיה מיכאילובנה, שעמדה על דעתה.

וזה הדבר אשר צחקה: אף־על־פי שאמרה שאי־אפשר לו שיכּיר, אמר לה לבהּ, שהוא לא רק יודע את אגפיה מיכאילובנה, כי־אם גם יודע ומבין הכֹּל, ולא זאת בלבד אלא שהוא יודע ומבין עוד הרבה דברים, שאינם ידועים לאיש בלעדיו ושהיא, אמו בעצמה, החלה לדעתם ולהבינם רק על־ידו. בעיני אגפיה מיכאילובנה והאומנת, גם בעיני הסבא, גם בעיני אביו לא היה מיטיא אלא יצור חי, שצריך לטַפּל בו; אך בעיניה היה זה זמן רב בר־דעת, שהרבה דברים רוחניים היו בינו ובינה.

– כאשר ייקץ בעזרת אלהים, תראי זאת בעיניך. כשאני עושה כך, יִנְהַר מיד בן־יונה זה.

– טוב, טוב, אז נראה, – השיבה קיטי בלחישה, – עתה לכי לך, הנה הוא מתנמנם.

ז    🔗

אגפיה מיכַאיְלובנה יצאה על אצבעות רגליה; האומנת הורידה את המסך וַתַּשֵב את הזבובים מתחת לְוילון המַלְמָלָה הנטוי על העריסה ואת הצִרעה, שהתדפקה על זגוגיות החלון, ותֵּשֶב ובזמורת־לִבְנֶה נוֹבלת נופפה על האם ועל הילד.

– חֹרֶב, מה עז החֹרֶב! מי יתן גשם, – אמרה האומנת.

– כן, כן, ש – ש – … – ולא יותר – השיבה קיטי, כשהיא מתנועעת קצת ולוחצת בחבה את ידו הרכה של מיטיא, שנראתה כאִלו קשורה היא בחוט דק אל הזרוע, והוא עוד נופֵף בה מעט, ופעם עצם עיניו ופעם חזר ופְקָחָן. היד הקטנה הזאת לא הניחה לקיטי לשקוט: נפשה נכספה לנשק את היד הזאת, אבל יָראה פן תעיר את הילד. לאחרונה חדלה היד לנוע והעינים נעצמו. רק לפעמים הרים הילד את גבות־עיניו הארֻכּות והכפופות ובעודנו עושה את שלו הסתכל באמו בעיניו הלחות, שנראו כשחורות באור הכהה שמבית לוילון. האומנת חדלה לנופף והתחילה מתנמנמת. מלמעלה נשמע רעם קולו של הנסיך הזקן וצחוקו הגדול של קַטַוַסוב.

“בודאי נכנסו בשיחה אֲרֻכּה גם בלעדַי, – אמרה קיטי בלבה – ובכל זה צר לי, כי קוסטיא איננו בבית. בודאי חזר ונכנס לבית־הַכַּוָּרות. אמנם מצטערת אני על כי הוא מרבה לבוא שמה, אך גם שמֹח אשמח. הוא מוצא נחת בזה. עתה שמח הוא וטוב־לב יותר מבימי־האביב. אבל עד העת הזאת היה מתעצב כל־כך, שדאגתי לו מאד. ומה מגֻחך הוא!” – לחשה בבת־צחוק.

היא ידעה, מה הדבר המדאיב נפש בעלה. כפירתו היא שהדאיבה את נפשו. אף־על־פי שֶאִלו שאלו אותה, אם היא חושבת, שאם לא יאמין אין לו חלק לעולם הבא, היתה זקוקה להסכים, שאין לו, – לא גרמה לה כפירתו צער גדול; ברור היה לה, שאין תקוה לכופר “להציל את נפשו”, ונפש אישהּ יָקרה לה מכל אשר בארץ, ובכל זאת צחקה בלבה בזכרה את כפירתו, ומגֻחָךְ היה בעיניה בזה.

“למה זה יקרא חקירות פילוסופיות כל השנה? – אמרה בלבה. – אם כל זה כתוב בספרים האלה, הלא יכול הוא להבינם. ואם לא נכונים דבריהם, מה חֵפץ לאיש לקרֹא בהם? הוא בעצמו אומר, שרצונו להאמין. אם כן, מפני מה איננו מאמין? בודאי מפני שהוא מהרהר הרבה. ומהרהר הוא הרבה מפני בדידותו. בדד הוא כל היום, עִמָנו איננו יכול לדבר כלבבו. האורחים האלה בודאי ינעמו לו, ביחוד קַטַוַסוב. עמו הוא אוהב לשאת ולתת”, הוסיפה לדבר אל לבה ומיד התחילה מְעַיֶנת בשאלה, באיזה מקום מוטב לה להכין משכב לקַטַוַסוב, – בחדר לבדו או עם סרגֵי איבנוביץ' יחד. ופתאם עלה על לבה רעיון, אשר הביא בה רעד וגם גרם לה שתרגיז את מיטיא ממנוחתו, והוא שׂם עיניו עליה בגלל זה דרך נזיפה. “הכובסת, כמדֻמה לי, עוד לא הביאה את הלבָנים, וכל הסדינים המיֻחדים לאורחים תמו. אם לא אעשה את שלי, תתן אגפיה מיכאילובנה לסרגי איבנוביץ' סדינים שהשתמשו בהם”, אמרה בלבה, ודמיה פרצו אל פניה לרעיון הזה.

“כן, אלכה לי ואצוה מה לעשות”, גמרה בלבה, ובשובה אל הרהוריה הקודמים זכרה, כי לא כִלְתָה לְעַיֵן בדבר אחד חשוב לה מאד, ותתאמץ להעלות על זכרונה, מה הדבר ההוא. “כן הוא, קוסטיא כופר”, זכרה שנית בבת־צחוק.

“ומה אם כופר הוא! מוטב שיהי כן כל ימיו, ובלבד שלא יהי כמַדַּם שְׁטַל, או כמו שאמרתי אני להיות בעת ההיא בשבתי בחוץ־לארץ. לא, הוא לעולם לא יתכּחש”.

ומעשה נאה, שהיה בו לפני ימים מעטים, עלה על זכרונה בכל פרטיו. לפני שני שבועות בא מכתב־חרטה מסטֶפַּן ארקדייביץ' אל דולי. במכתב ההוא התחנן אליה שתציל את כבודו ותמכור את אחוזתה לשַׁלם את חובותיו. דולי מָלאה יאוש יאוש וחֵמה ותּשׂנא את אישה ותבזהו ותחמול עליו ותאמר להִפָּרד ממנו בפומבי, להשיב את פניו. אבל לבסוף הסכימה למכור את מקצת אחוזתה. אחרי־כן – זאת זכרה קיטי בבת־צחוק מתוך חבה יתרה – החל אישה להשמיע בבשׁת־פנים ובאמתלאות שונות, שלא עלו יפה בפיו, את מחשבתו בדבר הזה, עד שמצא לאחרונה את העצה הנאמנה האחת, לעזור לדולי עזר שאין עמו עלבון לה, – ויאמר לקיטי, שתתן לה במתנה את חלקה באחוזתן, והיא, קיטי בעצמה, לא מצאה את העצה הזאת, עד ששמעה מפיו.

ואם כן, איזה כופר הוא? איש אשר לו לב כזה, אשר יירא יראה גדולה כזאת, פן יעציב נפש איש, או גם נפש ילד! הַכֹּל בשביל אחרים, ולנפשו לא ידאג לעולם. סרגי איבנוביץ' ידַמה באמת, שחובתו של קוסטיא היא להיות לו לסוכן חנם. גם אחותו חושבת כן. עתה נעשָׂה אֶפִּיטרופוס לדולי ולילדיה. וכן כל האכּרים האלה, הבאים אליו יום יום, כאִלו הוא חַיָּב לעָבְדָם".

“היֵה כאביך, אך כמוהו תהיה”, – אמרה במסרה את מיטיא לאומנתו וַתַּגַע שפתה אל לֶחיו.

ח    🔗

מן הרגע, אשר שׂם לֶוין את לבבו בפעם הראשונה, למראה אחיו האהוב לו שמֵת לעיניו, אל שאלות החיים והמות על־פי דעותיו החדשות – כן קרא להן, – אשר נכנסו בו שלא מדעתו משנת עשרים עד שלשים וארבע לימי חייו, תחת אמונות ילדותו ונעוריו, – נפלה עליו חרָדה גדולה, לא כל־כך מפני המות כמו מפני חיים שאין בהם ידיעה כל־שהיא על־אודותם, מאַיִן הם, על מה, למה ומה הם בעצמם. האוֹרגַניסמוס, הריסותו, קיומו הנצחי של החֹמֶר, חֹק התקימוּת־הכֹּח, ההתפתחות, – אלה הם המלים, שנכנסו אצלו תחת אמונתו הקודמת. המלים האלה והמֻשּׂגים הקשורים בהן טובו מאד למטרות שכליות; אך לא נתנו מאומה לצרכי החיים ולֶוין הרגיש בעצמו פתאם, שהוא דומה לאדם, שהחליף אדרת־שער חמה בשמלת־מַלְמֶָלָה ובפעם הראשונה בשעת קֹר גדול הכיר הכרה ברורה, לא על־ידי סברות כי־אם בכל גופו ונפשו, שהוא כעָרֹם בלי לבוש ושאי־אפשר לו שלא ימות במכאובים קשים.

מן הרגע ההוא לא חדל לֶוין, אף־על־פי שלא נתן חשבון לעצמו בזה ולא שִנה את דרכי חייו, להרגיש את החרדה הזאת על חסרון ידיעתו.

מלבד זאת הרגיש הרגשה שאינה ברורה, שמַה שהיה קורא בשם “דעותיו הפנימיות” היה לא רק חסרון ידיעה – כי־אם דרך הגיון מֻיחד שלא היה אפשר לדעת על־פיו את הנחוץ לדעת.

בימים הראשונים השכיחוהו נשואיו והשִמָחות והחובות החדשות התלויות בהם את הרעיונות האלה; אבל אחרי־כן, אחרי לדת אשתו, בשבתו בלי עבודה במוסקבה, החלה השאלה הזאת, הדורשת תשובה, להתיצב לפניו לעתים קרובות יותר ויותר ובתביעות חזקות יותר ויותר.

זאת היתה השאלה על פי רוחו: “אם לא אקבל את התשובות, שהתורה הנוצרית משיבה על שאלות חיי, איזו תשובות אקבל תחתיהן?” ובשום אֹפן לא יכֹל למצֹא בכל אוצר דעותיו לא רק תשובות נכונות, כי־אם גם לא דבר דומה לתשובה.

דומה היה בזה לאדם שבקש לקנות אֹכֶל בחנֻיות של כלי־משחק וכלי־זין.

שלא ברצונו ושלא מדעתו בקש בעת ההיא בכל ספר, בכל שיחה ובכל אדם, שנזדמן לפניו, איזה יחס אל השאלות האלה ואל פתרונן.

יותר מכֹּל העיר בו תמהון וצער מה שכל בני חבורותו וגילו שהחליפוּ כמוהו את אמונותיהם הקודמות באותן הדעות החדשות, לא ראו כל צרה לנפשם בזה ויהיו אך שמחים ושלֵוִים. ככה הציקו לו מלבד השאלה העִקרית עוד שאלות אחרות אלה, שנלוו אליה: האמנם האנשים האלה תּוכם כּבָרם? אולי מתכחשים הם? או – אולי יש להם פֵרוש אחר ברור מִשֶׁלוֹ על התשובות, שהמדעים משיבים על השאלות המעסיקות אותו? ובהשתדלות יתרה עִיַן בדברי האנשים והספרים, אשר הֻבְּעו בהם התשובות המדעיות ההן.

הדבר האחד, שנגלה לו מן היום אשר החלו השאלות האלה להעסיקו הוא, שטעות היתה בידו, בחשבו על־פי זכרונותיו מדברי חבריו באוניברסיטה, שכבר עברו ימי האמונה ואיננה עוד בעולם. כל האנשים הטובים הקרובים לו בחיים היו מאמינים. גם הנסיך הזקן, גם לבוֹב, אשר נתחבב עליו כל־כך, גם סרגי איבַנוביץ', גם כל הנשים האמינו, גם אשתו האמינה כדרך שהאמין הוא בראשית ימי־ילדותו, וכן האמינו תשעים ותשעה למאה מהעם הרוסי, כל אותו העם, שחייו היו מעוררים בו, בלֶוין, רגשי כבוד בלי־חֹק.

הדבר השני הוא, שאחרי קראו ספרים רבים הֻברר לו, שלא היה להם לאנשים הסוברים כמוהו פֵרוש אחר על דעותיהם ושבלי בָרר מאומה בִּטְלו את השאלות האלה אשר, לפי מה שהרגיש בעצמו, לא יוכל לחיות בלי תשובה עליהן, ותחת זאת השתדלו להשיב על שאלות אחרות, שלא יוכלו למשוך את לבבו, למשל, על־דבר התפתחות האוֹרגניסמים, הסברת מהות הנפש על־פי חֻקי מֵיכַניקה וכיוצא בזה.

מלבד זאת קרהו בשעת לֵדַת אשתו מקרה שאינו מצוי: הוא, הכופר, התחיל מתפלל, וברגע שהתפלל האמין בלבו. אך הרגע ההוא עבר, והוא, לֶוין, לא יכֹל לפַלס נתיב בחייו למה שהרגיש ברגע ההוא.

להחליט, כי אז ידע את האמת, ועתה הוא טועה, לא היה יכול; כי בכל פעם, שהתחיל מעַיֵּן בּדבר במנוחה, נהרס ונֻפּץ הכּל; וכן לא יכֹל להחליט, שטעה ברגע ההוא, כי הוקיר מאד מה שאמר לו לבו אז, ואִלו גמר, שלא היה זה אלא קלות־דעת, היה מחלל את הרגעים היקרים ההם. מחלֹקֶת קשה היתה זאת בינו ובין עצמו, על־כן חגר כל חילו הרוחני להסתלק ממנה.

ט    🔗

הרעיונות האלה היו מְיַגעים אותו ומציקים לו פעם מעט ופעם הרבה, אך לא הרפו ממנו אפילו שעה אחת. קורא היה ומעַיֵּן בדבר, וכאשר הרבה לקרֹא ולעַיֵּן כן הרגיש, שהוא הולך ונוטה מן המטרה הרצויה לו.

בשבתו במוסקבה ובכפר בימים האחרונים הֻברר לו, כי בספרי המטריאליסטים לא ימצא תשובה, ועל־כן קרא וחזר וקרא את ספרי אפלַטון ושפינוֹזה, קַנט ושֶלִּינג, הֶגֶל ושוֹפֶּנהוֹיאֶר – פילוסופים, שאין תורתם מטריאליסטית.

הרעיונות נראו לו כטובים ומועילים, בשעה שקרא או מצא בעצמו סתירות לתורותיהם של אחרים, ביחוד לתורה המטריאליסטית; אך בכל פעם שקרא או מצא בעצמו תשובה על השאלות, היתה אחרית יגיעותיו אחת: בלכתו אחרי הפֵּרוּש, שנִתַּן לו על כנויים שאינם ברורים, כמו “רוח”, “רצון”, “חֵרוּת”, “סֻבּסטַנציה”, בהאחזו בכַונה ברשת המלים שפָּרְשׂוּ לו הפילוסופים או הוא בעצמו, נדמה לו, שהוא בא לידי הבנה כל־שהיא. אך דַי היה לו לשכוח רגע את מהלך־רעיונותיו המעֻשֶׂה הזה ולשוב אל המסקנה, שהניחה את דעתו בעודו אחוז בחוט הרשת הנתון לו ולהתבונן בהּ על־פי דרכי החיים, ומיד התפורר כל הבנין ההגיוני שבנה לו כבֵית־כרטיסים, והֻברר, שכֻּלו נעשׂה מאותן המלים הקשות בעצמן, שלא נשתּנה בהן אלא סדרן, מבלי התחשב בדבר, שכֹּחו גדול בחיים מכֹּח השׂכל.

פעם אחת החליף בדברי שופּנהויאֶר בשעת קריאתו מלת “רצון”, הזאת, ואחרי־כן נטה מאחריה, כי גם היא התמוטטה, כאשר התבונן בה על־פי מראות החיים, וגם היא היתה כשמלת מַלמָלה שאינה מחממת.

סרגי איבַנוביץ' אחיו יעץ אותו לקרֹא את חבוריו התיאולוגיים של חוֹמיַאקוֹב. לוין קרא את כל הכרך השני של חבורי חומיַאקוב, ואף־על־פי שבתחלה הסיר אותו סגנון הפולמוס המיֻפּה והמחֻדד את לבו, התפלא וישמח על תורת־הכנסיה שבהם. נפלא מאד היה בעיניו בראשונה הרעיון, שהשגת עִקרי האמת האלהיים לא נִתְּנָה ליחיד, אבל נתונה היא לצבור המאֻחד בחבלי האהבה, כלומר, לכּנסיה הנוצרית. שַׂמֵּח שִׂמְּחָהו הרעיון, עד־כמה נקל הוא להאמין בּכּנסיה החיה והקַימת, שכל אמונות בני־האדם נכללות בה ואלהים ברֹאשה, שבגלל זה היא קדושה ואינה יכולה לשגות, ולקבל מאִתּה את האמונה באלהים, בבריאת העולם בחטא האדם הראשון, בַכַפּרה (הנוצרית), מלהתחיל בחקירה על־דבר האלהים הרחוק, הנעלם, היוצר וכו'. אבל כאשר קרא אחרי־כן את דברי ימי הכנסיה, שחבר סופר קתולי, ואת דברי ימי הכנסיה, שחבר סופר פרבוסלַבי, וראה, ששתי הכנסיות האלה, שבעִקר תכנן אינן יכולות לטעות, סותרות זו את זו, נואש גם מתורתו של חומיַאקוב על־דבר הכנסיה, וגם הבנין הזה התפורר כבנינים הפילוסופיים.

כל ימי האביב ההוא היתה רוחו סרה ורגעים נוראים עברו עליו.

“בלי דעת מה אני ולמה אני פה – אי אפשר לחיות. ולדעת זאת אינני יכול, אם כן אין לחיות”, אמר לֶוין אל לבו.

“בתוך הזמן שאין לו סוף, בתוך החֹמר שאין לו סוף, בתוך המקום שאין לו סוף משוטטת אבעבועה אורגַנית קטנה, והאבעבועה הקטנה הזאת תתקַים קצת ותתפוצץ, ואני האבעבועה הזאת”.

דבר שקר מכאיב היה זה לו, אבל זאת היתה המסקנה האחרונה, שיצאה לו מכל היגיעות, שיגע האדם בשכלו מאות שנים בדרך זה.

זאת היתה האמונה האחרונה, אשר נבנו עליה כל חקירות האדם כמעט בכל המקצועות. זאת היתה הדעה השלטת, ושלא בכונה, גם בלי דעת באיזה זמן ובאיזה אֹפן, בחר בה לֶוין מכּל שאר הסברות, לפי שסוף סוף ברורה היא מכֻּלן.

אך לא רק שקר הרגיש בדבר, כי־אם גם לעג אכזרי של רוח רעה שנואה לו, שלא היה יכול להשתעבד לה.

הוא הֻזקק להנצל ממנה, ונפשו ידעה, שהצלה זו בידי כל אדם היא. הוא ראה, כי עליו לשים קץ לשעבוד זה, שנשתעבד לרָע, כי רק תחבולה אחת בידו, והיא – למות.

ולֶוין, המצליח בכל דרכיו והשלם בגופו, היה בגלל זה פעמים רבות קרוב כל־כך לאבוד עצמו לדעת, שטמַן מֵיתָר שבא לידו, כדי שלא יִתָּלה עליו, והתירא לצאת ברובה, שמא יורה בעצמו.

אולם לא ירה בעצמו ולא תלה את עצמו כי־אם הוסיף לראות חיים.

י    🔗

בשעה שהיה לֶוין שואל ודורש בלבו, מה הוא ובשביל מה הוא חי, היה בא לכלל יאוש מבלי מצוא תשובה, אך בחדלו לשאול בלבו כזאת, נִדְמָה, שהוא יודע היטב גם מה הוא גם בשביל מה הוא חי, כי היו כל מעשיו ודרכיו בבטחה ובכַונות מבֹררות, ולא עוד אלא שׁדוקא בימים האחרונים התנהג הרבה יותר מקֹדם לזה בבטחה ובכַונות מבֹררות.

בשובו בראשית ימי יוני אל הכפר, שב גם אל מעשהו, הנהגת עניני האחוזה, משאו ומתנו עם האכרים ועם שכניו, הנהגת עניני הבית, עסקי אחותו ואחיו, שהיו גם הם בידיו, יחוסיו אל אשתו ואל קרוביו, דאגתו לַיֶלֶד, צֵיד הדבורים החדש, שנמשך לבו אחריו מימי האביב ההוא, – אלה הדברים, אשר הטרידוהו כל היום.

ובדברים האלה עסק לא מאשר על־פי השקפות כלליות הורה הֶתֵּר לעצמו לעסוק בהם, כמו שהיה נוהג קֹדם לזה; להפך, אחרי אשר מצד אחד נואש מטובת הכלל, בגלל העסקים השונים שהתחיל בהם למטרה זאת ולא עלו בידו, ומצד אחד נטרד מאד בהרהורי לבבו וברֹב העסקים הפרטיים שהוטלו עליו מכל עֵבר, – נטש כל רעיון לטובת הכלל, אך הדברים האלה משכו את לבו, מפני שנדמה לו, שהוא חַיב לעשות מה שהיה עושה, – מפני שלא יָכֹל להמנע מעשותו.

עד העת ההיא היה מתבונן בכל פעם שהשתדל לעשות דבר, שיש בו טובה לבריות (מדה זאת היתה בו כמעט מימי־ילדותו וגדלה בו עמו יחד עד תכלית ימי־בגרותו), לכל מין האדם, לרוסיה, או אך לכל כפר־אחוזתו, כי הרהורי הדבר הזה נעימים, אך העסקנות בעצמה לא היתה כלבבו, לא ברור היה לו למדי, שהדבר נחוץ באמת, וגם העבודה בעצמה, שבתחלה נראתה כמרֻבּה כל־כך, הלכה הלוך וחסור, עד שהיתה לאַין; אבל משהתחיל אחרי נשואיו למצֹא ספוק לו יותר ויותר במעשיו לביתו אף־על־פי שלא הרגיש כל שמחה עוד לזכר עסקנותו, היה מֻבטח, כי נחוץ הדבר, שהוא עוסק בו, ועיניו ראו, כי הוא עולה יפה בידו יותר הרבה מבראשונה והולך וְגָדֵל מיום ליום.

כמו על־כרחו שקע יותר ויותר בקרקע, כמחרֵשה זו, שאינה יכולה לעלות מבלי הַרחיב את החרִיץ, שנהיה על־ידה.

בני־ביתו הֻצרכו להתנהג בלי־כל־ספק כמו שהֻרגלו אבותיהם ואבות־אבותיהם, כלומר, ללכת בדרכי ההשכלה שלהם ולחַנך את בניהם על־פי דרכי השכלתם. דבר זה היה נחוץ, כמו שנחוץ לאדם לאכול את לחם־הצהרים שלו, אם נפשו רעבה; וכשם שלחם־צהרים דורש הכנה מראש, כך היה דרוש לנהל את עסקי האחוזה פוקרובסקויֶה ולמצֹא הכנסה לצרכי הבית. כשם שכל אדם יודע בברור, שעליו לפרוע את חובו, כך יְדַע לוין, שמוטל עליו לשמור ולנהל את נחלת־אבותיו באֹפן שיהי בנו מחזיק טובה לו בירשו אותה, כשם שהוא בעצמו החזיק טובה לאבי־אביו על כל מה שבָּנה ונטע בה. ומשום זה לא יכֹל להשכּיר את האדמה, כי אם הֻצרך לעסוק בה בעצמו, להחזיק מִקנֶה, לזַבּל את השדות ולנטוע עצי־יערות.

אי־אפשר היה לו להִמָנע מעסוק בעניני סרגֵי איבַנוביץ', בעניני אחותו ובעניניהם של כל האכרים, שבאו לבקש עצות מפיו ושהֻרגלו מכבר לעשות כן, כשם שאי־אפשר לאדם להשליך את הילד שהוא מחזיק מקֹדם על זרועותיו. נחוץ היה לו לדאוג לגיסתו ולילדיה, שייטב להם בביתו, אחרי קראו אותה להתארח אצלו, ולא יָכֹל להמנע משבת אתם מעט בכל יום.

וכל זה, יחד עם צֵיד חיה ועוף וצֵיד הדבורים החדש, נתן ענין רב ללֶוין בחיים, אשר לא מצא כל טעם בהם בשעת הרהוריו.

אך מלבד אשר ידע בבֵרור גמור מה היה לו לעשות, ידע במדה זו ממש גם איך לעשות כל זה ואיזה עסק חשוב מחברו.

הוא ידע, כי צריך לשכור פועלים כּפי האפשר בזול; אך אין לשַעבּדם על־ידי דמי קדימה בהמעטת שׂכָרם, אף־על־פי שהשׂוכר מרויח בזה הרבה. למכור תבן לאכּרים, בימים שהם חסרי מספוא, אף־על־פי שיש לנוד להם, התּיר לעצמו. אך את בית־המלון ואת בית־המשקה שהיו באחוזתו סגר, אף־על־פי שהיה מרויח בהם. מהחוטבים בסתר ביערותיו היה נפרע בכל חֹמר הדין, אך על בהמה משֻלחה שבִּעֳרָה בשדהוּ לא היה גובה את הקנס, ואף־על־פי שהצטערו שומריו ומשַׁלחי בעירם לא יראו מפניו בגלל זה, לא התיר לעצמו לתפוש ולעצור אצלו בהמה משֻלָּחָה.

לפֶטֶר, שהיה משלם למלוה ברבית עשרה למאה לחֹדש, חשב לו לחובה להלווֹת מעות ולפדותו מידי נושֵהו; אך לא וִתֵּר וגם לא נתן אָרְכָּה לְאִכָּרים שאינם רוצים לפרוע חובם לבעל־האחוזה. לא היה אפשר לו לְוַתּר לסוכן, אם לא קצר את העשב באחד המקומות בעתּו והעשב אבד לריק; אך לא נתן לקצור את העשבים שעלו בשמונים הדֶסיַטינות שנטעו בהן נטיעות יער. לא היה אפשר לו למחול לפועל, שהלך לו לביתו בימי העבודה, יען כי מת עליו אביו – אף־על־פי שהשתתף לֶוין בצערו מאד, – ונחוץ היה לנכּות לו קצת משכרו בעד חדשי־הבטלה היקרים; אך באותה שעה לא יכֹל להמנע מִשַּׁלם למשרתי־החצר הזקנים, אשר לא יצלחו עוד למאומה, מדי חֹדש בחדשו את שכרם.

וכן ידע לֶוין, כי בשובו הביתה עליו ללכת ראשונה אל אשתו, כאשר חלתה קצת, והאכרים, שחכּו לו שלש שעות, יוכלו עוד לחכות מעט; ועם זה ידע, שבכל העֹנֶג, שהוא מוצא בהושיבו נחיל של דבורים עליו לחסר את נפשו מזה לפעמים ולתת לזקן לעשות זאת לבדו, כדי לפנות אל האכרים שמצאו אותו בין הכַּורות ולדבר עמהם.

אם טוב עשה אם אין, לא ידע, ולא רק לא היה נכון להביא ראיות, שכך צריך להתנהג, כי־אם גם נמנע מִדַבֵּר ומֵהַרְהֵר בזה.

הרהוריו הביאו אותו לידי ספקות והפריעוהו מֵראות, מה ראוי לעשות ומה אין לעשות. אך בשעה שלא הרהר, כי אם עסק בעניני החיים, הרגיש תמיד, כי שופט נאמן שוכן בקרבו ומורהו להבדיל בין טוב לרע בכל פעם ששני דרכים לפניו, ובזמן שעשה דבר שלא כהוֹגֵן, הרגיש זאת כרגע.

ככה היה חי בבלי דעת ובלי ראות כל אפשרות לדעת, מה הוא ובשביל מה הוא חי, והיה מצטער כל־כך על חסרון־ידיעתו זה, שהתירא, שמא יאַבּד עצמו לדעת, ויחד עם זה פלס לו בבטחה ובאֹמץ־לבב נתיב מיֻחד בחיים.

יא    🔗

היום, אשר בא בו סרגי איבנוביץ' לפוקרובסקויֶה, היה אחד הימים היותר קשים ללוֶין.

הימים היו ימי העבודה המרֻבָּה ביוֹתר, שכל העם הרוסי מַראה בהם שקידה של מסירת נפש, שאין כמוה בתנאי־חיים אחרים ושהיו הבריות מוקירים אותה מאד, אִלו היו בעלי המדות האלה יודעים בעצמם את ערכה, אִלו לא היה הדבר נִשנֶה ונַעשׂה בכל שנה ואֶלו לא היו תוצאותיו פשוטות כל־כך.

לקצור ולהביא אל מקומותיהם את השִפּון ואת שבֹּלת־השועל, לגמור את קציר העשׂב, לחרוש שנית את שדות הַבּוּר, לדוש את התבואה ולזרוע את זרע־החֹרף – כל זה נראה לנו כדבר פשוט וקטן; אך כדי שיספיקו לעשות כל זה, צריך שכל בני־הכפר מזקן ועד נער קטן יעבדו בלי־הספק בכל שלשת או ארבעת השבועות האלה פי־שלשה מבכל עת, בעודם נזוֹנים אך בתמָד ובבצלים ובלחם שחור, שיהיו דשים ומעבירים אלֻמות ממקום למקום בלילות וישֵנים לא יותר משתים או שלש שעות ביום. והדבר הזה נעשה ברוסיה שנה שנה.

לפי שרֹב ימיו ישב לֶוין בכפר והִרבה לבוא במשא־ומתן עם העם אשר בו, היה מרגיש בכל שנה בימי המלאכה המרֻבּה הזאת, שאותה ההתעוררות המשֻתּפת לכל עם־הארץ שׂורה גם עליו.

בבּקר נסע לראות את זריעת השִפון הראשונה ואת הוֹבָלת שבֹּלת־השועל אל מקום הערֵמות, משם שב הביתה לשעת קִימַת אשתו וגיסתו ושתה עמהן את הקהוה והלך לו אל האחוזה הקטנה, שמכונת־דַַּיִש חדשה הוּקמה בה והֻצרכו להתחיל ולהכין זרע במכונה הזאת.

כל היום ההוא, גם בדברו עם הסוכן ועם האכרים, גם בדברו בבית עם אשתו, עם דולי, עם ילדיה או עם חותנו, הרהר אך בדבר האחד, אשר העסיקוֹ בימים ההם לבד מעניני האחוזה, ובכל אשר פנה בקש איזה יחס אל שאלות “מה אני ואיפה אני ובשביל מה אני פֹה”.

בעמדו ברוח הקָרִיר שבאֹהֶל־הדַּיִש, אשר קֵרוּיוֹ היה חדש ושִׂבְכָתו – שִבכַת ענפי אגוז, שעוד לא נשרו עֲלֵיהֶם ולא חדלו לתת ריחם – נלחצה אל בַּדֵּי קֵרוּי־התבן, בדי־צפצפה קלופים, שעוד לא יָבשוּ, הביט פעם בעד השער הפתוח לרוחה, אשר האבק היבש והמר, אבק־הדיש, פָּרַץ וּפִזֵּז בו, אל עֵשׂב הגֹרן המואר באור השמש הלוהֵט ואל התבן המלא לֵחַ, שהוּצא ברגע ההוא מן הרפת, פעם אל הסנוניות המתנוססות בראשיהן הטלואים ובמְראותֵיהֶן הלבנות, שצפצפו צפצוף קל ובאו במעופן אל תחת הקֵרוי ועמדו לרגעים עָמוד ונופף בכנפיהן בין פרקי השער, ופעם אל האנשים היגעים יגיעה רבה באֹהל הכהה והמלא אבק, ורעיונות משֻנים היו בלבבו:

“בשביל מה נעשֶׂה כל זה? – אמר בלבו. – בשביל מה אני עומד פה ומעמיד אותם? מפני מה כֻּלם יגעים ומשתדלים להראותני את שקידתם? מפני מה חוגרת שארית כחהּ זקנה זו מַטְריוֹנה, הידועה לי? (אני רפאתי אותה בנפול עליה קורה בשעת הבערה), – דבר אל לבו בהביטו אל הזקנה הרזה, אשר גרפה את הדגן במגרֵפה ודָרכה בכל כֹחה ברגליה היחפות והשזופות על הנֶסֶר הקשה והשָׂרוט. – אז חיתה מחליה; אבל מחר, לאחר זמן, מקץ עשר שנים, היא עתידה להִקָּבֵר, ומאום לא יוָתר לא ממנה, ולא מחמֻצת־השמלה המתהדרת הלֵּזוּ, המנפנפת את השבלים בתנועה מהירה ונעימה כזאת. גם אותה יקבֹּרו, וגם פיאודור זה הַמֵטִיל את השבלים, שזקנו מסֻלסל ומָלא מֹץ וכֻתּנתו קרועה על כתפו הלבנה, עתיד להִקבר. והוא מְפַתֵּח את האֻלמות ומנצח וגוער בזקֵנות ומתקן בתנועה מהירה את הרצועה שעל־גבי הגלגל המכוֹנֵן, והעִקר הוא, שלא אך אותם, כי־אם גם אותי יקבּרו, ולא ישאר מאומה. בשביל מה?”

כן דבר אל לבו, ועם זה הביט אל השעון, כדי לחַשֵּׁב, כמה יספיקו לדוּש בשעה. וצריך היה לדעת זאת, כדי לשער, כמה ידרוש מפועליו ליום.

“עוד מעט ועברה שעה שלֵמה, והם אך החֵלו את הערֵמה השלישית”, אמר לֶוין ויגש אל הַמֵּטִיל ובקול־צעקה, שלא נחבא מפני חריקת המכונה, אמר לו, שלא יזדרז יותר מדי.

– מַרבה אתה לְהָטִיל, פיאודור! ראֵה, הנה הוא נסתָּם. על־כן אין סמן ברכה. מְחָק!

פיאודור, שהֻשְחַר בין כֹה מרֹב האבק שדבק בפניו המזיעים, השיב לו גם הוא בקול רם, אך כל מה שעשה היה לא כרצונו של לֶוין נגש אל ה"תֹּף" ויסלק את פיאודור ממקומו ויחל להטיל בעצמו.

אחרי עשותו בעבודה זאת עד סעודת הצהרים לאכרים, – וכבר קרבה שעת הסעודה הזאת – , יצא עם פיאודור מן האֹהל ונכנס עמו בשיחה אצל ערֵמת שבלי־השִׁפון, שהוּשׂמה בסדר הראוי על הנֶסר העשוי לדבר.

אותו המֵטִיל היה מבני הכפר הרחוק, שהחכיר בו לֶוין קֹדם לזה אדמה לאכריו, על־מנת שיעבדוה בשֻׁתָּפוּת. אך בשנה ההיא השכיר אותה לבעל־החצר¹⁷ שבכפר ההוא.

על־אודות האדמה הזאת דִבּר לֶוין עם פיאודור וישאלהו, אם לא ישכרֶהָ פְלַטוֹן לשנה הבאה. ופלַטון מבני הכפר ההוא, אכר עשיר וטוב.

– הדמים מרֻבּים, קונסטנטין דמיטרייביץ', פלַטון לא ימצא בה כל־כך, – ענה פיאודור, ובדבּרו הוציא שבלים מעל חזהו המכֻסֶּה זעה.

– וקירילוב מאין ימצא?

– מיטיוּחה (בשם־בוז זה כִנה האכר את בעל־החצר), קונסטנטין דמיטרייביץ', אי־אפשר לו שלא ימצא! הוא ילחץ בכֹח, ומה שהוא רוצה להרויח ירויח. הוא לא יחוס על אחיו הנוצרי. אבל הדוד פוֹקַניץ' (כן כנה את פלַטון הזקן), ההוא יפשיט עור אדם מעליו? לזה יתן בהקפה, לזה גם יְוַתֵּר. על – כן לא יכניס כל־מה שיוציא. הלא איש הוא.

– אך למה זה יְוַתֵּר?

– כך דרכו, שונים הם האנשים; האחד חי אך בשביל צרכי גופו, מיטיוּחה, למשל, אך כְּרֵסו ימַלא, אבל פּוֹקַניץ' – זקן רודף־צדק. הוא חי בשביל צרכי־הנפש. את האלהים הוא זוכר.

– מה משמע זוכר את האלהים? מה בשביל צרכי־הנפש? – קרא לֶוין כמעט בקול־צעקה.

– הדבר ידוע, הולך בדרכי הישר, בדרכי אלהים. הלא שונים הם האנשים. גם אתה, למשל, לא תָרע לאיש…

– כן, כן, שלום לך, – אמר לֶוין, ונשימתו קצרה מסערת־לבו וַיסֹּב ויקח את מטהו וילך משם בחפזון אל מול ביתו. לדברי האכּר שאמר על פּוֹקַניץ', שהוא חי בשביל צרכי־הנפש, הולך בדרכי אלהים, כאִלו פרצו מאחד המקומות, ממסתרים, המוני רעיונות בלתי ברורים, אבל חשובים, וכֻלם התחילו מפַזזים במוחו ורצים אל מטרה אחת ומעַוְרִים עיניו בנֹגהּ־אורם.

יב    🔗

בצעדים גדולים הלך לֶוין במסלה הגדולה הלוך והקשב לא אך לרעיוניו (עוד לא יכול להבינם כראוי), כי־אם ביחוד למצב־רוחו, אשר לא הרגיש בקרבו כמוהו עד כה.

הדברים, שאמר האכר באזניו, נִחתו בו כזיק אלֶקטרי, שקִבֵּץ וְאִחֵד פתאם המון רב של רעיונות נפרדים וחסרי־כֹח, אשר לא חדלו מעולם להעסיק את מוחו. הרעיונות האלה העסיקוהו שלא מדעתו גם בשעה שדבר על־אודות הַשְׂכָּרַת האדמה.

דבר חדש הרגיש בקרבו ואת הדבר הזה משש בלבו בעֹנג רב, בבלי דעת עוד מה הוא.

"לחיות לא בשביל צרכי הגוף, כי־אם בשביל אלהים. בשביל איזה אלהים? וכלום יש לך דבר חסר־טעם יותר מזה? הוא אמר, שאין לחיות בשביל צרכי־הגוף, כלומר, שאין לנו לדאוג למַה שמובן לנו, למה שמושך את לבנו, למַה שאנו חומדים, ועלינו לדאוג לדבר שאינו מובן, לאלהים, אשר לא יוכל איש לא להבינו ולא להביע מה הוא. ואף־על־פי־כן? כלום לא הבינותי דברי פיאודור אלה, שאין להם שחר? וכאשר הבינותי אותם, כלום הטלתי ספק באמתּותם? האם גמרתי כרגע, שהם דברים נבערים, בלתי ברורים, בלתי מדֻיָקים?

"לא, כי הבינותי מה שאמר, וכמוהו ממש הבינוֹתי זאת, ואין דבר בחיים שאני מבינו בינה שלמה וברורה כזאת, ומעולם לא פקפקתי ולעולם לא אפקפק בו. ולא אני בלבד, אלא שכל בני־האדם, כל באי־עולם, מבינים אך את הדבר הזה לבדו על בָּריוֹ ורק בו לבד אינם מסֻפּקים **ובו ** לבד דעה אחת לכלם בכל־עת.

"ואני בקשתי מעשי־נִסים, הצטערתי על כי לא ראיתי מימי נֵס, אשר יוכל להיות לי להוכחה ברורה. נֵס גשמי אִוְתָה נפשי. והנה יש נס אחד, שאין זולתו בטבע, והוא קַיָּם תמיד וסובב אותי מכל עברים, ואנכי לא התבוננתי בו!

"פיאודור אומר, כי קירילוב בעל־החצר חי בשביל כְּרֵסוֹ. הרי זה מובן ודרך־פקחים הוא. כֻּלנו בתור יצורים בני־בינה איננו יכולים לחיות שלא בשביל כּרֵסנוּ, שאנו חַיבים לחיות לשם רדיפת־צדק, לשם אלהים, ואני מבין מה שנרמז בדבריו! גם אני, גם מִליוני האנשים שחיו לפני מאות שנים, גם מליוני החיים בדור הזה, האכרים, העניים ברוח והחכמים שחקרו וכתבו בענין זה, האומרים כן בלשונם הסתומה, – כלנו מודים בזה לבד, כלנו מבינים, בשביל מה ראוי לחיות ומה טוב לאדם. יחד עם כל האנשים אין לי ידיעה גמורה, נאמנה וברורה חוץ מזו; וידיעה זו אי־אפשר להסבירה על־ידי השכל – מחוץ לשכל היא ואין לה סבות כל־שהן ואי־אפשר לה שתביא לידי תוצאות כל־שהן.

"מעשים טובים, שיש להם סבה, לא טובים הם באמת; וכן אינם טובים, אם מקבלים שכר עליהם. נמצא, שהטוב הוא מחוץ לשלשלת הסבות והתוצאות.

“ואותו אני יודע, וכֻלנו יודעים אותו”.

"היש לך נס גדול מזה?

“האמנם מצאתי את פֵּשׁר כל הדבר, האמנם תמו כל צרות־נפשי?” – אמר לֶוין בלבו בצעדו במסלה המלאה אבק, ולא התבונן, כי גדול החֹם וכי עיף הוא אך הרגיש, כי נחלץ ממכאוב מְמֻשָּׁך. הרגש הזה שִׂמַּח את לבו כל־כך, שנראה לו כדבר שקשה להאמין בו. מסערת לבו קצרה נשימתו, ומבלי יכֹלת ללכת הלאה, נטה מן המסלה אל היער וישב בצל עצי־צפצפה על עשׂב שלא נקצר, ויסר את כובעו מעל ראשו, שנמלא זעה, וישכב נשען על זרועו על עשׂב־היער הנפוח והמלא עסיס.

“כן, עלי להסביר לעצמי ולהבין”, – אמר בלבו יבט אל העשׂב שלא נרמס, שהיה לפניו, ויתבונן אל תנועות חסיל יָרֹק, שהתחיל עולה על גבעול אחד ונעצר על־ידי עֲלֵה עשׂב סמוך לו. "מה נגלה לי? – שאל בלבו בהפנותו את העלה, אשר הפריע את החסיל, ובכפפו עשׂב אחר אליו, כדי שיעבור על העשב ההוא. – מה השמחה הזאת לי? מה נגלה לי? "לא נגלה לי מאומה. אך מה שאני יודע, נודע לי. אך הֻברר לי אותו הכֹח, אשר לא רק נָתַן לי חיים, כי־אם גם עתה הוא המחַיה אותי. נחלצתי מדרך־מרמה, הִכַּרתי את רִבּוֹנִי.

“קֹדם לזה הייתי אומר כי החֹמר הולך ומשתנה בגופי, בגוף העשׂב הזה ובגופו של החסיל הזה (הוא לא רצה לעלות על העשב ויפרֹשׂ כנפיו ויעף) על־פי חֻקי פיסיקה, כימיה ופיסיולוגיה. ובכֻלָּנו, גם בעצים, גם בעננים גם בכתמי־הערפל הַכֹּל הולך ומתפתח. מאיזה דבר הוא מתפתח? מה אחריתה של התפתחות זו? התפתחות ומלחמה שאין להן סוף?… כאלו אפשר למטרה ולמלחמה במה שאין לו סוף! ואני התפלאתי תמיד על כי בכל עמל רעיוני בדרך הזה לא נגלתה לי מטרת החיים, מטרת תשוקותי ושאיפותי. עתה אני אומר, כי יודע אני את מטרת חיי, שהיא לחיות לשֵׁם האלהים, בשביל הנפש”. ומטרה זאת, אף־על־פי שהיא ברורה, היא גם פליאה נשגבה. וכן גם מטרת כל היקום. גאוה היא, אמר אל לבו, ויהפך על בטנו ויחל לענוב גבעולי־עשׂב בזהירות שלא ישָׁברו בידו.

“ולא רק גאות השֵׂכל היא זאת, כי אם טפשות הַשֵׂכל. ובעִקרו של דבר היא מרמה, מרמת הַשֵׂכל, מעשה־רמאות ממש” – חזר ואמר.

ובלבו שָנה בקצור את כל מהלך רעיוניו בשתי השנים האחרונות, ותחלתו היתה רעיון ברור ופשוט על־אודות המָות למראה אחיו האהוב לו בחלותו באפס־תקוה.

בהבינו אז בפעם הראשונה בבֵרור, שכל איש וגם הוא בכלל זה אין לו בימים הבאים בלתי אם לשאת מכאובים ולמות ולהשכח מלב, גמר שאי אפשר לחיות כך, שנחוץ לו או לבָרר לעצמו את החיים באֹפן שלא יהיו כלעג מר של שד אכזרי או לאַבּד עצמו לדעת.

אך הוא לא עשה גם אחת משתי אלה, כי־אם הוסיף לחיות, לעַיֵּן ולהרגיש, ולא עוד אלא שבעת ההיא לקח לו אשה ושמח פעמים רבות ומאֻשָּר היה בשעה שלא הרהר במטרת חייו.

מה היה פשר דבר זה? פשרו הוא, שהיו חי כראוי ומהרהר שלא כראוי. חי היה (בלי הַרגש בזה) על־פי תורות האמת, אשר נקלטו בו יחד עם חלֵב מינקתו, ובהרהרו לא רק שלא הודה בתורות האלה, כי אם גם השתדל להסירן מלבו.

עתה הֻברר לו, שרק באמונות שנתחנך בהן היה יכול לחיות.

“אישה איש הייתי ומה היו חיי, אִלו לא הנחלתי לי אמונות אלה, אִלו לא ידעתי, שצריך לחיות לשם אלהים ולא בשביל צרכי־הגוף? הלא הייתי מלַסטֵם, משַׁקר, מרַצח. גם אחד מן הדברים המרחיבים דעתי ביחוד לא היה לי”. – יגיעות הרבה יגע בכֹח דמיונו ולא יכֹל לשווֹת לנגדו את החיה הרעה, אשר היה הוא בעצמו, אִלו לא ידע בשביל מה הוא חי.

"בקשתי תשובה על שאלתי. אך ההגיון לא יכול להמציא תשובה על שאלתי, – ההגיון איננו ממין השאלה. החיים בעצמם השיבו לי, והתשובה יוצאת מתוך ידיעתי שאני יודע מה טוב ומה רע. וידיעה זאת לא קניתי לי בכל מחיר, כי אם נתונה היא לי ולכל הבריות יחד, נתונה היא, מאשר לא יכולתי לקחתה משום מקום.

“מאין לקחתי אותה? העל־ידי השׂכל נודע לי, שעלינו לאהֹב את רענו ולא לשים מחנק לו? בימי ילדותו אמרו לי זאת, ואני האמנתי ושמחתי על כי אמרו לי מה שנִתַּן בלבי מעודי. ומי גלה זאת? לא השׂכל. השׂכל גִּלה את מלחמת־הקיום ואת החֹק הדורש להכריע את כל המפריעים אותי מלמַלא את תאוותי. זאת מסקנת השׂכל. אך לאהֹב את הָרֵעַ לא יכֹל הַשֵׂכל להורות, כי לא דרך פקחים היא”.

יג    🔗

וברגע ההוא זכר לֶוין מעשה שהיה לפני ימים מעטים לעיניו בין דוֹלי ובין ילדיה. הילדים נשארו לבדם בבית והתחילו צולים גרגרי־שָׁני על נרות דולקים ומקַלחים חָלֵב איש אל פי אחיו בדמות פונטַן. כשבאה אמם וראתה מה שהם עושים, התחילה מסברת להם בפני לֵוין, כמה יגיעות יגעו הגדולים להמציא להם מה שהם מאבדים, כי כל היגיעות האלה יְגֵעִים הגדולים בשבילם וכי אם ישברו את הכוסות, לא יהי להם במה לשתות חַמים, ואם ישפכו את החלב, לא יהי להם מה לאכול וימותו ברעב.

ולֶוין השתומם אז על הילדים, כי שמעו את דברי אמם בלי אותות חרטה, כי־אם בפנים זועפים מתוך חשדנות. הם אך נעצבו, על כי נשבת משחָקם, ולא האמינו גם לדבר אחד ממה שאמרה להם. גם לא יכלו להאמין כי לא יכלו לשַער את כל תֹּכֶן צרכיהם הַנִּתָּנִים להם ועל־כן לא יכלו להבין, כי את הדברים הנותנים חיים להם הם מאבדים.

"כל זה ענין בפני עצמו, – אמרו הילדים בלבם, – ואין בו כל מאומה מן המושך את הלב והראוי לעַיֵּן בו, שהרי כך היה ויהיה כל הימים. סדר קבוע הוא לכל הימים. בזה אין חֵפץ לנו להרהר, כל זה מוּכן לנו; רצוננו להמציא לנו בעצמנו דבר חדש ומחֻדש. והנה גמרנו לשים גרגרי־שני בכּוס ולצלותם על נר ולקַלח את החָלב איש אל פי אחיו בדמות פוֹנטַן. הדבר משעשע וחדש הוא, ואינו גרוע כלל מִשְּׁתִיָּה מתוך כוסות.

“האם לא כדבר הזה ממש אנחנו עושים, האם לא כן עשיתי אני, בבקשי למצֹא על־ידי ההגיון את סוד כֹּחות הטבע ואת מטרת חיי האדם?” – הוסיף לדַבּר אל לבו.

"האם לא זה מעשה כל התיאוריות הפילוסופיות בהביאן את האדם דרך הגיון משֻׁנֶּה, שאינו לפי טבעו, לידי ידיעת הדבר, שהוא יודע מכבר בבֵרור גמור כל־כך, שלא היה יכול גם לחיות בלעדיו? האם לא נראה בבֵרור בהתפתחות התיאוריה של כל פילוסוף, שהוא יודע מראש את מטרתם העִקרית של החיים לא פחות מהאכּר פיאודור וגם לא יותר ממנו, אלא שהוא רוצה לשוב בדרך הגיוני מוטל בספק אל מה שידוע לכּל?

"אִלו נִתַּן לילדים להמציא ולעשות כלים בעצמם ולחלוב פרות בעצמם וכיוצא בזה, כלום היו מפנים לבם לשעשועים? הלא אז היו מתים ברעב. תנו לנו ללכת בדרכי לבנו על־פי תאוותינו ורעיונינו בלי הכרת בורא יחיד! או בלי השגת ענין הטוב, בלי הסברת ענין הרע המוסרי.

"נסו־נא לכונן דבר בלי מֻשׂגים אלה!

"אנחנו אך מהרסים, יען כי שׂבֵעים אנחנו ברוחנו. ילדים ממש אנחנו! "מאין באה אלי הידיעה המשמחת, המשֻׁתּפת לי ולאכר והנותנת לבדה מנוחה לנפשי? אי מזה לקחתי אותה?

"אני, שנתחנכתי כנוצרי בדעת אלהים, שמלאתי את כל חיי בקנינים הרוחניים הטובים, שנתנה לי התורה הנוצרית, שכל קרבי מְמֻלָּאים בקנינים הטובים האלה ובהם אני חי, הנני מהרס, הנני רוצה להרוס, כילדים הללו, את מקור חיי, מבלי הבין מה טוּבוֹ. וכבוא רגע חשוב בחיים אני הולך אל המקור הזה כילדים בזמן שקר להם ובזמן שהם רעבים, ופחות מאותם הילדים שאמם מחרפת אותם על מעשי־הוללותם, אני מרגיש, שאין נסיונותי הילדותיים האלה מצטרפים לי למעשים.

"כן הוא, מה שאני יודע, נודע לי לא על־ידי השׂכל, כי נתון הוא לי, נִגְלֹה נגלָה לי על־ידי לבי, על ידי האמונה בעִקר תורתה של הכנסיה.

“הכנסיה? הכנסיה!” – אמר לוין שנית אל לבו ויהפך אל צדו השני וַיּשָׁען על זרועו וַיִּשׁקף למרחוק על העֵדר, שירד אל הנהר מהעבר ההוא.

"אך כלום אני יכול להאמין בכל מה שהכנסיה מורה אותנו? – שאל ויחקֹר בלבו ויתאמץ לזכור את כל מה שיש בו כדי להפריע את המנוחה, שהגיע אליה. בכַונה הזכיר לעצמו את התורות שהיו משֻׁנות בעיניו ביותר והועילו להטות את לבבו מאחרי הדת. – הבריאה? ואני במה הסברתי את ענין הַהֲוָיָה? בהֲוָיָה בעצמה? באין דבר? – השטן והחטא – ומה אני אומר על מקור הרע… הגואל?…

“אבל אני אינני יודע מאומה. ולא אוכל לדעת מאומה חוץ ממה שנאמר לי ולכל הבריות יחד”.

ובאותה שעה נדמה לו, שגם אחת מאמונות הכנסיה אינה סותרת את העִקר, את האמונה באלהים ובַטוב בתור מטרתו היחידה של האדם.

כל אחת מאמונות הכנסיה יכלה להִתַּרְגֵּם: אמונה ברדיפת צדק תחת צרכי הגוף. וכל אחת מהן לא רק לא סתרה זאת, כי־אם גם היתה נחוצה ליצירת הנס העִקרי, הנראה בכל עת, שהוא האפשרות לכל אדם להבין את הדבר הזה כמו־שהוא יחד עם מיליוני האנשים השונים הרחוקים זה מזה, עם החכמים ועם המסתגפים, עם הילדים ועם הזקנים – עם כל איש ואיש יחד, עם האכר, עם לבוֹב, עם קיטי, עם המחזירים על הפתחים ועם מלכי־ארץ, – וליצור בכח ההבנה הזאת את חיי־הנפש המיֻחדים, שרק בשבילם ראוי לחיות ורק אותם אנחנו מוקירים.

