ההסתגרות התרבותית, ההסתגרות בזעיר־בורגנות, וההסתגרות במיטבח, מתבטאים כולם במצב האשה הישראלית היום, וסעיפי מצבה: בעבודה, בדיני־אישות, בצבא, עקרת־הבית, בקיבוץ וכו', נובעים מנקודת־המבט הגברית, אבל גם היהודית, המתמקדת בהצעת החוק המתבשל כיום בכנסת על אש קטנה, והנקרא “חוק שיווי¹ זכויות האדם והאזרח 1974”.

 

חוק זכויות האשה תשי"א–1951    🔗

ישראל עדיין חסרה “חוקה” כתובה. במשך השנים חוקקו בה חוקי־יסוד שונים שיצטברו יחד לחוקה. הצעת “חוק יסוד לזכויות האדם והאזרח”, היא השתלשלות ארוכה של חוק קודם, שחוקק זמן קצר אחרי קום המדינה: “חוק שיווי זכויות האשה תשי”א (1951)".

רחל כגן הציעה אז הצעת־חוק פרטית, שהיה ניסיון אישי להציע פיתרונות בחוק האזרחי “כתריס בפני השימוש באותן הוראות בחוק הדתי, אשר פוגעות במעמדה של האשה בחברה הנוכחית.”

באיזו מידה צדקו הנשים שראו בחוק 1951 הנצחה של הישן, ניתן ללמוד מדיברי השופט ד"ר ב. שרשבסקי (נשיא־תורן של בית־המשפט המחוזי בירושלים) בסיפרו “דיני מישפחה”. הוא מסביר כיצד עצם ניסוח החוק ב־1951 השאיר, למעשה, את דיני האישות בידי הרבנות (עמ' 214):

“הסעיף הראשון של החוק אומר: “דין אחד יהיה לאשה ולאיש ולכל פעולה מישפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה מישפטית – אין נוהגים לפיה.” ספק אם בכלל מדובר בסעיף על הוראות של הדין הדתי, היינו לגבי ענייננו – דיני ישראל. הרי הסעיף מדבר על הוראת ‘חוק’ המפלה לרעה וכו', ומושג זה פירושו, לפי ההגדרה בפקודת הפרשנות, דבר חקיקה של הכנסת או פקודה מתקופת המנדט, אך לא דין דתי. כבר לפי זה יש איפוא להגיע למסקנה שהוראות דיני ישראל הנוגעים לענייננו אינם נפגעים על־ידי הסעיף. אולם גם אם סבורים שיש לכלול במושג ‘חוק’ שבסעיף גם את הדין הדתי מגיעים לפי דעתנו, כפי שיוסבר להלן, לאותה מסקנה.”

ולהלן הוא אומר:

“המקום היחידי בו יכולים אולי לדבר על אפלייה־לרעה של האשה בדיני־מישפחה על־פי דיני ישראל הוא בנוגע לנישואין וגירושין עצמם, כגון הדין הקובע שאין בידי האשה להינשא ליותר מלבעל אחד והקידושין לשני לא יתפסו בעוד שקידושי אשה שנייה לבעל תופסים. כמו־כן יכול הבעל לגרש את האשה, אבל אין האשה יכולה לגרש את הבעל. אולם דווקא על עניינים אלה אין החוק חל, כי בסעיף 5 נאמר בפירוש שאין הוא בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין וגירושין.”

השופט שרשבסקי מציין במיוחד, כי “יש להסתכל במיבנהו ומגמתו של החוק כולו”; ואם מסתכלים, הוא מסביר, על דיני ההלכה כמיכלול, “קיים אומנם על־פיהן דין אחר בעד האשה מאשר בעד האיש. – – – ההלכה היא מיבנה אחיד. הזכויות הקיימות לפיה בנויה על כך שתמורתן קיימות חובות. – – – שלילת חובות האשה, מן ההכרח תשמיט את הקרקע מתחת לזכויותיה.”

“יש להדגיש שהסעיף 1 הנ”ל אומנם אומר כי יהא דין אחד לאשה ולאיש, אולם אין הוא מתכוון להטיל על האשה חובה, שלפי הדין הקיים מוטלת רק על האיש ולא עליה."

מניתוח דרכי הניסוח של חוק 1951, קובע השופט שרשבסקי כי החוק איננו גואל את האשה ממצבים מפלים־לרעה שנקבעו בעבר, לפני חקיקת החוק.

הוא מסביר, כי מאחר שהשתמשו בניסוח מדוקדק וזהיר, כמו “בתי־המישפט ינהגו…”, נעשה הדבר כנראה “כדי לא לומר שדיני ישראל במידה שהם מחייבים בענייני אישות גם את בתי־המישפט ועומדים בסתירה לחוק – בטלים. כי הרי אין בכוח חוק חילוני ‘לבטל’ דין מדיני ישראל, אלא רק להורות שלא ידונו או לא ינהגו לפיהם בשטח מסויים. במילים אחרות, אין כאן אלא שאלה סיגנונית-טכנית” (עמ' 221).

כלומר, אין בחוק 1951 שינוי מן הקו של הרבנות. כי, אילו נתכוון החוק לשנות, היה הדבר מתבטא במפורש, בניסוח.

“הוראה בעלת תוקף למפרע איננה אלא זו שלגביה נאמר הדבר בחוק במפורש וברור, ואל תייחס למחוקק כוונה לתת תוקף כזה להוראות אחרות שלגביהן לא נאמר הדבר במפורש, כי מה מנע בעדו ללכת באותה דרך של ניסוח גם לגביהן?”

כדי להדגיש עוד יותר את קיום דיני־התורה בידי הרבנות, שדייניה הם רבנים (ולא עורכי־דין ושופטים העוסקים בדיני אזרחות) ושעל־פיהם אשה פסולת לעדות, ופסולה להיות רב, או מלך (כי כתוב “שום תשים עליך מלך” ולא מלכה!), נחקק במדינת ישראל, שנתיים אחרי חקיקת החוק הנ"ל, “חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי”ג–1953". ואם מישהו לא קרא את סיפרו של השופט שרשבסקי ולא הבין בין שורות החוק של 1951, שגם חוק זה לא נתן לאשה זכויות השוות ל"אזרח" – הרי בא חוק 1953 במיוחד, כדי להבטיח שהמצב יישאר בו גם להבא, באופן מפורש וברור, אך־ורק בידי ההלכה והרבנות. (ה"הלכה" היא דיני התורה, ופירושיה “שולחן ערוך אבן•העזר” וכו'.)

הצורך של כל אזרח להזדקק לדיני אישות מעבירו אוטומטית, מאז חוק 1953, לידי הרבנות. דיני־האישות הם כל התחומים המתעוררים עקב נישואין או עקב גירושין, כלומר – כל השטחים שבהם האשה מקופחת (על־פי הסברו של השופט הנ"ל) וכל העניינים שבינו־לבינה. נכללים, לכן, בשיפוט הרבני:

1) דיני נישואין

2) גירושין

3) מזונות, כלכלה²

4) אפוטרופסות

5) הכשרת יוחסין של קטנים (ממזרות וכו')

6) אימוץ ילדים

7) מניעת אנשים מטיפול ברכושם³

8) הנהלת ניכסי אנשים נעדרים

ומסביר השופט שרשבסקי (עמ' 12–13) לגבי השינוי החשוב שהביא עימו חוק תשי"ג–1953:

" – – – חוק זה מדבר אומנם בדרך־כלל על דיני סמכות, אולם לפי הוראותיו – – – הוא מביא למעשה גם לשינוי בחוק הענייני, בעיקר בזה שלפיהם שייכים ענייני נישואין וגירושין לשיפוט הייחודי של בתי־הדין הרבניים גם כשהמדובר ביהודים בעלי נתינות זרה, באם הם תושבי המדינה. מאחר שבתי־הדין הרבניים, כאמור לעיל, דנים לפי הדין הדתי, נקבע על־ידי ההוראות הנ"'ל, שבענייני נישואין וגירושין חלים דיני ישראל לגבי כל היהודים שהינם תושב הארץ, מבלי להתחשב בנתינותם.

“כתוצאה מזה יש לדון גם בבתי־המישפט בשאלות הנוגעות לעניינים הנ”ל, עד־כמה שהן יכולות להתעורר שם⁴ לגבי יהודים תושבי המדינה, לפי דיני ישראל, מבלי להתחשב בנתינות המתדיינים."

לפי ההסבר הנ"ל, דיני־האישות שמצאו הכשר בחו"ל, אינם חלים בישראל, ולכן נתעוררו בישראל בעיות רציניות שנבעו מהפקעת גיור של אשה בחו"ל, או מהפקעת יהדותם של ילדים לאם שלא גויירה בישראל, והרבנות מוצאת עצמה מתמודדת עם הבעייה של מציאת “היתרים” לבטל “ממזרות”, היתרים להכשיר נישואי־ממזרים, או שאוכלוסייה רבה בישראל נידונה לחיות שלא כיהודים טהורים, במיסגרת הסבוכה של דיני האישות. ניתן לומר, איפוא, כי דיני הרבנות יצרו גם את בעיות הנישואין האזרחיים מתוך שהיא מקפידה על קוצו של יו"ד של הגיור, מבלי שיהא לה הכוח לשאוב מן ההלכה את עקרון הצדק האנושי, כדי לשנות את חוקי ההלכה.

“כשבית־הדין הרבני אינו יכול למצוא מוצא שיתן לאנשים לחיות על־פי רצונם במיסגרת ההלכה, האם קרה שבית־דין רבני יפסול עצמו מלשפוט, כפי שנהוג לפעמים בבית־המישפט החילוני?” – שאלה זו הופנתה על־ידי העיתונאית אפרת נבו (על־פי מאמר ב"את") לשולמית אלוני, שהיא עצמה עורכת־דין ובקיאה בדיני ישראל, ולוחמת למען זכויות האשה. תשובה: “על־פי מיטב ידיעתי אין דבר כזה. נתקלתי במיקרה אחד, כאשר השופט כ”ץ נזף בשני הדיינים האחרים, ואילץ אותם לדון לקולא⁵. היה זה בבקשתה של עובדת סוציאלית לבטל נישואיה של נערה בת 12, שהוריה השיאוה לזקן. שני הדיינים רצו לתת לה גט, ואז היתה מקבלת מעמד של גרושה. הרב כ"ץ אמר להם: ‘אם יראי־שמיים אתם – אני ירא־שמיים כמותכם. ואם אתם יראי הוראה (מפחדים לתת פסיקה ופירושים חדשים) אל תשבו על כס מדין.’ זה היה בשנות החמישים. היום איש לא מעז להקל, כי היום, ככל שהאדם הוא יותר קנאי בדתו, הוא נחשב יותר נאמן."

צודק פרופ' שרשבסקי, שאין מדובר בחוקים על חובות של האשה, אלא על זכויות. בכך הוא כאילו מסביר שהדינים מקפחים לעיתים את הגבר.

ואומנם, כך טוענת גם הגישה של “שיחרור האשה” המבקשת לבטל את מעמד האשה ברבנות, כיצור הזקוק להגנה. מדוע, באמת, אין בארץ חוק המעניק לגבר את הזכות לקבל את המזונות מאשתו, אם נוצר מצב שבו הגבר חסר־פרנסה, והאשה מפרנסת אותו?

מדוע אין בארץ חוק המעניק לגבר את הזכות לקבל את הפנסיה של אשתו העובדת, אחרי שנפטרה? או: מדוע אין לאשה העובדת ה"זכות" להוריש את הפנסיה שלה?

מפני שהאשה אינה נחשבת באמת כ"עובדת", גם כשהיא עובדת מחוץ לבית. בחוק החילוני, האשה היא “מפרנס מישני”. הגבר, לעומת זאת, הוא “מפרנס ראשי”: ומושג זה, בעולם החילוני, נובע מגישת הדת אל הגבר כ"ראש המישפחה" – “הזן את הכל.”

מערכת ה"הגנה" כולה בנוייה על אשה היושבת בבית, מפני שגישת המסורת עדיין גורסת שמקומה בבית. אשה המעדיפה לעבוד בחוץ, טוענים נגדה (גם אנשי כנסת, בדיונים רציניים על שכר, בוועדת־הכספים) כי יש לה “הנאה” כשהיא עובדת מחוץ לבית, ולכן אין חשיבות לגובה משכורתה. תוך כדי כך נרמז לאשה שבבית, שאין העבודה כעקרת־בית מזכה אותה בהנאה. כיצד מתיישב הדבר עם הטענה שעקרת־הבית היא ה"מלכה" – וכיצד מתיישב הוא עם אלפי המיקרים של נשים היוצאות לעבודה מן הטעם הפשוט והיסודי, שאי־אפשר לחיות בישראל ממשכורת אחת? – לחברי־הכנסת פיתרונים.

כך קורה, שתוך “הגנה” על האשה, אין מגינים על הגבר. גבר נכה, גבר שכושרו ירד כתוצאה ממחלה, או גבר שפרנסתו זמנית ובלתי־קבועה – אינו יכול ליהנות ממעמד של משתכר “מישני”, כשאשתו היא המפרנס הראשי למעשה. משכורתה תמיד אינה שווה למשכורתו של גבר.

כך קורה שאין מעוררים נשים לצאת לעבודה דווקא בשכבות הנחשלות, שבהן יכולה משכורת האשה להביא רווחה כלכלית לגבר. כי באותן שכבות, הגבר כה עיוור בעליונותו עד שהוא מעדיף להיות לגבי אשתו מלך, מאשר שווה־זכויות עם אשה המוכיחה לו שאינו די “גברי” כדי לפרנסה. במיקרים רבים מאד מעדיף הגבר הישראלי, שאינו כשיר לפרנס את המישפחה, ליפול למעמסה על מישרד הסעד, ובלבד שלא יוציא את אשתו לעבודה. במיקרים רבים אחרים, גברים פסיכופטים מחוסרי־עבודה נשארים בבית עם התינוקות ועם תמיכת מישרד־הסעד, כשהאשה עובדת חלקית כעוזרת, ואינה זוכה למעמד “אשה עובדת” לא במשכורת, ולא בקבלת מקום במעון עבור ילדיה.

כל הליקויים הללו נובעים מן ההתייחסות אל האשה כאל “קניין” של הבעל.

 

מדוע האשה “קניין” בעיני הרבנות    🔗

כדי להבין את הדגש בדיני־האישות על הצורך להשאיר את האשה במעמד הסביל שלה בעבר, יש להדגיש כי מיצוות “פרו־ורבו” הולידה את הצורך להתייחס אל האשה כאל קניין. כך הובטחה הבעלות של הגבר על הילדים. רק דרך רעייה צמודה־ושייכת, אפשר להוכיח שהילדים הם של הגבר. החוק של קביעת יהדותם של הצאצאים אך־ורק לפי האשה, מצביע עד־כמה הגבר מודע לכך שהאשה היא ההוכחה היחידה לקשר הביולוגי. אבל הוכחה זו בלבד עדיין אינה מוכיחה את הקשר הביולוגי שלו אל ילדיה. כדי להבטיח זאת, אין לו דרך אחרת אלא לקשור אותה אליו מרגע הקנייה ועד תום תקופת הפוריות (שהיתה, בעבר, גם סוף החיים שלה, כנראה).

כך נוצר המושג “קניין” לגבי האשה הנישאת. “קניין”, כמו “מיקנה” הצאן – כולם בבעלות הגבר, “בעל” הרכוש. (כאמור לעיל, גם husband הוא בעל־משק; ו"שיפחה" גזורה מ"מישפחה".)

מאחר שהגבר נצטווה על ההתרבות, ומאחר שהחובה הוטלה עליו, ולא על האשה, חשוב כי יעמיד לו וולדות. איסור חמור הוא למנוע לידה. “לא תשחית זרעך ארצה,” נאמר. הדת שירתה יפה את יצר הרכושנות והתחרות הגברי, שהרי העמדת וולדות שימשה עדות לכוח־הגברא מזה, והגדילה את הרכוש מזה. לכן, אשה שאינה מצליחה להעמיד לבעלה פרי־בטן, הרשות בידי בעלה לגרשה.

ולכן, אם מת הבעל ולא השאיר אחריו ילדים, יש אפשרות להציל את כבודו, ולקיים את זיכרו, על־ידי כך שהילדים שייוולדו לאשתו, לאחר מותו, יישארו של המישפחה – היינו, ישאו את שמו, או בדרך הייבום. בתקופה העתיקה קיים היה מינהג, שהשתמר עד היום, לפיו עוברת האשה, אחרי מות הבעל, לידי אחי הבעל, אם לא הותיר הבעל אחריו זרע. חוק זה ביטא בזמנו לא רק את ההגנה על זכר המת (“לבל ייכרת שמו”), אלא גם דאג לכך שהאלמנה לא תיפלט מן המישפחה כשהיא חסרת־כל (נשיאת הגיס את האלמנה קרוייה “ייבום”). בתקופת התלמוד, הועדפה חובת החליצה על חובת הייבום. ה"חליצה" היא פעולה סימלית הכרוכה בחליצת נעלו של הגיס על־ידי האשה, ובשיחרור הגיס מן החובה לשאתה. החליצה תקפה גם היום, כטכס מכוער ומשפיל.

במיקרים רבים מתעוררים קשיים ב"חליצה" עקב היות האח צעיר מגיל 13 (ואז יש להמתין לטכס הבר־מיצווה, המעניק לו מעמד של מבוגר אחראי למעשיו). 

לעיתים מעכב האח את טכס החליצה כדי לסחוט כספים, וכך הופכת ציפייתה של האשה להסכמתו לתקופה של עינויים – ממש במקביל לציפייה של אשה לגט – הנמשכת לעיתים עשר שנים ויותר. למעשה, החליצה במיקרה זה היא ה"גט". בלי חליצה, אין האלמנה יכולה להנשא בשנית. כך המצב בישראל גם היום.

הערתי לעיל, כי מאז חוק 1953 נקבע במפורש כי “נישואין וגירושין ייערכו בישראל על־פי דין תורה,” ולכן אין מכירים בהליכי חליצה, ואף לא בהליכי הנשואין האזרחיים ושאר הליכי דיני־אישות, שלא נעשו בישראל על טהרת דין תורה.

מאחר שיש החמרה בגיור, נוצרות לא רק בעיות חיתון, אלא אף מחריפה ה"גיזענות" העדתית. עדות קטנות בארץ, שהן כ"חצי־יהודיות", גם הן אינן יכולות להתחתן ביהודים טהורים (כמו השומרונים, הקראים והדרוזים), דבר ההופך את החיתון של עדות קטנות אלה משימה כמעט בלתי־אפשרית. כי, על־פי החוק המנדטורי, שנשאר עדיין בתוקף, יכולים בני עדות דתיות להנשא רק בתוך עדתם⁶.

מאחר שהברית־בין־הבתרים היא ברית בין הזכרים לבין אלוהים, כלומר רק הזכר עובר ברית־מילה, כדי לבוא בקהל היהודים – אין שום “סימן” גופני בגוף האשה, אשר יוכל להבטיח את יהדותה. לכן, מרגע הלידה ועד לנישואיה, היא בבעלות אביה, שגם בידו היא קניין. הקניין נמכר ממש, בעבר. ואם כיום אינו נמכר (ביהדות), עדיין נשמר היחס אליה כאל קטינה השייכת לאב, ועדיין מצויות עדות רבות המפקידות את גורל נישואיה של הנערה בידי האב – לפעמים מגיל צעיר ביותר. מן האב, אל הבעל – הנערה תמיד במעמד של יצור, אשר היהדות לא נתכוונה לתת לו נחלה בדת.

בכל דיני המישפחה, עוברת כחוט־השני הנימה של היעדר “חובות” האשה. כשמסבירים, למשל, את ההבדל בין הזכר לנקבה, לגבי מיקרים שבהם האב משיא אותם, נאמר שלגבי הזכר אין לאב הכוח להשיא לו אשה כשהוא קטן (ופעולה כזו אם נעשית על־ידי האב, לא תגרור אחריה את התוצאות המישפטיות הכרוכות בנישואין⁷). הנימוק: הנישואין מביאים לאדם גם הרבה חובות, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו." לגבי הנקבה מוסבר, ש"קידושי קטנה על־ידי אביה, קידושין גמורים הם, והיא כאשת־איש גמורה." אף שכנס הרבנים הארצי בירושלים, בשנת תש"י, החליט על איסור האב להשיא את בתו, נאמר בפירוש “אם עברו על איסור זה, הקידושין בכל זאת תופשים.”⁸

מן ההסבר לגבי הזכר, מבינים כי היהדות איננה מחייבת אשה בחובות, לא לפני הנישואין, ולא אחרי הנישואין. למעשה, פרט ל"חלה", “נידה” ו"נרות", אין לה כל חובות על־פי הדת. נקבע אומנם שהיא חייבת את “מעשה־ידיה” לבעל (כלומר, בישול וטיפול בילדים וכו') תמורת ה"מזונות", הביגוד וחיי־המין, אבל נאמר בפירוש כי מזונותיה קודמים. פירושו שמזונותיה על בעלה בכל מיקרה.

אם מעיינים יפה בחוק, מבינים כי היעדר החובות של האשה הופך גם את מעט הזכויות שלה חסרות־ערך. לגבי המין, מוסבר היטב כי המדובר ב"חובה" ולא בזכות. מאחר שמוטלת על הבעל חובת “פרו־ורבו” (“כאחת מהחובות היסודיות שאי־קיומן מערער את עצם הנישואין”⁹), אין לאשה גם הזכות לומר “שאינה רוצה להיבעל לו מפני שהוא עשה לה עוול או העליבה או הרגיזה וכו'.”

ואשר לדיור, גם זכות זו מתפרשת בדיני הרבנות כזכות־מגורים, אבל לא כזכות־לבעלות. בעמ' 142 מסביר ב. שרשבסקי (ב"דיני מישפחה"):

"הבעל הוא בעל־הבית בדירה. אף־על־פי שהבעל מחוייב במדור לאשה, והיא זכאית לגור עימו יחד בדירה שתהא משותפת לשניהם, הדירה היא שלו. כלומר, האשה אומנם זכאית וגם חייבת לדור באותה הדירה, ואין לו הרשות לגרשה ממנה; אולם בעל־הדירה ביחסים בין שניהם, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, הוא הבעל.

“לפיכך יחליט הוא מי ייכנס לבית מלבד אשתו והוא יכול לאסור על קרוביה (הוריה, אחיה או אחיותיה) וכן חבריה או חברותיה להיכנס לבית או לגור איתם יחד מבלי לתת נימוקים לכך. כי הדירה היא שלו ‘ואין כופין את האדם שייכנסו אחרים ברשותו’.”

מיצוות הגבר להעמיד לו זרע, מהווה סיבה לא רק להפיכת האשה לקניין, אלא גם להפיכת הילדים קניינו. מזה נובעים גם דיני הממזרות והעגינות.

תוך כדי כך, האדנות היתירה של הגבר והחובות שלו כבעל – וזכות ברית־המילה שלו – מוסיפים גם היום לאפשר לו חופש גמור ביחסי־מין מחוץ לנישואין, ומבחינת החוק הרבני, לפי האמור לעיל, הוא החליט “מי ייכנס לבית מלבד אשתו.” (ידועים לי, אישית, לפחות שלושה מיקרים שבהם הכניס הבעל לביתו אשה זרה, וחי איתה חיי־אישות – כדי להציק לאשתו¹⁰, שהרי הוא פועל בגיבוי החוק!)

אשר לממזרות, אין ילד שנולד מחוץ לנישואין ממזר, אלא אם האשה נשואה לאחר. כמו־כן אין הוא ממזר, אם נולד לשני אנשים שאינם נשואים. חוקים אלה נשמעים בלתי־מובנים לחלוטין, אבל כוונתם ברורה, לאור האמור לעיל: מאחר שהילד שייך לגבר (לאב) אין זה משנה אם יש לאב אשה חוקית. גם ילדו מחוץ־לנישואין יהיה שלו. אולם, אשה נשואה היולדת מחוץ לנישואין, אין הילד שייך לבעלה החוקי. כדי למנוע ממנה לבגוד בבעלה, מטילים על בנה עונש כה חמור עד שהאשה (שהיא קודם־כל “אמא”) תחשוב פעמיים אם לבגוד בבעלה.

החוק כה מחמיר לגבי אשה בוגדת, עד שהוא קובע כי אסור לה להיות נשואה לבעלה (הוא חייב לגרשה), ואף אסור לה להיות נשואה לבועל (לגבר שבגדה איתו). לעומת החמרה זו, לגבר לא רק מותר לבגוד, אלא נחקק גם חוק מיוחד להגנה על ה"ידועה־בציבור". אין להתפתות ולחשוב כי יש בכך הגנה על האשה! זהו מתן חוקיות לבגידותיו של הגבר! ולכן, דווקא מפני שאין שיווי־זכויות לגבי חופש המין, נוצר גם חוק “צדק” כנ"ל, המעודד נשים לעודד בגידה של גברים.

כאחת הדוגמות המעניינות לאפלייה, משמש מיקרה מוזר שהתפרסם בעיתונות לפני כשלוש שנים (1972). אשה קשישה בת 72 ביקשה להינשא לאחר שנתאלמנה בשלישית. הדבר נאסר עליה מן הרבנות, בטענה שהיא “אשה קטלנית”. (למיקרא הידיעה על כך בעיתון, קשה היה לא להיזכר בציד ה"מכשפות", שהואשמו אף הן בקטילת חיים…)

גם ה"עגינות" היא תוצאה של ההקפדה היתירה על קשר ה"קניין" אל הבעל. האשה אינה משתחררת אלא כשהבעל מתיר את הקשר. אם אין ודאות שהבעל מת, אין להבטיח שהקשר נותק. (נראה לי כי המילה “עגינות” גזורה מ"עוגן", ואומנם, אשה שאין אפשרות לשחררה מהקשר לבעל, רתוקה אליו כאל עוגן.)

במיקרים רבים בהם הבעל נמצא בחו"ל, או סתם נעלם, אין אפשרות להתיר נישואין. צורת עגינות קיצונית תוארה (כאמור לעיל בפרק “האשה במסורת”) על־ידי יל"ג ב"קוצו של יו"ד", שתיאר אשה שנגזרה עליה עגינות עקב יו"ד קטנה, שהיתה חסרה בניסוח הגט.

ה"עגינות" היתה, כמובן, נפתרת מאליה, אילו נתפסו הנישואין כחוזה בין שווים, החתום על־ידי שניהם. היום, כשרק הבעל נותן את הגט, אין להתיר נישואין לאשה הנעזבת, אלא אם קיימים שני עדים היכולים להעיד על פטירתו.

באוגוסט 1974 נמצא פיתרון כללי (כתוצאה של ועדת שלושה רבנים בכירים, שהתירה את 976 אלמנות מלחמת יום־הכיפורים). אבל, אין זאת אומרת שנמצא בכך פיתרון לכל מיקרי העגינות. לעת־עתה כרוכה העגינות, במיקרים רבים, בצרות ובייסורים המביאים לידי השפלה מצד אחד, ולידי חיי “חטא”, או אפילו לידי התאבדויות, מאידך.

 

נישואין אזרחיים    🔗

נישואין אזרחיים היו פותרים, כמובן, גם בעיות של עגינות, ממזרות ובעיות שונות של “חיי חטא”. מן הראוי לציין כי ההלכה ליברלית הרבה יותר מן הרבנות. ההלכה מכירה בשלושה סוגי נישואין: 1) קידושין, 2) קניין, 3) ביאה (חיי־מין).

אין ספק, כי היד הליברלית של ההלכה נתכוונה מלכתחילה להגן על נשים שבעליהן יכלו לנטשן בנקל. נאמר, איפוא, שמספיקה “ביאה” של הגבר אל האשה, כדי שיהא הבעל אחראי למלא חובותיו כלפיה. הכלל הדורש נוכחות רב בנישואין, מקורו רק בימי־הביניים, והוא אינו פוסל ואינו יכול לפסול נישואין ללא רב.

על־פי ההלכה הנ"ל, נישאו בישראל בשנת 1953 אהרון כהן ובלה בוסליק (כהן וגרושה!) על־ידי עורך־דין בנוכחות עדים. הוא ענד טבעת על אצבעה ואמר “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל,” ונחתמו גם שטר־נישואין וכתובה. לאתר מאבק, אושרו אחר־כך הנישואין על־ידי בית־המשפט העליון, אך עורך־הדין הואשם ונידון לקנס. (מאז מסרבים עורכי־דין לערוך נישואין אזרחיים – אף־על־פי שמבחינת ההלכה נישואין־ללא־רב תופסים, ואפילו “ביאה” מספקת כדי שנישואין ייחשבו כתופסים.)

אבסורדים נוספים נוצרים כתוצאה מהיעדר גושפנקה חוקית לליברליות של ההלכה. דוגמה מובהקת לכך הביא ביטאונה של מזכירת החטיבה הצעירה בקיבוץ הארצי (יוני 1972): 

“מיקרה חקלאי–גורפינקל: הבעל נחשד שהוא כהן, ומאחר שלא יכול היה להמציא הוכחה שאיננו כהן, נאסרו הנישואין, ואז בוצעו נישואין בטכס פרטי שהרבנות איננה מכירה בו. לאחר מאבק מישפטי, נפסק שהם נשואים, אך חייבים להתגרש. מאז הם רשומים כנשואים שעדיין לא התגרשו…” (ב"סחבת" הכללית של ישראל, המילה “עדיין” תמיד בסדר.)

למעשה, הנישואין האזרחיים, אשר הרבנות מתנגדת להכיר בהם, מוכרים מבחינת ההלכה. יתר על כן, אם מכירים היום ב"ידועה בציבור", הרי פירושו של דבר שמכירים בישראל בנישואי “ביאה”.

בסיכומו של דבר, אין כל אמת ברצון המוצהר של הרבנות “להגן” על האשה במעט הזכויות שמעניקים לה. מאחר שאין לה “חובות”, היחס אליה הוא כאל חפץ ממש.

הראיתי לעיל כי גם חיי־אישות ה"מגיעים" לה כביכול, נובעים מחובה שהוטלה על הגבר מדאורייתא (ואין כאן מה לסרב לבעל). לכן, גם חובת ה"נידה" היא רק למען קיום חובה זו על־ידי הגבר.

גם חובת ה"חלה" הוטלה על האשה, מפני שהיא העוסקת באפייה ובבישול. (יש להפריש מעשר, כזכר למינהג העתיק להפריש מעשר לכוהנים.) גם את החובה להדליק נרות הטילה ההלכה על האשה. אבל, אם סבור היית שהדבר נובע מכך שהאשה מתעלה על־ידי תפקיד כה נכבד של קבלת־השבת בנרות, הנה ההסבר לכך הוא אותו הסבר לחובת הטבילה שלה במיקווה:

" – – – מפני שהאשה כיבתה נרו של עולם שהחטיאה לאדם הראשון, והחשיכה נשמתו שקרוייה נר, כמו שנאמר נר אלוהים נשמת אדם. ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת." (“דת ישראל ומינהגיו” בהוצאת “פרדס”, ניו־יורק, 1952, עמ' 246.)

חובת האשה להיטהר, וההשוואה של הגבר ל"נשמת ה' “, מבוצעות היום בטכסים ובמינהגים החל מיום הלידה. כאמור, רק הזכר נכנס בברית־אברהם, ורק הזכר נחשב כחתן־תורה כשהוא נושא אשה. רק הגבר עולה לתורה כ”חתן־תורה". לכן גם מומחש הדבר בטכס החופה – בהקפות של האשה (שבע פעמים) סביב החתן, כדרך שחתן־התורה (הגברים) נושא את ספר־התורה ומקיף עימו את בימת־התפילה. ההקפות, שבע במיספר, כמו הקפת יריחו שבע פעמים, הן פולחן מאגי הקשור בהליכה סביב מיקדש.

 

משמעות ה"הוספות" להצעת חוק זכויות האדם האזרח    🔗

כאשר מבינים את משמעות הנחיתות של האשה, כמונצחת בטכסים הדתיים, ניתן להבין כהלכה את שתי הגירסות שחסידי הסטאטוס־קוו עומדים על הוספתן להצעת חוק זכויות־האדם־והאזרח, הנדונה בישראל היום. (האחת כדי לשמר את הסטאטוס־קוו ל"הגנת" האשה, והשנייה כדי לשמר עניינים להגנת הדת.)

סעיף 2 של החוק הנ"ל (סעיף קטן ב') אוסר אפלייה כלשהי על בסיס “גזע, מין, לאום, עדה, ארץ־מוצא, השקפה, מעמד חברתי, או השתייכות אירגונית או פוליטית.” (המילה החשובה, בסידרה ארוכה זו, לנשים, היא “מין”.)

אולם, שתי ההצעות של סעיפי־מישנה מפקיעות את הסיכוי לכל שינוי מן העבר, כי הן אומרות שחוק זה אינו חל לגבי מיקרים שבהם יסתכן “מעמדה” של האשה או של הדת.

הצעה אחת אומרת שיש להוסיף את הניסוח:

“אין באמור בסעיף קטן ב' כדי לפגוע – – – (בין השאר) בכל הוראת חוק המגינה על האשה באשר היא אשה.”

הניסוח של הגירסה השנייה, שמציעים להוסיפה:

“אין באמור בסעיף קטן ב' כדי לפגוע בהגבלות ‘הנובעות ממהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית’.”

הצעה שנייה זו אינה כוללת את ההתייחסות אל האשה, שהרי ממילא (כמו לגבי חוק שוויון האשה 1951, גם ההצעה של 1974), כל שמירה על “מדינה יהודית” תדאג גם לשמירה על ה"הגנה" של האשה, בעצם קיום הסטאטוס־קוו.

הקשר של נחיתות האשה ושמירה על “מדינה יהודית” מתבטא לא רק בדיני־אישות, ולכן יש צורך להוסיף חוקים חדשים בהסתמך על הגירסות הנ"ל. כבר היום קיים בישראל חוק המאפשר לנערות להשתחרר מן השירות הצבאי, כשהן מצהירות שהן דתיות.

כבר הבאתי לעיל את דיברי “אם השנה” (הרבנית דרוקמן) האומרת כי “צה”ל עלול לקלקל" את הבנות. ובסקירת העיתונות ברדיו (ביום 23.8.74) הובאה גם תמציתו של מאמר ראשי בעיתון דתי, הדורש שיחרור מוחלט של כל בנות ישראל כדי שתוכלנה להיות “צופיות הליכות ביתן” על־פי התורה.

זוהי גם דרישת הבעלים שנישאו לאחרונה לתלמידות־סמינר (שהוחתמו לשרת אחרי הלימודים, גם אם יינשאו בינתיים). הם הקימו ועד, ומבקשים את אהדת הקהל בדרישתם הפאתטית: “השיבו לנו את נשותינו.”

בכך הם שמים ללעג גם את הבטחות הנערות (כהבטחות “נשים”, הרשומות על קרח…) וגם את הבטחות המוסדות לצה"ל. נימוקיהם של הבעלים, כאילו רצונם “להקים בית בישראל” הוא כה מגוחך, עד שאין הם שמים לב לתלישות טיעונם. (וכי כיצד אפשר להם “להקים בית בישראל” במצב ההפוך, כשהבעל המשרת בצבא נושא לו אשה?) הנימוק של “הקמת בית” יותר פופולרי בתקופה זו, שלאחר אובדן קורבנות־מלחמה, אבל אין בו כדי להסתיר את כוונתם האמיתית של הבעלים לראות בנשותיהם נשים החייבות להיות גם היום “צופיות הליכות ביתן” ונשמרות על־ידי קירות הבית מחשש ה"התקלקלות" בצבא.

להלן, אפרט כיצד גם צה"ל מתייחס אל הנשים, כמו הרבנות ומישרד־החנוך, כדי להגן עליהן. אולם, תחילה יש להבין את משמעות ה"הגנה", כהגנה על העבר בלבד.

 

יש “כוונה רעה” ב"הגנה" על האשה    🔗

כל תוספת שחוקים מוסיפים, יש מאחריה כוונה מפורשת. הכוונה “להגן” על האשה בסעיף־מישנה היא מיותרת – משום שהאשה כבר “מוגנת” במילה מין. גם ההגנה על ישראל־כמדינה־יהודית, מובטחת במילה “לאום”. ובכן, לשם מה להוסיף את התוספת האומרת שלא יהיה שוויון “אם הדבר מסכן את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית,” אם לא כדי להשאיר את המצב הקיים לגבי איסורי־חיתון בין־עדתיים ולגבי גיוס בנות וכו', וכדי להקפיא את היחס לאשה כנובע ממדינה “יהודית”?

לא נאמר מדינה “ישראלית”, אלא מדינה “יהודית” – כלומר: דתית. הסעיף הזה אמור לפתוח פתח לא רק לשיחרור בנות מן הצבא, אלא גם לשיחרור בנים דתיים (שלא מתקיים לגביהם שוויון, אלא אפלייה־לטובה!) מן הצבא, וסעיף זה מהווה פתח לאפלייה יסודית בין גבר לאשה, ובין אשה לאשה, בעניין “מיהו יהודי”. (וכן הוא מהווה פתח להשאיר על כנה את האפשרות לפסול הלכות של רבנים רפורמיים או קונסרווטיוויים, למרות שאמור בחוק כי אין להפלות לרעה על בסיס “השקפה”.)

החוק הקיים היום בישראל בעניין ההפלה, הוא חוק מנדאטורי משנת 1936, שמקור הגדרתו בחוק אנגלי משנת 1862. באנגליה עצמה חוקק הפרלמנט הבריטי, ב־1967, חוק־הפלות חדש, מתירני יותר, ואילו בישראל עדיין חל החוק האנגלי העתיק.

באוגוסט 1974 הוגשו שתי הצעות לתיקון החוק, על־ידי חברי־כנסת שונים. האחת – הראדיקאלית בהן – מאפשרת לרופא־נשים מוכר לבצע הפלה לפי בקשת האשה בלבד, וללא תנאים, בתוך 12 השבועות הראשונים להריונה. לאחר־מכן – רק כשנשקפת לה סכנה גופנית או נפשית, או כשקיים חשש שהילד ייוולד עם פגם, או כשההריון הוא תוצאה של אונס.

ההצעה השנייה היא מעין פשרה בין הראשונה, הראדיקאלית, לבין הגישה המסורתית – אך רחוקה מאד מלספק טענתה של אשה משוחררת – האומרת כי כאדם מבוגר, זכותה להחליט באופן בילעדי לגבי גופה וגורלה.

הצעת־התיקון המתונה מציעה שהפלה תותר רק כשקיימת סכנה של נזק גופני או נפשי לאשה, סכנה למום בילד, הריון כתוצאה מאונס, הריון מחוץ־לנישואין, תנאים סוציאליים המצדיקים הפלה, או הריון מתחת לגיל 17 או מעל 45. עיקר המיגרעת בהצעה זו הוא שאישור ביצוע ההפלה מחייב דיון בוועדה מסויימת – ולכן אין בהצעת־חוק זו משום שינוי מהותי.

גם כיום קיימות ועדות לאישור הפלה, ותיאורטית – גם כיום – “נזק גופני ונפשי” הוא עילה להפלה. אלא שעדיין מגדירים אצלנו “נזק נפשי” כמחלת־רוח או שיגעון ממש. לכן, מעטות הנשים הזוכות באישור־הפלה על־פי סעיף זה (היחידי מבין כל השישה שיכול היה להוות אסמכתה ריאלית להתרת הפלה באשה נורמלית ונשואה).

לחץ נפשי, קשיים פסיכולוגיים, כל אלפי המצבים של מתח ונוורוזה, המתחדדים עוד יותר כתוצאה מלידה בלתי־רצוייה כל אלה אינם מוציאים מכלל עבירה מעשה־הפלה. (במובן זה, גם גירושין אינם מותרים על־סמך “נזק נפשי”, אלא על־סמך נזק גופני בלבד. בדרך כלל, מבטאת עמדה זו היטב את גישת הדתות הקדומות, שלפיהן אין לאשה בכלל נשמה. ואשר לגופה – גם הוא שייך למישהו אחר. לא לה.)

או – אם הצעת התיקון (המתונה) קובעת הפסקת הריון מתחת לגיל 17, מה יהא גורלן של נערות בנות שבע־עשרה וחצי? או – אם ייקבע גיל־הגג כ - 45, מה יהא על אלפי הנשים היולדות עד גיל חמישים ויותר? (אגב, במידה שנשים מרבות ללדת, גם תקופת הפיריון מתארכת, ולכן דווקא השכבות הנחשלות, המטופלות בילדים רבים מדי, מעוררות את הצורך להאריך את טווח ההיתר, ולהעלות את גג הגיל.)

הצעת־תיקון כנ"ל משאירה, איפוא, את המצב בעתיד רחוק מאידיאל השיחרור. מחירה של הפלה מלאכותית בישראל גבוה מאד. הפלות נעשות על־ידי רופאים רציניים, במירפאותיהם הפרטיות. לפעמים נעזר/ת הרופא/ה ברופא נוסף, המבצע את ההרדמה, והמחיר במיקרה זה גבוה עוד יותר. כמובן, מי שיש לה הכסף מגיעה אל רופא טוב ואינה זקוקה לחוק להתרת הפלות.

תיקון החוק חייב לעזור לנשים עניות ונחשלות, כדי שתוכלנה לבצע הפלה בבית־חולים ובמיסגרת קופות־החולים (כלומר, בפיקוח מישרד־הבריאות) במקום להיזקק לשירותי הפלה שרמתם נמוכה או מפוקפקת.

על־ידי “פרוטקציה” או מתן־בסתר, הופכים רופאי בתי־חולים רציניים שותפים לעבירה מוסרית, ההופכת לעיתים גם פשע רפואי. תוך שהגברים מתווכחים ביניהם על חוקי צדק, מבוצעות היום חבלות רציניות בגוף האשה ובנפשה. לכן, במיכלול הכללי של ההתייחסות אל האשה כאל חפץ, הופך החוק רופאים לגנבים ושקרנים, הפוגעים שלא־מרצונם באתיקה הרפואית. וכל זה, בהסתמך על חוק ה"מגן" על האשה “באשר היא אשה”.

אותה מנטאליות ה"מגינה" כביכול על אשה חלשה, פוגעת גם בכל התחומים החילוניים, כמו סוגי התעסוקה של אשה עובדת, וכל דיני המיסוי – ובאופן מיוחד בעקרת־הבית, אשר מרוב הרצון להגן עליה, היא מוגנת פחות מכל הנשים האחרות.

אם הנשים בישראל עדיין מסוגלות לראות בחוקי המדינה חוקים המגינים על האשה, כשמדובר בחוק שירות ביטחון 1949 (מפני שחוק כזה מביא הוראות המקילות על האשה מטעמי נישואין, הריון, אימהות והכרה דתית), מפליא כיצד אינן מסוגלות לראות מה עוללה להן החברה, במסווה של “הגנה”.

למשל – “פקודת מס־ההכנסה” (נוסח חדש) שלפיה אין אשה נשואה רשאית להצהיר על הכנסותיה, אלא עליה להצהיר עליהן בפני בעלה, והוא היחידי הרשאי לחתום על ההצהרה המשותפת של הכנסותיהם המשותפות. כיצד אין הנשים רואות קיפוח בכך שבית־המישפט העליון פסק שאין לאפשר לאשה גישה לתיק המשותף לבני־הזוג ללא הסכמת הבעל? האשה אינה זכאית לנהל את ענייניה או לבחון את תיק הבעל במישרדי מס־ההכנסה, ללא בעלה; ואילו איסור הפוך איננו קיים כלל. בשום מיקרה אין הגבר חייב להביא הסכמת אשתו כדי להציץ בתיק האישי שלה.

בכל החוקים החילוניים, אין הניסוח מאפשר אף להניח כי “בן־זוג” הוא גם בת־הזוג¹¹. הניסוח מדבר תמיד על האדם ועל “אשתו”, כי החוק אינו מתכוון לדין אחד לאשה ולגבר. כשהוא מתכוון לאשה, הוא מציין בסעיף מיוחד כי “לגבי אשה משותקת לחלוטין” יוגדל הניכוי ממס. הוא אינו מציין כיצד יוגדל הניכוי ממס ממשכורת של אשה אם בעלה משותק, למשל. דבר זה לא עלה כלל על דעת המחוקק.

כל החוקים מתבססים על זכות ה"הגנה" על האשה. אשה אינה זכאית להוציא בישראל רישיון לקניית נשק ללא רשות בעלה. אשה אינה יכולה להחליף את שם־המישפחה שלה בלי רשות בעלה (למשל, אם רצונה להעניק לעצמה שם־סיפרותי). על־אחת־כמה־וכמה אינה יכולה לדרוש במישרד ה"טאבו" כי יגנו על זכויותיה על־ידי צירוף שמה לשם הבעל, כאדונים משותפים של הרכוש.

כתוצאה ממצב זה, רכוש הנצבר במשך שנות הנישואין על־ידי שני בני־הזוג, עלול להיות מופקע מידי האשה אם ברגע מסויים היא נאלצת לעזבו, ומוכרזת “מורדת”. רכוש שנרשם בדרך־כלל, במישפחות מסורתיות, רק על שם הבעל, אם בכוונה־רעה או אם בהיסח־הדעת, אינו נחשב באופן אוטומטי כשייך גם לאשה.

 

חוק חלוקת הרכוש    🔗

החוק שעבר לפני פגרת הקיץ של הכנסת השביעית (1973), בעניין חלוקת הרכוש, איננו מדבר על חובת רישום הרכוש. בתחום הרישום אין שינוי, והמצב עדיין משקף תמונה של נערות נאיביות־רומנטיות, הנישאות לגברים המטפלים בהן כבתינוקות. הגברים רושמים את הרכוש על שמם בלבד, בדרך־כלל מפני שהם מורגלים לטפל ב"עניינים" בשביל שניהם.

שמעתי בימים אלה כיצד בנה אב עשיר, בכספו, את בית בתו הנשואה. הנערה הופתעה לגלות כי בעלה הצעיר רשם – באופן “טיבעי” – את הבית על שמו בלבד, כי הקרקע שעליה ניבנה היתה שייכת למישפחתו. לא היה זה מובן־מאליו בעיניו, שירשום את הבית אוטומטית גם על שם אשתו. התפתח כמובן ריב, אשר ודאי פתח באשה את פצע נחיתותה על־פי החוק. יש להעיר כי המדובר באשה משכילה, מוסמכת במדעי הטבע, העובדת ומשתכרת.

חוק חלוקת הרכוש הנ"ל קובע, כי לגבי זוגות שיינשאו אחרי 1974 ויתגרשו חס־וחלילה בעתיד, תונהג חלוקה שווה ברכוש. החוק אינו רטרואקטיבי. כלומר, אין בו כדי לסתור מצבים לגבי מיקרים בעבר. עצם הקביעה הזו הוא לעג־לרש, שהרי המיקרים המשוועים לתיקון הם אלה של היום, הבנויים על המציאות של היום ואתמול.

רישום הרכוש מהווה בעייה מיוחדת לאשה המבקשת להגן על זכויותיה, ולהביא לרישום שמה על הנכסים. מאחר שדווקא האשה זקוקה להגנה במיקרים של גירושין או פירוד, הרי רישום משותף יכול היה לשמש לה הגנה של ממש. במצב הנוכחי, כאשר רוצה האשה לתבוע עיקול על הרכוש מטעם החוק, מייעצים לה לפנות לבית־המישפט המחוזי, אשר תובע ממנה אגרה שגובהה נאמד על־פי גובה הערכת הרכוש. מכאן נובע מצב אבסורדי ואכזרי כאחד: דווקא אשה המבקשת להבטיח לה איזו זכות ערטילאית בעתיד (על־ידי רישום משותף של הרכוש) נאלצת לשלם בעד הבטחה זו אלפי לירות – שאין לה!

חוק רישום הנכסים על שם שני בני־הזוג הוא, איפוא, הכרחי כדי לדאוג להגנה על האשה. חוק כזה מסוגל להעניק לאשה גם כבוד מסויים. וגם ביטחון כלכלי מסויים. מדוע אין הכנסת מסוגלת להעביר חוק כזה? – הסברתי לעיל, כי הדבר היה מחייב לשנות את גישת הדת, שעל־פיה האשה איננה בעלת־רכוש, ואיננה בעלים על עצמה. 

 

חוק המזונות    🔗

לאחרונה חוקק בישראל חוק המעניק הגנה מסויימת לנשים שבית־הדין פסק להן “מזונות”. אולם, לא זו בלבד שהחוק הוא חלקי, אלא שהוא נידון לאחרונה להפקעה, וערכו ניטל ממנו.

החוק קובע שהביטוח־הלאומי ישלם לנשים את דמי־המזונות (כפי שפסק בית־הדין) בכל מיקרה שהבעל מסרב לשלמם, או מעכבם. אולם, גם במיקרה הטוב חולפים חודשים עד שהדבר מתבצע; ובינתיים הופכות הנשים מיקרי־סעד או מיקרי נוורוזה. שנית: החוק קובע תשלום רק למזונות שנפסקו לאשה – אבל לא לגבי “מזונות” לילדים¹². שלישית: אין בו ערך רב לגבי בעלים עצמאיים. מפני שאין להם משכורת שניתן לעקלה.

אולם, עיקר המיגרעת בהסדר הנ"ל היא בכך שאין אפשרות לאתר בעלים נעדרים, או המשנים את מקום מגוריהם, כדי לתבעם לדין. מאחר שהמישרד נתקל באלפי מיקרים של בעלים סרבנים, הוא עלול להפוך מישרד-סעד נוסף, עקב אי-היכולת להחזיר לעצמו את המיפרעות שהוא משלם לנשים.

ואומנם, קרה לאחרונה שהביטוח־הלאומי בירושלים פנה אל הנשים הנתמכות על־ידיו בבקשה כי תתייחסנה אל התשלומים שהן מקבלות כאל מענקי־הלוואה שעליהן להחזיר בעתיד. מכאן שעדיין לא נמצא הסדר משביע־רצון, והנשים עדיין בלתי־מוגנות, באורח חד־משמעי, גם כשהחוק פוסק להן מזונות.

עניין פסיקת המזונות, כמו שאר היבטי הבעלות על הרכוש, דורש בדיקה מחדש. דיני התורה רואים כערך עליון את קיום המישפחה ה"מסורתית" (במיכלול הכללי של המעטת דמות האשה), ולכן הם רואים בגירושין את קץ המסורת. גישת הרבנות גורסת שזכויות כלכליות לאשה עלולות להקל עליה את הבריחה מן הקן. לפיכך, ההתייחסות אליה כאל קטינה מנשלת אותה מזכויותיה בתקופה של משבר ביחסיה עם הבעל.

בשעה של משבר גם מתברר לאשה, עד כמה הזיקו לה תמימותה ואמונתה כי הנישואין מגינים עליה. כל זמן שאדם אינו נזקק לחוק, אינו יודע מה דינו של העובר על החוק. כל זמן שאשה חיה כ"אשה טובה", היא משוכנעת (כמו כל הנשים בישראל) שהחוק מגן עליה. אין לה מושג כי החוק איננו בנוי כדי להגן עליה במיקרה שתפנה עורף לבעלה, או במיקרה שבעלה יבגוד בה. דיני־האישות בנויים על־פי מציאות העבר, שבה לא היו לאשה מניעים רוחניים, ודיברו אליה בשפת המכות וכוח־הזרוע. כאמור, האלימות הגופנית מוכרת בדיני הרבנות כמזכה בהגנה, אבל לא התעללות־רוחנית.

גם הטיעון “מאוס עלי,” אינו מהווה בסיס לטעון לאי־התאמה רוחנית. אלא רק לטיעונים כנגד ריח רע העולה מבעל בורסקאי או שיכור…

הקשיים העומדים בפני נשים הסובלות בחיי הנישואין, מביאים אותן לידי התמוטטות – והן מתפתות לכל מיני “הסכמים” עם הבעל, ומוותרות – בשעת משבר – על רוב זכויותיהן, כדי להגיע לסיום כלשהו של סיבלן (במיוחד מפני ש"זכויותיהן" בלתי־ידועות ותלויות בפילפוליהם של עורכי־דין ממולחים ויקרנים).

בגלל חוקים מסובכים ועקלקלים, ובגלל היעדר האומץ והכסף גם יחד, קורה שעצת עורך־הדין הראשון הניקרה בדרכן (כידיד או כמתנדב) הופכת להן לרועץ, ולעיתים קרובות זהו רועץ “גברי” שאינו נרתע לסחוט מהן את שארית כספן. נזדמן לי לשמוע מיקרים מוזרים וממשים, שבהם עורכי־הדין עצמם לא ידעו להושיע לנשים בצרה, בעוד “'תכסיס” פעוט יכול היה להצילן.

 

חוקי פנסיה, עבודה שווה וכו'    🔗

גם גיל הפרישה של האשה שהוא מוקדם יותר מגיל הפנסיה שנקבע לפרישת הגבר, אינו צודק.

לכאורה (טוענות נשים מסנגרות), מי מעוניינת לעבוד שנים כה רבות? הרי החוק שמוציא אותנו מן העבודה מוקדם יותר, מגן עלינו! אבל העמקה בבעיות הנפשיות והכלכליות הכרוכות בפרישה, מגלה כי החוק איננו מגן על הנשים כלל וכלל.

הפסקת העבודה פוגעת באחד משני היסודות המגדירים אדם נורמלי: היכולת לאהוב והיכולת לעבוד. כל הפסקת עבודה, במיוחד אם זו אהובה או מבטאת את ה"עצמי", גוררת השלכות נפשיות מסוכנות. זאת, כמובן, גם לגבי הגבר. אבל לגבי הגבר יש בהפסקה מוקדמת גם משום קיצוץ הקיצבה.

אם, למשל, אשה מתחילה לעבוד רק אחרי שהילדים גדלו קצת (ובכך היא נוהגת כפי שמייעצים לה הפסיכולוגים הדואגים לילדיה), הרי בגיל 60 לא תהיה בידיה אותה מיכסה מכסימלית של שנות־עבודה (ותק) שתזכה אותה בפנסיה של 70%. יש לזכור כי ממילא לרוב פחותה משכורתה מזו של הגבר. לכן, החישוב של תשלומי הפנסיה מתבטא תמיד בקיפוח נוסף של האשה משלוש הבחינות הנ"ל (1. פחות שנות־ותק, 2. מיקצוע נחות, 3. שכר בלתי־שווה).

“חוק שעות עבודה ומנוחה, 1951” גם הוא “הגן” על האשה, אבל במיכלול של חייה, גם חוק זה הגביל אותה. אילו היה הנימוק ל"הגנה" בריאותי היינו חייבים למצוא בו גם הגנה על גבר חולה. אילו היתה “הגנה” בריאותית מאחרי חוק נוסף, “חוק עבודת הנשים, 1954”, שבו נקבע שאשה לא תועסק בעבודת־לילה (“לא תועבד עובדת בלילה”), לא היו נשים מועסקות כאחיות במישמרות־לילה או במועדוני־לילה, או כמלצריות. מתקבל יותר על הדעת, ש"הגנה" מלאכותית זו על האשה פותחת פתח (במזיד או בהיסת־הדעת) בפני המחוקק, לאפשר למעבידים שונים לא־להעסיק נשים במישרות “גבריות”.

או – חוק אחר, האוסר (בסעיף 8 לחוק הנ"ל) על מעביד להעסיק עובדת ביודעו שהיא בחופשת־לידה. הגיוני, לכאורה? אבל, בחוק זה מסתתרת גם פירצה לאפליית היולדת (שאיננה הולמת כלל וכלל את הכוונה בישראל לעודד ילודה, או עבודת נשים).

אשה. החייבת להיעדר תקופה כה ארוכה מן העבודה (שלושה חודשים) אינה יכולה לקבל על עצמה תפקידי־ניהול. עבודת־לילה אסורה וחופשת־לידה כפוייה נוטלות מן האשה אפשרות להתקבל ל"מחקר", למשל. הן מונעות מן האשה כל מיני עבודות חלקיות, וכל מיני עבודות “נשיות” קלות ממילא, וודאי קלות יותר מעבודת משק־בית, שנשים בהריון עוסקות בה.

אילו באמת דאגו להחלמת האשה מהלידה – מדוע לא ישאירו זאת לשיקולו של רופא? ואילו דאגו לתינוק – הרי דווקא בתקופה הסמוכה ללידה, התינוק ישן רוב היום ואפשר בהחלט לשלב גם עבודה חלקית של האם, או להכשיר “'מטפלת” שתחליף את האם בתקופה נוחה זו.

כל החוקים דואגים לכך שהאשה תתייחס אל הבית כאל מקומה העיקרי. עידוד ה"אשה העובדת" לא היה דבר שניתן לו גיבוי מצד החברה. ה"אשה העובדת" מתווכחת כיום עם הממשלה כדי שישחררו ממס־הכנסה את הסכום שעליה להוציא על מטפלת, או עוזרת, כ"הוצאות" הכרוכות בעבודה. אך גם אם יושג הישג כזה, אין הוא די טוב בעיני! כוונת השוויון האמיתי היא להשוות את מעמד שני בני־הזוג, כך שההוצאה על העוזרת או המטפלת, תיחשב כהוצאה של שניהם! מדוע ייעשה החישוב באופן מובן־מאליו רק ממשכורתה־שלה? אם העוזרת היא שלה, מפני שעבודת הבית היא רק־שלה – כוונת השיחרור היא לבטל זאת.

הנשים תלויות בבעליהן וגם במעבידיהן. בחוקים הקיימים מוטב להן, כך הן סבורות, לשתוק. בקורס למלצרות הן מקבלות אותה הכשרה יחד עם הגברים, ולאחר הקורס הן שותקות כשהוא נקרא “מלצר” (ומקבל שכר גבוה יותר) והיא נקראת “מגישה” (ומקבלת פחות ממנו).

הן שותקות גם כשפועל מקבל תוספת־מיקצועית, היכולה להגיע עד 5 לירות ויותר ליום, ואילו הפועלת מקבלת, בממוצע, רק 1.30 ל"י תוספת־מיקצועית.

כשהתוספת שניתנה, למשל, לשוטרים, התבטאה ב־165–85 ל"י (לפי הסוגים), קיבלו השוטרות־הנשים תוספת של 10 ל"י בלבד.

כשרואיינה מרים שוקר, עובדת “עילית”, ב־1972 (על־ידי כתבת “את”, משם שאובים הנתונים הנ"ל), ונשאלה מדוע אינה עושה עבודת “גברים” – ענתה: “שיבעה ימים עבדתי במקום פועל ולא קיבלתי את משכורתו.” היא לא קיבלה את מלוא ההפרש שבין משכורת גבר לאשה, ואף לא את התוספת המיקצועית שלו.

יש טבלאות, ויש מיספרים. כמה נשים יודעות, למשל, על כך שקיים קובץ תעריפי־שכר־עבודה ארציים, המופיע מטעם המחלקה לאיגוד מיקצועי בוועד-הפועל של ההסתדרות, ולפיו היה שכר־היסוד לשנים 1970/71, לאחר 10 שנים, בהתאם לטבלה הבאה:

 

משמעות ההפרדה המוחלטת הזאת בין פועלים לפועלות, ברורה: לא העבודה השווה מכתיבה את השכר, אלא המין. במיקצועות רבים לא נקבע שכר־יסוד שונה לפועל ולפועלת, אולם נקבעו קבוצות או סוגים של עבודות המתואמים לפי המינים.

במיקצוע החרסינה, למשל, מסווגים העובדים לשתי קבוצות בנות שכר־יסוד שונה. עם קבוצה ב' נימנות הפועלות ששכר־היסוד היומי שלהן 8.15 לירות, לעומת 9.30 ל"י שמקבל פועל מקבוצה א', בגומי ופלסטיקה מקבל פועל 8.75 ל"י, בעוד הפועלת מקבלת 7.70 ל"י בלבד¹³.

הקובץ הנ"ל מפגין אפלייה ברורה גם במיקצועות כמו הצינקוגרפיה והאופסט. גם בכריכה קיימת אפלייה: לעומת 9.45 ל"י שמקבל פועל לשעה בעבודות צינקוגרפיה, מקבלת פועלת 8.90 ל"י. לעומת שכר־היסוד החודשי של כורכת סוג א', בסך 217.10 ל"י, שכר־היסוד של כורך סוג א' הוא 236.50 ל"י¹⁴.

הקיפוחים במיפעלים מוצאים לפעמים פיתרון, אבל הם נשארים פיתרון־חלקי, מפני שהנשים אינן פונות להסתדרות הכללית כדי לנהל מאבק גלוי. ההסתדרות עצמה מעדיפה פיתרונות חלקיים וחשאיים, כדי למנוע שינוי מהפכני בכל שאר המיפעלים. אבל, גם במיפעלים פרטיים נשארו המאבקים מינימליים, מפני חששן של הפועלות להרגיז את המעביד, ולהפסיד אף את המעט שיש להן.

לא עזר בנדון זה “חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, 1964”, למרות שתוקן, ונאמר בתיקון “שכר שווה עבור עבודה שווה בעיקרה,” כי על־ידי שינוי שם התפקיד (למשל, מ"מתמחה בניהול" לגבי גבר, ל"זבנית" לגבי אשה, בשעה ששניהם עושים אותה מלאכה), ניתן להוכיח בנקל שעבודתם אינה שווה בעיקרה.

את התכסיס של “שינוי שם העבודה” גילו בכל הארצות שחתמו על האמנה לשכר־שווה, ומאחר שאסור לקרוא לעבודה של אשה שמתוכנן לקפחה בשכר “עבודת נשים” (כדי לא לעבור על איסור האפלייה על סמך המין) מצאו תכסיס חדש, ונקבע שיש “עבודה קלה”. כך עשו לגבי שטח ליטוש היהלומים מרגע שחדרו לתוכו הנשים, וכך לגבי כל מיני עבודות מכניות, מונוטוניות, שאי־אפשר להפסיקן, אי־אפשר ליישר בהן את הגב או להרים את הראש, ואשר אין בהן כל סיפוק מפני שאין לעוסקת בהן כל מגע עם היצירה המוגמרת – אלא רק עם הבורג.

מאחר שהמשכורות בנויות בראש־ובראשונה על חישובי ה"מפרנס הראשי", אין קיימים תקדימים כדי לפתור על־פיהם בעיות של כהונת נשים בתפקיד נכבד, כמו למשל תפקיד של שגרירה. אין גם דרך לבטא את התשלומים לילדים, ולבעל – אם הוא במיקרה נלווה אליה ואינו עובד. לכן, אין הגברים זוכים לתמיכות שמקבלות נשים מבעליהן, כשהן מתלוות אליהם בתפקידם כשגרירים. (מעטים גם הגברים שהיו מסכימים, מבחינה פסיכולוגית, להסדר ההפוך, שעל־פיו הם בעלה־של־השגרירה. לשם כך אינם די משוחררים.)

 

הגנת המימסד על ה"הגנה"    🔗

כיצד קונה החברה מילים יפות כמו “הגנה”, במיוחד כשהן עטופות בחוק, ניתן לי לראות מתשובה שקיבלתי משר־המישפטים, על טענתי שאין להסכים להוספת סייגים להצעת “חוק זכויות האדם והאזרח, 1974”:

'' – – – הנני מאשר בתודה קבלת מיכתבך מיום 14 ביולי 1974, נראה לי שמחיקת הסיפא של סעיף 2 (ג) גירסה א'¹⁵ לחוק, עלולה לעורר בעתיד טענות על אי־חוקתיות של חוקי־עבודה וחוקים סוציאליים שונים שמטרתם להגן על האשה ולא להפלות את האשה או את הגבר.

(–) חיים י. צדוק"

גם מזכיר ההסתדרות ב־1973, מר י. משל, סבור היה שהחוק צודק. על תביעת שהוגשה לו ב־1973, להשוות את גיל הפנסיה של שני המינים, השיב באידיאליזציה של האפלייה־לרעה:

“זכותן של עובדות בתעשייה ועובדות בשירותים לפרוש לפנסיה בגיל 60, כלומר – 5 שנים מוקדם יותר מאשר הגברים, ועם־זאת בתנאי־פנסיה שווים להם – הוא הישג סוציאלי רב חשיבות להסתדרות, ואין כלל לתאר שהעובדות תעלינה על דעתן לוותר עליו ולעבוד חמש שנים נוספות עם הגיען לגיל־הפרישה.”

בקשר לטענה הנ"ל כתב מר יעקוב ארנון, מנהלו־לשעבר של מישרד־האוצר:

" – – – הנימוק שאנו שומעים בדרך־כלל מבוסס על התכונה הביולוגית: האשה פורשת בגיל 60 בזמן שגברים, עקב גופם החסון יותר, יכולים להמשיך עוד 5 שנים. דאגה זו מהחברה הגברית היא לכאורה יפה מאד, גם אם יש חששות שהסיבות האמיתיות אינן בדיוק אלה.

"ק. וואלי, המומחה הבריטי לביטוח סוציאלי, כתב בסיפרו על השיקולים שהיו בנושא זה באנגליה (גם שם, גיל־הפרישה לנשים הוא 60, ולגברים – 65). לדבריו, נעוצה הסיבה בחשיבה גברית טיפוסית. הוא גילה שיוזמי ‘תוכנית בוורידג’ חשבו, כי אין זה נאה שלאחר שהבעל יוצא לפנסיה, ממשיכה אשתו לעבוד. וכיוון שבאנגליה (כמו במקומות רבים בעולם) קיים הבדל של 5–3 שנים בגילי בני־הזוג, פתרו את הבעייה על־ידי שליחת האשה הביתה חמש שנים מוקדם יותר.

" – – – רק אחרי שהתקבלה ההחלטה לפי הנמקה זו, הובאה הראציונליזציה הביולוגית כדי להגן על החלטה שהיא, לפי דעתי, טיפוסית לחברה הגברית.

" – – – את האמת לאמיתה על הנימוק הביולוגי אנו לומדים מהסטטיסטיקה. תוחלת־החיים של אשה המגיעה לגיל 60 היא 78.3 שנים, בשעה שגבר המגיע לגיל זה, תוחלת־חייו היא 77.2 שנים.

“אשה המגיעה לגיל 65, תחולת־חייה היא 79.6 שנים, בעוד שתוחלת־חייו של גבר המגיע לגיל זה היא 78.8 שנים. ממיספרים אלה אנו לומדים שני דברים: תוחלת החיים של המין ה’חלש' גם בגיל 60 וגם בגיל 65 גבוהה יותר מזו של המין ה’חזק' ובנוסף יש להדגיש כי כיום, בשנות ה־70 של המאה ה־20, נותר לנשים, גם בגיל 65, עוד מיספר לא־מבוטל של שנות חיים, גם־אם תפרושנה מעבודתן באותו גיל שבו פורשים הגברים. לזה יש להוסיף כי אין שום מחקר המאשר כי קיים הבדל משמעותי ביכולת־העבודה של אשה או של גבר בגיל 60. נכון שיש מיקצועות שבהם שיא היכולת של אדם עובד אינו דווקא בין הגילים 65–60, אבל האם זהו המלמד על ההבדל בין גבר לאשה?”

בסיום מאמרו הנ"ל של י. ארנון, הנקרא “גיל הפרישה ושיחרור האשה”, הוא מציע לשמש “יועץ לאירגוני הנשים”, כדי להסביר להן היכן האפלייה האמיתית שלהן. אם הוא מדבר על “שיחרור האשה” ורומז (כמוני) שאירגוני־הנשים אינם יודעים היכן נעוצה האפלייה האמיתית, הרי הנשים בארץ באמת מצאו להן יועץ שכדאי יהיה להיעזר בו בניתוח היותר־מעשי (שיש לבצעו במדינה בהקדם) של מדיניות חוקי־התעסוקה, הנובעת מאותה מדיניות של מסורת ישראל, המקפחת את האשה בבית ובדיני־האישות של הרבנות.

 

זכות ללדת – זכות לעבוד    🔗

כדיברי ה"חכם מכל אדם": “לכל – עת”: עת ללדת, ועת לעבוד. הקו הכללי של דרישת המדינה, או הדת, עומד תמיד מעל להיגיון האובייקטיבי, ותמיד מעל לטובת האשה.

בקו הלאומי של עידוד הילודה אמרו לנשים, במדיניות בן־גוריון וגולדה מאיר, כי “זכות” היא ללדת, ולכן די להן בסיפוק מהבעל ובנחת מהילדים. ואילו ב־1974/5, בקו הלאומי לעידוד העבודה – אומרים להן ש"זכות" היא לעבוד בחוץ, ולכן די להן בסיפוק מן העבודה, או במחמאה מן המעביד, או בפרס “אשת־חיל” או “אם־השנה” (שהיא, לאחרונה, הדוגמה המומחשת לשילוב שתי ה"זכויות" – ללדת, ולעבוד בחוץ).

מר א. כוכבא ממישרד־העבודה ניסח (ב"מעריב", 12.6.74) את קו ה"זכות" החדשה, וכמובן אמר בכך שעידוד עבודת־החוץ היום “מגן” על האשה, ודואג לה:

" – – – לאשה צריך להיות ברור, שהשכר אינו גורם ראשון במעלה. היא חייבת לדעת, שזו זכות לצאת לעבודה, ועבודה מחוץ־לבית גורמת בדרך־כלל סיפוק לאשה."

במקום שכר־שווה וניכויים ממשיים, מחלק מר כוכבא לנשים – שבחים.

השבחים ניתנים כיום לציון כישורים שפתאום יש לנשים היום, ולא היו להן אתמול.

אמר מר כוכבא:

"בתעשיות עדינות כמו אלקטרוניקה, תעשיות עתירות־מדע ומיקצועות אחרים הדורשים רגישות – טובים ידה העדינה של האשה, דייקנותה ואחריותה יותר מעבודת הגבר. מחקר שנערך במכון לבטיחות מגלה, כי במיפעל שיש בו מנהיגות נשיית, טובה יותר התפוקה.

" – – – אנו זקוקים לנשים, שתעסוקנה בתעשיות־מתכת, הפעלת מכונות לעיבוד־מתכות, ביקורת טיב ואיכות, ובחורה אחת יכולה לעשות היטב עבודה של כמה וכמה בחורים.

"וכך גם בשירטוט טכני, אליו מפנים היום, בקורסים מטעם מישרד־העבודה, אך־ורק נשים. 

“מיקצוע אחר המתאים ביותר לנשים – ניהול כוח־אדם. גילינו כי באותם מיפעלים שנשים מנהלות בהם את כוח־האדם, קיימת הבנה רבה יותר לבעיות העבודה, יתר דאגה לתנאי העבודה, והנשים לוחמות יותר לתנאי־שכר הולמים, גם לגבי גברים.”

מר כוכבא סבור כי עדיין לא נעשה הרבה לעידוד עבודת הנשים. בעיות שונות עדיין לא נפתרו (מס־הכנסה, פירסומת במודעות ומחשבה לעניין מעונות־היום – אף שכמה מיפעלים פתחו בעצמם מעונות־יום צמודים לילדי העובדות), ובעיקר – המעסיקים עדיין חוששים להעסיק נשים.

 

בעיות “חסימה”    🔗

כל הבעיות שמזכיר מר כוכבא נכנסות למיכלול בעיית ה"חסימה" של האשה. במיסגרת הנוכחית של נחיתות, משקפים המעבידים ביחסם לתעסוקת האשה את השקפת המסורת – שהאשה שייכת לבית באופן “טיבעי”. לכן קיימות כל צורות האפלייה בשוק־העבודה, ומשום כך אין ייצוג של נשים במקומות שאינם “ביתיים” באופיים. הראיתי לעיל כי קיימים תעריפי־שכר שונים, וקבוצות של עבודות המוגדרות כ"קלות" כדי לסווג את הנשים המועסקות בהן בתחתית סולם השכר. בתחומים אחרים, כמו בשירות המדינה, בפקידות ובמישרות אקדמיות, לא היו נהוגים בארץ תעריפים שונים לאשה, אך הנשים הופלו תמיד על־ידי ה"מנטאליות" של מעבידים החוששים להעסיק נשים, ובכך יוצרים את החסימה.

במאמר שהגישה לכנס WUJS בסוף מארס 1974, בירושלים, בשם “מעמדה של האשה במשק הישראלי”, אמרה ד"ר יהודית בובר־אגסי, על החסימה:

" – – – חסימה מתבטאת בצורות שונות. חסימת התקדמות בדרגה ועלייה במשכורת, חסימת כניסת נשים למיקצועות מעניינים ומשתלמים היטב, אף למיקצועות באותו ענף שהן עובדות בו, אך המתקדמים מבחינה טכנולוגית. ואין זה מיקרה פשוט של מדיניות אנטי־נשיית של מעבידים. כאן יש שיתוף־פעולה מלא, מודע או לא, בין המעביד, לישכות־העבודה, מוסדות הייעוץ־המיקצועי והחינוך-המיקצועי, המחנכים בדרך־כלל, והכי חשוב – ההורים והקורבנות עצמן."

 

ייצוג של נשים    🔗

ייצוג של נשים מדבר על אחוזי הנשים שהצליחו לעבור את ה"חסימה" – על כל שלביה. החסימה מן הלידה – ועד לשוק־העבודה. ילדות קטנות שנחסמו מוקדם, על־ידי חינוך מסורתי שמנע מהן לימוד מיקצוע “גברי” – אינן זוכות לייצג את בנות־מינן במיקצועות אלה. החסימה יכולה להיעשות על־ידי אם “נשיית” מדי, או מרירה מדי, או על־ידי אב שתלטני מדי, או מורה מסורתי מדי. מאחר שיש “שיתוף־פעולה” (כדיברי ד"ר אגסי הנ"ל) בין כל הגורמים, ניתן לפתור את החסימה רק בהדרגה, ותוך מיתקפה יסודית על כל משתפי הפעולה.

ייצוג של נשים במיקצועות שנחשבו עד כה “גבריים”, ובעמדות־מפתח “גבריות”, או בכנסת, בבתי־המישפט וכו', הוא לא רק גורם סטטיסטי. זהו גורם המשפיע על שינוי מצבה של האשה. ככל שמוגבר הייצוג – דגם־החיקוי של עילית הנשים, משפיע יותר. לכן, כאשר מדברים היום על “ייצוג־של־נשים” בכנסת, יש לחפש בו את הכוונה לשנות את מצבן של הנשים.

נכון שבמערכת הקיימת של קיפוח האשה, מיספר המייצגות את הנשים קובע גם את יחס הקיפוח (יותר ייצוג – פחות קיפוח), אבל כאשר מדובר בשיכבה נחשלת, התפקיד היחידי של ייצוג אותה שיכבה חייב להיות מלחמה למען חיסול הנחשלות.

בישראל דובר לפני הבחירות לכנסת השמינית על רצון המנהיגות לאפשר ייצוג של נשים בכנסת ב־25%. במנטאליות ה"חסימה" הקיימת, לא נמצאו 25% כאלה. הנשים שהוכנסו לכנסת מתוך דאגה להוכיח לנו שחסימת הנשים אינה קיימת, אינן מייצגות נשים, אלא מיפלגות. לעיתים הן מתעלמות במודע מייצוג ענייני־נשים, כדי להוכיח עד־כמה האינטרסים שלהן גבריים דווקא, כמו אלה של שאר חבר־הכנסת. מכל מקום, על־אף מאמצי הבחירות, ייצוג הנשים בכנסת היום אינו שונה מן הייצוג הקודם. כיום יש רק תשע נשים בין 120 חברי־הכנסת, לעומת שמונה הנשים שישבו בכנסת הקודמת. העיר על כך גם מר ארנון, במאמרו הנ"ל:

" – – – בממשלה יש באופן מסורתי אשה אחת בין כ־18 שרים, ולא היו יותר נשים בזמן שגוף זה מנה 24 חברים. בוועדה המרכזת של ההסתדרות יש שתי נשים בין 19 החברים. באירגוני המעסיקים, כמו התאחדות־בעלי־התעשייה, טרם שמעו, כנראה, שגם נשים מסוגלות לשבת בגופים המייצגים.

" – – – למרות שבתקופה החלוצית לחמו הנשים בחברה הישראלית בעד שוויון־זכויות, ואף הצליחו להשתתף בעבודה פיסית קשה, לא הגיעה החברה הישראלית לשוויון-זכויות אמיתי בין המינים. כל אחד הרואה את ההרכב המיקצועי של האוכלוסייה, ועוד יותר את ההרכב הייצוגי של המוסדות במדינת ישראל, צריך להסיק את המסקנה שגם אם בפני החוק קיים שוויון-הזכויות, לא הצליחה האמנציפציה האמיתית של האשה בחברתנו."

הנשים החברות היום בכנסת, לא הגיעו לשם משורות ה"אמנציפציה" של הנשים. לכן, כאמור, אינן מייצגות את האינטרס הנשיי. עדיין יש לשכנע את מרביתן כי האשה זקוקה ל"אמנציפציה" (שיחרור). במיכתבים שכתבתי למרביתן בתקופת ההכנה של חוק זכויות־האדם-והאזרח ביקשתי לתמוך בגישתה של ח"כ מרשה פרידמן (היחידה בכנסת שהשקפותיה מייצגות בגלוי ובעיקביות את ה"שיחרור") בעניין ביטול גישת החוק אל האשה, כזקוקה להגנה.

הדגשתי, כי חובתן של הנשים בכנסת לייצג את עניני־קידום־האשה, מעל לכל. אבל, מי מהן יכולה (גם אם היא רוצה) להצביע נגד הקו של מיפלגתה? וכשהקו של המיפלגה “מסורתי” בעיקרו – הרי הוא גם אנטי־נשיי, ביסודו!

 

הייצוג בעבודה    🔗

בייצוג של הנשים בעמדות שונות בעבודה קיימת חוקיות: הייצוג מושפע מן ההשכלה. להשכלה יש על דפוסי־העבודה השפעה חזקה יותר מאשר למוצא האתני. נשים משכילות מתמידות לעבוד בחוץ ככל שמעמדן עולה, אבל בסך הכולל, גדול יותר האחוז במיקצועות הנמוכים.

האחוז הכללי של הנשים בישראל העובדות מחוץ לבית הוא 31% (לעומת 40% באמריקה). אחוז עקרות־הבית שאינן עובדות הוא, איפוא – כ־70%, דבר המצביע על השפעה חזקה של מסורת הישיבה־בבית, בישראל.

מעניין להשוות את אחוזי הייצוג במיקצועות עם אמריקה ועם רוסיה. הייצוג בישראל דומה, בדרך־כלל, לייצוג באמריקה. אחוז המהנדסות, למשל, אצלנו ובאמריקה הוא זהה (1%). אחוז הפרופסוריות עולה באמריקה – 9%, לעומת 2% אצלנו. לעומת זאת גדול בהרבה אחוז הרופאות הישראליות (32%!) לגבי זה שבאמריקה (6%). עובדה זו מושפעת מן העלייה האחרונה מרוסיה, שהביאה לישראל רופאות רבות.

אחוז הנשים העובדות ברוסיה גבוה, ואחוזי הייצוג במיקצועות ה"גבריים" גבוה בהרבה מאשר באמריקה או בישראל. ייצוג הנשים ברפואה ברוסיה גבוה מ־70%.

יש להדגיש כי ייצוג הנשים במיקצועות השונים מתבטא בהכרח במערכת־החינוך, ואף בסיפרי הלימוד ובסיפרות־הילדים. בתוכנית-טלוויזיה ישראלית (בקייץ 1974), “שוות בין שווים”, העירה על כך אסתר מילוא. לפי מחקר שערכה, מתגאים הילדים בסיפרות־הילדים הרוסית בינם לבין עצמם: “אמא שלי מוכרת־בלונים!” “אמא שלי מהנדסת”! “אמא שלי מרפאה את כל החיילים!” “אמא שלי סנדלרית!” לעומת זאת, בסיפרות־הילדים שלנו, אמא היא “טיפוס רדוד וחסר אינטרסים,” ציינה.

מן הדוגמות ששמעתי, בהרצאה של דורית פדן־איזנשטרק, התברר כי ככל שעולים לצמרת שוק־העבודה, אחוז הנשים יורד. בנדון זה ישראל איננה יוצאת־דופן, אלא משקפת, על־פי־רוב, את הכלל.

למשל, בסגל האקדמאי מהוות הנשים 21%; מן האסיסטנטים והמדריכים הן מהוות 25%; מן המרצים – 18%; מן המרצים הבכירים – 15%; מן הפרופסורים – 4%, ומן הפרופסורים “מן המניין” – רק 2%.

במערכת־החינוך (לפי מיספרים ששמעתי מפי חדווה איש־שלום, בכנס על מעמד־האשה, במארס 1974, בירושלים):

בגיל ה"רך", ייצוג הנשים בחינוך (כגננות) הוא 100%. גם בכיתות א' כמעט אין למצוא מורים ממין זכר. במרבית בתי־הספר העממיים, ה"מורים" הן מורות (כך שהמנהל הוא הגבר הכמעט־יחידי במוסד, להוציא אולי את המורה־למלאכה, או להתעמלות־לבנים). לאחרונה חלה עלייה באחוז המנהלות בבתי־הספר היסודיים.

בבית־הספר העל־יסודי יורד אחוז המורות, אבל עדיין נשאר בגבולות ה־50% וקצת למעלה מכך, עד כיתות י"ב. לעומת זאת, אחוז המנהלים בבתי־הספר העל־יסודיים הוא 96.

ככל שעולים בסולם החינוך, ייצוג הנשים פוחת. מפקחות כמעט שאין. (אחוז המפקחות הוא 7. גם אחוז קטן זה מורכב בעיקר מנשים העוסקות בפיקוח על הגנים ועל מיקצועות כלכלת־הבית והתזונה.)

בצמרת החנוך, לעומת זאת, בהנהלת מישרד־החינוך־והתרבות, אין נשים בדרג המחליט – אף שכמעט כל החינוך ב"שדה" הוא בידי נשים.

השכר הוא, כמובן, בהתאם לממוצע בעבודה. לכן, הממוצע של הנשים נמוך בהרבה מממוצע השכר של הגברים. 

 

צה"ל – והסיווג המיני    🔗

המלחמה ב"חסימה" של הנשים היא גם לחימה בכל סיווג על־פי המין. קיים שיתוף־פעולה מלא בין כל הגורמים, כדי לסווג את כל קבוצת הנשים בקבוצת־מין אחת: המין החלש. צה"ל אינו שונה בנדון זה. יחסו אל הבנות הוא השתקפות יחס העולם כולו אל המין הנשיי – כיצורי “רק”.

צה"ל התכוון אפילו להוציא לאור את ספר נופלי מלחמת יום־הכיפורים מבלי לציין את שמות האמהות (וזאת, בלאום שהזהות נקבעת בו אך־ורק על־פי דת האם!). רק לאחר התערבות ציבורית צורפו גם השמות הפרטיים של האמהות ליד שמות האבות.

אין פלא, איפוא, שקיימת חפיפה מלאה בין עיסוקי הבנות בצבא, לבין עיסוקיהן מחוץ לצבא. באופן כללי, החיילת הישראלית היא ה"עזר־כנגד" גם שם. עיסוקי החיילת הם בתחום ה"שירותים" גם בצבא.

במיסגרת הצבאית הן משרתות כפקידות, אחיות ומורות במקביל לאירגוני־הנשים הופכות גם הן, איפוא, מסייעות לממשלה למלא את שהיא חסרה בתחומי הסעד והשירותים.

אמרה אל"מ רות מושכל, מפקדת הח"ן, במאמר מאת אילנה הרפז־מסר ב"ידיעות אחרונות" (10.2.74):

“ייעודה המרכזי של החיילת – נוסף להיותה כוח מסייע, המשחרר את הבחורים לתפקידי פיקוד ולחימה – הינו להוסיף מימד איכותי לצה”ל."

היא הדגישה כי מרבית הטיפול ברווחת החייל נשענת כיום על החיילת.

“בעצם נוכחותה היא מגשימה את טיפוח רוח היחידה,” הוסיפה רות מושכל, אך לדבריה התגנבה נימה מסתייגת כלשהי, כאילו היתה רוצה שהבת בצה"ל תתרום קצת יותר מיכולתה הרוחנית.

לא צה"ל אשם בכך, כמובן. וודאי שלא הח"ן. אבל, הצבא הוא זרוע מבצעת, ולכן יכול גם הוא להתחיל בקו־שירות חדש של בנות, בתיאום עם המדיניות החדשה של עידוד האשה העובדת. נראה לי כי דבר זה חיוני היום, לאור התביעה המתעוררת בחוגי הדתיים להחזיר את הבנות הביתה בכלל. צה"ל אינו נוהג לשאול לדעתה של המסורת כשהוא כופה אימונים־צבאיים על כל ה"בן־יחיד’ים" של אמא. מדוע, איפוא, יתחשב במסורת, ובאבא־אמא, כשמדובר בחישול הנשים בח"ן של ממש?

התשובה לשאלה זו היא שצה"ל (כמו חוקי המדינה) איננו מתכוון לחשל את המין החלש. אין בכוונתו לעשות דין אחד לשני המינים. שירות הבנות בצבא, כמו ייצוג הנשים (באחוזים) בכנסת, הוא בבחינת מס־שפתיים המבקש להוכיח קידמה; אבל אין בו קידמה של ממש.

קיצור השירות לחיילות, ל־20 חודש לעומת שלוש השנים לחיילים (כמעט פי־שניים!), מעורר את השאלה: למה לא לבטל את שירותן בכלל? הרי במיסגרת תפקידיהן בצה"ל היום, ממילא קורה שאין צורך בשירותן. ובמערכת החסימה הקיימת מחוץ לצבא, לא כדאי לצה"ל להשקיע זמן וכסף באימון הבנות, מאחר שממילא לא יספיק ליהנות מפרי לימודן. קיצור תקופת־השירות הפך, איפוא, אמצעי־חסימה נוסף, המונע את הכשרתן המיקצועית בצבא. כך הפך גם צה"ל מנציח־אפלייה, שעה שיכול היה להוות מכשיר לשינוי. צה"ל יכול היה להכריח נשים להיכנס לקורסים לרתכות או נהיגה, שהרי כל השירות בנוי על “חובה”. צה"ל איננו מתחשב עם מידת ה"חשק" או ה"נטייה" של הגברים, כשצריך להכשירם בהתאם לצרכי הצבא. יש להפסיק את ההצמדה למיקצועות על־פי המין. צה"ל חייב להכשיר בנות בכל המיקצועות שמישרד־העבודה זקוק להם בשוק האזרחי, ומישרד־החינוך חייב להכשיר בנות במיקצועות שצה"ל זקוק להם. כך ייפסק מעגל החינוך־על־פי־העבר. נערות רוקמות־תופרות לא תהפוכנה בצבא תופרות־מקפלות של מצנחים.

כתבה דורית פדן־אייזנשטרק במאמרה “שוויון האשה בישראל – אשלייה או מציאות?”: “במיקצועות־היוקרה של צה”ל, כגון תפקידי טייס, אין נשים מתקבלות כלל, אף לא כטייסות תובלה או הליקופטרים. בהקשר זה יש לציין כי חיל־האוויר האמריקני קיבל לשורותיו בחודשים האחרונים מיספר נשים כטייסות־קרב. עובדה זו מוציאה אותן אף מהשתתפות בתעופה האזרחית, המגייסת את מרבית טייסיה מבין משוחררי צה"ל. בעייה דומה נמצאה לגבי הניהול האזרחי, הנוהג ההולך ומשתרש בארץ, לגייס קצינים משוחררי צה"ל לדרגות ניהול אזרחי, וממעיט בכך את סיכוייהן המעטים בלאו־הכי של הנשים להגיע למישרות אלה גם בעתיד."

צה"ל מכשיר נערות לתפקידים גבריים (שהוא משתכנע שהתפקיד קל למדי), כדי לשחרר את הבנים מהם. גם בעורף אין מעסיקים נשים כל עוד נמצא גבר פנוי. ואם אין גבר צעיר – עדיף זקן על אשה צעירה.

בסך־הכל, ניתן לומר כי החיילת בצה"ל היא אותה גברת עצמה, אפילו לא בשינוי האדרת (גם בצה"ל הכריעה חצאית המיני את המראה ה"צבאי").

סיכום העבר מתבטא בתיסכול הנשים במלחמת יום־הכיפורים; ובעובדה שנשים מכל החוגים התעוררו אחרי מלחמת יום־הכיפורים (בצוותות, ימי־עיון וכנסים), כדי לשאול מדוע עדיין אין להן מעמד, על אף כל ההטבות והפעילות של אירגוני־הנשים¹⁶ בעבר. הן עדיין מדברות על “מעמד”, בעוד השינוי היחידי שיוכל לרפא את האשה ממחלתה המושרשת יהיה ה"שיחרור". יש לדבר על ניתוח־לב פתוח, ועל השתלת לב חדש. הראיתי לעיל שבמחלה הכללית, גם החוקים האזרחיים לא נוסחו כהלכה, כי לא נתכוונו לניתוח, אלא להרגעת־כאב בלבד.

כיום יש לדבר על הקמת “מישרד” לטיפול בשיחרור מכל דרכי החסימה של האשה. אין להסתפק עוד ב"ייעוץ" ובימי־עיון. יש לעשות. במיקרי־חירום, הרופא מנתח לפני שיש סיפק בידו לשאול את רשות החולה. בימי־חירום, משתלט הצבא מפני שאין זמן לדיוני־תה. גם היהודי הדתי מבין כי “פיקוח־נפש” דוחה את כל שאר המיצוות. מדובר, איפוא, כיום, בפיקוח־הנפש של האשה, המרעילה במחלתה את צאצאיה, מפני שקיללת חווה רודפת אחריה ללא־הרף, עד עצם היום הזה.