לסיכום העבר במדינת ישראל: החוקים החילוניים להגנת האשה נובעים מנטיית התורה והרבנות להגן על האשה כעל קניין. גם כאן וגם כאן אין האשה מוגנת. גם כאן וגם כאן לא היתה כלל כוונה להגן על עצמאותה. לא היתה גם כוונה לכלול את האשה בדת־משה, מפני שלא היה כל סימן של ניסיון לכלול אותה בברית־בין־הבתרים. האשה הפכה חריג באופן כה מיוחד, עד שהיא נמצאת מחוץ למחנה, כשהגברים (והם בלבד) חורצים את גורלה.
זאב פאלק, מן האוניברסיטה העברית בירושלים (הפקולטה למישפטים), כתב בסיפרו “תביעת גירושין מצד האשה בדיני ישראל”, בפרק “על הדיינים”:
" – – – תחילה יש לציין, כי הדיינים הם גברים החיים בארבע־אמות של ההלכה, שהוא עולם הנוצר על־ידי גברים. אף־על־פי שהדיינים משתדלים בוודאי להגן על האשה כשהם מרגישים שנעשה לה עוול, ספק הוא אם מסוגלים הם להשתחרר ממישפטים קדומים מסויימים, ומהשקפות פטריארכליות."
על דרכי המינוי של דיינים אלה (של הרבנות) כתב פאלק (בעמ' 78):
“מינויי הדיינים הם, כהגדרתה של חברת־הכנסת עדה מיימון1, ‘מישפחתיים’: ‘משרד הרבנות, הרבנים, הדיינים,’ היא אמרה, 'אלה יבחרו את עצמם. הכניסו רק כעין ‘שבת־גוי’ בין הממנים – שני עורכי־דין ושני חברי־כנסת, אבל הרוב מובטח מראש למישפחת הרבנים והדיינים. לפי הצעת החוק (וכן לפי החוק – ז.פ.), אין כל סכנה שמישהו יידחה בבחירות. זהו גיחוך של בחירות, ולא בחירות ממש.”
"בשנה האחרונה הוסמכו לפחות 4 דיינים ללא בחינות, והדיינים הוותיקים האשימו את מועצת הרבנות הראשית הנותנת סמיכה זאת ב’פרוטקציוניזם' הפוגע קשה במעמד הדיינות ומוריד את הרמה הדרושה.
“אין ספק,” המשיך מר פאלק, "שהצורה של מינויי דיינים ותוצאותיה, מצמצמים עד למינימום את האפשרות שדיין ייצא מגדר הדיעות המקובלות ויתן מישקל לשיקולים ציבוריים. עיקר נאמנותו של הדיין תהיה, מלבד התורה – למועצת הרבנות הראשית או לרב הראשי שהסמיכו אותו, ורק בשורה שנייה למדינה או לציבור.
" – – – ההכשרה התיאורטית של הדיין, התגדרותו בארבע אמות של ההלכה, ומיעוט מעורבותו בחברה של המתדיינים, גורמים לדיין לעיתים, למיעוט חוש מוסרי וחברתי. יש שפוסק הוא לפי שורת הדין, אף־על־פי שבעל־הדין מנצל את ההלכה שלא כראוי, ואף־על־פי שהוא ‘נבל ברשות התורה’. כך התירו, למשל, לבעל שנשא את אשתו בנישואין אזרחיים בלבד, לטעון אחרי שנים רבות שאיננה אשתו, ולכן הוא פטור ממזונותיה.
“אכן, לפי ההלכה אין הקידושין האזרחיים נחשבים כנישואין־כדת, אבל אפשר היה להשיב לבעל, שלא יוכל לטעון טענה כזאת לאחר שהיה שותף לעבירה במשך שנים רבות. הדיינים לא הרגישו בכך ולא נתנו ביטוי להרגשה הפשוטה שנעשה כאן עוול מוסרי, כביכול בצידוק של ההלכה.”