ופרקדן שכב לו וידבר עם לבבו בהביטו אל רוּם השמים הטהורים: “האם אינני יודע, כי מרחב אין־קץ הוא ולא רקיע עָגֹל? אבל בכל עמלי, שאעמול לפקוח עיני ולכונן אותן בחזקה, לא אוכל לראותם שלא בדמות עִגּוּל מֻגְבָּל, ואף־על־פי שאני יודע, שהוא מרחב אין־קץ, אצדק בלי כל־ספק בראותי לפָני רקיע כָּחֹל נטוי, ואצדק בזה יותר מבשעה שאני מתאמץ להרחיק לראותו”.

וכבר חדל להרהר, ואך כמו הטה אזניו ויקשב לקולות נסתרים משׂוחחים בשמחה.

“האמנם האמונה היא זאת?” שאל בלבו, בעודנו מפחד להאמין, שנושע תשועה גדולה כזאת. “אודך, אלהי!” – אמר ועוד מעט ונשא קולו בבכי, אבל התאפק וימח בשתי ידיו את הדמעות, אשר מלאו את עיניו.

יד    🔗

לֶוין נשא את עיניו וירא והנה עדר, אחרי־כן ראה את עגלתו, והיא רתומה לסוסו השחור, ואת רַכָּבוֹ אשר קרב אל העדר ודִבר דברים אחדים עם הרועה; אחרי־כן שמע מקרוב לו את קול הגלגלים ואת נעירת הסוס הבריא; אבל כל־כך היה שקוע ברעיוניו, שגם לא שם לב להבין, למה יבוא רַכּבו אליו.

לא שם לב לזאת, עד שנגש הָרַכָּב בעגלה וקרא אליו.

– הגבירה שלָחַתְנִי. אחיך בא ועוד אדון אחד.

לֶוין ישב בעגלה ויקח את המושכות בידו.

כאיש אשר יעור משנתו היה לֶוין, וזמן רב לא יכֹל לדעת את אשר לפניו ויתבונן בסוס הבריא, אשר עלה עליו קצף־זעה בין ירכיו ועל צוארוֹ, במקום שהרצועות התגרדו, ובאיבן הרַכּב, אשר ישב אצל הסוס, ויזכור, כי חכה לאחיו וכי אשתו דואגת לו בודאי על כי אֵחַר כל־כך לשוב, ויתאמץ להבין, מי הוא האוֹרֵחַ הבא עם אחיו. גם אחיו, גם אשתו, גם האורח, אשר לא ידע מי הוא, היו בעיניו כאנשים אחרים. בכלל נדמה לו, שמעתה ישתַּנו היחוסים שבינו ובין כל האנשים.

“ביני ובין אחי לא תהי עוד אותה ההתנַכרות, שהיתה בינינו תמיד, – לא נוסיף לחלוק זה על זה; על קיטי לא אתרעם לעולם, עם האורֵח, יהיה מי שיהיה, אתנהג בחבה ובעין יפה, עם המשרתים, עם איבן – הכל ישֻׁנֶּה”.

במושכות המתוּחות החזיק לֶוין את סוסו, אשר נער מקֹצר־רוח ובקש בזה שֶׁיִנָּתן לו ללכת, ויתבונן באיבן, אשר ישב אצלו בבלי דעת מה לעשות בידיו, שנשארו בלי עבודה, ולחץ בלי הפסק אל בשרו את כתּנתו המִּנַּפנפת עליו, ויבקש לֶוין אמתלה להכּנס בדברים עמו. הוא רצה לאמר לאיבן שהרים יותר מדי את חגורת הסוס, אך זה היה דומה לנזיפה, ונפשו אִותה לדבר אליו רכּות, ודבר אחר לא עלה על לבו

– הואילה־נא להימין, גזע־עץ פֹּה, – אמר הָרַכָּב וישלח ידו אל חבל העגלה.

– אל תגע בו ואל־נא תלמדני! – אמר לֶוין, אשר חרה לו על כי התערב הרכּב במעשהו. ההתערבות הרגיזה אותו כבכל עת, ומיד הרגיש, עד־כמה טעה בחשבו, כי מצב־רוחו יוכל להפכו לאיש אחר בעולם־המעשה.

בהגיעו עד למרחק רביעית־תחום מביתו ראה את גרישא ואת טַניה רצים לקראתו.

– דודי קוסטיא! גם אמנו הולכת, גם זקננו, גם סרגי איבַנוביץ', גם עוד איש אחד, – אמרו הילדים ויעלו על העגלה.

– ומי האיש?

– נורא הוא למראה! וכך הוא מנענע בידיו, – אמרה טַניה ותעמוד על רגליה בעגלה ותחַקה את קַטַוַסוב.

– הזקן הוא אם צעיר? – שאל לֶוין בצחוק, כי המראה, אשר הראַתהו טַניה, הזכיר לו תמונת איש, אך לא ידע עוד תמונת מי היא.

אך בנטותו אל סִבּובָה של המסלה ובראותו שם את ההולכים לקראתו, הכיר את קַטַוַסוב, אשר הלך וכובע של תבן על ראשו, הלוך ונענע בידיו, כמו שתארה אותו טַניה.

קַטַוַסוב אהב מאד לדבר בפילוסופיה, אשר ידע על־אודותיה מדברי חכמי הטבע, שלא למדו פילוסופיה מימיהם; ובמוסקבה הִרבה לֶוין לבוא בוכוחים עמו.

ואחת מהשיחות האלה, שקַטַוַסוב חשב בודאי, שנִצח בה, היתה הדבר הראשון, אשר זכר לֶוין בהכירו אותו.

“לא, מעתה לא אתוַכּח עוד ובעד כל הון לא אביע את רעיוני בקלות־דעת”, אמר בלבו.

וירד מעל העגלה ויתן שלום לאחיו ולקַטַוַסוב וישאל לשלום אשתו.

– היא הביאה את מיטיא לקוֹלוֹק (שם היער הסמוך לבית). שם בקשה להחזיקו, כי בבית חם מאד, – אמרה דולי. לֶוין היה מזהיר את אשתו, שלא תביאהו אל היער, כי ראה סכנה בזה, ויֵרע הדבר בעיניו.

– היא עוברת עמו ממקום למקום, – אמר הזקן בבת־צחוק. – אני יעצתיה להורידו דרך נסיון אל מרתף־הקרח.

– היא רצתה לבוא אל בית הכַוָּרות. היא דִמתה, כי אתה שם. אנחנו הולכים שמה.

– ומה אתה עושה? – אמר סרגי איבנוביץ' בהתרחקו משאר ההולכים ובקרבו אל אחיו ללכת עמו יחדו.

– אין לי עבודה מיֻחדת. אני עוסק בעניני האחוזה כדרכי, – ענה לֶוין. – ואתה באת לימים רבים? זמן רב כל־כך חיכינו לך.

– לשבועות שנַים ולא יותר. עבודה רבה לי מאד במוסקבה.

לדברים האלה נפגשו עיני שני האחים, ולֶוין, בכל רצונו שהיה רוצה בכל עת וביחוד ביום ההוא להתנהג עם אחיו בידידות ועל־כל־פנים בלי התכחשות כל־שהיא, הרגיש בעצמו, שהוא מתביש קצת להביט אליו, ויּוֹרֶד עיניו ולא ידע מה לאמר לו.

ובבקשו לבֹר עניני־שיחה, אשר ינעמו לו לסרגי איבנוביץ' ויפליגוהו מדבר מלחמת סֶרביה והשאלה הסַלבית, אשר רמז עליהן בהזכרת העבודה שבמוסקבה, התחיל מדבר בספרו של סרגי איבנוביץ'.

– ומה נשמע, הנדפסו מאמרי־בקֹרת על ספרך? – שאל לֶוין.

סרגי איבנוביץ' צחק על שאלה זו, שהכיר בה, שנשאלה שלא לשמה.

– אין איש עוסק בזה, ואני פחות משאר בני־אדם, – אמר סרגי איבנוביץ'. – ראי נא, דַריה אלכסנדרובנה, גשם נכון לבוא, הוסיף בהורותו במחסה שבידו על העננים הקטנים, שנראו על ראשי העצים.

והמלים האלה הספיקו לחדש ביניהם את יחס הקרירות שאין עמה איבה, אשר השתוקק לֶוין כל־כך להסתלק ממנו.

אחרי־כן נגש לֶוין אל קַטַוַסוב.

– מה היטבת עשׂה, כי נתת אל לבך לבוא, – אמר לֶוין אליו.

– זה ימים רבים אמרתי לבוא. עתה נשיחה ונראה. הקראת את ספרו של ספֶּנסר?

– לא, לא גמרתי, – אמר לֶוין. – אולם אין לי צֹרֶך בו עוד.

– הא כיצד? זאת אחפץ לדעת. מפני מה?

– הֻברר לי, כי תשובה נכונה על השאלות המעסיקות אותי לא אמצא לא בו ולא בדומים לו. עת…

אבל רֹשֶׁם המנוחה והשמחה, שראה על־פני קַטַוַסוב, הִתְמִיהוֹ פתאם, וַיֵּצֶר לו מאד על מצב רוחו הנעים, אשר השבית בעצמו בשיחה זאת, ויזכּר מה שגמר בלבו ויעצֹר במלים.

– אולם עוד נדבר בזה אחרי־כן, – הוסיף לֶוין. – אם אל בית־הכַּוָּרות, נלכה־נא הֵנה, במשעול הזה, – פנה אל כל החבורה.

כאשר באו דרך המשעול הצר אל כר קטן שלא נקצר עֶשְׂבּוֹ, אשר היה מכֻסה בעברו האחד בפרחי־תאומים צפופים ומבהיקים, שבתוכם נראו הרבה שיחי יַחְנוֹן¹⁸ ירֻקים־כהים וגבוהים, הושיב לֶוין את אורחיו בצל צַפצָפות צעירות, רעננות וַעֲנֵפות, על ספסל ועל גזעי עצים, העשוּים בכַונה למבקרי בית הכַורות היראים מפני דבוֹרים, והוא הלך לו להביא משם לילדים ולגדולים לחם וקשואים ודבש חדש.

בהליכה מתונה כפי האפשר ובאזנים נטויות אל קול הדבורים המעופפות ועוברות, אשר הלכו הלוך וָרֹב מסביב לו, הגיע במשעול עד אותו הבית. אצל הפרוזדור התחילה דבורה אחת, שנאחזה בזקנו, מזמזמת בקול־שריקה, אבל הוא הוציאה בזהירות. כשנכנס לפרוזדור, והוא חֶדר שצלו מרֻבּה, הסיר מעל יתד־הכֹּתֶל את שִבְכָתוֹ ויתנֶהָ על פניו, ואת ידיו שׂם בכיסיו וילך אל גן־הדבורים הגדוּר, ששם עמדו קשורות בגמי אל קנים תקועים בטוּרים מסֻדרים בתוך קָרַחַת העשֹב כל הכַורות הישָנות, הידועות לו כל אחת בתולדותיה, ואצל כתלי המשוּכה עמדו הכַורות החדשות, שנושבו בשנה ההיא. לפני חורי הכַורות רִחֲפו ושִׂחֲקו המוֹני דבורים בטלניות ובטלנים, מקצתם עפו סחור סחור ומקצתם פזזו במקום אחד, ובתוך המשַחקים הבטלים האלה עפו הדבורים העסקניות כֻּלן בדרך אחד, אל התִרזה הפורחת ביער או ממנה והֵנה אל הכַורות, והיו פעם טעונות ופעם בלי משׂא.

קולות מקולות שונים נשמעו שם בלי הפסק, פעם קול דבורה עסקנית טרודה במלאכתה ומעופפת בחפזון, פעם תרועת בטלן חוגג, פעם קול הדבורים השומרות, הדואגות לרכושן ונכונות לעקוץ. מעבר לגדר שִׁפָּה זקן אחד חִשּׁוּק של עץ ולא ראה את לֶוין. ולֶוין בא ועמד בגן־הדבורים בַּתָּוֶךְ ולא קרא אל הזקן.

הוא שמח על כי שוב הוא עומד בדד ויכול להסיר מלבו את עולם־המעשה, שכבר הספיק לקלקל את מצב־רוחו כל־כך.

הוא זכר שכבר הספיק לכעוס על איבַן, לנהג מנהג־קרירות באחיו ולדבר בקלות־דעת עם קַטַוַסוב.

“האמֻנם לא היה מצב רוחי זה אלא לרגע אחד? ועָבור יעבור בלי הֵשאיר בי אחריו מאומה?” אמר בלבו.

אך כרגע הרגיש לשמחת־לבבו, בשוב אליו מצב־רוחו זה, כי דבר חדש וגדול נהיה בו. המציאות כסתה אך לפי־שעה את המנוחה, אשר מצאה נפשו; אך שלמה היתה מנוחתו בו.

כשם שהדבורים הללו, שכרכרו מסביב לו והביאוהו בקצת סכנה ושעשעו את נפשו, לא נתנו לו לעמוד במנוחה שלמה, שהרי הזקיקוהו להתכַּוֵץ ולהשתמט מפניהן, כך הפריעו הדאגות, אשר סבבוהו בעלותוּ על העגלה, את מנוחת נפשו; אך לא נמשך הדבר אלא כל זמן שהיה עסוק בהן. וכשם שלא נפגם כֹּחו הגופני על־ידי הדבוֹרִים, כך לא נפגם כֹּחו הרוחני, שחזר והכיר בעצמו, על־ידי הדאגות, אשר סבוהו כדבורים ההן.

טו    🔗

– הידעת, קוסטיא, עם מי בא סרגי איבנוביץ' הֵנה? – אמרה דולי, אחרי תִתּה לילדיה מן הקשואים ומן הדבש. – עם ורונסקי! הוא נוסע לסֶרביה.

– גם לא לבדו הוא נוסע, כי מוליך הוא אסקַדרון על חשבונו! – אמר קַטַּוַּסוב.

– זה נאה לו, – אמר לֶוין. – העוד לא תַמו המתנדבים הנוסעים? – הוסיף אחרי הבטה קלה על סרגי איבנוביץ'.

סרגי איבנוביץ' לא ענה על זה, אך הוציא בזהירות בסכין קהה דבורה חיה שדבקה בדבש, אשר נִקְוָה בקערה הקטנה שלפניו מתחת לחלת־הדבש הלבנה, שהיתה מוטלת בקערה.

– לא ולא! לוּ ראית מה שהיה אתמול בתַּחנה – אמר קַטַוַסוב בנשכו בשניו בקול מן הקשוּא שבידו.

– מה זאת אפוא? בשם המשיח, הגידה־נא לי, סרגי איבנובניץ', אנה כל המתנדבים האלה נוסעים, עם מי הם נלחמים? – שאל הנסיך הזקן, כנראה מענין שיחה שהחלו בה עוד שלא בפני לֶוין.

– עם הטורקים, – ענה סרגי איבנוביץ', אחרי הוציאו את הדבורה שהֻשחרה בדבש ופרכסה בלא־כח ברגליה הדקיקות והתחיל להורידה מעל הסכין על עֲלֵה־צפצפה חזק.

– אך מי זה קרא מלחמה על הטורקים? איבן איבנוביץ' רגֹוזוֹב והגרפינה לידיה איבנובנה עם מַדַּם שְׁטַל?

– איש לא קרא מלחמה, אך אנשים משתתּפים בצער אחֵיהם ומבקשים לעזור להם, אמר סרגי איבנוביץ'.

– אבל הנסיך מדבר לא בעזרה, כי־אם במלחמה, – טען לֶוין לחותנו. – הנסיך אומר כי אין אנשים פרטיים יכולים להשתתף במלחמה שלא ברשות הממשלה.

– קוסטיא, ראה, הנה דבורה! את כולנו תעֲקֹצנה – אמרה דולי וַתַּשֵּׁב גָּז מאצלה.

– לא דבורה היא, כי־אם גָּז – אמר לוין.

– ומה תאמר, מה היא התיאוריה שלך, – אמר קַטַוַסוב אליו בבת־צחוק ובכַונה מגֻלה להביאו לידי וִכּוּחַ. – מפני מה אין אנשים פרטיים רשאים?

– זאת התיאוריה שלי: המלחמה היא מצד אחד מעשה חיות רעות אכזרי ונורא כל־כך, שאין איש בעולם, ואין צֹרֶך לאמר נוצרי, יכול להתחיל בה על דעת עצמו ואחריותו, רק הממשלה יכולה זאת, שלכך נוצרה והיא באה לידי מלחמה מבלי יכֹלת להִבּטל ממנה. ומצד אחד כלל הוא, גם על־פי המדע גם על־פי ההגיון הפשוט, כי בעניני המדינה ובפרט מלחמה מבטלים האזרחים איש את רצונו הפרטי.

סרגי איבנוביץ' וקַטַּוַּסוב התחילו משיבים יחד, כי היו תשובותיהם נכונות בידם.

– זה סודו של דבר, ידידי, שלפעמים אפשר שאין הממשלה עושה רצונם של האזרחים, ואז מפרסם הצבור את רצונו, – אמר קַטַוַסוב.

אך סרגי איבנוביץ' לא הסכים, לפי הנראה, לתשובה זאת. הוא הרעים פניו על דברי קַטַוַסוב וַיָשֶב תשובה אחרת.

– לא כדין אתה מעמיד את השאלה כך. לא קריאת־מלחמה היא, כי־אם הבעת רגש אדם, רגש נוצרי. אחים נהרגים, אחים לבשר ולאמונה. גם כי נאׁמר, אין כאן לא אחים ולא בני אמונה אחת, אלא אנשים סתם, ילדים, נשים וזקנים; הלב רוגז, ואנשים רוסים רצים לשים קץ לשערוריות האלה. הגע בעצמך, אִלו היית מהלך בשוק ורואה שכּורים מכּים אשה או ילד; אדַמה, כי לא תשאל במעשה כזה, אם קראו מלחמה על אותו האיש אם אין, כי אם תתנפל עליו תציל מידו

– אך לא אהרגהו, – אמר לֶוין.

– לא, כי הרֹג תהרֹג.

– אינני יודע. אִלו ראיתי זאת, אולי היה הרגש העז, שאין עמו חשבון, גובר עלי, אך לאמר מראש, לא אוכל. ורגש עז כזה לענין הסלַבים העשוקים הוא דבר שאי־אפשר.

– אולי איננו בך. אבל באחרים ימָצא, – אמר סרגי איבנוביץ' בפנים מביעים תרעומות. חזקות מאד בקרב העם המסֹרוֹת על־דבר האנשים הפרַבוסלבים, הנאנחים תחת עֹל “האֲגַרִים הרשעים”. העם שמע על־דבר מכאובי אֶחיו ויתן קולו.

– אולי כן הוא, – אמר לֶוין כמשתמט, – אך אני אינני רואה; אני בעצמי – העם, ואינני מרגיש זאת.

– גם אני כמוהו, – אמר הנסיך. – אני ישבתי מחוץ לארץ וקראתי עתונים ועוד לפני השערוריות שבבולגריה לא יכֹלתי להבין – לא אכחד מכם – מפני מה התחילו פתאם כל הרוסים אוהבים כל־כך את האחים הסלַבים, ואני אין בי כל רגש־אהבה להם? אף התעצבתי מאד על זה, כי אמרתי, אולי בעל־מום אני לאותו דבר, או ישיבת קַרלסבַּד היא המקלקלת את השורה. אך בבואי הֵנה, נרגעתי; רואה אני, שגם בלעדַי יש אנשים, שאינם דואגים אלא לרוסיה ולא לאחים הסלַבים. הנה גם קונסנטַנטין אחד מהם.

– דעות יחידים בטלות בזה, – אמר סרגי איבנוביץ' – אין משגיחים בדעות יחידים בזמן שכל רוסיה, כל העם הרוסי הביע חפצו.

– אבל סלח־נא לי. אני אינני רואה זאת. אין העם יודע בזה דבר, – אמר הנסיך.

– לא אבא… איככה לא יֵדע? וביום הראשון בבית־התפלה? – אמרה דולי, בהקשיבה לדברי השיחה. – הבה־נא את האלונטית, – אמרה אל הזקל, אשר הביט בצחוק קל אל הילדים – אי־אפשר שכֻּלם…

– ומה נהיה בבית התפלה ביום הראשון? הכהן נצטוה לקרֹא ויִּקרא. הם לא הבינו דבר, הם נאנחו כדרכם בשעת כל דרשה, – הוסיף הנסיך. – אחרי־כן אמרו להם, שקובצים נדבות בבית־התפלה למעשה־צדקה, ויוציאו איש קופיקה מכיסו ויתנו, ועל מָה, אין בהם יודע.

– אי־אפשר לעם שלא יֵדע; העם מרגיש בכל עת את המוצאות אותו וברגעים כאלה הן מתבררות לו, – אמר סרגי איבנוביץ' בבִטחה וישם עיניו על הזקן המשגיח על הכַּורות.

הזקן – איש יפה, בעל זקן שחור, ששֵער לבן מפֻזר בו, וראשו מכֻסה שְׂעַר־כסף מרֻבּה – עמד בלי־נוע וקערת־דבש בידו ויבט בחבה ובמנוחה מֵרוּם קומתו אל האדונים, ונראָה בו בבֵרור, שאינו מבין ואינו רוצה להבין מאומה.

– נכון הוא – אמר בתנועת ראש של בינה יתרה על דברי סרגי איבנוביץ'.

– נַס־נא ושאַל אותו. הוא איננו יודע ואיננו מהרהר בדבר, – אמר לֶוין. – השמעת, מיכַאיְליץ', על־דבר המלחמה? – פנה לֶוין אליו. – שמעת מה שקראו בבית־התפלה? ומה אתה חושב? צריכים אנו להלחם על הנוצרים?

– מה לנו לחשוב? הקיסר אלכסנדר ניולייביץ' חשב בעדנו, בכל דבר יחשוב בעדנו. הוא מיטיב לראות ממנו. האביא עוד לחם? האתן עוד לנער? – פנה אל דריה אלכסנדרובנה וירמֹז על גרישא, אשר אך קרוּם־לחם עוד היה בידו.

– אני אין לי מה לשאול, – אמר סרגי איבנוביץ' – אנחנו ראינו ובכל יום אנחנו רואים הרבה מאות אנשים עוזבים את כל אשר להם על־מנת לעשות בדבַר האמת והצדק הזה ובאים מכל קצות רוסיה ומביעים בשפה פשוטה וברורה את מחשבתם ומטרתם. הם מביאים את פרוטותיהם או הולכים בעצמם ואומרים בפֵרוש, בשביל מה. ומה פשר דבר זה?

– פשרו הוא, על־פי דעתי, – אמר לֶוין, והוא התחיל לבוא לכלל התלהבות, – כי בשמונים מיליון נפש אדם ימָצאו בכל עת לא מאות כבעת הזאת, כי־אם עשרות אלפי אנשים, שנִדחו מתוך עדתם, אנשים פוחזים, שבכל יום הם נכונים לרוץ – אחרי חֶבֶר פּוּגַצ’וֹב, לחִיוה, לסֶרביה…

– אני אומר לך לא מאות ולא אנשים פוחזים, כי־אם מבחר בני העם! – אמר סרגי איבנוביץ' בהתלהבות עזה, כנלחם על שארית רכושו. – והנדבות? הלא בהן יביע כל העם כאיש אחד את רצונו.

– מלת “העם” מחֻסֶּרֶת פֵּרוש כל־כך, – אמר לֶוין. – לבלרֵי שלטון־הכפרים, המורים, ומן האכרים אולי אחד מני אלף יודעים, במה ידֻבּר אליהם. ושמונים מיליוני שאר העם כמוהם כמיכַאיִליץ', לא רק אינם מביעים רצונם, כי־אם גם אינם יודעים כל־עִקר, באיזה ענין הם צריכים להביע רצונם. וכיצד אנו יכולים לאמר, שזה רצונו של העם?

טז    🔗

סרגי איבנוביץ' הבקי והרגיל בהתוַכּחות לא השיב על טענה זו, כי־אם עבר מיד אל מקצוע אחר.

– אם רצונך לדעת את רוח העם על־ידי חשבון מדֻיק, מובן מאליו, שקשה מאד להגיע לזה. מנין דעות אינו נהוג אצלנו ואי־אפשר להנהיגו, כי אינו מביע באמת את רצון העם; אבל יש דרכים אחרים לזה. הרי זה מֻרגש באויר, הלב מרגיש זאת. אינני מדבר עוד בזרמים התַּחתּיים, שהתחילו זורמים בים הקופא הזה, ביַם עַמֵּנו, ושכל הרוצה להתסכל בּהם רואה אותם בבֵרור; הסתכל־נא בצבור, כפי הוראתה המקֻבּלת של מלה זו, כל המפלגות השונות שבעולם האינטליגנציה, שהיו צוררות זו את זו, נעשו למפלגה אחת. כל מחלֹקת בטלה עתה, כל מוסדי הצבור מדברים דבר אחד, כֻּלם הרגישו את הכֹּח האדיר, אשר תקף אותם ואשר יִשָׂא את כלם בדרך אחד.

– אך העתונים הם המדברים כֻּלם דבר אחד, – אמר הנסיך, – זה אמת. אכן דבר אחד הוא, שדמיונם כצפרדעים לפני סערה. באשמתם לא ישָׁמע מאומה.

– אם כצפרדעים, אם לא כצפרדעים, – אני אינני מוציא עתונים ואין את נפשי ללמד זכות עליהם; אבל אני מדבר באחדות שבעולם האינטליגנציה, – אמר סרגי איבנוביץ' ויפן אל אחיו. לֶוין רצה להשיב, אך הנסיך הזקן נכנס לתוך תחלת דבריו.

– על האחדות הזאת אפשר לאמר עוד דבר אחד, – אמר הנסיך. – הנה חתן נחמד לי, סטֶפַּן ארקדייביץ' שמו, ואתה ידעת אותו. עתה הוא נמנה לחבר וַעַד של ועַדה של… אינני זוכר את כל כּנּוּיוֹ, אפס כי אין שם שום מה לעשות – מה בכך, דולי, לא סוד כמוס הוא! – ושכרו שמונת אלפים. נַס־נא ושאל אותו, אם עבודתו מועילה, – ובראיות ברורות יוכיח לך, שאין לך עבודה נחוצה יותר ממנה והוא איש־אמת, אבל מי לא יאמין בתועלתם של שמונת אלפים.

– זכרתי שבקש ממני להודיע לדַריה אלכסנדרובנה, כי נִתְּנה לו המשמרת, – אמר סרגי איבנוביץ' בפנים נזעמים קצת, כי לא נאוו דברי הנסיך בעיניו.

– וזאת היא גם אחדותם של העתונים. כבר הסבירו לי זאת: בשעת מלחמה הכנסתם כפולה. ואיך לא יחשבו, כי גורל העם והסלַבים… וכל אותם הדברים?

– יש עתונים רבים, שאינם אהובים לי, אך בזאת לא צדקת, – אמר סרגי איבנוביץ'.

– אך תנאי אחד הייתי מַתְנֶה, – הוסיף הנסיך. – יפה כתב אַלפוֹנס קַר לפני המלחמה עם פרוסיה.“אתם חושבים, כי המלחמה נחוצה? טוב מאוד. כל המטיף למלחמה יכּנס ללגיון מיֻחד הולך ראשונה בכל מעשי־השתערות, לפני כל המַחנות ילך”.

– מה־יפים יהיו הרֵידַקטורים שלנו! – אמר קַטַוַסוב בצחוק גדול, בשַווֹתו לנגדו את הרֵידַקטורים הידועים לו בלגיון הנבחר הזה.

– ומה חֵפץ בזה, הלא ינוסו, – אמרה דולי, – ואך למכשול יהיו.

– ואם ינוסו, יוֹרוּ עליהם מאחור בכל־תותח או יעמידו שם קוזקים ברצועותיהם, – אמר הנסיך.

– אין זו אלא הלצה, והלצה שאינה טובה, סלח־נא לי, אדוני הנסיך, אמר סרגי איבנוביץ'.

– בעיני אין זו הלצה, הרי זו… – התחיל לֶוין, אך סרגי איבנוביץ' נכנס לתוך דבריו.

– כל אחד מהצבור חַיב לעשות את שלו, – אמר סרגי איבנוביץ'. – בעלי־ההגיון עושים את שלהם, בזמן שהם מביעים את דעת־הצבור, ועל הבעת דעת־הצבור כמו־שהיא ברוח אחד עלינו להחזיק טובה לעתונים, וגם חזיון משַׂמח־לבב הוא. אִלו היה כדבר הזה לפני עשרים שנה, היינו מחרישים, ועתה יִשָּמע קול העם הרוסי, הנכון לקום כאיש אחד ולמסֹר את נפשו בעד אֶחָיו העשוקים; צעד גדול הוא וסִמן לכֹח גדול.

– הן לא רק מסירת־נפש היא, כי־אם גם הרֵגת טוּרקים, – אמר לֶוין בקצת בושה. – העם מתנדב ונכון להתנדב בשביל הנשמה שבקרבו, ולא לשפיכת דמים, – הוסיף לֶוין וחִבּר בזה את השיחה אל הרעיונות, אשר העסיקוהו בימים ההם.

– בשביל הנשמה כיצד? הרי זה מאמר קשֵׁה־הבנה לחוקר־הטבע. מה היא הנשמה? – אמר קַטַּוַּסוב בבת־צחוק.

– ידעת זאת!

– חי האלהים, אינני יודע אפילו ידיעה כל־שהיא! – אמר קַטַוַסוב בצחוק גדול.

– לא שלום, כי אם חֶרב הבאתי, אומר המשיח, – השיב סרגי איבנוביץ' כדבר שאינו טעון פֵּרוּש באותו המאמר מאבַנגֶליון, אשר הצטער עליו לֶוין כל ימיו.

– נכון הוא, – אמר גם הפעם הזקן שעמד אצלם, בתשובה על ההבטה, שהביטו אליו במקרה.

– לא, ידידי, נִגַּפְתָ, נִגַּפְתָ, מגפה גמורה נִגפת! – קרא קַטַוַסוב בשמחה.

לֶוין הסתמק מזעף לא על כי נִגַּף, כי־אם על כי לא התאפק ונכנס בוִכּוחים.

" לא, אני לא אוכל להתוַכּח עמהם, – אמר בלבו; – הם לבושי שריון חזק, ואני עָרֹם נגדם".

הוא ראה, כי אין להטות את אחיו ואת קַטַּוַּסוב מדעתם ועוד פחות מזה ראה אפשרות להסכים לדעתם. התורה, שהטיפו לפניו, היתה אותה גאות השֵכל, אשר עוד מעט והשחיתה את נפשו. הוא לא יָכֹל להסכים, כי עשרות האנשים, שאחד מהם היה אחיו, היו רשאים לאמר, על־פי מה שספרו להם מאות מתנדבים בעלי־מליצות שבאו מעיר־המלוכה, שהם והעתונים מביעים רצון העם ודעתו, והדעה היא שאיפת־נקם ושפיכת־דמים. הוא לא יכֹל להסכים לזה, יען כי לא ראה הבעת דעות אלה בעם, אשׂר ישב בקרבו, וכן לא מצא את הדעות האלה בלבו (ואת עצמו לא יכֹל לחשוב אלא לאחד מאותם האנשים, שהם העם הרוסי), והעִקר הוא, שיחד עם העם לא ידע ולא יכֹל לדעת, מה היא טובת הכלל הזאת אלא על־ידי דקדוק גמור בשמירת החֹק הידוע לכל אדם לענין עשית טוב, ועל־כן לא יכֹל לבקש מלחמה ולהטיף לה לאיזו מטרות שתהיינה. יחד עם מיכאיליץ' ועם העם כֻּלו, שהביע רעיון זה באגדה על־דבר קריאת הוַריַגים, היה אומר: “מִלְכוּ ומִשלו בנו. אנחנו מבטיחים בשמחת־לבב לשמוע בקולכם לכל אשר תצווּנו. את כל היגיעה, את כל החרפה, את כל הקורבנות אנחנו מקבלים עלינו; אך לא אנחנו שופטים וגוזרים”. ועתה וִתֵּר העם, העם, על־פי דברי סרגי איבנוביץ', על זכותו זאת, אשר קנה לו במחיר יקר כזה.

רוצה היה לאמר עוד, כי אם דעת־הצבור היא שופט שאינו טועה לעולם, למה לא יחשבו גם את הרֵיבולוציה ואת הקוֹמוּנה למעשים כשרים על־פי הדין כתנועה זו לטובת הסלַבים? אך כל אלה היו רעיונות, שלא יכלו להביא לידי כל מסקנה. רק דבר אחד היה ברור, והוא, כי ברגע זה הרגיז הוִכוח את סרגי איבנוביץ', ועל־כן היתה ההתוַכּחות בעצמה רעה ולא טובה; בגלל זה עצר לֶוין במלים ויזכֵּר לאורחיו, כי עננים עלו וכי טוב ללכת הביתה מפני הגשם.

יז    🔗

הנסיך וסרגי איבנוביץ' ישבו בעגלה ויסעו; ושאר בני־החבורה הרחיבו צעדיהם וילכו ברגליהם הביתה.

אך עב־הענן עלה במהירות מרֻבּה, פעם הלבין ופעם השחיר, וההולכים הֻזקקו להחיש מהלכם עוד יותר, כדי להגיע הביתה בטרם יִרֵד הגשם. העננים השפלים והשחורים כעשן מלא פיח, שהלכו ראשונה, רצו במהירות שאינה מצויה על־פני השמים. עוד היו כמאתים צעדים עד לפני הבית וכבר נשבה רוח, ובכל סקונדה היה אפשר שֶׁיִתַּך מטר סוחף.

הילדים רצו בראש ההולכים בצעקת בהלה ושמחה יחד. דַריה אלכסנדרובנה לא הלכה עוד, כי־אם רצה מבלי גרוע עיניה מן הילדים, וביגיעה נלחמה עם שמלותיה, אשר דבקו אל רגליה ברוּצָהּ. הגברים פסעו פסיעות גסות, וידיהם החזיקו בכובעיהם. הם באו עד מרפסת המבוא, והנה טפה גדולה דפקה ונתפזרה בקצה צנור־הברזל. הילדים והגדולים אחריהם רצו ונכנסו בקול־שמחה אל תחת הגג.

– איה קטרינה אלכסנדרובנה? – שאל לֶוין את אגַפיה מיכאילובנה, שיצאה לקראתם אל הפרוזדור והוציאה להם מטפחות קטנות וגדולות.

– דמינו, כי עמכם היא, – אמרה אגפיה מיכאילובנה.

– דמינו, כי עמכם היא, – אמרה אגפיה מיכאילובנה.

– ומיטיא?

– בודאי ב"קוֹלוֹק", גם האומנת עמהם.

לֶוין חטף את המטפחות הגדולות וירץ אל היער.

בזמן הקצר הזה עלה עב־הענן ויכַס באמצעיתו את השמש כל־כך, שהיה חשׁך, כמו בשעת לקוי־חמה. הרוח נשב בכֹח גדול וכעומד על דעתו הִרבה לעצור את לֶוין במרוצתו ויעקור עלים ופרחים מעל התְּרָזות ויחשׂוף ויקַלקל וישׁחת ענפים לבנים של עצי־לִבְנֶה וַיָכָף את כל אשר פגע אל עבר אחד: עצי־שִׁטים, פרחים, עשבים וצמרות־עצים. הנערות הפועלות, אשר עשו את מלאכתן בגן, רצו בשריקה גדולה אל תחת תקרת בית־המשרתים. לֹבֶן מָסַך הגשם השוטף עטה את כל היער הרחוק ואת חצי השדה הקרוב ויקרב הלוך וקרוב מהר אל “קוֹלוֹק”. כל האויר נמלא לֵחַ מי־הגשם, אשר התפוררו לטפות קטנות שבקטנות.

כבר הגיע לֶוין עד קוֹלוֹק במרוצתו, בראש כפוף לפניו ובמלחמה שלא פסקה עם הרוח, אשר התאמץ להַתִּיק מידו את המטפחות, וכבר ראה כמין דבר לָבָן מאחרי האלון, והנה פרצה להבה בכל אשר ממולו, ותבער כל הארץ, וכמו התבקע רקיע השמים ממעל. כאשר פקח לֶוין את עיניו, שכמעט נסתמאו, ראה למחִתת־לבו בעד מָסַך הגשם המעֻבֶּה, אשר הבדיל בינו ובין קוֹלוֹק, שנוי משֻנה ראש האלון במצב האלון הנודע לו, אשר באמצע היער. “האמנם הכּהו הברק”, עלתה על דעתו של לֶוין, וכרגע שקע ראש האלון, אשר תנועתו הלכה הלוך ורב, מאחרי עצים אחרים, וקול מפלת עץ גדול על עצים אחרים הגיע לאזניו.

אור הברק, קול הרעם ורגש הקֹר, אשר תקפוֹ כהרף־עין, היו בו יחד לרגש אחד של חרדה גדולה.

– אלי, אלי! מי יתן ולא עליהם! – אמר בחפזון.

ואף־על־פי שהתבונן מיד, עד־כמה אין טעם בתפלה זו, שלא יֵהָרגו על־ידי האלון, שכבר נפל, חזר ואמר אותה, מדעתו, כי חוץ מתפלת־שוא זו אינו יכול לעשות דבר.

כשהגיע במרוצתו אל המקום, שהיו רגילים להתעכּב בו, לא מצא אותם שם.

הם היו בקצהו השני של היער תחת תִרזה זקנה וקראו אליו. שני גופי־אדם לבושי בגדים כהים (קֹדם לזה היו לבנים עליהם) עמדו כפופים ממעל לדבר אחד. קיטי והאומנת הן שעמדו שם. הגשם חדל, והאור החל לשוב, ולֶוין רץ ובא שמה. שמלת האומנת היתה יבֵשה בחלקה התחתון, אך שמלת קיטי כֻלה ספגה ומלאה מים ודבקה בה מכל צד. אף־על־פי שחדל הגשם לגמרי, עמדו שתיהן כמו ברגע שפרץ הסער. שתיהן עמדו כפוּפות ממעל לעגלה קטנה והחזיקו מחסה יָרֹק.

– חיים? שלמים? תודה לאל! – אמר בחפזון ברוצו אליהן דרך המים הנִגרים בנעל מלאה מים ומדֻלְדֶּלֶת.

פני קיטי האדֻמים והלחים נסַבּו אליו בצחוק קל מתוך בושה, מתחת לכובעה, שנשתנתה צורתו.

– איך לא תבושי! לא אבין, איככה לא נזהרת כל־כך! – קרא אל אשתו בקפֵדה.

– אני אינני אשֵמה, חי האלהים. אנחנו אך קמנו ללכת, והנה קרהו מקרה. הֻצרכנו לחַלף כסוּתו. אנחנו אך… – החלה קיטי להצטדק.

מיטיא נמצא שלם ויבש ונרדם תרדמה עזה.

החִתּולים הלַחים נאספו! והאומנת הוציאה את הילד מן העגלה ותשאהו. לֶוין הלך מצד אשתו ולחץ את ידה בלאט, שלא לעיני האומנת, כמבקש סליחה על בואו לכלל כעס.

יח    🔗

אף־על־פי שלא נהיה בקרבו השנוי הטוב, שקוה לו, לא חדל לֶוין כל היום ההוא בשעת כל השיחות השונות, שהשתתף בהן כמו רק מן השפה ולחוץ, שלא בכל כֹּח־הגיונו, להקשיב בשמחה לקול החיים המלאים שבלבו.

אחרי הגשם לא יכלו לטַיל מפני הטחב המרֻבֶּה; גם לא תמו העננים מעל האֹפק, כי־אם הוסיפו לעבור פה ושם ברעמים ובמַעֲטֵה קַדרוּת בקצות הרקיע; על־כן ישבו כל בני־החבורה בשארית היום ההוא בבית.

בוכוחים לא נכנסו עוד, להפך, שמחים וטובי־לב היו כלם אחרי לחם־הצהרים.

בתחלה בִּדַּח קַטַוַסוב את דעתן של הנשים שבחבורה בהלצותיו האורגינַליות, אשר טוֹבו כל־כך בעיני כל מי שנתקרב אליו בפעם הראשונה. אחרי־כן ספר, בהשתדלותו של סרגי איבנוביץ', דברים מושכים את הלב מפרי הסתכלותו בזבובים הבֵּיתיים במה שבין זכריהם לנקבותיהם, השונים אלה מאלה בדרכיהם וגם במראיהם ועל אודות חייהם של הזבובים האלה. גם לבו של סרגי איבנוביץ' היה טוב עליו, ובשעת משתֵּה־הטֵה הִרצה, בהשתדלות אָחיו, את השקפתו על אחריתה של השאלה המזרחית, והרצאתו היתה פשוטה וטובה כל־כך, שכל המסֻבּבים שמעו ויתענגו.

רק קיטי לבדה לא יכלה לשמוע סוף דבריו, כי נקראה אל מיטיא.

ברגעים אחדים אחרי צאתה נקרא גם לֶוין אליה אל חדר־הילדים.

אף־על־פי שמחשבתו של סרגי איבנוביץ', – שלא שמע לֶוין את סופה – על־דבר עולם הסלַבים, עולם של ארבעים מיליון נגאלים מעבדות לחֵרות, שהוא עתיד להחל יחד עם רוסיה תקופה חדשה בהיסטוריה, התחילה מושכת את לבו מאד, כרעיון חדש ומחֻדש, ואף־על־פי שהשתוקק לדעת, מפני מה נקרא אל חדר־הילדים ולבו היה נוקפו – זכר כרגע בלכתו לבדו, אחרי צאתו מחדר האורחים, את הרעיונות שהיו בו בבֹּקר. וכל אותן הסברות על־דבר חשיבותו של היסוד הסלַבי בהיסטוריה הכללית נראו לו כקטנות ודלות כל־כך לעֻמת הדברים שבלבו, שכהרף־עין שכח כל זאת ועבר אל מצב־רוחו, שהרגיש ביום ההוא בבֹּקר.

ולא השתּדל עוד כבימים הקודמים לזכור את כל מהלך רעיוניו (לזה לא הֻצרך). מיד עבר אל אותו הרגש, שהִנְחָה אותו בהרהוריו ושהיה תלוי ברעיונותיו אלה, ואת הרגש הזה מצא בלבו וראה, שהוא חזק וברור יותר במראשונה. לא הֻצרך עוד, כמו בימים שהיה ממציא לעצמו את הסברות המרגיעות הקודמות, לחזור על כל מהלך הרעיון, כדי למצֹא את הרגש המבֻקש. להפך, רגש השמחה והמרגוע היה חי בו יותר מבראשונה, והרעיון רץ אחרי אותו הרגש ולא השיגוֹ.

דרך הגבעה המֻדרגת שבחצר הלך והביט אל שני הכוכבים, אשר יצאו על־פני הרקיע, שבין כֹה עָטָה מעטה כהה, ופתאֹם זכר את הרעיון: “כן הוא, בהביטי אל השמים השיבותי אל לבי, כי רקיע זה, שאני רואה, לא חזיון שקר הוא, אך לא כליתי לעַיֵּן בזה, דבר אחד כסיתי מעצמי, – אמר בלבו. – אולם יהי זה מה שיהיה! סתירה בודאי אין בו. אך אתבונן קצת, ויתברר הכּל!”

בשעת כניסתו לחדר־הילדים זכר, מה הדבר אשר כסה מעצמו; זה היה הדבר: אם הראיה העִקרית למציאות האלהות היא ענין מעשים טובים, שנתגלה על־ידה, למה נאֹמַר, שאין התגלות זו אלא בכנסיה הנוצרית? כיצד מתיחסות להתגלות זו אמונות הבודהיסטים והמחמדים, שגם הם מחזיקים ועוסקים במעשים טובים?

אף אמנם נדמה לו, שמצא תשובה על שאלה זאת, אך לא הספיק להביעה לעצמו, עד שנכנס לחדר־הילדים.

קיטי עמדה בזרועות חשׂוּפות אצל האמבטי על בנה, שהיה משכשך בתוכה, ובשמעה קול רגלי אישהּ הסַבָּה פניה אליו ותקראהו בצחוק קל לגשת אליה. בידה האחת החזיקה את הילד עֲגּול־האברים תחת ראשו, והילד היה מֻשכב על גבו ובועט ברגליו הקטנות, ובשנית הציפה עליו מים בספוג בסדר מדֻיָּק.

– ראה־נא, ראֵה, – אמרה בגשת אישהּ אליה, – אגַפיה מיכאילובנה צָדקה. הוא מכיר.

ביום ההוא נגלה, שהילד החל להכיר את כל המצוּים אצלו.

לֶוין אך נגש אל האמבטי, ומיד נבחן הדבר לעיניו, והבחינה עלתה יפה. המבשלת, שנקראה לשֵם זה, גחנה אל הילד, והוא הרעים פניו והתחיל מנענע בראשו דרך זעף. אחרי־כן גחנה אליו קיטי, ופניו נהרו והתחילו צוחקים קצת וידיו הקטנות נלחצו אל הספוג ובשפתיו הוציא קול־הברה של נחת־רוח, קול משֻנה כל־כך, שלא רק קיטי והאומנת, כי־אם גם לֶוין בא פתאם לכלל התפעלות.

על כף־יד אחת הוציאו את הילד מתוך האמבטי ויזרקו עליו מים ויחַתּלוהו בסדין וינגבוהו, ואחרי צעקה גדולה שצעק, נתנוהו לידי אמו.

– שׂמֵחה אני, כי גם אתה החִלות לאהבו, – אמרה קיטי אל אישהּ, אחרי אשר ישבה והחֵלה להיניק את בנה במקום שהֻרגלה בו. – שמֵחה אני מאד. הן כבר נעצבתי מעט על זה. הלא אמרת, כי אינך מרגיש אהבה אליו.

– האם אמרתי, כי אינני מרגיש? אני אך אמרתי, כי שגיתי.

– כי שגית בו?

– לא כי שגיתי בו, אך כי שגיתי במה שהרגשתי, כי קויתי ליותר מזה. אני דמיתי, כי רגש נעים חדש ימַלא כל קרבי פעם אחת. והנה תחתיו – כמין גֹעל־נפש, חמלה…

היא הקשיבה דבריו בשים־לב בעינים נשׂוּאות אליו מאצל הילד היונק, ובאותה שעה נתנה על אצבעותיה הדקות את הטבעות, אשר הסירה מעליהן לפני רחצה את מיטיא.

– והעִקר הוא, שהחרדה והחמלה מרֻבּות מהעֹנג. היום אחרי החרדה הזאת בשעת הסערה הבינותי, עד־כמה אהבתיו.

פני קיטי נהרו בבת־צחוק.

– אבל נבהלת מאד? – אמרה אליו. – גם אני נבהלתי, אבל עתה, כשעבר הפחד, נורא הדבר בעיני יותר. עוד אלך ואראה את האלון. ומה נעים הוא קַטַּוַּסוב! בכלל היה כל היום הזה נעים לי מאד. ואתה מתנהג בידידות עם סרגי איבנוביץ' כשרצונך בכך… עתה לכָה אליהם. אחרי אמבטי חֹם ואֵד תמיד…

יט    🔗

בצאתו מחדר־הילדים ובהשארו לבדו זכר כרגע עוד הפעם את הרעיון, אשר לא הֻברר לו כל צרכו.

תחת אשר היה לו ללכת אל חדר־האורחים, אשר הגיעו אליו קולות המדַברים משם, עמד במרפסת וישען על המעקה שלה וישא עיניו השמימה.

כבר הגיעה חשכת־ליל; בצד דרום, שהביט שמה, לא היו עננים. העננים רחפו מעבר מזה. משם פרצו ברקים, ורעמים נשמעו מרחוק. לֶוין שמע בשים־לב את קשקוש הטפות הנופלות זו אחר זו מעל התרזות אשר בגן ויתבונן אל הכוכבים העומדים בצורת המשֻׁלש הנודעה לו ואל נתיב־החלב העובר ומשלח שריגיו ביניהם. בכל פעם אשר פרץ ברק נמחה מעל־פני השמים לא רק נתיב־החלב, כי אם הכוכבים הבהירים, ואחרי כל ברק חזרו ונראו במקומותיהם, כאלו יד קולעת בלי הַחטיא יָרְתָה אותם שמה.

"כן הוא – הדבר האחד שהתגלות האלהות נראה בו בלי כל־ספק הוא – חֻקי עשִׂיַת הטוב, אשר נגלו לעולם מן השמים ואשר אני מרגישם בקרבי ובקַבּלי אותם אני – לא מתחבר, כי־אם – מחֻבּר מדעתי ושלא מדעתי עם אנשים אחרים לצבור אחד של מאמינים ושֵׁם הצבור הזה הוא הכנסיה. אבל היהודים והמחמדים והקונפוּציים והבודיסטים, מה תהא עליהם? שאל בלבו את השאלה, אשר ראה בה סכנה. – האמנם אין למאות מיליוני האנשים האלה האוצר היקר הזה, שאין כל טעם לחיים בלעדיו? – רגע אחד הרהר בזה, ומיד השיב אל לבו: – אבל מה אני שואל? אני שואל על דבר יחוסן של כל האמונות השונות שלכל מין האדם אל האלהות. אני שואל על־דבר התגלות האלהים אל כל העולם עם כל כתמי הערפל האלה. ומה המעשה הזה שאני עושה? – לי בעצמי, ללבי נגלתה בלי כל־ספק אותה הידיעה, שאין להגיע אליה על־ידי השכל, ואני מקשה ערפי ומשתדל להביע ידיעה זו בהגיון ובמלים.

"כלום איני יודע, שהכוכבים אינם הולכים? – שאל את עצמו, בהביטו אל כוכב־הַלֶּכֶת הבהיר, שבין כה שִנה את מצבו לגבי הענף הגבוה שבענפי הַלִּבְנֶה. – אבל בהביטי אל תנועת הכוכבים, איני יכול לתאר לנפשי את סִבּוב הארץ, ובצדק אני אומר, כי הכוכבים הולכים.

וכלום היו התּוֹכְנִים יכולים להבין ולחַשֵׁב דבר, אִלו היו מביאים בחשבון את כל תנועותיו המָרכּבות והשונות של כדור־הארץ? כל החלטותיהם הנפלאות על־אודות מרחקיהם ומשקלם ותנועותיהם וזעזועיהם של הגופים אשר במרחבי השמים מיֻסדים אך על תנועתם הנראָה של המאורות מסביב לארץ העומדת, על אותה התנועה, שאני רואה בעיני עתה, שהיתה – אך תנועה בעיני מיליוני אנשים הרבה מאות שנים, שכך היתה וכך תהיה תמיד ושבכל עת אפשר לבחנה בעינים. וכשם שהחלטות התוכנים היו קלושות ורעועות, אִלו לא נוסדו על המחזות שבפני השמים כפי שהם נראים לעין במֵרִידִיַּן ידוע ובאֹפק ידוע, כך היו החלטותי אני קלושות ורעועות, אִלו לא נוסדו על אותה הכרת הטוב, שאחת היתה ואחת תהיה לעולם לכל בני־האדם, אותה הידיעה, שנגלתה לי על־ידי התורה הנוצרית ושאני יכול לבחנה בלבי בכל־עת. אבל את השאלה על־אודות האמונות האחרות ויחוסן אל האלֹהות איני רשאי ואיני יכול לפתור".

– עוד לא הלכת לך? – שמע פתאֹם קולה של קיטי, שהלכה גם היא אל חדר־האורחים בדרך זה.

– האין רוחך סרה? – אמרה ותתבונן בשום־לב אל פניו לאור הכוכבים.

אך בכל תשומת־לבה לא היתה יכולה להסתכל בפניו כראוי, אִלו לא נָגהּ עוד הפעם על פניו אור־ברק, אשר כסה את הכוכבים. לאור־הברק הסתכלה בו ותּרא, כי הוא שוקט ושמֵח ותשם עיניה עליו בבת־צחוק.

“היא מבינה, – אמר בלבו, – היא יודעת, במה אני מהרהר. האֹמַר לה אם אין? כן, אַמֹר אֹמר לה”. אך ברגע שרצה להכנס בדברים עמה, התחילה גם היא מדברת אליו.

– שמע־נא, קוסטיא, הואל־נא ולֵך, – אמרה לו, – אל חדר־הפִנה וראֵה, אם הכֹּל הוכן לסרגי איבנוביץ' כראוי. לי קשה לעשות זאת. ההעמידו שם את הַכִּיּוֹר החדש?

– טוב, הלוך אלך, – אמר לֶוין ויקם וישק לה.

"לא, אין חפץ לאמר לה, – אמר בלבו בעברה לפניו. – הרי זה דבר־סתר נחוץ לי לבדי, וגדול הוא הדבר ואין להביעו בלשון בני־אדם.

"הרגש החדש הזה לא שִׁנָּה אותי, לא נתן לי אֹשֶׁר, לא האיר עינַי פתאם, כאשר קויתי בהרהורי־לבבי. – כמוהו כרגש־האהבה לבני. גם זה לא קרַני פתאם. אבל האמונה – ואולי אין זו אמונה – איני יודע בעצמי, מה היא – אבל הרגש הזה גם הוא נכנס בי מעט מעט, ובמכאובים נכנס, ואיתן מושבו בלבי.

“גם בימים הבאים אכעס על איבַן הרַכָּב, גם בימים הבאים אבוא בוִכּוחים ואביע רעיוני שלא במקומם ובזמנם; גם בימים הבאים יהי חַיץ תמיד בין קֹדש־הקדשים שבלבי ובין רֵעַי, וגם אשתי בכללם; גם בימים הבאים אקפיד עליה על פחד אשר אפחד אני ואחרי־כן אנָּחם, כאשר נִחמתי בפעם הזאת. גם בימים הבאים לא אבין בשׂכלי, על שום מה אני מתפלל, ואף־על־פי־כן אתפלל, – אבל חיי עתה, כל חיי, – יעבור עלי מַה שיעבור, אין חלוק בדבר, – כל רגע ורגע בחיי, לא רק לא בלי טעם הם עוד, כמוֹ עד כֹה, כי־אם יש בהם רעיון ברור, רעיון רדיפת הטוב, שאני יכול להכניס בהם”.

סוף