כל פיתרון המבקש להעלות את “מעמד” האשה, מבלי לטפל בשורש הקיפוח הוא פיתרון-חלקי בלבד, ועל-כן בלתי-אפשרי. שורש הקיפוח הוא בדת; ומאחר שהדת היא תורת-חיים ראשית (לפחות לגבי העם היהודי-ישראלי), קיימת מחזוריות של קיפוח, הנעה בין השורש לבין הפרי. האשה היא תמיד פרי של השקפה דתית, וגם שורש של השקפה דתית, הנותן את הפרי של המחר. לכן, נראה לי כי הדת היא הסיבה-והמסובב של נחיתות האשה.

הפרק שלהלן הוא האחרון בחלק זה, הדן בשטחים השונים שבהם מונצחת נחיתות האשה, אך יכול היה באותה מידה עצמה להיות גם ראשון. מבחינה היסטורית, נראית לי הדת כגורם הראשון לקיפוח; אבל, כאמור, מפני שהיא הגורם הראשון – היא גם הגורם האחרון: המציאות החתומה של היום.

כדי להבין כיצד הונצח דיכוי האשה, יש לחפש את האשמה בעבר הרחוק; יש לקלף מן ההיסטוריה את הקליפות הגיאולוגיות של האדמה הנוכחית, כדי להגיע למציאות הארכיאולוגית.

לשם הבנת שרידי המסורת של האדם ה"מסורתי" (בניגוד ל"דתי") מגיעים אל הדת, וממנה אל תקופה קדומה של עבודת-אלילים, ומשם אל פולחני האדם הפרה-היסטורי. גם בדת של היום (בכל הדתות) יש זכר לפולחנים העתיקים; ואת הפולחנים העתיקים עצמם אפשר למצוא גם היום, מבלי לקלף קליפות מן התרבות, אלא על-ידי נסיעה אל מקומות נידחים בג’ונגל.

הדתות כולן הן התפתחות, שלב אחרי שלב, משתי דתות-ג’ונגל – האחת “זיכרית” והאחרת “נקבית” – כשהשתיים שוייכו לשני מחנות נפרדים של האנושות, מחנהו של קין ומחנהו של הבל. או: במונחים יותר מדעיים, ויותר קדומים – “דת-הרועים” ו"דת-עובדי-האדמה". שתי דתות עתיקות אלה העלו קורבנות כלשהם, לאלוהים כלשהם. קין והבל העלו עדיין קורבן מפירות עיסוקיהם (פרי-האדמה, או פרי-הבהמה), ושניהם היוו שלב התפתחות מן ה"ג’ונגל" שקדם להם, שבו העלו לעולה קורבנות-אדם.

במקביל לקורבנות האדם, העלו קורבן גם את גוף האשה. זהו תהליך, שיש להבינו על-פי המנטאליות של האדם הפרימיטיווי.

מבחינה היסטורית, יש לראות את הדת הזיכרית כקודמת לדת הנקבית, במידה שהתקופה שקדמה להתיישבות-הקבע, במקומות חקלאיים, היתה תקופה של נדידת רועים ועדריהם. אולם, עם ההתיישבות נתערבבו הדתות, ונשתלטה הזיכרית. היהדות, המונותיאיזם הראשון, בנוייה על דת-רועים: דת-רועים, זיכרית, סובבת סביב מחזוריות החודש, במקביל לתנועת הירח. מאחר שהפיריון הוא דאגתו הראשונה (והראשית) של האדם הראשון, סובבים החיים סביב סימלי-פיריון ואלילי-פיריון. הפיריון – ככוח המקיים את החיים – הוא, איפוא, האלוהים. את “ראשית אונו” רואה האדם באבר-המין הזיכרי. כל אבר-מין זיכרי מתקדש בדת של רועים, התלויים בפרנסתם, בקיומם ובהשקפת-עולמם – בפיריון. “און” – פירושו כוח. הכוח הנותן את החיים הוא האבר הנותן את החיים: הפאלוס. הפר המרביע את העדר, או האייל, אלה הם המחשת ה"כוח" על-פי ההשקפה העתיקה. לכן, כל אליליהם של שיבטי הרועים, של כל העמים העתיקים, הם החיות הזיכריות של העדרים, או האברים הזיכריים של חיות אלו. ה"אייל", ה"בעל", “זאוס” בעל גיזת הכבש, כולם אלים של דת-זיכרית. לאל האחד, היהודי, שהוא הפשטה של אלילים-זיכריים קודמים (וגם השם “אל” נגזר מ"אייל"), עדיין מייחסים תכונות מעולם הגבורה של החיות הזיכריות: “רץ כצבי, גיבור כאריה וכו'” – וסימלי-הגבורה של האריה עדיין מפארים את ארונות-הקודש, גם כיום.

במקביל לתפישת הרועים את האל-הזיכרי, קשורה תרבותם, ובמיוחד פולחנים ומקומות התפילה, בצורת הפאלוס. המיסגדים המתנוססים במקומות גבוהים, לרבות צורת המינארט, וכיפת המינארט, הם עדות לכך. קרן של אייל מקבלת משמעות של קרן-אור. כלומר, “פני משה קרנו” – מפני שהתפישה של כוח האלוהות היתה מותנית בכוח קרניו של הזכר. (למעשה, גם בטבע קיים דימיון בין צורת קרן-הראש של הזכר, לבין אבר-המין שלו.) “קרנו” – פירושו גם ''כבודו".

בעולם עתיק זה, של הזכר כאליל, הושלכה תפישת הכוח של הזכר גם אל העולם האנושי. אין להניח כי הנקבה היתה פחות חזקה מן הזכר, כי הצורך בריבוי הגזע חיסן, בלי ספק, את הנקבה נגד מחלות, ודאג דווקא לנקבות. כבר דובר לעיל על כך שהנקבה היתה חיונית יותר להתרבות הגזע. פר אחד מרביע עדר שלם ולכן, מלכתחילה, לא היה הכרח בחיסון טיבעי של הזכר. אפשר היה לוותר על חלק נכבד מן הזכרים, ואומנם רק החזקים מבין הזכרים זכו לקיים חיי-מין עם הנקבות, כי היה עליהם להתמודד עליהן. לעומת זאת, היתה כל נקבה חיונית להריון, ולכן – התיאוריה של חולשת הנקבה, אין בה היגיון מנקודת-המבט של הטבע. זוהי הנחה הנראית לי יסודית לגבי כל הטיעונים הנשענים על ה"טבע". לכן, כל תופעות החולשה הקיימות כיום בנשים, נראות לי תוצאה מניוון כוחו של הגזע הניקבי כולו.

הערצת הפיריון בתקופה הפרה-היסטורית, והעתיקה, קשורה עם תפישת האדם הפרימיטיווי את עולמו. הפיריון והמוות היו בעיניו שתי הבעיות העיקריות, אבל, במידה רבה – גם היחידות. בתקופה הפרימיטיווית – הצרכים היו ביולוגיים, פיסיולוגיים. המוח עדיין בשלב ראשוני, ולכן אין מניעים רוחניים, ואין חשיבה מופשטת. האוולוציה לימדה אותנו שקיימת הקבלה מדוייקת בין התפתחות הפרט מן העובר אל התינוק ואל המבוגר, לבין התפתחות כל הגזע האנושי מן הפלסמה אל החד-תאי ואל האדם התרבותי. לכן, כשילד רואה הכל מנקודת-מבט אגוצנטרית, כשהוא משמש נושא כל החיים, וכל חלק מן החיים – כך גם האדם הפרימיטיווי. כשילד מצייר ציור, הוא בורא את הציור. כשהוא מצייר אוטו, הוא שם עצמו בתוך האוטו והוא נוסע באוטו. אם האוטו צריך לנסוע מהר – הוא מוסיף לציור כמה גלגלים.

תהליך דומה קרה לאדם הפרימיטיווי ביחסו אל כוחות הטבע. הוא שם עצמו בתוך האל, או האלוהים, והאניש אותו; הוא ייחס לו תכונות של אדם, או חיה, ואם רצה שאלוהים יהיה יעיל יותר, היקנה לו מעט מן הגבורה של החיה, או מכוח-הפיריון שלו עצמו.

על רקע זה יש להבין את ניצול גוף האשה (שנעשה בעבר בשיתוף-פעולה מלא מצד האשה), כי בעולם הפרימיטיווי עזרו שני המינים לאלוהים בביצועי מישגל. היהדות הקדימה את עמי כנען, בכך שתהליך-ההפשטה שלה ביטל את ההרגל הפרימיטיווי של שאר העמים (עובדי-האלילים) לעזור לאלילים בפיריון. הנביאים דברו בתנ"ך נגד מינהגי העמים, וביטאו אותם בנעשה “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.” על כל גיבעה גבוהה – עמדו אלילים זיכריים; תחת כל עץ רענן – העלו קורבנות לאלה, לאלילה הניקבית – כלומר, ל"עץ". עץ האלה הוא אחד מאלילות-הפיריון של פולחן-האלילות הניקבית.

על-פי ההתפתחות ההיסטורית, הוחלפו אלילי-הרועים הזיכריים באלילים-ניקביים, משעה שהשבטים התיישבו על אדמתם. מרגע שהחלו מוציאים את מחייתם מן האדמה, נכנסו לחייהם הגורמים הקשורים בהפריית האדמה. השמש תפסה את מקומו של הירח. שנת השמש, ועונות השנה, ופעולות הזריעה, העבירו את מרכז-הכובד של האדם אל המחזוריות השנתית: מתפללים לשמש. מתפללים לגשם. לעננים.

בשני האפיקים של האלילות “הזריעו” הגברים את הנשים, כדי לעזור לאלילים. במיקדשי “ננגל” ו"ננהר", אלילי-הירח, היו הכוהנים משתמשים ב"כוהנות" לשם מישגל. כשנעלם הירח, נתפש הדבר כמו מות-הירח. כדי לעזור לו להיוולד – הוכנסה בתולה אל המיקדש, וכוהן התייחד איתה שם כדי להזדווג איתה. היא יצאה משם מעוברת, וכך הובטח שגם הירח נתעבר. ואומנם – כעבור חודש נולד הירח מחדש, כשבאופן מקביל נולד ברחם האשה עובר חדש. מכאן נובעת הקדושה שייחסו לבתולות, מאז ועד היום. אשה, כוהנת, שלא היתה בתולה – לא היתה כשרה לשרת בקודש, ככוהנת. (בדתות יותר מאוחרות, כמו בנצרות, האם-הבתולה נשארה בתולה, כדי להישאר קדושה, כי עם הדורות חלה הטמאה של מעשה המישגל ושל גוף-האשה.)

בפולחני האלילות-הניקבית לא עזרו לירח, אלא לאדמה. כשזרעו את החיטה או הירקות באדמה, נתקיימו פולחני מישגל, שנעשו כצו-השעה על-ידי הזורעים. זרעו את האדמה והזריעו את הנשים, על האדמה ממש – כפולחן דתי. במקומות אחרים ניערו את ענפי עץ האשרה, כדי שפירותיו יפלו על האדמה וינביטו את האדמה בזרעיהם. (“אשרה”, “עשתורת”, “אלה” – כולן אלילות ניקביות של פיריון.)

כל התפיסה הדתית הקדומה (שבקירבה אנו מוצאים את הניצנים לדתות הנוכחיות) מבוססת על מחזוריות הפיריון – של האדמה ושל האשה. הפיריון, כאמור, הוא תשובתו של האדם, ונחמתו, מפני אימת המוות (לכן, גם המת “נזרע” באדמה כדי שישוב לחיות). משום-כך קברו את המתים בכדי-חרס דמויי רחם, וייבשו את המת כדי לכורכו לכדור, בצורת עובר – העשוי להיוולד מחדש. התניית מחזוריות העונות עם מחזוריות הפיריון של האשה, הפכה את השתיים לאחת. האשה, בתפיסת-העולם עד היום הזה, היא ה"הרמוניה של הטבע"; והאדמה – “אמא אדמ”. ההקבלה התבטאה גם בעיסוק הנשים בעבודות-האדמה (חקלאות), ובעיסוק הגברים במירעה. לא רק תפקידן ללדת קשר את הנשים אל הבית, אלא אף תפקידן להצמיח את הצמחייה – דבר שניראה גם טיבעי – לדת הניקבית של עובדי-האדמה.

יש המסבירים את נקודת-המיפנה של התהוות השילטון הפטריארכלי בהתארגנות המושבות הראשונות, כשהגברים חזרו מן הצייד ולקחו לידם בכוח את השילטון על הנשים, שעד אז חיו באוטונומיה מטריארכלית. מאחר שהגברים עסקו בעולם של מלחמה והרג, והיו מנוסים בתורת “כל דאלים גבר” ומותנים לחשיבה דתית-זיכרית – ניראה התהליך של הפיכת השילטון פטריארכלי (גברי), כדבר מובן-מאליו. הגבר ששלט בממותה, שלט עכשיו גם ב"ממה" (Mama) האמא, היא אמא-אדמה; והגבר שולט בטבע.

הגברים התאחדו, כגברים, כדי ליצור את השילטון הפוליטי. אחר-כך, משגבר האימפריאליזם, נוצרו חוקי הירושה והרכוש, ורק אז הם מימשו את הבעלות על הנשים כדי להמחיש את זכותם על ילדיהן. היורשים (הבנים) היוו כוח-עבודה, והירושה עברה אל הבנים יחד עם השילטון. במיבנה הזה הפכו הנשים סחורה עוברת-לסוחר. הן נמכרו יחד עם האדמה. כשנוצרו אחר-כך המעמדות, נשמרת המתכונת גם במעמדות הנמוכים וגם בגבוהים. בעל-האחוזה יכול היה לעשות באשת-האיכר כרצונו, ובת-האריס הפכה נערת-זנונים כ"עוזרת" וכ"חדרנית". השיטה עברה אחר-כך מן המעמדות בעם אחד, אל שאר הגזעים והעמים. בכולם – היתה האשה מטבע עובר-לסוחר.

השילטון החברתי והשילטון המדיני קמו במתכונת של שילטון קודם, אישי ומאגי, של הזכר בנקבה. רק אחרי שהנקבה נתפסה כיצור חלש, ופאסיבי – הפכה פאסיבית, ונתאפשר לגברים לתפוס את השילטון המדיני. מששלטו במדינה, שלטו בכל זרועות המדינה: בתחוקה, בשיפוט ובזרוע האזרחית. כך קרה שהגברים – משהיו בשילטון – היו גם האוחזים בספר, הלומדים את המיקצועות, ושגרירי כל המיקצועות. העולם שקם ונוצר על ידם, מחוץ לבית, היה על טהרת הגברים. ולכן, בנקודת-מיפנה מסויימת, משנכתבו חוקי המדינה – הגברים הם שכתבו את החוקים, וכמובן: הכל נכתב מנקודת-מבט גברית.

בינתיים פיתחה האוולוציה את מוחו של האדם. נתהוו בו תפקידים חדשים, כי המוח יצר שיטחי-פעולה חדשים ו"דחפים" רוחניים חדשים. ההכנה של האדם החדש ל"חיים" – נתארכה אף היא. אם האדם-הקוף הסתפק בכך שלימד את בניו להדליק אש ולצוד ציד, הרי האדם המתורבת צריך היה ללמדו מלאכות שנתרבו והלכו, במקביל להתפתחות המוח והתרבות. שני דברים נבעו מכך: 1) האשה נאלצה להאריך את משך ה"טיפול" בצאצאיה, וכך הפך הטיפול לתפקיד חברתי, כמעט אין-סופי. 2) הניתוק של האשה מהעולם החיצון, שהתפתח במקביל למוח, השאיר אותה מחוץ לעולם האמיתי (של הגברים) והפחית את צורך השימוש שלה במוח. על-פי חוקי האוולוציה, מתפתחים אברי האדם על-פי ה"צורך". אפשר לומר, איפוא, כי במידה רבה נכונה התיאוריה הטוענת שהנקבה היא כיום המין החלש. אבל יש להבין את החולשה שלה כתהליך של ניוון וחוסר-התפתחות. נכון, על-כן, לומר כי מחלת ה"חסר" של האשה (כלומר, היותה “רק”), היא תולדה של תהליך-חסימה.

יש לראות את נחיתות האשה כנעוצה, איפוא, בתפיסה הדתית של הפולחנים הדתיים העתיקים.

בפולחנים העתיקים התפתח הנוהג לתת מתנות לאל, כשוחד וגם כאות-תודה. המתנה הופכת “קורבן”, מפני שנותנים כמתנה את הדבר היקר ביותר. נותנים את הצעיר ביותר, או את הבכור, או א¹ הבכור-היחיד. מנטאליות ה"קורבן" התנתה את ההתייחסות אל השליט, כאל אל בזעיר-אנפין, שגם אותו משרתים וגם לו מקריבים. לכן, כל פטריארך הוא מעין-אל, ובדתות מסויימות מייצג האב-הרוחני (ה"פאטר") את האל, או משמש מתווך בין האדם והאל. רק במיכלול השלם הזה של שילטון פטריארכלי-אלוהי ניתן להבין את שיעבוד האשה, ואת הפיכתה למשרתת-בקודש, אם לאלוהים (ככוהנת) ואם לבעלה (כרעייה). אין במיכלול זה כל חשיבה על-פי מונחים של “שוויון”.

 

האשה – כחומר    🔗

משהעבירו הדתות הפרימיטיוויות אל הדתות היותר-מופשטות את מיטען החשיבה המאגית שלהן, הועברה גם האשה, בתדמיתה הנבעלת והפאסיבית. מאחר שזוהתה עם האדמה, ועם הטבע – הפכה “חומר” בידי היוצר (הגבר, או האל). המילה matter (חומר) או matière בצרפתית, או materie בגרמנית, גזורה מאותו שורש של המילים בלועזית, שפירושן “אמא”: mutter, mother וכו'. המילה “חומר” (המשמש לעשיית הקרמיקה), פירושה האמיתי: אדמה. כלומר, לאחר שהיתנו את האדמה עם אמא, הרי כל תכונה שלישית של האדמה, או תכונה רביעית וחמישית, הותנו אף הן עם האשה. הגבר כובש את הטבע, את האדמה, את האשה – וכולם בעיניו “כחומר-ביד-היוצר”.

עמדת-הנגד של הגבר כלפי האשה, בעולם הפרימיטווי, נבעה מחוסר-היכולת לחשוב חשיבה מופשטת. מרגע שהאשה נתפסה כ"חומר", היא הפכה בעיניו חפץ, או מיצרך, או, גרוע מזה – למסה סבילה של חומריות, שאפשר וצריך לעצב אותו. המוח הפרימיטיווי לא היה מסוגל להבין קיום של ניגודים כקיום של שלמות: כלומר, קיום של האשה כ"חפץ" וכ"בעל-החפץ" באישיות אחת. אם הגבר הוא הנושא – אין הוא המושא. הנושא הוא הסובייקט. הוא פעיל, והוא פעיל על האובייקט (האשה).

גם היום, נשארה החשיבה מאובנת בתפיסה הפרימיטיווית של הפרדת הגבר (הנושא) מן האשה (המושא). בתחום המינים עדיין קיימת חשיבה פרימיטיווית. הגבר (כנושא) רואה את האשה אך-ורק מנקודת-מבט גברית, והאשה רואה עצמה בעיניו של הגבר.

כך ניכר האדם עצמו מן הטבע כולו. כי הטבע, כמו האשה, הם דברים שמחוץ לאדם: הם בתחום ה"לא-אני".

היחס אל הנישואין כאל טכס המטהר את חיי האישות, העניק למוסד הנישואין מעמד של קדושה, שאין לשנותה. מש"אלוהים" מאחד, אין האדם יכול להפריד. לכן נערמו קשיי-גירושין בדתות המדגישות את טומאת האשה ואת “טיהור” האקט המיני. בדתות הפרימיטיוויות, הנישואין עצמם מקודשים, אך האשה אינה מקודשת. היחס אליה נשאר יחס אל חפץ. יחס זה שריר וקיים גם היום במדינות רבות.

הערך הלאומי של הנישואין מתבטא גם בגישת היהדות. דיברתי לעיל על קשר הדת והלאום בדינת² ישראל, ועל שילטון הדת בכל דיני-האישות. הסברתי גם כיצד השילטון הדתי בישראל (באמצעות החזקה על דיני-האישות) מנציח את היחס אל האשה כאל יצור נחות.

אחת הדרכים שבהן מתבטאת נחיתות האשה, על-פי טומאת העבר, היא חובת הטבילה ב"מיקווה", המוטלת על האשה בלבד, כדי להיטהר לפני החופה.

כמה מן הנשים מתקוממות, מפני שהטבילה היא בעיניהן ככפייה דתית. במיקרה זה, הן מוצאות דרכים לעקוף אותה.

החוברת של הרבנית נריה, המחולקת לנשים העומדות להינשא, מסבירה כי ההיטהרות קשורה בבריאות. כל מי שאינה נזהרת בנידה מזיקה לעצמה, לבעלה, לעובר ולכל מיני מאכלים שהיא מכינה; ובכלל – “הורסת את חיי המישפחה.”

לעצמה: “מקובל אצל מומחים למחלות-נשים כי מחלת סרטן צוואר-הרחם, המצוייה אצל עמים תרבותיים ולא-תרבותיים, נדירה אצל נשים יהודיות השומרות על דיני הטהרה” (ד"ר ברנרד שפירא, סכסולוג). – מתוך “נישואין של אושר”, מאת רחל נריה, עמ' 17.

לעובר ולבעלה: “ד”ר שיק מווינה – – – היה הראשון שהירצה ב-1920 על הנושא ‘ארס הנידות – המונוטוכסין’. אחריו חקר ואישר את הדבר פרופ' מאכט מבלטימור. הם גילו שדם האשה מכיל בימי נידתה רעל מסויים, וייתכן שהוא עלול להזיק לגבר ולעובר – – – מקובל לחשוב שרעל זה משפיע על חומרים שיש להם תכונת תסיסה כגון עיסת-שימורים, יינות, תעשיית בשמים וכו'." – כנ"ל, עמ' 18.

הסבריה של הרבנית נריה נראים לי מוזרים; נוסף לעובדה המוזרה שאשה תהא כה נלהבת להוכיח עד כמה היא-עצמה טמאה למגע וחייבת טבילה. אם הדם אכן מכיל רעלים, הרי כל שאר הפרשות הגוף, הנפלטות מן העור או מן השתן – אף הן רעלים. רק אמונות תפלות, המתבססות על כוח של מאגיה, יכולות לטעון “יש השפעה,” מבלי להביא את הטיעון לידי עימות מדעי. רק אמונה תפלה, מאגית, מסוגלת להעניק לטבילה במים כוח של טיהור. המיקווה בעת העתיקה היה צורת-האמבט היחידה. מאחר שיש לנו היום מים בצינורות, הרי שימור הטבילה כאמצעי-ניקוי, הוא אנאכרוניזם שההיגיון המודרני אינו סובלו.

הסבר פשוט יותר ואמיתי יותר לחובת הטבילה מוצאים אצל חכמי התורה. בסיפרו של שלמה אשכנזי, “האשה באספקלריה היהודית”, הוא מצטט מן התלמוד: “– – – אחר שהנחש השליך זוהמה בחווה – – – על-כן יצטרך אדם לקדש את האשה. ואז מסתלק ממנה הזוהמה שנשארה בה מששת ימי בראשית ושורה עליה קדושה כבתחילה.” (ההדגשה שלי.)

במילים אחרות: כל כלה חייבת להיטהר ולהתקדש לכבוד הגבר.

לגבי הגבר, שנתפתה אף הוא בחטא גן-העדן, חלות בדת התעלמות וחנינה.

מעניין גם לציין כי הנחש, אשר שימש בשאר הדתות האליליות כסמל לגבורה הגברית, נחשב טמא על-ידי התורה. בדתות הקדומות מתפתלים נחשים על גופות של אלות, על זרועותיהן ועל שדיהן. הנחש – עקב צורתו, ועקב רעל המוות שבו – נתפס ככוח-עליון (גברי, כמובן) שסימל גם את המוות וגם את החיים. (הנחש, במדע-הרפואה, הוא סמל של חיים.)

 

ציד-המכשפות    🔗

במובנים רבים שימשה, איפוא, האשה כשעיר-לעזאזל. אין זה מוגזם לומר, כי היא הפכה “קורבן” של חברת גברים פרימיטיווית. עלילות הטומאה, כמו עלילות ה"קדושה", נבעו מאותו רצון להפוך את האשה למין הרע, המנוגד לטוב.

בשנת 1492, ערך האפיפיור אינוקנט³ ציד-מכשפות כזה. הוא הוציא נגד ה"מכשפות", הנשים, “איגרת-רועים” מיוחדת, ושלח אלפי נשים למדורות, להישרף חיים. “סימני” המכשפה, על-פי האיגרת: א)⁴ אשה זקנה, חכלילת-עיניים, בעלת אף ארוך וחטוטרת; 2) אשה אשר חוכמתה מרובה ו"אינה הולמת לחלוטין את האשה"; 3) יפהפייה; 4) אשה שקולה ערב; 5) אשה “היסטרית”; וכו'.

קתולי שרצה להיפטר באותה תקופה מאשתו, ואשר לא יכול היה לגרשה, די היה שיודיע לאינקוויזיציה, או לאחד מאנשי הכמורה, שהוא “חושד” באשתו כי מכשפה היא. אם מצאו בה “סימנים”, או אם הודתה אחרי עינויים שהיא מכשפה – הועלתה על המוקד.

ב-1508 כתב האינקוויזיטור ברנהרד פון-קומו, כי מכשפות רבות הוצאו לשריפה, דבר שנעשה בהסכמת האפיפיור: “ומזה אנו לומדים, כי מה שסיפרו על אודות המכשפות הוא אמת, ואין לפקפק בזה, כי הכנסייה אינה מענישה אם המישפט לא נתברר די צורכו.” (ההדגשה שלי.)

הנה כך, בהסתמך על ה"כנסייה", הוכח שהנשים היו מכשפות!

כל הדתות רדפו נשים, ורדפו מכשפות. עלילת הכישוף היא רק אחת מאלו שהעלילו על הנשים, מפני שהאשה נחשבה “שותף לשטן”, או “משרתת השטן”.

היהדות התייחסה לכישוף כאל “תועבת הגויים”: “מכשפה לא תחייה!” (שמות כ"ב). בגמרא מסבירים מדוע לא נזכר “מכשף” (גבר): מפני ש"רוב נשים מצויות בכשפים." “ראית שתי נשים יושבות בפרשת דרכים – בידוע שעוסקות בכשפים” (פסחים קי"א). בתלמוד: “מרבה נשים – מרבה כשפים” (אבות כ"ב). גם בתלמוד יש סיפור, על שמעון בן-שטח (במאה ה-1 לפנה"ס) שתלה באשקלון 80 מכשפות ביום אחד. אבל, כפי שכתוב בסיפרו של ש. אשכנזי – “החכמים התייחסו לשמועה זו בזהירות.”

 

הדת – עולם של סתירות    🔗

כל הדתות מבלבלות את האדם הקטן, מפני שהן מטילות אותו אל עולם מאגי, שאיננו מתיישב עם עולם התודעה שלו. בעיקר, אין דתות-העבר מתיישבות עם התודעה הקוגניטיבית של האדם המודרני. בנוסף, הדת עשוייה בליל של דיעות, דבר הבא לידי ביטוי גם ביהדות, שה"הלכה" שלה היא בעצם אוסף של עמדות, ואיננה מיקשה אחת.

במישור יחסי המינים מייצגת הרבנות בישראל את הדיעה הגורסת “והוא ימשול בך.” התלמוד אומר גם: “כמוה כגבר, בצלם-אלוהים נבראה. שתי יצירות. יצירה לאדם ויצירה לחווה” (ברכות ס"א). אולם גישת הרבנות היא: “אתה בחרתנו מכל העמים” ולכן, גם במישור האישי, היא גורסת “אתה בחרתני” של “אדם” – הגבר. לדעתי, ובהסתמך על רוח המוסר העליון של היהדות: חוסר-שוויון כזה נובע מ"טירוף-דעת מוסרי."

גם המונוגמיה (נישואין לאשה אחת בלבד) של היהדות, אם-כי נוצרה כדי להגן על האשה בגישה הומניסטית, הפכה פיתרון-חלקי. החוק, בנדון זה, הוא כמינהג המדינה.

המונוגמיה בנצרות, מעיקרה, אינה נובעת מהתחשבות באשה. היא נובעת מן הגישה הכללית של הנצרות אל האשה כאל ה"רע במיעוטו" (שיש להגבילו עד למינימום של אשה אחת). הנצרות אומרת: “הדבר שאלוהים יצר את גוף האשה אחר משל האיש,” יש בו הצדקה להשפלתה. האשה היא יצור טמא וניקלה. לכן, בקרב אבות הכנסייה, יש נישואין רק לאלוהים.

“אשה, את צריכה תמיד להיות שרוייה בעצבות ועטופת סמרטוטים, להראות את מבטך מלא דמעות ורוגז, כדי להשכיח שהבאת את האדם עד לשאול-תחתיות. אשה! את הינך הדרך המובילה אל הגיהנום! את המתעתעת! בגללך, הה, אשה, מת ישו הנוצרי.”

(טרטוליאנוס, 160–220)

השליח פאולוס, ורוב אבות הכנסייה, היו נגד נישואין, מפני ש"החיים ההדדיים של הבעל ואשתו יש בהם מחוסר-הקדושה" (אוריגנס, 183–252).

פאולוס אמר: “טוב לאיש לבל יגע באשה.” אוגוסטינוס הקדוש מבטיח ש"כל בעל-חי עצב לאחר ההזדווגות"; והוא מתאונן לפני האלוהים על שבנעוריו לא עשה אותו “סריס למען מלכות שמיים.” כמו-כן אמר: “אמי מסונוורת בשמעה לזה שציווה לה להינשא.” עד כדי כך טמאה האשה, שהנצרות נידתה אותה על-ידי חוק האוסר נישואין על כמרים, שאושר סופית על-ידי גרגורי השביעי (במאה ה-11).

האידיאל לגבי איש הדת הנוצרי לעצמו, הוא להינזר כליל מן האשה, והאידיאל הקיצוני לגבי אשה נוצרית טובה, הוא להיות נזירה, נשואה ל"אדון". כלומר, להיות כמו ה"עלמה" הבתולה, אם ישו; הקדושה – משום שילדה את ישו, לא על-ידי פעולת-הזדווגות טמאה, אלא על-ידי “רוח הקודש”.

עד כדי כך הרחיקו לכת בזיהוי האשה עם עולם ה"בשר" השטני, שנאלצו הנוצרים להוכיח כי לאשה אין בכלל “רוח”. בסיפרו של ש. אשכנזי מסופר על פולמוס שנערך בצרפת (במקון) כדי לקבוע אם יש לאשה נשמה. בשנת 585 הוכרע, ברוב של קול אחד בלבד, כי לאשה יש נשמה. גבר אחד הציל, איפוא, את נשמת הנשים.

אבל לא בכל העולם. 500 שנה לפני הנצרות הטיפה דת בודהא לפרישות. דת בודהא גורסת שרק לגבר יש נשמה. גם אצלם יש מעמד של כמרים שאינם מתחתנים, ואפילו אינם סועדים בחברת נשים. גם אמו של בודהא, כמו אמו של ישו, היתה בתולה קדושה.

הדתות מדגישות כי הקדושים נולדו שלא ככל האדם, אלא על-ידי “בשורה” של אלוהים, או “הזרעה” רוחנית. שרה ילדה אחרי בלותה, מריה ילדה בלי גבר, ואפלטון נולד לאל אפולו. אלכסנדר מוקדון נולד לאל המצרי אמוג. רומולוס נולד מבתולה קדושה שאמרה כי האל מרס הולידו, וכן הלאה.

גם האיסלם מוסיף על יחס-הביטול אל האשה. הקוראן קיבע את האשה כמשרתת בעלה. כביטויו של ש. אשכנזי (עמ' ק"ב), היא, בעיני הקוראן, “הדבר הטמא ביותר מלבד המת.” חוקי הגירושין על-פי האיסלם קלים דווקא, עקב הזילזול באשה. קלות הגירושין מוסברת בכך שהאשה נקנית, כחפץ.

טרטוליאנוס הקדוש הגדיל להבטיח לנשים בעולם הבא. בדברו על תחיית המתים, הבטיח ש"כל המומים ייעלמו, העיוורים יראו והפיסחים יילכו – והנשים תיהפכנה לגברים." (ההדגשה שלי.)

ההבטחה לנשים שבעולם הבא יהיה להן טוב (לעומת העולם הזה) היתה אינטרסנטית לחלוטין. מאחר שהגישה לנשים היתה כאל מכשפות, ומפתות (את הגברים), השתמשו הנוצרים הראשונים בנשים – בבחינת “כשצריך את הגנב, מורידים אותו מחבל-התלייה.” בכך הבטיחו השליחים, שהנשים תישארנה נוצריות “טובות” (כלומר – במעמד עבד!) בעולם הזה, ומאידך הבטיחו שהנשים המפתות, תפתינה את הגברים לעבור לנצרות.

וכתוצאה מכך שהבטיחו להן את העולם הבא, עברו נשים באלפיהן אל הנצרות. התפתחה תנועה שלמה של נשים קדושות שהועלו באש, ועונו – מתוך שלא ויתרו על אמונתן ועל הינזרותן. הנשים ה"טובות" נישאו, ונשארו מושפלות (לפי רצון הדת), ונשים טובות עוד יותר התנזרו לחלוטין מן הנישואין, תוך שהמיתו בהן לחלוטין את יצר ה"בשרים".

אם כי, בהשוואה עם הנצרות או עם האיסלם, נדמה כי מצבה של האשה ביהדות ביסודו של דבר טוב – אין הדבר כן, היחס אל האשה כאל טמאה, ואל המין כאל חטא, ואל הנישואין כאל רע-במיעוטו, קיים גם ביהדות.

במאמר ב"הארץ" (“בתוככי כפר חב”ד", מאת תמר מרוז), סיפרה אשה חב"דניקית:

“– – – באותם שבועיים שאשה אסורה על בעלה, אסור להם אפילו לגעת זה בזו. ויותר מכך: אסור לה אפילו לתת כוס-תה לבעלה בתקופה זו, או להעביר איזשהו חפץ לידו. זה כל-כך קיצוני, שכשאני מחזיקה את התינוק ביד והוא צוחק אל בעלי ורוצה שאביו יקח אותו בזרועותיו – הרי באותם שבועיים בכל חודש אסור לי אפילו למסור לו את התינוק! אני צריכה להניח אותו מידי ואז בעלי לוקח אותו. זה מביך, כשיש אנשים זרים בבית, מפני שמחמת הצניעות אסור להם לדעת מתי אני מותרת לבעלי ומתי לא. אסור, איפוא, שיראו שאיני מוסרת לו משהו – אלא אני מניחה ורק אז הוא לוקח. אותו דבר כשאני מגישה תה: לגברים אחרים מותר לי להגיש, אך לא לבעלי.”

לכן, לפי דעתה, “החב”דניקים הם גברים נפלאים כל-כך." ולכן, לפי דעתה, “הילדים שלנו הם יפים כל-כך. אנחנו מאמינים שהם יפים משום שנולדו מתוך אהבה ומתוך טהרה.”

מן המונולוג שלה מתקבל הרושם שהמדברת נהנית להיות טמאה. אסור לו לגעת בה – והיא נהנית. דווקא הטומאה אינה נראית לה, אלא הקדושה-שבטומאה נראית לה. אין היא רואה גם את חוסר-ההיגיון של היותה נוגעת בתינוק; והרי – הסבירה רחל נריה, בחוברת “נישואין של אושר” – שהנידה נובעת מרעל הדם, שיש בכוחו להזיק לבעל ולעובר, ואפילו לעוגה שהיא אופה! מכאן שכל ההסבר ה"מדעי" על הרעל, איננו נראה רציני בעיני החב"דניקים. מתקבל הרושם שהם משחקים מישחק של הימנעות מחיי-מין (בשבועיים של הנידה) אך-ורק כדי לגרות עצמם לקראת התקופה המותרת.

טומאתה של האשה ביהדות מסתמכת על הכתוב. כתוב במסכת “פסחים”, פרק י', כשמדובר בעניינים המזיקים לאדם על-ידי טומאתם, ושיש חשש לגעת בהם במעברים צרים ואפלים, ובצל:

“תנו רבנן: שלושה אין ממצעין, ולא מתמצעין, ואלו הן: הכלב והדקל⁵ והאשה. ויש אומרים אף החזיר. ויש אומרים אף הנחש.”

ומפרש הרשב"ם: “לא ממצעין: לא יעברו בין אנשים. ולא מתמצעין: לא יעבור איש אחד בין שני כלבים, בין שני דקלים (הקרובים זה לזה פחות מ-4 אמות) ובין שתי נשים.”

 

הקידמה בקרב הנשים הדתיות    🔗

הנשים הדתיות זוכות לאחרונה ל"הישגים", כביכול. עדה יהודית-רפורמית באמריקה ביטלה את “עזרת הנשים” ואת חובת הנשים לכסות “ערוות” ראשן. עדה אחרת מצביעה על הישג של קבלת זכות ה"עלייה-לתורה". עדה אחרת פסקה ב-1972 כי ניתן יהיה לשתף גם נשים ב"מניין". באותה עת הוסמכה לראשונה בהיסטוריה אשה, בעדה הרפורמית באמריקה, בתואר “רב” – כלומר, בזכותה-היא, ולא בזכות נישואיה לרב. הרב המוסמך, סאלי פריסנד, תירשם בוודאי בהיסטוריה, אבל מעניין יהיה לעקוב אם ההסמכה שלה תיראה “כשרה” בעיני היהדות האורתודוכסית כאן, בישראל. ישראל מוכנה כבר להכיר בכל מיני “עלייה” של נערות לתורה, ונפוצים היום גם טכסי ה"בת-מיצווה", אבל הכל נושא אופי של מישחק כללי ב"נדמה-לי". כי עדיין רחוקים חוקי הרבנות מלשקף רצון כלשהו של קידמה לעומק. יש אומנם שינויים אישיים, שכל אחד מנהיגם בביתו, ויש גם עורכות-דין המופיעות בפני בתי-הדין הרבניים, אבל אלה אינם יכולים לשקף את גישת הדת, אלא את הניסיונות לעקיפת הדת.

למעשה, קשה לדבר על “גישת הדת”, מפני שגם על-פי ההלכה יש פרצות ואפשרויות של הבנה רבת-פנים של הכתוב. יש עדות המחמירות ביותר לגבי גילוח שיער-הראש של האשה, ובהן אסור להשתמש בתחליף=שיער, כמו פיאה נוכרית. עדות אחרות מביטות בשאט-נפש על הנשים ה"פנאטיות" המכסות את תיגלחתן במיטפחת הדוקה. לאלו יש פיאות רבות. יש המקפידות על שרוול ארוך, ויש הלובשות שרוול קצר. יש הגורבות גרביים שחורות עבות, ובעדות אחרות מותר להן לגרוב אפילו גרבי ניילון “סכסיות”.

כדוגמה לקידמה של בנות חב"ד, סיפרה אשה (בראיון העיתונאית הנ"ל), שהן לוקחות בכפר חב"ד גם את הגלולה. היא הסבירה שחובת ה"פרו-ורבו" הוטלה רק על הגבר, אבל “אין שום מניעה שהנשים תעשינה משהו בנדון.”

הן עושות, איפוא, “משהו” בנדון. הן מונעות את ה"פרו-ורבו", וכך יוכל הגבר לטעון: “האשה אשר נתת עימדי” – היא האשמה. אדם-וחווה מסדרים את אלוהים. המנטאליות של ציות עיוור ל"הוראה" כתובה, מכניסה סתירה וגיחוך לחיי האמונה. ה"פרו-ורבו" מאבד את תותכנו⁶ העיקרי (לא למנוע ילודה), והחב"דניק מקטין את אלוהים לדרגת ילד המשחק במחבואים עם אדם-וחווה או עם צאצאיהם.

הטרגדיה של היהדות, היא שהפכה דת חברתית, או דת פוליטית. הקיפאון שלה בעולם-העבר גורם לכך שהיא מאפשרת קיפאון-בחשיבה. האדם המודרני הופך (בגלל הקיפאון) לילד, שאלוהיו הוא ילד. הילד מעתיק מחברו בבחינה, וסבור שהמורה אינו רואה. המורה מוכיח לשכן עד כמה הוא אדוק, וסבור שאלוהים הוא מחוץ לתמונה. האידיאל המשיחי ירד לדרגת סחר-מכר. התפילה לובשת אופי של “אני אהיה ילד טוב – ובעבור זה אתה, אלוהים, תשמור עלי.” (כמו בתפילת “יזכור”, או בתפילת “כפרות” וכו'.)

בחשיבה-ילדותית כזו אין כל ערך ליהדות המופשטת. האשה מחב"ד מספרת את פרטי הילדותיות שבגישתם לקיום המצוות. קיימת תחרות בין הנשים על מיספר הפיאות שלהן; תחרות בין האנשים על ה"ציונים" שהם מקבלים זה מזה לגבי קיום המצוות. היא מספרת כיצד הצליח אדם בכפר להסתיר בביתו מקלט-טלוויזיה משך שנה שלמה. (אסור ללכת לסרטים – אבל יש לו טלוויזיה!) ומספרת כיצד האנשים הרעים העליבו אותו יום אחד (“וזה בשבת!”) וגילו את חרפתו ברבים – “אתה תשתוק, לך יש חזיר בבית – לך יש טלוויזיה!” והיא הוסיפה עוד “להלשין” – על החטאים הקטנים והגדולים של אנשי הכפר – “שלא לדבר על כך שיש נשים שהולכות בסתר העירה לראות הצגות. זה עוד יותר תועבה מטלוויזיה, כי יש סכנה שתשבנה שם ליד גבר זר!”

אם בעבר טענתי כי אפשר להסתפק בדרישה להפריד את הדת מן המדינה, כדי שלא יכפו על הנשים את החוקים הדתיים הנובעים מחשיבה עתיקה-ילדותית – הרי היום נראה לי שבעם ישראל לא יהיה בכך די. מן הניסיון של ארצות אחרות, בהן קיימת הפרדת הדת מן המדינה, ניתן ללמוד כי לא די בכך. האנשים שבשילטון, בכל מקום בעולם, אינם משוחררים מהשפעת הנוהג (או ה"מסורת") על שיפוטם החילוני. גם האדם החילוני סבור היום כי האשה נחותה, מפני שדורות של חשיבה-דתית היתנו אותו לחשוב כך. עדות לכך הוא החוק לשוויון האזרח, המונח עכשיו בישראל על שולחן הכנסת. אדבר על הרקע של חוק זה באריכות בחלק 5, העוסק ב"אשה בישראל". אני סבורה כי יש לדרוש שינויים בדת בכל הנוגע לאשה וכי האשה עצמה, בישראל, חייבת לדאוג לכך. עידוד לכך ניתן לשאוב מן הנעשה במחנה הנוצרי.

 

לקח השיחרור בנצרות    🔗

מדברים שקראתי על הנעשה במחנה הנוצרי⁷, למדתי כי אפשרית התעוררות אפילו בין נרדמות כה פאסיביות, כמו הנזירות שבין כותלי המינזר. אם הנזירה, שכל מהותה כניעה להתנזרות והתנזרות לשם כניעה, מתעוררת לדרוש לה שוויון עם הגבר – מדוע לא תעשה כן אשת החסיד, שכבר אינה כל-כך “נכנעת” – וכבר לוקחת את ה"גלולה" כדי ליטול את ה"פרו-ורבו" בידיה?

מן ה"גלולה" ועד למכונה-לייבוש-הווסת (אשר מדברים בה לאחרונה, ואמורה לייבש את הווסת ביום אחד!) – הדרך קצרה. אך השוויון יבוא רק אם נייבש ונטהר את כל הקשור לביצת הווסת ומימי ה"מיקווה", וכל שאר ביצות הדת, כפי שייבשנו את ביצות הארץ, כדי שנוכל לחיות בה.

מאבקן של הנזירות בין כותלי “ביתן” דומה במטרותיו ובתופעותיו בדיוק למאבק התנועה-לשיחרור-האשה. ב-1972 היו כבר כחמישים קבוצות של נזירות, שפרשו מן המינזר המסורתי, והן נאבקות על אי-תלותן בגברים, הנזירים.

גם בנצרות, הגבר בלבד עובר “לפני התיבה”, ועורך את התפילה בציבור, אפילו אם ה"ציבור" הוא כולו נשים נזירות. הכוהן, או הכומר, הם במידה רבה נציגי האלוהים והמתווכים בין האדם-הקטן לאלוהים. תפקיד כזה אין אשה יכולה למלא, אפילו אם היא נזירה. (כאשה, היא יכולה להיות אמא של אלוהים, או רעייה לבן אלוהים, אבל לעולם לא “ממלא-המקום”!)

הנשים במינזר התעוררו להבין כי גם הפרישות הקיצונית ביותר, לא סייעה להן להתקדש בעיני האלוהים. הנזירות התחילו, איפוא, להרהר ב"צדק" מעוות-היגיון זה. הן גם החלו להבין כי תפקידי השירותים והסעד שנטלו על עצמן כנזירות (מקביל בדיוק לתפקידי הנשים באירגוני-הנשים) אינם נותנים בידן אפשרות מעשית (בהיעדר הסמכות) לתרום באופן ממשי למציאות. באותה “מציאות”, אשר קודם-לכן פרשו הנזירות ממנה, הן רוצות היום לפעול ביתר מעשיות – כדי לא להפסיד את קהל המאמינים. זו צריכה להיות מסקנתו של כל שילטון דתי: אם אין משנים את הדת כדי להתאים אותה למציאות – אין הדת יכולה לדבר אל האדם המציאותי.

ההתעוררות שלהן נובעת מקו-מחשבה כללי של ביטול ההתבדלות. יש מהן המתלבשות כיום כשאר הנשים (גם במיסדר “אחיות ציון” בירושלים), יש החיות כיום בקומונות, הן אפילו גרות לעיתים תחת כיפה אחת עם כיתות אחרות (קתוליות יחד עם פרוטסטנטיות!) ומתחילות להינשא לגברים, מבלי שכל זה יפריע לדתן – אלא להיפך. הן סבורות כי זהו רצונו האמיתי של אלוהים.

לאחרונה, הן אפילו מתקדשות לאלוהים, כנזירות, בכתב-אירוסין ממין חדש. ההשבעה והנוסח הם אישיים. הניסוח נעשה על-ידי כל נזירה באופן עצמאי, וכך חודר הרעיון הפסיכולוגי של הצורך ב"ביטוי עצמי" (אישי) להצמיח בריאות בין חומות הכניעה העדרית של הדת. כל נזירה כזו מבטאת בניסוח שלה את המטרה האישית של הקדשתה. כל אחת מקדישה עצמה לפעולה אחרת, בעולם שמחוץ לדת. מאחר שהחלו חושבות במונחים של העולם שמחוץ לדת, הריהן מקטינות את הפער בין הדת והעולם החילוני. והדרך הראשונה לכך, היא ביטול התילבושת שבידלה אותן בבדידות “מזהירה” שלא דיברה אל ההמונים. היום חודרות הנזירות ה"משוחררות" למישרות מועילות בשירות החוק, הצבא, המישטרה, בתי-הספר, בתחושה יותר מעשית, מעורבותית.

בדומה לגורלן של הנשים בתנועה-לשיחרור-האשה, גם דרכן של הנזירות אינה סוגה בשושנים. הן מכירות בכך, תוך לימוד ותעייה – בעולם הגברים. הן לומדות תוך ניסיון, כי כוחן מצטבר רק בדרך של התמודדות עם קשיים, ורק תוך העיסוק בכל אותן עבודות (“קשות”) שהעולם הגברי מנע מהן. גם העבודה הפיסית שביצעו הנזירות בין כותלי המינזר, לא היתה קלה, אבל כותלי המינזר, כמו זרועות-הגבר, הגנו עליהן. העבודה מחוץ למינזר, לעומת זאת, שיחררה אותן מה"הגנה" של זרועות-הגבר, והפגישה אותן עם ה"קשיים" של המציאות – אלה המעניקים לאדם את הכוח האמיתי, של בגרות ושלמות.

הן לומדות באוניברסיטאות, נוהגות במכוניות, עוסקות בכלכלתן – בקיצור, הן מתעוררות כמו ילד שהאכילו אותו בכפית וקם לדרוש מאמא את הזכות לאכול “לבד!”

אחת הנזירות הפעילות לשיחרור הנצרות מכבלי העבר, היא אשה קתולית בשם מרי דלי. היא מרחיקה לכת עד-כדי לטעון בגלוי כי דרושה מהפכת נשים בתוך הכנסייה, כדי לקעקע בה את שילטון הזכר, שהוא “תוקפני מדי” ו"שכלתני מדי". היא טוענת שמיגור שילטון הגבר יביא ליתר הבנה-הדדית בין האנשים; כי, לדעתה, תכונת הזכר היא להקים חייץ בינו לבין האחרים. לדעתה, המעטת הדגש על הזיכריות של ישו עצמו תביא בעיקבותיה הכרה גדלה-והולכת ביסוד האלוהי הקיים בכל יצורי האנוש. האלוהים של הכנסייה, היום, המחזיק בידו את האדם בכניעה אינפנטילית, יהפוך אלוהים המעודד הגשמה אישית ותיפקוד בחברה.

בהשפעתן הגוברת של הנשים בכנסייה, טוענות הנזירות, יבוא שיחרור לגבר ולאשה גם-יחד, על-ידי מיזוג התכונות של שני המינים.