כפיית גט על האשה היא אחת הדוגמות לעוול הנעשה על־סמך עוול קודם, ובהסתמך על ההלכה, הגורסת שרק הגבר נושא ומגרש אשה (פעיל). אשה יכולה רק לבקש גט, אבל לא לתיתו. היא צריכה אומנם להסכים לקבל גט (כשהבעל מעוניין לתיתו), אבל קל לכפות גט על אשה (די, למשל, בשליח שיביא לה את כתב־הגט לחתימה). לעומת זאת, במיקרה הפוך, כשכופים גט על הבעל הוא נחשב ל"גט מעושה", והוא פסול; ולכן נישואיה של האשה לבעל חדש הם פסולים, וילדיה מוכרזים ממזרים. (ואילו ילדים שמביא בינתיים הבעל לעולם מאשה אחרת – אינם ממזרים, ואשתו יכולה תמיד להיחשב “ידועה בציבור”.)
אפילו אם הוכח שהגט הכפוי על הבעל איננו “מעושה” והוא “ניתן כדין” (כלומר, כפייתו היתה מוצדקת), הרי בכל מיקרה “הבעל נותן את הגט, ואם אין נתינה מידו – אין גט2. אם כל אמצעי־הכפייה אינם מועילים, והבעל אינו נותן את הגט, האשה אינה מגורשת.”
אותו דין, העשוי (להלכה) להגן על אשה שאינה רוצה לקבל גט, מתהפך לרעתה; וכך הופכים הדיין והבעל ל"נבל ברשות התורה" (כפי שציין ז. פאלק לעיל).
כיום ידועים מיקרים בהם כופים גט על אשה (אפילו על־ידי שליח, כלומר, למרות שחייב להינתן מידו) לא רק כשהיא שפוייה, אלא כשהיא בלתי־שפוייה ואינה אחראית למעשיה.
לעומת זאת, גבר שאיננו שפוי נחשב בלתי־כשיר לחתום על גט, ולכן אפשר בנקל לבטל את הגט או למנוע אותו, אם הרבנות או הבעל אינם מעוניינים להעניקו לאשה. מטעם זה אין כל אפשרות לאשה לקבל גט מאדם שאינו שפוי בדעתו, והדבר הופך מגוחך ואכזרי כשאין אפשרות לבטל נישואין לגבר חולה־רוח, למשל.
לא רק פרופ' שרשבסקי קובע שכיום האשה מקופחת בדיני־האישות, אלא גם זאב פאלק, המביא הצעות כדי לשנות. אבל, הצעותיו נראות לי פיתרון־חלקי בלבד. לדוגמה, הצעתו להכניס נשים לבית־הדין הרבני, הדן בהחזקת ילדים, חלוקת רכוש וכו'. (מדוע אין מר פאלק מציע להכניס נשים לכל בתי־הדין הרבניים?) נשים בלתי־משוחררות, המורגלות להתייחס אל נשים כאל נשים הזקוקות לזכויות ולא לחובות – לא תעזורנה להטבת עצמאות הנשים, גם כשתשבנה בבית־הדין הרבני. הקושי הוא בעצם הענקת “חובות” לאשה – חובות שהדת לא העניקה לה מפני שלא הכירה בה כ"יהודי".
לכן, יש לבצע שינויים יסודיים בביטול תדמית “חווה” הטמאה ובמיכלול דיני הנידה, כדי להכשיר את האשה לתמיד. כיום עוזרת לה הטבילה רק לחצי חודש, ורק לצורך מיצוות ההתרבות. השינוי חייב לבוא על־ידי הנשים, אבל עוד קודם שמכניסים אותן כדיינות לבתי־הדין של הרבנים. גם כניסתן לכנסת לא עזרה לנשים עד כה, כי לא שינינו לפני־כן את השקפותיהן על ה"נשיות".
יש צורך בשינויים, אבל לא על־פני־השטח בלבד. כל הפיתרונות החלקיים הופכים, במיכלול היחס כלפי האשה, לא רק את ההלכה ל"נבל", אלא את עורך־הדין לנבל, ואת הרופא לחסר־מוסר, וכו' וכו' – לכל אורך הדרך. לכן, “שיחרור” האשה יהיה טיהורו של השטח כולו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות