יוסף, בחיר־אביו, הופך שנוא־אחיו; וישראל, בחיר־אלוהים, הופך “עם לבדד ישכון.” אותה יהירות של “אתה בחרתנו” הביאה ליוסף בדידות במצרים, ולישראל – בדידות בגיטאות הגולה. בשני המיקרים לוותה הבדידות בשינאה ל"חריג" מצד שאר האחים.
אותה יהירות מסוכנת. פרי אותה תורה, הפכה את הישראלי ל"צבר" – פרי מיוחד-במינו, שחיצוניותו דוקרנית־מרתיעה, ופנימיותו רווייה כל־טוב.
ה"צבר" מסתגר בקוצים הדוקרניים של החנוך הדתי־לאומני. הוא משתמש בקוצים כדי להרתיע זרים, אבל גם כדי להרתיע עצמו מהם. היהדות מחקה מן ההיסטוריה שלה את כל פרשת הנצרות, וגזרה את מינהגי העמים כ"תועבה" ואת כל סמליהם כ"טריפה". אין יהודי אדוק מבטא את המילה “ישו”, ואין הוא כותב את צורת הצלב. (בסיפרי־החשבון, משמש חצי־צלב, כתחליף עברי לסימן החיבור הלועזי.) יהודי אדוק עוד יותר כולא את ילדיו בגיטו פרטי בתוך הערים הישראליות, שאף הן הפכו בעיניו “תועבה”. הצבר אינו שולט שליטה של ממש באף שפה זרה, למרות שהוא לומד שפה זרה, ואינו מכיר במקורם את אוצרות המחשבה היוצרת של העולם הנאור, על־אחת־כמה־וכמה אינו מכיר את “הברית החדשה” של הנצרות, מפני שאין מלמדים סיפרות “תועבה” בבתי־הספר.
איסורים חמורים פי-כמה נעשו לגבי האשה, שאסרו עליה ללמוד בכלל עד המאה האחרונה. על הנערה הדתית אסור גם היום לימוד פירקי־התורה יחד עם הנערים. הסיפור על חווה והטעימה מעץ הדעת איננו, איפוא, סתם סיפור מן העבר הרחוק.
המנטאליות החילונית בישראל, כמו זו של הרבנות בישראל, משמרת את הישראלי בקליפת־השיריון של הצבר. היחיד מנוכר מן החברה ומן העולם. היחיד נצמד למסך הטלוויזיה, לסיר המיטבח הפרטי, לתינוק הפרטי. הוא נעשה בודד – ולכן הוא זאב בודד. הבדידות המנכרת הופכת אותו כעוס ועויין.
השילטון החילוני והדתי כאחד הפכו ניגוד של האזרח. אין שוויון. השילטון איננו מתחשב בפרט. יש זילזול גמור בפרט, כשהשילטון הפך עסק של פוליטיקאים, חילוניים מזה ודתיים מזה.
הפרט שלמד להסתגל – למד בסופו של דבר גם להסתגר. הוא מתנהג כמו הכלב של פאבלוב בפינתו. הוא מבולבל מכל הסתירות (בכל התחומים שדיברתי עליהם לעיל) ונעשה נוורוטי. אינו מש מפינתו. ההבדל בין הנוורוטי לחולה-הרוח הוא רק כמותי, לא מהותי. אם הכלב עדיין נורמלי, הוא מכשכש לעיתים בזנבו כלפי המימשל, ולעיתים נושך אותו, מלמטה. כלב זה נובח מפני שאיננו יכול לדבר אל אדוניו. אך רוב הזמן, כאמור, הוא שותק, או מיילל בשקט.
ההסתגרות היא תופעה גם בצורת המגורים. בעיר – כוכים סטנדרטיים בבנייה הציבורית, והשיכון של הזוגות־הצעירים מכניס כל זוג לדירה זהה בעלת מיספר שונה. בתוך כל הכוכים שומרים כל הזוגות על אותו דפוס־ריהוט ודפוסי־אבא־אמא. כל זוג־צעיר הוא גם כלב־כפול־שניים. לגבי ההסתגרות בפינה.
את האופי ההסתגרותי של ה"צבר" ניתן לראות היום גם באידיאל של מודל־הארכיטקטורה, בווילה הפרטית. הנטייה היא חיקוי של טירה או מיבצר. הסיגנון מצביע על התבצרות בתוך טירות מלאכותיות, כבריחה מן העולם התחרותי, המתסכל והעויין. דוגמה לסיגנון־הבנייה הזה ניתן לראות, למשל, בהרצליה־פיתוח. הבנייה, כמו הריהוט, כמו אהבת־הכותל, אופייניים לשיבה אל העבר. גם אופנת האשה היום היא חזרה אל העבר.
גם בתוך אידיאל־מגורים זה אין האשה משוחררת יותר. להיפך, אם אינה עובדת מחוץ לטירה, הבית הופך לה כלוב מנכר עוד יותר. כדי למלא את חייה בתוכן, יש לה בית יותר גדול, מכונית נוספת להסעת הילדים הלוך־ושוב לכל עיסוקיהם; והאשה נעשית צמאת־רכילות יותר ו"עסקנית", עקב המרחק מן העיר. הבעל, כאן, רחוק עוד יותר מן הילדים, זמן רב יותר נעדר מן הבית, ועייף הרבה יותר כשהוא חוזר.
בצורה הדרגתית בעלת היגיון־התפתחותי, הופך הישראלי הממוצע חלק מן המימסד המדכא אותו, כי אין לו כבר כוח להתמודד. במקביל לילד בבית־הספר (שאין לו כוח להילחם על הביטוי־העצמי שלו) ובמקביל לאשה (ההופכת חלק מן המימסד המכתיב לה את גורל הנחיתות). בתוך המימסד – האשה היא הכלבה הנוורוטית, כשהכלב עדיין מכשכש בזנבו.
מתוך עולמו המנוכר בורח הישראלי, ואשתו בעיקבותיו, אל חברת אנשים, כדי ללכת לאיבוד ביניהם. אין זו חברה יצרנית בעלת אידיאלים ומשימות משותפים, אלא חברה לבילוי ריק: קלפים, שתייה, מין, אכילה, פיטפוטי־סרק – ושוב זלילה. הישראלי הממוצע חש קושי רב להישאר לבדו. שיבעתיים כך, לגבי האשה. היא לא רק לא־אוהבת להיות לבדה, אלא לא־יודעת להיות לבדה.
אמת פסיכולוגית גדולה מסתתרת מאחרי הפחד להישאר לבד. ההתייחדות מאלצת את האדם להתמודד עם חברת עצמו. בתרבות אשר הדחיקה בו את אישיותו ה"אמיתית" – יש בעימות של האדם עם עצמו משום הסרת הלוט. הסרת הלוט פירושה סילוק העיוורון, והרי דבר זה ימוטט את מנגגון־ההגנה שפיתח לו היחיד!
בחברות פרימיטיוויות גם היום, כמו בכמה דתות מזרחיות, מכתיבים לאדם תקופות של בדידות גמורה ושתיקה גמורה. אלה מבגרות את היחיד, משום שהן מאלצות אותו להכיר את מניעיו. אחרי שהוא מתוודע אליהם, הוא נאלץ גם לפתור אותם, וכך, ה"עצמי" מממש עצמו.
אחרי תקופות התבודדות אלה, לומד אדם את התהליך של “טיהור” מחשבותיו, שבדרך כלל מתערפלות בלחצים ובהמולה ההמונית. הוא לומד גם “להתייחד” עם הבריאה. אחרי כל אלה הוא חוזר אל חברת שאר בני־האדם בתחושה הנפלאה שכל נופי־הטבע אינם שווים בעיניו מול לב חם של ידיד אחד.
לכן, ההתבודדות מביאה בעיקבותיה דווקא את החיברות!
כאמור באחד הפרקים לעיל, לכל אשה בעולם יש הבעיות של אותה מדינה, פלוס אחת. בישראל יש לאשה שתי בעיות, פלוס אחת. לכן נתקל ה"שיחרור" שלה בישראל בבעיות הנובעות משלושה מישורים שילטוניים (דת, מדינה – וגבר), ובכולם שליטה מנטאליות מן העבר, שהולידה בישראלי את הניכור, ובאשה: ניכור־פלוס.
1) חשיבה דתית, המביאה להסתגרות תרבותית.
2) חשיבה חילונית, המביאה לצרות־אופק זעיר־בורגנית.
3) חשיבה פטריארכלית, המקימה מסך־ברזל בין הגבר לאשה (כשהגבר במערב, והאשה ב"לוואנט").
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות